מחה"ס הכי איתמר
מהי תורה?!
לקראת בא יום ה' הגדול והנורא, יום קבלת התורה, וכמבואר באר"י וברמח"ל שבכל מועד מתעוררת ההארה שלו מחדש ואינו רק "זכר" בעלמא[2], וכן הוא בזוהר המודפס ב"תיקון", נראה דבר בעיתו לחדד קצת את הידוע ואת שאינו ידוע על המושג "תורה", עד כמה שאפשר לקרב את זה למושגינו.לקרוא ולא להאמין לְמה ניתן לנו רשות לגשת, ולא רק לגשת אלא להתקשר ולהתחבר ולהיות עמה חד! עמה ועם נותנה! להראות ולגלות כי איננה רק קובץ הוראות או היכי-תמצי להעביר מסרים, אלא היכי-תימצי להעביר את קדושת המסרים! ולא להאמין - אבל אפילו להעברת קדושת המוֹסר אלינו, היינו הבורא יתברך בכבודו ובעצמו!
הנה, כל המצוות הן גבוה מעל גבוה, וכרחוק שמים מארץ כן גבהו מחשבותיו ממחשבותינו, וכמש"כ הרמב"ן (סוף פר' בא): "שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוקיו" - היינו שבכל מצוה שאדם עושה, הוא גם מודה בקיום הבורא וגם מקבל עליו אלוקותו.
אבל משבאים למצות תלמוד תורה מוצאים שחז"ל ורבותינו נקטו בהפלגות ותוארים בשיעור אחר. כמו: "יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" (סוטה ד: הוריות יג.), "אפילו חפצי שמים לא ישוו בה" (מו"ק ט:), המצוה נר והתורה אור (סוטה כא.). ועל כולם המשפט הממצה (תחילת מסכת פאה): "ותלמוד תורה כנגד כולם" כנגד כל התרי"ג מצוות ביחד! ובירושלמי שם (מובא בר"ש סוף משנה א) אמרו על כך רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין: "חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד מן התורה, וחד אמר אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה".
רש"י בשמות (לב, טז) מביא ממדרש תנחומא (תשא טז): "כאדם האומר לחבירו כל עסקיו של פלוני במלאכת פלונית, כך כל שעשועיו של הקדוש ברוך הוא בתורה"! והגר"ח שמואלביץ זצ"ל מחדד את משמעות הדברים (שיחות מוסר, מהדו' תשע"ו עמ' קנ): דהנה הקב"ה סוקר את כל העולם כלו בסקירה אחת, מיליארדי בני אדם, ועוד יותר מיליארדים וסוגים של חיות בהמות עופות דגים שקצים ורמשים, וצומח ודומם, וכו' וכו' וכו', וכל יצור ובריה מקבל את הצורך המדויק שלו, בכל התחומים, הכל - בסקירה אחת! אבל בשביל לתת שכר תלמוד תורה - הוא מתפנה מכל עסקיו!
וכאן הבן שואל - מה נשתנה?
מה השתנתה מצוה זו מכל המצוות, שכל כך העפילו והשגיבו אותה ואת העוסק בה?
נתחיל בגמ' הידועה (שבת פח:) שמלאכי השרת ביקשו "תנה הודך על השמים", שכבר מראה באצבע כי התורה היא לא המסמך הכתוב שלפנינו, אלא יש בה רבדים ושכבות שרק החלק השטחי והגשמי נגלה ומובן לנו.
ובמדרש תנחומא (נצבים ד) הוא מפורש יותר: "שלא היתה התורה צריכה לנתן לישראל בעולם הזה"! חד וחלק, היא מהות כל-כך רוחנית שהיא בכלל לא שייכת לעולם-זה, ואם כך אנחנו עוסקים בדבר שבמהותו הוא "עולם הבא".
וכך גם ידועים דברי הב"ח (סימן מז ס"ב): "דכוונתו יתברך מעולם הייתה שנהיה עוסקים בתורה, כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה".
התורה היא "עצמוּת" ו"רוחניות", והעיסוק בה הוא ממש לא בירור טכני של שאלה ותשובה מותר ואסור, זה מה שמוטל עלינו כי זה מה שבכוחנו, אבל זירת ההתרחשות שלה הוא אי שם ב"מקור מוצא התורה", שם מתבצע קשר גומלין של "התעצמות הנשמה" מכח עסק התורה.
