אם בעינן בית לקיום מצות נר חנוכה[2]
איתא בשבת (כג:) אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי. ובספר התרומה (סי' רכט) כתב דלאו דוקא אשתו דה"ה שאר בני ביתו וז"ל: אין צריך ליתן בנר אם יודע שאשתו או בניו או אביו ואמו מדליקין בשבילו במקומו כדאמר רבי זירא.ויש לעיין מאי קמ"ל רב ששת? ונראה לומר דהיה מקום לומר שאכסנאי פטור מנ"ח, כיון שבאותו בית שבו הוא מתאכסן מדליקים נ"ח הוא יוצא בזה יד"ח. וקמ"ל רב ששת שאינו יוצא, משום שנ"ח חובת גברא שכל אחד ואחד חייב להדליק, אלא שתקנו חז"ל שבנר אחד יוצאים כל בני הבית הסמוכים על אותו שלחן. ונראה שלכן אמרו שהמהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד, כי לכל אחד יש חיוב להדליק. ולכן אומר רב ששת שמכיון שיש כאן חובת גברא, חייב האכסנאי להדליק בעצמו ואינו יוצא יד"ח בהדלקת בעל הבית.ושו"ר שכ"כ הר"ן (שבת י. מדפי הרי"ף) וז"ל: אמר רב ששת אכסניא. אורח אף על פי שאין לו בית דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה. עכ"ל. וכ"כ בארחות חיים (סעיף יד) וז"ל: הא דאכסנאי אתא לאשמועינן דהוה אמינא חובת תרעא הוא כמו מזוזה כיון שאמר מצוה להניחה על פתח ביתו, ואימא שמי שיש לו פתח חייב ומי שאין לו פתח יפטר, קמ"ל חייב, ולא דמי למזוזה, דמזוזה אפי' יש לו כמה פתחים כלן חייבים, ונר חנוכה בחד מינייהו סגי. וכן הדר בעליה פטור ממזוזה וחייב בנר חנוכה. עכ"ל. וכ"כ לעיל מינה (סעיף יג) שאדם שמדליק בשתי רוחות מפני החשד מברך רק פעם אחת משום דחובת גברא הוא. שו"ר בשו"ת משיב דבר (או"ח סי' ג) שכתב להוכיח מהא דאכסנאי דלא בעינן בית.
♦
א. ב.
עוד נלע"ד להוכיח דנ"ח אינו חובת ביתא, מהא דתקנו להניחו ברה"ר מחוץ לבית, ואם יש חצר לפני הבית לדעת התוס' והשו"ע מדליק בפתח החצר. ואין לומר דאכתי כיון דחצר הבית היא, חשיבא כבית, שהרי כתב הטור בשם גאון שחצר שיש בה כמה בתים מדליקים בפתח החצר, הרי שאפילו בפתח חצר משותפת מדליקים אע"פ שאינה מיוחדת לבית מסויים ורחוקה ממנו מאד.וכן מוכח במשנה (ב"ק סב: שבת כא:) גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל גמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ, החנוני חייב, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. ע"כ. הרי דלכו"ע חנוני מדליק בפתח החנות אע"פ שאינו ביתו[3]. ומה שאמרו בשבת (כא:) מצות חנוכה נר איש וביתו, פרש"י איש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד. ואין הכונה בית ממש, וכ"כ האו"ז (סי' שכג) וז"ל: לאיש ולכל בני ביתו סגי להו בנר אחד. וכ"כ במיוחס לר"ן, והנמוק"י, ורבינו יהונתן מלוניל (ט: מדפי הרי"ף). ושו"ר בשו"ת משיב דבר (או"ח סי' ג) שכתב לדחות את הראיה מנר איש וביתו מטעמים אחרים, ע"ש.
