מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
עדות בקידוש החודש
מסכת ר"ה ריש פרק שלישי כה: מתני' ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש וכו', ובגמ' שם ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה א"ר זירא כגון שראוהו בלילה וכו'. וברש"י ד"ה ואמאי כתב: ואמאי יעמדו שנים ויעידו הלא ראוהו כולן יקדשוהו בראייתם דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראייה דהא גבי קדוש החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש עכ"ל.והנה, ברשב"א בב"ק צ, ב מבואר דביחיד מומחה ליכא דין דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, דבעי' לזה דין ב"ד, וז"ל דלא מסתברא שיהי' מוציא ממון עפ"י ראייתו בלבד דע"פ שנים עדים יקום דבר וכו'. ולכאורה הטעם בזה הוא דגם אם אמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראיה, מ"מ ביחיד מומחה הא הוי רק דיין אחד, וא"כ חשיב רק כע"א, ואיך יהני מתורת עדות.
ובקצוה"ח בסימן ז סק"ה כתב ע"ד השו"ע שם דבג' דיינים שראו המעשה וכו' דהיינו דוקא בג' דיינים ולא ביחיד מומחה, וכדברי הרשב"א, והטעם דיכול הבע"ד להכחישו. ולכן כ' דאם איכא אחר עמו יכול לדון אם הוא מומחה, ואע"ג דקבלת עדות בעי שלשה, ואפי' במומחין, ה"ט משום דכל פחות מג' הוי עד מפי עד, אבל אם הוא עצמו הרואה ל"ש עד מפי עד ויכול לדון וכו'. וכן אי' בהגא"ש בפ"ק דגיטין בשם הירושלמי דמוכח דביחיד מומחה ל"א לא תהא שמיעה וכו', ויש שביארו בזה [ראה בתש' מהרי"ל דיסקין חלק א - פסקים א] דהטעם הוא דאתי כדעת הרמב"ם סופ"ה מהל' סנהדרין, דביחיד מומחה אין לו דין ב"ד לענין הודאת בע"ד, וה"נ אינו יכול לקבל עדות [ונחלקו הראשונים בזה אם יחיד מומחה נחשב כב"ד גם לקבלת עדות, ועי' בתשב"ץ סימן א דהרמב"ן הסתפק בזה, ובש"ך בסימן מו סק"ע פסק דיחיד מומחה אינו יכול לקבל עדות, והנתיבות בסימן ג סק"ג נחלק עליו וס"ל דסגי ביחיד מומחה לקבלת עדות ואכמ"ל], ולהכי לא אמרי' ביחיד מומחה דין לא תהא שמיעה, שהרי אינו יכול לקבל עדות, ונ"מ בזה גם אם מהני לא תהא שמיעה ביחיד מומחה לחייבו שבועה.
♦
ביאור דין לא תהא שמיעה גדולה מראיה
ונראה בזה, ובהקדם דיש לחקור בעיקר דין לא תהא שמיעה וכו' - האם הגדר הוא דהוי כנאמנות של עדים, דהראייה של הדיינים הוי כשמיעת העדות, או דעיקר הנאמנות הוא מדין דיינים, והיא נאמנות מיוחדת לב"ד. ולכאורה דברי הרשב"א תלויים בחקירה זו, דרק אם נאמר דהויא נאמנות של עדות י"ל דביחיד מומחה, כיון דליכא קבלת עדות ביחיד מומחה, וכן טעם דאפשר להכחישו, להכי לא נימא גבי דלא תהא שמיעה וכו', אך אם הוי נאמנות של דיינים, הרי ביחיד מומחה כיון דאית ליה דין ב"ד, שייך לומר לגביו לא תהא שמיעה כו', ועי' בשערי יושר ש"ז פ"א - ה.והנה, הטו"א בר"ה כה, ב הקשה בעיקר דין דלא תהא שמיעה וכו', דהא לא מתקיים דין ועמדו לפני ה' וכו' וכן אינו ראוי להזמה. ונראה פשוט דמדין לא תהא וכו' ל"ה דין הגדת עדות, ושפיר אין בהם דינים אלו [וכ"כ באמרי ברוך שם]. וחזינן בטריפה שהרג שלא בפני ב"ד דהוי אינו ראוי להזמה דגברא קטילא בעו למיקטל, ומ"מ בראו ב"ד שהרג חייב, כמבואר בסנהדרין עח, א, ולא בעי' שיהא ראוי להזמה, והיינו משום דזה ל"ה הגדת עדות אלא נאמנות של ב"ד. ומה"ט נראה דאפי' בגוונא דהב"ד לא ראו בבת אחת או אם ראו כ"א מחלון אחר, דבדין עדות נחשב כעדות מיוחדת, מ"מ מסתבר דלגבי ראיית ב"ד יהני, ומשום דנאמנותם היא מדין ראיית ב"ד. ועי' בנתיבות בסימן לו סק"י בסופו, שכ' וז"ל בתו"ד ולפ"ז נראה בהך דג' שנכנסו לבקר החולה דרצו עושין דין דאם היו ד' וביניהם קא"פ דיכולים לעשות דין למאן דס"ל דלא שייך בדיינים נמצא אחד מהן קו"פ, ואפילו למ"ד דשייך גם בדיינים נמצא קא"פ, מ"מ נראה ברור בסנהדרין שראו טריפה שהרג הנפש שנהרג דאם היה אצלם קא"פ שלא היה מכלל סנהדרין ומתכוין להעיד והתרה בו נראה דאין מבטל להדיינים, דהדיינים לאו מטעם עדים דנין דהא עדות שאאי"ל הן דהא א"צ לידע באיזה יום ובאיזה שעה ראו רק שהם דנין על ראייתם מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראייה, ודאי דאין עדים פסולים מבטלין לדיינים וכו',.ומבואר להדי' בדבריו כמש"כ.
