משמעותו של איסור הקזת דם בערב שבועות
למדנו בגמרא שבת קכט, ב: "מעלי יומא דעצרתא – סכנתא. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת. דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח. דאי לא קבלו ישראל תורה - הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו". כלומר שאין להקיז דם בערב שבועות[2]. הדברים עלומים ומלאי סוד, ננסה ללקט מדברי גדולי ישראל דברים שיהוו פתח להבנת משהו מהם.נציין כי אף שהיה אפשר לראות בדברים דברי אגדה בלבד, הרי הראשונים ראו בהם גם דבר הלכה, כמובא ברמ"א הלכות פסח סימן תסח ס"י: "ונהגו שלא להקיז דם בשום עי"ט, ואין לשנות (כל בו בשם מהרי"ו)"[3].
מה פשר אותה רוח? בסדר רב עמרם גאון ([הרפנס] ברכות ובקשות) גרס[4]: "ומעלי יומא דעצרת סכנתא. וגזור רבנן בכל מעלי יומא טבא משום מעלי יומא דעצרתא, דנשיף ביה זיקא דשמיה טבוח, ואי לאו דקבילו ישראל אורייתא הוה טבחינהו לכולהו גרמייהו". ובשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תיג): "יום ההקזה כשעת הסכנה שהכח נחלש בהתמעט הדם ואפילו רוח מועט מזיקתו… מזה הזהירו שלא להקיז דם באותן הימים העומדים בזוגי למאדים. ובערב עצרת שהרוח רע וחזק באותו יום דשמו טבוח כנזכר שם".
מדבריהם נשמע שמדובר ברוח הנושבת ומזיקה באופן פיזי, ולפי זה הקטרוג או אפשרות הסכנה מתבטאים בנזק הנגרם על ידי תופעה טבעית. לעומת זאת, מגירסת הגמרא "דנפיק" ולא 'דנשיב' או 'דנשיף', נשמע שמדובר בענין סגולי, רוחני, כפי שהסביר המשנה ברורה (סימן תסח סקל"ח): "דבערב שבועות יצא שד דשמו טבוח ואלו לא קיבלו ישראל את התורה הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו”.
מדברי המהרש"א (סנהדרין מג, ב) משמע שלא מדובר בשד או בסכנה סגולית כלשהי: "דלכאורה קשה דלא ה"ל לקרותו טבוח, אלא טובח שבא לטבוח אחרים, אבל לפי מה שאמרו... שהכובש את יצרו ומנצחו הוא זובח יצרו, במתן תורה נמי, דודאי ההוא זיקא שהוא השטן הוא יצר הרע הוא רוח מלאך המוות שבא לטבוח את ישראל אילו לא קבלו התורה אבל כיון שקבלו התורה וכבשו את יצרם הרי אדרבה זבחו ישראל את היצר הרע ושפיר מקרי טבוח". דבריו מבוססים על דברי הגמרא (בבא בתרא טז, א): "אמר ר"ל: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". אף שבאופן פשוט היינו יכולים לחשוב שיצר הרע הוא כח נפשי, ומלאך המוות הוא כח מזיק חיצוני, מזהה הגמרא אותם כביטוי לאותו כח כללי הקיים בעולם כדברי המהר"ל בחידושי אגדות: "יצר הרע כמשמעו, הוא שטן, שהוא נגד האדם, שמונע האדם ממה שרוצה לעשות, אף שרוצה לעבוד הש"י הוא לשטן אליו. הוא המלאך המות שממנו העדר האדם לגמרי. ואל תתמה זה, שיהיה שטן בעולם שיהיה מונע האדם מעבודת הש"י, כי לפי סדר הנהגת העולם אי אפשר שיהיה רק שיש כוח ממנו בא היצר הרע שבאדם, וממנו השטן לאדם, וממנו ההעדר לאדם, וכל אלו דברים מצד חסרון שיש בעולם. ומצד החסרון שיש בעולם מתחדשים ג' דברים אלו. כי ג' דברים מחולקים הם, האחד היצר הרע באדם, ויותר מזה ההתנגדות שיש לאדם והוא השטן, ויותר מזה ההעדר הגמור שהוא המיתה. וכלם מתאחדים". על סמך זה מסביר המהרש"א שהגמרא בשבת עוסקת ברוח מלאך המוות הבאה עם היצר הרע, ולאור דברי הגמרא בסנהדרין שנצחון על היצר הוא זביחתו, עולה שהנצחון מונע גם את השפעת רוח מלאך המוות.
