אופקים
עוד בעניין ברכת מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת - תגובה לתגובה
קראתי בעיון רב ובמתינות, את תגובתו של ידידי הרב אלעזר כהן שליט"א, מחבר הקונטרס "האמת תורה דרכה". וכאן המקום לחזור ולהודות לו על קונטרסו היקר שהאיר עיני בכל סוגיה סבוכה זו, וליקט ובירר בטוב טעם רוב ככל המקורות בזה. ויישר כוחו גם על התגובה הנוכחית, שנכתבה בצורה מכובדת ונעימה כדרכה של תורה וניכר שבדרך כלל ירד המשיג לסוף דעתי (שלא כמנהג הרבה מאנשי זמנינו, שמגיבים במהירות בלי לעיין ולהבין הצד שכנגד). ומ"מ מקום הניחו לי מן השמים להשיב על טענותיו, והנני להשיב בפרוטרוט, אלא שיש להקדים בתור פתיחה ומבוא ארבע נקודות כלליות, ואחריהן אבוא אעיר'ה על תגובתו כסדר.♦
א. תמצית מאמרי
הרב המשיג משיב בזאת על מאמרי שנתפרסם לפני שנתיים ('בירור מקיף במנהג אמירת ברכת מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת'), המאמר עסק בנושא הפולמוס הידוע, שנדפס בגיליון עץ חיים (ניסן תשע"ט עמ' תנז-תעח) ובו דנתי בשאלה הסבוכה והקשה בענין האם יש לומר מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת, שמחד דעת רבינו הרש"ש, ראש ישיבת בית אל, וסיעתו, היא שיש להורות ולהנהיג לומר ברכת מעין שבע בכל שבת אף בשבת שחלה יחד עם ליל הסדר, ומאידך דעת רב ניסים גאון, שהובאה להלכה בכמה ראשונים, ובהם הטור והשו"ע, שלא לומר ברכת מעין שבת בליל הסדר, משום שליל הסדר הוא 'ליל שימורים מן המזיקים' (פסחים קט:), וכל תקנת מעין שבע היתה משום המזיקין.עד כה רוב ככל העוסקים בסוגיא זו בדורינו הבינו שאין צד על פי הפשט לאומרה, ועיקר מוקד הויכוח היה על הפולמוס הבלתי נגמר האם לפסוק למעשה כהמקובלים או כהפשטנים.
אמנם במאמרי הראיתי שמנהג זה קיים גם אצל קהילות הייקים האשכנזים במערב אירופה מאז ומקדם, ואף חלקם עדיין אומרים אותה עד היום (לפחות פפד"מ ובנותיה), ואחרים שינו מנהגם רק במאתים שנה האחרונות. וגם בני איטליה החזיקו במנהג זה עד סמוך לדורינו. ושתי קהילות אלו הן פשטניות לגמרי. הרי שיש שיטה כזאת להלכה ולמעשה, גם לפי הפשטנים, ולא זו בלבד, אלא נדמה לענ"ד ששיטה זו היא השיטה היותר עיקרית בסוגיה זו, וזאת על פי הנתונים החדשים שהתבררו והוכחו בפרוטרוט במאמרי, והם:
א. המנהג המקובל והרווח ברוב רובו של כלל ישראל, כמעט בכל תקופת הראשונים, היה לומר ברכת מעין שבע גם בליל הסדר שחל בשבת.
ב. כך גם היה המנהג בזמנו ובמקומו של הרמב"ם, וממילא כבר מוכח בבירור משתיקתו של הרמב"ם, שהוא סבור שאין לחוש כלל לדברי רב ניסים גאון בזה.
ג. כך מוכח בבירור משתיקתם הרועמת של כל סידורי הגאונים: רב עמרם גאון ובפרט מסידור רב סעדיה גאון, וכן מסידורו של הקדמון רבי שלמה בר נתן.
ד. כן היה המנהג הקדום גם במזרח אירופה, והשתנה שם ע"י רבי אייזיק טירנא, דהיינו בסך הכל דור אחד או שנים לפני הרמ"א.
♦
ב. דעת הרב אלעזר כהן
מאידך, הרב אלעזר כהן בספרו 'האמת תורה דרכה' וכן בתגובתו כאן, קובע שהמנהג לאומרה הוא מנהג טעות! פשוטו כמשמעו, ואף שהוא מודה שנהגו כן כמעט בכל הקהילות בזמנים הקדומים, מ"מ טוען הרב אלעזר כהן שאם רב ניסים גאון כתב שלא לעשות כן, מוכרח שכך נהגו בישיבות בבל בזמנו, ואם נהגו כן בישיבות בבל בהכרח נהגו כן רבינא ורב אשי, ואם כן זהו המנהג האמיתי. ולגבי העובדות ההיסטוריות - שעומדות כחומה בצורה כנגדו - שכל הקהילות הקדומות נהגו לומר, משער הרב כהן שזה נבע מטעות שחשבו שדין שבת ליל הסדר ככל שבת, וזאת משום שאז עדיין לא נודעו ונתפרסמו דברי וסברת רב ניסים גאון לחלק בין ליל הסדר לשבת רגילה, אבל כשנודעו דברי רב ניסים עמדו הקהילות ושינו מנהגם בתוך מספר דורות. ובספרו 'האמת תורה דרכה' אף כתב השערה מחקרית שמנהגי הקהילות בזה הם שריד ממנהג א"י הקדום (אלא שכבר הפרכתי השערה זו במאמרי, והראיתי שהשערה זו אין לה מקום כלל, מאחר שבמנהג א"י הקדום לא היתה קיימת כלל ברכה זו בכל שבתות השנה, וכל המנהג לומר ברכת מעין שבע בשבת הוא מנהג בבלי).והנה שנינו מודים, שיש דעות בראשונים לכאן ולכאן, וששתי הדעות היו קיימות בפועל בקהילות חשובות לפחות בדורות מסוימים, ולכן כל מי שיש לו מנהג ברור וקדום לאיזה צד, לדעת שנינו יש לו להמשיך במנהגו, ולכן מודה הרב אלעזר כהן שקהילות פפד"מ ימשיכו במנהגם לומר מעין שבע, ואנכי הקטן מסכים שקהילות תוניס ימשיכו במנהגם שלא לומר מעין שבע. ובזה לית דין ולית דיין.
וכל נקודת הויכוח ביננו היא בעיקר על אותן קהילות ספרדיים או חסידים, שהנהיגו אצלם בדורות האחרונים ממש לומר ברכת מעין שבע על פי הקבלה. ומכיון שאין זה מנהג קדום אצלם אלא חדשים מקרוב (וברוב קהילות אלו זמן השינוי נע בין חמשים שנה לבין מאה חמשים שנה), וגם על פי קבלה יש בזה ויכוחים אין סוף, ולפי השערות הרב כהן זה בגדר 'מנהג טעות' על פי הפשט, וממילא לדעתו אין להם זכות להמשיך מנהג זה, ועליהם לבטל מנהגם ולחזור למנהגם הקודם ולהכרעת השו"ע שלא לומר.
אך אנוכי הקטן, בניגוד לרב אלעזר כהן - שעל פי כל מיני השערות וחשבונות ומחקרים שאינם מוכרחים, קובע שצריך לשנות את המנהג הנ"ל ומטיל דופי גדול במנהג הקדום של רוב קהילות ישראל. לענ"ד אין בכח כל ההשערות והחשבונות לומר כן, שהרי סוף סוף היה מנהג אצל רוב הקהילות הקדומות והחשובות לאומרה, וכלשון הרב המשיג באות א: "וכן היה המנהג הקדום בספרד, אשכנז, איטליה, רומניא, וחלק/רוב פרובנס". וגם יש כעשרה ראשונים מפורשים שהעתיקו את מנהג זה להלכה בספריהם, וגם מצטרף לזה שתיקה רועמת של רוב הראשונים ורוב הגאונים. וכל המציאות הזאת סותרת ומבטלת כעפרא דארעא את ההגדרה "מנהג טעות". ובהכרח צריכים להודות שגם זה מנהג נכון הוא, ולכל הפחות הוא בגדר 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'. ודי בזה בשביל להחזיק ולבסס את המנהג הקיים בקהילות שנהגו לאומרו בדורות האחרונים [ובפרט שכל הקהילות האלו הסכימו לשנות מנהגם בשעה שהיו סבורים אז כל חכמי הדור האחרונים, שאין למנהג זה שום אחיזה על פי הפשט, ומ"מ הנהיגו כן על פי המקובלים. וא"כ עתה שאדרבה נתחזק טובא שגם על פי הפשט יש שיטה חשובה כזאת, ודאי שאין שום טעם לבטל המנהג הזה].
ולמעשה הטיעון הזה מספיק לכשעצמו ואין צורך להוסיף עליו מאומה. אבל לקושטא דמילתא הוספתי והוכחתי במאמרי שמנהג זה הוא לא רק שיטה חשובה שאין להתעלם ממנה, אלא היא השיטה היותר עיקרית בסוגיא, ושכך היא דעת רוב בנין ורב מנין מרבותינו הגאונים והראשונים. והנפק"מ בזה אם תימצא קהילת גרים שאין להם שום מנהג ורב, יהיה ראוי להם לאמץ שיטה זו [ושמעתי כעת ממקורות מהימנים שבישיבת תורת החיים של הרב שמואל טל בישוב יד בנימין, הנהיג ראש הישיבה שליט"א כבר כמה שנים לומר ברכת מעין שבע בליל הסדר, שלדעתו זה עיקר ההלכה על פי כללי הפסק (וזאת למרות שהרב טל אין דרכו לפסוק למעשה כדעת הקבלה, אלא רק על פי הפשט, וכשיטת הפסק של רוב חכמי אשכנז). וכנודע, קהילת הרב טל היא קהילה שנתקבצו ובאו לה מקהילות אשכנז ספרד ותימן וחסידים וכו', ונתערבו זה בזה, באופן כזה שלפי רוב האחרונים אין אפשרות להגדירם כממשיכי קהילה מסוימת בדוקא. ולכן שפיר הם נוהגים שם בהרבה דברים כעיקר ההלכה].
♦
ג. ביאור ההוכחה משתיקת הראשונים
בסוף מאמרי סיימתי: "וכן דעת הרבה ראשונים, וכמו שכתבו להדיא מעל עשרה ראשונים, וכן מוכח בדעת הרמב"ם, וכאמור ע"פ שתיקת רוב הראשונים שנהגו כן בקהילתם יש להוסיף למספר הראשונים הנ"ל פי עשרה". ורואה אני צורך להאריך בפרט זה.הנה, לגבי המנהג באשכנז בתקופת הראשונים (וכן בצרפת בכל תקופתה עד הגירוש בשנת ה' ס"ה), הרב המשיג מודה שהיה המנהג ברור לאמרה עד כמעט סוף תקופת רבותינו הראשונים[2]. והנה, באשכנז וצרפת חיו מאות מרבותינו הראשונים, וכתבו אלפי ספרים בתלמוד ובהלכה ובמנהג וכו', ומהם שרדו עד ימינו מאות ספרים, ועכ"פ רוב הספרים היותר חשובים שבהם, נמצאים בידינו כמעט בשלימות. ומכל ספרות נרחבה זו לא נמצאו אלא ד' מקורות שכותבים שלא לומר: והם: א. הטור. ב. הריטב"א ורבי יהושע אבן שועיב בשם מקצת בעלי התוספות. ג. האגור. ד. ספר המנהגים לרבי אייזיק טירנא. והרב המשיג מסכים שכל אלה זו דעתן האישית, ולא באו להעיד על המנהג. וגם לפי התיעוד שבידינו נראה שדעות אלו לא השפיעו על מנהג הקהילות באשכנז וצרפת בפועל, ורק במזרח אירופה דור אחרי בעל ספר המנהגים, אכן הפסיקו לומר, והיינו בדור המעבר בין הראשונים לאחרונים.
