מזיגה בארבע כוסות

הרב עידוא אלבה - הרב עמנואל מולקנדוב

מזיגה בארבע כוסות

מאמר תגובה

לכבוד הרב עמנואל מולקנדוב היקר
במאמר בירחון האוצר (גליון נא) 'האם מיץ ענבים כשר לכתחילה לקידוש ולארבע כוסות', כתב כבודו שהיות וראוי לחוש לסברת הגאונים שלא מברכים על יין מבושל, וכן למה שעולה מהפוסקים שלכתחילה ארבע כוסות צריכות יין ולא מיץ ענבים, ולכן הסיק שהעצה לצאת ידי חובת הכל מבלי שיכבד עליו ראשו היא למזוג יותר ממחצה יין שאינו מבושל, והשאר מים או מיץ ענבים. היסוד שלו להקל בעירוב של מיץ ענבים גם לחוששים לסברת הגאונים הוא על פי תשובת הרי"ף בסי' רצ"ה, דס"ל שהיין המבושל שברכתו שהכל בטל ברוב היין שאינו מבושל, וברכתו הגפן ואפשר לקדש עליו. אלא שנראה שבמציאות גם אחר עצה זו, עדיין הדבר קשה להרבה אנשים, ובפרט לנשים, לגבי ארבע כוסות, כי חמישים אחוז פירושו לשתות שתי כוסות יין חי מלאות. לענ"ד אכן לגבי ארבע כוסות אפשר להסתפק בפחות מזה, על יסוד בירור דיני המזיגה, כפי שאבאר.
♦

א. כמות המזיגה במים מדינא דגמרא : חדא אתלת

במשנה המובאת בשבת עו ע"ב איתא: "המוציא יין כדי מזיגת הכוס... ושאר כל המשקין ברביעית".
ובגמרא: "תנא: כדי מזיגת כוס יפה. ומאי כוס יפה - כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. אמר רבא: אף אנן נמי תנינא המוציא יין כדי מזיגת כוס, ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה. וקתני סיפא: ושאר כל המשקין ברביעית. ורבא לטעמיה, דאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא - לאו חמרא הוא".
ובהמשך מבאר רבא שאמנם יין השרוני לא דרי אלא חדא אתרתי, אבל "שאני יין השרוני דרפי". משמע שכוונת רבא באומרו "לאו חמרא הוא", שיין שלא מקבל על חד תלתא אינו יין חזק, וממה שאמרו שיין השרוני לא דרי חדא אתלתא אלא רק חדא אתרתי משמע שיש תקן מסויים של כהל שאותו אין לעבור. לכן יין חזק דרך מזיגתו חדא על תלת מיא (25 אחוז), ויין חלש דרך מזיגתו חדא אתרתי (33 אחוז), וכשם שביין חלש אין למזוג יותר כך ביין חזק אין למזוג יותר מזה.
אמנם במנחות פז ע"ב איתא דרב יוסף רפיק בכרמו פעמיים "ודרא מיא על חד תרין", ועל פי רבינו גרשם ורש"י שם הכוונה שבשונה מיין רגיל, שהוא חדא אתלת, כאן לאחר העיבוד היה מוזגו פי שש כדי שיהיה כמו יין רגיל.
אך ביאור זה צ"ע במציאות, שלא מובן מה הקשר בין ריבוי העיבוד בשדה לחוזק היין.
לכן היה נלענ"ד שכוונת הגמרא שעצי הגפן נתנו תנובה פי שנים, והמילה 'מיא' היא ט"ס. ואכן ב"ה מצאתי שבכת"י מינכן 95 הגירסא "ודוי חמר' על חד תרין". ובוטיקן 118- 119 כתוב: "ודרי ליה על חד תרין". ונראה שהעיקר כגירסאות אלו, כי הן מתאימות למציאות.
ובשו"ת מהרי"ל סימן קמב איתא: "לענין יין במים הוכיח ר"י ספ"ק דחולין דחד בשית' בטל ולא חשיב טעמא, ולפענ"ד לענין ברכה נילף מיניה. ואי הוה (המים. ע.א) פחותי משית' על חד, ניזל בתר טעמא, אי הוה יין שראוי לשתייה ע"י מזיגה גדולה כ"כ ושתו ליה אינשי במקום יין ע"י מזיגה כי האי, דלא נימא בטלה דעתו אצל כל אדם".
דברי המהרי"ל הללו הובאו באגור, ומשם בב"י בסי' רד, ועל יסוד דבריו פסק הרמ"א בסי' רד, ו: "ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים כי אז הוא ודאי בטל".
אך כמפורש במהרי"ל מקורו מדברי ר"י. ונראה שהוא מה שכתוב בהגהות אשרי (חולין פרק א) ומרדכי (חולין רמז תקצח) שכתבו בשם ר"י: "יין במים לא בעי ששים, אלא אפילו חדא בשיתא בטל דלא הוי אלא קיוהא. פר"י".
מבואר שר"י לא 'הוכיח', אלא אמר כך מסברה שביותר משש הוא לא מתבטל, כי טעם פחות של יין אינו בגדר טעם יין אלא קיוהא, ונראה לו שאחד משישה הוא כבר טעם גרוע, ועכ"פ נראה שהוא כלל לא דיבר על ענין ברכת בופה"ג, דמהגמרא בשבת נראה שבזה בעינן גדר יין, ולכן אין לברך עליו ביותר מחדא אתלת, ולא סגי בכך שיש טעם יין.
נמצא שלמעשה אין מקור שאפשר לסמוך עליו להקל במזיגה של יין כלשהוא, יותר מאשר חדא אתלת^[2].
♦

