ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
קריאת התורה כמעמד הר סיני במהדורה זוטא
א. דעת בה"ל בשיטת השו"ע: איסור יציאה - משום כבוד. ואיסור סיפור - משום חסרון השמיעה
שו"ע (או"ח ס' קמ"ו ס"א): "אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח אבל בין גברא לגברא שפיר דמי" (ס"ב) "כיון שהתחיל הקורא לקרוא בספר תורה אסור לספר אפי' בדברי תורה ואפי' בין גברא לגברא וכו'".ועי' בבה"ל שדקדק מלשון המחבר שאסר לצאת ולהניח את הס"ת משפתחו את הספר, אף שלא התחיל עוד הקורא לקרוא, כמו שמשמע מלשונו בס"א, בעוד שבסעיף ב' לעניין איסור סיפור לא כתב שנאסר אלא משעה שהתחיל הקורא לקרוא, דלעניין זה חמיר לצאת מלספר, ואף שלעניין בין גברא לגברא חמיר לספר מלצאת.
וטעם החילוק לא נתבאר מדבריו. אולם י"ל בפשיטות, דהאיסור לצאת הוא מחמת דין כבוד ספר תורה, כדדרשינן בגמ' (ברכות ח' א') ממש"נ (ישע' א' כ"ח) "ועוזבי ה' יכלו" ומתרגמינן "ודשבקו אוריתא דה' ישתצון", ולכן איסור זה הינו גם כשיש עשרה דציתי לס"ת, ואף למי ששמע את הקריאה, כמו שהביא שם המ"ב. ולכן האיסור הזה לדעת המחבר הוא אפי' משעה שנפתח הספר, שמאז יש כאן כבר ביזוי לס"ת כשאדם יוצא. אמנם, טעם איסור סיפור י"ל דהוא מחמת חובת קריאת התורה שחלה על מי שנתחייב בכך, ועל כן כל האיסור הוא רק משעה שהתחיל הקורא לקרוא, ואף שאסרו נמי בין גברא לגברא, שמא ימשך בדיבורו גם לאחר שיתחיל הקורא לקרוא, וכמבואר שם במ"ב עפ"י תר"י.
אולם, כמש"כ הבה"ל מלשון הרמב"ם (פי"ב מתפילה ה"ט) מבואר דאף לצאת אין אסור אלא בשעה שהתחיל הקורא לקרוא עיי"ש. ונראה שלרמב"ם מבואר שהדין דאסור לצאת, אף שהוא מטעם כבוד שלא להיות ח"ו מבחינת ועוזבי ה' וגו', אבל אינו מדין כבוד לספר תורה, אלא מדין כבוד לקריאת התורה, והיינו שלא להיות מבחינת עוזב דברי אלוקים חיים הנקראים בתורה. ולכן דוקא כשהתחיל לקרוא בתורה איכא איסור זה לדעת הרמב"ם.
ולכא' היה נראה להוכיח כדברי הרמב"ם, ודלא כדקדוק הבה"ל בדעת המחבר, שהרי בגמ' הסתפקו אי שרי לצאת אפי' בין פסוק לפסוק, והיינו בשעה שמתרגמים, ואי לדברי המחבר אסור לצאת משעה שנפתח הספר, איך יותר לצאת בין פסוק לפסוק, והא בשעה זו הספר פתוח [דעל כן איכא חשש כשהבעל קורא מסייע לו שלא יאמרו שהתרגום כתוב בתורה (רמב"ם פי"ב מתפילה הי"א)]. ואילולי דברי הבה"ל היה נראה לומר, שלזה גופא נתכוון המחבר, לאסור לצאת בין פסוק לפסוק אף שאין קורין, שהחמירו בספק זה מחשש של ועוזבי ה' [כבפמ"ג], ולכן אסרו לצאת כל שהספר פתוח. אולם לעולם אינו אלא משעה שהתחילו לקרוא, כמש"כ הרמב"ם וצ"ע.
