ירושלים
ביאורים חדשים בדברי חזקוני
לקראת הוצאה מהדורה שניה אי"ה של פירוש החזקוני עם אוצר החזקוני, מובאים בזה שלושה ביאורים חדשים[2]
א. בעניין עורו של לויתן
בראשית (ג כא): "ויעש ה' א' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם".לשון חזקוני: ד"א כתנות עור, מעור זוגו של לויתן ששחטו הקדוש ברוך הוא ומלח הנשאר לצדיקים לעתיד לבא. (ג כא).
בפרקי דר"א (פ"כ) כתוב: ר' אליעזר אומר, מן העור שהפשיט הנחש, עשה הקדוש ברוך הוא כתנות כבוד לו ולעזרו, שנאמר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
כתב הרד"ל (שם אות י): ובחזקוני כתב 'מעור נקבה של לויתן, שאמרו בבא בתרא (ע"ד ע"ב) שהרג את הנקבה ומלחה לצדיקים'. ולפי מה שכתוב (שם ע"ה ע"א) שמעורו עתיד לעשות סוכה לצדיקים לעתיד לבא, רחוק הדבר שיהיה כתנות עור של אדם הראשון לאחר החטא מעורו של לויתן. אם לא שנחלק בין עור הנקבה שהרגה הקב"ה, ובין עור הזכר שיעשה ממנו (הסעודה) [הסוכה] לעתיד לבוא. ועיין בפירוש ספרא דצניעותא להגר"א פרקא קמא (כ' ע"א – דפוס הורודנא) סיוע לחזקוני. עכ"ל.
ביאור:
הרד"ל מקשה קושיא על הגמ'. לא יתכן או לא מסתבר, שיהיו הכותנות עור של אדם הראשון שלבש לאחר החטא מעורו של לויתן, הרי יש לעור הלויתן תפקיד לעתיד לבוא, שהקב"ה רוצה לעשות מעורו של לויתן סוכה לצדיקים בגן עדן, א"כ איך יתכן שישתמשו בעור זה עבור 'כותנות עור' לאחר החטא של אדה"ר.
אלא יש לתרץ על פי החזקוני שחידש, שהכותנות עור לאדם ולאשתו נעשו 'מזוגו', דהיינו מעור הנקבה, ואכן בעור זה לא ישתמשו בעור זה לעתיד לבא, אלא בעור הלויתן הזכר.
ומביא הרד"ל ראיה לדברי החזקוני, מדברי הגר"א בספרא דצניעותא.
ובהקדם שיש שני סוגים של לוויתן. האחד נחש בריח והשני נחש עקלתון, כפי שמבואר בפסוק (ישעיהו כז א): ביום ההוא יפקוד ... בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים.
מבואר שיש שני סוגי לויתן (תנינים), אחד 'לויתן נחש בריח' (ישעיה כז א), שהוא שוכב לאורך הים כבריח כידוע. ואחד 'לויתן נחש עקלתון' (שם), שמתעגל ומקיף את כל העולם, ואוחז הזנב בראש (סד"צ). הנחש בריח נחשב לזכר, והנחש עקלתון נחשב לנקבה (בסוד נקבה תסובב גבר).
הקטע בספרא דצניעותא שציין הרד"ל.
ז"ל ביאור הגר"א לסד"צ: "סירס את הזכר שגנזו ביסוד ואינו יוצא ממנו. והוא סוד הסירוס שאין היסוד מוליד. והרג את הנקבה שאין מתפשט כלל למטה. ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שאז יתגלו שניהם. והחילוק שבין הסירוס להריגה, וכו'. הנקבה היא גבורה וכו'. וחסד הזכר אינו נפסק אפילו רגע אחת וכו'. וזה שאמרו (ב"ב עה א) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן [הנקבה], וכו'. וענין סעודה כנ"ל לצדיקים שהן בדרגא דצדיק (נוקבא – מלכות) ששם לויתן כנ"ל. ואמר (שם) עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן [הזכר] שנאמר (איוב מ לא) 'התמלא בסוכת עורו' וכו'. והשאר פורסו הקב"ה על חומת ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, והוא אור הגנוז שאדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו. וסוכה הוא בסוד יסוד, וכו'". עכ"ל.