ב. דברי הגמרא מתאימים למציאות

פרופ' זהר עמרב ביאר את יסוד החילוק בין יין חזק לחלש על יסוד הידוע במציאות שחוזק היין תלוי במקום בו הוא גדל, ככל שהיין נמצא במקום יותר חם, הענבים יותר מתוקים, ואז אפשר להפיק מהם יותר אחוז כהל. אך לעולם בדרך טבעית אין אפשרות להפיק יין שיהיה יותר מ15.5 אחוז כהל, כיון ששמרי היין מתים כאשר הכהל מגיע לחוזק^[3]כזה^[4].
ועוד כתב פרופ' עמר שהחום משפיע על המתיקות, שממנה מופק הכהל, ועל כן המקום האידאלי ליצור יין בחוזק המירבי הוא מענבים הגדלים בקוי רוחב המקבילים לארץ ישראל בין קו רוחב 30 לקו רוחב 40. מעל קו רוחב 40 בצורה טבעית לא מגיעים אלא לחוזק של 12 אחוז כהל, ומעל קו רוחב 45 לא מגיעים אלא לחוזק של 10 אחוז.
אנשים רגילים לשתות משקה כמו בירה שיש בו כהל, כשהיא 4-5 אחוז, לכן נראה שיין חזק אפשר למוזגו חדא אתלת, כי יין חזק הוא 15 אחוז כהל, ולאחר המזיגה יהיה בו 3.75 אחוז, ואם הוא 15.5 אחוז יהיה בו 3.87 אחוז. ויין השרוני הוא בערך 11.5 אחוז, ולכן אין למוזגו יותר מחדא אתרתי (33 אחוז), ואז יהיה בו 3.79 אחוז.
המסקנה מזה היא ששם יין חל ביין שתסס רק כשיש בו קרוב ל4 אחוז כהל.
מדינא דגמרא, בארבע כוסות המזיגה אינה רק רשות אלא חובה לכתחילה. בגמרא פסחים (דף קח ע"ב) איתא: "שתאן חי – יצא...ידי חירות לא יצא" ופירש הרמב"ם (חו"מ ז, ט) דבעינן "שתהיה שתיה עריבה", ופירש פרופ' עמר טעמו, כי בן חורין צריך למזוג את היין בשמחה ובהתרוממות הנפש, ולא כאשר הוא שיכור. מי ששותה רביעית יין חי כבר אינו כ"כ צלול, אבל אם היין מזוג, ההגדה נקראת בשמחה ובהתרוממות נפש.
♦