כאמור, אומרת הגמרא שמצב זה קיים בכל שנה בערב שבועות. באר במחצית השקל על השו"ע: "ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא[5]". הסבר זה תואם היטב לדברי המשנה ברורה, ונראה שכך הוא גם לדברי המהרש"א.
אולם לדעת הרשב"א ורע"ג יש להסביר זאת אחרת. ברוח דברי מחצית השקל, הובא בספרים רבים, הרעיון הבא[6]: "ידוע מה שהאריכו בספרים הקדושים שכל החגים והמועדים שנקבעו בתורה וע"י חכמי ישראל, אין הם ימי זכרון בעלמא, אלא ‘בימים בהם בזמן הזה’ ו’הימים האלה נזכרים ונעשים’ שכל מה שאירע אז, חוזר ונעשה בזמן הזה שוב… ואמר הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל שישנה ראיה מפורשת ליסוד זו מסוגיית הגמרא כאן. שבערב שבועות שבכל שנה ושנה ה"ז סכנה להקיז דם, מפני אשר בכל שנה ושנה יוצא אותו רוח ממש, כשעת מתן תורה, שרצה לטבוח את עם ישראל אם לא היו מקבלין את התורה, הרי דבכל שנה ושנה מתקיימה בפועל המאורע של אותו חג ויום טוב כמו בזמן ההוא ממש"[7].
♦
ביאור מנהג אכילת מאכלי חלב לאור הדברים הנ"ל
בספר תורת חיים (בבא מציעא פו, ב) כתב לבאר בזה את מנהג אכילת מאכלי חלב: "ואפשר דמהאי טעמא נוהגין לאכול מאכלי חלב ביום מתן תורה ואחר כך אוכלין בשר כדי שיראו המלאכים מה שאנחנו נזהרין יפה במצות בשר בחלב לאכול חלב תחילה ואחר כך בשר ע"י קינוח והדחה ושאר אזהרות, ועל ידי כן אין להם מקום לקטרג עלינו ביום מתן תורה דחיישינן שמא יקטרגו עתה כמו שעשאו בשעת מתן תורה, דמהאי טעמא אין מקיזין דם במעלי יומי טבא משום מעלי יומא טבא דעצרת, דחיישינן דלמא אכתי נפק ההוא זיקא דשמיה טבוח הכא נמי חיישינן דאכתי יקטרגו עלינו, וכשרואין שאנחנו נזהרין במצוה זו שעברו עליה חוששין לקטרג פן ישיב להן הקדוש ברוך הוא כבראשונה אתם אכלתם בשר בחלב והרי תינוק שלהם נזהר יותר מכם".קטרוג המלאכים המוזכר כאן ומושווה לענייננו מוזכר במסכת שבת פח, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?". הבין התורת חיים שדברי חז"ל אודות קטרוג המלאכים הם ביטוי נוסף לאותו כוח שהתעורר כנגד עם ישראל באותם ימים, וממילא מתאים לומר שמעשה שלנו יסתום את כוח הקטרוג. והרי לנו פשר למנהג ישראל, וגם גוון נוסף של הסבר לסכנה שבאותו יום.
♦
האם הרוח בתוקפה?
