הגאון רבי חיים עוזר גראדזענסקי זצ"ל
בעל שו"ת אחיעזר

מכתב בהערות שונות[2]

דיחוי בנפגם המזבח * כלים הנעשים מעצמות העוף לגבי קבלת טומאה * פשטה בבהמת יהודי ונכרי

ב"ה יום א' ה' אדר תפר"ח
הוד כבוד ידידי היקר, הרב הגאון קנקן חדש מלא ישן, כש"ת מו"ה אליעזר זילבער נ"י רב בספרינגפעלד.
ברכה ושלו' עד העולם.
אחדשת"ה, ביום א' העבר השבתי על יקרת מכתבו מיום ט' שבט. וייעדתי להשיבו על ח"ת (=חידושי תורתו) והערותיו במכתבו אשר אקדים להשיבו היום.
♦

דיחוי בנפגם המזבח

ע"ד תמיהתו בד' הרגמ"ה המובא בשימק"ו (=בשיטה מקובצת) במנחות ד"ה [ע"ב] במי שראוי לעבודה: "לאפוקי אם שחט ישראל וכו' לא פסלוה", שהוא נגד המבואר במשנה בזבחים (דל"ב) [לא, ב][3], יעוי' באחיעזר [חיו"ד סי’ כ"ט אות ה'] מש"כ לתרץ תמיהה זו[4].
ומה שתמה בד' השמ"ק שם בפגימת המזבח, דהא בל"ה (=בלאו הכי) פסול. ותי' דנפ"מ לחייבו כרת, דהא מדמר זוטרא נפקא בזבחים דכ"ז (ע"א) שאין זריקה של[א במקומה] מתרת[5], מביאה בשר לאכילה, ואינו חייב עליו משום פיגול, וא"כ גם בפגימת המזבח הדין כן, עכ"ד.
באמת יותר הו"ל לתמוה, דהחידוש מדמר זוטרא הוא, שאין הבשר מתיר באכילה, אבל הבעלים מתכפרים, משא"כ בפגימת מזבח, דפסול הקרבן ולא קרבו כל (מתיר) [מתיריו], והא בפיגול בעינן שתהיה הרצאת בשר. ובפגימת מזבח הא נפסל הקרבן והוי כנשפך הדם, וכדמקשה בזבחים (דמ"ג) [דמ"ב, ב], דכי אדי מיא בעלמא קא אדי, דלאו משום עירוב מחשבות הוא רק משום דלא הוי זריקה כלל וכמו"כ ...[6] פגימת המזבח.
והנה השימק"ו הביא שם בשם הרגמ"ה פ"א, שאם חשב להקטיר (קמץ) [קומץ] ע"ג מזבח פגום שלא לשמו, לכשיתקן המזבח חוזר ומקטירו לשמו וכן פירש"י [ד"ה פגימת המזבח], וצ"ל דס"ל כמ"ד דאינו [אולי: דאינן] נדחין, דאל"כ בל"ה [=בלאו הכי] פסול כמבואר בזבחים דנ"ט [ע"א].
ויקשה לפ"ז מש"כ הרמב"ם בפי"ד מהל' פסוהמ"ק הל' ד', "במקום הראוי לעבודה כיצד, מזבח שנפגם וחשב מחשבת זמן, או מחשבת מקום, לא פסל [הזבח] במחשבה". א. הא הרמב"ם פ' בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הל' כ"ב דנדחין, וא"כ בלא זה פסולין, משום דיחוי.
וגם מלשון הרמב"ם נראה דאזבח קאי, שכ' דלא פסל הזבח, ולא במנחה, די"ל דבמנחות לא נפסל בנפגם, וגם אאפ"ל [=אי אפשר לומר] דנפ"מ לענין כרת דפיגול, דהא כיון דנפסל לא קרב המתיר כמצותו, וצ"ע.
ואפ"ל, למש"כ באחיעזר סי' (כ"ט) [ח"ב סי' כז] בספיקות המל"מ [פי"ח מפסוה"מ ה"ז] בפיגול, דבעינן קרבו כל מתיריו, היינו לענין חיוב כרת, דמ"מ פסול מיהו הוי משום פיגול, והבאתי שם דהג"מ [=דברי הגמ'] במעילה ד"ג [ע"ב], (וגם צידדתי שם, דהא בעת חושב עבר על לאו דלא יחשב, שחשב מחשבת פיגול וממילא נפסל משום לאו דלא תאכל כל תועבה, כמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק[7]).
וא"כ י"ל דהנפ"מ אי חל משום פסול פיגול, דלוקה משום לאו דל"י [= דוזר לא יאכל] כי קדש הם, אפילו למדס"ל [=למאן דסבירא ליה] לאו שבכללות אין לוקין עליו [מנחות נח, ב], דכל היכי דגבי' כתיבא וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ[8]. ולפ"ז נפ"מ לענין מלקות משום פיגול, אבל משום [= דנפסל] שלא הי' זריקה, משום פגימת המזבח, אינו לוקה משום לאו דל"י כי קדש הם, דהוי לאו שבכללות רק משום פיגול לוקה.
והרמב"ם לשיטתו בפט"ז מהל' פסוהמ"ק [ה"ו] דחשב למחר שלא במקומו פסול, אף דלא קיי"ל כר"י במחשבת הנוח וכמש"כ שם בסי' ל' אות ב'.
ולהנ"ל אם חישב על פגימת המזבח מצד לא קרב המתיר כמצוותו, או משום מר זוטרא הי' עליו פסול פיגול, ומלקות דפיגול וגם לאו דלא יחשב. אבל אם חישב על פגימת המזבח, אין כאן לאו דלא יחשב וגם שום פסול דפיגול ליכא.
שו"ר בס' או"ש [פי"ד מפסוה"מ ה"ד] שהרגיש בד' הרמב"ם, וכ' לתרץ דאפשר שהיו ב' מזבחות וחשב להקטיר על הפגום. ומ"מ לא נדחה עי"ז דהא איפשר להקטיר על השלם. ולהנ"ל לכשיתקן הפגום לא נפסל משום מחשבתו. ונכון.
♦

