רמת שלמה בעיה"ק ת"ו
חידושים ופנינים בספר הבגרות לרב שמואל בר חפני גאון[2]
א. איזהו סריס, כל שאין מימי רגליו מצמיחין
אמרו חכמים ביבמות (פ' ב') 'ואלו הן סימניו [של סריס חמה] וכו', ויש אומרים כל שאין מימי רגליו מחמיצין', ופירש רש"י 'מסריחין כששוהין בכלי'. וכעין זה בנדה (ס"ב א') 'מי רגלים שהחמיצו'[3].אמנם רשב"ח גאון גירסא אחרת היתה לו בדברי הגמרא, וכמבואר ממה שכתב 'והתכונה הששית (של הסריס) היא מאמרם כל שאין מימי רגליו מצמיחין[4], והוא זה אשר השתן שלו אינו מצמיח. וכבר טען אחד הרופאים שהבדיקה בענין זה היא שיקח מי שנמצא במצב זה זרע מן הצמחים, וישים אותו באדמה, וישתין עליו מספר פעמים. אם הצמיח, אזי הגבר פורה, ואם לא הצמיח, הרי הוא עקר' (פרק א' שורה 331).
והנה, בטור ושולחן ערוך (סי' של"ו ס"ג) כתבו שאע"פ שאסור ליטול ידים על גבי עשבים 'אבל מותר להטיל בהם מי רגלים, או שאר משקין שאינם מצמיחין', מפני שמי רגלים שורפים את העשבים ומונעים מהם מלצמוח, וכדפירש הבית יוסף בשם ספר התרומה (סי' רל"ה). מיהו לגירסת הגאון, מפורש בתלמוד כי מי רגלים מצמיחים את הזרעים, וכשיטת היראים (סי' עד"ר) שהביא שם הב"י, שאסור להטיל מ"ר בשבת על הזרעים, 'שאי אפשר שלא יועיל לגדלם'ג.
♦[5]
ב. אשה שאין לה וסת - אחד מסימני איילונית
ביבמות שם מנו חז"ל סימני אילונית, ולא הזכירו שם כלל אשה שאינה רואה דם. ומשמע שעובדה זו של חסרון ראיית דם אין לה משמעות בעניינה של אילונית. קביעת שם אילונית היא רק אם נמצאו בה הסימנים שהזכירו חכמים, אבל אם אין בה את הסימנים, אינה אילונית, וגם אם אינה רואה דם כלל. וכן כתב המרדכי (יבמות סי' קי"ג) בשם רבינו גרשם: 'ואע"פ שאינה רואה כשאר נשים, לא תפסיד כתובה, שאין זו קרויה איילונית, דאין הדם מסימני איילונית, דתניא אלו סימני איילונית[6], הלכך אע"פ שאינה רואה יש לה כתובה'.והנה, בכלל סימני אילונית אמרו 'רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים', ומפרש רש"י 'שיפולי מעים, כמין כף למעלה מאותו מקום'[7], וכעין זה פירש הרמב"ם בריש יבמות. אך הגאון כותב 'והתכונה הרביעית (של אילונית) היא מאמרם כל שאין לה שיפולי מעים כנשים, והיא זו אשר אין לה וסת' (פרק א' שורה 351). וסיוע לפירושו מביא הגאון - 'וההוכחה לכך שהתכוונו למה שציינו לעיל הוא מאמרם על האשה הנדה, ואלו הן וסתות... וחוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה'. דהיינו, שמה שאמר רשב"ג 'שאין לה שיפולי מעים', לישנא מעליא נקט[8], ופירושו הוא שאין לה שם את התחושות המוכיחות על ביאת הדם.
ויתכן שביחס פירוש כיוצא בזה הוא שכתב הרמב"ם[9] (בפירושו ליבמות שם) מדי דברו אודות סימן זה של אין לה שפולי מעים כנשים: 'ויש שטעו בזה ודימו בו מה שאינו מסימני האילונית, אלא תכונה הנמצאת ברוב הנשים'. אלא שלא יתכן להעמיד דבריו כמוסבים על מה שכתב רשב"ח גאון, שהרי ודאי רוב הנשים רואות דם. ויתכן לשער שבאותו המקור (שאליו נתכוין הרמב"ם) נמצא כתוב כי אחד הסימנים דאילונית הוא 'שאינה חוששת בשיפולי מעיה', כאשר המכוון הוא לכך שאיננה רואה דם, וכאשר מפרש הרשב"ח. אלא שהרמב"ם פירשו כפשוטו - שאין בה הרגשה זו של חשש בשיפולי מעיה, ועל זה שפיר משיג הרמב"ם, שאע"פ שנזכרה הרגשה זו בדין וסת הגוף, מכל מקום אין רוב הנשים מרגישות בה[10].
ומשמע דלטעמיה אזיל הגאון במאי דקאמר 'ובאשר ללידה של מי שאינה מקבלת וסת, הרי זה רחוק מלהתקבל על הדעת. לא כל שכן לאור דברי קדמונינו, נשים בבתוליהם כגפנים, יש גפן שיינו אדום, ויש גפן שיינו שחור, יש גפן שיינו מועט, יש גפן שיינו מרובה. רבי יהודה אומר כל גפן יש בו יין, שאין בו יין זה דור קטי, תאנא דור קטוע. תאנא רבי חייה כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה. תאנא משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין' (פרק ג' שורה 66). ומכח דברים אלו (שבנדה ס"ד ב') חולק הגאון על דברי אחד הרופאים שאמר 'קורה שמקבלת וסת זו שאינה יולדת, ויולדת זו שאינה מקבלת וסת'. והואיל ולפירוש הגאון עולה מהתלמוד כי מי שאינה רואה דם אינה יולדת, מבואר גם מה שלפירושו נמנה זה בכלל סימני איילונית, שעניינם הוא 'דכרניתא דלא ילדה' (כתובות י"א א'). אם כי אין שייכות מוחלטת בין מי שאינה יולדת לבין אילונית, שהרי אילונית היא רק אם לא הביאה שתי שערות, וכמ"ש ביבמות צ"ז א' ובנדה מ"ז ב', ואילו מי שאין לה וסת ואינה יולדת הוא גם בשיש לה שתי שערותט.
♦[11]
נתבאר דפליגי רשב"ח גאון ורבינו גרשם אם מי שאינה רואה דם יכולה לילד. ולכאורה יש להוכיח זה מכתובות י' ב' בעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל הזקן, להפסידה כתובתה בטענת דמים, וטענה האשה שהיא ממשפחת דורקטי 'שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים', ואמר לו רבן גמליאל הזקן 'לך זכה במקחך, אשריך שזכית למשפחת דורקטי'. ואם מה שאין לה דם מכריח הוא שגם אינה יולדת כלל, וכשיטת הגאון, אם כן אדרבה הפסד גדול הוא ולא זכות. ואדרבה, יתכן שקידושיו קידושי טעות הם, ואין לה כתובה כלל.
והיה מקום לומר שאע"פ שאמרו שאין להן דם נדה, מכל מקום לאו לגמרי הוא, אלא מיעוט דמים יש להן למשפחת דורקטי, ועל כן הן יולדות. והכי משמע בלשון רש"י בנדה ס"ד ב' 'ושאין לה [דמים] הרי זו דור קטוע, וכיון שאין להם דמים מרובים, אין בניהן מרובין', ומשמע דמיעוט דמים מיהא איכא, ועל כן יש להם מיעוט בנים[12]. ולכאורה ממקומו הוא מוכרח, דאי אמרת שדורקטי אינה מולידה כלל, א"כ תקשי לך היאך נולדה אשה זו, דאם משפחת דורקטי אינן מולידות א"כ לא היה כלל קיום והמשך למשפחה[13].