♦
ב. דעת מג"א וגר"א - איסור סיפור הוא נמי משום כבוד
והנה, בבה"ל הביא שם בשם המג"א והגר"א שכתבו להחמיר באיסור סיפור משעה שנפתח הספר. ועי' בבהגר"א שלמד כן מלשון הכתוב (נחמיה ח) "ובפתחו עמדו כל העם", שממנו למדו בסוטה (ל"ט א') את הדין שמשעה שנפתח ס"ת אסור לספר, וכפי שמשמע ממסכת סופרים והירו' דהכוונה שם לפתיחה ממש של הספר עיי"ש [ובפמ"ג שכ' שהרמב"ם סבירא ליה כהאי מ"ד בסוטה שלמד מאזני כל העם אל הספר, שע"כ הביא מקרא זה עיי"ש. ומשיטת המאירי בסוגי' בברכות, נראה ההפך מדברי השו"ע לדעת הבה"ל עי"ש, ויתכן שגם המג"א והגר"א סברו כן, ועי'].ולדרכינו י"ל שלדבריהם גם הדין הזה שלא לספר בשעת קריאת התורה אינו רק כדי שישמעו את קריאת התורה, אלא דיסודו דהוי כזלזול ביקרא דאוריתא שמספר או אפי' עוסק בדבר הלכה. ולכן לדידהו איסור זה חל בשעה שנפתח הספר, אפי' קודם שהתחילו לקרוא.
ויש להוכיח כן קצת מדברי הרמ"א להלן שם בס"ד, שכתב בשם כמה מרבוותא שלמדו מקרא זה דבפתחו עמדו וגו', דיש לעמוד ממש כל העם בעת קריאת התורה. ועי' במ"ב בשם הב"ח שכתב טעמם שבכל קריאת התורה מפי הקורא יש לכל אדם לדמות כאילו קיבלה באותה שעה מהר סיני, ושם עמדו כולם כדכתיב (דברים ה', ה') "אנכי עומד בין ה' ובניכם". וחזינן דדין עמידה, דילפי' מינה גם איסור סיפור בעת קריאת התורה, הוא משום כבוד התורה, שזמן זה הוא כעין מעמד הר סיני, ועוד יתבאר יותר להלן.
ויש לדייק כן גם מהסוגי' בברכות הנ"ל, ששם הביאו את הדין דאסור להניח ס"ת ולצאת דכתיב ועוזבי וכו'. ולהלן שם הביאו הא דרב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. ולכא' אינו מובן מאי שייטא דהאי עובדא דרב ששת הכא לעניין שאסור לצאת מדכתיב ועוזבי וגו'. והרי לכא' לא היה לגמ' להביא דין זה אלא בסוגי' בסוטה ל"ט הנ"ל שאסור לספר אפי' בדבר הלכה בשעת קה"ת, שמ"מ כן עביד רב ששת וכמו שדנו הראשונים, מה טעמו בזה [ויובא להלן אי"ה], וצ"ב.
ומזה נראה, שאף דין זה שלא למיגרס בשעת קה"ת הוא דין בכבוד התורה, כמו הדין שלא לצאת בשעת קה"ת. ובזה חידש לנו רב ששת דלדידיה שרי [ואף אי מהדר אפיה וגריס שנראה כאילו יצא לבחוץ לא נאסר, כמש"כ שם התוס', אבל לא נראה שזה כל הטעם שהובא כאן, והרמב"ם והטושו"ע לא הביאו כלל לשון זה].
וכן נראה שם מדברי התוס', שהקשו על רב ששת מהסוגי' בסוטה שאסור לספר בשעת קה"ת אף בדבר הלכה, ותי' דהתם הוא דוקא בקול רם שלא יבטל קול קה"ת אבל לספר בשקט שרי. וחזינן מדבריהם דאיסור סיפור בשעת קה"ת אינו מחיוב שמיעת קה"ת, אלא כדי שלא יבטל קה"ת בקולו. ולדברינו הוא מהל' כבוד התורה שלא יהיה נראה ח"ו כזלזול. וכן נראה שם מהרא"ש, שתירץ דשרי כיון דאהדר אפיה כאילו אינו שם. וחזינן שאיסור סיפור הוא רק כדי שלא יהיה נראה כמזלזל, שהרי עכ"פ גריס ואינו שומע אלא דשרי כשחשוב שאינו נמצא שם דלא מחזי כמזלזל בכבוד התורה [ותוס' הנ"ל דחו תי' זה, עי' תרא"ש, וכ' דמה דמהדר הוא רק לרבותא, שאף זה שרי וכמש"כ לעיל, ולא עשה כן אלא כדי לכוון גרסתו].
