הוספה למאמר הרב יצחק אייזיק פרלמוטר "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" (עמוד שצ"ח)
בגליון נ"א ניסן תשפ"א עמד הרב יצחק אייזיק פרלמוטר בנקודה נפלאה שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר הוא בחלק הראשון של ההגדה עד זמן אכילת המצה והמרור, ודייק כן מדברי המכילתא ועוד עיש"ב.ואמרתי להוסיף עוד ראיות לענין חשוב זה, והנפקא מינה למעשה בזה.
במכילתא ובהגדה איתא בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ובמכילתא הגירסא מונחים לפניך 'על השולחן'. והראשונים מפרשי ההגדה גם כתבו כן; ז"ל המיוחס לרשב"ם מונחים לפניך 'פירוש בעת האכילה' ע"כ. והריטב"א כתב מונחים לפניך על השולחן 'שתוכל להראות אותם באצבע שאתה אומר מצה זו מרור זה' ע"כ. וכ"ה באבודרהם. וכ"ה במיוחס לרש"י וז"ל לימד לך הפסוק שאין אתה חייב להגיד לבנך עד שתראה לו באצבע וזה הוא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך וזהו בשולחן שאתה אומר מצה זו מרור זה כי לכך חייבים לומר הגדה משום והגדת לבנך ע"כ. וכן הרשב"ץ במאמר חמץ כתב ותקנו חז"ל שתהיה ההגדה הזאת בשעה שיש מצה ומרור מונחים על השלחן כמו שאמרו בהגדה וכו', ואמרו כי נקראת המצה לחם עוני שעונים עליה דברים, פירוש שעל המצה קורין ההגדה עי"ש. וכן מתבאר מדברי המאירי בפסחים קט"ז סע"ב שביאר את דברי הגמ' גבי סומא וז"ל הסומא אף הוא חייב בהגדה וכן מוציא בה את האחרים, ואעפ"י שכתוב בה בעבור זה והסומא אינו יכול ליחד והיה לנו להוציאו מכלל זה וכמו שאמרו בענין סורר ומורה בננו זה ולא סומין כמו שהתבאר במקומו – מ"מ הרי מצה ומרור לפניו 'ויכול ליטלם ולהגביהם' ע"כ. ומבואר ג"כ מדבריו שיש דין ממש שהמצה ומרור יהיו לפניו ויראם או יגביהם, ואם אין לו מצה ומרור לפניו אין דין של והגדת לבנך.
וכן ראיתי להר"י פרלא בפירוש ספר המצוות לרס"ג (ח"א עמ' 373 והלאה) שהאריך בזה והביא שתה"ד בסי' קל"ז [שהובא בב"י בסי' תע"ב] כתב שבשעה שמצה ומרור מונחים לפניך היינו בשעה 'שראוי' לאכול מצה ומרור עי"ש, ולפ"ז אין צורך שיהיה ממש מצה ומרור על השולחן. וכן הב"ח בסי' תע"ג כתב דלחם שעונין עליו דברים הרבה אין הכונה עליו ממש וא"צ להחזיר בדוקא את המצה בזמן ההגדה אלא הכונה לחם שעונים בעבורו ובשבילו עי"ש, וג"ז כנ"ל. אולם הוא דייק שם באורך מדברי בה"ג ורב נטרונאי גאון והרשב"ץ הנ"ל ועוד שהמצוה של סיפור יציאת מצרים היא רק בשעה שמונחים על השולחן ממש, וכמו שדייקנו לעיל עיש"ב. וכן נקט בפשיטות בספר מנחת סולת על החינוך מצוה כ"א שמי שאין לו מצה לא צריך להגיד ההגדה, ודלא כמנ"ח עי"ש. והלום ראיתי גם בחזו"ע סי' כ"ג עמ' שמ"ח שהאריך בזה והביא שבאמת בשו"ת חסד לאברהם כתב כנ"ל, אולם הרב זצ"ל חלק על זה והביא גם מעוד אחרונים דס"ל שאין זה תלוי בזה עי"ש. אולם הוא לא הזכיר מדברי הראשונים הנ"ל שמתבאר מדבריהם להדיא שהדברים תלויים זה בזה וכנ"ל.