מיהו לעיל בסמוך הובאו דברי הגאון שמהם משמע שנוקט כפשט דברי המשנה, שהנשים שממשפחת דורקטי אין להן דם כלל, ואכן אינן יולדות. והוא כשיטת הרמב"ם בפירושו למשנה (שם), שכתב 'רבי יהודה אומר שיש מן הנשים שאין להן דם כלל בשום פנים, לא דם נדה ולא דם בתולים, אלא שאינה יולדת, וזה הוא ענין דורקטי שהיא מורכבת משני שמות דור קטוע'. וכבר כתב כן רב האי גאון (חתנו של רשב"ח) בפירושו שם 'דורקטי וכו', דור קטוע, כלומר שלא תלד ויפסיק הדור'[14]. וכ"ה בפירוש הרד"ק לבראשית (י"ח י"א) שהעובר מתהווה מדם הוסת, ואם אין דם אין ולד, ובזה ביאר מפני מה משפחת דורקטי לא היו להם בנים.
ומעתה תקשי לך טובא מהו שאמר לו רבן גמליאל זכה במקחך אשריך וכו', ואדרבה היה לו לקבל את טענתו טענת דמים, וביתר שאת. ואם כי בשיטת רשב"ח ורב האי אפשר לדחוק שבאמת מן הדין יכול לגרשה בלא כתובה, אלא שרבן גמליאל ריצהו ודיבר על לבו שיקיימנה[15], והא גופא מאי דקאמר התם רבי חנינא 'תנחומין של הבל ניחמו רבן גמליאל לאותו האיש, דתני רבי חייא כשם שהשאור יפה לאשה כך דמים יפים לאשה'יד וכו'. אבל הרמב"ם הלא בהדיא קאמר (אישות י"א י"ב) דאשה זו שממשפחת דורקטי 'הרי זו בחזקתה', שפירושו הוא שלא הפסידה כתובתה, וצ"ע מה בינה לבין מי שהוחזקה שאינה יולדת שאין לה כתובה וכמבואר ביבמות ס"ה א'. ועיין בזה בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ג סי' כ"ז), וציץ אליעזר (ז' מ"ח ה').[16]
והנה, אמרו בילקוט שמעוני (וזאת הברכה רמז תתקס"ב) 'ברוך מבנים אשר, אמרו על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה, ובתולה אין לה דמים, שנאמר ברזל ונחשת מנעליך וכימיך דבאך'. וממה שאעפ"כ היו נשות שבט אשר מולידות בנים, היה מקום להוכיח שגם מי שאינה רואה דם מכל מקום היא יולדת, וכרבינו גרשם, וקשיא על שיטת הגאון. וקשה לומר דלדורותיהם ילדו כולן בדרך נס מכח ברכת הבנים שבירך אותם משה. וצ"ל דמכל מקום מיעוט דמים מיהת הוה בהו, ועל כן היו יכולות לילד[17], וכמו שלגבי דורקטי, שאמרו שאין להם דם, מכל מקום אמרינן דמעט דמים יש בהם.
♦
ג. ד.
דין אילונית הוא גם על פי סימן אחד
בדין סריס פליגי רב הונא ורבי יוחנן ביבמות פ' ב' אם אינו נעשה סריס עד שיהו בו כל הסימנים או סגי באחד מהם. ולגבי אילונית נחלקו ראשונים ז"ל, להרמב"ם (אישות ב' ד') רק אם נראו בה כל סימני אילונית הרי היא אילונית, אבל הטור (אבן העזר סי' קע"ב) כתב 'ובאחד מאלו חשובה אילונית'. בדעת הגאון משמע דסבירא ליה כהטור. דהנה הגאון מפרט את סימני הסריס, ולאחר מכן את סימני האילונית. מיד לאחר פירוט סימניה של האילונית (סוף פרק א', שורה 359), כותב הגאון 'ואין צורך שימצאו כל התכונות בסריס, אלא אם נמצאה בו אחת מהן דינו דין סריס'[18], ומסמיכות העניינים נראה דקאי גם על אילונית.ודברים אלו שייכי בהנ"ל. דעל דרך שאמר הגאון שאשה שאינה רואה דם אינה יולדת לגמרי, על דרך זו קאמר דגם אילונית סגי לה בסימן זה שאינה רואה דם, וממילא ידעינן שאינה יולדת.
אלא שמכל מקום ודאי שלא כל אשה שאין לה דם היא אילונית, שהרי התנאי הראשון לאילונית הוא מה שלא הביאה שתי שערות[19]. ואכן גם הרמב"ם שנוקט כרשב"ח ורב האי שאשה שאינה רואה דם אינה יולדת, מכל מקום לא הזכיר מזה כלל בסימני אילונית, וזה משום שאף המוחזקת לעקרה אינה בכלל אילונית[20]. וביאור הדבר הוא שעניינה של אילונית הוא שכל גופה מופקע מתורת אישות, הן בגופה שאין לה דדין, הן בבשרה שאין לה שיפולי מעים, וכן בשאר סימנים המורים על כך שאינה ראויה לביאה ולידה, משא"כ אם יש בה רק חסרון שאינה רואה דם, הרי היא כבעלת מום, אך אשה שלימה היא.
אלא שיש להעיר בשיטת הגאון והטור, מהו שאמרינן דעל ידי סימן אחד היא אילונית. שהרי הסימן הראשון הוא 'כל שאין לה דדים', ואם הסימן היחיד שיש בה הוא סימן אחר, וכגון שאין לה שיפולי מעים כנשים, א"כ על כרחך שיש לה דדים [דאם לא כן הלא כבר שני סימנים יש בה]. והואיל ואמרו בנדה מ"ח א' 'אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון', דהיינו מי שנראה בה סימן העליון על כרחך שכבר גדלה והביאה שתי שערות דסימן התחתון, וכמש"ש בתלמוד 'ודאי אתי ומנתר הוא דנתר'. א"כ תקשי כיצד תהיה אילונית על ידי אחד מהסימנים, בשעה שהמצאות הדדים בה מוכיחה על צמיחת שתי שערות, וכל עיקרה של אילונית הוא 'שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות'.
ואיכא למימר דהסימן שנתנו באילונית 'כל שאין לה דדים' פירושו הוא שאין בה דדים כלל וכלל, אבל אם יש לה מקצת דדים, ואפילו בשיעורא זוטרא, שוב אינה נחשבת בעלת סימן זה. ומעתה אפשר לבאר דסימן אחד דאילונית הוא כאשר אכן התחילו להראות בה הדדין, אלא שעדיין לא באו לכלל שיעורן המורה על הגדלות [שנתבאר שם מ"ז א']. באופן שמחד גיסא אין בה את הסימן הראשון שהוא 'כל שאין לה דדים', אך מאידך אין בהם את השיעור הראוי להוכיח על גדלותה בשתי שערות. ועל דרך שכתב החזון איש (אה"ע סי' קי"ד ס"ק י"א, ע"ש). והכי דייקא לישניה דהגאון ז"ל: 'והתכונה השניה היא מאמרם כל שאין לה דדין, והיא אשר אין לה דדים, אלא החזה שלה שטוח' (שם שורה 347). ושמע מינה דאם התחילו להעשות בה, יצאה מכלל סימן זה דאילונית, ואע"פ שאין בהם שיעורא דמתני', ועי' באור גדול (סי' ז'). מיהו רב הילאי גאון[21] כתב בסימני אילונית: 'בת עשרים ולא הטו דדיה', ומשמע דאע"פ שיש בה דדים בגודל כל שהוא, מכל מקום אם עדיין לא באו לכלל שיעורא דמתני', שהוא 'משיטו הדדים' הרי זה בכלל סימן דאילונית.