נמצא אם כן שיש בידינו תקופה של חמש מאות שנה שאנו יודעים שכל מאות הקהילות הפזורות באשכנז וצרפת נהגו לומר מעין שבע בליל הסדר, ומתקופה זו יש לנו מאות ספרי הלכה ומנהג ופרשנות ש"ס ותנ"ך. ואחרי כל החיפושים יש רק ארבעה חכמים בודדים שכתבו נגד מנהג זה (ושנים מהם אף גרו רוב ימיהם מחוץ לארצות אלו).
ועתה הבן שואל האם יתכן שרבינו תם התנגד למנהג זה ולא נשמר מזה עדות לדורות? האם יתכן שהרא"ש רצה לבטל מנהג זה ולא נשמר עדות מזה לדורות? וכן יש לשאול על ר"י הזקן, רשב"ם, רבינו פרץ, הראבי"ה, הרקח ועמו כל שאר חסידי אשכנז, רבינו משה מקוצי, וכו' וכו' וכו'.
ופשוט וברור ששתיקתם הרועמת של כל חכמי אשכנז וצרפת, מהווה הסכמה החלטית למנהג שנהגו בכל קהילותיהם, לומר מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת.
ומעתה, מה שכתבו הריטב"א ור"י אבן שועיב שמקצת בעלי התוספות סברו שלא לומר, בהכרח זה מיעוטא דמיעוטא ממש, וכנראה איזה בעל תוספות מאוחר מאד כתב כן באיזה תוספות לש"ס שלא הגיע לידינו (ומסתמא הוא תוספות מתלמיד רבינו פרץ, שהם התוספות שהיו לריטב"א ברוב המסכתות), ולכן לא נזכר זה לא בכל קבצי התוספות הרבים לתלמוד שבידינו, ולא בכל ספרות ההלכה מצרפת כסמ"ג וסמ"ק וכו', ולא בכל ספרי מנהגי הקהילות. וא"כ מתוך מאות בעלי תוספות שהיו בצרפת היה אולי מקסימום שנים או שלש שהתנגדו למנהג (ולקושטא דמילתא אין ראיה על יותר מאחד!), ואילו כל שאר מאות בעלי התוספות, ובפרט כל המפורסמים שבהם, כגון רשב"ם ור"ת ור"י ור"ש משאנץ ורבותינו מאיברא וכו', הסכימו בהחלט להמשך קיום מנהג זה.
וכיון שחשבון זה נכון הוא על כל מרכז תורני בתקופת הראשונים, א"כ יוצא שרוב מנין ורוב בנין של רבותינו הראשונים מסכימים למנהג לומר מעין שבע בליל הסדר, ורק ראשונים ספורים ומעטים חששו בזה לשיטת רב ניסים גאוןב.
♦[3]
ד. גילוי קדמונים נוספים התומכים במנהג
אחר כתיבת המאמר מצאתי שני מקורות חדשים של ראשונים נוספים התומכים במנהג זה, והנני להביאם בזאת.בספר הקדום סדר חיבור ברכות, כתב יד טורין מהמאה הי"ב, שכתב אחד מחכמי איטליה לפני כשמונה מאות שנה, ויש מזה מהדורה באוצר החכמה, ושם בעמ' 104, בהוראות לערבית של ליל הסדר כתב המחבר בפירוש: "רצה ומודים ושים שלום ואם יש שבת אומ' ויכולו מגן אבות בדברו כול' וחותם מקדש השבת בלבד וקדיש".
בספר אגודת אזוב שחיבר המקובל רבי יצחק האזובי מק"ק ברושא וקושטא ביון, שחיברו באזור שנות ה-ש"ן[4], כתב בדיני ערבית ליל פסח (עמ' רא): "ואומר והשיאנו ... וחותם בא"י מקדש ישראל והזמנים ואם הוא שבת אומר מקדש השבת וישראל והזמנים ואומר ויכלו וברכת מגן אבות וחותם בשל שבת לבד והטעם כבר פירשתי למעלה". ובדקתי לעומק את רוב סדרי התפלה בספר זה, וכולם הם לפי נוסח הספרדים (כגון כל מנין התיבות בעמידה לחול שציין תואמים לנוסח הספרדי של זמן גירוש ספרד, ולהדיא הזכיר שם "ברכנו" בקיץ, וברכת תשכון, וכן במוסף שבת כתב נוסח "למשה צוית" ולפני מוסף הזכיר בפשיטות אמירת "שובה למעונך". וכן כל סדר הקרבנות של תפלת שחרית הוא כמנהג הספרדי). ולכאורה היה ניתן להביא מזה חיזוק גדול למה שכתבתי במאמרי ששינוי המנהג אצל הספרדים היה רק סמוך לגירוש ספרד, ולכן אין להתפלא אם הספרדים בקושטא בשנות הש"נ עדיין אמרו מעין שבע בליל הסדר[5], אבל אחר העיון נראה שאין שום ראיה שדבריו משקפים בזה את המנהג שם, ויתכן שזה משקף רק את דעתו האישית, ובפרט שהוא מחכמי הקבלה וחזינן שרבים מחכמי הקבלה תמכו בדעה זו., ועוד, שבספר זה אף שרובו ככולו ע"פ מנהג הספרדים מ"מ לא נמנע המחבר לשלב גם נוסחאות אחרות, ולמשל קדושת שחרית לחול אצלו היא בנוסח האשכנזים, וא"כ גם כאן יתכן שהושפע ממנהג האשכנזים או עדה אחרת.
ועוד יש לקבוע כאן הערה שהעירני חכם אחד, שאינו נכון לומר שמרן הב"י הכריע שההלכה כמ"ד שלא לומר, דהנה לשון מרן בב"י: "ומה שכתב רבינו ניסים שכשחל בשבת אין אומרים ברכה אחת מעין שבע. כתבו גם כן הכל בו (סי' נ יא: סי' לה לז ע"ג) וגם ה"ר דוד אבודרהם (עמ' ריד) כתב שיש אומרים כן, אלא שכתב ומיהו נהגו לאמרה אבל עכשיו פשט המנהג שלא לאמרה". ואין מוכרח שכוונת מרן שיש כאן הכרע גמור שכך ההלכה מעיקר הדין, ויתכן מאד שמבחינה הלכתית יש בזה ספק שקול, ומ"מ מאחר שכך פשט המנהג בזמן מרן, ממילא דעת מרן שמספק יש להניח המנהג על מקומו. וגם מלשון השו"ע אין ראיה לזה, שהרי כתב "ואין אומרים מעין שבע", ולשון זו מתאימה גם למשנ"ת [ואילו כתב מרן "ואין לומר מעין שבע" היה כאן פסק שכך ראוי לנהוג בכל מקום, אבל הלשון שכתב בפועל אינה מחייבת זאת].
♦
ה. ביאור חוזק ההוכחה ממנהג עשרת הקהילות
במאמרי הוכחתי בפירוט רב, שמנהג כל עשרת קהילות ישראל בעבר, היה לומר מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת, דהיינו שכן נהגו לאורך רוב ככל תקופת הראשונים בספרד ובאשכנז ובאיטליה וברומניא ובחלק מפרובנס ובמרוקו ובפרס ואר"צ ובגדד ובתימן. ואת כל זה הוכחנו מתוך עדויות מפורשות של הראשונים והקדמונים וכן מתוך דברים מפורשים בסידורים הישנים של עדות אלו, ולא מתוך "השערות מחקריות" וכדומה, אלא בדברים המוצקים כברזל.והרב המשיג מסכים בפה מלא לעובדות אלו (וכבר ציינתי לשבח במאמרי את הרב המשיג, שלו שמורה זכות זו, בהיות החכם הראשון בדורינו שהחל לגלות ענין נעלם וטמיר זה), אלא שהוא טוען שכל קהילות אלו נהגו כן בטעות, מחמת שסתימת התלמוד והקדמונים שיש לאומרו בכל שבת, ולא ידעו שאין לאומרה בליל הסדר שחל בשבת.
ולזה הנני משיב שאני מודה שמאחר שפרט זה הוא בכל זאת נדיר, ולא קורה כל שנה ושנה, אלא פעם אחת ויחידה בתוך כמה שנים, וגם שיש כאן הטעייה קצת, שמסברא פשוטה באמת לא אמור להיות שינוי בין שבת רגילה לשבת של ליל הסדר, שפיר אפשר לטעון כמו שטוען הרב המשיג (שלדעתו האמת ההלכתית היא שלא לומר), שנפלה טעות במסורת קהילה מסוימת. והיינו, שיש לתלות שבתקופת הגאונים הם באמת קיבלו את המסורת 'הנכונה' (לדעת המשיג!) שלא לומר מעין שבע בליל הסדר[6], ורק במשך הדורות נשכחה מהם הוראה זו והחלו לאומרה בטעות, ולא זכרו שבעבר היה במנהג קהילתם חילוק בין ליל הסדר לכל שבת.
אבל מכל מקום כיון שבדרך הטבע, לפחות אדם אחד בכל בית כנסת, אמור לזכור מה עשו לפני שבע שנים, וגם אם התעורר ספק בבית כנסת אחד, עדיין אפשר לברר אצל הזקנים שבבית כנסת סמוך או הזקנים שבעיר סמוכה. וגם בדרך כלל יש דרך פשוטה לברר זאת, וזאת ע"פ נוסח ההוראות למתפלל שבסידורים הישנים, שבהרבה מהן אפשר לדעת מתוך ההוראות מה המנהג בזה. ולכן ודאי שגם לגבי המנהג בנושא זה, יש למה שנהגו בכל קהילה תוקף תורת מנהג שיש להחזיקו כמנהג קדום ונכון, אלא שבכל זאת היחס והמשקל למנהג דידן הוא אכן בדרגה פחותה יותר מאשר מנהג בדבר שנוהג ובא כל שנה ושנה.
והנה מוכרחים להודות, שבאותו המידה שיכול היה להיווצר במשך השנים טעות ושיבוש בזה, גם יכולה הייתה להישמר המסורת הקדומה והמקורית בזה. ובפרט שיש להוסיף ולציין שבכל הדורות השתדלו בכל קהילה וקהילה לשמר את נוסח התפלה, ובהצלחה מרובה מאד (שכן עיננו הרואות שלא נמצא עדיין שום "טעות סופר" אפילו לא במילה אחת בודדת של נוסח תפילה של כל ארץ וארץ בתקופת כתבי היד, ולא רק בתפילות שנאמרות כל יום, אלא גם בתפלות שנאמרות אחת לשנה: כגון הגדה של פסח, מוסף של ר"ה, מוסף של יום כיפור, נעילה של יום כיפור. וכל השינויים הקיימים בסידורים השונים ניתן להוכיח שהם שינוים מכוונים שנעשו במשך הדורות על ידי החכמים מכמה סיבות[7]. ובדרך כלל גם על נוסחאות נדירות יחסית ניתן לראות שהן קדומות מאד ולכן הן מופיעות בכמה קהילות הרחוקות מאד זו מזו), וגם במשך כל התקופות ובכל הקהילות גם הנידחות ביותר, ידעו ראשי וחזני בית הכנסת את רוב ככל פרטי הנוסחאות וההלכות הבסיסיות הנוגעות לסדרי התפלה בבית הכנסת.