ג. הראשונים האומרים שיינות שלנו חלשים

הרשב"ם בפסחים קח ע"ב כתב שאף שהגמרא מצריכה לכתחילה מזיגה, "יינות שלנו לא בעי מזיגה", וכן כתבו כמה מראשוני אשכנז (פרופ' עמר הביא במאמרו את דברי ספר האורה, העיטור, הראב"ן, הראבי"ה, האו"ז, התוספות המרדכי, הגהות אשר"י, ורבינו מנוח). אך הרשב"ם חי בצפון צרפת. אצל חכמי ספרד הראשונים, שגרו באיזור דרומי יותר (עיקר ישיבת היהודים היתה ממרכז ספרד, דהיינו טולדו וצפונה. טולדו היא כמעט בקו רוחב 40, וגבול ספרד עם צרפת הוא קו רוחב 43) אנו מוצאים שלא היה כ"כ ברור להם שהיין שלנו שונה, ועכ"פ לא עד כדי לבטל את חובת המזיגה, כי באיזור שלהם היין אינו חלש בהרבה מארץ ישראל.
הראשונים דנו בזה גם בהקשר לצורך למזוג מים ביין בברכת המזון, וגם בהקשר לדין של מים הניתנים על שמרי יין, שאם רמא תלתא ואתי ד' הוי יין.
תלמידי רבנו יונה (ברכות לב) כתבו: "דמה דאמרי' דאי רמא תלתא ואפיק ד' חמרא הוא, זה הוא ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל במקומות שאין היינות חזקים כל כך אפילו רמי תלתא ואפיק ד' לא דיינין ליה חמרא ולא מברכין עליו בפה"ג, ואפשר שמפני זה לא פירש רבינו הגדול הרב אלפסי ז"ל הדבר וכתב סתם אין הלכה כאחרים".
גם הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת, ז ח) ורבינו ירוחם (תולדות א"ו נתיב טז חלק ז דף קמח טור ד) כותבים שהיינות של חז"ל היו חזקים, ומשמע שיש מקומות בהם היינו חלשים, אבל לא קבעו בכמה הם יותר חלשים, ולא הוציאו מזה מסקנה למעשה שהדין במקום שלהם שונה לענין חובת המזיגה.
הרשב"א (ברכות נא) בשם הראב"ד כתב בנוגע לדין שיש להשאיר את היין חי עד ברכת הארץ שאצלנו "אין שותין אותו חי כל עיקר", ומטעם זה הוא כותב שלא נהגו להשאיר את היין חי עד ברכת הארץ, כדינא דגמרא. מבואר בדבריו שהם התייחסו ליינות שלהם כיינות חזקים של חז"ל, ואדרבה הם לא נהגו כלל לשתות בלי מזיגה.
אמנם הריטב"א (בבא בתרא צו) כתב: "אין הולכין ביינות שלנו בשעורו של רבא", וכן ר' יהושע אבן שועיב (דרשות פרשת צו ושבת הגדול) כותב: "הכל לפי היין" – כוונתם שאצלנו מזיגתו קצת שונה, אולי קצת פחות. אבל לא פטרו ממזיגה.
גם הרא"ש והר"ן, שדרכם בדרך כלל להביא את הרשב"ם, אינם מזכירים בפסחים שיינות שלנו חלשים ופטורים ממזיגה. והמכתם בברכות נ ע"א כותב "בדידן נמי חשובי אחשבי' במיא", אף שבפסחים קח ע"ב כתב שיינות שלנו אין סובלים כ"כ מים, עכ"פ הוא עדיין מצריך מזיגה.
שבלי הלקט (שחי באיטליה) סדר פסח כתב (סימן ריח): "שתאן חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא, ומסתבר דיין שלנו ידי חירות נמי יצא, שהרי אינו כל כך חזק דלירדי על חד תלת מיא כיין שלהם א"כ הוי כמזוג". הוא אמנם מביא את דברי הרשב"ם, אך אצלו הביטוי לכך שהיין שלנו אינו חזק הוא רק שהוא לא דרי מיא על חד תלת. ונראה שמסקנתו דהוי כמזוג היא משום שעכ"פ חז"ל לא חייבו למזוג על חד תלת, וא"כ י"ל ששלנו שהוא קצת יותר חלש כאילו כבר מזוג קצת מים. אמנם הטור שחי בספרד כתב בצורה החלטית יותר "שהיין שלנו אין צריך מזיגה", "ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה" "ויין שלנו לכתחלה אינו צריך מזיגה" (סי' קפג, רעב, תעב). יתכן שאצלו אכן היין היה יותר חלש, מפני שטולדו היא מקום הררי וקר יותר. אבל גם אחרי הטור יש שכתבו בספרד שאין הבדל בין היינות לענין זה שמכל מקום יש להוסיף מים ראה רשב"ץ ברכות נ' שהביא את דברי המכתם בברכות. מכל מקום, הטור ואפילו הרשב"ם ודעמיה דיברו רק על כך שבגלל שהיינות שלנו יותר חלשים לא חייב למזוג, ולא באו לחדש שיתכן שהיינות שלנו כ"כ חלשים עד שאסור למזוג יותר מחמישים אחוז מים.
♦