עוד יש לבאר על פי המדוקדק בלשונו הזהב של הגאון, העוסק במאמר חז"ל 'אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון'. ומפרש הגאון שאין כוונתם ז"ל רק 'לכך שהדבר קיים אצל רוב, וכי יש מעטים שהצמיחה במקום אחר בגופם קודמת אצלם... אלא לכך שאצל כולם יש בכך נוהג אחד, ואצל כולם לא יתכן הדבר. ואם מישהו עיין בכך ומצא מקום אחר בגופו שצמיחת השער בו בבגרותו קדמה לצמיחת שער הערוה, שומה עליו לדעת שצמיחת שער הערוה קדמה לכך באופן טבעי אלא שהיתה לו נשירה' (שם שורה 50). 'אלא שבמאמרם "סימן העליון" לא התכוונו לצמיחת השער בלבד אלא התכוונו להתקמרות הדדים אצל הבנות, וההוכחה לכך היא מאמרם בתלמוד... כיון שבאו דדיך בידוע שבאו נעוריך' (שורה 70). ודבר גדול שמענו כאן, שהסימן העליון המעיד על הבאת שתי שערות בסימן התחתון עניינו הוא מה שהיא הביאה שערות למעלה בגופה[22]. אלא שמלבד זאת בעינן שגם הדדים יגיעו לשיעור גדלותם[23], ושניהם ביחד הם סימן העליון להעיד שגדולה היא והביאה שתי שערות.
ומעתה ניחא היטב הקושיא הנ"ל (מסימן אחד דאילונית), דלעולם אימא לך שאם לא הביאה שתי שערות ונראה בה אפילו סימן אחד (וכגון שאין לה שיפולי מעים כנשים), הרי היא אילונית, ואע"פ שאין בה את הסימן הראשון, שהוא 'כל שאין לה דדים', אלא באמת יש לה גדולים כשאר הנשים. ואעפ"כ אין להקשות שיהיו הדדים סימן העליון המוכיח על הסימן התחתון, כיון שאינם חשובים סימן העליון רק היכא שיש בה למעלה גם שערות, דאז אמרינן דודאי קדמו להם שתי שערות למטה, אבל דדים לחודייהו אינם נחשבים סימן העליון להוכיח על שערות דסימן התחתון.
♦
ה. עול מצוות חל בגיל שלש עשרה, גם טרם הבאת שתי שערות
רשב"ח גאון מונה את שלבי הגדילה בזכרים ובנקבות. 'התנאי הראשון', כלומר השלב הראשון - הוא 'משהשלים האל את שכלו של האדם', מאז הוא מתחייב במצוות השכליות (וכדלקמן אות ז'). לאחר מכן מגיע 'התנאי (=השלב) השני', ועניינו 'הוא שימלאו לאדם שלש עשרה שנה, ואם מלאו לו והוא בר דעת חלות עליו גם כל המצוות השמעיות, גם אם טרם הצמיח שער. מלבד פעולות הלכתיות מסוימות אשר נזכיר בדברים שידונו להלן והן קשורות בצמיחת השער. וההוכחה לנכונות דברינו היא מאמר החכמים בן שלש עשרה למצות, למרות שדין הבנים והבנות בענין זה שונה כפי שנבאר להלן' (פ"א שו' 23).היינו, הגאון נוקט כי עול מצוות חל על האדם בגיל שלש עשרה, גם אם לא צמחו בו עדיין שתי שערות. וכן הוא פשט מאמר המשנה באבות (ה' כ"א) 'בן שלש עשרה למצוות'. אלא שיש 'פעולות הלכתיות מסוימות'[24] אשר הן תלויות בשערות.
ויש לעיין ממה שאמרו במשנה (נדה נ"ב א') 'תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצוות האמורות בתורה', הא קמן שקודם הבאת שתי שערות אינו חייב בהן, וצ"ע. וצריך לפרש בכוונת המשנה, שכאשר מביא הוא שתי שערות [לאחר שנהיה בן י"ג] אז נשלם חיובו של הנער בכל מצוות התורה. היינו, בהיותו בן שלש עשרה מתחיל חיוב מצוות, אלא שתחילה מתחייב הנער במצוות השמעיות בלבד, ובשעת הבאת שתי השערות נוסף עליו גם חיובם של עשרת הפעולות ההלכתיות. ועתה - כאשר נשלם חיובו בכל מצוות התורה, הרי נמצא שהוא 'חייב בכל מצוות האמורות בתורה'.
וכן מתבאר מדבריו שבסמוך, מדי דברו אודות 'התנאי השלישי (השלב השלישי של הגדילה) הוא צמיחת השער, כלומר האדם משהצמיח בערותו ולו שתי שערות הרי הוא בוגר... חייב כתוצאה מכך, בכל המצוות ובכל שאר הפעולות ההלכתיות, אם הוא בר דעת' (שם שו' 30). ומיד מביא הוא 'הוכחה לנכונות הדבר' את המשנה בפרק בא סימן שבשעת הבאת שתי שערות חייב התינוק בכל המצוות שבתורה. והלא בפשוטו הוא פלא מה שכתב 'חייב כתוצאה מכך בכל המצוות', והלא לעיל בסמוך אמר שחיוב זה חל כבר במלאת לו י"ג שנים, ולא רק בשעת הבאת שתי השערות. ומוכח בודאי שכוונתו ז"ל היא לומר שכתוצאה מכך שהאיש הביא שתי שערות, נמצא שעתה הוא מחויב בשלימות בדיני התורה. הן במצוות השמעיות, אשר בהן נתחייב כבר בגיל י"ג, והן בשאר הפעולות ההלכתיות – שבהן הוא חייב רק מעת שהביא שתי שערות. וזהו שדייקו במתניתין לומר שעתה הוא 'חייב בכל מצוות האמורות בתורה'[25].
♦
ודבר גדול השמיענו הגאון, כי עד כאן לא איתמר שיעור שתי שערות רק בפעולות הלכתיות שעניינם הוא חלויות בפעולותיו עם אחרים, וכגון קנייני ממון ואישות עדויות והקדשות, בהם נאמר תואר 'איש' לקבוע שיעור גדלות בהבאת שתי שערות. אבל בכל הנוגע לעצם חיוב האדם במצוות, כל שבא לכלל י"ג שנים נתחייב בהם[26]. ובאמת כאשר עוסק התלמוד (נדה מ"ה ב') בדין שתי שערות תוך הזמן (תוך שנת י"ג) העמידו הספק 'לעונשין' ולא 'למצוות', ומשום שהוא עצמו בודאי מחויב ועומד במצוות מיום היותו בן י"ג ויום אחד, רק כלפי בית דין הבאים לעונשו בעינן לסימן דשתי שערות.
מיהו יש לעיין מדאמרו ביבמות (ל"ג א') 'והכא מאי איסור בת אחת איכא הכא, זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת, דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי. בעל מום נמי, כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי ליה, דהויא ליה בעל מום וטומאה בהדי הדדי'. ומבואר דגם כלפי איסור גברא (שהרי זר ששימש חייב מיתה בידי שמים, ולא כשבת, שחיובה הוא סקילה) חיובו הוא רק בהבאת שתי שערות ולא בגיל י"ג. והתם (בסוגיית איסור חל על איסור) הנידון הוא לעניין חלות האיסור ולא לענין העונש שעליו, וצ"ע. וכן צ"ע ממה שאמרו בחולין כ"ד ב' 'איש מזרעך לדורותם, מכאן אמר רבי אלעזר קטן פסול לעבודה ואפילו תם, מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות', הא קמן דגם עבודת המקדש [אשר בפשוטו תליא בחיוב מצוות ולא בעונשין[27]] תלויה היא בהבאת שתי שערות, ולא בגיל י"ג.
ושמא יש לומר דאף הגאון לא קאמר לה אלא בכלל המצוות שנצטוו בהן ישראל בסתמא, וכציצית ותפילין שופר וסוכה, אבל מקום שנאמר בו 'איש', וכגון עבודות המקדש [להכשר כהן, ולעונש הזר], הוא דווקא כאשר האדם הביא שתי שערות. ולכן הזכירו בגמרא 'עונשין' מפני שגם הם תלויים בתואר איש, וכמו שאמרו (מ"ח ב') 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה'[28].
♦
ו. ז.
