כולל פוניבז'
קונטרס מים רבים - ביאורים ועיונים במגילת רות[2]
פרק א’
האם עברו אלימלך ובניו על איסור יציאה מארץ ישראל
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. (א, א).יש לדון, האם עברו אלימלך ובניו על איסור יציאה מארץ ישראל, כאשר הם יצאו מארץ הקודש בואכה שדי מואב.
הנה, בגמ' ב"ב (צא, א) משמע שזו היה סיבת עונשם: "וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. מאי הזאת נעמי? א"ר יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה".
אולם מצינו שיטת התוספתא (ע"ז ד, ה) דהאיסור לצאת לחו"ל הוא רק בזמן שישראל על אדמתם, ולא בזמן חורבן: "כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
בזה יש לבאר את דברי האבן עזרא (אסתר ב, ט) המבאר מדוע גלה מרדכי איש ימיני מירושלם: "וידענו כי מרדכי היה מגדולי ישראל, כי הנה הוא שלישי לשרים העולים עם זרובבל, וכאשר ראה כי לא נבנה הבית בא אל עילם והיה בשער המלך בארמון והיא מעלה גדולה".
וי"ל, דהאב"א סבירא ליה כדעת התוספתא דהאיסור לצאת מא"י נאמר רק בשעת שלום, ולכך כשמרדכי ראה שלא נבנה הבית אחר החורבן יצא לחו"ל. אמנם בתו"כ (בהר ה, ד) וברמב"ם (מלכים פרק ה') לא חילקו בזה, בין שעת חורבן לשעת שלום. (וראה עוד בקטע הבא).
♦
יציאתו של אברהם אבינו מארץ ישראל
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. (א, א).יש לעיין, מדוע נענשו אלימלך ובניו על יציאתם לחו"ל (כדאיתא בב"ב צא, א), הלא בזמן רעב מותר לצאת מארץ לחו"ל, כפי שנפסק ברמב"ם הלכות מלכים (ה, ט).
אולם הרמב"ם עצמו ביאר שיטתו: "ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום". הרי שנתבעו מחלון וכליון מצד מידת חסידות, ולא מעיקר הדין, וראה הערה[3].
הגאון רבי ברוך עפשטיין בספרו תורה תמימה (בראשית יב, י) העיר בזה, דהנה, הגמ' בב"ק (ס, ב) לומדת מיציאת אברהם אבינו מצרימה בימות הרעב: "ת"ר רעב בעיר פזר רגליך, שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ כנען". הרי שאברהם אבינו יצא וכיתת את רגליו מארץ ישראל בשנת הרעב ולא חש למידת חסידות, ואף שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה ואפילו דברי סופרים (יומא כח, ב קידושין פב, א).
אמנם י"ל, דשאני בימות אברהם אבינו, שארץ ישראל לא הושלמה קדושתה, היות שלא שלם עוון האמורי, והארץ היתה קנויה (לכל הפחות בקנין פירות) לבני חת (וכן שמעתי ממו"ר הגרב"ד פוברסקי שליט"א). ואם כן בכהאי גוונא לא שייכת מידת חסידות, והגם שהיתה קדושה בארץ ישראל. ומשום כך לולי הרעב לא היה יוצא אברהם אבינו מא"י, אולם היות שא"י לא היתה בשלימות קדושתה, משום כך בשעת רעב יצא אאע"ה ולא חש באותה העת למידת חסידות שלא לצאת.
עוד יש לציין את דברי הרמב"ן עה"ת (בראשית יב, י) דאברהם אבינו חטא ביציאתו מהארץ, בנוסף למה שחטא באומרו על שרה 'אחותי היא' וז"ל: "גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא". הרי שאין להקשות על הרמב"ם ממעשה דאברהם אבינו, לפי שבאמת נתבע על כך אברהם[4].
אולם לכאורה יש להעמיד על תילה את הקושיא, דהלא בגמ' בב"ק (שם) מבואר, דלמדו מאברהם אבינו דבזמן רעב פזר רגליך חוץ מארץ ישראל. וילפינן מאברהם אבינו, הרי שאין חטא במעשי אברהם אבינו, כפי שלמדים מכך לדורות.
אולם י"ל, דהגמ' לומדת מעיקר הדין שמותר לצאת בזמן רעב. ואברהם אבינו שחטא בירידתו מצרימה לדעת הרמב"ן, היה בזה חטא משום מידת חסידות, ומשום כך נענש בגלות בניו בכור הברזל בגלות מצרים.
ואפשר ליישב בעוד אופן, דהנה מדוייק ברמב"ם (שם), דיש הבדל בין יציאה לחו"ל לצורך לשאת אשה וללמוד תורה, ובין יציאה לחו"ל בשעת רעב. דלשאת אשה וללמוד תורה, מותר לצאת בתנאי שהיציאה אינה על מנת להשתקע. אולם לגבי רעב שינה הרמב"ם וכתב דמותר אף 'לשכון' במקום שחזק שם הרעב, ומכל מקום מידת חסידות שלא לצאת.
מעתה י"ל, דאין ראיה מאברהם אבינו לנידוננו, דאברהם אבינו יצא שלא על מנת 'לשכון', אלא לשוב לא"י מיד לאחר כלות הרעב, ובהיתר זה של יציאה בעת רעבון אין אפילו מידת חסידות שלא לצאת. וכוונת הרמב"ם שאסור לצאת משום מידת חסידות בזמן הרעב, זהו רק במקום שכוונתו להשתקע ולשכון שם, דאף שהותר הדבר במקום רעב, מכל מקום אין מידת חסידות לעשות כן, ועל כך נתבעו מחלון וכליון. ויל"ע.
♦
סיבת עונשם של אלימלך ובניו
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. (א, א).כתב רש"י: "וילך איש - עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין, שהיתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו לכך נענש".
וכן במדרש לקח טוב (א, ב): "דבר אחר ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים. הזכיר הכל שלא היו מניחין זה את זה, אלה כולם היו בעצה אחת על צרת העין".
מבואר בדברי רש"י שחטאו בכפליים: א. יצאו מארץ ישראל. ב. היתה צרה עינם בעניים. אמנם בגמ' ב"ב (צא, א) משמע שסיבת עונשם היה משום שיצאו מארץ ישראל לחו"ל, ולא הוזכר כלל ענין צרות העין: "וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. מאי הזאת נעמי? א"ר יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה".
ויתכן לבאר, דלעולם עונשם היה משום שהם יצאו מארץ לחו"ל, אולם אם הם היו מפרנסים את העניים אם כן זכות החסד והצדקה היתה מסוככת בעדם שלא יענשו, אך מאחר שהיתה עינם צרה בעניים, שוב נענשו על עוונם שיצאו מארץ הקודש לאדמת נכר.
אמנם בדברי התנחומא (בהר סי' ח) מבואר שהחטא היה על גוף יציאתם מארץ ישראל: "ד"א פעמים רבות יצילם. מדבר בבני אדם, כיון שמגיע לו צרה, מיד הוא עושה תשובה, והקב"ה מצילו, כך פעם ראשונה ושניה, חזר בו מוטב, ואם לאו מביא עליו צרה למה שקשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידו באדם הזה ומהו עושה לו, כיון שהוא חוטא, תחלה פושט ידו בנכסיו, ממי אתה למד מנעמי ובניה ואלימלך שהיה ראש הדור, כיון שבא רעב מה עשה, הניח ארץ ישראל והלך לו לארץ מואב, והיה הקדוש ברוך הוא קוצף עליו, שהיה נשיאו של דור, א"ל הקדוש ברוך הוא, אילו היו בני עושין כן, היו מניחין ארץ ישראל שממה, מה כתיב שם, וימת אלימלך איש נעמי (רות א ג), ולא היה לבניו ללמוד מאביהם לחזור לארץ ישראל, ומה עשו אף הם, וישאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותן, ולא גיירו אותן".
♦
אלימלך נענש לפי דרגתו
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. (א, א).כתב רש"י: "וילך איש - עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין, שהיתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו לכך נענש".
יש להעיר, דהיכן מצינו שעל צרות עין מגיע עונש של מיתה.
אמנם יש לבאר, דאלימלך החשיב את עצמו כראוי למלכות, כפי שדרשו חז"ל (ילקוט שמעוני רות רמז תר): "ושם האיש אלימלך, שהיה אומר – אלי תבא המלכות", והנה גדר של מלך הוא נותן, וכפי שמובא בגמ' בנדרים (כד, א) לאו מלכא אנא (-שאתן ולא אקבל דומיא דמלך). ואם כן, לדרגתו שהחשיב את עצמו כשייך למלכות, משום כך הוא נתבע על מה שעינו היתה צרה, היות שהתביעה כלפיו היתה בגדרים אחרים מאדם אחר שאינו שייך למלוכה. (וראה עוד מה שכתב בזה בטעמא דקרא).
♦
מחלון וכליון נענשו על מה שקבעו עצמם בחו"ל
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב וגו': וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם. (א, א-ב).הנה כתב המלבי"ם, כי נעמי ובני אלימלך לא יצאו מרצונם, אלא שהיו צריכים להתלוות אל אביהם. וז"ל: "... וגם בני ביתו של אלימלך לא יצאו ברצון, כי לא רצו לעזוב ארץ חמדה, רק הוא ואשתו ושני בניו שהוא היה העיקר בזה, והם היו מוכרחים להמשך אחריו, וכן אמר במדרש הוא עיקר ואשתו טפלה".
וצריך עיון לדעת הרשב"ץ (ח"ג, סי' רפח), דהותר לצאת מארץ ישראל במקום מצות תלמוד תורה, ומשום מצות כיבוד אב ואם[5], ואם כן תמוה מדוע נענשו מחלון וכליון על יציאתם מארץ ישראל, כפי שמבואר בגמ' ב"ב (צא, א).
אמנם י"ל, דאף לדעת הרשב"ץ ביארו האחרונים, דכל ההיתר הוא לצאת לגור, אולם להשתקע אסור, אף לצורך מצות כיבוד אב ואם, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ה, ט)[6] דאף היוצא לצורך לימוד תורה לחו"ל, אסור להשתקע. ואם כן י"ל דנתבעו מחלון וכליון, על כך שהשתקעו, דהנה האלשיך (א, א) מבאר את הכתוב: 'ויהיו שם', דהגם שהלכו מתחילה לגור ארעי, לבסוף קבעו עצמם 'ויהיו שם', ואז נתבעו על כך. שוב מצאתי שכבר מבואר כן, במדרש לקח טוב (א, ב): "ואף על פי שיצאו לגור, עוד חזרו להשתקע שם, שנאמר ויהיו שם".
♦
העדר הציפיה לישועה היווה את מפלתם הרוחנית של מחלון וכליון
וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים. (א, ב).בגמ' ב"ב (צא, ב) מובא: "כתיב: מחלון וכליון, וכתיב: יואש ושרף! רב ושמואל, חד אמר: מחלון וכליון שמן, ולמה נקרא שמן (יואש ושרף)? יואש - שנתיאשו מן הגאולה, שרף - שנתחייבו שריפה למקום.
וראה במהרש"א (שם), שדווקא מפני שהתייאשו מן גאולת ישראל, רק אז הגיעו לידי נשיאת נשים נכריות.