פשטות הדברים היא שאותה רוח חוזרת בכל שנה, וכפי שהוסבר לעיל. אולם נדמה שמדברי המהרש"א הנ"ל משמע שהרוח נוצח, ואינו בתוקפו כאז: "דלכאורה קשה דלא ה"ל לקרותו טבוח אלא טובח שבא לטבוח אחרים, אבל לפי מה שאמרו... שהכובש את יצרו ומנצחו הוא זובח יצרו, במתן תורה נמי דודאי ההוא זיקא שהוא השטן הוא יצר הרע הוא רוח מלאך המוות שבא לטבוח את ישראל אילו לא קבלו התורה אבל כיון שקבלו התורה וכבשו את יצרם הרי אדרבה זבחו ישראל את היצר הרע ושפיר מקרי טבוח". והיה פשוט למהרש"א שאי אפשר לומר שמתן תורה המקורי לא פעל פעולה משמעותית על אותה רוח, שכן אם פסקה זוהמתן של ישראל מכוחו, לא ינוצח "טבוח"?! אלא ע"כ שהוקהה כוחו, ואעפ"כ משהו ממנו חוזר וניעור בכל שנה.וכ"מ גם בספר מאור עיניים (פרשת יתרו): "ואם לא קבלו ישראל את התורה היה נפיק זיקא דשמיה טבוח לפי שקבלו התורה נקרא טבוח ואי לא קבלו היה טובח ח"ו וכו'.. ולכך בבוא י"ט של עצרת צריך כל אחד להיות בגדר צדיק בכדי שיהא צינור ויסוד עולם לבל יתפשט הזיקא דשמיה טבוח ושיקרא טבוח ולא טובח ח"ו" .
♦
דברים טובים הכלולים בסגולת הימים
יעויין בספר "הנהגות רבינו" על הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכתב בזה"ל[8]: "רבינו הלך פעם לבקר ת"ח חולה בערב שבועות, והזכיר לו בין יתר הדברים את מאמר חז"ל, שכשהקב"ה נתן את התורה על הר סיני התרפאו לפני כן כל החולים שהיו בכלל ישראל, ואמר רבינו לחולה, שמדי שנה כאשר מגיע חג השבועות מתחדשת ההשפעה ההיא, ואפשר לבקש מהקב"ה רפואה שלמה על כל סוגי המחלות – שבזמנים רגילים יתכן שלא הייתה להם רפואה. וכשנשאל רבינו באיזה שעה בחג השבועות חלה הסגולה המופלאת הזאת, השיב רבינו – בשעה שקוראים בתורה את עשרת הדברות. ושמעתי ממו"ר הגאון הגדול רבי משה אלישיב שליט"א שאאמו"ר רבינו זצוק"ל גם אמר דכל היום מסוגל לכך... וסברא פשוטה שכמו שבמעמד הר סיני נתרפאו כל החולים אם כן למה לא יהיה הדבר כן בכל שנה", עכ"ד. ובהמשך הספר שם (עמ' רסא, סעיף צ): "בבית מדרשו של רבינו נהגו לעשות מי שבירך מיוחד לחולים – לאחר העליה של עשרת הדברות", ושם (הערה צג) כתב המו"ל: "וזה ע"פ מה שאמר רבינו שבזמן קריאת עשרת הדברות חוזרות כל ההשפעות של זמן מתן תורה, שאז גם כל החולים נתרפאו. והביא רבינו ראיה לכך מהגמ' בשבת (דף קכ"ט ע"ב) שאסור להקיז דם בערב שבועות משום שבזמן מתן תורה יצא שד ושמו טבוח, שאם כלל ישראל לא יקבלו את התורה הוה טבוח להו לבשרייהו ולדמייהו (היה שוחט והורג אותם), ומשום כך גם כיום אסור להקיז דם בערב שבועות משום סכנה. רואים מכאן שבכל שנה ושנה חוזר על מה שהיה בזמן מתן תורה, דאפי' השד מגיע לראות אם כלל ישראל יקבלו את התורה", עכ"ל[9].ולאור דברי המהרש"א, מן הסתם, לגבי דברים טובים שנתחדשו בהר סיני, ככוח הרפואה אצ"ל שהוחלשו, ורק לגבי דבר שלילי שהיה קודם קבלת התורה י"ל כן.