קטנים בני דעת חייבים במצוות שכליות
הגאון נוקט כי שיעור הגדלות התלוי בזמן י"ג שנים ובהבאת שתי שערות, אינו ענין אלא כלפי 'המצוות השמעיות', אבל 'המצוות השכליות, אלו הן אשר גם לולא היינו שומעים אותן, היינו יודעים אותן בשכלנו' (אשר בתוכן מונה הגאון את ייחוד האל יתגדל שמו, את שבח הצדק והאמת, ואת גנות העושק והשקר), זמן חיובן הוא 'משהשלים האל את שכלו של האדם' (פרק א' שורה 5).ומוכיח הגאון את דבריו - 'ההוכחה לנכונות דברינו בענין זה היא חיוב השכל אותו'. ופשיטא ליה להגאון כי 'בכל זמן בו ישלים האל יתעלה לאדם את שכלו, בין אם לפני שמלאו לו י"ג שנה, או אחרי שמלאו לו, או אפילו שנים רבות אחרי שמלאו לו, חלה עליו החובה שתארנו. אין הדבר קשור בתקופה מוגבלת ולא בשנים מוגדרות אלא בהשלמת השכל בלבד'.
וכבר נודעו בשערים דברי רב נסים גאון (בהקדמתו לתלמוד) 'כי כל המצוות שהם תלויים בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדור דורים', וכן מצינו לכמה וכמה מרבותינו הראשונים ז"ל[29]. ונודע מה שיש להסתפק בזה אם הוא הדין בישראל, שגם הם מחויבים במצוות השכליות מכח הכרע הדעת, או דילמא כיון שניתנה תורה לישראל אין לך ציווי אלא האמור בתורה, ולא תוסף עליו. ונ"מ בזה לחייב קטן שיש בו דעת במצוות השכליות, שהרי בבני נח, שלא נאמרו בהם שיעורים, כתב החתם סופר (יו"ד סי' שי"ז) דכל ששכלו שלם וראוי הוה גדול, ומכל מקום בקטן ישראל הלכה למשה מסיני שאין מעשיו כלום עד שיביא שתי שערות. וא"כ יש לדון אם גם המצוות השכליות נכללו בהך הלכתא, ואחר מתן תורה אין לחייב בשום מצוה את מי שאינו נכלל בגדר חיובה מן התורה, או דילמא סברת החיוב במצוות שכליות לכל מי שיש לו דעת, לא פקעה במתן תורה[30].
אך לפי הגאון, ממקומו הדבר מוכרע. ההוכחה הפשוטה והבהירה לחייב קטן במצוות שכליות 'היא חיוב השכל אותו'.
♦
ח. הבאת שתי שערות אצל הבת הוא בגיל י"ב ומחצה
כאשר מפרט הגאון את התכונות הנצרכות לשתי השערות הוא כותב: 'והתכונה החמישית, היא שצמיחת השער תהיה בסמוך לזמן הבגרות אצל הבן והבת. וזה יהיה סמוך לי"ג שנים תמימות לבן, וכעבור י"ב שנים וחצי שנה לבת' (פרק א' שורה 170). היינו זמן הראוי להבאת שתי שערות, אינו כאשר יוצאת התינוקת מקטנות לנערות, אלא דוקא ששה חדשים אחר כך, בהיותה בוגרת.וכך מסדר הגאון את סדר גדלות הנערה, בפרק השלישי העוסק בבגרות המיוחדת לנקבות. הוא פותח באמרו 'התכונה הראשונה היא, כי משמלאו למי מהן י"ב שנים ומחצה, היא נעשית בוגרת וגדולה, וחלות עליה כל המצוות השמעיות, אם היא בת דעת, מלבד הדברים אשר דין חיובם קשור בצמיחת השער' (שורה 5). במקביל לזכר, המתחייב במצוות השמעיות בהיותו 'בן שלש עשרה למצוות', הנקבה מתחייבת בהם בהיותה בת י"ב ומחצה. השלב הבא הוא כאשר 'אחר כך אנו אומרים שצמיחת השער כאשר היא מתרחשת אצל נערה בסמוך לגיל שציינו לעיל (י"ב ומחצה) הרי זו בגרות' (שורה 26). ועל זה מביא הגאון את המשנה האומרת 'תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה', ומאז ראויה היא לכל הפעולות ההלכתיות [וכמו התינוק, המתחייב בהם בהביאו שערות לאחר גיל שלש עשרה]. ומוסיף הגאון ואומר 'ובסימן זה קונה האמה העבריה את עצמה, למאמרם יתירה עליו אמה עבריה שקונה את עצמה בסימנים' (שורה 30).
והוא פלא פלאים, שהרי אמרו במתניתין (מ"ז א') 'משל משלו חכמים באשה, פגה בוחל וצמל. פגה עודה תנוקת, בוחל אלו ימי נעוריה, צמל כיון שבגרה אין לאביה רשות בה'. הא למדת כי שלש שלבים הם - קטנה נערה ובוגרת. ועל זה בא מאמר רבי שמעון בברייתא (מ"ז ב') 'שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה, וכנגדן מלמעלה. פגה מלמעלה, בידוע שלא הביאה שתי שערות. בוחל מלמעלה, בידוע שהביאה שתי שערות, צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף'[31]. אין לך מפורש מזה, כי הבאת שתי שערות היא בתקופת 'בוחל', אשר אותם קראה המשנה 'ימי נעוריה' - וזה הוא בהיותה בת י"ב שנים, וכאשר יאמר הגאון 'פחות מי"ב שנה נקראת קטנה, ומעל י"ב שנה עד י"ב שנה וששה חדשים נקראת נערה, ואם מלאו לה י"ב שנה ומחצה נקראת בוגרת' (שורה 9), וצריך עיון גדול.
וכן צע"ג מה שכתב שאמה העבריה יוצאת אז בסימנים, והלא בהדיא אמרו בקדושין ד' א' 'ויצאה חנם אלו ימי בגרות, אין כסף אלו ימי נערות', וא"כ אף סימני נערות מוציאין אותה מידי האדון. והואיל ונערות קודמת ששה לחדשים לבגרות, ע"כ דשתי שערות שיוצאת בהם הם בגיל י"ב, בהיותה נערה, ולא רק עם הגיעה לבגרות.
♦
והן אמנם כי אין בידי אפילו מקצת ישוב וביאור להנ"ל, אך בס"ד יתכן לשער את מקורו של הגאון בתלמוד. משנתנו, משנת 'משל משלו חכמים', שהיא בשלהי פרק חמישי של מסכת נדה, מסיימת באומרה 'ואיזהו סימנין', ומונה ארבעה סימנים הניכרים בחלק הגוף העליון. את הפרק הששי פותח התנא בקשר ההדוק שבין הסימן העליון לתחתון, אותו למדו חז"ל מדברי הכתוב 'שדים נכונו ושערך צמח' (יחזקאל ט"ז ז'). למרות שאין שני הסימנים באים בדיוק באותו הזמן, וכמאמר המשנה 'אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון', אעפ"כ משמע ששני סימנים אלו, העליון והתחתון, שייכים הם בהדדי, וזמן הופעתם הוא שוה, פחות או יותר.
לא נתפרש בהדיא במשנה ובתלמוד אם פירוט הסימנים (שבמשנת המשל) 'ואיזהו סימנין', בא לפרש את סימני הנערות ('בוחל') או את סימני הבגרות ('צמל')[32]. רש"י מפרש את המשנה כפשוטה, בסימני בגרות. היינו, שלאחר שאמר התנא את דין התקופה השלישית, תקופת 'צמל' שהיא הבגרות, ממשיך ומפרט הוא את סימניה של תקופה זו, תקופת הבגרות[33]. על פירוש רש"י מקשה הרמב"ן, והלא על משנה זו קתני באידך פירקין 'בא סימן התחתון עד שלא בא העליון', דהיינו הך סימן עליון שאמר התנא בפרק שישי הוא המשך למשנה הקודמת, ופירוש עליון זה הוא אותו 'העליון השנוי' במשנה הקודמת. והתם (בפרק ששי) הלא ודאי בסימני בוחל איירי, שהרי הסימנים המופיעים בשעת הבאת שתי שערות הם סימני נערות ולא בגרות. ובאמת שגם רש"י מפרש שם דסימן העליון היינו בוחל ולא צמל, אבל לפירושו ז"ל נמצא שדוחק יש בדבר, שהמשנה דסוף פרק ה' עוסקת בסימני בגרות, והמשנה הסמוכה לה סותמת ואומרת 'סימן העליון' ביחס לסימני נערות. ועל כן מפרש הרמב"ן כי גם 'ואיזהו סימנין' דרישא, סימני נערות הם, וכשיטת רבינו תם שהביאו התוספות[34].