♦
וראיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קמו) שכתב דבעינן גדר בית, וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"ב סי' תקמב), וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' נח), וכ"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' יד). ואשתמיט מהם דברי הראשונים המפורשים הנ"ל שנ"ח הוא חובת גברא. וע"ש שכתבו להביא ראיה ממש"כ רש"י (שבת כג.) גבי ברכת הרואה דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה. ע"כ. וכתבו לפרש דהטעם משום שאין הספינה מקורה ולא חשיב בית, ובאגרו"מ כ' דאם משום שבספינה אין לו נר היה לרש"י להזכיר טעם זה או לכתוב שלא נצרכה ברכה זו אלא למי שאין לו נר. אך לאחה"ר לענ"ד אין הכרח לפרש כן ברש"י, דהנה מצאנו בשבלי הלקט (סי' קפו) שכתב: מי שהיה בדרך או שהולך בספינה ולא הי' לו נר להדליק כשבא לביתו באמצע ימי חנוכה אין לו להדליק אלא כמו שמדליקין שאר בני אדם באותה הלילה ולא יותר ומה שעבר דחוי הוא. עכ"ל. וכ"כ הסמ"ק (מצוה רפ) וז"ל: והרואה נר חנוכה מרחוק ואינו בשום מקום "שיכול" להדליק כגון בספינה. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים חנוכה) הרואה נר חנוכה והוא בספינה "שאינו יכול" להדליק וגם אין מדליקין עליו בביתו מברך. עכ"ל. ומבואר שהטעם שאינו יכול להדליק הוא ישיבתו בספינה ולא חסרון ביתו, וא"כ יוצא שאם יש לו נר בהיותו בדרך (כלשון השבלי הלקט) או בספינה, שפיר מדליק. וכ"כ האורחות חיים (חנוכה אות יח) וז"ל: מי שבא בספינה או שהוא בבית גוים מדליק בברכות ומניחה על שלחנו. והובא בכלבו (סי' מד). ולכן גם דברי רש"י יכולים להתפרש שהטעם שמברך ברכת הרואה בספינה הוא משום שאינו יכול להדליק, ואפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן, ולכל הפחות ראיה דבעינן בית לדעת רש"י ודאי ליתא. ושו"ר בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' כט) שכתב לבאר שטעמו של רש"י אינו משום שספינה לא חשיב בית אלא משום שאינו יכול להדליק שם מפני הסכנה. וע"ש שפסק שמי שנמצא בטיול וישן בחוץ בשדה מדליק בברכה, ע"ש. וכ"פ בשו"ת אז נדברו (חי"א סי' לד אות ב) שיש לברך גם אם ישן תחת כיפת השמים. וכ"כ בשו"ת שער שלמה זוראפה (סוף סי' נא). והובאו האחרונים הנ"ל בחזו"ע חנוכה (אלא ששם הכריע לא לברך מדין סב"ל).
♦
ג. ד.
ולכאורה יותר היה להם להביא ראיה מדברי התוס' בסוכה (מו. ד"ה הרואה נר), שכתבו וז"ל: דלא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה. וכ"כ הכלבו (סי' מד) וז"ל: והרואה שלא הדליק בביתו או שאינו עתיד להדליק כמי שאין לו בית או אינו בעירו אף על פי שמדליקין עליו בביתו מברך שתים. ע"כ. אלא שאם נפרש את דבריהם כפשטם דבעינן בית יקשה מהא דאכסנאי, דמה דבעי השתתפות בפריטי אתי שפיר רק אם נאמר דהוי חובת גברא, וכמש"כ לעיל בשם הר"ן והאחו"ח. משא"כ אם נאמר דנ"ח חובת תרעא, אין טעם לחייבו בפריטי. ומה גם שיקשה מהמשנה דחנוני שמדליק בחנותו אע"פ שאינה ביתו. אשר על כן נלע"ד לומר גם בדעת התוס' והכלבו שמש"כ אין להם בית, כוונתם שאין להם כעת בית, כי הם נמצאים בדרכים או בספינה וכדו', ולכן אינם יכולים לקיים את המצוה.♦
ה.