נמצא שהרב המשיג אין בכוחו אלא לטעון, שאין לסמוך בזה סמיכה ודאית על המנהג, כי מנהג באופן זה קיימים עליו באופן הגיוני וסטטיסטי, אחוזים ניכרים שהוא ישתבש במשך הדורות, ואין ההכרח שהמנהג כאן משקף את המסורת הקדומה והאמיתית. ואם נרצה יכול הרב המשיג להפריז ולומר שבמנהג מעין זה קיימים %50 שהוא ישתבש במשך הדורות[8], אבל גם אם נקבל הנחה זו עדיין מאחר שבמנהג הזה מאוחדות עשר קהילות עתיקות מישראל, א"כ ממילא אין שום סיכוי סטטיסטי שיפול טעות משותפת לכולם.
והחשבון לזה פשוט הוא, שמאחר שכל קהילה וקהילה מעשרת הקהילות הנ"ל נפרדה מחברותיה כבר באמצע תקופת הגאונים, וכבר אין ביניהן השפעות ישירות לתלות בהם את שיבוש המנהג, א"כ לכי תידוק תשכח שקהילה אחת תשתבש זה מקסימום 50 אחוז, ושתי קהילות שישתבשו שתיהן כאחד כבר זה מקסימום 25 אחוז, ושלוש קהילות רק 12.5 אחוז וכו'. ובשביל ש-10 קהילות שונות ישתבשו יש לזה סיכוי של %0.195 בלבד, וצריך לזה נס גלוי כמו שקרה בתרגום התורה ע"י שבעים הזקנים אצל תלמי (ונצטרך לומר שהנס הזה נעשה ע"י הקב"ה בכדי שנשתבש ולא נתפלל כראוי...).
ולא זו בלבד, אלא שלפי דעת המשיג שהמנהג 'הנכון' הוא לא לומר, והמנהג לומר הוא מנהג שיסודו בטעות, א"כ נמצא שלמרות ריבוי הקהילות והמסורות, לא נשתייר תיעוד ברור על קיום רציף של המנהג 'הנכון' בשום קהילה. והס מלהזכיר זאת, ודע שהאומר כן הוא נותן יד למינים ולפושעים, לומר כשם שמנהג זה נשתבש בכל ישראל, כך גם הרבה מנהגים אחרים, ויכולים לבוא מזה לעקירת כל התורה שבעל פה, ודי למבין (אמנם פשוט וברור שיש לחכם ומבין אפשרויות רבות לחלק כהוגן, ולהשיב למין הנמהר, שלא דומה טעיות ושיבושים קלים שאינם משמעותיים, למסורות אודות עיקרי פרטי המצוות כמו המסורת הברורה שפרי עץ הדר הוא אתרוג, וק"ו לדברים גדולים כמסורת תורה שבעל פה ויציאת מצרים וכו', והיא תשובה אמתית למתבונן, אבל מ"מ לענ"ד חבל לפתוח פתח בזה, "ואת פתח לו" כתיב בבן ה'תם' ולא בבן הרשע...).
♦
ו. מתי השתנה המנהג
כתב המשיג:הטור הביא אך ורק את דברי רבינו נסים גאון שלא לאומרה, ומאותה תקופה ואילך, כמעט שלא מצינו מי שנטה מדבריו, ונמצא בד"כ רק מנהג אחד, שלא לאומרה, עד שבסוף תקופת הראשונים, וכ"ש בימי מרן השו"ע והרמ"א, נשתקע אותו המנהג ונתבטל כמעט לגמרי, ונשתייר רק במקומות מועטים ממש.
תגובתי: א. בתקופה הסמוכה לכתיבת ספר הטור אין שום תיעוד בירור על שינוי כל שהוא במנהג זה. הנתון הוודאי היחיד הוא שבדור של גירוש ספרד כבר נהגו בספרד שלא לומר מעין שבע, והקדמת השינוי לזמן שמיד אחרי הטור, אינו אלא השערת המשיג בלבד, ועל האסמכתאות שהביא להשערתו, ראה מה שאכתוב להלן אות י. ב. הסיבה העיקרית למציאות שכתב המשיג שבימי מרן השו"ע והרמ"א נשתקע מנהג זה, היא בעיקר בגלל המציאות ההיסטורית הכללית שרוב הקהילות הקדומות (פרובנס מרוקו פרס מצרים ואר"צ ובגדד) אבדו בשנות הש'-ת' מן העולם, דהיינו שאף שהאנשים עצמם נשארו בחיים, מ"מ התבטל קיומם ומציאותם של כל מנהגיהם ונוסח תפילותיהם, מחמת התפשטות מגורשי ספרד בכל העולם ועברו כל העולם להיות ספרדיים. ולא כמו שמציג זאת הרב המשיג כאילו בתקופה זו כל הקהילות ביטלו פרט זה באופן פרטי, ואז מוכח שהם סברו שאין לזוז מדברי רב ניסים גאון ושצריך לבטל את המנהג הקדום מחמת דבריו.
♦
ז. האם ראו המשנים את ספרי הקדמונים התומכים במנהג
כתב המשיג:אך לאחר פרסום דברי רבינו נסים גאון, והתפשטותם מעט מעט, הסכימו רוב בנין ורוב מנין מחכמי ישראל לבטל את המנהג הקדום, ולהנהיג שלא לאומרה. זאת למרות שבודאי היו לפניהם כל הנתונים דלהלן: ... ב) סתמות רוב הראשונים הקדומים, ובכללם סידור רב עמרם גאון והרמב"ם. ג) מקצת הראשונים הקדומים שכתבו במפורש לאומרה.
תגובתי: עיקר הראיה מסתימת הרמב"ם, התחדשה לראשונה רק לאחר גילוי קטעי הגניזה מזמנו של הרמב"ם, שמפורש בהם שאמרו במקומו של הרמב"ם מעין שבע בליל הסדר. ורק עתה יש ראיה חזקה מאד מסתימתו שדעתו מסכמת לזה בשופי, אבל בלא זה ניתן היה לדחות ולומר, שאולי הרמב"ם שתק וסמך על המנהג הפשוט במקומו, שלא לומר מעין שבע בליל הסדר, וכל. נמצא שלא היה לאף אחד מן המשנים את סתימת הרמב"ם.
לגבי סידור רב עמרם גאון, יש לידע שהסידור לא היה נפוץ בסוף תקופת הראשונים[9], וכיון ששינוי המנהג בפועל ברוב הקהילות היה ממש בסוף תקופת הראשונים, א"כ יוצא שעכ"פ לפני חלק ניכר מהחכמים המשנים את המנהג, לא היה כלל את סדר רע"ג, וא"כ לא עמדה לעיניהם סתימת דבריו בזה. אמנם הטור והאגור היה לפניהם סדר רב עמרם, אבל סתימת רע"ג כאן באמת אינה ברורה וחלוטה מהטעם שהתבאר במאמרי ע"ש, ועיקר ההוכחה היא על יד צירוף סתימת סידור רס"ג, וכמעט כל חכמי אירופה לא היה להם כלל סידור רס"ג, וגם הטור והאגור ודאי לא היה להם סידור רס"ג[10].
ולגבי הראשונים הקדומים שכתבו במפורש לאומרה, גם הם רובם לא היו בידי המשנים, שהנה הראשונים האלו הם: סידור רשב"ן, סידור רש"י ומחזור ויטרי, סידור ראב"ן, שבלי הלקט, תניא רבתי, אבודרהם, ספר הבתים, ר"י אבן שועיב, ספר המנהגים קלויזנר, מהרי"ל. ויש להוסיף להם את בעל 'סדר חיבור ברכות' וכדלעיל אות ד.
ועתה ניחזי איזו ספרים מתוך רשימה זו, היו בידי המשנים: סידור רשב"ן הוא כתוב בערבית, ולא נמצא זכרו אלא בארצות המזרח התיכון (מפרס ועד מצרים). סדר חיבור ברכות, לא צוטט כמעט בידי שום חכם בזמן הראשונים, ועכ"פ לא נתפשט מחוץ לגבולות איטליה. מחזור ויטרי, וק"ו סידור רש"י, כמדומה שלא היו נפוצים מחוץ לגבולות אשכנז וצרפת[11], ובפרט רבינו הטור לא מצטט דבריהם[12]. ספר הבתים כמדומה שלא היה נפוץ מחוץ לפרובנס. ולא נותר לנו אלא הראשונים היותר מאוחרים: אבודרהם ושבלי הלקט ור"י אבן שועיב, ספר המנהגים קלויזנר, מהרי"ל. באופן שהמקורות הראשונים והחשובים של מנהג זה לא היו כלל בהישג יד המשנים.
♦
ח. האם הטור הכריע כאן שדברי רנ"ג עדיפים מכל המנהגים
בענין מה שכתבתי במאמרי על דברי הטור, האריך הרב המשיג באות ב באורך רב, אך אין בדבריו שום נתון חדש ושום טענה מכרעת. אחרי הכל יש כאן עובדה תמוהה, שמחד ברור שמנהג אשכנז בזמן הטור היה לומר ברכה זו, ומאידך רבינו הטור לא הזכיר ולו ברמז את מנהג אשכנז, וזה תמוה, שגם אם הטור חלוק על המנהג היה לו להזכיר את מציאות המנהג ולדחותו מן ההלכה[13]. ומחמת קושיה זו כתבתי לצדד שאולי רבינו הטור לא ברירא ליה מה היתה מציאות מנהג נדיר זה בארץ מולדתו[14], והיינו שדברי רב ניסים גאון הגיעו לידיעתו רק בספרד, ושם לא היתה לו אפשרות לברר מחדש מהו מנהג אשכנז בזה, וגם לא ידע מה היתה דעת אביו הרא"ש[15]. וממילא הכריע רבינו הטור בגדלו ספק זה, על פי מה שהראהו מן השמים, מתוך סוגיות התלמוד והפוסקים.וגם לפי הרב המשיג דלא ניחא ליה כלל בתירוצי זה, מ"מ גם לפי השקפתו, נשאר התירוץ הנוסף שכתבתי כבר במאמרי: "ובדוחק י"ל שלעולם ידע שמנהג אשכנז וספרד אינו כדבריו, ומ"מ לא הוי איכפת ליה לפי שכנגד זה מנהג צפ"א (רנ"ג) ופרובנס (המנהיג שהביא) שלא לומר, ולכן הכריע כפי הבנתו בסוגיא". ואם כן מה שכתב הרב המשיג:
בין כך ובין כך, עולה בידינו, שכאשר פוסק הטור כרנ"ג, ואינו חושש למנהג הקדום והידוע, הן באשכנז והן בספרד, שהם מרכזי התורה הגדולים בזמנו (ובודאי יכול היה לשער בדעתו, בהשערה הקרובה לודאי, כי גם בשאר קהילות ישראל הפזורות יש שנהגו כן), הרי הטור מכריע בזה, כי דברי רנ"ג עדיפים יותר מכל המנהגים גם יחד.
זה אינו, כי הטור כאן הכריע בדבר השנוי מבחינתו במחלוקת קדומה, בין בני אשכנז וספרד למנהג צפ"א של זמן רנ"ג - שהיתה מרכז תורני גדול, וכן מנהג פרובנס - שגם היה מרכז תורני לא פחות מאשכנז וספרד. ואין כאן כלל אמירה בטור שיש בכח דברי רנ"ג לדחות את מנהג רוב ככל קהילות ישראל.