ונמצא בכל שיטה יש דוחק מסוים. לרש"י, המפרש את 'ואיזהו סימנין' דרישא בסימני בגרות - אין זה תואם עם 'סימן העליון' שבפרק הבא - שהוא סימן נערות. ולרבינו תם, המפרש את שתי המשניות בסימני נערות, יש לדחוק ולומר כי 'ואיזהו סימנין' לא קאי אצמל דמיניה קאתי, אלא ארישא, על 'בוחל אלו ימי נעוריה'.
דומה כי הגאון, בעל ספר הבגרות, מפרש את המשנה באופן שלא יצטרך לדחוק בשום צד. את סימני המשנה כורך הוא בחדא מחתא (שורה 32 והלאה) יחד עם 'אילו הן סימני בגרות' שנאמרו 'בתלמוד מתוך התוספה' (=תוספתא, נדה ו' ג'), כך שנראה כי גם הסימנים שבמשנה סימני בגרות הם. ומאידך, כאשר עוסק הגאון (בפרק הראשון שורה 70) בזיקה שבין הסימן העליון לתחתון, מפרש כי 'סימן העליון - לא התכוונו לצמיחת השער בלבד, אלא התכוונו להתקמרות השדים אצל הבנות', ופירושו של סימן עליון זה הוא סימן בגרות! כן אנו למדים ממה שכדברים האלו בדיוק כתב הגאון לגבי סימני בגרות: 'והתכונה השניה (הבאה אחר י"ב שנים וחצי, זמן הבגרות) היא התקמרות הדדים אצלן, למאמרם במשנה ואילו הן סימניה' וכו'.
נמצא כי פירושו של הגאון ניצל משני הדחוקים שבאו בהם פירושי רש"י ור"ת. גם 'ואיזהו סימנין' שבמשנה הראשונה הוא המשך של דין 'צמל' (בוגרת) שנאמר לפניו בסמוך, וגם 'סימן העליון' שבפרק ששי הוא המשך של הסימנים הקודמים, והוא סימן של בגרות ולא של נערותלג. אמנם, עדיין לא זכינו ליישב את הקושי העצום על עצם שיטתו של הגאון, שהרי הבאת שתי שערות היא בתקופת 'בוחל' ולא בתקופת 'צמל', ועל כן גדלות התינוקת היא מגיל י"ב, בנערותה, ולא י"ב ומחצה, שהוא זמן בגרותה, אך נתבאר ההכרח לדברי הגאון - לפי פירושו את שתי המשניות בסימני בגרות.
♦[35]
ט. י.
מדברי הגאון עולה, כי הבאת שתי שערות היא סימן גדלות רק לאחר י"ב שנים ומחצה. באותו הזמן יוצאה הנערה מנערות לבגר, ומאז חייבת היא בכל המצוות שבתורה, וראויה היא לפעולות ההלכתיות.על כך יש להקשות מסוגיית הגמרא (מ"ו א'), 'אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת, מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת', ומחמת הספק אם צמחו בה כבר שתי שערות וגדולה היא, או שמא עדיין לא צמחו והיא קטנה. והקשו על כך בתלמוד 'ומי מספקא ליה, והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין', ותירצו שאין מועילה החזקה רק לענין שלא תמאן, אבל לחלוץ בעיא בדיקה. ומבואר בהדיא בגמרא כי הזמן הראוי להבאת שתי שערות הוא במלאת לה י"ב שנה, היינו בהיותה נערה, ולא כמו שאמר הגאון שהוא בגיל י"ב ומחצה, כאשר היא יוצאת לבגר.
הפלא הגדול הוא, שהגאון בעצמו, לאחר שהוא מפרט את תכונות שתי השערות, ממשיך ומבאר דין מי שספק הביאה שתי שערות, ומביא על כך את מימרא דרבא אודות קטנה שהגיע לכלל שנותיה. ומפרש 'והתכוון במאמרו שהגיעה לכלל שנותיה - השלמת י"ב שנה ויום אחד. וההוכחה לאמיתות דברינו היא מאמרם, אמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת... והרי זה מוכיח שכלל שנותיה, לדעתו, הם י"ב שנה ויום שמלאו לה' (שורה 196). והוא פלא עצום, שהרי לעיל (שורה 100) הביא הגאון את דברי המשנה (נ"ב א') 'תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן', ועל זה הוא שכתב כי התכונה החמישית של השערות היא שיצמחו 'כעבור י"ב שנים וחצי שנה לבת'[36] (שורה 173), וכל זה צע"ג.
♦
ובאמת שבכמה מקומות נראה מדברי התלמוד כי זמן חיוב מצוות בנקבה הוא בי"ב ויום אחד[37]. שהרי נערה המאורסה בסקילה (והבוגרת בחנק, וכמ"ש בכתובות מ"ט א'), וכן יש לה לנערה יד לקבל קדושיה וכמ"ש בקדושין ג' ב'[38], ומשויא שליח לקבל גיטה כמש"ש מ"ד ב'. וכן הוא בהדיא ביבמות (ל"ד א') 'בשופעות מתוך שנים עשר לאחר שנים עשר לחיובי אינהי'. וגם בסוגיא בנדה (מ"ו א') שאמרו דשערות עד י"ב שנה ויום אחד הרי הם שומא, מוכח דאחר זמן זה הרי הם סימן, ובתינוקת מיירי וכדמוכח בסוגיא שם, ואע"פ שעדיין איננה בת י"ב ומחצה. וא"כ יפלא מאד מה שלא חייב הגאון במצוות השמעיות אלא את הבוגרת, שהיא בת י"ב ומחצה, ולא את הנערה.
ואולי הגאון נמשך כאן אחרי מה שכתב רב סעדיה גאון בספר השטרות (השטר הששי, שטר מיאון) דדין מיאון אינו אלא במי שלא מיאנה 'עד אשר הגיעה לי"ב שנה ומחצה ויום אחד, ומה שיותר מזה הרי גם כן אין לה אלא לקבל גט, לפי שהיא בוגרת, כמאמר הראשונים אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד'. וטובא השמיענו כאן רס"ג, כי זמנה של הבוגרת אינו תלוי כלל בהבאת סימני הנערות, ואף אם לא הביאה כלל שתי שערות, מכל מקום כל שמלאו לה י"ב שנים ומחצה הרי היא יוצאת מקטנות לבגר ואינה ממאנת[39].[40] וכן הביא המהרלב"ח (סי' קל"ז א') בשם רבינו יוסף טוב עלם, 'ומכי שלמו שתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד היתה בוגרת, ונפקא לה מרשות אביה לגמרי, בין שהביאה שתי שערות, בין שלא הביאה שתי שערות', ע"ש עוד.
ושמא מכח דברי רס"ג אלו אתא רשב"ח, וסבר לומר כי אם מצינו שיכולה למאן עד י"ב ומחצה שמעת מינה דזהו שיעור גדלותה של הנערה, ועד יום זה עדיין קטנה היא, ואינה ראויה להביא סימני גדלות. ובאמת גם רב האי גאון, חתנו של רשב"ח, ג"כ נוקט שדין מיאון הוא עד י"ב ומחצה, וכמ"ש בספר השטרות שלו (סי' י"ח).
אלא שמכל מקום כל זה עדיין אינו ענין לדברי הרשב"ח דהכא, ומהתם אין להוכיח כלל לענייננו, דהתם מיירי בשלא הביאה שתי שערות כלל, ואעפ"כ אמרינן דאין בה דין מיאון כיון שהיא בוגרת, ולא תקנו מיאון רק במי שראויה להיות מתקדשת על ידי אביה. ואילו רשב"ח נקט דעצם הגדלות התלויה בשתי שערות, אינה אלא לאחר י"ב ומחצה.