נמצא א"כ לפי הנ"ל שאין הדלקת נ"ח תלויה בבית, אלא עיקר התקנה היתה לפרסם את הנס לבני רשות הרבים, ולכן תקנו להדליקה בפתחי הבתים והחצרות, כי חז"ל דברו בהווה שהאנשים נמצאים בשעות אלא בבית. אך במקרה שאדם נמצא בזמן ההדלקה בחנותו או בדרכים או בספינה ויש בידו נר, יכול להדליק בברכה. וכל זה אם אין מדליקים עליו בביתו, אך אם מדליקים עליו פטור.גם מה שדנו האחרונים בענין עיקר ביתו של האדם לענין נ"ח אם מקום האכילה עיקר או מקום הלינה וכו', לפי האמור אין בזה נפק"מ כלל.
כמו כן נראה לומר שאם אדם מתארח לכמה שעות בבית אחר ובסוף הערב הוא חוזר לביתו, יש לו להדליק באותו בית בפנ"ע או להשתתף בפריטי. וכן יש לבאר את דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקמב) שכתב וז"ל: גם מי שאוכל על שלחן בעל הבית אפילו שוכב בבית בפני עצמו אינו צריך להדליק. אבל מכל מקום צריך להשתתף או שיקנה לו בעל הבית חלק בשמן ופתילות. עכ"ל. ומדכתב "אפילו" שוכב בבית בפני עצמו, משמע שעיקר דירתו הוא במקום שכיבתו, ומדכתב "אינו צריך" להדליק, משמע שאם רוצה יכול להדליק במקום ששוכב, רק שאינו חייב. ומבואר שיכול להדליק לכתחילה בכל מקום שהוא נמצא אפילו אינו ביתו, ואפילו אינו מתארח שם כל היום. ולכן המתארחים בשבת אצל קרוביהם ובמוצ"ש חוזרים לביתם מאוחר בערב, יכולים להדליק בבית בו התארחו, או ישתתפו בפרוטות ויוצאים בזה יד"ח.
כמו כן, חתן שמתחתן בחנוכה ובשעת ההדלקה נמצא בבית הוריו, ואחר החתונה הולך לביתו, יש לומר שיוצא בהדלקה שבבית הוריו כיון ששם נמצא כעת ולא צריך ללכת לביתו ולהדליק. אך נראה שבכה"ג צריך להשתתף בפרוטה, שהרי מעכשיו כבר אינו סמוך על שלחן הוריו.
וע"ע בכלבו (סי' מד) שכתב וז"ל: ונהגו כל המקומות להדליק נר חנוכה בביה"כ להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת גם כי הוא הדור המצוה ופרסום הנס וזכר למקדש. עכ"ל. ונראה בבאור דבריו שכתב 'להוציא את שאינו בקי', דהיינו אותם שאין להם בית אלא עוברי אורח, או סתם אנשים שחלשים בקיום מצוות ולא ידליקו בביתם, ולכן מדליקים בביה"כ כדי להוציא אותם יד"ח. אך יש לציין דבעינן שאותם אנשים ישתתפו בפריטי או שיקנו להם חלק בשמן, דאל"כ ודאי שאינם יוצאים יד"ח.ב
♦ ♦ ♦[4]
הערות שוליים
- ↑ הערת המערכת: ע"ע במאמר הרב שמואל אריה ישמח בגיליון מז-מח.
- ↑ ובשו"ת אור לציון (ח"ד סי' מג הערה ד) כתב דהמשנה איירי שהחנות היא גם ביתו, וכעין סוכה של יוצרים כמובא בסוכה (ח:). אולם לענ"ד קשה לומר כן, שהרי סוכה של יוצרים פרש"י וז"ל: כך היה דרך של יוצרי כלי חרס בימיהן: עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו, בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו, ובחיצונה הוא עושה מלאכתו, ומוציא קדרותיו למכור. פנימית אינה סוכה: דלא מינכרא מלתא דלשם סוכה הוא דר בו, דהא כל ימות השנה דייר התם, ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם. עכ"ל. והנה אף שסיים וכתב שרוב תשמישו וסעודתו שם, מ"מ אין זה ביתו הקבוע שהיה דר בו עם משפחתו, שהרי א"א לדור בחורף בסוכה, שהרי היא אינה אטומה לגשמים, ומה גם שסוכה משמע דירה קטנה ועראית. ובפרט שכתב רש"י ששם היה מצניע קדרותיו, דהו"ל כמחסן. וצ"ל שהפנימית היתה משמשת לו לכעין תשמישי דירה שהיה צריך במשך היום, כגון אכילה ושינת צהרים, אך לא היתה ביתו. ומה גם שי"ל שכך היה מנהג יוצרי כלי חרס ולא מנהג סתם חנונים.