ובאמת שיש מאות סוגיות שדברי גאון מסוים בהם הם בניגוד למנהג קהילות באירופה, ולא שמענו בשום מקום בראשונים, שדברי גאון אחד, כגון רב האי גאון או רב סעדיה גאון, יש בכח דבריו לדחות ולשנות מנהג הקהילות. ורק במקומות שהגאונים כתבו שכן מנהג שתי ישיבות וכדומה, או לשונות אחרים שמשמעם שכן הוא מנהג כל קהילות בבל, אז יש נידון בראשונים אם לשנות המנהג, וגם בזה לא תמיד שינו הראשונים מנהגם! וא"כ בנידונינו, אחר שנודע לנו שמנהג זה לא נהג רק באשכנז וספרד, אלא גם כמעט בכל הקהילות העתיקות, ובפרט שנודע לנו שככל הנראה כך נהגו בקהילות בבל, כמו שמוכיח בבירור משתיקת רס"ג ורשב"ן. ומעתה יש בהחלט מקום לדון, שאילו ראה רבינו הטור את דבריהם היה מעמיד את המנהג על חזקתו.
ואתן לזה דוגמא מדור האחרון, שכידוע במאה חמשים השנים האחרונות, נשמעו ערעורים גדולים על מנהג הישן לקשור קשר דל"ת המרובע, ויש כמה קהילות שעמדו ושינו מנהגם והחלו לקשור קשר הדל"ת ממש, וחשבו שכך נהגו כל הראשונים והגאונים, ושהמנהג במקומם לעשות קשר מרובע הוא רק מנהג שנהגו לפי אותם קצת הראשונים שלא גרסו דל"ת בגמ', וסברו שמי שעושה קשר בצורת דל"ת ממש הוא עושה יותר טוב ויוצא חובת כל הראשונים, ואילו קשר הדל"ת המרובע אינו מועיל אלא לפי קצת ראשונים. ועד כדי כך הגיע, שעד לפני עשרים שנה לא היה חכם אחד בארץ ישראל שתמך במנהג הקשר המרובע, ורובם ככולם המליצו לכל שואליהם שעדיף או חייבים לשנות מנהגם ולקשור קשר דל"ת ממש.
ולפני עשר שנים, עמד רבי אליעזר פולק בספרו היקר "פרי אליעזר", והוכיח בבירור שאת הקשר דל"ת המרובע עשו כל הראשונים, וכמו שיוצא בבירור רב מהוראות הקשירה שלהם, וכן הוכיח שהיה מנהג זה של הקשר דל"ת המרובע, נוהג ובא בכל קהילות ישראל עד קרוב לזמן השואה. ומאז הדפסת הספר היקר הזה, ידוע לי שחזרו יותר מעשרה אלף אנשים מישראל למנהג אבותיהם לקשור קשר מרובע. וגם ידוע לי שכיום אין חכם אחד בארץ ישראל שמורה לשנות את מנהג הקשר המרובע. והחכמים שחזרו בהם להדיא בענין זה, הם: רבי יוסף שלום אלישיב רבי ניסים קרליץ ורבי שריה דבליצקי זצ"ל ויבדל"ח רבי משה שטרנבוך רבי יצחק רצאבי ורבי אשר וייס שליט"א, ועוד.
ואני הכותב דיברתי בענין זה פה אל פה, בי"ז תשרי תשע"ב, עם הגאון רבי שריה דבילצקי, על מה שהוא כתב בקונטרס הידורי תפילין: "ואף מי שיש בידו מסורת מאבותיו ורצה לשנות לצורת ד' תע"ב כי זהו עיקר לדינא והיותר מוסכם, אף שאין לערער על רבבות ישראל הנוהגים בצורת מ"ם". ובשיחה ההיא אמר לי הגאון בערך בזה"ל: "זה כתבתי בספר פעם, אבל בינתים נתברר לי שבהרבה מקומות נהגו בקשר המרובע, ועכשיו אני לא אומר בזה כלום". והנה כבר בספרו כתב בפירוש שנוהגים כן רבבות ישראל, ובאמת פשוט שגם אז ידע שרוב התימנים והייקיים והחסידים נוהגים כך, ולא יתכן שנעלם דבר כזה מבקי כמוהו במנהגי ישראל. ומה שהתחדש לר"ש דבליצקי זצ"ל במשך השנים, הוא רק שגם בקהילות הספרדים היה רבים שנהגו כן, כגון במרוקו ובחלב וכורדיסטאן ועוד. ונתון זה לבד שינה לו את הכף. וביודעי ומכירי שגם אצל רוב החכמים שעסקו בזה בדורינו, מתחילה כשחשבו שהקשר המרובע היה נהוג רק בשתים שלש קהילות חשובות, עדיין זלזלו בו, ורק אחר שנוכחו לדעת שהוא היה המנהג הנפוץ ברוב הקהילות, אז החשיבו את זה מאד, ובפרט אחר כך כשהשתכנעו שכן דעת כל הראשונים ללא יוצא מן הכלל [וזכיתי והיה לי בזה משא ומתן עם הרבה רבנים חשובים, ואיני אומר הדברים בהשערה גרידא].
וכמדומה שזה דוגמא נפלאה על רוב ככל חכמי ישראל בדור שלפנינו שהסכימו לשנות מנהגי כמה קהילות, ולעבור למנהג של קהילות אחרות, כי חשבו שזה מנהג טעות, ושבראשונים משמע אחרת. ואחרי שנודע להם שלא רק בכמה קהילות נהגו בזה, אלא ברוב ככל הקהילות, ושכן מוכח מן הקשירות שבראשונים, חזרו בהם.
וכל זה הוא בהיפך מהשקפתו של הרב המשיג, שאם פוסק מכריע נגד מנהג של כמה קהילות חשובות, כבר אין שום משקל, אם מתברר שמנהג זה היה נפוץ בקהילות נוספות [והנני למסור מודעה שאין בכוונתי לדמות באופן כללי את שתי הסוגיות, ופשוט וברור שרק המרחק ביניהם, כי הקשר המרובע הוא מוסכם על כל הראשונים, וכל הנידון בזה החל רק לפני כשלש מאות שנה, אבל בענין ברכת מעין שבע כבר דורות רבים אין בזה הסכמה, וכבר רב ניסים גאון כתב שאין לומר. וכל כוונתי רק להוכיח שלא כדעת הרב המשיג שסבור שאין הפרש במשקל ההלכתי, בין ביטול מנהג שתי קהילות חשובות, לביטול מנהג רוב ככל ישראל].
♦
ט.תשובה על ההשגה על דבריי בדעת האגור
מעולם לא כתבתי במאמרי שהאגור לא ידע את מנהג אשכנז, אלא רק ציינתי שהאגור לא חי באשכנז, וכוונתי בזה לא היתה לומר שלא ידע את מנהג אשכנז, אלא כוונתי היתה שמכיון שלא חי באשכנז, ממילא אין הכרח שסתמות דברי האגור בזה שלא לומר מעין שבע, באה להעיד שכן נוהגים בארץ אשכנז, ולכן בהחלט יתכן שכתב כן על פי מנהג מקצת קהילות צרפת, וכלשונו בהקדמתו שיכתוב בחיבור זה דעות חכמי אשכנז וצרפת והרי הוא הכיר את חכמי קהילות מגורשי צרפת באיטליה, כגון המהרי"ק. וממילא אין מקום לדברי הרב המשיג עליי באות ג'.♦
י. מה היה מנהג ספרד בסמוך לזמן האבודרהם
לגבי המנהג בתקופת הראשונים בספרד, כבר כתבתי במאמרי שקיים רק מקור יחידאי על זה, והוא האבודרהם, שהיה בקי גדול במנהגי התפלה של קהילות ארץ ספרד, והוא העיד בפירוש "ומיהו נהגו לאומרה", והיינו גם בימיו, כמובן לרגיל בספרו, ואין מזה שמץ רמז לפרשו בלשון עבר. וכן מוכח כאן בב"י שהעיר על דברי האבודרהם שכיום אין נוהגים כן, ומוכח שמרן הב"י הבין כהבנתי באבודרהם שגם בימי האבודרהם נהגו כך.ואילו בדברי המצות זמניות שכתב בפשיטות את ההלכה שכתב הטור שאין לומר, אין שום רמז בדבריו שהוא משקף את המנהג אלא את דעתו ההלכתית בלבד[16]. אמנם בעל צדה לדרך כן העיד: "יש מקומות שכשחל פסח בשבת אין אומרים מעין שבע", ועליו עיקר סמיכת הרב המשיג. אבל כיון שהצידה לדרך היה נודד בארצות שונות, וכבר ידוע לנו שבכמה מקומות בתקופתו נהגו שלא לומר, והם חלק מקהילות פרובנס ואולי גם מקצת מקהילות צרפת. אם כן אין מכאן שום ראיה שהיה מקומות בספרד שלא בירכו בתקופתו. ולכן אין צורך להמציא שהיו כמה מנהגים בזמן האבודרהם, ורק אנחנו יודעים מתוך עדות הב"י ואחרים, שאחרי גירוש ספרד היה המנהג פשוט שלא לומר (וממילא אינו מעלה ואינו מוריד תקופת חייהם המדוייקת של המצות זמניות והצדה לדרך לענין זה, ואכן הנני מודה שלא דייקתי בפרט זה במאמרי).
♦
יא. למה התעלם רנ"ג מהראיה שיש מסידור רס"ג
מה שציין הרב המשיג: "סידור רס"ג היה מצוי בקירואן בימי רנ"ג, ועכ"ז לא חששו למה שדקדק ידידי הנ"ל מסתימת דבריו, כשם שלא חששו לסתימת הש"ס וסידור רע"ג". הערה זו נכונה בעיקרון, אך ראשית כל אין קושיה זו מבטלת את הסתימה החזקה הקיימת לנגד עיננו בסידור רס"ג, וכידוע "מקושיה לא מתים" ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ועכ"פ בודאי שיש לצרף זאת לתמונה השלימה הנפרסת לנגד עיננו, שכך היה המנהג בכל קהילות ישראל, ושכך היא דעת הרבה ראשונים מפורשים, וסתימה של מאות ראשונים.ועוד שיתכן לומר, שבאמת רנ"ג יודה שלדעת רס"ג יש לומר מעין שבע גם בליל הסדר, וכדמוכח באמת מסתימת רס"ג בסידורו, שהיא שתיקה רועמת ביותר, וכל הבקי בצורת וסדר סידור רס"ג, יודע שקשה עד מאד להתעלם ממנה, אבל מ"מ לא חש רנ"ג לשיטתו בזה, מחמת שידע וראה שרס"ג בענייני נוסח תפלה נטה פעמים רבות אחרי נוסחים שלא היו נהוגים כלל ברוב ככל קהילות בבל בזמנו. ופעמים שהחזיר רס"ג עטרה ליושנה לנוסחים שמאות שנים כבר לא נהגו בבבל, ונשתמרו רק בנוסח א"י הקדמון. וכבר רמז רס"ג עצמו בהקדמתו על כללות ענין זה. ואני עתיד להאריך בנושא זה במבואי לסידור רב סעדיה גאון, שעתיד לצאת במהדורה חדשה בעוד כמה שנים.