מבואר שהגר"א בפירושו הסביר וחילק בין הבשר לעור. ולעניינינו: מעור לויתן נחש עקלתון (הנקבה) השתמשו לכותנות עור (חזקוני), ובבשר הנקבה ישתמשו לסעודה לעתיד לבא, ומעורו של נחש בריח (הזכר) יפרסו לסוכה ועל חומת ירושלים.
♦
(המשך ביאור הגר"א): ומה שכתב לעיל מבשרו וכאן מעורו, הוא סוד גדול ונעלם מאד, ש'מילה' נקרא בשר ושם מתגליא החסד (חלק טוב). ועורו הוא עור הערלה (חלק רע), והוא בסוד כתנות עור של אדם הראשון, שאמרו (סנהדרין לח ב) מושך בערלתו היה (חלק רע), ובתחילה היה כתנות אור כמו שכתוב בזוהר, והוא אור הגנוז (חלק טוב) ואחר כך נכסה בעור (חלק רע) ונגנז 'האור', ולא יגלה עד שיוסר הס"א (ואז יהיה טוב).
ועור הזה הוא עץ הדעת טוב ורע שממנה אכל אדם הראשון ונמשכה ערלתו, ולעתיד יחזור עץ הדעת כלו לקדושה, ויהיה כולו היקף לקדושה בסוד 'ונגה לו סביב' (יחזקאל א ד). (כלומר כמו קליפת נוגה שהוא לפעמים טוב ולפעמים רע, כך הוא המצב של עץ הדעת טוב ורע).
וזה סוד הסוכה ופריסתו על חומת ירושלים, שהחומה הוא חומת אש כמו שכתוב (זכריה ב ט) 'ואני אהיה לה כו' חומת אש סביב', ונאמר 'כמראה אש ונגה לו סביב' (עיין ביחזקאל), והוא עץ הדעת טוב ורע כידוע. (כלומר לעתיד לבוא תחזור הקדושה ואז מהעור (רע) יעשו סוכה (טוב) והעור (רע) יחזור לאור (טוב). ע"כ הנצרך לעניינינו.
ביאור הענין: יש הבדל בין סירוס [זכר] להריגה [נקבה]. בסירוס - הבשר מת, דהיינו החסד לא קיים (החלק הטוב). אבל העור קיים (החלק הרע) הוא עור הערלה, ועור זה נהפך מ'אור' ל'עור' ולעתיד לבא יתהפך המצב מ'עור' ל'אור'.
וכמו"כ עור זה (בסוד עץ הדעת) הוא גם לפעמים טוב ולפעמים רע, שהרי ממנה אכל אדה"ר (כנזכר) זה הרע, ולעתיד לבא יבוא על תיקונו בסוכה של צדיקים.
מצב זה שייך לקליפת נוגה, שפעמים היא מאירה ופעמים היא מחשיכה.
וזהו העור שאנו פורעים בשעת המילה, שבקיום הפריעה, אנו מרמזים שהופכים את הרע לטוב.
♦
ב. בעניין עזב תעזב
שמות (כג ה): "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו".לשון חזקוני: וחדלת מעזב לו, חדל לך והשמר בך מהיותך עוזבו רובץ תחת משאו, אך עזוב תעזוב עמו, כתרגומו משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפרק עמיה, פירוש זה ברמז בפירוש רש"י בפרשת ראה גבי מסית (יג ט). (שמות כג ה).
'וחדלת מעזוב לו' מתבאר בשני אופנים, לשון מחילה ולשון עזרה, וכדלהלן.
א. רש"י מפרש: בלשון תמיהה, האם יתכן שאם תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו (ותמנע מלעזור לו)?! לא ולא, אלא עזב תעזוב עמו, עזיבה זו לשון עזרה, כלומר מצוה עליך לעזור. ומדרשו: כי תראה - וחדלת, נכון, פעמים יש שאל לך לעזור (אלא להימנע), וכן דעת רבותינו ז"ל, זקן ואינה לפי כבודו ועוד.