♦
ג. צ"ע בדעת התוס' - חיוב קה"ת להיכן הלך
אלא דאכתי צ"ע, דלדברי התוס' חיוב קה"ת להיכן הלך, דמפשטות דבריהם נראה שאפי' אין עשרה דציתי לא נאסר, דלא כתבו כן אלא להלן בשם הבה"ג, דתלוי איסור סיפור או לימוד אי יש עשרה דצייתי. והיינו שסבר הבה"ג שחובת קה"ת אינה חובת כל יחיד ויחיד, אלא חובת ציבור היא, ועל כן אי יש עשרה דצייתי אין חייב היחיד לשמוע.אולם מדברי התוס' נראה שגם זה אין צריך, וכן באר בתה"ד (ח"א סימן כ"ד) בדעת האו"ז [שהעתיק את דברי התוס'] שכל שבעל הקורא קורא, אף אי אין שומעים אותו עשרה נפקי יד"ח. וכתב, שכן הוא אף לכו"ע היכא שעסוקים באותו עניין, שאף אי אין שומע אלא אחד או שנים את הבעל קורא שפיר דמי עיי"ש. אמנם, בבה"ל [שם ד"ה ולקרות] התווכח עם התה"ד בדעת התוס' והאו"ז, וכתב שסוף כוונתם אינה אלא בדאיכא עשרה דצייתי, וכן הוא אכן להדיא בסמ"ק, כמש"כ שם [אמנם מה שהביא מהגה' אשרי ומהגה' מימוני לא ראיתי הכרח בדבריהם, וכן פי' שם באו"ז אינו ברור].
אבל כאמור כפי פשטות לשון התוס' צדקו דברי התה"ד כאמור, ועי' עוד ברא"ש שלא הביא כלל דברי הבה"ג, ונראה מדבריו דלא בעי לתנאי של עשרה דציתי. ולכא' הדברים מתמיהים, מה יעזור לנו אחד או שנים שמקשיבים לקריאת התורה, כלשון התה"ד, מאחר שקריאת התורה עיקר חובתה בעשרה [וכברמב"ם שם ה"ג], ובכל דבר שבקדושה דבעי עשרה אפי' לדעת המחבר (ס' נ"ה ס"ו) לא מהני אלא כשיש רוב עשרה דציתי, וצע"ג.
♦
ד. עיקר תקנת קה"ת היא למעמד הר סיני במהדו"ב
והנה, בעיקר תקנת משה של קריאת התורה יש מקום עיון בענינה, דכפי המבואר שם ברמב"ם בה"א תקן כן משה לישראל שלא ילכו שלושה ימים ללא שמיעת תורה. ויל"ע מה העניין בזה, דאי בשביל מצות ת"ת, הא אפי' קרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. ועכ"פ לא די לכך פעם אחת בשלושה ימים, שבכל יום מצוותה. ולא משמע גם שהוא כדי ללמד את העם תורה, שלא אמרו אלא שלא ילכו שלושה ימים ללא שמיעת תורה. וגם שבשביל ללמד תורה לעם את המעשה אשר יעשון בעי ללמדם תושבע"פ ולא די לכך בקה"ת. ומלשון הרמב"ם שלא ילכו שלושה ימים ללא שמיעת תורה, משמע שהוא עניין מיוחד שישמעו תורה, וצ"ב מה העניין בכך.והנה, כאמור לעיל מצינו שהשוו הל' קריאת התורה למעמד הר סיני במהדורא זוטא. וכמו שמצינו עוד שם בהל' קריאת התורה (ס' קמ"א א') שצריך הקורא לקרוא מעומד כמו שנא' "ואתה פה עמוד עמדי", והוא כדי שיהיה בדרך אימה ויראה עיי"ש במ"ב. וכן עוד שם (ס"ד) שצריך להעמיד אצל הבעל קורא אדם אחר, שכשם שניתנה התורה ע"י סרסור, דהיינו משה שנא' בו "אנכי עומד בין ה' וביניכם", כך אנו צריכים לנהוג בה ע"י סרסור עיי"ש ובמ"ב בשם הלבוש ומ"ס. וכן שם (ס' קמ"ה א') לענין המתרגם, דילפ' ממש"נ "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" עיי"ש.