חזינן, שכאשר יש לאדם תקווה ואמונה בגאולה, אזי הדבר שומר על קומתו הרוחנית, וכאשר התייאשו מחלון וכליון מן הגאולה, ממילא נפלו בתהומות החטא של נשיאת בת אל נכר.
♦
מחלון וכליון לא יכלו לשוב לא"י עם נשים מואביות
וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. (א, ד).יש להבין, מהי הוספת הכתוב, דלאחר שנשאו נשים מואביות, ישבו בארץ מואב כעשר שנים. וביותר, דהלא לגבי אלימלך לא הוזכר זמן שהותו במואב.
והנה, כתב בספר גימטריאות (המיוחס לר"י החסיד, רות אות ג): "ואלימלך איש נעמי הלך שלא יתן לעניים, והלך למואב, ונתחתנו עמהם אף על פי שכתוב (דברים כג, ד): "גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה'", לכך "וישבו שם כעשר שנים" (רות א, ד)".
וצריך תלמוד במה שסיים ר"י החסיד, דמשום שנשאו נשים מואביות, לכך 'וישבו שם כעשר שנים'.
ניתן לבאר, דהנה מבואר במפרשים, כי מחלון וכליון לא יצאו מרצונם, אלא מתחילה הלכו כרצון אביהם (אמנם לאחר מכן, הסכימו לשהות שם מרצונם). אכן, יתכן שלאחר פטירתו של אלימלך היו מנצנצים הרהורי תשובה בהם, והם היו שבים לארץ הקודש. אולם היה בעוכרם מה שהם נשאו נשים מואביות, שבאותה העת היו אסורות עד עולם, ומשום שלא היו יכולים להשיבם אל ארץ ישראל ולהשהותם, לכן הם נשארו בשדה מואב כעשר שנים. וזהו מה שכתב בספר גימטריאות, דהיות שכתיב גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה', לכך וישבו שם כעשר שנים'. והיינו, שהם לא היו יכולים לשוב לארץ מולדתם, עם הנשים המואביות שאסורות לבוא בקהל ה' (באותה העת).
ומדויק היטב, מה שנאמר בכתוב דלאחר שנשאו נשים מואביות, לכך ישבו שם כעשר שנים, היות ורק בגינן הם לא היו יכולים לחזור לעמם ולמולדתם בארץ הקודש.
♦
יציאת צדיק מן העיר עושה רושם
וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה (א, ז)ברש"י: למה נאמר הרי כבר נאמר ותשב משדה מואב ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר, וכן (בראשית כח) ויצא יעקב מבאר שבע.
לכאורה, יש להבין דהלא לימוד זה כבר נלמד מיעקב אבינו, ולשם מה הוצרך לשנותו כאן.
יתכן, שיש כאן תוספת חידוש, דבעוד שיעקב היה צדיק שהיה יוצא ובא בין האנשים, ובזה מובן דיציאתו של הצדיק עושה רושם על בני עירו. אולם נעמי שהיתה אשה כבודה, וכל כבודה בת מלך פנימה (תהילים מה, יד), אם כן היינו אומרים שהגם שצדקת היא, מכל מקום לא תעשה יציאתה רושם, קמ"ל דיציאת צדיק מן העיר עושה רושם, זהו ענין סגולי רוחני. וכפי שכתב החזו"א באגרותיו כי השפעת בן תורה אמיתי מורגשת בסביבתו, אף בלא אומר ומילים.
עוד יש מקום ליישב, דאצל נעמי התחדש שאף בחוצה לארץ שאין השכינה שורה כל כך, מכל מקום יציאת צדיק עושה רושם. ויסוד הדברים על פי מה שכתב החיד"א (חומת אנך רות א, ז): "ותצא מן המקום אשר היתה שמה. אמרו רז"ל שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' ונהירנא שראיתי משם הרב המקובל מהר"ר נתן שפירא ז"לה"ה מצת שמורים שכתב, דהצדיק אם הוא בחו"ל זכותו אהני לכל יושבי עירו. אבל אם הצדיק הוא בא"י זכותו מועיל לכל העולם, עכ"ד. ובהכי דייק טובא קראין דבא לומר דיציאת נעמי עשתה רושם. ודייק לומר המקום אשר היתה שמה דזכותה לא אהני אלא במקום שהיתה שם דהויא חוצה לארץ".
ואם כן מובן, שהתחדש מלבד מה שיציאת יעקב הצדיק הדר בארץ ישראל שעשתה רושם (בכל העולם), אף יציאתה של נעמי הצדקת בחו"ל עשתה רושם (במקום ההוא).
♦
ביאור הקדמת הכתוב מיתת הבנים למיתת הבעל
וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ. (א, ה).כתב האבן עזרא להקשות, מדוע הקדים הכתוב שנשארה לבדה מבניה ומאישה, והלא בסדר קדמה מיתת הבעל, למיתת הבנים. וכתב ליישב: "והזכירה הכתוב, כי כן משפט כאשר יזכיר שני דברים יאמר על האחרון. או הזכירם בעבור רוב מכאוביה על בניה שהיו בחורים, כי אישה זקן מת".
והיה לכאורה מקום ליישב באופן נוסף, דמצינו בכמה מקומות, שאף לאחר פטירת הבעל, ממשיכה אישות הבעל במקום בנים. דהנה לגבי אשת כהן (שהיא מבית אביה ישראלית) דאוכלת בתרומה אף לאחר מיתת בעלה, במקום שיש לה בן ממנו. ויש המבארים, דזהו לפי שאישות הבעל ממשיכה במקצת במקום בן, ומאגד הבן את אמו עם אביו, ואוכלת בתרומה מכח הבעל.
עוד מצינו, דבגמ' בקידושין (ה, א) מבואר, דהאומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שלא תכנסי לבית אביך לעולם, דאינו גט, לפי שאין זה כריתות גמורה. והקשו התוס' (שם, ד"ה על): "וא"ת אמאי לא אמר דהוי גט, שהרי אם מת אביה יכולה היא ליכנס לבית ושוב אינה נאגדת בו, דלאחר מיתת אביה לא חשיב בית אביה כדאמרינן בנדרים (מו, א), קונם לביתך שאיני נכנס, מת או מכרו מותר. וי"ל, דבית אביה קרוים כל יוצאי חלציו של אביה אף על גב שמת, כדכתיב (בראשית לח) גבי תמר שבי אלמנה בית אביך, אף על פי שמת אביה כדמוכחי קראי".
שוב חזינן, דהאב והבעל ממשיכים בזעיר אנפין את רשותם במקום שיש בנים, ולהכי כל זמן שהיו מחלון וכליון בחיותם, שוב המשיכו את אביהם, כדין ברא כרעא דאבוה, ושמו של אביהם המשיך להתנוסס בעולם. אכן, לאחר פטירתם של מחלון וכליון, אז באחת נשארה נעמי לבדה משני בניה וממילא דאף הושלמה הסתלקות בעלה, ונותרה לבדה.
♦
האם גיירו מחלון וכליון את נשותיהן
וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. (א, ו).בגמ' ב"ב (צא, ב): "ולמה נקרא שמן מחלון וכליון, מחלון שעשו גופן חולין." ובפשוטו, זהו משום שהם נשאו נשים נכריות, וחיללו את קדושת ישראל שלהם. אמנם הרשב"ם כתב, "חולין - חו"ל ארץ טמאה היא". וצריך ביאור, מדוע לא פירש הרשב"ם כפשוטו שהנושא נשים נכריות בה' בגדו כי בנים זרים ילדו (עיין ברד"ק (הושע ה') שהולך על נושא נשים נכריות), ועיין מהרש"א.
ויש לומר בדעת הרשב"ם דהוא סובר שגיירו מחלון וכליון את נשותיהם (כדעת המדרש הנעלם, זוהר חדש והארכתי בדעות השונות בזה בס"ד ביאר יצחק ח"ב). וראיתי עוד במילואים למדרש המבואר (רות), כי יש הוכחה מהמדרש (רות רבה ב, יד) שגיירום מחלון וכליון, מכך שאמרה נעמי לכלותיה: 'יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועימדי', - "יעשה ה' עמכם חסד, ר' חנינא בר אדא אמר יעשה כתיב, כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהון, ועמדי שויתרו לה כתובותיהן". וצריך ביאור, דהלא לנכרית אין כתובה. ומוכח שגיירום מחלון וכליון, (ולא היתה זו גירות גמורה, אלא כדברי הרמב"ם בגירות שמשון ושלמה את נשותיהם, עיי"ש). ומעתה, יתכן שלכך לא פירש כן הרשב"ם, שחיללו את גופם כשנשאו נכריות, הואיל ובאמת גיירום.
♦
האם רות וערפה התגיירו קודם נישואיהם
שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. (א, יב).ברש"י כתב: שאנשא לו ואוליד בנים ותנשא(ו) להם, שאינם אסורים לכם ואינכם אסורים להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה זקוקה ליבם, לפי שלא היו למחלון וכליון קדושין בהן שנכריות היו ולא נתגיירו, ועכשיו הן באות להתגייר, כמו שנאמר כי אתך נשוב לעמך, מעתה נהיה לעם אחד.
אמנם האבן עזרא נקט, שרות וערפה נתגיירו. וכך כתב (א, יג) עה"פ, הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה: "אל עמה ואל אלהיה - לעד שהתגיירו". וכן מבואר בדבריו (לעיל א, א): "ובדרש אומר שהם יואש ושרף בעבור שלקחו בנות מואב, ושם כתוב אשר בעלו למואב, והמואביות מותרות לישראל, כי הכתוב לא אסר כי אם עמוני ומואבי שלא יבואו בקהל ושלא יקחו מבנות ישראל".
והנה מבואר בדבריו שנקט, דהיו מותרות לשאתן, לפי שנתגיירו, ואין איסור לישא מואביות, דמואבי ולא מואבית נאסר. ואי נימא, שלא נתגיירו, אם כן וודאי שיש איסור בזה, כדין בעל בת א-ל נכר.
ברות רבה (ב, ט) וכן הוא בילקוט שמעוני (רות רמז תר): "וישאו להם נשים מואביות, תני בשם ר' מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותם ולא היתה הלכה להתחדש ולא היו נענשין עליהם עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית". (וראה במלבי"ם (רות א, ד) שהוכיח זאת, ממה שלא שינו את שמם של ערפה ורות כדין המתגיירות, וראה עוד בחיד"א בחומת אנך רות פ"א, שהביא הכרח נוסף לזה).
ובלקח טוב (א, ד) איתא: "מואביות. מלמד שבדתם הניחום לא גיירום ולא הטבילום, אילו היה אביהם קיים לא היה מניחן לישא אותן אלא לאחר שמת אביהם השיאום".
וכן הוא בתנחומא (בהר סי' ח): "ד"א פעמים רבות יצילם. מדבר בבני אדם, כיון שמגיע לו צרה, מיד הוא עושה תשובה, והקב"ה מצילו, כך פעם ראשונה ושניה, חזר בו מוטב, ואם לאו מביא עליו צרה למה שקשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידו באדם הזה ומהו עושה לו, כיון שהוא חוטא, תחלה פושט ידו בנכסיו, ממי אתה למד מנעמי ובניה ואלימלך שהיה ראש הדור, כיון שבא רעב מה עשה, הניח ארץ ישראל והלך לו לארץ מואב, והיה הקדוש ברוך הוא קוצף עליו, שהיה נשיאו של דור, א"ל הקדוש ברוך הוא, אילו היו בני עושין כן, היו מניחין ארץ ישראל שממה, מה כתיב שם, וימת אלימלך איש נעמי (רות א ג), ולא היה לבניו ללמוד מאביהם לחזור לארץ ישראל, ומה עשו אף הם, וישאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותן, ולא גיירו אותן".