ד. השו"ע והאחרונים

בב"י אורח חיים סימן צט הביא את דברי תרומת הדשן שדן מדוע הסמ"ג והסמ"ק והרא"ש לא חילקו לענין איסור להורות אחרי שתית רביעית בין יינות שלנו לשלהם, וכתב "ולפי שלא ידעו שיעור בדבר כמה ישתה ויהיה אסור להורות סתמו דבריהם, אבל לעולם יש לומר דברביעית שהוא דבר מועט אין לאסור ביינות שלנו", וכתב על זה הב"י שמדבריו יש ללמוד לענין תפלה. ובב"י סי' רד הביא את דברי האגור בשם מהרי"ל על אפשרות לברך על אחד משיתא אך בשו"ע לא הביא דבריו, ושם בסי' רד, ה לגבי דין שמרי יין כתב: "יינות שלנו שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום". ובשו"ע סי' תעב, ט כתב: "שיעור הכוס רביעית לאחר שימזגנו", משמע דפשיטא ליה שיש למזוג, ורק הרמ"א הגיה: "אם רוצה למוזגו".
נראה שהשו"ע מסכים לדברי הראשונים שהיינות שלנו יותר חלשים, אך לפי שאינו ידוע בכמה, וראה גם יינות חזקים בהיותו בארץ ישראל כתב שהכל תלוי בשיעור שמוזגים באותו מקום. נמצא שלא רק שהשו"ע לא קיבל את דברי המהרי"ל שאפשר לברך גם על אחד משיתא, הוא גם לא קיבל את דברי הטור שיינות שלנו לא צריך למזוג.
כל הדברים האלו מביאים למסקנה המתאימה למציאות שכתבתי לעיל. כיון שיין חזק רגיל אינו יותר מ15 אחוז כהל, על כן במקומות שהיינות חזקים 15 אחוז יכולים להמשיך למזוג חדא אתלת, אך אם היין הוא 12 אחוז אין למוזגו ביותר מ1 על 2 (33 אחוז) שהוא מביא ל 3.96 אחוז כהל. ורק אם היינות 8 אחוז ימזגו חדא אחדא. ונראה שביינות שלנו שהם מעל 12 אחוז, יש גם לאשכנזים לחדש את הדין שלכתחילה צריך למוזגם, כי בלא זה אין שתייתם עריבה אצל רוב בני אדם.
אמנם בפרי מגדים (אשל אברהם סימן רד, טז) הוא הראשון שחשש להחלשות גדולה מאוד של היין עד שכתב: "ויינות שלנו אין חזקים, כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל". וכף החיים (סי' רב אות לב) המשיך על בסיס דברי הפרמ"ג: "ומשמע - הא אם המים כמו היין מדה כנגד מדה, יש לברך בפה"ג, ונראה, כי כן יש להיזהר ואין למזוג יותר".
בעקבות הדברים האלו בימינו התקן של הרבנות הראשית מחייב בכל יין שיהיה 50 אחוז יין. ולכן בדרך כלל יינות יבשים שיוצאים בשוק הם 100 אחוז יין. כיון שהגפנים שלנו ממקום חם אחוז הכהל שלהם הוא 13-15 אחוז.
אך נראה שלפי מה שביררנו כל זה הוא הוראה נכונה לציבור, כדי שלא יטעו למזוג גם יינות חלשים של 8 אחוז ביותר מ50 אחוז מים, ומכל מקום כיון שבימינו על כל בקבוק רשום אחוז הכהל, מי שרוצה להדר ליקח יין יבש ולמוזגו עם מים יכול לעשות כן בביתו בהתאם לאחוז הכהל הרשום על הבקבוק. וביינות המצויים, שיש בהם 13 אחוז כהל, יכול אדם לערב 30 אחוז יין וכל השאר מים. ורק מהיות טוב כדי לא להראות משונה, או שלא ילמדו מהנהגתו למזוג ביינות חלשים, ימזוג רק במעט מים.
♦