ועל כל פנים, פוק חזי בתשובה שכתב חכם מצפון אפריקה, סמוך לזמן רס"ג (נתפרסמה מקטע גניזה בקובץ סיני קט עמ' קכח ואילך, המקור הוא בערבית ותורגם שם על ידי המהדיר ללה"ק), ששם העיד שאמירת "אור חדש על ציון תאיר" היא מחלוקת קדומה בין בני א"י לבני בבל, ורס"ג הכריע כבני א"י שלא לאומרה. ועוד כתב שם: "ואשר הזכרת בעניין 'ה' מלכנו' לא התירו אותו החכמים שייאמר, אלא רק מה שאמרו ישראל על שפת ים סוף 'ה' ימלך לעולם ועד' בלבד, בניגוד לכך ר' סעדיה הביא דברים רבים, ממה שאין אומרים אנשי המגרב [=צפון אפריקה] שלנו, ואין צריך לומר אלא מה שהם אמרו בלבד, כי אין אנו מספרים אלא מה שהם אמרו, כמו שאנו אומרים: 'שירה חדשה שבחו גאולים לשמך על שפת הים', ואילו אמרנו מה שלא אמרו, היינו בודים שקרים עליהם". הרי שחכמי המגרב בזמן רב נסים גאון, לא ראו את סידור רס"ג כמקור בלעדי ומכריע בענין נוסח התפלה, ואפילו לא טרחו להביא מקור אחר לנוסחם, והסתפקו בעצם העובדה שבקהילותיהם לא נהגו כרס"ג. ולכן בנידון דידן אם היה מנהגם שלא כוותיה לא היו חוששים לו, וגם אם לא היה להם מנהג ברור בזה, מ"מ אם לדעתם הקדושה מוכח כן בסברא גדולה מן התלמוד ומן הסברא, עדיין יתכן שאין דברי רס"ג מכריעים בעיניהם שלא כן.
ומה שכתב הרב המשיג:
והגם שהאבודרהם הביא עשרות פעמים מרס"ג, כאן לא הביא מסתימת דבריו לסייע למנהג ספרד הקדום, ואם הוא היה סבור שיש משם הוכחה לסתור דברי רנ"ג, יותר מסתימת הש"ס וסידור רע"ג, הדעת נותנת שהיה מביאו, ולא מניח הדבר ע"פ מה שנהגו בלבד. וסו"ס הלא אבודרהם והטור היו באותם שנים, וגם הטור מביא מסידור רס"ג (אם כי נראה שלא ראהו כולו במקורו), וקל להניח שלא היה אז רק בידי אבודרהם לבדו, אלא היה נפוץ בספרד, ועכ"ז עמדו ושינו מנהגם.
הקושיה למה שתק האבודרהם מלהוכיח כדבריו מרס"ג, אין בה שום הכרע, שאחר שהאבודרהם סתם כהמנהג לומר, שוב אינו מוכרח להביא כל ראיותיו לזה, ולא נתחייבו רבותינו הראשונים להביא ללומד את כל ראיותיהם לפסקם, ובפרט במקרים של ראיות מורכבות ומסובכות. ועכ"פ בודאי שאין לבטל על פי קושיה כזאת את הסתימה המפורשת הנמצאת לנגד עיננו בסידור רס"ג.
ומה שכתב הרב המשיג, שהטור מביא מסידור רס"ג, הוא טעות מוחלטת, ולא ראה הטור מעולם את סידור רס"ג לא כולו ולא מקצתו, וכמו שהוכחתי לעיל בהע' 8 ע"ש היטב (ולמיטב ידיעתי, בתקופה זו היחידי מכל חכמי ספרד ואירופה, שמצטט את סידור רס"ג ממקורו, הוא בעל האבודרהם. ואגב, יש רגלים לדבר שהעותק שהאבודרהם החזיק, אינו עותק שהיה מאז ומעולם בספרד, אלא הגיע עותק זה בימיו לספרד מארצות צפ"א, כי יש שם שרידים של נוסחי התפלה שהם מיוחדים למנהג צפ"א הקדום ואכמ"ל).
♦
יב. חיזוק ההוכחה מסידור רשב"ן
כתב הרב המשיג:ובענין סידור רשב"ן, הנה שם הביא נוסח ברכת מעין שבע, וכתב אח"כ וז"ל: כך סדר תפילת מעריב בליל שבת, ולא משתנה הסדר הזה, אע"פ שיש עמו חג או כיפור, לא יוזכר בו. עכ"ל. וידידי הנ"ל סבור, שמצא שם כמעט להדיא שלא כרנ"ג, וכו'. ולענ"ד כוונתו פשוטה מאד, לדברי הגמ' בשבת, שגם כשחל יו"ט בשבת, אין במעין שבע הזכרת יו"ט, וכל כוונתו לסיום המשפט, שאע"פ שיש עמו חג או כיפור, מ"מ לא יוזכר בו. (כל שכן שהנוסח מתורגם מערבית, וכידוע הקושי לתרגם במדוייק, ובפרט מערבית, וא"כ התיבות "לא ישתנה הסדר הזה", יתכן שתרגומם המדויק הוא "לא משתנה הנוסח הזה"). [וע"ע בדבריו בליל פסח, שלא הזכיר ברכת מעין שבע, הגם שבקידוש הזכיר השינויים כשחל בשבת].
הנה המילה בערבית כאן היא "תרתיב" (גם בכתב היד המדוייק, שהועתק בדקדוק רב מכתי"ק של המחבר והוא אוקספורד בודלי 262, נויבאואר 896 משנת ד'תתקס'''ג), ושאלתי את ידידי הרב יהודה זייבלד, הבקי בתרגום שפת ערב ללה"ק, ואמר לי שהתרגום שלה הוא אכן "הסדר" או מעין זה, ואין אפשרות לתרגם אותה במובן של "הנוסח". עכ"ד. ואם כדברי הרב המשיג, שכל דברי רשב"ן כאן מוסבים על הנוסח, לא היה לו לרשב"ן לכתוב "תרתיב". ועל כרחך כהבנתי, שבא רשב"ן לומר שכל הסדר שכתב שבתפלת ערבית שבת אחרי העמידה אומר החזן ויכולו ואחריה ברכת מגן אבות וכו', כל הסדר הזה נוהג ובא לא רק בשבת רגילה, אלא בכל שבת שחל בחג, ורק אחר כך הוסיף והדגיש שגם הנוסח לא משתנה ולא מזכיר את ענין השבת. ואם כן מפורש בסידור רשב"ן שאמירת מעין שבע לא מתבטלת בחגים, וזה כולל גם את ליל הסדר כמובן.
ומצוה להביא מן החדש, שעתה מצאתי שרשב"ן בסידורו בעמ' צ' שתפילת ערבית בחג האחרון של פסח "כמו בשני הימים הראשונים של החג לא יותר ולא פחות" (וכן הוא בכל ארבעת כתבי היד של החיבור כאן), ומוכח שאין שום חילוק בין ראשון של פסח לשביעי, וכשם שמוסכם שבשביעי של פסח שחל בשבת אומרים מעין שבע כן יש לדעתו לומר בראשון של פסח.
אם כן לגבי דעת רשב"ן יש לנו צירוף של שלש ראיות שונות, שכל אחת לבדה חזקה מאד: א) סתימת רשב"ן בהוראות בסידורו, וזאת למרות שסידורו הוא המפורט ביותר מכל הסידורים הקדומים שבאו לידינו, ולסתמא בסידור כזה, יש משקל רב יותר מסתם סתימת כל הפוסקים והסידורים של רס"ג ורע"ג והרמב"ם, כי הם מקצרים הרבה יותר. ב) מה שכתב בפירוש, שהסדר של מעין שבע לא משתנה בחג, וזה כולל את פסח וכנ"ל. ג) מה שכתב בפירוש, שאין שום הפרש בין תפלת ערבית של ליל ראשון של פסח וליל אחרון. וצירוף שלשת ראיות אלו יחד, חשיב כמפורש לענ"ד, והמתעקש בזה אינו אלא מן המתמיהין.
♦
יג. דברי הרב רצאבי על מנהג תימן
כתב הרב המשיג:ואתה תחזה, כי למרות שאותה השערה הקרובה לודאי שנהגו לאומרה, קיימת גם במנהג תימן הקדום (כי אין כל סיבה לומר שנהגו בשונה משאר קהילות ישראל קודם שנודעו מדברי רנ"ג), מ"מ מורה הגר"י רצאבי שליט"א לבני תימן, שלא לאומרה. וטעמו ונימוקו עימו, דאין ההשערות עוקרות את המנהג הנוכחי ע"פ מהרד"ם ומהרי"ץ, כי אפשר שהסידורים המוגהים נתבלו מן השימוש בהם, והנותרים שבאו לידינו הם אותם הבלתי מוגהים, וסב"ל, כמו שהביא ידידי הנ"ל במאמרו. והוא הוא הטעם למה שביארתי לעיל, והוא נכון בכל עדות ישראל.
הנה מו"ר הגר"י רצאבי הסכים למה שכתבתי במאמרי, שאין למחות בידי מי מקהילות הספרדים או האשכנזים שינהיג לאומרו, גם נגד המנהג בתקופת האחרונים, מאחר שלגבי קהילות ספרד ואשכנז כתבו הראשונים להדיא שהמנהג היה אצלם לומר מעין שבע גם בליל הסדר שחל בשבת. אבל לגבי קהילות תימן אין שום עדות מבוררת על כך, וזה בנוי רק על מסקנה הגיונית, שיש לגזור משתיקת כל התכאליל העתיקים שבידינו, וכמוסכם על כל הבקיאים בסגנון הוראותיהם. אבל מכיון שכנגד הוכחה עקיפה זו, יש גם מאידך שאלה על שתיקת כל חכמי תימן האחרונים שכתבו בפשיטות שמנהגם שלא לומר, ומוזר לומר ששינו כולם מנהגם הקדום, רק בגלל השו"ע, שהרי באבודרהם חיזק מנהג זה. ולכן דעת מו"ר שיש לשער שגם בתימן שקודם השו"ע היו שלא אמרו, ואחר שהגיע ספר שו"ע הלך מנהג זה והתחזק. ומכיון שיש כאן השערה נגד השערה, קיי"ל להעמיד המנהג על חזקתו. ואין טעם זה נכון לכל שאר עדות ישראל, שעל רובן ככולן יש עדויות מפורשות או הוראות מפורשות בסידורים לומר מעין שבע [ולעצם דברי מו"ר הנ"ל. בדרך השערה נראה לי לומר, שמתחילה היה המנהג בכל תימן לומר, וכמנהג הישן בכל ישראל, אלא שבבוא לתימן ספר הטור בכתב יד, שהובאו בו דברי רנ"ג, עמדו מקצת הקהילות - הפחות שמרניות שם - ושינו מנהגן שלא לומר, אבל רובם המשיכו את המנהג הישן. אמנם בבוא ספרי השו"ע וב"י, עמדו גם שאר הקהילות ושינו, מאחר שבזמנם כבר היה בזה חילוקי דעות[17]. והצעתי זה לפני מו"ר הגר"י רצאבי ואמר שהיא השערה שניתן לשומעה].
♦
יד. מנהג ודעת רבינו האר"י
כתב הרב המשיג:רבינו האריז"ל לא גילה מעולם לומר מעין שבע כשחל פסח בשבת, (הגם שבשנת של"ב שנפטר בסופה, חל פסח בשבת, והגם שבזמנו היה המנהג פשוט שלא לאומרה, וכדמשמע גם בסידור ונציה רפ"ד ובשתיקת מהרח"ו לזה).