וכך כתב הרמב"ן במאמר פנימיות התורה (כתבי הרמב"ן חלק ב' עמ' תסז): "אין תורתי ריקנית כפשוטה, אבל יש לה נשמה שנפחתי אני בתורה, והוא העיקר!“.
ובדברי חכמי הסוד נמצא מכנה משותף שכולם כיוונו אליו, שישפוך אור על אותה "עצמוּת" ו"רוחניות", ועל אותו קשר גומלין.
וכך כותב הרמח"ל על התורה בספר דרך ה׳ (חלק ד פרק ב), נוסח שאלמלא כתבו היה אסור להעלותו על הדעת: "כי התורה הקדושה מעין המציאות האמיתית שלו יתברך, ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך, והוא הוא מה שמחלק האדון יתברך שמו מכבודו ויקרו אל ברואיו".
ת"ת כנגד כולם, וכל חפציך לא ישוו בה, כי פשוט מאד היא מעין "המציאות שלו יתברך", ומעין "מעלתו יתברך", וכשאנו עוסקים בה אנחנו כביכול עוסקים בו ישירות, בלא מעטפות ומחיצות, ולא ע"י שליחים וכח כוחו. וכך ממש כותב הרמ"ק באור יקר (כרך ט"ו דף פח): "והיא היתה המצאה אלוהית להדבק האדם באלהותו... וזו היא ההתבודדות הגדולה המקרב אותך אל קונך, בלי מסך מבדיל בינך ובינו"!
והרמח"ל ממשיך וכותב שם (אות ה'): "שהוא היותר עליון ונשגב שבעניינים הנמשכים ומגיעים ממנו יתברך אל הברואים... שנמצא הוא נגש לפני אלקיו, ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו".
בכל ספר שפותחים, בכל מחשבה שמתבוננים בדבר מדבריה, אין כאן קריאה או הרהור, אלא משהו אחר לגמרי, המשכת הגדול והנשגב שבעניינים המגיעים ממנו לברואים.
ובעל הלשם כתב (הקדמות ושערים דף ז.): "אבל גילוי רצונו שנתגלה אלינו בו [=בתורה], הנה הוא גילוי מאלוהותו עצמו!” ועוד שם: "שכל התורה כולה הנה היא אור רצונו ממש, והיא אור קדושתו גופה".
והשפת אמת (פסח תרל"ח) באר את התואר "לָמוּד הוא" ששרים בליל הסדר (בפיוט "אדיר הוא"): "שצמצם כביכול כוחו, והלביש עצם קדושתו באותיות התורה".
ועוד כתב (פרשת יתרו, תרל"ב): "שהתורה היא העצה להתלבש חיות השם יתברך תוך מעשים גשמיים גם כן, שיוכל האדם להתדבק בו ית' אף בעולם הזה. וזהו "משיבת נפש" - לשוב הנפש להיות מקושר בשורש חיות שלו".
והחפץ חיים בס' שם עולם (שער ההתחזקות פ"ה) גם הלך בדרך זו: "... והלא לגבי הקב"ה אפילו הנפש היותר קדוש הוא רק כחומר נגדו, ואיך יכול להתדבק כלל אליו? ולכן נתן הקב"ה תורתו הקדושה לעמו ישראל, שהיא האמצעי בין הקב"ה ובין הנפש, וצִוָם שיתדבק נפשם בה והוא ישרה אור שכינתו על תורתו, ממילא יש מקום לאור ה' לחול על נפש האדם".
ובשער החזקת התורה (פי"ב בהגה"ה) כתב: "וכשראה אותה הנביא זכריה בעולם היצירה שהוא עולם המלאכים, וצייר אותה כפי מה שהיא שם [שהתורה מתפשטת בכל עולם ועולם מעניני אותו העולם כידוע מחכמי האמת], היא מחזקת יותר משלשת אלפים פעמים מכל העולם שלנו!... והנה הוא ראה אותה בעולם היצירה, וכשנציירה כפי מה שהיא בעולם הבריאה שהיא הרבה יותר גדול מעולם היצירה כידוע, ובפרט בעולם האצילות שם גודל אורה הוא עד אין סוף ועד אין תכלית! וכבר כתב במדרש אותיות דר' עקיבא, שאור שמותיו של הקב"ה עולה עשרים ואחד רבבות פרסאות כמנין שם אהי"ה".
ויעויין שם כל מתיקות חשבונותיו באריכות והרחבה.