כלים הנעשים מעצמות העוף לגבי קבלת טומאה

מה שתמה רומעכ"ת בד' התוס' רא"ש בנדה דכ"ג [ע"א] שכ' שכלים הנעשים מעור ועצמות עופות מקבלים טומאה, שהוא נגד דרשת התו"כ [פר' ט' סוף פרק י' אות ז'] פרט לעופות. ובחולין דכ"ה [ע"ב]. ומשנה כלים פי"ז [מי"ד], כל הנברא בחמישי אין בו טומאה, עכ"ד.
באמת זה תמיה גדולה, וי"ל עפמש"כ בס' סדרי טהרות דכלים פי"ז במשנה דבחמישי אין בהם טומאה, שכ' שם בדברי הר"ש דלר' עקיבא דס"ל חוץ מכלב הים מפני שבורח ליבשה (והור) [והוא] גדל מן הארץ, דכש"כ עופות דעיקר חיותן וגדולן בארץ[9], ולרע"ק ממעטינן, מעזים רק דגים, וכיון דסתמא דמתני' דהכא דלא כרע"ק, ולהכי פ' [=פסק] הרמב"ם דלא כרע"ק, ועיי"ש מה שהאריך בזה דבאמת ר' יוחנן בן נורי ור"מ כרע"ק ס"ל ומטמאי כל הכלים מעצמות ומעור העופות מדאורייתא. ועפ"ז י"ל דהרא"ש מפרש דהגמ' [=דברי הגמ'] בנדה דכ"ג אליבא דרע"ק.
♦

פשטה בבהמת יהודי ונכרי

ומה שנסתפק כת"ר אם ישראל ונכרי הקדישו קרבן בשותפות, אי יש בזה דין מעילה ואי שייך כאן דין פשטה לענין הקדושה שהקדיש הישראל, וא"כ יש בזה משום מעילה משום פשטה וחייב ג"כ משום פיגול ונותר וכן מעילה, עכ"ד.
לכאורה אפ"ל דל"ש בזה פשטה, משום דאין קדושה חל על קדושה, דהא קדושת הנכרי הוי ג"כ קדושת הגוף, ואיך יחול ע"ז קדושת ישראל.
והנה, בבהמה של שני שותפין שהקדיש חציה, וחזר ולקחה והקדישה, לפי פרש"י בקידושין ד"ז [ע"ב, ד"ה יש דיחוי בדמים] נראה דתמכר שלא במום דהוי קדושת דמים, וכ"נ מד' הרשב"א שם, וצ"ל דאף דבחד אבר מבואר בתמורה די"א [ע"ב] דחל עליו קדוה"ג, שאני התם דאיפשר להקדיש (כלו) [כולו], משא"כ בשני שותפין דאא"פ [=דאי אפשר] להקדישו קדושת הגוף, ומ"מ לכשחזר ולקחה והקדישה מהני הקדישו שיחול על קדושת דמים שלו קדושת הגוף, והא אין קדושה חל על קדושה[10], ומוכרח מזה דכשלקחה והקדישה כיון דחל קדושת הגוף על חצי' השני, אמרינן פשטה קדושה בכולה וחל קדושת הגוף על קדושת דמים משום דין פשטה.
אולם אין זה ראי', דאפ"ל דלכשחזר ולקחה, חלק שלו דהוי קדושת דמים מתחלה משום מיגו אמרינן מיגו דחל עלה קדושת דמים, חל עליה קדושת הגוף, ולא מצד דין פשטה. דפשטה קדושה בכולה לא עדיף ממקדיש דכל היכי דאינו יכול להקדיש משום דאין קדושה חל על קדושה, לא מהני פשטה ג"כ.
ולפ"ז בשותפות ישראל ונכרי, כיון דחל עלה קדוה"ג של הנכרי ואין ביד ישראל להקדיש קדושת פה, לא מהני דין פשטה שיחול עלה קדושת ישראל. (ובשי' התוס' בגיטין דמ"ג [ע"ב ד"ה גמרו] שהקשו, למ"ל [=למה לי] הקדישה[11], ותירצו משום דאפשר ברעי', נראה דחל קדושת הגוף מתחלה, אלא דאל"כ למ"ל רעי'. ועי' באחיעזר [ח"ב] סי' מ"ד אות ג' מש"כ בזה[12], דאיפשר דזהו ג"כ מדין פשטה דמיגו דחל עלה קדושת דמים, חל עלה קדושת הגוף.)
♦ ♦ ♦