♦
הבנה אחרת במהרש"א
כאמור, בפשטות נשמע מהמהרש"א שהשם ניתן אחרי הנצחון הראשון, אבל הרי"פ גולדווסר (תפוחי זהב נזיקין עמוד תכ"ו) לא למד כך, ותמה איך נקרא טבוח מראש, עוד קודם שנוצח וביאר: "... ביחס ליצר הרע ביטולו לעתיד לבוא זוהי תכליתו להיות מנוצח ולא ח"ו מנצח כי אין רצונו של הקב"ה להרע לרשעים כי אם אך ורק להיטיב לצדיקים כידוע" ולכן נקרא מראש על שם תכליתו. והגר"ש אלתר (עברא דדשא עמוד שמ"ב) הרחיב בכיוון זה וכתב: "אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי בעולם הרוחני אין חילוק ובפרט שהמדובר הוא כלפי מעלה שמה שההוה והעתיד להיות, הכל שוה אצלו יתברך, הכל עולה לטעם אחד, כי מה שהיצה"ר נקרא טבוח ע"ש העתיד מסייע לבנ"י להתגבר עליו ולטבוח אותו שעל שם התגברות זו נקרא טבוח, שהרי הכח להתגבר על היצר הרע אינו בידי אדם... אמנם זה גופא שהקב"ה עתיד לשוחטו מחליש את כוחו, ומסייע לבני ישראל גם בהווה להתגבר עליו כי במה שעתיד היצה"ר מתברר ומתאמת אצל האדם אינו אלא דמיון בעלמא אפשר לזבוח את היצר וזה שאמרו חז"ל שהקב"ה עוזרו שהקב"ה עתיד לשוחטו מסייע גם בהווה להתגבר עליו ולעשותו טבוח". וצ"ב.♦
שורש הסכנה בימים אלו
כתב בספר חמדת ימים (ח"ג פ"ב משבועות דף נא ע"ד) וז"ל: "ונוסף על זה אמרו על אחד מן החסידים שהיה מתענה בערב שבועות ושאלו ממנו חכמי הדור על מה היה מתענה ומרבה בתפלות ותחנות ביום והיה טעמו מפני שאמרו בגמרא דהקזה במעלי יומא דעצרתא סכנתא וגזרו... דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח... וטעם הדבר אמרו חכמי האמת כי חודש זה הוא תאומים רמז על יעקב ועשו, שיעקב ועשו חלקו ולקח יעקב חדש ניסן ואייר ועשו לקח כנגדן תמוז ואב ונמצא חדש סיון שהוא באמצע נשאר בשותפות ולכן מזלו תאומים, ומי שיקבל התורה נוטל אותו חדש לגורלו ואם ישראל יקבלו את התורה וישמרו אותה הרי החדש הזה לישראל ואם לאו הרי הוא של עשו, ועל כן נפיק ביה טבוח והוא כוח שר של עשו שמזלו מאדים ובא בכח חרב שבידו לטבוח שונאי ישראל, וזהו הטעם שבעונות הרבים מן היום דלא אכשור דרי לשמור את התורה כדת וכשורה סמוך לחג השבועות קראנוהו צרות רבות ורעות ה' יאמר לצרותינו די" (ע"פ ספר אוצר חמדת ימים)[10].דרך נוספת לחיבור התאריך בשנה עם סכנת הטבוח כתב בספר אור דוד (לגר"ד יונגרייז) ע"פ דברי הגרי"ח זוננפלד. במדרש בראשית רבה (פרשה כב) למדנו: "ויהי מקץ ימים ר"א ורבי יהושע, ר"א אמר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אמר בניסן נברא העולם, מאן דאמר בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, מ"ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת, בין לדברי אלו בין לדברי אלו הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום". והסביר שם: "וממרן הגאון הקדוש אב"ד דפעה"ק רבינו יוסף חיים זצללה"ה שמעתי לפרש דברי הגמ' הנ"ל עפ"י דברי המדרש נמצא דהרציחה הראשונה היתה בערב עצרת, ולכן הי' שליטה גדולה בערב עצרת להתעוררות הרציחה שהי' באותו היום ונפיק ביה זיקא דשמיה טבוח וע"י קבלת התורה נכנע", ועל פי זה מוסיף הרב יונגרייז: "ועפ"י דבריו ז"ל אפשר לומר דלכן נולד דוד בעצרת שכתוב עליו (שמואל א טז יב) אדמוני עם יפה עיניים, וכמבואר במדרש ב"ר פס"ג ח', כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא אמר שזה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, עשו מדעת עצמו הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג, שמורה על שעבוד הטבע לעבודת השי"ת, וגם מדת הרציחה משתמשים בה לעבודת השי"ת לבער הרע עפ"י דרך התורה וזה תיקון לרציחה שאיננה עפ"י דרך התורה".