ה. מזיגת יין מבושל או מיץ ענבים עם יין

ועתה נחזור לדברי כבודו שהביא מה שפסק השו"ע שגם לקידוש יין מבושל כשר ומברכים עליו בופה"ג. אלא שכדי לחוש לשיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם כתב שעדיף יין שאינו מבושל, ומכל מקום כיון שהרי"ף כתב שאם הרוב יין מבושל מברכים עליו שהכל, ואינו ראוי לקידוש היום, לכן ימזוג מעל 50 אחוז יין, ויכול לעשות כך גם במיץ ענבים. וכן כתב לגבי מזיגה במים, שימזוג לפחות 50 אחוז יין.
אך לגבי מים, כבר הוכחנו שאין בזה צורך, ומדינא יכול למזוג רק 30 אחוז ביין המצוי. ולגבי יין מבושל או מיץ ענבים, כל דברי הגאונים והרי"ף והרמב"ם נאמרו על כוס הקידוש, ואין ראיה שהם פוסלים יין מבושל לכוסות אחרים. וכן הראה הרב אריה גרוזובסקי (ירחון האוצר נא עמ' רסז) שמהר"ן פסחים דף קח ע"ב והריטב"א בבא בתרא צז ע"ב עולה שדין ארבע כוסות אינו זהה לדין קידוש, דהא הם כתבו כקושיה על שיטת הגאונים שבירושלמי מפורש דמבושל כשר לד' כוסות וחד מינייהו קידוש, ומדהוצרכו לזה דחד מינייהו קידוש למדנו דהבינו שגם לפי הגאונים שאר ד' כוסות אי"צ שיהא ראוי לניסוך (ולעצם הקושיה י"ל דאין הכי נמי לגאונים הכוונה שם אינה לקידוש אלא לדין ד' כוסות^[5]). וכן עולה מפסק הרמ"א (תעב, טו), שמחלק בין דין ד' כוסות לדין קידוש.
אלא שכבר הביא כבודו שבפסח יש טעם להצריך יין, ולכתחילה אינו יוצא במיץ ענבים על פי דברי הגמרא (פסחים קח ע"ב): "שתאן חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא". וכתב תוספות ר"פ: "כיון דתיקנו רבנן ד' כוסות וגם צריך יין בשביל שמחת יו"ט, א"כ צריך שיהא אותו יין מד' כוסות". ועל פי זה כתבו אחרונים דבעינן דוקא יין שיש בו כהל (וראה הערות הגרי"ש אלישיב שהוא רק לכתחילה^[6]). אך נראה פשוט שלענין זה אינו גרוע ממים. ואם לוקחים יין רגיל שהוא 13 אחוז כהל אפשר למזוג באופן שיהיה 30 אחוז יין עם מיץ ענבים, שכן בזה יש 3.9 אחוז כהל^[7].
ואגב, לענ"ד יש להעיר בזה לגבי מיץ ענבים שעושים כיום, שיש מיצי ענבים של 100 אחוז מיץ (חוץ מביסולפיט), אך יש יקבים שבהם מקפידים רק על כך שיהיה בו 50 או 60 אחוז מיץ, והשאר הוא מים וחומרי טעם (ולפעמים יש עליהם אזהרה בריאותית שיש כמות סוכר מרובה). ונראה לכאורה שגם לפי השו"ע שמתיר יין מבושל, יש בעיה בכך שהלא יש כאן כמות משמעותית של מים, וכל המזיגה נאמרה בגמרא על יין חי, ואין ללמוד מזה על מיץ ענבים, שהלא ביין צריך שם יין לא רק טעם יין שאם לא כן לא היה אכפת לן שיהיה גם פחות מחדא אתלת, וכפי שהראיתי באות א' שהר"י אינו מדמה טעם שאר איסורים לטעם של יין. ואם כן במיץ ענבים שטעמו חלש, לא ברור שנשאר שם יין כשהוסיף מים בצורה משמעותית, וכ"כ הגרשז"א (מנחת שלמה ח"א סי' ד) והגריש"א (שבות יצחק קונטרס זמן שמחתינו עמ' פה) שבמיץ ענבים אין למזוג יותר מג' טיפות, ואף מי שמתיר להוסיף כמות משמעותית מתנה זאת בכך שלא הוסיפו לו חומרים (אור לציון ח"ב כ, יח), לכן לכאורה לא ברור איך אפשר לברך על מיץ כזה בופה"ג.
♦
לסיכום:
א. מזיגת יין חזק במים היא חדא אתלת. אין למזוג יותר מזה, אך עכ"פ לכתחילה יש למזוג במים.
ב. יין חזק אינו יכול להיות יותר מ15.5 אחוז כהל. לכן ביינות יבשים שלנו שהם 13-15 אחוז כהל יכולים למזוג אותם במים עד שיהיה קרוב ל 4 אחוז כהל.
ג. הראשונים שכתבו שיינות שלנו חלשים ויותר טובים בלי מזיגה מתייחסים ליינות במקומות צפוניים.
ד. השו"ע פסק שכל מקום לפי דרך מזיגתו, ונראה כוונתו שימזוג באופן שעכ"פ יהיה כ4 אחוז כהל.
ה. מי שרוצה לצאת ידי חובת הסוברים שיין מבושל פסול לקידוש יוסיף למיץ ענבים מעל 50 אחוז יין, אבל אם אינו חושש לזה, או בשאר ג' כוסות שנראה, דאכן לא צריך לחוש לזה, ועכ"פ רוצה להדר בארבע כוסות שיהיה בהם שמחה, די בכך שיהיה בכוס 30 אחוז יין יבש רגיל שהוא 13 אחוז כהל, וכן ראוי לומר לנשים לעשות כך.
ו. אין לקדש על מיץ ענבים שיש בו תערובת מים ניכרת וחומרי טעם גם אם יש 60 אחוז מיץ.
בברכה רבה
עידוא
♦