ועי' עוד בראב"ד ב"ק קיב, ב שכ' דבראיית ב"ד לא בעי' שיהא בפני בע"ד [והרשב"א ב"ק שם הסתפק בזה], ומוכח דס"ל דדין לא תהא שמיעה וכו' ל"ה דין הגדת עדות. אמנם לשון תוס' ב"ק צ, ב ד"ה כגון, ובתוס' בר"ה שם ד"ה כגון משמע דהוי דין הגדה. וכ"נ ברשב"ם בבא בתרא קיד ע"א ד"ה אפילו שכתב דהרי הועד בפניהם, וכן להלן שם כתב' דחשבינן ליה עדות. והרמב"ן שם ס"ל דדין לא תהא שמיעה וכו' נאמר רק בקדוה"ח דכזה ראה וקדש, וכ"נ ברש"י בר"ה שהובא לעיל, והיינו דהיכא דבעי' עדות לא סגי באומדנא וידיעה. ועוד נראה, דהנה להרשב"ם בב"ב שם ד"ה ואין עד שכתב דאין עד נעשה דיין הוא מדין ועמדו לפני ה' וכו', ולכאורה הרי דינא דועמדו דנא' בעדים ס"ל לרוב הראשונים דל"ה לעיכובא, ועוד דהא בתלמיד חכם ליכא דין ועמדו וכו'. וע"כ דכוונת הרשב"ם היא דמדין ועמדו הוי גילוי דעד אינו נעשה דיין, וכ"כ בקו"ש שם. ולפ"ז ניחא קו' הטו"א דאיך שייך דינא דלא תהא שמיעה וכו' הא בעי' ועמדו, דקרא דועמדו הוי גילוי דעד אינו נעשה דיין, אבל מדין ל"ת שמיעה וכו' הוי גילוי דל"ב כלל לעדים. וע"ע ברש"י כתובות כא: ד"ה ליתבו וברש"ש שם.
♦
עדות קדוה"ח היא ממעשה הקידוש
ולכאורה י"ל בזה, דהנה בעיקר דין עדות בקדוה"ח, אם כי בפשטות הוי ככל עדות לברורי מילתא, אכן נראה מדוייק בכמה ראשונים, דבקדוה"ח העדות היא ממעשה הקידוש, ולא הוי ככל עדות ממון, שהיא לברורי מילתא. דבקדוה"ח כך הוא גוף המצווה - לקדש עפ"י הראיה של העדים, דהרי בלא"ה את הבירור וידיעת המולד ידעי' עפ"י החשבון, אלא דמצווה לקדש עפ"י הראיה. וכמש"כ הר"מ בפ"ה מקדוה"ח ה"ב ודבר זה הלכה למשה מסיני שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה וכו'. וא"כ מצד בירור הדבר ליכא מעליותא בראיה מבחשבון, אלא דכך נאמרה ההלכה דבעי' ראיה דוקא, וא"כ אם בעי' עדים דוקא הרי הוא ממצוות הקידוש.אכן ברש"י בר"ה הנ"ל, שכתב בהא דאמרי ל"ת שמיעה וכו', דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. והקשה ברשב"א וריטב"א שם דהא מהני גם בממון, וכבר נחלקו הראשונים בזה דלרמב"ן הנ"ל מהני רק בקדוה"ח דל"ב בזה הגדה, ולש"ר מהני גם בממון. ועי' בראשונים בכתובות כא, ב. והתוס' בר"ה שם ד"ה לא תהא כתבו דבחנם דחק רש"י כן, ועי"ש בתורא"ש. ולכא' י"ל דכוונת רש"י היא דאם היה צריך דוקא עדות לא היה מועיל מדין לא תהא שמיעה וכו' כיון דהעדות היא ממעשה הקידוש ול"ש