♦
הסבר המהר"ל
בחידושי אגדות למהר"ל יש התייחסות נרחבת לעניננו: "דע כי התורה שקבלו ישראל אינו מעולם הזה רק כי התורה היא מן השמים, וכבר בארנו דבר זה, ומכל מקום העולם הזה צריך הוא אל התורה, ולפיכך כאשר היה ערב שבועות שהוא זמן שראוי לתורה נמצא חסרון העולם מה שראוי העולם אל התורה, ואין התורה בעולם, כי כבר אמרנו כי התורה היא מן השמים, ומאחר שהתורה היא מן השמים יש בעולם הזה חסרון כל זמן שלא יושלם העולם הזה בתורה מן השמים, ומצד החסרון יש כאן רוח ששמו טבוח, כי אחר חסרון נמשך חסרון והפסד, ונקרא יום טבוח שלשון טבוח משמע הפסד לגמרי כמו שהוא טובח, ודבר זה לגודל החיוב שאי אפשר לעולם בלא תורה, ואם לא קבלו ישראל היה כאן טביחה גמורה שכל טביחה היא בכח וביד חזקה, ואם לא קבלו ישראל את התורה (היה חסרון בדבר) שהוא מחויב ומוכרח להיות מצד עולם הזה, והמתנגד לדבר מחויב ומוכרח כמו שהיא התורה שאי אפשר לעולם הזה להיות זולת זה הוא נטבח בכח, וזה שאמר הוי טבח לבשרייהו ולדמייהו. (כי כבר) אמרנו כי דבר זה מצד כי מתחייב שתהיה התורה בעולם, ואם היה התורה מעולם הזה לא היה נחשב העולם חסר כלל בשביל שאין כאן תורה, כי קרוב הוא לקבלת התורה, אבל אין התורה רק מן העולם העליון, וכיון שכן הוא יש כאן חסרון בעולם היא התורה שמוכרח להשלים אותו דהיינו לקבל התורה, (ואם) לא יקבל התורה היה מתחייב בהכרח הפסד והוא הרוח שנקרא טבוח המחייב טביחה לבשרייהו ולדמיהו ופירוש ברור הוא זה כאשר תבין דברים אלו מאוד".מתוך דבריו העמוקים, הצריכים ביאור בידי מביני דבר, ננסה לשים לב לנקודה המרכזית. נקודת המוצא היא היחס בין העולם לתורה. מחד, התורה היא ממקום אחר, מן השמים, זוהי מעלתה, אך הדבר אומר גם, שכאשר אין היא ניתנת, אין לה זכר בעולם הזה, שמהותו אחרת. אך בל נטעה ונאמר שאם העולם הזה אינו מכיל את התורה, סימן הוא שיכול הוא להסתדר בלעדיה. לא כך הוא, כי העולם ראוי לתורה, ודורש את השלמתה, ובלעדיה יש בו חסרון. וממילא נוצר כאן מצב עדין, אם תהיה בו תורה יגיע להשלמתו, אך אם לא, יישאר הוא בלעדיה לגמרי, בזמן שהוא חייב אותה בתור זו הנותנת לו השלמה מהותית, וממילא נוצרת סכנה. נראה מהדברים שחשוב למהר"ל להסביר לנו את הנקודה העדינה לפיה אין לראות את התורה כחלק מהעולם, כי אז יחסנו אליה יהיה נמוך מן הראוי. כך, למשל, נסביר איך מצוה מסויימת מועילה לענין מסוים בעולם, תוך הפחתת ערכה לרמה נמוכה מהראוי. לכן יש להבין שהתורה היא אחרת, ואעפ"כ העולם זקוק לה, שכן כל עוד הוא יהיה סגור בעצמו, ללא חיבור לשמים, יחסר לו תוכנו ומהותו. מבחינת הבנת הרוח מבהיר המהר"ל "כי אחר חסרון נמשך חסרון והפסד", כלומר, אם העולם לא יקבל את השלמתו, יווצר ניוון מסוכן, וזו הרוח הרעה שתתפוס מקום כאשר הצורך בהשלמה לא מתמלא.
