ראש ישיבת "פחד יצחק" ירושלים
פנים בפנים דיבר ה' עמכם
"בחודש השלישי ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א) אומר רש"י שיהיו דברי תורה חביבים עליך כאילו היום ניתנו. ויש לעיין שהרי מה שנאמר כאן 'היום' הוא רק על מה שבאו למדבר סיני, ולא על מה שניתנה להם התורה, שהרי התורה לא ניתנה להם בו ביום?יש פסוקים שמדברים על קרבה להר סיני, למזרחו של ההר, מה מונח בזה שהפנים למזרח?
התרגום אומר: ואביא אתכם אלי - "לפולחני" (שמות יט, ד), מה זה? התרגום יונתן מזכיר (בתרגום): ואשא אתכם על כנפי נשרים, אשר הוצאתי אתכם ממצרים, ואביא אתכם לבית המקדש ובאותו לילה החזרתי אתכם למצרים, ומשם הבאתי אתכם לאולפן באורייתי. ע"כ. זה לא נזכר לעיל ביציאת מצרים, רק אח"כ באתם ראיתם אז נזכר כל העניין הזה שהבאתי אתכם על כנפי נשרים לבית המקדש.
וכן בהגדה של פסח מזכירים אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, דהיינו שיש עניין של קירבה להר סיני שהוא בעצמו העניין.
הפסוק מדגיש, ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויבואו מדבר סיני, הפסוק מדגיש בזה, שפנים אל פנים דיבר ה' בלי תערובות מישהו, בלי דבר אחר, רק הקב"ה איתנו, במדבר, במזרחו של הר, שפנים הם תמיד נחשבים מזרחו של דבר. הקב"ה דיבר עם הרבה קודם, עם נח ואברהם, וכאן יש כאן הדגשה שהקב"ה מדבר אלינו לכל כלל ישראל, בבחינה של בית המקדש, והיינו שהביא אותנו על כנפי נשרים אליו.
וזהו פנים אל פנים דיבר ה', דהיינו אין שום דבר במציאות כמו מדבר, אלא פנים אל פנים, מזרחו של הר זה הפניה הישירה, זהו פנים אל פנים דיבר ה', לא מפני שאתם צריכים את זה או את זה.
וממילא כל הדברים שנאמרו כאן בהר סיני לא תגזול ועם כל ההמון טעמים שנאמרו על כל מצוה ומצווה, על כל מאורעות שקרו בכל העולם, כשהתורה אמרה למשל לא תגזול בוודאי מובן שיש בזה חורבן העולם, אלא שכאן נאמר שאין התכלית בזה, אלא העיקר פנים אל פנים דיבר ה', דהיינו הראשית הוא עצם הפנים בפנים שדיבר אליכם, ברצונו שהוא מתגלה אלינו, וממילא יש כאן חורבן העולם אם יעברו על זה (אסתכל באורייתא וברא עלמא).
ודוגמא, בעבור זה עשה ה' לי בשביל שאכל מצה ומרור, והלא להפך הוא לכאורה שבגלל מה שעשה לי אני אוכל מצה ומרור? אלא היינו כך, שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, בשביל שנאכל מצה, ולא להיפך, וממילא כל מה שאנו מדברים בטעמים אף שהוא אמת, אבל אינו בשרשי הדברים. אין בכל העניינים האלו, אלא שהם יסודות שנעשו עפ"י המציאות הזאת. והיינו שהעיקר הוא פנים אל פנים דיבר ה' עמכם, והיינו ששמענו שאין שום מציאות אחרת חוץ מעצם הדבור של ה' עמנו, זה השורש שמתחיל מהמצוות כאן בסיני, שבכל מקום העיקר הוא עצם הדיבור של ה' אתנו, ואין הגזל וכו', אלא כתוצאה מזה, שיהיו לכם מצות אלו, אבל העיקר הוא שתהיו בבחינת פנים אל פנים, והוא שורש הכל.
ועניין הנשר שהוא פורח מעל כל המציאות, והבאתי אתכם אלי, ואינו כמצות בני נח, שהוא רק קיום העולם, אבל שם בסיני פתח ה' יתברך כל הרקיעים, ללמד את שורש כל המצות, שתפיסת הקב"ה במצות היא למעלה מכל התפיסה שלנו בכל המצות. ואני הבאתי אתכם אלי, שהעבודה שלכם עושה הרושם, והמציאות שלכם שייכת אלי. והפלא והחידוש הזה, אינו רק שהקב"ה הוא גבוה מעל גבוה, שהתפיסות בו הן מעל כל המציאות כולה. והיינו אביא אתכם אלי, התרגום אמר: לאולפן אורייתי, לפולחני, דהיינו שהמקום של העבודה שלכם מגיע עד השורש הזה של התפיסה שלי במצות, שהוא למעלה מכל מה שנכנס למציאות הזאת.