♦
ומכל הנ"ל עולה ומתבהרת מעלת התורה על פני שאר המצוות, וגם הזיקה והשייכות שלנו לכל זה!
הנה, הב"ח לא כתב שהתורה היא "עצמות" ו"רוחניות" אלא "שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה". אנחנו המחותנים פה בסיפור, לא רק המסמך כשלעצמו.
השייכות שלנו לתורה לא מצטמצמת בהבנת הדברים או ביצוע ההוראות, אלא היא ישות והוויה שיכולים להתלכד ולהתרקם איתה ביחד, לגדול ולהתפתח בעצמות ובמהות שבה, לעלות ולנסוק עד קדושת השורש והמוצא שלה!
וכמו שמעיד רבי חיים ויטאל שאמר לו רבו האר"י הקדוש (פרי עץ חיים, שער הנהגות הלימוד): "גם העוסק בתורה צריך לכוון, כי כל קושיא שמתרץ כהלכה, מסיר קש ותבן מהלכ"ה שהוא אותיות הכל"ה העליונה. ומקשטה בכ"ד קישוטין י"ב שלו וי"ב שלה, והם סוד מז"ה ומז"ה הם כתובים. ובקראו הלכה ישים לנגד פניו שמקשט הכלה".
אנחנו המסירים קש ותבן! אנחנו המקשטים את הכלה העליונה! כשצריך לכוון לכך ולשים פנינו למטרה הזו.
והן הן דברי הרמ"ק לעיל: "והיא היתה המצאה אלהית להדבק האדם באלהותו"!
כשהרמ"ק ממשיך וכותב שם: "ולזה אם חשק האהבה שקוע בליבך להדבק בו, צריך שתחפש אחר הקושיא ותשבר אותה ותבטלה, ותדבק בתורה הנעלמת בתוך אותם הקליפות. והעושה כן הרי הוא דבק תכלית דיבוק! וזו היא ההתבודדות הגדולה המקרב אותך אל קונך, בלי מסך מבדיל בינך ובינו"!
ובאור יקר על תיקוני זוהר (ח"ג רלא.) כתב: "ורבים חקרו על מציאות ההתבודדות ונכספו אליו בזמנינו זה, ואין דרך לו אלא חידושי תורה וסתרי תורה - שזה דרך הדבקות כעת"!
ובאור יקר על שיר השירים (דרישה ו' חקירה ג') כתב: "שאם יתקבצו כל מלאכי מרום לא יוכלו להוסיף חידוש בתורה, ולא לגלות סוד מן הסודות, אלא האדם שהוא אחוז בתורה, ועל ידי נשמתו נעשה דלי לשאוב סודות התורה"!
"אף אם יעמוד מיכאל כל ימיו בתורה! ולא יחדש בה אפילו אות אחת - שאין בידו כוח"!
מלאכי מרום לא, ואנחנו כן?!
כן, כי לנו יש "דלי" לשאוב סודות התורה!
ושני ציטוטים נוספים של הרמ"ק, קצת ארוכים אבל כדאי להשקיע בקריאתם,
בספר אלימה (עין הקורא פי"ט) הוא כותב: "שעבודה זו שהיא התורה לא נתנה אל המלאכים, נבראים, נוצרים, ונעשים, אלא דווקא אל עם ה׳, והינו: סוד התורה הניתנת דווקא אל בני אדם, ואפילו יהיו המלאכים צועקים ימים ולילות, אינם גורמים סוד השחוק או השעשוע אלא כל מציאותם להמשיך או שפע אין-סוף למטה להאיר להם. אבל סוד הזווג שהוא קשר הספירות והתגלותם למעלה עד שיהיו כולם אחדות אחד לפני אור אין-סוף בסוד התורה, אינם גורמין ייחוד זה הנקרא שעשוע או שחוק אפילו שיתקבצו כולם... למלאכים אין עבודה כלל ולא טובה שבעבודה, ישאלו מאת אין-סוף - תן שפעך! אמנם יש להם ענין אחד, והוא שהם נמצאים עליונים קדושים נמצאו מאת הממציא, ישאלו: המצאתנו - תן לנו מחייתנו... אבל סוד החכמה העליונה נתנה תורה אל בני אדם, שיעשו בני אדם העבודה ותעלה נשמתם בסוד מיין נוקבין, כדפרשנו בעין יעקב, וממש בסוד קיום התורה הם גורמין לעורר סוד התורה ממציאות אל מציאות, עד מציאות עליון. ולכך יתקשרו הספירות אלו באלו, עד התקשרם בסוד הזווג, עד החכמה [ה]קדומה, עד אין-סוף, והינו שהייחוד הזה יקרא שעשוע, והם "שעשועי את בני אדם" בסוד התורה הניתנת להם".