ויש להוסיף עוד מה דנוהגים עפ"י האר"י שכשקורים עשרת הדיברות, אפי' של פרשת ואתחנן, בציבור קורים בטעם עליון, שהוא באופן שכל דיבר ודיבר מעשרת הדיברות הוא פסוק בפ"ע, כמו שהיה במעמד הר סיני בעצמו, וכמבואר במ"ב הל' חג השבועות (ס' תצ"ד בה"ל ד"ה מבחודש השלישי) [ויש גם הנוהגים לעמוד]. וחזינן שאף שכאן הן דברי משה היה דיבורו כעין מהדו"ב של מתן תורה, וה"נ קריאת התורה גם של ואתחנן כפי המנהג הזה. וא"כ יש מכאן מעין מקור שאפשר לעשות מתן תורה במהדו"ב, ויש ללמוד מזה לכל קריאת התורה בציבור שהיא מעין מעמד הר סיני.
ואולי יתכן לומר לפי זה שכל עיקר התקנה של משה של קריאת התורה היתה בשביל העניין הזה שלא יהיו ישראל ג' ימים בלא שמיעת התורה, היינו לקיים את הציוי של פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יום אשר עמדת לפני ה' בחורב. וממילא, עיקר קריאת התורה אינה בשמיעת הדברים עצמם, כבעצם המעמד של קריאת התורה, דהא כן היה במעמד הר סיני עצמו, דחזינן לדעת הרמב"ם (מו"נ ח"ב פרק ל"ג) דכל העם לבד ממשה לא שמעו שם אלא קול ללא חיתוך דיבור, והשיגו מאותו קול את שתי הדיברות ראשונות של אנכי ולא יהיה לך, ויתר הדיברות משה אמר להם כמו שנא' "ואנכי עומד בין ה' ובניכם" עיי"ש. ואף לפי דעת הרמב"ן בפ' יתרו (שמות כ' ז') ובפ' ואתחנן (דברים ה', ה') לא שמעו יותר מב' דיברות הראשונות עיי"ש. ועל כרחך עיקר המעמד היה היראה מפני ה' והיקרות של התורה שנתקעה בלבם לעולמים. וה"נ י"ל בקריאת התורה לדורות, שהיא כאמור מעין מהדו"ב של המעמד הזה, עיקר העניין הוא בעצם המעמד.
ויתכן שיש להוכיח כן קצת, דהא גם בקריאת התורה כבמעמד ההוא, לא היו כולם מבינים את הנקרא בתורה. ובזמן חז"ל היו צריכים לתרגם לעם בלשון ארמי, וגם רבים לא היו יכולים לשמוע את הבעל קורא, כבבית הכנסת של אלכסנדריה. ועל כרחך עיקר עניין של קה"ת הוא עצם המעמד של קריאת התורה בציבור, שהיא כעין קבלת התורה וכאמור.
ונראה דאפי' לבה"ג שכתב, דבעי עשרה דצייתי נמי י"ל כן, שהרי תקנת קה"ת לא היתה רק בשביל העשרה דצייתי, וע"כ דבהכי מתקיים קה"ת כשיש עשרה דצייתי, אבל המעמד של קה"ת נועד לכל העם שנמצאים שם, אפי' שהקריאה לא מגיעה לאזנם. ולפי התה"ד לדעת התוס' גם זה לא צריך, והעיקר הוא שתהיה הקריאה במעמד של עשרה. וזהו שכ' התה"ד דלכו"ע אם עסוקים באותו עניין שקורים בתורה שרי אף שאין כאן עשרה דצייתי, דהא גם לדעת בה"ג אין תכלית עניין קה"ת השמיעה, ועל כן כשעסוקים באותו עניין ומשתתפים בו אין מניעה במה שלא שומעים, ואפי' ע"י אחד ששומע דיינו.