ובהוספה ללקח טוב (שאינו מן המחבר): "... כי נשאו בני אלימלך נשים מואביות ולא נאסרו עליהן מפני שנתיחדו ונתגיירו מקודם לכן, שאם נשאו אותן על דתן ועל אלהיהם היה מעשה בני אלימלך מעל ועבירה וחטא ואשמה והיה הכתוב מזכירם לגנות, וגם בועז הצדיק לא היה נושא את רות המואביה מפני המענה. הא למדנו שבתחלה נתגיירו ואחר כך נשאום".
וראה בשורש ישי (למהר"ש אלקבץ זצ"ל) דדחה את דברי האבן עזרא בתקיפות, וכתב שנסמוך על קבלת חז"ל שלא גיירום.
וראה מהלך נוסף בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סי' מב, שהאריך בענין גירותה של רות).
אכן, כדברי האבן עזרא, מבואר בזוהר חדש (מדרש הנעלם על רות כה, ב): "שאל רבי פדת לבריה של רבי יוסי איש סוכו. רות כיון שנתגיירה מפני מה לא קראוה בשם אחר אמר ליה כך שמעתי דשם אחר היה לה וכשנשאת למחלון קראו שמה רות ומשם עלתה בשם זה דהא כשנשאת למחלון נתגיירה לא לאחר זמן. אמר לו והכתיב אח"כ ואלהיך אלהי באשר תליני אלין וכו' הרבה התראות עשתה נעמי כדתנינן וכולן קבלה עליה. ואם נתגיירה קודם למה לה השתא כולי האי. אמר לו ח"ו שנשאה מחלון והיא גויה אלא כשנשאה נתגיירה ובחזקת אימת בעלה (עליה) עמדה (היא) וערפה בענין זה. כיון שמתו בעליהן ערפה חזרה לסורחנה ורות עמדה בטעמה. דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה (משמע דכתי' שבה) ורות דבקה בה כמו שהיתה בתחילה כיון שמת בעלה ברצונה דבקה בתורה. אמר לו שמעת מה שמה בתחילה אמר ליה גילית שמה (ס"א פלוניתא) כשנשאה מחלון קרא לשמה רות[7]. ערפה הרפה שמה וחזרה לסרחונה ולשמה ולעמה ולאלהיה דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. אל עמה להקרא בשם הראשון ואל אלהיה לעבוד ע"ז". והארכתי בזה ביאר יצחק (ח"ב).
♦
האם ערפה התגיירה
שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. (א, יב).ברש"י פירש: שאנשא לו ואוליד בנים ותנשא(ו) להם, שאינם אסורים לכם ואינכם אסורים להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה זקוקה ליבם, לפי שלא היו למחלון וכליון קדושין בהן שנכריות היו ולא נתגיירו, ועכשיו הן באות להתגייר, כמו שנאמר כי אתך נשוב לעמך, מעתה נהיה לעם אחד, ע"כ. ורש"י אזיל לשיטתו (שם, א, יט) על הפסוק: "ותלכנה שתיהם" - אמר רבי אבהו בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקדוש ברוך הוא, כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי". הרי לנו, שרק לאחר ששבה רות משדי מואב היא נתנה דעתה להתגייר.
ורש"י אזיל לשיטתו (סוטה מב, ב) על דברי הגמ' שיבואו בני הנשוקה (- ערפה) ויפלו ביד בני הדבוקה (-רות), וכתב רש"י: "בני הנשוקה. שנשקה לחמותה להפרד מעמה שלא נתגיירה".
♦
יבום באשת אח שלא היה בעולמו
שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים: הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ. (א, יב-יג).כתב רש"י: "כי זקנתי מהיות לאיש - שאנשא לו ואוליד בנים ותנשאו להם שאינם אסורים לכם ואינכם אסורים להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, שאינה זקוקה ליבם לפי שלא היו למחלון וכליון קדושין בהן שנכריות היו ולא נתגיירו ועכשיו הן באות להתגייר, כמו שנאמר כי אתך נשוב לעמך מעתה נהיה לעם אחד".
הקשה הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, בגדר איסור יבום באשת אח שלא היה בעולמו (יבמות יז, ב), בשונה מדין בן שנולד לאחר פטירת אביו, הפוטר את אמו מיבום. ואם כן מדוע יבם שלא היה בעולם אינו יכול להמשיך את אחיו.
ויש לדון ביישוב קושייתו, דהנה יש לחקור בחיסרון אח שלא היה בעולמו, האם זהו חיסרון באחווה, שכאשר האחים לא היו יחדיו בעולם אין להם אחוות אחים, ומשום כך אינו יכול לייבם, או דילמא שאין זה חיסרון באחווה אלא 'איסור' לייבם אשת אח שלא במקום מצוה. ואי נימא, דזהו חיסרון באחווה, שאין שייכות בקשר הנוצר בין האחים כשנולד היבם לאחר מיתה, אם כן אתי שפיר, דבשונה מ'אח' שנולד לאחר מיתת אחיו, ולא ראהו בעולמו דחסר באחווה שביניהם[8], ומשום כך אינו יכול לייבם. שונה הוא בן הנולד לאחר פטירת אביו, דמכל מקום הרי הוא 'כרעא דאבוה' (עירובין ע, ב), והיות שהוא הממשיך של אביו, דכל יצירתו היא מכח האב, והינו אחד מג' שותפים ביצירתו (קידושין ל, ב) וחלק מחיותו של הבן הוא מכוחו של האב (נידה לא, א[9]). לכך נחשב הוא ככרעיה דיליה, ואף לאחר מיתתו נחשב הוא כבנו ופוטר מיבום, היות שיש לאב המשך בעולם. ושאני אשת אח שלא היה בעולמו, דהיות שהוא אינו חלק ממהותו של האח, משום כך לאחר מיתתו חסר באחווה המתרת ליבום.
♦
לימוד מופלא מנשיאת גדולי ישראל בצער זולתם
הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'. (א, יג).מבאר הגר"א: "רוצה לומר, אף שיצא בי יד ה', עם כל זה אני בצער שלכם יותר".
הרי זהו גדלותן של אנשי הרוח בעם ישראל, שבכוחם לבכר את צער השני על פני ייסוריהם הם.
♦
נפילתה של עורפה
וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. (א, יד).דבר מופלא מוצאים אנו לגבי ערפה, דדבקה בחמותה ועזבה תענוגות המלכות, ללכת בדרך לא זרועה ולעזוב את עמה ומולדתה, ופסע כמעט שעמדה ערפה להתגייר ולדבוק בקדושה ולהתגייר[10]. אולם, כששבה אל צור חוצבתה - עמה ומולדתה, לא נותרה בדרגתה שמלפנים, אלא עוד באותו הללה התרסקה לחלוטין מבחינה רוחנית ומוסרית, כדאיתא בסוטה (מב,ב ועיי"ש בתוס').
ושמעתי ממו"ר המשגיח הגרא"א דסלר שליט"א לבאר, כי כאשר האדם הגיע להשגה רוחנית ואינו מתפיסה, אין הוא נשאר באותו מצב בחיסרון התרוממות אותה המעלה, אלא אדרבא נופל הוא יותר מאילו לא היה מגיע להשגת המדרגה הגבוהה.
וכן ידוע מהמהרח"ו, שאמר שבילדותו ביקר בעירם חכם אחד שהיה בקי בחכמת כף היד, וכאשר ראה את כף ידו, אמר לו שכאשר יגדל יבואו עליו נסיונות וקשיים עצומים, ואם יהיה רשע יהא הרשע הכי גדול שבדור. ואם ייטיב דרכו למרות הנסיונות יתעלה לאין ערוך בצדקותו. והעיד המהרח"ו שכן היה. ובאמת האר"י הקדוש אמר שכל מה שהוא בא לעולם זהו בכדי להעביר את תורתו למהרח"ו.
חזינן אותו יסוד, שכגודל הנסיון לכאן ולכאן, ודווקא המהרח"ו שהיה עלול לקדושה יתירה, יכול היה ליפול ולהיות הרשע הכי גדול בדור.
ונראה לבאר בזה בס"ד, על פי מה שכתב האור החיים הק' (ויקרא יט, ח), לבאר חומרת כרת באיסור אכילת בשר קודש שנעשה נותר, ומבאר האוה"ח: "יש לתת טעם למה יהיה חמור עונש כהן אוכל קדשים חוץ לזמנם חיוב כרת יותר מאוכל נבילה וטרפה ושקצים. דע כי מן הטעם עצמו שאמרו (ב"מ קיד, ב) ישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל לצד שישראל הם בחינת הקדושה ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה כל הקליפות מתקבצים יחד ובאים עליו. והוא הטעם עצמו במה שלפנינו, כי לצד שהקדשים ישנם במעלה שאין למעלה ממנו, כשעבר זמן אשר צוה ה' בו מסתלקת הקדושה ושורה עליו טומאה גדולה אשר כורתת נפש אוכלתה, מה שאין כן בטומאת אכילת שאר איסורים כנבילות וטריפות שקצים וכו' שאין כח בטומאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות". (וכעין יסוד זה כתב בריש פרשת חוקת, וראה עוד באבני נזר יו"ד תסו).
ולדברי האוה"ח המובאים ניחא היטב מה שמוצאים אנו את התרסקותה של ערפה, דדווקא דבר המיועד לקדושה, כאשר מסתלקת ממנו הקדושה שורה עליו טומאה גדולה אשר כורתת נפש האוכלה, ומשום כך מצינו שירדה והתרסקה ערפה, כאשר לא התמידה במדרגתה, שהיתה יכולה להגיע לשלימות הגירות ולכניסה תחת כנפי השכינה[11].
♦
רות היתה גלגול של תמר
וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. (א, יד).במדרש (ילקוט רות רמז תרא) אמרו רבותינו ז"ל: "ותשנה קולן וכו', שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה תמר ורות, תמר היתה צועקת אל אצא ריקם מן הבית הזה, רות כל שעה שחמותה אומרת לה לכי בתי היתה בוכה, שנאמר ותשנה קולן ותבכינה עוד", ע"כ. והקשה האלשיך: "וראוי לשום לב על מאמרם זה, מה צורך להזכיר פה ענין תמר".
נראה ליישב בס"ד, על פי מה שגילו לנו בספרים הקדושים ברזי דרזין, כי רות היתה גלגול של תמר, וז"ל החיד"א (חומת אנך, רות ד, כה): "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, פירשו ז"ל דכיונו לומר האשה הבאה אמש אל ביתך לברר אם היא מותרת לבא בקהל עכ"ד ורוח ה' דיבר בם בזקנים לומר יתן ה' את האשה כרחל וכלאה דהיא היתה בחינת רחל ולאה כמ"ש ז"ל ולפי מ"ש בשם ספר התמונה דהיתה גלגול תמר יצדק מאד מה שכתבו יהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר. וזקנים משער עלו בכב"ש כבשי דרחמנא סו"ד שתו השערה".
מעתה אתי שפיר, מה שהזכיר המדרש את מסירות נפשה של רות, היא תמר, ואלו ב' נשים שמסרו נפשם על שבט יהודה.