אמת שרבינו האר"י לא כתב כן להדיא בשום מקום. אבל כנגד זה ברור שגם אין משתיקתו ראיה להיפך, שהרי כתב רבינו מהרח"ו שבימים טובים שיש בהם פיוטים, היה מתפלל האר"י בק"ק אשכנזים בצפת, ובערבית ליל פסח, יש פיוטים אצל האשכנזים, ואם כן האר"י התפלל אצלם, והם הרי אמרו מעין שבע בתקופה זו[18]. ויש להוסיף שלא היה בחיי האר"י בית הכנסת שהונהג על פיו, וממילא אין הכרח שהיה במציאות בית הכנסת בצפת שנהגו דבר בענין זה בהוראת או הסכמת האר"י, וממילא אין ראיה על דעתו בזה לא לכאן ולא לכאן (ועכ"פ חייבים להודות שרבנו הרש"ש עכ"פ, אם היה סבירא ליה שיש גילוי מהאר"י, בזה שלא לומר בודאי לא היה חולק עליו).
♦
טו.על סידורי פרס
כתב הרב המשיג:ועל דרך זו י"ל, שאותו הדף שנחסר מסידורי פרס ובוכרה העתיקים, אפשר שנתלש במתכוון כשעמדו והנהיגו שלא לאומרה. ועכ"פ אינו "מעשה שטן", אלא השגחת השי"ת, כדי שלא ילמדו מזה טעות.
במחילת כבודו, אין לדברים אלו שחר. המעיין בסידורים אלו במקורם, יראה שלא חסר רק הדף של מעין שבע אלא כל הדפים לפני ואחרי (וגם במקור לא ציפיתי למצוא אלא הוראה של כמה מילים לומר מעין שבע, והיה צריך למוחק כמה תיבות ותו לא), ואם כן ברור שאין כאן תלישה מכוונת, אם לא שהתולש נהג לחומרה מדין "אוי לרשע אוי לשכנו"...
ומפני יראת האריכות, לא אענה בפרוטרוט על רוב מה שכתב הרב אלעזר בתגובתו מאות ו' ואילך, וסמכתי על המעיין במאמרי הקודם ובתגובתי הזאת, שיבין מעצמו התשובות, מתוך כל מה שכתבתי, ובהבנת דבר מתוך דבר, ותן לחכם ויחכם עוד.
♦
טז. דברי סיום
וסמוך לחתימה, אציגה נא לקורא הנכבד, כמה שאלות להתבוננות:א. האם הגיוני שהלכה מחודשת זו שלא לומר מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת, היתה מקובלת וברורה בישיבות בבל, למרות שבפועל היא לא נכתבה בהוראות שבכל הסידורים הקדומים, דהיינו סידורי רב סעדיה גאון ורב עמרם גאון וכדומה. וגם כמעט כל ישראל בעבר נהגו בפועל לאומרה אף בליל הסדר.
ב. האם הגיוני שלדעת רשב"ן אין לומר מעין שבע בליל הסדר, ואף על פי כן הוא לא רמז כן בשום מקום בסידורו, ואף כתב כמה לשונות שמשמעם ההיפך הגמור.
ג. האם רוב חכמי ישראל בדור של סוף תקופת הראשונים, שדרכם בדרך כלל לשמור מנהגי הקהילות בעוז, ומורגל על לשונם "מנהג ישראל תורה" ולשונות אחרים כיוצ"ביח, האם היו מורים לשנות המנהג גם אילו ידעו שיש לו סימוכים דקשוט מכל האמור.
ד. ראשי ישיבת בית אל, כגון האג"ן והיר"א והשמחת כהן,[19]שכתבו בפירוש שלא כדברי רבם הרש"ש, וזאת בניגוד לדרכם הרגילה, שהם בדרך כלל מגדולי הדבקים בדברי הרש"ש, האם אין זאת אלא משום שחשבו שאין לזה כלל מקום על פי הפשט, והאם לא היו מקבלים את דעת רבם הרש"ש, אילו ידעו את כל האמור במאמר זה והקודם לו, על מנהגי קהילות ישראל ודעות הראשונים והגאונים.
ה. הבא"ח, שהעתיק את דעת הרש"ש בזה בספריו, אלא שלמעשה לא הורה בפירוש לשנות את מנהג בגדד ולנהוג כדברי הרש"ש המחודשים בזה, אילו ידע כל זה, וכי יש ספק שהיה מורה כן לכל בני עדתו (ועין רואה, שהרבה מתלמידיו הנהיגו כן בבתי הכנסיות בארץ ישראל, ולית מאן דפליג שלולי התנגדותו העזה של מרן הגר"ע יוסף זיע"א, היה מנהג זה מתפשט עוד יותר).
כמדומה שמי שיודע "לקרוא את המפה" יענה את התשובות הנכונות לשאלות הללו, ובאתי בכל זה להועיל להמעיין הישר, החפץ לדעת מהו רצון השי"ת ממנו, שקודם שמקבל איזה דעה בזה, יהיו כל הפרטים נתונים לפניו, ובעיניו יבחין ולבבו יבין, איזוהי הדרך הישרה יותר שיבור לו, ומהי התשובה שישיב לב"ד של מעלה לפי כל צד שינהג בו.
וכותלי בית המדרש יוכיחו, שכן שני שבועות בלבד אחר פרסום מאמרי, כתב הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א קונטרס חשוב בענין זה בשם דברי יעקב חיים ח"ב ניסן תשעט (ובו פירסם לראשונה מכתב יקר בזה מבעל כף החיים). והרה"ג שליט"א כתב שם עמ' יז בזה"ל:
והאידנא הנה כבר נדפסו ספרים רבים המאשרים והמקיימים מנהג אבותינו זה, ובטוב טעם ביטלו ודחו לכל דברי המעוררים ונוקפים כנגד מנהג ישראל קדושים ... ויבדלו לחיים טובים בספר וישב הים ח"א סימן ח ובספר ברכת מעין שבע ובספר דברי שלום ח"ז וספר רזא דמעין שבע, ומאמר הרה"ג רבי אהרן גבאי שליט"א בקובץ התורני עץ חיים דבובוב גליון לא ניסן תשעט, והמעיין בדבריהם היקרים יראה שאין שום טענה.... ושפר קדמי לתועלת הרבים להביא לפני רבותי המעיינים סיכום הדברים מהמאמר החשוב שנדפס בקובץ עץ חיים הנ"ל אחר שהרב המחבר הי"ו האריך בטוב טעם ודעת מדף תנז עד דף תעח בבירור כל מנהגי קהילות ישראל סיכם וכתב: מנהג כל עשרת קהילות ישראל בעבר היה לומר מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת, שכן נהגו ברוב ככל תקופת הראשונים הן בספרד ובאשכנז ובאיטליה וברומניא [היא בזנטיון טורקיה ויון] ובחלק מפרובנס ובמרוקו ובפרס ואר"צ ובגדאד, וכן נהגו בני בבל בתקופת הגאונים (כנראה כולם ולפחות חלקם), וכן נראה להדיא מסידור רס"ג וכן משמע בסידור רע"ג, ורגלים לדבר שכן נהגו בארץ תימן לפני השלחן ערוך, ונתקבל מנהג זה אפילו אצל בני ארץ ישראל הקדמונים כמפורש בסידוריהם, ורק אולי בצפ"א הקדום [דהיינו אלג'יר ותוניס, מקום רב נסים גאון], לא אמרו ברכה זו, אבל בארץ מרוקו נהגו לאומרו וכן נהגו קצתם עד דורינו זה [עשרת הקהילות שהזכיר הם שנתפרט במאמרו שם דף תנח עיין שם].
וכן דעת הרבה ראשונים, וכמו שכתבו כן להדיא מעל עשרה ראשונים, וכן מוכח בדעת הרמב"ם, וכאמור שע"פ שתיקת רוב הראשונים שנהגו כן בקהילתם יש להוסיף למספר הראשונים הנ"ל פי עשרה, ולכן לענ"ד פשוט שזו עיקר ההלכה ע"פ הפשט.
וממילא מי שנהג בדורות האחרונים לאומרו כגון הייקים והאיטלקים והתושבים בארץ מרוקו שנוהגים כן מקדמת דנא עד היום הזה, וגם הרבה מבתי הכנסת הספרדים בא"י שהנהיגו כך בדורות האחרונים ע"פ הוראת הרש"ש זיע"א, בודאי ראוי שימשיכו במנהגם, וכן פסק הגאון רב"צ אבא שאול זצ"ל, ועוד רבים וטובים. וגם שאר הספרדים והאשכנזים שאין נוהגים כן היום, מ"מ כיון שמנהגם הקדום היה לאומרו, קשה למחות בידי מי שירצה לומר כן ולהנהיג כן.
ויש כאן כמה טעמים דלא לומר ספק ברכות להקל א) אין אומרים סב"ל נגד המנהג וכאן כך הוא המנהג הקדום של הספרדים והאשכנזים. ב) אין אומרים סב"ל נגד מנהג קדום של כל ישראל. ג) אין אומרים סב"ל כאשר רבותינו המקובלים מאשרים המנהג הקדום" ועוד האריך שם בדפח"ח [ושם במאמר בעץ חיים הנ"ל סתר בטענות בריאות הרבה ממה שרצה לומר בספר האמת תורה דרכה עיין שם, וספר זה אין לי].
ע"כ לשונו היקרה של הרה"ג רבי יעקב חיים סופר (והעתקתי כל לשונו בדקדוק, ושמתי לבי שבהעתקתו שינה למעליותא כעשרים תיבות לצחות הלשון וכדומה, וכדרך תלמידי החכמים שאינם מעתיקים כמעתיק איגרת בלא דקדוק. ותן דעתך שהרה"ג שליט"א בכוונה מכוונת לא העתיק את משפט ההסתייגות "ואמנם יש בהחלט מקום לדון על כל טעם וטעם, ומ"מ צירופם יחד די בו שלא למחות ודוק" ומשמע להדיא שהוא סבור שכל אחד מג' הטעמים הינו טעם כעיקר בפני עצמו).
גם הרה"ג נתן בן סניור שליט"א (חמיו של הרב המשיג), מסר לי ברכת יישר כח גדולה על מאמרי, ואמר לי שמודה לי על שזכיתי לקיים ולבסס את דברי רבותינו. עכ"ד. ות"ח אחד מעיה"ק ירושלים פגשני בסוף ניסן תשע"ט, ומסר לי יישר כוח גדול על פרסום המאמר, ואמר לי שכל שנה יש ויכוחים בבתי הכנסיות הספרדיים עד לב השמים בנושא זה בין המקובלים לפשטנים, ולפי התרשמותו השנה הלזו לאחר פרסום מאמרי שהוכחתי שגם על פי הפשט יש לזה מקום גדול, ממילא הויכוחים "הורידו טונים" כי אין זה רק קבלה נגד פשט,. עכ"ד. ושמח ליבי שהועלתי בס"ד למזער את המחלוקת וההקפדה והקטטה.
והנני לשוב ולהודות למו"ר הגר"י רצאבי שעבר על מאמרי הראשון ואישר את נוסחו לדפוס, וכן עזר לי בעל פה מעט בהכנת תגובה זו, ואף עיין בה לאחר כתיבתה, ואמר לי עליה "שפתים יישק משיב דברים נכוחים".