ורבי אברהם אזולאי בחסד לאברהם (מעין שני נהר י) מביא מספר אלימה (עין הקורא), ממה שלא נדפס לפנינו:
"והנה המסור לנו היא קצה חוטי שלהבת של התורה עליונה, והמשל בזה התורה, היא ראשה אחד תקועה למעלה את פני הפנים הראשונים המאירים מאין-סוף, ומשתלשלים בהספירות ומגיעים מהספירה האחרונה היא מדת המלכות, אלינו, היינו התורה הכתובה ושבעל פה שהיא ניתנת אלינו. והיינו סוד אומרו ה' קנני ראשית דרכו וגו' עד ועתה בנים שמעו לי, דהיינו אותן הנאחזים בקצוות החוטים האלו. והיינו לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. והנה סגולת התורה שכולה אחת, מה שנאחז בידינו עם מה שנאחז בקצה העליון, ולכן יש בכח מעשינו לנענע הספירות ולהכינם אל השעשוע והשחוק כפי מה שאנו נהיה מעוררים בקצוות החוטים האלו אשר בידינו, במעשה התורה והמצוה לעבדה ולשמרה.
ולכן לא היתה התורה ברואה כשאר הנבראים ח"ו, שאלמלא כך לא היה בנו כח לעורר הספירות מלמעלה אלא המתעסק בה כמתעסק בשאר ענינים הנבואים, אבל היתה התורה "נתונה" לנו, וירצה לשון "מתנה" זו - שתהיה נתינה שלא כדרך השתלשלות אלא בדילוג, שדלגה התורה מאצילות אלינו ממש. וזה סוד לשון "נתינת התורה" המורגלת בפי רז"ל. וכן הכתובים מורים התורה בלשון "מתנה", ראה נתתי לכם וכו' וממתנה נחליאל וכיוצא באלו, זה הכלל כל הכתובים המורים על התורה בלשון נתינה הוא מן הטעם הזה, שבנתינה ממש היה ענין התורה מלמעלה במתנה לא בדרך הטבע, והכונה בנתינתה להיות עבודתנו עבודה היותר מובחרת - שהיא עבודת היחוד, וממש בנו תלוי התעוררות העליונים, אנחנו ממש המעוררים המיחדים היחוד העליון".
והספורנו (מאמר כוונות התורה) כתב בביאור התואר הנשגב "בצלמנו כדמותנו": "התורה אשר שם משה לפני בני עמנו, היה המכוון בה לקדשם ולזכותם בה לחיי עולם, לרצון לפני אל עליון מקדשם. וזה בהדמותם אליו כפי האפשר בעיון ובמעשה!”.
ובעל הלשם כתב (הקדמות ושערים דף ז.): "אבל גילוי רצונו שנתגלה אלינו בו [=בתורה], הנה הוא גילוי מאלוהותו עצמו. ועל זה הוא גודל החיוב דעסק התורה שאנו מחויבים בה, כי נודע הוא שהשכל והמשכיל והמושכל אחד הוא, וכשמשכיל ויודע איזה דבר מהתורה הרי הוא דבוק ומתאחד ברצונו ית"ש ממש! כי נעשה אותו הידיעה שכל בו שהוא חלק מכוחות הנפש שבו, והרי מתאחד עם רצונו ית"ש ממש!”.
ועל דרשת חז"ל "יקרה היא מכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים" (הוריות יג.), ביאר בספר בת עין (בשלח ד"ה נבוכים הם): שהכהן הגדול היה נכנס רק "בין הבדים" של הארון, אבל מי שלומד תורה הוא בבחינה שנכנס לארון ממש!
ומכל זה מתחוור כשמלה גודל הקשר וההשתייכות שלנו לאותה "המצאה אלוקית", שכל כולה נועדה כדי שנדמה אליו כפי האפשר!
♦
האר"י הקדוש מגלה שייכות נוספת בין התורה לכל אחד מישראל (שער הגלגולים, הקדמה יז): "שהתורה היא שורש נשמות ישראל, ולכן יש בתורה ששים ריבוא פירושים, ומכל פירוש מן הששים ריבוא פירושים ממנו נתהווה נשמה אחת של ישראל".