♦
איתרע מזלייהו, ומידת הדין מתגברת – דברי הציץ אליעזר
הזכרנו לעיל שהעניין בא לידי ביטוי אף בהלכה, וצוינה תשובת הציץ אליעזר על ביצוע ניתוח ביום זה. יש בנותן טעם להביא מעט מדבריו, בהם מנוסח ענינה האגדתי של הגמרא ותרגומו להלכה, תוך שימת לב לשאלת ההיקש בין סכנה לסכנה: "למדנו מהאמור כי בערבי ימים טובים ובמיוחד בערב חג השבועות יש למנוע כל פעולה בגוף שגורמת לפתיחת ורידי הדם או לעקירת ונזילת דם ממקום למקום והתפרצותם חוצה או כל שינוי שהוא במהלכו הטבעי של הדם בגוף, כי יש חשש סכנה לכך, כי באשר שיום זה איתרע מזלייהו של ישראל וניתן בו רשות בזמנו - ולו על תנאי - לפגוע לרעה בבשר גופם ודמם לכן מיועד יום זה כאילו לתמיד לתת יד חפשי לשטן המשחית לפגוע בגוף האדם הישראלי אשר כנגע נראה בו בהזזה וזעזוע ממצבו הנורמלי, ולעורר עליו קיטרוגים ולהפלותו לרעה ולהפילו בפח באותו ומאותו פתח בגוף שפתח האדם לעצמו. ובגרמתו. ובצורה אחרת. בכל כמה שנפתח איזה פתח בגוף שמשם יכול הדם לפרוץ החוצה, או שהדם נע ממקום למקום בצורה לא נורמלית וגורם להצטברויות, האדם עלול להתסכן עי"כ או באי הפסקתן מלזרום החוצה ואו בהיזקים שונים וחמורים בגוף ע"י ההצטברויות, וזקוק לרחמי שמים מרובים, וביום זה מידת הדין מתגברת ביותר וניתן רשות למקטרג לקטרג. וא"כ יש לאסור איפוא ביצוע ניתוחים שגורמים לשטפי דמים פנימיים ולזרימתם חוצה בכל ערבי ימים טובים כל עוד שאין חשש סכנה בדחייתן ליום אחר, ובליל ערב יום טוב יש להתיר לבצען מלבד הוש"ר שהוא ליל עי"ט האחרון של סוכות, ומפני שהוא ליל דין כמבואר במג"א שם, וגם לרבות שלא לקחת בהם מנות - דם מהורידים בין כתרומות לבנק - הדם ובעין לעריכת בדיקות לחולה שסובלות דיחוי. יש אמנם מקום לחלק בקשר לביצוע ניתוחים ולומר דבעינן שיהא בדומה דוקא להקזה, דהיינו היכא שכוונת הפעולה שיזרום ויצא דם החוצה, והעמדת באנקעס שהמכוון ג"כ לזה לכן אוסרים, אבל בביצוע ניתוחים הא אין כוונה לכך ורק ממילא בא זה וגם עושים מיד לאחר ביצוע הניתוחים כל אשר ביכולת להפסיק זאת, (וכמובן שחילוק זה לא שייך לקבלת מנות דם שהמכוון להוציא הדם), אבל זה דחוק ומה גם שפירוקא לסכנתא לא עבדינן".♦
סכנת הטבוח וכפיית ההר