בכבוד רב
אהרן גבאי
אופקים
♦
תגובת הרב אלעזר כהן
קראתי גם אני בעיון ובמתינות את כל דברי הה"כ שליט"א, ואשיב הנראה לענ"ד כדרכה של תורה[20]:
לאות א. רוב ככל העוסקים בסוגיא זו הבינו שאין צד ע"פ הפשט לאומרה. המעיין יראה כי יש כמה ראשונים קדומים שכתבו בפירוש לאומרה, וכן היה המנהג בכמה מקומות, ובודאי הוא ע"פ הפשט, והראשונים והאחרונים שאחריהם בודאי ראו לדבריהם, והבינו שכוונתם ע"פ הפשט[21].
לאות ב. הרב אלעזר כהן וכו' קובע שהמנהג לאומרה הוא מנהג טעות!. המעיין בתגובתי יראה שלא קבעתי כן. אצטט את אשר כתבתי: רוב בנין ומנין מחכמי ישראל הסכימו, למרות כל הנתונים שהיו לפניהם [סתמות הש"ס וסרע"ג והרי"ף והרמב"ם והרא"ש, ומקצת הראשונים שכתבו בפירוש לאומרה, והמנהג הקדום לאומרה], לבטל את המנהג הקדום, ודעתם נתקבלה ע"י כל חכמי ספרד וכמעט כל חכמי אשכנז, עד שנשתקע מנהג זה לגמרי, למעט מקומות בודדים. ולכן העליתי כי: החזרת מנהג זה מנוגדת להלכה[22].
ההבדל בין הניסוחים משמעותי מאד, ואבאר: בזמן שנחלקו ב"ש וב"ה, ועדיין לא הוכרעה ההלכה, הרי רצון השי"ת היה, שב"ש ינהגו כפי דעתם, וב"ה כפי דעתם, וכן בזמן שהורה ר"א לעירו לכרות עצים לעשות פחמים בשבת, הרי רצון השי"ת היה, שישמעו לקול רבם ויעשו כן [וכמ"ש חז"ל (שבת קל.) שהיתה גזירה על המילה ובאותה עיר לא גזרו], ואין זה בגדר טעות ח"ו, אבל לאחר שהוכרעה ההלכה כב"ה, ודלא כר"א, הרי העושה כב"ש לא יצא ידי חובתו ומתחייב בנפשו (ברכות יא.), והעושין כדברי ר"א משמתינן להו (עי' שבת קל. לגבי בשר עוף בחלב, ובפר"ח סי' תצו).
אמור מעתה: הגם שהנוהגין כן בזמנם לא היו טועים, כי ע"פ דעתם כן היה ראוי לעשות, וח"ו איני מטיל דופי ברבותינו הראשונים אשר כן היתה דעתם [כשם שכשפוסקים כב"ה אינו הטלת דופי בב"ש ח"ו], מ"מ, אחר שנפסקה ונתקבלה ההלכה ע"י רוב מנין ורוב מנין מחכמי ישראל לבטל המנהג הקדום, הרי אכן החזרת המנהג מנוגדת להלכה פשוטו כמשמעו, וכשם שאנו מורין כן בכל שאר עניני התורה, וכנ"ל. ממילא, כל מה שהאריך הה"כ להקשות על הגדרת "מנהג טעות", אין לו מקום [ואם יש להקשות כן, הוא על הראשונים שביטלו את המנהג הקדום], כי הצגת הדברים כך אינה נכונה.
לאות ג. מה שהביא משתיקת בעלי התוס' וכו'. מה נעשה שהטור וכל הראשונים שאחריו, היו גם הם לאחר כל רבותינו בעלי התוס', ולא חששו לראיה זו של הה"כ [הלא אין ספק שיכולים היו לחשוב עליה], ולא רק שלא הביאו דעה זו, אלא כתבו רק דעה הופכית לגמרי. הוא אשר כתבתי: ניחא להו לבטל כל זה מפני דבריו הברורים של רנ"ג[23].
להערה ג: אכן, דרך הפוסקים, שאם נמצא בדברי פוסק אחד דברים מפורשים, הגם שמסתימת שאר פוסקים נראה מוכח שחלקו, מ"מ קיבלו להלכה ולמעשה כדברי המפרש. והיא הנותנת, כשם שאנו נוהגין כן בשאר נידונים בהלכה, כן ננהג גם בהלכה זו[24].
בדבר דעת מרן הב"י: כאשר מרן הב"י משמיט חלק מלשון אבודרהם, ומביא רק את החלק שמסכים לדברי רנ"ג[25], וכן משמיט את דעות הפוסקים לאומרה, הגם שהיו נגד עיניו [ומביא את המנהג שבאבודרהם רק כדי לסותרו], כבר כתבו הפוסקים שכן היא דרכו כדי להכריע, והמבין יבין.
לאות ה. בענין ההסתברות שתיפול טעות בכמה קהילות וכו'. כל דבריו בנויים על ההנחה שלדעתי המברכים בירכו בטעות, ולא היא, המברכים אז בירכו כמו שהורו להם רבותיהם, שראו בסתמות הש"ס [ורע"ג וכו'] ראיה לברך גם בליל פסח שחל בשבת[26], ועשו כפי שנדרש מהם לעשות, כי אין ספק שדברי רנ"ג יש בהם חידוש, וממילא כל מי שלא שמע מהם בודאי עשה כהוגן ע"פ סתמות הש"ס. וגם אם היה מי שקיבל ידיעה אחרת, או זכר שנוהגים אחרת [עי' בדברי הטור (סי' מו) שתקנו שהש"צ יברך כל ברכות השחר להוציא עמי הארץ שאינם יודעים לברך, וד"ל], סו"ס הכריעו נגד דבריו מסתמות הש"ס[27]. אבל מה נעשה ולאחר מכן באו רוב בנין ורוב מנין, ולמרות כל זאת, הכריעו לבטל הכל ולקבל דברי רנ"ג. [אגב: את אותה האמונה בנס הגלוי צריכים לאמץ כדי להבין, כיצד זה כמעט כל חכמי ישראל אשר לאורם הולכים רוב ככל ישראל זה כ-700 שנה, שגו וטעו בהכרעתם, וגם זה נעשה ע"י השי"ת כדי שנשתבש ולא נתפלל כראוי...]. ולענ"ד נראה, כי האומר שרוב בנין ומנין מחכמי ישראל אשר אנו הולכין לאורם טעו בהכרעתם, וע"פ המחקר וההסתברות הססטיסטית וכדו' יש להכריע אחרת, כמדומה שהוא נותן יד לפושעים וכו', וכמו שרמז לזה הרדב"ז, ובתגובתי הקודמת, ע"ש.
לאות ו ואות י. אם הטור, והמצוות זמניות, והצדה לדרך, והריב"ש, שהיו בספרד בשנות הק' ואח"כ, והיו מרבני הארץ, כותבים ספר הוראות למעשה שלא לומר, ומשמיטים לגמרי את הדעה השניה [ולדברי הה"כ: כך נהגו בכל ספרד], ברור לנו שכן הורו לעשות, וכן נהגו הציבור[28] [לא נראה שבזמנם היו חוקרים שערערו על הסמכות התורנית להכריע]. צרף לזה שלאחר מכן בזמן הגירוש לא נודע שום זכר ממנהג כזה, עד שנקרא בפי הרדב"ז דעת חיצוני, ותבין, שבשנות ר' כבר נשתקע לגמרי, ע"י זה שמשנות ק' ואילך כבר ביטלוהו הרבנים מעט מעט. כך שאינני רואה מקום להשערות בדבר נדודיו של הצדה לדרך או של תיחום דברי המצוות זמניות לדעתו ההלכתית כקול קורא במדבר, מלבד רצונו של הה"כ לאחֵר את זמן שינוי המנהג.
ובדבר המציאות ההסטורית שרוב הקהילות הקדומות נתבטלו בשנות ש'-ת' מן העולם ע"י התפשטות מגורשי ספרד, הלא אנו דנים על זמן שינוי המנהג בספרד עצמה בשנות ר', לפני הגירוש, א"כ אינו ענין לכאן[29].
לאות ז. סידור רע"ג יש לידע שלא היה נפוץ בסוף תקופת הראשונים וכו'. אזכיר, שאנו דנים על הטור ודעימיה, שהיו כמאתים שנה לפני סוף תקופת הראשונים[30].
בהערה ז: כמ"ש ר"ד גולדשמיט וכו', שחלק מהראשונים שציטטו את סרע"ג העתיקוהו מכלי שני. א. אין לזה כל קשר לנידו"ד, דסו"ס ידעו מה שנכתב בו, ושם בודאי לא נכתב כדברי רנ"ג[31]. ב. לצורך הדיוק, אצטט את לשונו המלאה [השייכת לנו] של ר"ד גולדשמיט: סדר רע"ג מובא החל מימי חיבורו הרבה פעמים בספרות ההלכה, אבל לרוב לא נהגו להביא את דבריו מלה במלה וכו', הראשון המשתמש בסרע"ג הוא וכו', אח"כ יש להזכיר את רב שרירא ורה"ג, וראשונים רבים עד למאה הט"ו. "יתכן"[32] שחלק מהם לא ראו את הסדר עצמו אלא שאבו את ידיעותיהם מכלי שני, נזכיר כאן מבין הספרדים וכו', מבין האיטלקים וכו', מבין האשכנזים וכו', ומעל כולם בעל הטורים. בעל ס' האגור הוא כנראה האחרון המביא את סרע"ג בעצמו, בעלי המנהגים שלאחר מכן וכו'.
עוד שם: נניח שלפני 'חלק' מהחכמים לא עמדו 'חלק' מן הפרטים, אבל לפני כולם [או כמעט כולם] עמדו: א. סתמות הש"ס. ב. סתמות רוב הראשונים הקדומים [גם לולא רס"ג ורע"ג והרמב"ם ומחז"ו] שהביאו את הגמ' כצורתה, אשר מניתים בקונטרסי[33], והם למעלה מ-20 ראשונים, ע"ש. ג. ידעו מן המנהג או הדעה לאומרה, הן באשכנז והן בספרד, שהיו מרכזי התורה הגדולים. ועכ"ז, מעת פרסום דברי רנ"ג ואילך, הסכימו כמעט כולם לבטל המנהג ההוא, ולהנהיג להפסיק לאומרה[34].
לאות ח. דברי רנ"ג הגיעו לידיעת הטור רק בספרד, ושם לא היתה לו אפשרות לברר מחדש מהו מנהג אשכנז בזה, וגם לא ידע מה היתה דעת אביו הרא"ש. ובהערה יג: הסיבה פשוטה וכו', בתי הכנסת אמרו מעין שבע, והרא"ש לא נחית לשנות וכו'. הה"כ חזר כאן בפשטות על דבריו התמוהים ממאמרו, שהטור היה צריך "לברר מחדש" מה מנהג אשכנז "הנדיר" שקרה כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות שהיה שם הטור, ומשום מה גם "לא היה יכול להזכר" כיצד הכריעו או מה עשו באשכנז לפני שנים בודדות. גם "לא ידע" מה היתה דעת אביו, ומשום מה גם "לא היה יכול לשאול אותו" מה דעתו, או פשוט "להזכר", מה הורה אביו בשנים הקודמות. מה גם, שמודה הה"כ שבבתי הכנסת בטולידו אמרו מעין שבע, א"כ גם בספרד זה היה המנהג הפשוט, וסו"ס לא השיב לנו הה"כ על השאלה הפשוטה: אם באו דברי רנ"ג לידי הטור בהיותו עם אביו, והרא"ש לא הסכים להם, כיצד כתב כמותם בפשיטות. ואם באו לידי הטור אחר פטירת הרא"ש, או לאחר שהטור לא היה עימו במחיצתו, א"כ כל ימיו ס"ל להרא"ש לאומרה[35], וכן ס"ל להטור עד אז, וכמנהג אשכנז, וכן נהגו גם בבתי הכנסת בספרד, א"כ שוב נמצא שהטור מסכים לבטל מנהג הקדום של ספרד ושל אשכנז, מכח דברי רנ"ג...