♦
ה. בדעת הרמב"ם
ובדברי הרמב"ם נמי יל"ע, דהנה בעיקר שיטתו לעניין סתירת הסוג' דברכות ממעשה דרב ששת לסוגי' בסוטה שאסור לספר אפי' בדבר הלכה העתיק כדעת רבו הרי"ף, דשאני רב ששת שתורתו אומנותו. ועי' בבה"ל שם שלמד מדברי הרי"ף והגה' מימוני שם שגם לדעת הרי"ף מיירי דאיכא עשרה דצייתי, אלא שמלבד כך לא שרי ליה אלא א"כ תורתו אומנותו [וכ"כ שם במ"ב בשם המטה יהודה]. ולפי קוצר דעתי איני רואה את ההכרח, לא מהרי"ף ולא מהגה' מימוני שהביא את שני הפי' ברי"ף ותו לא. וברמב"ם בכלל לא הביא הא דבעי עשרה ששומעין, ואולי י"ל שסמך עמש"כ לעיל בה"ג שאין קורין בפחות מעשרה, וצ"ע.ואולי יותר מחוור בדברי הרמב"ם לומר, שהוא סבר שחובת קה"ת היא חובת כל יחיד ויחיד ומי שתורתו אומנותו פטור מכך. ועל כן לא תלי אי איכא עשרה דצייתי או לא, שהוא חובה על כל יחיד ולא על עשרה, וא"כ מי שפטור פטור ומי שחייב חייב [וכן מטים משמיה דהגר"ח, דדעת הרמב"ם שקה"ת חובת יחיד, וכנראה מכאן למד כן. וגם לפמש"כ המ"ב והמטה יהודה הוא כן, שהרי עכ"פ לא נפטר אף היחיד רק אי תורתו אומנותו]. אולם צ"ע אי ניתן לומר כן דיהיה שרי ליה לבטל את הקריאה מהציבור, דעכ"פ למה לא יהיה ערב להם על כך.
ועיקר טעם ההיתר של מי שתורתו אומנותו צ"ב מה יסודו, דאין לומר הכא שיסודו כעין הפטור מתפילה, כמש"כ בפ"ו ה"ח, דהתם הוא פטור מיוחד שתורה אקרי חיי עולם לעומת תפילה שהיא חיי שעה, ודווקא בר"ש בר יוחאי וחביריו. וכמש"כ כאן הכס"מ דהכא לא בעי עד כדי כך, שהרי לא מצינו שרב ששת חשיב יותר מי שתורתו אמנותו משאר חבריו.
ואולי אפשר לומר, דכיון דהתקנה היתה לעם שלא ילך שלושה ימים ללא תורה, א"כ אין היא שייכת במי שהוא עוסק בתורה תמיד. ואכתי צ"ע דלמה נפטרהו ולא תהיה תקנה זו כשאר תקנות שהיא כוללת את כולם, וגם שא"כ למה לא נימא שאין היא כוללת אלא מי שהוא בטל לגמרי מן התורה, וצ"ע.
אולם אם נימא כמש"כ לעיל גם בדעת הרי"ף והרמב"ם יהיה ניחא שפיר הכל. דלעולם כל עיקר תקנת קה"ת אינה בחובת שמיעה, שא"כ בפרט לרמב"ם שבארו בו שהיא חובת כל יחיד ויחיד ולא די בעשרה דציתי, יקשה איך יצאו יד"ח באלכסנדריה של מצרים. ועל כרחך עיקרה גם לדעתם אינה בשמיעה ממש, אלא דכולן צריכים לשים ליבם ולתת אוזנם למה שקוראים בתורה. אולם אם אינם שומעים אין בזה פסול, שעיקר הענין הוא במעמד קה"ת, שהוא כעין מעמד הר סיני וכולם צריכים לכוון ליבם ואוזנם לקריאה, אבל לא ממש בפועל חל חיוב על כל אחד ואחד לשמוע קה"ת.