וכ"כ המבי"ט בהקדמת ספרו קרית ספר באופן דומה, שהמקום שבו נגנזה התורה קודם בריאת העולם היה בנפשות ישראל: "ברא כסא כבודו ונפשות הצדיקים החצובות מתחתיו, ותורה שבעל פה הגנוזה וסדורה בהן".
אם אותה קדושה שהיא "מעין מציאותו" ו"מעין אמיתתו", היא גם שורש נשמתינו, עכ"פ כמה בחינות ממנה, והיא היתה גנוזה בנו בהיותינו תחת כסא הכבוד, כמה מובנים החיבור וההתמזגות בקדושה זו כשאנו שבים ועוסקים בה בעולם זה.
ובהקדמה לדרך עץ החיים כתב הרמח"ל דרך נוספת המסבירה את עוצמת החיבור והמיזוג שיכול להיות בין האדם לקדושת הקדושות: כי שנים הם בתכונה אחת נבראו - שכל האדם והתורה המשכלת אותו!
"תכונה אחת", כמו אש הנמשכת לאש, או מים החוברים למים, כך בדיוק השכל נמשך ומתערב עם התורה! הם בתכונה אחת!
♦
דיבורים עצומים נמצא בזוהר הקדוש (ח"א קל:) על מי שמדייק בכל מילה של תורה: "מוכרים לאדונם"! "אדונם משתבח בהם בכל יום"!
"כְּמָא דְּאַתְּ אָמַר (אִיּוֹב לב) חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים. וְאִלֵּין אִינוּן דְדָחְקִין לְמִלָּה דְּחָכְמְתָא, וְדַייקִין לָהּ, וּמְחַכָּאן לָהּ לְמִנְדָע בְּרִירָא דְמִלָה, וְאִשְׁתְּמוֹדָעָא לְמָארֵיהוֹן, אִלֵּין אִינוּן דְמָארֵיהוֹן מִשְׁתַּבֵּחַ בְּהוֹן בְּכָל יוֹמָא, אִלֵּין אִינוּן דְעָאלִין בֵּין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וְאִלֵּין עָאלִין כָּל תַּרְעֵי דִּלְעֵילָא וְלֵית מָאן דְיִמְחֵי בִּידֵהוֹן, זַכָּאָה חוּלְקֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְּאָתִי".
[תרגום: והם הדוחקים למילה של חכמה, ומדייקים לה, וממתינים לה לדעת דבר ברור, והם מוכרים לאדונם! הם אלו שאדונם משתבח בהם בכל יום! הם אלו שעולים בין עליונים קדושים, והם עולים בכל שערים שלמעלה ואין מי שימחה בידם. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא].
להנ"ל זה מובן, זו לא מילה כזו או אחרת, אלא מעין "אמיתתו ומעלתו", וככל שיותר מתאמצים ונדחקים בתוכן כזה, כביכול מתאמצים בו יתברך, ועליהם נאמר "אשרי איש.... ובן אדם יתאמץ בך"!
♦
התורה מגדירה את עצמה בהגדרה שאם לא היתה מפורשת אי-אפשר היה להעלותה על הדעת: "ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת" (משלי ח ל).
פגישה עם מלך היא דבר גדול, היא דורשת הכנה מרובה ולימוד טכסיסי-מלוכה. להשתתף עם מלך בארוחה זה כבר אירוע נדיר, שמור לאנשי-מעלה שרים ונכבדים, וגם אז יש את כללי-הטקס ושמירה על כבוד המלוכה. אבל יש משהו למעלה מזה, יותר מפגישה ואפילו יותר מארוחה, ענין של קירוב-לבבות, של ידידות-אמת, ודוקא שם אין כללים ואין טקסים?!
ל ה ש ת ע ש ע עם המלך - -
ל ש ח ק איתו - -
דרגה עליונה של קשר וידידות, מקום שאין בו כללים וגינונים, כבוד וריחוק, רק שמחה וידידות. ודוקא דרגה גבוהה זו לא תלויה בחשיבות של המוזמן, בגודל המשרה או המשכורת שלו, אלא בקירבה שהמלך חש כלפיו, בהנאה שלו לשהות במחיצתו.
וזה מה שקורה בכל קטע גמרא...!
בכל דיבור של רש"י וקושיא של ראשונים ואחרונים...!