צ"ב מה מוסיף תיאור סכנה זו על האמור בשבת פח, א :"אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם". בחידושי הר"ן שם פרש שם באופן מחודש, בפשטות היה צ"ל פה תהא קבורתכם, מסביר הר"ן: "וי"ל דהם ודאי מדעתם קבלו תורה ע"מ שינחילם הארץ כדכתיב לתת להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו והיינו דאמרי' אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם כלומר שימותו במדבר ולא יכניסם לארץ לפיכך כשעברו על התורה עמד וגלה אותם". לפי זה "שם" זה במדבר, והזיקא היתה טובחת אותם באופן מיידי. וכ"מ גם בחיבור התשובה למאירי (שבר גאון מאמר ב פרק יב): "אמרו כפה עליהם הר כגיגית, והוא משל על היות קיומם נמנע בלא תורה, שהם נתגדלו על גדול ראוי תוריי בסבת מנהיגים חשובים הם האבות ואחריהם לוי עמרם משה, לא סר מהם שבט מושל מחוקק, ובהשתקעם במצרים כבר נטבעו באמונות לולי משה בחירו, ואם לא יקבלו את התורה תסור אמונתם בסור מנהיגם וספו חיי נפשם, והוא המשל באומרם שם תהא קבורתכם", שקבורתם פירושו "ספו חיי נפשם" בהמשך הזמן (וזה מתאים לשיטת המאירי באופן כללי להסביר את הדברים באופן שכלי).וב"ה מצאתי בספר עברא דדשא לר"ש אלתר (עמוד שמ"ג) שעמד על קושיה זו ובאר שבשבת פ"ח מדובר על סכנה פיזית ובקכ"ט על סכנה רוחנית, ובאר ע"פ המהרש"א המובא לקמן, שמדובר ביצר הרע: "הוה טבח להו לבשרייהו אין הכוונה לאיום של מיתה גשמית גרידא אלא דנפיק ההיא זיקא שהוא וטבח להו לבשרייהו ולדמייהו שע"י תאוות בשרים ורתיחות הדמים הוא מביאם לידי חטא וגם אם גוף הגשמי ישאר בחיים, אבל בלא תורה אי אפשר לזכך ולעדן את החומר העב". ובעצם שורש הדברים כבר כתוב במאירי, שלא מדובר על מיתה גשמית.
התייחסות נוספת לשאלה זו מצויה בספר זכר דוד לר"ד זכות מודינא (פרק מו) וז"ל: "ואפשר שניהם דבר אחד דהיינו שאותו זיקא יצא לנגד ישראל כדי להמיתם ח"ו בעת שכפה ההר אם לא היו מקבלים את התורה באופן שטבוח שליח הבורא אם ימאנו לשמוע. עוד נוכל לומר למ"ש ז"ל ששתי סיבות היו בישראל שרצו לחזור בהם על מה שאמרו נעשה ונשמע, האחת שחרדו מאד ביום השלישי כששמעו קולות וברקים ומראה אש כי אמרו אלהים קדושים ונורא הוא מי יצילנו, והחרדה הזאת גרמה להם שרצו לפטור את עצמם ולחזור מדיבורם, והמה טעו ברואה פקו פליליה דהלא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכיון שכולם כאחד ענו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה כבר הוחקו דבריהם בספר הזכרונות לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. והב' שלא רצו לקבל תורה שבעל פה כמ"ש בתנחומא פרשת נח דכפיית ההר היתה על זה. דלכן כשראה הקב"ה בוחן לבות וכליות שלבם חוזר לאחור בשביל קבלת התורה מטעם הראשון,הוא מינה את זיקא של טבוח להענישם אם ימאנו עוד לשמוע ולקבל עול תורתו שכבר במוצא שפתותיהם סברו וקבילו, אכן כשנתרצו להשתעבד עצמם לתורה הם נסתפקו שוב על קבלת תורה שבעל פה, ואז כפה עליהם ההר כגיגית עד שקבלוה כנזכר".