לדון עפ"י הראיה, דצריך הגדה, ול"ד לממונות, דלא איברי סהדי אלא לשקרי וע"י ראיית הדיינים ג"כ איכא בירור. וזש"כ רש"י דבקדוה"ח לא כתי' עדות אלא כזה ראה וקדש, ולא בעינן ראיית עדים דוקא, ועדיף ראיית הדיינים. ועיין לשון רש"י ר"ה כ. ד"ה על הראיה שכתב ע"פ עדים דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש. ונמצא דרש"י אתי לבאר דאיך מהני לא תהא שמיעה וכו', דהא מ"מ ל"ה ראית עדים. וזהו שכתב רש"י דבקדוה"ח כתיב כזה ראה וקדש, והיינו דאין הגזה"כ דבעי' דוקא ראית עדים, אלא דגם ראיית ב"ד הוי ראיה. ולפ"ז שפיר י"ל דגם לרש"י מהני לא תהא שמיעה וכו' בכל התורה, אלא דרש"י חידש דבקדוה"ח לא נאמרה גזה"כ דבעי' ראית עדים דוקא. וכן נראה כדברינו בלשון רש"י בסנהדרין י, ב ד"ה קידוש שכתב קידוש לא קתני דנימא דצריך ג' לקבל עדות החדש מפי העדים ולומר מקודש החדש עכ"ל, והיינו דזה הוא אופן קדוה"ח. [ועי' בר"מ פ"ב מקדוה"ח ה"ב דנראה דעיקר דין דו"ח הוא מדיני קדוה"ח, ולא רק מצד דין עדות דכה"ת, עי"ש בלח"מ משה"ק, ולפ"ד יש ליישב] וא"כ העדות היא לקיומי. ולפ"ז י"ל דאפי' אם נימא דלרשב"ם בב"ב שם מהני קבלת עדות בלילה, אמנם בעדות דקדוה"ח מודה הרשב"ם דאין מקבלין בלילה, דמיחשיב יותר דין.
ועוד נראה לומר דבאמת לעיקר דין קדוה"ח בעינן ראיית הדיינים המקדשים, ורק דנתחדש דע"י ראיית עדים הוי כאילו ראו הדיינים, ומה"ט ס"ל להרמב"ן דלא תהא שמיעה אמרי' רק בקדוה"ח, דלא כתיב בה הגדה אלא כזה ראה וקדש. ונמצא דבראיית הדיינים מתקיים עיקר דין עדות דקדוה"ח, וזה בודאי נכלל בדין דאין דנין בלילה, דכיון דע"י ראית העדים הוי כראיית הדיינים הוי כדין, ועדיף מכל קבלת עדות. ולפ"ז י"ל דלקבל עדי קדוה"ח גם להרשב"ם הוי כדין ואין דנין בלילה, וניחא היטב קו' הראשונים מהא דאין מקדשין בלילה, דא"א לקבל את העדים וכמש"נ.
והנה, בעיקר שי' הרמב"ן דדין לא תהא שמיעה וכו' אמרי' רק גבי קדוה"ח, וכן בר"מ הביא דינא דלא תהא וכו' רק בקדוה"ח, עיין בטו"א שם שהקשה מההיא דסנהדרין עח. דב"ד שראו טרפה שהרג דאמרי' דנהרג מדין ובערת הרע. והיינו מדין לא תהא שמיעה גדולה מראייה, כדכ' התוס' שם דה"ד ביום. הרי דגם בנפשות דבעי' הגדה אמרי' דינא דלא תהא וכו' (והא דהגמ' הביאה הפסוק דובערת הרע, עי' ברמב"ן וריטב"א מכות יב, ב דקאי גם לר"ע דבעי' ב"ד אחר וכו', עכ"פ משמע בדבריהם דהוא מדין לא תהא וכו').