וכן איסור סיפור אפי' בדבר הלכה עיקרו באמת בכבוד התורה ולא מחמת שצריך לשמוע, וכמו שמדוקדק מדברי הרמב"ם [מעין מה שדקדקנו לעיל בסוגי' ויותר]. שהרי הוא הביא את איסור היציאה מבית הכנסת בין איסור סיפור להיתר מי שתורתו אומנותו. ולכא' היה לו לסדר את היתר מי שתורתו אומנותו אחר איסור סיפור. ומשמע שגם איסור סיפור הוא מהל' כבוד התורה כאיסור היציאה, ולא מחובת שמיעה, ואף שדעתו היא שכולם חייבים בזה. ועל כרחך כמבואר, שאין החובה ממש בעצם השמיעה אלא בשימת הלב לקריאת התורה.
וטעם מי שתורתו אומנותו לפי זה נראה, שאינה מטעם פטור מקריאת התורה, אלא מטעם שמי שתורתו אמנותו אינו נראה אצלו כזלזול כשלומד, שכולם יודעים בכך שאינו בוטל מד"ת לעולם. וגם מה שהוא דבוק עכשיו בתורה אינו יוצא בכך מכלל הציבור המשמים ליבם לשמיעת התורה. וכן מדוייק מלשון הרמב"ם שכתב: "... מותר לו לעסוק בתורה בשעה שהקורא קורא בתורה", הרי שלא כתב שהוא פטור מקריאת התורה, אלא שמותר לו לעסוק בתורה בשעה זו. והיינו שהוא לא נאסר בסיפור, משום שכל איסור הסיפור הוא כאמור כאילו אינו נותן לב לקריאת התורה.
ומכל מקום יש ללמוד מלשון זה ברמב"ם, שאף הוא נכלל בקריאת התורה, שהרי הוא גורס במקום קריאת התורה, ולא שהוא פטור כל עיקר. ועל כן אף דליכא עשרה דצייתי מלבדו שרי ליה, שכמבואר עיקר תקנת קריאת התורה בציבור הוא לקרוא במעמד הציבור ולא בשמיעתם.
♦
ו. גם מי ששמע כבר קה"ת אינו רשאי לספר ולעסוק בהלכה אם אין תורתו אומנתו
והנה, יש מקום עיון האם איסור זה של סיפור ועסק בהלכה בעת קה"ת נאמר גם למי שכבר שמע קה"ת, דהרי לעניין איסור יציאה מבית הכנסת בשעה שקורין פשיטא שיש לאסור, דהא זה מהל' כבוד לס"ת וכאמור בתחילת דברינו. אולם לעניין איסור זה של סיפור וכו' יש לעי', דהנה אם נימא כמש"כ בתחילת דברינו שיסוד האיסור הוא כדי לשמוע קה"ת, א"כ בודאי יש להתיר כששמע כבר, אולם אם איסור זה הוא גם מפני כבוד הקריאה, כמבואר בכל דברינו, יש לעי' אי יהיה איסור זה נוהג גם במי ששמע כבר.והנה, לכא' לפום ריהטא מוכח להדיא דשרי, דהא רב ששת גריס בשעת קריאת התורה, וגם אי היה פטור מחמת שהיו עשרה דציתי או שתורתו אומנותו וכו', אכתי האיך יותר לו, אי האיסור הוא גם למי ששמע קה"ת, שהרי הוא ממש כמותו.