♦
נפילת בני הנשוקה בידי בני הדבוקה
וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. (א, יד).בגמ' בסוטה (מב, ב): "יבואו בני הנשוקה, ויפלו בידי בני הדבוקה".
הקשה הגאון רבי שלמה ברמן זצ"ל בעל האשר לשלמה, מה פשר החזון המופלא, של יבואו בני הנשוקה ויפלו בפני הדבוקה, אטו בנשיקה תליא מילתא.
ובאמת רש"י כתב: 'בני הנשוקה. שנשקה לחמותה להפרד מעמה שלא נתגיירה'. וצ"ב, דאטו יש חיוב עליה להתגייר, הלא אדרבא מרחקים אנו את הגרים, ודין זה נלמד מרות וחמותה גופא (עי' יבמות מז, ב).
וי"ל, דהתביעה על ערפה היתה על כך שהיא הגיעה להכרה שחפצה היא להגיע ולהידבק בחמותה בעמה ובאלוקיה, ועל דעת כן הלכה עימה ושבה משדי מואב. אולם לאחר שהגיעה להכרה שכלית כי ה' אמת ותורתו אמת, שוב חזרה בה. אזי יש תביעה גדולה על כך, לפי שהיא כבר הגיעה להכרה שכלית עמוקה לראות את אור האמת. וכאשר חזרה בה היא נתבעה יותר, משום שהגיעה קודם לכן להשגה בתורת ישראל. ועונש זה הגיע לה שיבואו בניה, שלמרות שהיא הגיעה למדרגת נשיקה בהכרה במעלת חמותה ובדרך האמת שצועדת היא בה, מכל מקום חזרה בה, ויפלו בפני בני הדבוקה שסללה את הדרך למרות כל הקשיים והמהמורות ודבקה בדת האמת ובאלוקי ישראל.
עוד יש לומר, על פי מה שביאר הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל (ראש ישיבת סלבודקא, נדפס ביאר יצחק ח"ב), כי מחלון וכליון גיירו את נשותיהם כדין גר קטן (דאל"כ, לא היה ענין יבום בנכריות, ובפרט שזהו מזכרת עוון, ועיי"ש). ואם כן י"ל, דהואיל שהתחילה ערפה בצד גירות, ואף שגר קטן גיורתו מדרבנן לכמה ראשונים, ולכך כאשר הוא הגדיל ומיחה נעשה נכרי, מכל מקום מכיוון שהיא התחילה בכניסה לגירות, ואם היתה מקבלת על עצמה עול מצוות בגדלותה, ולא היתה חוזרת אל עמה ואל אלהיה, היתה נעשית יהודית, על כך נתבעה. ואין זו תביעה על כניסתה לגירות, אלא דהיות שהיא התחילה זה מכבר במעשה הגירות, ומכל מקום פרשה, על כך נתבעה, שיבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה.
♦
טעם הפטור בגזל פחות משוה פרוטה
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. (א, טז).בגמ' (יבמות מז, ב): "ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. מ"ט? דאי פריש נפרוש, דא"ר חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב: ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ומודיעים אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. מ"ט? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ולא ניתן להשבון".
בפירושו של רבי אברהם מן ההר (יבמות שם) איתא: "לקט שכחה. שלא יאמר עניים אלו גזלנים הם ועומד עליהם להרגן בדיניהם, שבני נח הוזהרו על הגזל, ואזהרתן זו היא מיתתן, דלא בעו התראה. לפיכך בן נח, שמקפיד על דבר מועט נהרג אפחות משוה פרוטה שגזל, דלא מחיל. ולא ניתן להישבון. כלומר לא כתיב גבייהו השבה. אבל גבי ישראל כתיב והשיב את הגזילה, ופחות משוה פרוטה הויא מחילה".
ידועה חקירת האחרונים (ראה מנ"ח מ' קל, ובמגיד משנה גניבה א, ב), האם על גזל פחות משוה פרוטה בישראל שפטור מהשבה, יסודו הוא שאין זה שיעור ממון, או דילמא, דאף שיש על כך שם ממון, מכל מקום הויא מחילה. ובדברי רבי אברהם מן ההר מדויק שפחות משו"פ יסודו משום מחילה.
♦
הלימוד מכך שהותקנו בישראל שני בתי קברות
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. (א, טז).בגמ' (יבמות מז, ב) למדים, דגר הבא להתגייר מודיעים אותו מקצת מצוות, וכך מובא שם (והעתיק זאת רש"י במגילה): "אמרה לה: אסיר לן תחום שבת, באשר תלכי אלך. אסיר לן יחוד. באשר תליני אלין. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות. עמך עמי. אסיר לן עבודת כוכבים. ואלהיך אלהי. ארבע מיתות נמסרו לב"ד. באשר תמותי אמות. ב' קברים נמסרו לב"ד. ושם אקבר".
יש להעיר, דהלא מאחר שאמרה לה כי יש ד' מיתות עונשי בי"ד, לשם מה חזרה ואמרה, שב' קברים נמסרו לבי"ד, ומה תוספת יש בזה על ד' מיתות המסורים לבי"ד.
ושמעתי ממו"ר המשגיח הגרא"א דסלר שליט"א, דתוכן הדבר שיש ב' בתי קברות להרוגי בי"ד הוא משום שלא יהיה קבור צדיק אצל רשע. והגם דשניהם רשעים, דהלא הרוגי בי"ד פי' שהתיר עצמו למיתה בעדים והתראה על העבירה, ומכל מקום זה נקרא 'צדיק' וחברו נקרא 'רשע' לעומתו ומבואר שכל מעשה שיהודי עושה יש לו השפעה עצומה על כל העולמות, וכמבואר ברמח"ל בדרך ה'. ולזה אמרה לה שיש שני סוגי בתי קברות להרוגי בי"ד, היינו דהיא באה לומר לה שכל פעולה ומעשה של יהודי יש להם השפעה עצומה המחייבת.
♦
עונשם של אלימלך ונעמי
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. (א, יט).וברש"י: הזאת נעמי וכו' - הזאת נעמי שרגילה לצאת בצבים ובפרדים, חזיתם מה עלתה לה, על אשר יצאתה לחוצה לארץ. מבואר, כי עונשה של נעמי היה בכך שיצאה לחוץ לארץ.
וצריך ביאור, דרש"י בתחילת המגילה (א, א) פירש שעונשו של אלימלך בצאתו היה על צרות העין, וז"ל: "וילך איש - עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהיתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו לכך נענש".
אמנם ביאר האלשיך, דיציאתם של נעמי ובניו עמו לא היתה מרצונם, אלא דהלכו עמו, אולם לאחר מכן התקיים בהם 'ויהיו שם', שנשארו מרצונם בחו"ל (ונתבאר מזה לעיל).
מעתה י"ל, דלא נענשה נעמי על צרות העין, שכן לא היה בה ענין זה, דהיא אינה מחויבת במצות צדקה בהיותה תחת רשות בעלה, ויצאה מחמתו כדין אשה כשרה, שהולכת אחר בעלה שהיה מגדולי הדור. אולם לאחר מכן נותרה מרצונה בחו"ל, ועל כך המתה כל העיר עליה, שעונשה היה על כך שיצאה לחו"ל ונותרה שם.
(אלא דיש להעיר, דלשון רש"י על אשר יצאתה לחוצה לארץ. ולא מחמת שלא שבה לארץ ונותרה שם. וצ"ת).
והגם דיש להבין, דאם עונשו של אלימלך היה מחמת צרות העין, אם כן מהו שאמרו כל העיר שנענשה נעמי בעבור יציאתה לחו"ל, הלא מה שנפטר אלימלך היה זה מחמת צרות העין, ולא מחמת יציאתו לחו"ל.
אלא מבואר את יסודו של הגרי"ס, שמשפטי ה' צדקו יחדיו, והגם שנענש אלימלך על חטא צרות העין, אילו לא היה מגיע עונש לנעמי וסאת היגון שנגזרה עליה, לא היה נפטר אלימלך הגם שהוא חטא, ורק מפאת שהגיע עונש לנעמי על כך שיצתה לחו"ל משום כך נפטר אלימלך בחטאו, וממילא סבלה אף נעמי.
♦
קרבת אלוקים שבייסורים
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי: אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי. (א, יט-כא).נשי ישראל משיבות זו לזו, כאשר רואות הן את נעמי השבה משדי מואב: 'הזאת נעמי?' משיבה להן נעמי באומרה, שלא יקראו לה 'נעמי', אלא שיקראו לה בשם 'מרה', היות שה' ענה בה.
ופירש הגר"א (באופן הב'): "עוד יש לומר, אל תקראו לי עוד נעמי כו', על דרך: אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי (תהילים כג, ו) רצה לומר, כשיהיה לאדם תמיד אך טוב באמת הוא רדיפה אצלו, כי ברבות הטוב יבעט ביוצרו ויקטין בטחונו אליו, כמו שכתוב (דברים לב, טו): וישמן ישורון ויבעט, ואדרבה טוב לו לאדם שיהיה לו קצת יסורים בזה העולם כי הם יקרבו אותו לעבודתו. ועל דרך זה: צרות לבבי הרחיבו (תהילים כה, יז) רצה לומר, שמה שהיה לו צרות היה לו להרחבת לב בעבודתו יתברך שמו וכו', וזה שאמרה: אל תקראו לי (נעמי) וכו' רוצה לומר, אתם מתמיהים הזאת נעמי שהיתה מקודם? (כי נעמי - על שם הטוב שהיה לה מקודם), לזה אמרה תקראו כו', רוצה לומר שהיה לי מקודם טובות הרבה, ואדרבה קראן לי מרה, רוצה לומר, שתחלה כשהיה לי הטוב היה לי לגרעון באמונת ה', והאות על זה כשהייתי מלאה כל טוב הלכתי מארץ ישראל, ורוצה לומר, היה לי למדריגה פחותה והלכתי ממקום קדוש. וריקם, כשנעשיתי ריקם מכל הטוב וסבבוני צרות, זכיתי שהשיבני ה' למקום הזה, ועיין עוד מה שכתבתי על פסוק (בראשית לב, י) קטונתי מכל החסדים כו'".
חזינן כמה לימודים נשגבים - א. מהי מעלת הייסורים. ב. שנעמי, עם כל מצבה הקשה שהיא שיכלה את שני בניה ואיבדה את בעלה, וכל עושרה נאבד, מכל מקום שמחה היא עתה במצבה על כך שזוכה היא לקרבת ה' יותר גדולה ולמבט האמת. ואדרבא, הצרות הן אלו שמקרבות את האדם לה' יתברך, ולהפך שלוות עולם מקטינה את בטחון האדם מה' יתברך.
♦
כיצד החשיב הקב"ה מחשבתה של רות למעשה
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם. (א, יט).ברש"י: "ותלכנה שתיהם - אמר רבי אבהו בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקדוש ברוך הוא, כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי".
יש לעיין, דהלא בגויים אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, כדאיתא בירושלמי (פאה א, א): "הדא דתימא בישראל (-מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ולא מחשבה רעה), אבל בגוים חילופא, מחשבה טובה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה טובה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".
ואם כן היות ששיטת רש"י, דרות נכרית היתה, אם כן כיצד הקב"ה צירף את מחשבתה למעשה, והשווה אותה לנעמי, היות שהיא נתנה דעתה להתגייר.