ונראה ביאור חדש ברמב"ן, דכוונתו לומר דבכה"ת דנא' עפ"י שנים יקום דבר הרי ע"כ בעי' דהיקום דבר יהיה ע"י עדים ולא תיהני ראיית הדיינים, אכן בקדוה"ח נראה דמעיקרא נאמר הדין על הדיינים דבעי' כזה ראה וקדש (וזו כוונת רש"י בר"ה, וכן רש"י בכתובות וברש"ש שם הנ"ל), אלא דאם באו עדים מהני דהוי כמו ראיית הדיינים, אבל עיקרא דדינא נא' דבעי' ראיית ב"ד. וחזי' דכלפי העדים נאמר בקידוש החודש אתם ואפי' מזידים והקידוש חל, ובאור שמח פ"ב מהל' קדוה"ח כ' דבר נפלא דמה"ט ל"ש לומר על עדי קדוה"ח דהוי עדים כתחילת הדין, כיון דאין הדין על פיהם, ודבריו מסייעים למש"כ.
ונראה דזו כוונת השיטה מקובצת בכתובות כא, ב שהביא בשם הראב"ד שכ' על קו' התוס' דאיך ס"ד דבב"ד המכיר החתימות דצריך להעיד בפניהם. וז"ל והראב"ד מתרץ דהתם אם ראוהו בשעה הראויה לקדש ודאי היו מקדשין על ראייתם ואין צריך עדות אחרת שהרי מה שמקדשין על הגלוי לכל וכל העולם ראוים לראות עמהם הלבנה שמקדשין על ראייתה, אבל הכא שצריכין אנו עדות על חתימה זו שאין שאר בני אדם מכירין אותה צריכין הן לגלות ולהעיד לבני אדם קיומם שחתימה זו חתימת פלוני ע"כ. ודברי הראב"ד צ"ב, ולפ"ד נראה דכוונת הראב"ד לומר דמה"ט לא נאמרה בקדוה"ח פרשה דעפ"י שני עדים יקום דבר, דלא בעינן תורת עדות, אלא מעיקרא נאמר בה דין כזה ראה וקדש דנא' לב"ד, ומדוייק כן היטב בלשון הראב"ד.
ומעתה נראה דזהו שכ' הרמב"ן ורש"י דרק בקדוה"ח אמרי' לא תהא וכו', היינו דבזה מעיקרא נאמרה ההלכה לב"ד, אבל היכא דנאמרה דין עדות שפיר לא סגי בראיית ב"ד. וא"כ נראה דמההיא דטרפה שהרג לק"מ, דהתם ל"ש פרשה דעדות, שהרי מעיקרא דין ובערת הרע נאמר בייחס לב"ד, ולא נאמר שם פרשה דעפ"י שני עדים יקום דבר, ולכן שפיר אמרי' מדין לא תהא וכו' דב"ד הורגין הטרפה. ודמי לקדוה"ח, דמעיקרא הוי רק הלכתא לב"ד, ולא נאמרה כאן ההלכה דעפ"י שנים יקום דבר, ומש"ה אמרי' לא תהא וכו'. וע"ע מש"נ בספרי משא יד ח"א בפ' בא, ובהערותי על הריטב"א בבא בתרא הוצאת מוה"ק דף קיד, א הערה 96.
ובזה נראה ליישב הא דכ' הרשב"א ב"ק הנ"ל דביחיד מומחה ל"א לא תהא וכו'. וצ"ע, דבגמ' ר"ה כה. מפורש סיפא איצטריך ליה וכו' אין לך מומחה לרבים יותר ממשה וקאמר עד דאיכא אהרן, והרי משה קידש עפ"י הראיה שלו, ומשמע דמהני יחיד מומחה לקדש עפ"י הראיה.
אכן נראה בדעת הרשב"א דאף דס"ל דדין לא תהא שמיעה נאמר בכה"ת, מ"מ איכא בזה ב' דינים - דבכה"ת מדין לא תהא שמיעה נאמר דהוי כעדות, ובזה מיירי הרשב"א דבכה"ת דאיכא דין עדות, נתחדש בדין ל"ת שמיעה דראית הדיינים היא כראית עדות, ונאמנותם היא מדין נאמנות עדים [ולא מצד נאמנות דיינים, דא"כ גם ביחיד מומחה יהני כיון דהוי כב"ד], ולהכי יחיד מומחה ל"מ, דבעי' ראיה של שנים דעפ"י שנים יקום דבר. אבל בקדוה"ח נתבאר דליכא דינא דעפ"י שנים יקום דבר, דלא בעינן כלל עדים, דכזה ראה וקדש, ובעינן רק ראיית דיינים, ומה שמועיל עדים הוא במקום ראיית הדיינים. וא"כ אם היה מועיל יחיד לקדוה"ח היה מהני גם ראייתו, כיון דמתקיים בזה דינא דכזה ראה וקדש, וא"ש היטב.
♦ ♦ ♦