עוד אשכחן להגאונים ז"ל, בשימוש בית דין שבהלכות קצובות: 'מבת י"ב שנים ויום אחד והביאה שתי שערות, אינה צריכה (=רשאית) למאן, שהיא בוגרת וצריכה גט'. ואף מכאן היה מקום ללמוד שבזמן הגדלות דשתי שערות היא נקראת בוגרת. ועוד כתב ההלכות קצובות (בהלכות עירובין) 'וצריך לזכותן על ידי אחר, היאך, נותן הבקי לבנו שהוא בן מצוה או לבתו בוגרת'[41]. וגם כאן מבואר שחיוב מצוות הוא רק בבוגרת. אבל לכאורה כוונת דבריו ז"ל היא לגדולה בעלמא, ולא לתואר בוגרת שבפי חז"ל [שהוא לאפוקי נערה], וכדמוכח מיניה וביה ממה שהזכיר שיעורא די"ב ויום אחד, ולא י"ב וששה חדשים.
♦
יא. יב.
ובעומדנו בענין זה, נביא דבר פלא נוסף מתורת הגאונים, בדבר זמן תחילת הנערות.בספר המצוות לרב חפץ בן יצליח גאון (עמ' 259) כתב: 'וכיון שברור ומובן שדברי רבותינו, "בת שתים עשרה שנה נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה" הם דברים שיש לסמך עליהם ואין בהם ספק, מוכח כי ששה החדשים שהזכיר שמואל בדבריו "אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד" מתכוונים אל החצי השני מן השנה השתים עשרה, וכי הבדיקה במשך השנה השתים עשרה על שני אופנים. בחצי הראשון שואלים אותה לשם מה נדרה ולמי הנדר. ובחצי השני שואלים אותה על הדבר הזה, ובודקים אותה בדבר סימני הבגרות, כגון צמיחת שערות שחורות במקום הערוה, לכל הפחות שתי שערות. כיון שהדבר הזה אפשרי בנערות ששנותיהן עשתי עשרה וחצי, כמו שאמרו "תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצוות האמורות בתורה"... אבל אם עדיין לא הביאה שתי שערות, מותר לאביה להפר נדריה במשך השנה השתים עשרה'.
היינו, שרב חפץ נוקט שזמן הבאת שתי שערות הוא בגיל אחד עשרה וחצי, ואז הוא זמן הנערות. ובהיותה בה שתים עשרה היא נהיית בוגרת, ואז אין האב זכאי בקדושיה ובהפרת נדריה.
והוא פלא גדול, כיצד מדברי הברייתא שאמרה 'ובודקין כל שתים עשרה' הוכיח רב חפץ שהחצי שנה השניה של תוך שנת י"ב הוא הזמן שבין נערות לבגרות. ולמה לא נימא דגם בזמן זה הבדיקה היא לשם מי נדרה, וכמו שהוא בחצי שנה הראשונה. וכן צ"ע מהו שקבע את זמן הבאת שתי שערות לגיל עשתי עשרה וחצי, והלא בהדיא אמרו בגמרא שעד י"ב שנה ויום אחד אינם אלא שומא. וכן צ"ע מה שהוא מחייב את הבת במצוות מגיל י"א ומחצה, וצע"ג[42].
♦
וניהדר לדברי רשב"ח גאון.
יג. גומות בלא שערות אינן סימן ודאי אלא ספק
אמרו בתלמוד (נדה נ"ב א'): 'אמר רב חלבו אמר רב הונא, שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות. רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה, גומות אף על פי שאין שערות'. ומפרש רש"י (ביצה כ"ח ב') 'דאם נמצאו לה גומות של מקום שער, אף על פי שאין שם שער, גדולה היא וחולצת. דאין גומא אלא אם כן היה בה שער, אלא שנשרו'. וכ"כ הרמב"ם (אישות ב' י"ז) 'חזקה אין גומא בלא שיער, ושערות היו בהן ונשרו'.ויש לעיין, שהרי שערות צריכות שיעור, וכמ"ש במשנה (נ"ב ב'), ושערות קצרות מכשיעור אינן סימן גדלות, ואע"פ שיש עמהן גומות. ומעתה תקשי לך מאי מהנו גומות בפני עצמן, דהן אמנם שודאי היו בהן שערות ונשרו, אך מנא לן שאותם שערות היה בהן כשיעור. ועי' בלחם משנה (שם) 'דכיון דנשרו ודאי גדולים הוו דאי לא לא הוו נשרי', וכעי"ז בנודע ביהודה (קמא, אה"ע סי' צ"ג) שכתב 'מסתמא היו בהם שערות כדי כפיפה'.
והנה, הגאון הביא להך דינא דגומות אע"פ שאין שערות, ופירש 'הרי התכוונו בדברים אלה לכך שלא ייתכן שתהיינה גומות ללא שער, ואם נמצאו הגומות, שומה עלינו לדעת שהיו שם שתי שערות' (פרק א' שורה 148). ומכל מקום, כתב לאחר מכן 'ואם מלאו לבן ולבת, לכל אחד מהם שנות הבגרות, ולא הצמיחו שער, אבל היו לשניהם גומות, נפסוק להם את דיני ההלכה המיוחדים כי יתכן שכבר הצמיחו שער והצמיחה נשרה. ובאשר לדיני ההלכה שנפסוק לשניהם בהיותם במצב זה, הרי הנער אם קידש בהיותו במצב זה את מי שמותר לו לקדשה, לא תפרד ממנו אלא בגט כשר' (שורה 182).
כלומר, בן שלש עשרה שנמצאו בו גומות ולא שערות, אין קדושיו קדושין ודאיים, אלא מספיקא חיישינן שמא הביא שערות ונשרו. ועד כאן לא אמרינן דהתינוק שמלאו לו י"ג שנים וקידש אשה צריכה הימנו גט רק אם יש לו גומות, דאז יש מקום לחוש שהיו לו שערות ונשרו, אבל בלאו הכי לא חיישינן לשערות כלל והיא מותרת לשוק. ולדבריו ז"ל ניחא היטב קושיית הלח"מ והנוב"י, דבאמת ודאי יש מקום לחוש שמא השערות שנשרו היו קצרות מהשיעור, ובאמת אין הגומות סימן ודאי על גדלותו, אלא סימן ספק. ועיין במש"כ הגאון היעב"ץ ז"ל: 'דגומות נמי אינן כשערות אלא להחמיר' (לחם שמים נדה ו, יב).
מיהו בהמשך דבריו כתב דהלכתא דחוששין שמא נשרו השערות, ומטעם 'שאצל רוב האנשים מתרחשת הצמיחה עם הגיעם לגיל הבגרות, וזה מתאחר או נעדר רק אצל מעטים מהם. ואם כך הוא הדבר, הרי יש להטות את הענין לגבי זה על פי הרוב ולא על פי המיעוט' (שורה 252). וכאן לא הזכיר כלל את ענין הגומות, אלא בסתמא נקט דכל שבא לכלל י"ג שנים ויום אחד הרי שעל פי רוב גדול הוא, וא"כ גם במקום שאין גומות חיישינן לקדושיו, וצ"עמא.