♦
ההבדל בין המצוה בשעה שמצה ומרור מונחים לבין המצוה לאחר מכן
והנה, בעיקר מצות סיפור יציאת מצרים בלילה זו - הרמב"ם בסה"מ עשה קנ"ז כתב וז"ל שצונו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו ה' ומה שעשו עמנו המרים מעוול וחמס ואיך לקח ה' נקמתנו מהם ובהודות לו יתברך על מה שדמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב כמו שאמרו כל המאריך לספר וכו', וכבר ידעת אמרם ואפילו כלנו חכמים וכו' וכל המספר וכו' עי"ש [והעתיקוהו כדרכם החינוך וספר הבתים]. וכ"כ בחיבורו רפ"ז מהלכות חו"מ וז"ל מ"ע לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים וכו' וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו ה"ז משובח, ובהמשך כתב וז"ל וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח ע"כ. ומדברי הרמב"ם מבואר שהמצוה היא לספר ביציאת מצרים ממש והמסתעף ממנה, ולא בהלכות הפסח וכדומה.אולם בתוספתא בסוף פסחים וכן במכילתא בסוף פרשת בא איתא שחייב אדם לעסוק 'בהלכות הפסח' כל הלילה [או עד חצות] עי"ש. והגר"א הגיה בתוספתא במקום בהלכות הפסח – ביציאת מצרים – עי"ש, אולם בכל הראשונים וכתה"י הוא כלפנינו – עי' בתוספתא כפשוטה שם. וכן הגר"א גופיה במכילתא לא הגיה כן, וכן בהגהותיו על השו"ע בסי' תפ"א לא העיר למחוק את המילים 'בהלכות פסח' עי"ש. ולכאורה קשה ע"ד הרמב"ם שהזכיר רק יציאת מצרים ולא הזכיר הלכות הפסח.
ובאמת שכבר עמד בזה מהר"ל בספר גבורות ה' סוף פ"ב וכתב וז"ל אע"ג דבמכילתא לא אמרו רק שחייבים לעסוק בהלכות פסח, אין זה קשיא דגם הלכות הפסח הוא יציאת מצרים, שהרי מה שאמר פסח זה שאנו אוכלין, וכן מצה ומרור הם הלכות פסח והם יציאת מצרים עי"ש. וקצת דוחק דלפ"ז רק אם האדם לומד את טעמי המצוות ואיך הם זכר לניסים שעשה עמנו ה' - חשיב יציאת מצרים, אבל אם הוא לומד את פרטי ההלכות אין בהם יציאת מצרים. ולא נראה כן מסתימת דברי התוספתא והמכילתא אלא שאפשר וצריך ללמוד כל דבר הנוגע להלכות הפסח.
ולכאורה יש להקשות עוד, דבמכילתא ובתוספתא מבואר שיש 'חיוב' לעסוק בהלכות הפסח, אולם בהגדה של פסח וכן ברמב"ם איתא שכל המרבה לספר ביציאת מצרים ה"ז משובח ואין זה חיוב.
ולפי הנ"ל אתי שפיר, שבזמן ההגדה שמצה ומרור מונחים לפניו העיקר הוא לספר ביציאת מצרים, וכמו שכתב הרמב"ם, ולא בביאורי ההגדה ובהלכות הפסח[2], ובזה כל המרבה הרי זה משובח. אלא שחייבו חז"ל לעסוק בהלכות הפסח או ביציאת מצרים גם לאחר ההגדה עד שתחטפנו שינה, וזהו דין אחר, ובמכילתא דרשוהו מדכתיב מה העדות וכו', ויש שביארו שהוא מדין הלכות חג בחג. אולם זו חובה אחרת שאינה קשורה לדין סיפור יציאת מצרים וכנ"ל [והרמב"ם השמיט חובה זו וצריך ביאור], ואף אם יש לפניו מצה ומרור, כגון שנשאר לו מהם – אין זה מצה ומרור המחויבים דהא כבר קיים המצוה, ולכן יכול וצריך מדרבנן לעסוק בעניני הפסח וכדומה עד שתחטפנו שינה.
ועל כן יש לידע שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא בשעת ה'מגיד', ושם יש להתמקד בביאור ההגדה, שהוא פירוש הפסוקים בפרשת כי תבא ארמי אובד אבי וכו' ולהרחיב בענינים אלו, ולא בפלפולים ולא בהלכות, ולאחר גמר הסדר יש לעסוק בכל דבר שקשור לפסח, אם בהלכות הפסח ואם ביציאת מצרים וכדומה עד שתחטפנו שינה.
עמנואל מולקנדוב
♦