וטעם כל המצות, כולל המצה, הוא מתלבש בהנהגת העולם, אבל כאן פני ההר הם פני הקב"ה, שאנחנו קבלנו, שהעיקר פני הקב"ה, ומתוך כך יורדות כל המדרגות עד כאן, ומה שאנו מבינים בזה, לפי המציאות שלנו כאן.
ההגדה אומרת אילו קרבנו לפני הר סיני דיינו, והיש, הקיום, הבחינה הכי נפלאה, פנים אל פנים, ואביא אתכם אלי.
בני ישראל הגיעו למדבר סיני בר"ח, אח"כ משה עלה אל האלוקים ביום השני, כל עליותיו בהשכמה הייתה, כנזכר בגמ', (שבת פו:) שביום הראשון לא אמר להם ולא מידי משום חולשא דאורחא. , אמנם אעפ"כ על ביום הזה באו מדבר סיני רש"י אומר בר"ח, מזה נראה לנו שגם ביום הזה בר"ח, גם הוא חלק ממתן תורה. אז מה זה היום הראשון, מה כל העסק של ר"ח, שביום הזה באו מדבר סיני, שהיום ניתנו, מה ניתן? אלא בוודאי שר"ח הוא חלק, הדיבורים התחילו ממחרת, אבל הויחן ישראל נגד ההר, מתחיל את הכאילו ביום הזה, זה מתחיל כבר ביום ר"ח, ביום הזה, כאילו היום הזה באו, שהתורה מחייבת, כאילו היום הזה באו מדבר סיני. אמנם לא שמענו כלום, משום חולשא, אבל אנחנו הגענו למחיצתו של הקב"ה, אף שלא היה דיבור עמנו, אבל הגענו לשם. וזה מתחיל את הסדר הזה, שהגביה אותנו לעילא לעילא.
מה שנזכר בתחילת הדיבור שאין כל הפה יכול לשמוע, דהיינו שהגענו לשורש הדיבור, לשורש כל השורשים, כללות התורה שניתנת להיחקק במציאות נפשינו, אין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע. אבל כל אחד מישראל שלומד התורה, הוא מגלה את שורש החיים, וכל לימוד הפרטים זה ביטוי של גילוים של מציאות נפשו, וזה היה הדיבור של נותן התורה להתחבר לכך. גם כשאנו אומרים בשמ"ע, ברכנו אבינו כולנו כאחד, הכח באור פניך נתת לנו תורת חיים, הם ראו שורש החיים, וזה כי באור פניך נתת לנו תורת חיים, ולכן זה מה שנזכר, באור פניך נתת לנו תורת חיים, לומר שאין התורה שלנו מתחילה מפרטי המצות, אלא היא מתחילה מהשורש הגבוה יותר הפנימי, שהוא אור פניו שנתן לנו תורת חיים.
וזה מה שאומר רש"י (שמות יט, ב) שהחניה הזאת הייתה כאיש אחד בלב אחד, משא"כ שאר חניות היו במחלוקת, שיש מקומות שלא היו במחלוקת, אבל כל המסעות הם הפרטים לעומת הכלל, שהכא הויחן, הוא שהקב"ה הגביה אותנו אצלו, למקום אחד, כאן הייתה המעלה כאילו הרגישו כאן. וזה נוגע גם לעבודה שלנו בימים אלו ממש, שהגיעו כאן למציאות הזאת שכל המציאות שכל כלל ישראל כנוס בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל, ולא כל אחד אמר אני אעשה, אלא כולם דברו נעשה, כי זו פועל בנפשם, שעלו למדרגה אחרת, שמרגישים את קדושת כלל ישראל. כל אחד יש לו חלק הפרטי שלו, אבל כל אחד מישראל יש לו את השיתוף, ויחידות שאין יחידות יותר ממנה, ואחינו כל בית ישראל. כך הייתה העבודה מסיני, היה שם גילוי של נשמה אחת, העבודה של כל המסעות הייתה מסלול של כל אחד, אבל כאן הייתה העבודה אחרת, והיא העבודה של עכשיו, לגלות את העבודה הכללית, של כלל ישראל וקדושת ישראל הכללית.
אתם ראיתם, אינו איזו חקירה פילוסופית, אתם ראיתם, וממילא אין לחלוק על כך, חלילה. הקב"ה גילה שיש מקומות של תפיסה שאי אפשר להגיע בלא כך, ומה שהראה להם שהוא אחד, הוא משהו שא"א להכיר לגוי אחד בהם, זה מה שהקב"ה גילה לנו.