גם בהמשך מסיים רש"י: עזב תעזב עמו עזור לו לפרק המשא, 'מלמשקל ליה', כלומר מליטול משאו ממנו. רש"י מסביר שפסוק זה מדבר בפריקה (וכן מבואר בגמ' ב"מ לא.–לב:), ומביא מתרגום אונקלוס: מלמשקל ליה, דהיינו מליטול משאו ממנו.
[ראיתי נוסח אחר ברש"י (חומש ע"פ נתינה לגר): "וחדלת מלמשקל ליה, פירוש[3]: מליטול משאו ממנו. עזב תעזב עמו לפרק המשא"].
ב. בתרגום שלפנינו הגירסא: "ותמנע מלמשבק ליה, משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפריק עמיה". פירוש התרגום: וחדלת מלמחול לו, האם תימנע מלמחול לו על שנאתך, לא תעשה כן, אלא עזב תעזב תמחול על שנאתך (עפ"י דברי מהרא"י בפרשת ראה). לפי גירסא זו, המילה תעזב תתפרש כפשוטו לשון עזיבה ומחילה, כלומר עליך למחול ולוותר על שנאתך, (ולא שייך לעניין פריקה).
ג. כתב בנתינה לגר: מרש"י משמע ש'וחדלת מעזוב לו' מוסב על פריקת החמור, שיתכן ואדם ימנע מלעזור ולכן מסיים הפסוק עזוב תעזוב עמו.
או שיש בתרגום שתי נוסחאות מעורבבות. נוסח א': ותתמנע מלמשבק ליה ותפרק עמה, (שזה עניין של פריקה). ולפי זה יש בתרגום דילוג של המילים: 'משבק תשבוק'. נוסח ב' משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי (זה עניין של הסרת השנאה). ויש בתרגום דילוג של המילים: 'ותמנע מלמשבק ליה, ותפריק עמיה'. ומסיים ולדעתי נראה כגי' רש"י שבחומשי הרוו"ה שבתרגום שהיה לפניו היה כתוב 'ותתמנע מלמשקל ליה' (כנוסח א', וכמו רש"י אות א').
ד. רבינו מביא את התרגום כפי הנוסח שכתוב לפנינו: משבק תשבוק מה דבלבך ותפרק עמיה. ומסיים: פירוש זה ברמז, בפירוש רש"י בפרשת ראה גבי מסית (דברים יג ט).
שם כתב רש"י לא תאבה לו וכו', ולא תשמע אליו, בהתחננו על נפשו למחול לו. ומסיים שם רש"י: לפי שנאמר (כאן) עזב תעזב עמו אבל לזה (למסית) לא תעזוב עמו עכ"ל. וצ"ל שכוונת 'עזוב תעזוב' היינו מחילה (אות ב'). והוסיף רבינו (שם): רש"י נקט ליה לשון הברייתא (ספרי). כלומר, בספרי מבואר שנתנו טעם גם לאזהרת "ולא תשמע אליו" ולאזהרת "ולא תחוס עינך עליו" ואמרו: לפי שנאמר (שמות כג, ה) "עזב תעזב עמו", אמר: "ולא תשמע אליו"[4].
והקשה במהרא"י (שם) הרי לפי רש"י, עזוב הכוונה לעזרה, וא"כ תימא מה שייך האי קרא למחילה. דהיינו אם נאמר שפירוש 'עזב תעזוב' עניינו עזרה, מה כוונת התורה שבמסית לא תחמול עליו לא תעזור לו. ולכן כתב, שרש"י בפרשת משפטים פירש לפי פשוטו, ענין של עזרה. וכאן (בפרשת ראה) פירש לפי מדרשו דהיינו לשון מחילה, רמז לתרגום אונקלוס שתרגם 'משבק תשבוק מאי דבלבך עלוהי (בלי הסיום: ותפריק עמיה). ומסיים, ולפי פשוטו גם יתיישב כאן (בפרשת ראה) כלומר לפי שנאמר עזוב תעזוב וצוותה התורה (אצלנו) שלא לזכור לשונא את השנאה, אבל לזה (למסית) צריך אתה לזכור לו השנאה.