אמנם י"ל, דנהי שלגבי נכרים אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, אולם כאן היה זה מעשה טוב של נכרי, ויצא זה מגדר מחשבה, בכך שעשתה רות פעולה של הליכה, ומשום כך צירף לה הקב"ה את כוונתה הטובה והשווה אותה לנעמי.
עוד י"ל, דנחשבה רות לגבי דברים מסויימים כבר כגיורת, היות שכבר התקיים בה הודעת מצוות, וכפי דדרשו חז"ל (יבמות מז, ב וברש"י במגילה) על הפסוק הקודם, דמאמירת נעמי לרות לומדים על הודעת מקצת מצוות שיש להודיע לגר, ורות הסכימה לכך, ואמרה באשר תלכי אלך, ורק המות יפריד ביני ובינך. אם כן היה בזה התחלה של מעשה גירות, ושוב אינה נחשבת כנכרית לכל דבר, אלא היא התחילה במעשה גירות.
♦
חביבותם של הגרים
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם. (א, יט).ברש"י: "ותלכנה שתיהם - אמר רבי אבהו בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקדוש ברוך הוא, כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי".
יש להעיר, מהי החביבות המיוחדת של הגרים לפני המקום, הנלמדת מכתוב בזה, הלא מצינו כן אף לגבי ישראל, כפי שכתב לפרש רבינו יונה בפירושו לאבות (ג, ט), דהמקבל על עצמו לקיים את המצוות ולשמוע בקול מוכיחיו, כבר מקבל הוא שכר על העשייה, ובזה מבאר הוא את המשנה, כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת. ונתקשו הראשונים, כיצד יתכן באדם שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו שלא למדה עדיין.
וכתב רבינו יונה: "אלא שזו המשנה דברה לפי עצה טובה נאה ומקובלת שיש לו למי שאינו יודע שלא יאבד נפשו ושיקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסיר מהן ימין ושמאל כאשר ידעם וע"פ התורה אשר יורו אותו ועל המשפט אשר יאמרו לו יעשה ומיד שקבלה זו יקבל על עצמו בלבב שלם ובנפש חפצה מעלה שכר כאילו קבל עליו כל המצות. ועל דרך זו אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו כי אף מי שאינו יודע ואינו עושה נקראין מעשה על שם כי יש לו שכר עליהם כאילו עשאם.
וכן מפורש באבות דר' נתן דתנן התם (פרק כב): כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע. שהקדימו ישראל העשיה לשמיעה, והיה להם לומר 'נשמע ונעשה' כי קודם שיוכל לעשות את המעשה צריכין לשמוע מה יעשו, אלא שקבלו עליהם תחלה לעשות כל אשר יצוה עליהם וישמעו ומיד קבלו שכר כאלו עשאם".
וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ב אות י'): "... ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני "נעשה ונשמע", שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה (ראה שבת פח, א)".
אמנם עדיין יש דבר חידוש בלימוד מרות ונעמי: א. דהיינו אומרים שכל מעלה זו של 'נעשה ונשמע' נאמרה רק לגבי ישראל, אשר הינם נטעי נעמנים וזרע קודש, אולם בגרים שמחשבתם להתגייר אין מעלה זו, קמ"ל שאף לגבי גרים כן הוא.
ב. ביותר י"ל, דחזינן הכא, שאף שרק קיבלה על עצמה רות להתגייר, ונהי שלגבי שכרה מעלים עליה כאילו היא קיימה את התורה, מכל מקום כאן רואים את חביבות הגרים שהשווה הכתוב את רות לנעמי, והגם שנעמי היתה צדקת ואשה גדולה, מכל מקום השוותה אליה רות. וזו חביבות גדולה אצל הגרים.
♦
פרק ב'
בטחונה של נעמי
וּלְנָעֳמִי מידע מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז. (ב, א).כתב החיד"א (חומת אנך רות ב, יג): "ולנעמי מודע לאישה וכו' - הכתוב מודיע צדקת נעמי ובטחונה בה' דעם היות קרובת בועז גדול הדור ועשיר גדול לא שאלה מאתו דבר ובטחה על ה'. בשורת אליהו".
♦
אמיצות הנפש של רות
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. (ב, ה).בגמ' בשבת (קיג, ב): "ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת, וכי דרכו של בעז לשאול בנערה? אמר רבי אלעזר: דבר חכמה ראה בה, שני שבלין - לקטה, שלשה שבלין - אינה לקטה".
דרך חיים נפלאה, מאיר את עינינו המהרש"א (ח"א, שבת שם) במעשיה של רות. דהחכמה שהיתה בה, היא בכך שיכולה הייתה ללקוט ג' שיבולים שיהיו לקט, לפי שדינה היה כגר, יתום ואלמנה, שמדרשת הכתובים יכולה לקחת ג' שיבולים שנפלו כאחת, ומכל מקום היא לא נטלתן, משום שלא רצתה להראות כמדוכה וקשת יום, לשון המהרש"א הובא בהערה[12].
למדים אנו, מדרכה של אמה של מלכות – רות, כי בכך שלא רצתה להראות כענייה סוערה אשר לא נוחמה, לא נטלה ג' שיבולים הגם שיכולה הייתה לנוטלם, ובאמיצות רוחה, שהראתה והחשיבה את עצמה כאשה השווה לשאר העם, דבר זה נתן לה חוסן ואמיצות לעמוד בפגעי הזמן, עד כדי להגיע לדרגה נשגבה של אמה של מלכות. וזו תחילת מידת המלכות שבאדם, שלא להישבר ולהיות נוטל כצד עניות ושפלות, הגם שמגיע לו זאת על פי דין, אלא להתחזק ולאזור עוז ותעצומות ביודעו שגם תקופה קשה זו תעבור, ויגיע למדרגה גבוהה יותר בעזרתו יתברך.
♦
חכמתה של רות בלקיטת השיבולים
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. (ב, ה).בגמ' בשבת (קיג, ב): "ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת, וכי דרכו של בעז לשאול בנערה? אמר רבי אלעזר: דבר חכמה ראה בה, שני שבלין - לקטה, שלשה שבלין - אינה לקטה".
והקשה המהרש"א, מדוע נחשב הדבר – כדבר חכמה, והלא דין פסוק הוא שב' שיבולים לקט, וג' אינן לקט. (תירוצו הובא בקטע הקודם).
ראיתי בספר בכור שור (שבת, שם) שיישב זה באופן נאות, וזה לשונו: "אמר ר' אלעזר דבר חכמה ראה בה, ב' שבלים לקטה כו'. הקשה מהרש"א ז"ל, דשאר עניים נמי ודאי היו מדקדקים בכך, עיין שם מה שנדחק בתירוצו. ובאמת קושיא מעיקרא ליתא, דהא תניא בב"ק דף ס"ט (ע"א): ר' יהודה אומר שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר, ר' דוסא אומר כו', פרש"י דקיי"ל שני שבלין לקט, שלש אינו לקט ואין כל העניים בקיאים בהלכה, לפיכך צריך בעל הבית להפקיר, עכ"ל (המהרש"א). א"כ ודאי מי שבקי בהלכה חכים יתקרי". היינו, דהיות שהוא ראה שרות בקיאה בהלכות שאין כל העניים בקיאים בזה, ולזה דבר חכמה יקרא.
יישוב נוסף הובא בספר יד דוד (שבת, שם): "שני שבלים לקטה שלשה שבלי' אינה לקטה. מחלוקת ב"ה וב"ש בשלשה (פאה פ"ו משנה ה'), דב"ש אומרים לעניים, וב"ה אומרי' לבעה"ב. ואפשר דבאותו הדור לא נקבעה הלכה, כמו דלא נקבעה הלכה במואבי ולא מואבית, ו(מחלוקת) ספק לקט אם לעניים אם לבעה"ב, וא"כ הוי ס"ד (דהספק) רק הוי מי המוחזק, וא"כ כל הקודם זכה, והיא נזהרה בזה".
♦
היתרה של רות משום הדביקות בחמותה
וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. (ב, ח).בגמ' בשבת (קיג, ב) איתא: "וכה תדבקין עם נערותי וכי דרכו של בעז לדבק עם הנשים? - אמר רבי אלעזר: כיון דחזא ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה אמר: שרי לאידבוקי בה".
יש לעיין, כיון דהאומה המואבית נאסרה לבוא בקהל ישראל, אם כן מה לי בכך שרות דבקה בחמותה, לכך שתותר לבוא בקהל. והתינח אם הוא היה דורש דרשה להתירה, או משום הלכה למשה מסיני (ראה יבמות עז, א), אם כן היה ניחא. ובאמת בגמ' ביבמות (שם) מובא, כי דרש בועז מקרא דמואבי ולא מואבית, ואולם כיצד כאן התיר לה להידבק משום מה שדבקה בחמותה.
אמנם ראיתי במהרש"א (שבת, שם) שכתב כי יש להתירה לבוא ולהידבק בקהל, משום הקרא דמואבי ולא מואבית. אכן לכאורה זהו קצת דוחק, דאם כן מה שייכות במה שדבקה בחמותה, והלא מקרא זה שייך בכל המואביות.
נראה ליישב בס"ד, דלעולם טעם היתרו של בועז היה משום הדרשה של מואבי ולא מואבית, אולם הדבר היה ספק באותה העת, האם לדרוש כן ולהתיר מואביות או לאו, וכפי שכתב היד דוד (שבת, שם). והנה, הצד להתיר את המואביות הוא על פי מה שכתב הרמב"ן עה"ת (פ' כי תצא) שהורחקו עמון ומואב משום שהיו גמולי חסד מאברהם אבינו שהציל את לוט אביהם, ומכל מקום הם לא קדמו את ישראל, ואם כן חסרה בהם המידה של הכרת הטוב, והם משוללים מכל עבודת ה' של האומה הישראלית. אולם אשה שאין דרכה לקדם בלחם ובמים, אם כן אין זה בהכרח שאף הנשים היו משוללות ממידה נעלית זו של הכרת הטוב.
מעתה אומר בועז, שהיות שדבקה רות עם חמותה, ולא עזבה אותה לנפשה ערירית ובודדה, לאחר מיתת ב' ילדיה ואשה, וליוותה אותה באמיצות תוך עזיבת תענוגי המלכות, על מנת להנעים את חברתה, וכן כלכלה אותה כל העת [יש דבר מופלא בספר חסידים (סימן תריט) כי מה שלא נשאת רות היה זה משום שידעה שבעל אחר לא יסכים לה לפרנס את נעמי]. אם כן, רואים שברות יש את נטעי הנאמנים של הכרת הטוב המפכים בקרבה, אם כן וודאי שמותרת היא להידבק בקהל ישראל. וכפי שיש לדרוש 'מואבי ולא מואבית', דרק המואבים הורחקו, משום חיסרון הכרת הטוב, בשונה מהנשים שלא יצאו לקדם בלחם ובמים, מפאת דכל כבודה בת מלך פנימה, אך לא חסר להם ברגשי הכרת הטוב, ולכך הם מותרים לבוא בקהל ישראל.
אם כן נמצא, דוודאי ההיתר של רות היה משום דדרשינן מואבי ולא מואבית, אולם טעם הדברים לדרוש כן, הוא משום דביקותה של רות בנעמי, המורה על שייכותה למידת הכרת הטוב.