ובדבר מה שתמה הה"כ ע"ד הטור, היאך לא הזכיר מנהג אשכנז, כמדומה שהטור לא ראה לנכון לכתוב ספר מחקר ואוסף מנהגים, כמו שנראה שמצפה הה"כ, אלא הביא מנהגים רק בדברים שאכן תלויים במנהג, אבל בדבר התלויים בהכרעת ההלכה, וס"ל להטור שיש להכריע בדין לבטל את המנהג הקדום, ולא לברך, ממילא משמיטו לגמרי, כדי שלא יתפסו בו הטועים. [והה"כ שליט"א, מכח מחלוקתו על הכרעת הטור ודעימיה, אינו מוכן כלל לקבל אפשרות זו[36]].
בהערה יב: אבאר החילוק: כאשר אנו דנים על הוראה הלכתית, האם הורו באשכנז לומר מעין שבע כשחל פסח בשבת, או הורו לא לומר, וההכרעה מוטלת על גדולי הרבנים, הרי מי שכותב שהטור בשיא כוחו לא זכר מה היתה ההוראה ההלכתית בשנה שעברה, או שגם בשנה שעברה לא נתן דעתו או לא ידע כיצד להכריע, וסמך שהש"ץ יעשה כרצונו, לענ"ד א"צ להשיב ע"ז, ואולי גם ראוי למחות. אבל, כאשר אנו דנים על דבר שבמנהג בלבד, שאין בו חשש הלכתי לכאן או לכאן, אין פגם אם נדחק מרן החיד"א לומר דמרן הב"י לא דקדק בדבר, וגם זה לא כתב לולא שנסתייע מדברי מהר"ם גלאנטי שאירע כן[37] [וגם כמה רב המרחק בין מצב שמעידים תלמידי הר"ן על רבם, מתוך ידיעה, לבין מצב שחוקר תורני בן דורינו כותב על חסרון ידיעת רבינו הטור, ומתוך השערה...].
עוד באות ח. וגם בזה לא תמיד שינו הראשונים מנהגם, ובנידו"ד שנודע לנו שנהגו כן גם כמעט בכל הקהילות העתיקות וכו', ונודע לנו שככל הנראה כן נהגו בבבל, וכו'. כבר השבתי בתגובתי באריכות על משקל המחקר בהכרעת ההלכה, ואקצר כאן: א. כאן כבר שינו הראשונים את מנהגם, וביטלו המנהג הקדום, והה"כ בא לבטל הכרעתם. ב. בעצם הה"כ מתווכח עם רנ"ג מה עשו בבבל[38], ועם הסכמת רוב מנין ובנין לקבל את דבריו. הבה נתבונן: רנ"ג חי כמעט באותה תקופה, והדבר ברור לו במוחלט, והה"כ חי כאלף שנה אח"כ, ומשער ש"ככל הנראה" עשו אחרת. צריך לבאר למי משפט הבכורה?[39] ג. אין ספק שהטור ידע והבין שסתמות הש"ס מסייעת לכל מי שלא שמע מדברי רנ"ג, ושזהו הבסיס למנהג אשכנז וספרד, וממילא בודאי שכן ינהגו בעוד מקומות שלא שמעו מדברי רנ"ג, ועם כל זה, ולמרות כל זה, מכריע במוחלט לבטל המנהג הזה, ולסמוך בכל כוחו על דברי רנ"ג. הה"כ סבור שהכרעתו הוא חשובה יותר. צריך עדיין לבאר למי משפט הבכורה?
לאות ט. מודה הה"כ שהאגור ידע מנהג אשכנז, אך טוען שלא חי באשכנז, ולכן אין הכרח שדבריו הם ע"פ מנהג אשכנז. אבל שגה בזה: א. האגור נולד וחי באשכנז, כפי שמעיד בעצמו על מה שראה ולא ראה שם (סי' קצ, אלף עח, אלף שעד)[40], ורק אח"כ עבר לאיטליה (עי' במבוא לספרו). ב. היה תלמיד לאביו ושאר חכמי אשכנז (ע"ש). ג. מדגיש בהקדמתו שיביא בכל ענין את דעת מהרי"ל ופסקי חכמי אשכנז וצרפת. אשר על כן, אינני רואה כל צורך להמציא שכאן שכח האגור להביא את מנהג אשכנז, והביא רק את מנהג מקצת קהילות צרפת. ממילא חזרה למקומה הראיה, שגם באשכנז נתקבל לשנות המנהג ולהפסיק לאומרה, ע"פ דברי רנ"ג, וככל המבואר בתגובתי הקודמת[41].
לאות י: עיין לעיל.
לאות יא: הטור לא ראה מעולם סידור רס"ג ואפי' לא מקצתו. עיין בטור סימן רצט שהביא וז"ל: כתב רב סעדיה וכו', וכן בסימן תפט: ורב סעדיה כתב וכו', וכן בסימן תרכא: כתב רב סעדיה וכו'. וכן בסימן תרס: רב סעדיה כתב וכו', ולא הזכיר מקור לדבר, נראה שראה במקור הדברים. וצריך בירור[42].
לאות יב: גם אם נקבל הדברים, אין זה מעלה ולא מוריד, ברור שהיה מנהג כזה, וברור שנתבטל ע"י רבותינו הראשונים, וכן הוסכם בכל הדורות.
לאות יג: הה"כ הציג הדברים כך: במנהג תימן יש השערה מול השערה, ולכן אין לאומרה, אבל במנהג שאר עדות ישראל יש עדויות מפורשות או הוראות מפורשות בסידורים לאומרה. אבל במחילה, שכח את ההמשך: גם במנהג שאר עדות ישראל יש עדויות והוראות מפורשות שלא לאומרה, מפי רוב מנין ורוב בנין מחכמי ישראל, וגדולי הדורות כבר הכריעו בשאלה זו עצמה איזה מנהג להעדיף, ממילא המשקל (לפחות) משתווה...[43]
לאות יד: הה"כ הציג הדברים כאילו הנידון הוא כיצד נהגו בבית הכנסת שבו התפלל האר"י. ולא היא, הנידון הוא: האם יתכן שהיתה דעת האריז"ל שע"פ הסוד צריך לשנות המנהג הנפוץ אז בכל מקום [כדמוכח מדברי הרדב"ז ומרן הב"י, שהיו בני אותה תקופה ודרו באותו מקום], ולא נודע מזה כלום למהרח"ו, ולא חקר ע"ז [כמו שחקר בפרטים אחרים, כנודע], או לא הבין שכן יוצא ע"פ הסודות שלימדו רבינו האריז"ל[44].
לאות טו: העליתי השערה, אפשר שנתלש במתכוון, והעיקר שאינו מעשה שטן אלא מהשגחת השי"ת שלא ילמדו טעות. נניח שהה"כ משער בצדק שהדפים הנוספים לא נתלשו במתכוון, אבל כיצד "הוכיח" מזה שאינו מהשגחת השי"ת שלא ילמדו טעות? [45]
לאות טז: בדבר השאלות לקורא. הבה ננתח הדברים, מי דוחה דברי מי, ובאיזה משקל. בימי רבותינו הראשונים, היו הדוחים רבינו הטור ודעימיה, שדחו את סתמות הש"ס והראשונים הקדומים להם מעט, ואת המנהג הקדום, מכח דברי רנ"ג דפשיטא ליה מה עשו בישיבות בבל. ועפ"ז לפחות יש ספק, ואין לנו רשות לברך מספק, וכן נהגו כמעט כל ישראל כל הדורות מאז. ואילו בימינו הדוחה הוא הה"כ שליט"א, שמבקש לדחות את הכרעת הטור ודעימיה והסכמת הפוסקים, בהיותו חי כאלף שנות אור אחריהם, מכח ראיות והשערות שבבבל ובעוד מקומות נהגו כך מקדם, בטענה שרנ"ג והטור בזמנו לא ידעום, ובזמננו נודע יותר, ועפ"ז סבור שאין ספק בדבר שטעוכז, ומותר לעמוד ולברך. תמיהני אם הקורא סבור שטענה במשקל כזה תעמוד לו בב"ד של מעלה.
ובדבר[46]מ"ש הה"כ שליט"א שכותלי בית המדרש יוכיחו, והביא מדעת שני צנתרות הזהב, כבוד מו"ח הגר"נ בן סניור שליט"א, וכבוד הגרי"ח סופר שליט"א, לא זכיתי להבין, הלא הרבנים הגאונים הנ"ל היתה דעתם גם מתחילה שיש לברך ברכת מעין שבע כשחל פסח בשבת, א"כ מה יוסיף תת כח הה"כ שליט"א במה שהסכימו למאמרו שהיא כדעתם הראשונה? כלום לזה יקרא הוכחה? ואשאלהו איזה שאלות קטנות: האם יסכימו הרבנים הגאונים הנ"ל לשנות קשר התפילין שלהם, או תיבה אחת מנוסח תפילתם, או אפי' ניקוד אות אחת, ע"פ מחקריו והוכחותיו בזה וכיוצ"ב? הלא הדבר פשוט, כי לולא שהיתה דעת הרש"ש מכרעת אצל הרבנים הנ"ל, לא היו שוקלים כלל לשנות המנהג ולברך ע"פ טענותיו והוכחותיו של הה"כ מצד הנגלה, וכמדומה שנקל לשער גם כיצד היו מגיבים על נסיונות כאלו. מעתה: אם היה מביא לנו מרוב חכמי הדור, שהסכימו לשנות דעתם ע"פ מחקריו וטענותיו, לזה היה קורא כותלי בית המדרש יוכיחו, אבל על כגון דא כמדומה דאמרי אינשי: קמחא טחינא טחנת[47].
סוף דבר: לא ראיתי בדברי הה"כ טענה משכנעת לשנות הכרעת הדין [וגם אינני רואה טעם בהמשך התגובות חוזר חלילה]. שלשה פרטים שנידונו כאן, משמעותם מהותית להבנה האם אכן מאז פרסום דברי רנ"ג [כמעט] כולם ביטלו דעתם מפני דבריו: א. זמן שינוי המנהג בספרד, ב. זמן שינויו באשכנז, ג. האם ידע הטור למנהג אשכנז ושאר מקומות ודחאו ביודעין מפני דברי רנ"ג. בשני הפרטים הראשונים שגה הה"כ בעובדות ההסטוריות: א. איחר זמנו של אבודרהם מהצדה לדרך והמצוות זמניות, וכבר הודה ש"לא דייק" בזה[48]. ב. הניח בטעות שהאגור לא חי באשכנז ודבריו אינם משקפים את מנהג אשכנז, וכבר העיד לנו האגור עצמו על מה שראה באשכנז ושפוסק ע"פ מנהג אשכנז ומהרי"ל[49]. בפרט השלישי דברי הה"כ תמוהין לכל מתבונן, וכנ"ל. לענ"ד די בזה להעמיד הדברים על אמיתתם ודיוקם למבקשי האמת היראים מחומר הדין, אשר יוכלו ללמוד מזה מה משקל הדברים כדי לשנות על פיהם את הכרעת ההלכה... והמעיין יבחר, ולעולם האמת והשלום אהבו.
♦ ♦ ♦