ה. וראה עוד בשם אפרים הביא גירסא ברש"י: עזוב תעזוב עמו, לפרק המשא מלמשקל ליה מליטול ליה, מליטול משאו ממנו.
וז"ל: נראה שרש"י היה נוסחתו בתרגום על המילים 'וחדלת מעזוב לו' ותתמנע מלמשקל ליה, ולפי התרגום שלפנינו דאיתא ותתמנע מלמשבק ליה, אתי שפיר מלת 'ליה', דהיינו כמו שכתוב בהמשך משבק תשבק מה דבלבך עליו. לכן פירש (רש"י) תחלה על וחדלת וכו' שימנע מלעזוב השנאה שיש לו עליו (אלא תעזוב). וגם לפי מה שכתב רש"י (בד"ה עזב תעזב הא'), עזיבה לשון עזרה, אתי שפיר לשון הפסוק וחדלת מעזוב לו, שיחדול מלעזור לו ועל בעל המשא קאי.
אבל למשקל ליה שפירש"י מליטול משאו ממנו הווה ליה לכתוב למשקל מיניה. וצריך לומר דמלת 'לו' שהוא מתרגום 'ליה' הכוונה לצרכו ובשבילו. ומכל מקום צריך עיון על רש"י שהקדים לפרש המאוחר[5]. ובקצת ספרים ראיתי הגרסא מהופכת ומתחלה איתא מלמשקל ליה לפרק המשא וכו'. וגם לפי זה צריך לומר שחסר הציון של וחדלת מעזוב לו מלמשקל ליה וכו'ד.
♦
ג. חליצה - להקנות לו הירושה
דברים (כה ט): "ונגשה יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיר אשר לא יבנה את בית אחיו".[6]לשון חזקוני: וחלצה נעלו לפי פשוטו, להקנות לו ירושת אחיו המת, כמו שמצינו בבועז, לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו. ולתשובת המינין, וחלצה נעלו פי' אם תחפוץ ליבמי אעבוד אותך כשפחה לאדוניה, והוא ישיב לה לא חפצתי לקחתה. (דברים כה ט).
הסבר בעניין זה[7]:
א. הרשב"ם פירש, וז"ל: לקנות ממנו ירושת אחיו המת, כמו שמצינו בבועז דרך ארץ לפי פשוטו. ואילו רבינו כתב: לפי פשוטו, להקנות לו ירושת אחיו.
דהיינו לפי רשב"ם הקניין הוא עבור היבמה, אשת המת החולצת, שהיא תקבל את ירושת בעלה. משא"כ לפי מש"כ רבינו, הרי שהיבמה מקנה לחולץ את ירושת בעלה המת, אחיו של החולץ.
אף שהרשב"ם מהווה מקור להרבה מפירושי רבינו, בכל זאת אין הוא מביא מדברי רשב"ם כנוסח המצוי בידינו. ולפעמים רבינו מעתיק את כל פירושו של רשב"ם אבל הופך את סדר הפעולות (ראה בר' לא, יט). מאחר שנוסח רשב"ם שלפנינו אינו ברור די הצורך לכן ערך רבינו את הדברים בדרך אחרת, מתוך רצון להבהיר בדרך טובה יותר את הדברים. והדוגמא שלפנינו היא בהחלט דוגמא טובה לכך. מאחר שיש בדברי רשב"ם חידוש שאשת המת מקבלת את ירושת בעלה, כאשר ידוע שלא נפסק כן להלכה.
ב. המקור לקניין חליפין נלמד ממעשה בועז והגואל, במגילת רות. (ד ז): וזאת לפנים בישראל על הגאולה (מכירה) ועל התמורה (חליפין) לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וגו': (ח) ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלוף נעלו: (ט) ויאמר בועז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאבימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי: (י) וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה וגו'.