נאמר בחז"ל, 'עשו לי מקדש' חדר שאני אוכל לדור עמכם בכל מקום שתהיו, גם בעשיה כאן בארץ, תעשו לי חדר שאוכל לגור שם, בכל מקום שאני עושה תיקחו אותי אתכם. המציאות של הקב"ה למעלה מכל התפיסה שלנו, פנים בפנים, אחרי כל הדברים אליכם, שורש ומקור כל החיים, ותמיד הוא משפיע והוא נותן בלי גבול, ולכן כל מה שנעמוד ונלמוד הוא בלא גבול כלל למה שנשיג. במעמד הר סיני במתן תורה, רואים את הקולות ואת הלפידים, פנים בפנים דיבר ה' עמכם. מי שמקבל שיעור מהרב, הוא שומע כל הד"ת במופשט, אבל כשהוא רואה פני הרב ואור פניו, הוא תופס להבין מוחשיות למה שהוא שומע.
כל זה קבלנו בפנים אל פנים שקבלנו מהיכן נובעים דברי התורה, אף שאין מחשבה תפיסא ביה, זה גופא קבלנו במעמד הר סיני איך שא"א לתפוס, נפשי יצאה בדברו, כל זה קבלנו במעמד ההוא.
וכן היא מצות קבלת פני הרב ברגל.
גם בכוח הזיכרון יש שני גורמים, מובא בפחד יצחק, יש את החזרה התמידית ע"י כך זוכרים לחזור ולחזור תמידיות, וגם יש ההתפעלות, שמה שעושה רושם בנפש ומי שעובר מעשה ומשאיר בו התפעלות. וכן מובא שם, שפרשה ראשונה נא' והיו הדברים האלה, ובפרשה שניה ושמתם, כי הפרשה הראשונה והיו דהיינו ההתפעלות, שהמצות נעשות מעצמם על הלב, ושם זה דרך שימה לחזור ולחזור, וזו עבודה מיוחדת לעצמה.
אבל יש ציורים של שני הדברים האלו שהם כאילו מתאחדים לדבר אחד, שמצינו למשל על הקמת המשכן שחזרה התורה הרבה פעמים על קרבנות הנשיאים, כל אחד הוא מחודש כאילו הקב"ה יש לו אבן טובה, וכל פעם שהוא מסתכל רואה אור חדש שלא ראה מקדם. וכן אצל הנשיאים, הקב"ה מתכבד ומתפאר בכל אחד בפני עצמו, וכל אחד חידש כמו אבן יקר של עצמו, והקב"ה מכבד אותו בזה. כמו ד"ת שמשמש בהם מוצא בהם טעם, זה בא מהקב"ה ומשפיע אליו ד"ת משורש החידוש, ואביא אתכם אלי, קישור התורה עם הנותן. וזהו שאמר החודש הזה באו מדבר סיני, ועל זה באו מדבר סיני, בכל יום יהיו בעינך כאילו היום קבלתם את התורה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו. מה זה כאילו היום ניתנו? זו הביאה עם המגע עם נותן התורה.
וע"ז נאמר ורבקה אוהבת את יעקב כל פעם שראתה אותו הוסיפה עוד אהבה, יעקב עמוד התורה, תמיד יש התחדשות של יש מאין.
הקב"ה נותן עצמו עם התורה, שהוא מוסר את עצמיות החיים של עצמו עם התורה, וזה סביב למשכן יחנו, ביום הזה באתם, זה לא מתיישן.
בעלי התורה זה נותן מציאות החיים של בעלי השכל, זה אלו שנא' עליהם שה' הוא נחלתו, שאין להם מציאות בארץ כלל. וזה מה שהרמב"ם אומר בסוף שמיטה ויובל, יורו משפטיך ליעקב, וכו' וכו', אלא הם חיל ה' והקב"ה זכה להם ולא שבט לוי בלבד אלא כל אחד ואחד מבאי העולם וכו'. הרמב"ם הזכיר שבט לוי שאינם במציאות הטבעית כאן של העולם, שהתפקיד של בני לוי לעמוד לפני ה' לעמוד ולשרתו, זה מה שהרמב"ם הגדיר כאן שיכול להיות לכל באי העולם.
אנו כעת בתקופה של בידוד, ושאז אפשר להיות בבחינת ישראל איש אחד בלב אחד, בלב אחד בפנימיות של הלב עם כל ישראל.
אגואטן קבלת התורה.
♦ ♦ ♦