♦[43]
יד. בדיקת הבת על ידי אנשים
נחלקו חכמים (מ"ז א') מהו סימן העליון באשה. לרבי יוסי הגלילי הוא 'משיעלה הקמט תחת הדד', ופירש שמואל 'לא משיעלה הקמט ממש, אלא כדי שתחזיר ידיה לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד'[44]. והוסיפו לומר 'שמואל בדק באמתיה ויהב לה ארבעה זוזי דמי בושתה'. ובפשוטו יל"ע שהרי אמרו בתלמוד (מ"ח ב') 'כל הנבדקות, נבדקות על פי נשים, וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר לאמו'[45]. ויתכן לפרש דנקט שמואל דזה אינו אלא בבדיקה לצורך פרטי של ידיעה אם נערה זו שלפנינו גדולה היא או קטנה, אבל היכא דבעינן לקבוע הלכה לדורות, בזה בעינן בדיקה מדוקדקת ועל ידי איש דוקא, חכם בישראל.והנה, בפרק הרביעי עוסק הגאון 'בדיני הבדיקות ותכונותיהן'. את 'הסוג הראשון' שהוא 'בדיקת צמיחת השער ושאר סימני הבגרות', מחלק הגאון לשני דרכים. 'הדרך הראשונה בדיקת הנערות באותם דברים אשר רק לנשים מותר לבדוק' (שורה 8), וזה כמו שלמדנו ממה שאמרו 'כל הנבדקות נבדקות על פני נשים', ולפירוש הגאון הוא מתפרש בבדיקת שתי שערות דוקא. לאחר מכן מוסיף ואומר 'והדרך השניה היא סימני הבגרות והגדלות אצל הנשים אשר מותר לגברים לבדוק. הרי הבדיקה מותרת להם אצל הנשים שמותר להם להתבונן בהן, כגון הבת ושאר הקרובים שדינם כמותה, וכגון האמה הכנעניה והדומות לה' (שורה 40). דהיינו, סימן העליון אינו בכלל הך דינא דנבדקות על פי נשים דוקא, ומכל מקום אינו מותר אלא בנשים שמותר להתבונן בהן.
ומעובדא דשמואל מוכיח לה הגאון, דסימן העליון יכול להיבדק על ידי אנשים, וכדחזינן מהא דבדיק באמתיה ולא היה כיעור בדבר. ושמענו מדבריו ז"ל, דשוה דין השפחה עם בתו וקרובותיו, ואף בשפחה כנענית והדומות לה (לכאורה היינו המשרתות הקבועות), גם כן מותר להתבונן[46].
ועדיין צ"ע מה השייכות בין ההיתר להתבונן בה לבין בדיקתה בסימן העליון. ושמא למדה הגאון מהא דשבת י"ג א' 'לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות וכו', עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו', וסבירא ליה דכשם שאין לבו של אדם נוקפו על קרובותיו ואין בהן תאוה והנאה (וכמ"ש הרמב"ם איסורי ביאה כ"א ו'), הכי נמי בשפחותיו כיון שרגיל בראייתן ובשימושן[47], ולהכי שריא בהו גם בדיקת סימן העליון [דלצורך הבדיקה ליכא למימר שהוא גנאי ומעשה טפשים], וצ"ע.
והטעם שלפירוש הגאון על הבודק בסימן העליון לשלם לה דמי בושתה[48], ואע"פ שלצורכה היא נבדקת לידע אם גדולה היא, יש לומר דהוא משום שהרי היא יכולה להבדק על ידי נשים [דלא קאמר אלא דמותר לאנשים לבודקה, אבל מן הדין גם זו יכולה להבדק על ידי נשים, וכבדיקת שתי שערות], אלא דא"כ הא גופא צ"ע, מפני מה היא נבדקה על ידי אנשים שישלמו לה את דמי הבושת, ולא תבדק לכתחילה על ידי נשים, באופן שאין בו לא בושה ולא תשלום, וצ"ע.
♦
ואשכחן בזה דברים לרב יהודה הכהן ראש הסדר (ספר השנים ח"ב פ"ח). תחילה מבאר רב יהודה כי מה שמסרו חכמים את הבדיקה ביד נשיהם או אמותם, דוקא הוא. 'את הנשים הממונות על הבדיקה ממנה השופט רק אם הוא מכירן, כגון הרעיה או האם או האחות, אשר יכול האדם לדעת את תכונותיהן באמת ובשקר, ואילו לדברי זולתן אין מאמינים'[49].
לאחר מכן מעתיק רב יהודה את דברי הגאון, המתיר את הבדיקה אצל הנשים המותרות בהתבוננות, הלא הן הבת והקרובות והאמה הכנעניה, ומעיר על כך - 'ודע לך, יעזור לך האל, שדברים אלה מוכרחים להיות באחד משני המצבים, או שהתכוון בדבריו על מי שמותר לו להתבונן בה אצל הדדים, או שהתכוון לבית התורף, או לשניהם. וכולם אסורים בראיה אצל הבת ואצל כל העריות'. ויהיב בה טעמא שהוא משום מימרא דעולא (בשבת י"ג א') 'אפילו שום קורבה בעולם[50] אסור משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב'. וקאמר ר"י הכהן דכיון דהסתכלות דהכא בגופה היא, סבירא ליה לר"י הכהן דאין חילוק בין קרובותיו לנשים אחרות, וההסתכלות בגופן שוה בהן לאיסור.
ולגבי מה שכתב הגאון כי שמואל בדק באמתיה, העיר רב יהודה בספר השנים כי בשפחה גופה אין שום משמעות לסימנים, ואין לנו נ"מ בה אם גדולה היא או קטנה, ומה שבדק שמואל באמתו לא היה אלא 'כדי לדעת את הזמן שעליו נאמר לגבי הנשים כי אם התאמתו הסימנים העליונים[51]... אין להטיל ספק גם באמיתות התחתונים... ושמואל נהג לבדוק זאת באמתו'. ושמעינן, למרות שאת עצם הבדיקה שלל רב יהודה מכל וכל, משום איסור ההסתכלות, ודחה בתוקף את דברי רשב"ח גאון שהתיר לבדוק בקרובותיו, מכל מקום כיון שמטרתו של שמואל היתה 'כדי שיתאמת מה שנאמר בדברים - גם במעשה', הא קיל טפי, ושרי אפילו בשפחתו. גם יתכן שהבדיקה היתה באמת על ידי נשים, ולא אמרו 'שמואל בדק' אלא לומר שהבדיקה היתה בהוראתו.
ואע"פ שהיה מקום לומר דהטעם שבדק שמואל בשפחתו היה כדי להעמיד ולקבוע את שיטתו 'לא משיעלה הקמט ממש'[52], מכל מקום פשיטא ליה להר"י הכהן דסימנים שנתנו חכמים לא על ידי בדיקת הגוף בפועל נעשו, אלא מכח אור תורתם וסברתם הקדושה, וללא כל בדיקה מעשית[53] [וגם ביאורו של שמואל בדעת רבי יוסי הגלילי מסברא הוא ולא נצרך לבדיקה]. אלא טעם הבדיקה הוא כדי לאמת בפועל את דברי חכמים, שסימן העליון מאוחר מהתחתון, ועל דרך הא דאשכחן בחולין נ"ז ב' ברבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה וביקש לראות בעיניו את מאמר הכתוב לך אל נמלה עצל וגו' אשר אין לה קצין שוטר ומושל, ועל דרך שביאר שם המהרש"א ז"ל שהיה זה כדי 'לחקור אחריהם לידע אותם במופת'[54].
ונמצא דלרשב"ח גאון (בספר הבגרות) שמואל בדק באמתיה כדי לדעת אם כבר גדולה היא, ולר"י הכהן (בספר השנים) סיבת הבדיקה היתה כדי להתלמד בדבר התאמת הסימן העליון עם התחתון.
וכלפי קושיית הר"י על הגאון, מאי נ"מ לבגרותה של שפחה כנענית[55], שמא יש לומר שהוא לדעת אם גדולה היא ויכולה להפריש חלה ונדריה נדרים[56].
♦
טו. טז.