♦
האם מותר לעבוד על מנת לקבל שכר עתידי
וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. (ב, יג).ביאור נפלא ביאר בזה בעל השבט מוסר, בפירושו מגילת אליהו (למגילת רות), דהנה נחלקו הרמב"ם (אבות א, ג) עם האברבנאל, האם הדין שנאמר במשנה (שם) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, מדובר על כל פרס ואף על שכר עתידי בעוה"ב, וכן ס"ל לרמב"ם. אמנם האברבנאל ס"ל, דהאיסור הוא לקבל 'פרס' והיינו שכר עוד בעוה"ז, אולם לגבי 'שכר' גמולי לעתיד לבא, מותר לאדם לעבוד את הקב"ה על מנת להתעדן בעוה"ב בצל השכינה[13].
ומבאר בזה בעל השבט מוסר, דבזה נחלקו בועז ורות, דרות סברה שאסור לעבוד את הקב"ה על מנת לקבל שכר ופרס הן בעוה"ז, והן גמול לעתיד לבא. אמנם בועז אמר לה, שישלם ה' את פעלה ומשכורתה, והיינו שמותר לעבוד את הי"ת על מנת לקבל שכר עתידי בעוה"ב. וזהו שאומרת רות שניחמה – והחזירה ממחשבתה, ודיבר על מחשבת ליבה, שלא להביט ולקיים לקבל שכר ואפילו כאחת השפחות, והחזירה וניחמה ממחשבה זו, אלא שמותר לעבוד על מנת לקבל שכר עתידי.
אמנם יש לעיין, מדברי התוס' (ברכות טו, ב ד"ה בין): "וכן צריך להתיז זיי"ן של תזכרו שלא ישמע שי"ן למען שיהיה לנו שכר מצות ואין לנו לעשות על מנת לקבל פרס". ומשמע שאין לעבוד על מנת לקבל פרס, ומשמע בפשוטו כל פרס, ואפילו שכר עתידי, ויל"ע.
♦
מלכות בית דוד שיצאה מרות
וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ. (ב, יד).בגמ' בשבת (קיג, ב) מבארים רז"ל דברי תעלומות שאמר לה בועז באותה העת באמצעות פסוק זה: "אמר רבי אלעזר: רמז רמז לה; עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב ביה הלם וכו', וטבלת פתך בחמץ אמר רבי אלעזר: מכאן שהחומץ יפה לשרב. רבי שמואל בר נחמני אמר: רמז רמז לה; עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו – מנשה".
יש להבין, מדוע בעת זו רומז לה בועז על מעשיו של מנשה שהרשיע הרבה.
מבאר בזה המהר"ל (חדושי אגדות, שבת שם), כי מה שמנשה הרשיע, היה זה מפני שהיה משושלת מלכות בית דוד שיצאה מרות, שעיקרה מהאומה המואבית, וז"ל: "דע, כי מה שמנשה הי' עובד עבודה זרה, מפני שמלכות בית דוד יצא מרות המואביה מאומה אחרת עובדי ע"ז, ולפיכך יצא מנשה ממלכות בית דוד שהיה ע"ז. ועתה כאשר (באת) להתדבק בישראל והדבוק הזה היה כדי להוציא את המלכות בית דוד, ולכך רמז לה עתה כל הדברים שהיה מגיע למלכות בית דוד מצד מלכות בית דוד".
♦
כיצד אמר בועז לנעריו לשכוח שיבולים במכוון
וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. (ב, טז).וברש"י: "וגם של תשלו - שכח תשכחו עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים תרגום כל שגגה שלותא וכן על השל, דבר אחר לשון כי ישל זיתך".
הקשה המשך חכמה (בביאורי מגילת רות ב, טז), הרי יש בדבר צד תקלה: "הלא היא תסבור שהוא לקט ופטורה ממעשר, ובאמת חייב במעשר, שהם בכוונה השליכו לה מן הצבתים. אך נראה דלקוח פטור ממעשר מן התורה, ולה הוי כמתנה, ולא מקרי 'תבואת זרעך' וכו'", עיי"ש.
אמנם נראה ליישב, על פי דברי הגמ' בב"ק (סט, א): "דתניא, רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר[14] וכו'". מעתה אתי שפיר, דהיות שבועז אמר לנערים שיעשו כאילו שוכחים הם, ורות נטלה זאת בצורת לקיטה, הגם שעל פי דין לא היה זה לקט, מכל מקום בועז הפקיר את כל מה שילקטו העניים, ובכלל זה אף אם יטלו ג' שיבולים, שאינן לקט, וכן מה שנטלה רות בחושבה שזה לקט. ומכיוון שהיה זה הפקר, שוב היה זה פטור ממעשר ולא היה בזה צד תקלה.
♦
פרק ג'
מדוע בועז בעצמו שמר על הגורן מגנבים
וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. (ג, ב).ברש"י: "הלילה - שהיה הדור פרוץ בגנבה וגזל והיה ישן בגורנו לשמור גורנו".
יש לעיין, לשם מה היה בועז צריך ללון בשדה, ואף אם היה ברצונו לשמור על שדהו מגניבות, הלא יכול היה להעמיד את אחד מנעריו לשמור ולנטור את השדה.
ויתכן, שהיה זה על מנת לקיים מצות ערבות, למנוע אחרים מאיסור גזל.
ובשו"ת המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון) העלה דבר חידוש, ביישוב תמיה שעמד בה, מדוע מותר לישראל שנכרי מאיים עליו להמיתו אם לא יעבירו על דת, מדוע מותר לו לוותר על קדושת החיים על מנת לקיים את המצוות, והלא בזה הוא מכשיל את הנכרי באיסור רציחה, ואם כן יש בדבר לאו של לפני עיור.
ואם כן לדרך זו היה מקום לומר, שבועז הלך ללון בשדה, על מנת למנוע אחרים מלגנוב, כאשר פרצת השעורים קוראת לגנב, והיה זה על מנת שלא יעבור על איסור לפני עיור.
אולם בפשוטו דברי המהרי"ל דיסקין תמוהים, דאין ביד נכרי לאיים ולמנוע ממני לקיים מצוות, על מנת שלא אכשילו. ודמיון יש להביא, מה ששמעתי ממו"ר הגרב"ד פוברסקי שליט"א, וכן מטו משמיה דהגר"ש רוזובסקי זצ"ל, דאדם המאיים על חבירו שאם לא יעמוד ממקומו יהרגנו, מותר למאוים לקום ולהרוג את המאלץ אותו, מדין רודף והבא להרגך השכם להורגו, ואף שאם יכול להצילו באחד מאיבריו חייב הוא לעשות כן, ואם כן שיקום מעט ממקומו ובזה לא ירדוף אחריו הרודף, ולא יצטרך הנרדף להרוג את רודפו, מכל מקום אין זכות ביד הרודף לשנות את הדברים שהם מזכויותיו לעשותם, וכיון שאינו חייב לקום ממקומו, אם כן נחשב המאיים כרודף שיש להורגו.
והוא הדין והוא הדרך אף לגבי הנכרי שמבקש להמית את הישראלי על קיום מצוותיו, דאין זכות ביד הנכרי להפריע לישראל לקיים מצוותיו, ואין הישראלי מחויב לעשות טצדקי על מנת שהנכרי המאיים לא יעבור באיסור של רציחה.
אמנם יש לעיין מכל מקום, דמדוע היה בועז צריך לשמור על שדהו מפני שלא יעברו על איסור גזילה, והלא קיי"ל (ב"ק סט, א) הלעיטהו לרשע וימות, דרשע הגונב מותר להכשילנו באיסור.
♦
השמחה והטבת הלב היא בתורה
וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. (ג, ז).ברש"י: "וייטב לבו - עסק בתורה", מבואר שהטבת הלב היא בתורה בלבד.
יש להעיר, מכתוב מפורש במגילת אסתר (ה, ט) לגבי המן הרשע: "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב", והגם שפשוט וברור הוא כי המן הצורר לא עסק בתורה במשתה, ומכל מקום נאמר עליו שיצא שמח וטוב לב[15].
ונראה ליישב, כי יש חילוק גדול בין ישראל לנכרי, דבעוד שאצל נכרי יכול הוא לשמוח אל גיל, והבלי תאוות העולם הזמניות נותנים לו סיפוק ושמחה, אולם שאני יהודי אשר נשמתו ממעלה עליונים, וכל אשר ייטיב עימה בהבלי העולם, אין זה משמח את נשמתו, לפי שהיא בת מלך מגובהי מרומים (וכפי שכתב המסילת ישרים פ"א). ואם כן ביהודי לא יתכן שמחה שלימה והטבת לב, אלא אם כן עוסק הוא בתורה, דבלא זה יחוש הוא תחושת החמצה.
אמנם במדרש (אסתר רבה ג, יא) מובא: "ביום השביעי, ריב"ל אמר זה יום השבת, כטוב לב המלך ביין, א"ר יצחק גויים אין להם טובה דכתיב (קהלת ח) וטוב לא יהיה לרשע וגו', איתיבון והכתיב כטוב לב המלך ביין, אמר לו בטוב לב המלך אין כתיב כאן, אלא כטוב לב המלך, טובה ואינה טובה, אבל טובתן של ישראל טובה שלמה שנאמר (מלכים א, ח) וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה וגו'".
ואם כן לדברי המדרש, אף לגבי נכרים לא תתכן שמחה שלימה בעולם הזה, מלבד עסק התורה.
♦
אם היתה נישאת רות לא היתה יכולה להיטיב עם נעמי
וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר. (ג, י).בטעם הדבר שלא הלכה רות אחרי הבחורים, כתב בספר חסידים (סימן תריט), כי לא היו מניחים לה לפרנס את נעמי, וז"ל: "ונכתב מעשה רות מפני שהיתה צנועה ביותר ועשתה חסד גדול לנעמי שעזבה נעמי בבית שלא תתבייש והיא מלקטת לצורך נעמי ולבלתי לכת אחר הבחורים שאם היתה לוקחת איש לא היה מניח לה לפרנס נעמי, ועתה לקחה בועז וילדה בן, לכן יצאו ממנה מלכים ונביאים, ולכך זכה לוט שהלך עם אברהם מחרן שנתחתנו בזרע אברהם".
יש להעיר, דהלא רות לא הלכה אף אחר בחורים עשירים, ומן הסתם לא היה חסר להם בנכסים, אילו היו מפרנסים את רות, ואם כן צ"ב פירושו של רבינו יהודה החסיד.
וצריך לומר, שאילו היתה נישאת לא היה בעלה מניח לה לדאוג לכל צרכי חמותה לשעבר.
♦
לרות לא היה דין קטלנית
וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר: וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. (ג, י-יא).ביאור מחודש בכתוב זה כתב החת"ס (כתובות ז, ב) בהביאו את דברי החיד"א בשמחת הרגל בשם המדרש, דמחלון היה בעלה של רות קודם כליון, וייבמה כליון ושוב מת[16], ואם כן נמצא דרות היתה קטלנית, ומכל מקום התיר הנוב"י (קמא, אה"ע ט') לקטלנית להנשא לבחור עני והיא תפרנסו, ואם כן שוב ליכא מזלא גרם, דמזל אין פירושו שמזלה גורם שימותו בעליה, אלא דהואיל ונגזר עליה שתחיה בעניות ובריש, אם כן מזלה גורם שימותו בעליה, ותחיה בעוני, אולם אם היא נושאת עני או שהיא עשירה, אם כן ליכא איסור מצד מזל גורם, עיי"ש. ואם כן זהו שאמר לה בועז, שהיטיבה דרכה ולא חיפשה להינשא לעשיר לרום מעלתו, ולעני מצד שיחפוץ לשאתה, דליכא איסור קטלנית. וראה בחת"ס, שדוחה להלכה את דברי הנוב"י.