תגובת הרב עמנואל מולקנדוב

לכבוד הרב עידוא אלבה.
שמחתי לראות מה שכתבת בענין מזיגה של יין במים שהעיקר הוא שיהיה בסופו של דבר 4 אחוז אלכוהול אף שהוא שליש או רבע יין לפי הענין. גם אני העליתי כן בכתביי, אלא שכיון שעוד לא פרסמתי ענין זה לא רציתי להיכנס לענין, והשארתי את הדבר כפי המקובל כיום למזוג גם במים עד מחצה ולא יותר. אבל לפי האמת הינך צודק, וגם דעתי כן היא שאפשר למזוג במים יותר וכנ"ל.
אולם לענין מה שכתבת שבמזיגת שאר הכוסות סגי במזיגה של שליש גם במיץ ענבים – אינו נכון, דהא לדעת הגאונים והרמב"ם ברכת יין זה היא שהכל ולא הגפן, וא"כ מלבד שאינו יכול לברך הגפן על יין זה, גם אין הוא חשוב יין לא רק לג' הכוסות אלא גם לשאר ברכות הגפן דעלמא, ורק מדין חמר מדינה מהני, וכפי שכתב הרמ"א בסי' תפ"ג. וחמר מדינה התנאי הבסיסי שלו שלא יהיה יין מצוי בעיר, וזה לא שייך בזמנינו [ואין כאן המקום להאריך בסברות שכתבו בזה כמה מחכמי הדור], וגם אם כן יצטרך לברך על זה שהכל ולא הגפן, וא"כ לא יצאנו ידי חובת הגאונים, וא"כ ודאי שצריך למוזגו ברוב יין וכמו שכתבתי.
ובר מן דין – הראיה מהר"ן אינה מוכרחת כלל. המעיין בר"ן יראה שבתחלה הביא את דברי הרמב"ם שאין מקדשין על המבושל [ולא מיירי הרמב"ם לענין הברכה, ובמאמרי הבאתי שאכן נחלקו בדעתו האם זה הגפן או שהכל], ולאחר מכן הביא את דברי רב צמח גאון דלאו מקידוש בלחוד אמעיט אלא אף מברכת בפה"ג. ועל זה כתב להוכיח מהירושלמי שיוצאין ביין מבושל, והרי אמרינן על כוס ראשון קדוש היום וש"מ שמקדשין עליו [ודלא כהרמב"ם] ואין צריך לומר שמברכין עליו בפה"ג [ודלא כגאונים], זהו תורף דברי הר"ן. וא"כ אין ראיה מדבריו שלדעת הגאונים יוצאים ידי חובה בג' כוסות, אלא לפי ההבנה בדעת הרמב"ם שרק אין מקדשין עליו אבל ברכתו בפה"ג. אולם לפי מה שכתבתי במאמרי אין הכרח בדעת הרמב"ם מה ס"ל לגבי ברכה, ועל כן נשארנו בדעת הגאונים הברורה שברכתו שהכל ולא יוצאים בו לשאר הכוסות, והרוצה לחוש להם יש לו למזוג ברוב יין וכנ"ל.
בברכה רבה
עמנואל
♦