הרשב"ש (מאמר תקון סופרים, שער י"ד אות ס"ג) מביא בשם ספר התרומה (חליצה סי' קל"ג) 'כי סימן עליון אפשר לבדוק על ידי אנשים, ואין בו משום כיעור', וכתב עלה אביו הרשב"ץ 'שאם הדבר הזה אמת אין לסמוך בו על בדיקת נשים'. והרשב"ש מתפלא על כך, כיצד מתיר התרומה בדיקת סימן העליון על ידי אנשים, והרי בושת יש בדבר, וכדחזינן מהא דיהיב לה שמואל דמי בושתה, וגם לאמוראי אחריני דלא חיישי לבושתייהו 'הני מילי באמהתא, אבל בבת ישראל איך נבדוק אותה והדבר קשה הרבה'[57].והמעיין בלשונו הזהב של ספר התרומה יראה שלא נאמרו דבריו על בדיקת סימן העליון גרידא, שזו ודאי יש בה בושת, וכמ"ש בגמרא, אלא הענין הוא שהתרומה מקדים וכותב שאין לסמוך על בדיקת שתי שערות הואיל ואין אנו בקיאין בגומות, ומכל מקום יש לסמוך על ריבוי שערות או שערות ארוכות הרבה. והוסיף ואמר 'ואם בדקי והדדים שוכבין ומוטין אז היא גדולה בודאי, שזהו סימן העליון'. ועל בדיקה זו, שהיא כבר בשלב מאוחר בהרבה מהסימנים שנזכרו בגמרא[58], עלה הוא דקאמר התרומה 'ואם בודקין בדדין אי שוכבין או מוטין זה הדבר יכול האיש לבדוק בלא גנות', ומשום שדבר זה ניכר שפיר גם דרך הבגד[59], ושפיר בדקינן כשהיא לבושה ואין בזה בושת וכיעור כלל. אבל אין ראיה מהתרומה שבדיקה בלא בגד ג"כ אין בה בושה[60].
והנה הבית אפרים (אה"ע סי' ק"ל) העיר על הרשב"ש דמעובדא דשמואל אין ראיה כלל, כיון דהתם בדק שלא לצורכה כלל אלא לידע הדין, ולכן יש בושת בדבר כיון שבדק בה על לא דבר. אבל היכא שהבדיקה היא בשביל האשה עצמה, וכגון שבאה לחלוץ, בזה סובר התרומה שאין גנות בבדיקת סימן העליון[61]. וכן מחלק גם בחידושי מהר"י שפירא (נדה מ"ט א') דדוקא בשערות אי אפשר על ידי אנשים, משום דדרכיה דרכי נועם, אבל בסימן העליון ליכא גנות, ומה שבאמתיה דשמואל היתה בושת 'התם לא היתה הבדיקה לצורכה'. אבל הרשב"ש פשיטא ליה שבכל אופן יש בושת וגנאי, וכיון שמעיקר הדין אפשר לסמוך על נשים הבודקות, כדאי היא צניעות בנות ישראל ובושתן שלא יבדקו על ידי אנשים אף בסימן העליון.
ונמצא דהבית אפרים מפרש כשיטת ספר השנים לר"י הכהן, שבדיקת שמואל בשפחותיו היתה לשם לימוד כללי ולא לשם הוראה פרטית.
ובדעת הרשב"ש, שלמד מעובדא דשמואל שבדיקת סימן העליון יש בה בושה, משמע בפשטות שנקט כפירוש רשב"ח גאון, שהבדיקה דשמואל היה כדי לדעת עם השפחה כבר בגרה. וכדכתב הר"י ענבל, דאי אמרת שלא היתה הבדיקה אלא להתלמד, א"כ היאך מייתינן מהתם שיש בושה בבדיקת סימן העליון, והלא איכא למימר שדוקא בבדיקה להתלמד יש בושה, כיון שאין לה צורך בה, וכקושיית הבית אפרים. אכן יותר נראה דגם להרשב"ש איכא למימר שהבדיקה היתה מפני צורך של לימוד[62], וכל כך פשיטא ליה דבושה גדולה יש בדבר זה (וכלשונו ז"ל, 'והדבר קשה הרבה'), ועל כן לא חילק בין בדיקה להתלמד לבדיקה לצורך, ובתרווייהו איכא בושה, וכיון שמעיקר הדין נשים נאמנות על הבדיקה על לקולא, גם בזה לא תבדק אלא על ידי נשים.
♦
עוד אמרו שם בתלמוד, 'שמואל מייחד להו, רב נחמן מחליף להו, רב ששת מסר להו לערבי ואמר להו אזדהרו מישראל'. ופרש"י דשמואל היה מייחד שפחותיו לאנשים עבדיו, ואינו מפקירן משום בושת. ולטעמיה אזיל דיהיב לה לשפחתו ארבעה זוזי עבור הבדיקה, ומשום שחשש לבושתה. אבל רב נחמן 'מחליף להן את של זה בזה, ואינו מקפיד על בושתן'.
אמנם בספר השנים (שם) מפרש שגם זה הוא מענין הסוגיא: 'שרב נחמן לא הכיר שפחה על ידי כך שהיה מביט בהן, כדי שלא תתביישנה, אלא היה מביא אותן מלפניו, ומתבונן בן ובוחן בן רק מה שהיה נחוץ לו, והיה בכך פטור מלתת להן דמי בשת'[63].
וכאן מוסיף רב יהודה ראש הסדר ואומר: 'אמר, דע לך, יעזור לך האל, שמי שאמר דברים אלו כבר נחלץ מיסורים קשים, שכן אינו מתנגד לפירוש מה שנאמר בהמשך לדברים אלו, כלומר לדבריהם רב ששת מסר לה לערבאי ואמר להן איזדהרו מישראל, צא וראה שלו היה מתנגד לפירוש הדברים הללו, היה גורם לסטיה מעקרונות הדת'. וצריך לפרש דפשיטא ליה ביותר לאסור שפחה בגוי, וכדנקט בשו"ת ראב"י אב"ד (סי' קנ"ג)[64], ועל כן אינו מפרש את הגמרא לענין אישות, אלא לענין צורת הבדיקה. ועדיין לא ידענו כיצד בדיוק מפרש רב יהודה לעובדא דרב ששת [ושמא המכוון הוא לסמוך על גויים בבדיקה זו, ומשום דהוא מילתא דעבידא לגלויי (עי' דרכי משה אה"ע סי' קס"ט ס"ק ט')].
♦
יז. יח.
את המימרא 'בודקין לגירושין' (בבא בתרא קנ"ו א') מפרש ספר הבגרות: 'שהיבם שמלאו לו תשע שנים ויום אחד, כאשר הוא בא על יבמה על דרך היבום, הרי הוא קנאה, אבל הוא לא יכול לגרשה עד שיגיע לבגרות, ואז יבעלה ויגרשה' (פרק ד' שו' 63). ומייתי עלה למתני' (נדה מ"ה א') 'בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה, ואינו נותן גט עד שיגדיל'[65]. ועל כן צריך עיון מה שממשיך הגאון ואומר 'ולמרות שהנשואין ליבמה מותרים למי שגרושיו אינם תקפים, כפי שכבר ציינו לעיל, הרי הנישואין ליבמה כשהוא בן תשע שנים ויום אחד, אסורים' (פ"ד שו' 80). והוא פלא, פתח בהיתר ומסיים באיסור. וביותר, שהרי נשואי יבמה לקטן לאו דיעבד נינהו, אלא כן הוא הדין לכתחילה, וכדאמרו במתניתין (יבמות קי"א ב') 'יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו'.וכיוצא בזה צריך עיון במה שכתב שם בסמוך 'ואם לא הצמיחה שער בגיל הזה[66] אסורים עליה הנשואין אלא אם יש לה אב המשיא אותה', וגם זה לא ידעתי איסור זה מהו, והלא משנה ערוכה היא (ביבמות ק"ז ב') 'איזו היא קטנה שצריכה למאן, כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה'.
והנה ספר הבגרות מתורגם הוא מלשון ערבי. בשתי המקומות הנ"ל, אשר בא תרגומם בתיבת 'אסורים', לשונו המקורית של הגאון היא 'לא יגוז'. ונראה דאף על פי שבדרך כלל משמעות 'לא יגוז' היא לשון איסור, ופירושה 'אינו רשאי', מכל מקום היא יכולה להתפרש גם כחסרון של חלות בפועל ותוקף[67] [ובדומה לזה תבת 'יגוז' הוראתה אינה רק היתר, אלא גם תוקף]. וזהו מה דקאמר הגאון, שאע"פ שיבם בן תשע מותר ביבמתו, וכן קטנה רשאית להנשא בלא אביה, מכל מקום אין כאן תוקף וחלות של נישואין דאורייתא, אלא רק היתר עשיית נשואין בפועל, ועל כן אינו מאכילה בתרומה[68].
♦ ♦ ♦