בגמ' (ב"מ מז, א) יש מחלוקת תנאים ואמוראים, נעלו של מי היתה, ומי נתן למי. רב אמר בכליו של קונה שנותן למוכר, והמוכר מושך ובזה נקנה בחליפין לקונה, וכך היא דעת ת"ק בברייתא (שם), שבועז הקונה נתן לגואל את נעלו. ולוי אמר בכליו של מקנה וכדעת רבי יהודה, כלומר המוכר נותן לקונה את כליו והקונה מושך ובזה קונה בחליפין את החפץ.
וכך מתבאר הפסוק: שלף איש [הגואל, המקנה] נעלו [של הגואל, כליו של מקנה] ונתן לרעהו [בועז הקונה, כדי שיקנה]. כדעת לוי ורבי יהודה. ולדעת רב ות"ק: שלף איש [בועז, הקונה] נעלו [של עצמו, כליו של קונה] ונתן לרעהו [לגואל כדי שהגואל יַקְנֶה לבועז].
ג. בספר תוספות השלם על רות, הביא: "נעלו ונתן לרעהו. בגימ' המוכר נותן אל הקונה. וכן גי' הקונה נותן אל המוכר, ולכך פליגי מי נתן למי".
בחידושים המיוחסים לריטב"א כתב, שממשמעות הפסוק משמע יותר כרבי יהודה (ולוי) שהרי תחילת הפסוק (ח) מדובר על הגואל. [וראה רמב"ן (שמות כח מא) שכתב: והם אומרים שהגואל נתן לבועז].
בספר אגרת שמואל (די אוזידא), ביאר את דעת רב ות"ק שבועז נתן לגואל, כי אם הגואל נתן את נעלו, מדוע כתוב וישלוף נעלו (פס' ח), רק אחרי שאמר הגואל לבועז קנה לך, הרי הגואל היה צריך לשלוף את נעלו מיד אחרי שאמר לבועז (פס' ו) גאל אתה, אלא בוודאי בועז שלף את נעלו. ולדעת רבי יהודה ולוי, שהגואל נתן לבועז, אם בועז שלף ונתן את נעלו (פס' ח), מדוע כתוב (פסוק ט) ויאמר בועז לזקנים, הרי גם עד עכשיו דיבר הפסוק בבועז, ואין צורך להזכיר שוב את שמו, אלא 'ויאמר לזקנים'. ולכן צ"ל שהגואל נתן לבועז.
ד. נחזור לעניינינו, בדין חליצה. לפיכך נראה שרשב"ם מכריע כדעת רבי יהודה, שהאשה [הקונה, בועז] שולפת את נעלו [כליו של מקנה] של החולץ [המקנה, הגואל], ובזה היא קונה ממנו את ירושת אחיו. וזה שלא כהלכה אלא כפשוטו של מקרא. ורבינו פסק כדעת תנא קמא, שהאשה [המקנה, הגואל] שולפת את נעלו [כליו של קונה, בועז], ובזה היא מקנה לו את ירושת אחיו. וזה כפשוטה של ההלכה.
ה. מה שהוסיף רבינו וכתב 'לתשובת המינים', יתבאר עפ"י פירוש הריב"ש, באופן זה: אם היית רוצה לייבם אותי [לקנות, מקנה את עצמה] הייתי משמשת אותך, משרתת אותך, אבל מאחר שאין אתה רוצה, קח מנעלך [כליו של קונה], דהיינו שהמייבם רוצה לקנות את האשה. א"כ הפסוק יתבאר באופן זה: ושלף איש [המקנה, האשה] נעלו [כליו של קונה], ונתן לרעהו [ליבם הקונה, כדי שהיבם יקנה אותה].
ו. וחלצה נעלו, מה הכוונה 'נעלו', בפשטות הכוונה לנעל ממש. אמנם מבואר בדברי רבינו (שמות ג, ה) שאצל בועז מדובר נעל שעל ידו, דהיינו כפפה. [וכן מבואר ברמב"ן (שם כח מא)]. ובסנה שהקב"ה בקש 'של נעליך', הוסיפה התורה 'מעל רגליך', שלא נחשוב שהנעל הכוונה לכפפות, אלא הכוונה לנעל שנועלים ברגליים.
♦ ♦ ♦