תשובת הרב עידוא אלבה

לענ"ד מהראשונים עולה שהם דנים בארבע דינים. כוס של קידוש, כוס של ברכה^[8], ברכת בורא פרי הגפן, ודין ד' כוסות. הגאונים כתבו שביין מבושל לא יוצא ידי קידוש ואין מברכים עליו בופה"ג. סברתם בפשטות היא כפי שכתב כבודו שהם מחשיבים יין כשלקות, המשתנות לגריעותא בבישול, אך הם לא כתבו מה דעתם לגבי כוס של ברכת המזון וד' כוסות.
הראשונים החולקים עליהם, הקשו ג' קושיות:
א מדוע הגמרא בבבא בתרא צז לא אומרת שמה שהציכו דמיון בין קידוש לנסכים בא למעט יין מבושל.
- הגאונים השיבו על זה כיון שהגמרא רוצה להשמינו למעט גם יין שמברכים עליו בופה"ג, ועל מבושל גם לא מברכים בופה"ג.
ב. במשנה בתרומות (יא, א) מבואר שלפי רבי יהודה הבישול משביח את היין.
- הגאונים יכולים להשיב שאין הכרח שזו מוסכם בין התנאים.
ג. הירושלמי אומר שיוצאים ביין מבושל ידי ארבע כוסות.
- הגאונים יכולים להשיב שהכוונה לדין ארבע כוסות שדינן שונה, אבל בכוס של קידוש לא יוצא במבושל, ועל שאר כוסות באמת יברך שהכל.
והנה, כבודו ביאר במאמרו (עמ' ערה) שמעיקר הדין הב"י לא נוקט כגאונים מפני "שיש ירושלמי מפורש להיתרא ולא מצאנו בבבלי נגד זה". אך לענ"ד נראה שמטעם זה גופא, אם אנו באים בכל זאת לחוש לדבריהם נאמר כן רק לגבי כוס של קידוש, כי רק כך נוכל להשיב על הקושי מהירושלמי שסותר לדבריהם. לכן לענ"ד גם החושש לסברת הגאונים, בשאר הכוסות יכול להסתפק ב30 אחוז יין. אמנם הערת כבודו נכונה, שמי שנוהג כך ורוצה לחוש לגאונים לא יכול לכתחילה לברך בופה"ג וברכת מעין שלוש, אך הוא יוכל לבקש מאדם אחר ששותה 50 אחוז יין לברך ולהוציאו, ונראה שכיון שאינו אלא חומרה די בכך, כי יש סברה שגם לגאונים בדיעבד יוצא על ידי אחר.
הסברה שבשאר כוסות אפשר לצאת גם לפי הגאונים ביין מבושל אינה חייבת להתבסס על דין 'חמר מדינה'. יתכן שבכל אופן יוצא כי הוא יין, אלא שלא השתנה למעליותא לקבל את דין ברכת בופה"ג. סיוע לסברה זו יש להביא מהירושלמי בשקלים (פרק ג הלכה ב) "מהו לצאת ביין מזוגין? מדתני רב חייא ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן בין חיין ובין מזוגין, ובלבד שיהא בהן טעם ומראה יין". משמע שמה שיוצא ידי חובה במזוג היא רבותא יותר מאשר בחי, ובפשטות הוא משום שמדובר במזיגה באופן שאין מברכים עליה בופה"ג, ובכל זאת ידי ד' כוסות יצא. וכן משמע מהדין בקונדיטון שרק שליש ממנו הוא יין, ובכל זאת יוצא ידי ד' כוסות.
הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן, כשהם באו לדחות את דברי הגאונים הוצרכו להדגיש בדבריהם שלדעתם מהירושלמי משמע שגם ידי קידוש לא יצאו, כי על זה דברו הגאונים, אבל הגאונים יאמרו שאין הכי נמי יש לחלק בזה. ומהרמ"א, הן בדין הברכה על כוס צר (תעב, טו), והן מדין ברכה על חמר מדינה (תפג, א) עולה שאכן הוא מחלק בין דין קידוש לשאר הכוסות הלכה למעשה.
בברכה רבה
עידוא
♦ ♦ ♦