ניתן להמשיך על דרך זו ולבאר באופן נפלא, את הכתוב הבא, באמירתו של בועז לרות: "ועתה בתי אל תראי, כל אשר תאמרי אעשה לך, כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את". ולכאורה צ"ב, מה השייכות בענין זה שידוע בשערי בת רבים, כי רות היא 'אשת חיל'.
אמנם לפי מה שכותב הנוב"י (שם) וז"ל: "... ומעתה אני אומר, שזה (-איסור קטלנית) בסתם נשים, אבל באשה שהיא אשת חיל ואנו רואים שגם אחר מיתת אנשיה היא מצלחת במשא ומתן ומתפרנסת שלא בצער, אז ודאי שאין מזלה גורם לעניות, וא"כ מיתת אנשיה לאו על ידה הוא".
אם כן, נמצא שאשה אשר היא 'אשת חיל' ויש ביכולתה להתפרנס ברווח, בה אין נוהג איסור קטלנית. מעתה אומר בועז לרות, דאין לה לחשוש שלא ייבמה מחמת איסור קטלנית, שכן ידוע לכל באי שער עירו, שהיא 'אשת חיל' וביכולתה לפרנס עצמה ולהצליח לרוב כישוריה, ואם כן בה אין נוהג איסור קטלנית, וודאי שייבם אותה.
♦
הוכחת הנוב"י כי שבועה חלה אף בלא ספר תורה
לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. (ג, יג).הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד עא) הביא הוכחה נפלאה מפסוק זה, בנוגע לשאלה שנשלחה אליו ע"י המלכות, האם נכון הדבר שמותר ליהודים להישבע בשקר, כאשר אוחזים הם בספר תורה פסול (ואם כן יש חשש שהיהודים במשפט המלכות, אוחזים ס"ת שאינו כשר, ומשום כך אינם יראים להישבע אף לשקר).
וכתב על כך הנודע ביהודה וז"ל: "נשאלתי מן האדון קייזר קעניגליכן רעוויזאר טראנזלאטר אויך קונסיסטראלישר צענזער ה"ו פאטר טירש טיטל יר"ה בפקודת אדונינו האך ווירדיגי קונסיסטאריום טיטל יר"ה. להודיע דעתי עפ"י דת ודין תוה"ק אם אנחנו היהודים ע"פ נמוסינו מותר לנו לישבע על שקר אם הס"ת שאוחז בידו בשעת השבועה היא פסולה.
וזה תשובתי: הנה אנחנו היהודים מוזהרים שלא לישבע כלל בשקר אפי' באינו אוחז ס"ת בידו, כי אין אחיזת הספר עיקר שורש של השבועה, רק עיקר שורש של השבועה מפיו באומרו אני נשבע שעשיתי, או שאעשה דבר זה, או באומרו אני נשבע שלא עשיתי, או לא אעשה דבר זה, מיד חלה השבועה. ודבר זה כתוב בתורה כמה פעמים, ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ומבואר בגמ' ובפוסקים וברמב"ם ובש"ע כאשר נפרט הכל בכאן כל הראיות אחת אל אחת וכו'.
ומשולש בכתובים (רות ג, יג): ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבוקר. הרי שנשבע בועז בעת ההיא, והרי אז היה בועז חוץ לעיר בגורן ובלילה על מטתו, ואיה אפוא היה להם ס"ת פתאום שבאה אליו רות ותגל מרגלותיו ובמה נשבע, אלא ודאי שהשבועה חלה אף בלי אחיזת ספר תורה בידו".
♦
רמז לסמיכות גאולה לתפילה
לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. (ג, יג).כתב האדר"ת (בחיבורו כת"י למסכת ברכות, שחלקו נדפס באהל יוסף) על דברי הגמ' בברכות (י, ב) בתפילתו של חזקיה להקב"ה שיחלימנו וחייהו: "והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפילה, שמעתי לפרש בשם הרב הצדיק ר' שמואל כ"ץ מזרע אדנינו הש"ך זצ"ל, דמצינו בגאולה כתיב אם יגאלך טוב יגאל, ובתפלה כתוב והיו עיניך פקוחות שם כל היום, וזהו שאמר והטוב - דהיינו גאולה, ואח"כ בעיניך - דהיינו תפילה, ושפתים ישק", עכ"ל.
♦
פרק ד'
סיבת הרחקתם של המואבים
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. (ד, ו).חששו של פלוני אלמוני לגאול וליבם, היה מצד החשש של איסור לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם (דברים כג, ג).
דבר חידוש מצינו בפירוש הגר"א לאבות (ב, י) על המשנה, הוי מתחמם כנגד אורן של ת"ח, והוי זהיר בגחלתן שלא תכבה, שנשיכתן נשיכת שועל וכו'". וביאר הגאון, דמוסב זה על לוט, שכאשר הפרידו אברהם באומרו: "הפרד נא מעלי", ובזה נאסר לדורות באיסור לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'.
אם כן, נמצא לדברי אדונינו הגר"א, שהאיסור של מואבים הוא מחמת אמירתו של אברהם אבינו, הפרד נא מעלי.
אלא, דיש להבין לפי"ז, מדוע דווקא מואבי נאסר ולא מואבית, וכן יש להבין, כיצד משתווים הדברים עם מה שכתב הרמב"ן בביאור פסוקי התורה (שם) שלא יבואו עמוני ומואבי על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ושכירתם את בלעם בן בעור, ומבאר הרמב"ן שחסרונם היה חיסרון במידת 'הכרת הטוב' בהיותם גמולי חסד מאברהם אבינו. ולא מצד אמירתו של אברהם.
ואולי י"ל, דאילו היה ממשיך לוט לשהות בחברתו של אברהם, היה קונה בנפשו את מידת הכרת הטוב, והיה נמשך בזרעו אחריו, וכפי שהביא הגאון (שם) דלוט למד מאברהם את מידת הכנסת אורחים במסירות. אלא דלפי שהורחק לוט מביתו של אברהם, לא קנה בנפשו את טכסיסי מידת הכרת הטוב, וזה גרם לפרידתו העולמית מאברהם וזרעו.
♦
מחלון וכליון נתבעו על איסור מואבית – קודם שנדרש להיתר
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. (ד, ו).מבואר בחז"ל, דחשש הגואל פן ישחית את נחלתו, כאשר יאסרו את זרעו משום זרע מואבים האסורים לבוא בקהל ה'. וראה בכתבי הגרי"ז שביאר, דהגם שבועז דרש 'מואבי ולא מואבית', מכל מקום הגואל חשש פן בי"ד אחרון יבטל דרשה זו, וימצא זרעו פסול.
והנה כתב בספר גימטריאות (המיוחס לר"י החסיד, רות אות ג): "ואלימלך איש נעמי הלך שלא יתן לעניים, והלך למואב, ונתחתנו עמהם אף על פי שכתוב (דברים כג, ד): "גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה'", לכך[17] "וישבו שם כעשר שנים" (רות א, ד)".
ויש להבין, במה שכתב שעברו על איסור שלא לא יבוא מואבי בקהל ה' וגם דור עשירי, והלא באמת אין בזה איסור, לפי שדרשו מן המקראות: "מואבי ולא מואבית", ואם כן מדוע נחשב שעברו על איסור מואביות.
ויש לבאר בפשיטות, דכל זמן שלא נדרש היתר מואביות בבית המדרש, ע"י בועז, או משום הלכה למשה מסיני (יבמות עז, א), היו אסורים המואביות באיסור גמור, ורק לאחר שדרש בועז ובדורות מאוחרים הביאו שכן הלכה למשה מסיני, אז הותרו המואביות. ובזה גדלות תופשי התורה לדרוש ולצמצם את איסור התורה, על פי דרכי לימוד התורה, אולם כל זמן שלא עשו כן, אסורות המואביות. (וראה עוד בהעמק דבר לנצי"ב (הרחב דבר בראשית מט, י), שביאר שנענשו על כך מחלון וכליון, שלא עמלו בתורה ודרשו מעצמם את הלימוד של מואבי ולא מואבית, והדברים משלימים, דאילו היו דורשים זאת אם כן לא היו נתבעים על נישואיהם).
♦
ידיעה ובחירה במעשה מחלון וכליון
וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם. (ד, י).נדרש בגמ' (ב"ב צא, ב): "והדברים עתיקים, דברים אלו עתיק יומין אמרן".
ברשב"ם כתב, "דברים הללו - שיצאו מחלון וכליון לחו"ל וע"י כך באה רות ונשאת לבועז ונולדו מלכי בית דוד. עתיק יומין אמרן - מאתו יצאו כבושים".
מבואר דבר חידוש, שבלאו הכי נגזר שיצאו מחלון וכליון לחו"ל, על מנת שיוולד זרע מלכות בית דוד מרות המואביה, ומכל מקום נענשו על כך מחלון וכליון ואביהם, דאין זה סתירה לכך, דזהו הידיעה והבחירה.
ומצאתי בקובץ הערות (מט, יב) שיסד בזה דאין כל סתירה בדבר, דהגם שנגזר כן, מכל מקום היות שהאדם צירף את בחירת ליבו, אם כן הרי זה כאונס ורצון שחייב על כך, עד כדי שתמה על הראשונים שהתקשו בדבר, וז"ל: "ולפי הנ"ל, צריך להבין מה שטרחו הראשונים להשיב על השאלה הידועה מידיעה ובחירה. והנה בודאי לא היתה כונתם להקשות דכיון דיש בחירה היאך משכחת לה ידיעה, דזה לא קשיא מידי, דכמו שהקב"ה יודע כל העתידות, כן הוא יודע איך תהיה הבחירה, אלא דהקושיא היא להיפוך, דכיון דכבר יש ידיעה מוקדמת, א"א שתהא אח"כ הבחירה היפוך הידיעה, זו היא קושיתם. ולפי הנ"ל, לכאורה גם זה ל"ק, דאפילו אם נאמר כן דאחר הידיעה א"א שתהיה בחירתו היפוך הידיעה, מ"מ הרי הוא עושה גם ברצון עצמו, דגם אילו לא היתה הידיעה מכריחתו, היה עושה ג"כ כמו שעושה עכשיו, והוי כמו אונס ורצון יחד, ושפיר הוי בר עונש כה"ג כנ"ל, וא"כ למה טרחו הראשונים כ"כ בישוב קושיא זאת, וצ"ע."
מוסיף בזה הגר"א וסרמן זצ"ל הי"ד: "והג"ר לוי זצ"ל מילייקווסקי אמר, שכן מפורש בגמ' פ"ק דסוטה (ט' ע"ב), שמשון בעיניו מרד, שנאמר כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, איני והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא, כי אזיל מיהא בתר ישרותיה אזיל".
ובדברי הרשב"ם יש ליישב, מה שהקשה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל (ראש ישיבת סלבודקא, נדפס ביאר יצחק ח"ב), דאם לא גיירו מחלון וכליון את נשותיהם (כפשטות דברי חז"ל) אם כן כיצד עשו יבום להיות למזכרת עוון על חטאם, והלא התורה לא עשתה זכרון לתקלה.