- ↑ הערת העורך (הרב משה מרדכי אייכנשטיין): לפי עניות דעתי המאמר לא עומד על הזוויות המורכבות יותר של הנושא.אף אחד לא אמר מעולם שנר חנוכה הוא כמזוזה שהבית מחייב אותה, אלא שהוא תנאי במצווה זו לכל היותר, כמו שנראה מהתוס' סוכה שהבאתם שנראה מהם שבלי בית א"א לקיימה. וכן שהוא חובה המוטלת על הבית, ושכל אחד שידליק שם את הנרות יוציא את ב"ב מהחיוב שחל עליהם (למשל עי' בחידושי הרי"ז הלוי בהלכות חנוכה).ואכסנאי שחייב, זה מפני שבוודאי בסיס החיוב הוא על כל גברא, אבל הלא יש ראיה מדין זה עצמו, שאינו כשאר חובות גברא, שהרי מצינו בו שהשתתפות בפריטי עם בעה"ב מועילה, וזה לא נמצא בשום מקום אחר שהוא חובת גברא, וכן שאשתו המדלקת עליו בביתו פוטרתו. ואלו הן ראיות ברורות שאינו חובת גברא כבכל דוכתי, אלא החובה היא של הגברא שיהיה בביתו נר חנוכה, כי הטעם שהוא חובת הבית, אינו אלא מפני שהוא מקום ההדלקה, ולא בגלל שהוא בסיס החיוב, ורק יוצאים ע"י שמדליקים עליו שם, שכיון וזה מקום ההדלקה, הוא נפטר ע"י כל הדלקה שם.והראיה ממה שמדליקים מחוץ לבית, ודאי שלא ממין הטענה היא. שהלא פשיטא שזה לא מזוזה אלא דין בכל בית ובית, והדברים פשוטים ואין צריך בכלל לבאר.תגובת המחבר: א. מה שמשמע מהתוס' דבעינן בית כדי לצאת יד"ח, הקשנו ע"ז במאמר מהא דחנוני שיוצא בהדלקה בחנותו אע"פ שאינו ביתו, וכן מהא דאכסנאי שיוצא יד"ח בפריטי אע"פ שאין זה ביתו, שאם היה זה תנאי בקיום המצוה היה צריך לשכור חדר מבעל הבית ולא רק להשתתף בשמן. ומחמת כן כתבנו לפרש דברי התוס' אחרת, ואם יטען הטוען דהוי דוחק, אף אנו נאמר לו שכבר השריש החת"ס כי רוב הדוחקים אמת, והיינו שנדחקו מחמת הכרח עצום, ומה גם שבנדו"ד אין זה דוחק כ"כ גדול.ב. חובת גברא בנדו"ד הוא שחז"ל תקנו שכל אדם יפרסם את הנס לבני רה"ר ע"י ממונו, ולכן באכסנאי שמתקיים פרט זה יוצא ידי חובה. ומצוות של חיוב גברא חלוקות זו מזו: בד' מינים בעינן שיהיה ממונו ושגם יקיים בגופו, בסוכה ותפילין לא בעינן שיהיה ממונו אך צריך שיקיים בגופו. ובנר חנוכה בעינן שיהיה ממונו אך לא שיעשה בגופו.ג. מש"כ כב' דמה יש להאריך בדבר שהאריכו בו קמאי ובתראי, הנה בראשונים אין בזה נדון מיוחד כי היה הדבר פשוט להם, ורק האחרונים דנו בזה וניסו לפשוט ספקם ע"י דיוק מדברי הראשונים במה שכתבו בדרך משל ודוגמא [ספינה וכדו']. כמו כן האחרונים [שהבאתי במאמר] שדנו בזה לא האריכו כלל, ולא הביאו את הראיות שהבאנו מהר"ן והארח"ח, ומדין חנווני, והדיוק מרש"י שהביאו אינו מוכרח כלל. ושו"ר בשו"ת תפלה למשה ח"ב שכתב לדחות את הראיה מרש"י כפי שכתבתי, ואעפ"כ אין בית מדרש בלא חידוש.