לא פגישה עם אלוקינו-מלך-העולם, לא ארוחה עם מסובב-הסיבות-כולם,
ש ע ש ו ע...!
ל ש ח ק ל פ נ י ו...!
בכל עת! מתי שתרצה! הדלת תמיד פתוחה בשבילך, ועוד בשביל משחק! רק תשחזר את המימרא האחרונה שלמדת, הלכה, קושיא, ואתה ממצה את המקסימום שהעולם הזה יכול להציע: להשתעשע עם מי שברא אותו! שברא אותך! שברא את כל מה שאתה רואה ושומע ברגע זה!
שלדמויות שגרמו שעשוע לפניך, קראו... אברהם יצחק יעקב משה אהרן דוד! תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים.
וזה זוהר מפורש (פר' ויקהל ח"ב דף ריז, מתורגם): "ועל זה אמרה תורה ואהיה שעשועים יום יום, והייתי לא כתיב אלא ואהיה, בכל זמן ובכל עידן שמילים עילאיות עולות לפניו".
הדברים האלו ודאי מסבירים למה ת"ת כנגד כולם! למה "כל העולם כולו" או "כל מצותיה של תורה" אינן שוות לדבר אחד ממנה! רק היא קיבלה את ההגדרה הזאת "שעשוע".
וגם מסבירים את גודל השייכות שלנו בדבר הגדול הזה, מאחרי מתן תורה השעשוע לא נגרם מאליו, אלא "בשעה שמילים עילאיות עולות לפניו"!
אלא שבדברי אליהו הנביא נוספים בזה כמה פרטים (תנא דבי אליהו זוטא פרק י): "ושנו חכמים תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ישב הקב"ה, ודרש, וחקר, וצרף, ובחן, את כל דברי התורה רמ"ח פעמים... ואח"כ הוציא הקב"ה את כל דברי התורה וקבע אותה בתורתו".
גם אם התורה היתה "רק" מחשבותיו ודיבוריו כביכול, ו"רק" רצונותיו ובקשותיו, לא היה לה שיעור ומידה, אבל הנה זה הרבה יותר מזה - כל פרט ממנה הקב"ה דרש! חקר! צרף! בחן!
לא חזר על כל התורה, לא שינן בעל-פה... אלא דרש, חקר, צרף, בחן, 248 פעם!
לא עילוי גאוני 'לעס' אותה כל כך הרבה פעמים, ולא נביא או שרף, אלא הקדוש ברוך הוא! אז אנחנו כבר מבינים, שאנחנו לא יכולים להבין מהו המסמך הזה, ומה באמת מונח בכרכי הספרים שפזורים סביבנו.
וזה כל סוגייה שלפנינו, התוס', המהרש"א, מפרשי התורה או המשנה, הסעיף בהלכה, כל דברי התורה, כל ידיעה וכל סברא, הם משהו שהקב"ה צירף וזיקק אותו בכבודו ובעצמו 248 פעמים!
וכמו שכתוב בזוהר (במדבר רכא.) "וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּאַתְיָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא נַפְקַת מִפּוּמֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא" [=אין מילה קטנה הבאה בתורה, שלא יצאה מפיו של הקב"ה].
עם ה'חומר' הזה אנחנו מתעסקים, בו אנחנו לשים את המוח והלב!
ואליהו הנביא (שם, רבה פרק ב') ממשיך ומגלה את השייכות שלנו לענין:"תשע מאות ושבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם, העביר הקב"ה את כל דבריו לפני זרעו של אברהם יצחק ויעקב, אמר, מתי יגיע וישמע דבר מפיהם".
דרישה, חקירה, צירוף, ובחינה, מאתיים ארבעים ושמונה פעמים... וכל זה לשם מה?! מה היא כביכול המטרה בכל השלבים הללו?!
- מ ת י י ג י ע ו י ש מ ע ד ב ר מ פ י ה ם
כלומר - מפינו...
וגילויי החיבה לא תמו...
וכך אמרו במדרש רבה (שמות רבה תשא פרשה מ'): "צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו, בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור לא יאמר הואיל שאני יודע ביפה כשאכנס לדרש אני אומר, אמר רב אחא מן האלהים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל"!
248 פעם לא מספיק -
974 דורות לתכנן את הרגע לא מספיק -
כשהגיע הרגע - נוספו 4 פעמים בינו לבין עצמו!