♦
נספח – דברי החת"ס
החתם סופר בדרשותיו (מובא בחידושים לשבת, מהדורת מכון חתם סופר) נוגע בכמה נקודות שעולות מדברי הגמרא ושוזרן יחד לתוך נקודת מבט אחת יסודית, הנעה סביב ניסיונו של השטן למנוע מישראל לקבל תורה. מעניין לציין שהתורת חיים חיבר את עניינו לקטרוג המלאכים והחת"ס להפרעתו של היצה"ר: "וצ"ע מה לו לזיקא הלזה לישראל ותורת ה'. ועוד הלוא במעלי יומא לא קבלו, ומנא ידע שיקבלו למחר הרי באמת היה צריך לכוף ההר כגיגית, וא"כ מאי טעמא לא טבח לשונאי ישראל במעלי יומא".ומתרץ החת"ס: "עיין פרק ר"ע לעיל פ"ט ע"א אחר מתן תורה בא שטן ושאל תורה היכן היא והקב"ה דחאו ע"ש, הרי שהעלים הקב"ה יום מתן תורה מן השטן שלא יקטרג ויעכב, והנה השטן ידע כי מעותדים ישראל לקבל התורה מיום בריאת העולם ואי אפשר בלעדי זה, אך השטן רוצה שיהיה לו קצת אחיזה בקדושה ג"כ ולא יגרשוהו לגמרי, כאשר היה באמת בשעת לוחות ראשונות חירות ממלאך המוות ומאומות העולם, ולא היה לו שום אחיזה כלל וכלל, זה לא היה חפץ ע"ד לא תחסום שור בדישו, אלא רצונו היה בשעה שמקבלים התורה יהיה לו ג"כ אחיזה ויניקה".
ומסביר החת"ס מה היה מהלך הדברים מיציאת מצרים: "והנה ליל שימורים יצאו כל צבאות ה' משער הראשון שבטומאה, ולא נכנסו לשער הקדושה עד יום ב', ואז יצאו משער השני, וביום השלישי יצאו משער השלישי של טומאה ונכנסו לשער ב' שבקדושה, באופן במעלי יומא דעצרתא יצאו מכל נו"ן שערי טומאה ונכנסו לשער מ"ט שבקדושה, ואחר שכלתה הטומאה לגמרי היו מעותדים ביום חמישים לכנס לשער הנו"ן לקבל תורה, וכן היה. אך הס"ם אלו הרגיש זה שיקבלו תורה אחר גירושו מגיו לא היה יוצא, והתאמץ מ"מ נגד ישראל לטבוח בשר ודם ח"ו".
ומה עשה משה עקב כך? - "על כן להטעותו בנה משה מזבח ביום ה' שהוא ערב שבועות, וזרק על העם וכרת ברית, ואז הקדימו נעשה לנשמע, ומאז נכנסו לקדושת ישראל והקריבו שלמים, כן פירש"י בזבחים קט"ז ע"א ד"ה ויזבחו ע"ש, וסבר השטן שזהו תכלית קבלת התורה שעדיין היה לו קצת אחיזה אז ביום ההוא, ואמנם אחר שכבר קבלו אז התורה באופן הנ"ל הוציאו הס"ם לגמרי, ואז ביום שלאחריו קבלו תורה ממש מהר סיני, והיינו אלמלא קבלו תורה ר"ל בברית והזאת דם והקדמת נעשה לנשמע הבן זה וק"ל".
נזכיר דבר נוסף המובא שם בחת"ס: "יום אחר עצרת נוהגים בו קצת יו"ט, וקראו לו חז"ל יום טבוח... ואינו נכון לכנות לו שם דזיקא הנ"ל. ונ"ל ביו"ט של עצרת שנתהפך ס"ס לטובה ונתן מתנות למשה... נעשה מהאי זיקא דטבוח (ר"ת) טובה ברכה וחיים".
♦ ♦ ♦