אמנם למבואר בדברי הרשב"ם, דהיה זה מגזירת כבשונו של עולם, אם כן לא היה בזה תקלה, היות שכך סיבבו מן השמים בגזירת עתיק יומין, אלא דהיתה תביעה על מחלון וכליון ולכך הם נענשו. אולם היות שכך היה רצון שמים, אם כן אין זה נחשב כפי עבירה – שאין עושים זיכרון לתקלה, אולם הכא שאני, שכך היה רצון שמים שתסובב צמיחת מלכות בית דוד[18].
♦
מדוע נכתב רות המאביה בכתיב חסר
וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם. (ד, י).דייק בטעמא דקרא, כי בכל המגילה כתיב רות 'המואביה' מלא עם וי"ו, ואילו כאן נכתב חסר. עוד הקשה בספר בן אמתך (ד, י) מדוע הזכיר בועז שקונה את אשת מחלון לאשה להקים שם, והיא 'מואביה', וצריך תלמוד, מה שייכות יש בין היבום לכך שהיא מואבית.
ונראה ליישב, על פי מה שכתב המהרש"א (ח"א יבמות עז, א) ליישב את פשר תשובתו של פלוני אלמוני, במה שאינו רוצה לייבם: 'פן אשחית את נחלתי' ופרש"י, שלא ליתן פגם בזרעו. ותמוה, מדוע לא הזכיר שאין ברצונו לעשות כן, על מנת שלא לעבור על איסור לא יבוא מואבי בקהל ה' (דהלא היה זה קודם שנתחדשה ההלכה). וכן צריך ביאור כיצד בועז לא נמנע משום איסור מואבית שעדיין לא נדרש להיתר.
וכתב המהרש"א ליישב, דבועז לא חשש לייבם את רות, לפי שיבוא עשה דיבום וידחה ל"ת דמואבית, וז"ל: "וע"כ הנראה למאי דמסקינן בפ' כיצד (יבמות כ, ב) דעשה דיבמה דוחה ל"ת, וחייבי לאוין מתייבמין מן התורה, אלא דאנן גזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאסור בה, דכבר איקיים העשה בביאה ראשונה. ואפשר דאז בימי בועז עדיין לא גזרו על כך, והותר לו ביאה ראשונה במצות יבום דעשה דוחה ל"ת, וכמ"ש המפרשים דדין יבום נהגו אז אף בקרובים כמ"ש הרמב"ן בפ' וישב, וכדאיתא בב"ר, ע"כ לא תלה הגואל את דעתו דמואבית אסורה לדחות היבום משום איסור ביאה, דעשה דיבום דוחה ל"ת דמואבית, אבל תלה הדבר על פגם הזרע דהולכין אחר פסול, וכיון דהיא אסורה לבא בקהל בלא יבום בניה הולכין אחריה להיות פסולים בקהל, וע"כ אמר לא אשחית את זרעי שיש לי כבר מאשה כשירה וכו'"[19].
מעתה יש לומר, דמשום כך הזכיר בועז בקחתו את רות לאשה – 'רות המואביה', דהגם שמואביה היא, מכל מקום הואיל והוא לקחה לאשה במצות יבום, יבוא עשה דיבום וידחה את האיסור ל"ת דמואביה.
ומעתה אתי שפיר, דנכתב 'מאביה' בכתיב חסר, הואיל ונחסר באיסור לא יבוא מואבי בקהל ה', כיון דבא עשה דיבום ודחאו.
והגר"ח קניבסקי שליט"א בטעמא דקרא כתב ליישב, דבכל המגילה היתה רות בכלל איסור מואבי, אולם כעת שדרש בועז כי מואבי ולא מואבית, אם כן נחסר באיסור של מואב, דרק הזכרים שדרכן לקדם נאסרו ולא הנקבות, ומשום כך כעת שנתחדשה ההלכה נכתב 'מאביה' חסר.
אכן, למה שהובא בשם המהרש"א, טעמו של בועז לא היה משום 'מואבי ולא מואבית' שלא נדרש באותה העת, אלא משום דחיה של עשה הדוחה ל"ת, ואם כן איסור מואבית נותר עדיין כמלפנים (ראה עוד בקטע הבא מדברי הגרי"ז).
♦
ביאור הגרי"ז את חששו של פלוני אלמוני
וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ: וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל וגו': וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם. (ד, ה-י).הקשה המהרש"א (ח"א יבמות עז, א), מדוע חשש פלוני אלמוני שלא לשאת את רות, הלא דרש לו בועז כי מותרת היא בקהל, כדין מואבי ולא מואבית.
עוד יש לעיין, דכיון שפלוני אלמוני לא רצה לשאת את רות משום שחשש לאיסור מואבים, אם כן כיצד אומר הוא לבועז לגאול את נחלתו ולשאת את רות, הלא הוא משיאו בזה איסור.
ונראה ליישב, ובהקדם עוד הקשה מרן הגרי"ז (כתבים, רות סי' קצג), דמדוע אמר הגואל שאינו חפץ לעשות כן, משום שמא ישחית את נחלתו, היה לו לומר שאינו רוצה לשאתה בייבום משום איסור מואבית.
וביאר מרן הגרי"ז באריכות, דבועז דרש מי"ג מידות שמואביות מותרות בקהל, כדין מואבי ולא מואבית, וההלכה למשה מסיני נאמרה רק לאחר מכן כאשר חגר עמשא את חרבו, ואמר שמקובל הוא מבית דינו של שמואל הרמתי. והנפק"מ, שדבר שנדרש מי"ג מידות, בי"ד אחר יכול לבטלו בהמשך הדורות, בשונה מהלכה למשה מסיני.
וכך הובא בשם הגרי"ז: "ועפ"ז מבואר היטב מה שאמר הגואל פן אשחית נחלתי, ולא אמר שאסור לו לישא כיון שטעה בעמוני ולא עמונית, דבאמת גם הגואל קיבל להלכה זו מבועז שעמוני ולא עמונית, אלא שטען לבועז דאע"פ שאני יכול לישאנה דהא בשעה זו הדין כך, אבל זה רק מכח מדרש דא' מי"ג מידות ואם יבוא בי"ד אחד ויסתור הדין אזי אשחית את נחלתי דיפגמו זרעי דאז כבר יהיה הדין דעמוני וגם עמונית, אבל הוא טעה דהלכה מקובלת היא מהלכה למשה מסיני וא"א לסתור אותה, כמש"כ".
מעתה מיושבות נמי קושיית המהרש"א וקושייתנו, דפלוני אלמוני לא רצה לשאת את רות, מחשש שמא יפגם זרעו ע"י שבי"ד אחר יחלקו על דרשה זו.
וכן במה שהקשנו, כיצד השיא פלוני אלמוני עצה לבועז לשאת את רות המואביה לאשה, היינו טעמא היות ולפי דעתו של בועז הרי היא מותרת ואין בכך סרך איסור, דיש לו דרשה להתירה, כה"ג אין בזה איסור לפני עיור. וכפי שכתב בשו"ת המהרלב"ח (סי' קכא, הובאו דבריו בתפא"י, בועז עדויות ד, ח), דאין איסור לפני עיור, במקום שלפי דעת האוכל (ובנידון דנן המייבם) שיטתו שהוי דבר היתר, ומותר למי שמחמיר בדבר זה להושיטו לחברו המקל, עיי"ש. (וראה עוד בקטע הבא).
♦
יישוב נוסף לקושיית הגרי"ז
וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ: וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. (ד, ה-ו).הובאו לעיל דברי הגרי"ז דהקשה, מדוע לא רצה אותו פלוני אלמוני לגאול, משום שמא ישחית את נחלת בניו, תיפוק ליה משום איסורה לבוא בקהל ישראל, מפאת היותה מהמואבים.
נראה ליישב, על פי דרכו של הגרי"ז בנוסח שונה במקצת, הנה, כתב היד דוד (שבת קיג, ב), דבאותו הדור לא נקבעה הלכה, האם מואבי ולא מואבית, או שאף מואביות אסורות.
מעתה אתי שפיר, דאותו פלוני אלמוני לא חשש לשאת ולייבם את רות, לפי שלא נקבע איסורה, ויתכן שמותרת היא בקהל ישראל. אולם הוא חשש שמא בדור שלאחר מכן יקבעו דהלכה שאף מואביות אסורות, ושוב נמצא פסול בזרעו, ומשום כך חשש דווקא על נחלתו אחריו.
♦
מחלון וכליון נתבעו על איסור מואבית – קודם שנדרש להיתר
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. (ד, ו).מבואר בחז"ל, דחשש הגואל פן ישחית את נחלתו, כאשר יאסרו את זרעו משום זרע מואבים האסורים לבוא בקהל ה'. וראה בכתבי הגרי"ז שביאר, דהגם שבועז דרש 'מואבי ולא מואבית', מכל מקום הגואל חשש פן בי"ד אחרון יבטל דרשה זו, וימצא זרעו פסול.
והנה כתב בספר גימטריאות (המיוחס לר"י החסיד, רות אות ג): "ואלימלך איש נעמי הלך שלא יתן לעניים, והלך למואב, ונתחתנו עמהם אף על פי שכתוב (דברים כג, ד): "גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה'", לכך[20] "וישבו שם כעשר שנים" (רות א, ד)".
ויש להבין, במה שכתב שעברו על איסור שלא לא יבוא מואבי בקהל ה' וגם דור עשירי, והלא באמת אין בזה איסור, לפי שדרשו מן המקראות: "מואבי ולא מואבית", ואם כן מדוע נחשב הדבר שהם עברו על איסור מואביות.
ויש לבאר בפשיטות, דכל זמן שלא נדרש היתר מואביות בבית המדרש, ע"י בועז, או משום הלכה למשה מסיני (יבמות עז, א), היו אסורים המואביות באיסור גמור, ורק לאחר שדרש בועז ובדורות מאוחרים הביאו שכן הלכה למשה מסיני, אז הותרו המואביות. ובזה גדלות תופשי התורה לדרוש ולצמצם את איסור התורה, על פי דרכי לימוד התורה, אולם כל זמן שלא עשו כן, אסורות המואביות [וראה עוד בהעמק דבר לנצי"ב (הרחב דבר בראשית מט, י), שביאר שנענשו על כך מחלון וכליון, שלא עמלו בתורה ודרשו מעצמם את הלימוד של מואבי ולא מואבית, והדברים משלימים, דאילו היו דורשים זאת אם כן לא היו נתבעים על נישואיהם].
♦
זכותה הרוחנית של רות בהקמת בית המקדש
וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. (ד, כב).בגמ' בברכות (יח, ב) מתואר על בניהו בן יהוידע: "והוא הכה את שני אריאל מואב, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני.
רש"י ותוס' (יח, א) הקשו דלכאורה צ"ב, מה השייכות של מואב לבנין בית המקדש. וכתבו רש"י ותוס': "מואב - על שם שבנאו דוד דאתי מרות המואביה", והדברים בפשוטו צ"ב.
ויתכן לפרש, שזכותה הרוחנית של רות המואביה ומסירות נפשה, היוותה חלק מההקמה הרוחנית של בית המקדש, וכפי שזכותה עמדה לזכות לדוד המלך (ראה לעיל ז, ב) ולשושלת מלך המשיח.
♦ ♦ ♦