לקרוא ולא להבין:
מ י ה ו א שחזר ארבע פעמים?
ב ש ב י ל מ י הוא חזר ארבע פעמים?
יש כלים להכיל דבר כזה?!
♦
מכיוון נוסף נוכל להסביר או להשלים את מעלת התורה ע"פ שאר המצוות, ואת גודל הקשר בינינו אליה, מהאמור בגמ' ששכינה שורה בד' אמות של הלכה (ברכות ח.), ובספר גבעת שאול[3] (פרשת תרומה) ניסח את זה באופן שמאד מחדד את המאמר: "כי כאשר נתן ה' את התורה, ציווה שיעשו לה בית כבת מלך אשר נשאת להם מאורשה קהלת יעקב, ובהיות התורה שם אז מאליה תבוא השכינה להשגיח מן הבית הזה בפרטות מן הפרטות! כי מטבע התורה היא להמשיך השכינה במקום שהיא עומדת"!
כמו שבטבע הגשמי יש את "כוח המשיכה" המושך את הכול לקרקע, כך ממש יש עוד "כוח משיכה", עוד "חוק טבע" שמושך אליו את... השכינה הקדושה!
הוא כוח משיכה כל כך חזק, כל כך טבעי, שהשכינה באה לשם "מאליה"!
ומשגיחה שם "בפרטות מן הפרטות"! לא ביקור חפוז, אלא בחיבה יתירה! בשימת לב ל"פרטי פרטים"!
ועוד שם: "מושכים אותי לשבת ביניהם עם ביתי"! לא באותו מתחם, ולא באותו מבנה, אלא - ביניהם!
והמהר"ל בתפארת ישראל (פרק ע) כתב:
"והתבאר לך כי התורה בגלותנו - מקום מקדשנו!
ואין הענין תולה במעשה מרכבה ומעשה בראשית, רק כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו! היא ההלכה בכל מצות התורה, ובארבע אבות נזיקין ובארבע שומרים!".
ובעל התניא (ליקוטי אמרים סוף פל"ז) דייק דיוק נוראי ממה שעסק התורה הוגדר בלשון "קריאה" - "קורא בתורה": "שעל ידי עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחברו שיבא אליו! וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו, להיות עמו בצוותא חדא ולא לפרד ממנו"!
והוא ממשיך שם: שמי שקורא לו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק "אבא" "אבא", עליו קובל הנביא "ואין קורא בשמך"!
והדברים מפורשים בזהר (ויקרא סא.):
"ואמר הראיני את מראיִך השמיעיני את קולך כי קולך ערב, דלית קלא משתמע לעלא אלא קלא דאינון דמתעסקי באורייתא"!
"אין קול נשמע למעלה אלא הקול של אותם שעוסקים בתורה"!
ומעין זה במדרש שוחר טוב (מזמור ל' אות ה') בהקשר קצת שונה: "אמר רבי אבא: לכך הם אומרים "אמר מר", שהם קוראים להקדוש ברוך הוא דהוא מריה דעלמא! והוא מאיר להם טעותיהם, והוא מחזיר טעותיהם".
♦
והנה לא רק העסק עצמו גדול ונשגב בכבשי דרחמנא, אלא אף על פרט מפרטיה נמצא בתקוני זוהר (מג סוף ע"א) דברים עצומים, שאמנם הם מסודות התורה אבל גם לפי פשוטם של דברים יש בו משמעות עצומה!
במה בחר הקדוש ברוך הוא לפעול את המעמד הגדול של קריעת ים-סוף?
על מה הוא הורה לעשות את קידוש שמו הגדול הזה?
"מַטֶּה דִילֵיהּ דְּקָרַע בֵּיהּ יַמָּא דָא קוֹלְמוּס, בְּגִין דַּעֲלֵיהּ אִתְגַּלְיָיא זְרוֹעַ ה', דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (יְשַׁעְיָה נג א) וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה".
[תרגום: מטה שלו שקרע בו הים זה קולמוס, בגלל שעליו התגלה זרוע ה', שנאמר בו וזרוע ה' על מי נגלתה].
ה"קולמוס" שבו כותבים את דברי התורה! לא בדברי התורה עצמם, לא בקלף שעליו הם כתובים, רק ב"הכשר מצוה" וב"כלי" שאיתו כותבים את דברי התורה.