תגובת העורך: יש כאן שני נידונים שלא קשורים זה לזה ומתערבבים כאן ללא היכר:א. האם ועד כמה נר חנוכה היא חובת בית, או שהיא חובת גבראב. האם אפשר להדליק לא בבית, או שמקום ההדלקה בבית ודווקא בביתונראה שבאמת זה וודאי שמקום ההדלקה הוא בפתח ביתו או בחצר דהיינו מקומות הקשורים לבית, וחוץ לשם לא יוצא כלל. ורק שעל כן היה נראה מכמה מקומות שלכן תקנו שאת חובת הגברא שלו יקיים ע"י שמדליקים עליו בבית, אפילו ידליק מישהו אחר, כי הדלקה במקום ההדלקה מוציא אותו. אבל פשיטא ואין צריך כלל לומר, שנר חנוכה אינו חובת בית כמזוזה.כעת לעניין מה שרציתם להוכיח שאין חובת נר חנוכה חובת הבית, והתערבבו הנידונים דלעיל.א. נראה פשוט שמה שמדובר בחנוני אינו אלא אחד שגר שם, שמעולם לא מצינו בשום מקום שמדליקים חוץ מפתח ביתו או חצרו, וזה מוסכם בכל מקום שזה מקום ההדלקה, עד כדי כך שאם יש לו שני פתחים צריך להדליק בשניהם משום חשד. וגם אם היינו אומרים שלא כהתוס' שמוכח מהם להדיא שמי שאין לו בית אין לו מקום הדלקה ואינו יכול להדליק, פשיטא שמי שיש לו בית ומדליק במקום אחר אינו יוצא כלל, וזה ברור ופשוט.ב. אכסנאי זה ביתו [לעניין נ"ח] כי הוא כעת גר שם, ולא צריך כאן בית כמו בית שלגבי מזוזה, ומאכסנאי מוכח שזה חובת בית: א. מזה שהוא משתתף בפריטי ולא מדליק נר עצמאי, ואף שאתם מבינים שזה חובת ממונו, לא די בזה כלל, ולא מצינו כן בשום מקום שהטילו חובת מצוה על ממונו מה ההיגיון בזה האם זו מצוות צדקה? אלא שכל העניין זה פשוט משום שאין מקום להדליק חוץ מפתח הבית, ולכן תיקנו שישתתף. ב. מזה שיוצא ע"י אשתו שמדליקה עליו בביתו.ג. חובת ממונו זה נכון, שממילא כדי שיקיים את המצווה לאכסנאי, תקינו שזו תהיה חובת ממונו כי איך יקיים מי שאינו מכלל בני הבית, ובבית הזה הלא כבר מדליקים, ובזמנם לא היו מדליקים רק הבעה"ב כנגד כולם, ולא כמנהג אשכנז שאין לו מקור בש"ס.ד. נכון שבראשונים לא דנו ורק יש מהם ראיות כנ"ל, אבל האחרונים קדמונים כתבו על זה (אאל"ט הפנ"י עומד על זה בנר איש וביתו אבל כרגע לא בדקתי), האם אתם חושבים שאפשר לדון על דבריהם ממשנה פשוטה בהכונס? זה לא נראה לכם מוגזם? מה גם שבקל אפשר לדחות כנ"ל.