אמנם, מתוס' בסוגי' בסוטה מבואר להדיא דיש לאסור גם למי ששמע כדי שלא יהיה נראה כפורש מן הציבור, וכ' דע"כ רב ששת מהדר אפיה כדי שלא יהיה נראה כפורש מן הציבור עי"ש. אולם בתוס' ברכות מבואר טעם אחר במה שהיה מהדר אפיה, שהיה כדי לכוון גרסתו, ונקטו זאת כאן לרבותא אף שנראה כמניח ס"ת מ"מ שרי עיי"ש. וכן נראה מהרמב"ם והטושו"ע שלא הביאו כלל תנאי זה.
וא"כ יש להפליא מכאן על הגר"א [והביאו בשעה"צ ס"ק י"ב], שכ' כאן בטעם האיסור כדי שלא יהיה נראה כפורש מן הציבור, ושע"כ כ' בשו"ע שאסור גם למי שהשלים הפרשה, דהיינו לפי' הגר"א מי שכבר שמע קה"ת [שבפשטות הכוונה מי שכבר קרא שנים מקרא עי"ש], וכן פי' את טעם ההיתר לקרוא שנים מקרא בשעת קה"ת. ואיך יתכן לפרש כן, בלא להתנות דבעי מהדר אפיה דווקא כרב ששת כהתוס' סוטה, ובשו"ע וגם בבהגר"א לא רמז מזה כלום, וצע"ג.
אולם למה שנתבאר ניחא קצת, דכיון דעיקר חיוב קה"ת הוא בהשתתפות עם הציבור במעמד זה, א"כ אף אי שמע קה"ת לא נפטר מכך כל עיקר, שגם אם היה במעמד אחד יש לו להשתתף במעמד כזה בשנית. ורק מי שתורתו אומנותו, שכמבואר אין הוא נחשב כפורש מן הציבור בכך שעוסק בתורה הוא, שרי. וע"ע בפמ"ג, שגם צידד כהגר"א ודקדק כן מלשון הרמב"ם כמו שדקדקנו ממה שהביא את האיסור לצאת בין איסור הסיפור לדין של תורתו אומנתו, וי"ל ע"ד שנתבאר.
ומ"מ צריך עי' על הגר"א לדעת הבה"ג, שגם היא אחת מן השיטות המובאות בשו"ע שם, שכשעשרה צייתי שרי לעסוק בדבר הלכה, והא עכ"פ פורש הוא מן הציבור. וככלל לשיטה זו א"א לומר כהגר"א, דהא ממנ"פ ע"כ איכא כאן עשרה דצייתי מלבדו, דהא מי ששמע לפי מה שנקטו אחרונים לעניין קה"ת אינו מצטרף אפי' אי איכא רוב מנין [עי' בס' קמ"ג בה"ל ד"ה בפחות מעשרה ומש"כ שם מהר"ן אינה ראיה מוכחת]. ואם יש רק עשרה דצייתי ע"כ רשאי לעסוק בתורה לבה"ג, וא"כ איך ניתן לומר כהגר"א וצ"ע [ועל הפמ"ג לא קשה כ"כ, שהוא כתב זאת בדעת הרמב"ם בעיקר].
♦
ז. מי שנכח בקה"ת אינו מצטרף תו לעשרה אף שלא שמע
והנה, אף שממה שנתבאר שקה"ת עיקר תקנתה הוא דין גדול לעשות כעין מעמד הר סיני במהדו"ב, מ"מ לעניין דינא הוא נראה כעין קולא, שאין צריך ממש כל אחד לשמוע קה"ת ודי בעצם ההשתתפות במעמד הקריאה. אבל יש מזה גם צד של חומרא, דמי שהיה כבר בקריאת התורה, אף אי לא שמע ורוצה כעת לשמוע קה"ת, אין מצטרף לעשרה לקריאת התורה אחרת, דהא עכ"פ הוא נשתתף בקה"ת. דהא לכו"ע לא מסתבר שרק אלו העשרה דצייתי היו בכלל חובת הקריאה, ובודאי ע"י אהני לכל אלו שהיו כאן והיו חפצים להשתתף בקריאה זו, אלא שלא שמעו אפי' מחמת ששוחחו. וא"כ יצא מכך שכל מי שהיה שם אין יכול להצטרף במקום אחר לעשרה, וצ"ע עוד בזה.♦ ♦ ♦