וזה לא סוף פסוק. גם ההכשר של ההכשר, האצבעות האוחזות בקולמוס, הן לא משהו טכני גרידא, הם לא פעולה מתבקשת כי כך מחזיקים קולמוס. וכך מגלה הזוהר שם (פט.) על המדרגה העליונה של האצבעות האוחזות בקולמוס לכתיבת דבררי תורה:
"תְּלַת אֶצְבָּעִין מִתְיַיחֲדִין בְּקוֹלְמוּס לִכְתִיבָה, וַעֲלַיְיהוּ אָמַר בֶּן זוֹמָא (חגיגה טו.) אֵין בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לְמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים אֶלָּא כְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, וּתְרֵין אֶצְבְּעָאן אִינוּן דְּסָמְכִין לוֹן, וְאִינוּן כִּתְרֵי גְלִימֵי דִסְחִיפֵי אַהֲדָדֵי".
[תרגום: שלש אצבעות מתייחדים בקולמוס לכתיבה, ועליהם אמר בן זומא אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כשלש אצבעות, ושני אצבעות הם שסומכים אותם, והם כשני לבושים שפרוסים זה אצל זה].
לא מובן כלום, אבל כן מובן שאין "סתם" ואין "טבעי", אין "טפל" ולא "אגב", אלא הכל מתוכנן ומחושבן עד הצורה בה מחזיקים עט לכתיבה. כך זה בכל מה שקורה בעולם, כל שכן וקל וחומר במה שקשור לתורה.
♦
אחר כל הנ"ל נבין את בעירת הקודש שאחז בה רשב"י כשהוא פגע בסוגיא זו של מהות התורה (במדבר דף קסו ע"ב):
"בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְגָעָא, פָּתַח וְאָמַר... אוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא, נְהִירוּ דְּכָל עָלְמִין, כַּמָה יָמִין, וּנְחָלִין, וּמְקוֹרִין, וּמַבּוּעִין, מִתְפַּשְּׁטֵי מִנָךְ לְכָל סִטְרִין. מִנָךְ כֹּלָּא, עֲלָךְ קַיְימֵי עִלָּאִין וְתַתָּאִין, נְהִירוּ עִלָּאָה (וְדָּא) מִנָךְ נָפְקָא. אוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא, מַה אֵימָא לְגַבָּךְ, אַיֶּלֶת אַהָבִים אַנְתְּ, וְיַעֲלַת חֵן (גַּבֵּי) עֵילָּא וְתַתָּא רְחִימִין דִּילָךְ. מַאן יִזְכֵּי לְיַנְקָא מִנָךְ כְּדְקָא יָאוֹת. אוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא שַׁעֲשׁוּעִים דְּמָארָךְ, מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה, וּלְמֵימָר סִתְרִין וּגְנִיזִין דִּילָךְ. בָּכָה, וְאָעִיל רֵישֵׁיהּ בֵּין בִּרְכּוֹי".
תרגום: בכה רבי שמעון וגעה... תורה תורה, האור של כל העולמות, כמה ימים ונחלים ומקורות ומבועים מתפשטים ממך לכל הצדדים. ממך הכל, עלך עומדים עליונים ותחתונים. האור העליון - ממך הוא יוצא! תורה תורה, מה נאמר לגבך. אילת אהבים את ויעלת חן עליונים ותחתונים אוהבים אותך. מי יזכה לינוק ממך כמו שצריך. תורה תורה, שעשועי יוצרך, מי יכול לומר סתרים וגנזים שלך. בכה והניח ראשו בין ברכיו.
♦
סוף דבר - הקשר שיכול להיות בינינו לבין התורה, אינו קשר של שאלות ותשובות ולא של ביצוע הוראות, אלא זה שער השמים! מסלול המראה לא-הגיוני לקדושת כל הקדושות, שמעל לכל העולמות ולכל המצוות, קדושת התורה!
וכמו שכתב הרמח"ל (הובא לעיל): "כי שניים הם בתכונה אחת נבראו; שֵׂכֶל האדם והתורה המשכלת אותו"! מילים ספורות המסבירות את עוצמת החיבור והמיזוג שיכול להיות בין האדם לקדושת הקדושות, "בתכונה אחת נבראו"!
ונסיים בלהבת קדשו של הבן איש חי בהקדמה:
אורייתא אורייתא, הא אהבה ורישפין דשלהובא דליבא אבתרך, יהא רעוא דתהוי אנת חקוקה בליבן.
♦ ♦ ♦