מנהל רוחני בישיבת פוניבז'
בטחון והשתדלות[2]
מידת הבטחון היא מן המעלות העליונות
כאשר ניגש האדם אל פתח השער של 'עבודת הבטחון', עליו להשיג בשכלו ולהשיב אל ליבו, כי עסוק הוא במצווה דאורייתא[3]. ולא עוד, אלא שזו אחת מהמצוות הנעלות ביותר, כדבריו של רבינו יונה (שערי תשובה, שער ג' אות יז), שהמעלות העליונות המוטלות על האדם, להתרומם ולהתעלות על ידם, ניתנו בתורת מצוות עשה. ומתוך הי"א מעלות עליונות הללו, מונה רבינו יונה, את מצוות הבטחון, הנגזרת מהציווי של 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'[4].וכלשונו:
ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה, כמו מעלת הבחירה, שנאמר (דברים ל, יט): 'ובחרת בחיים', ומעלות תלמוד תורה, שנאמר (שם ו, ז): 'ודברת בם', ומעלות לכת בדרכי ה', שנאמר (שם כח, ט): 'והלכת בדרכיו', ומעלות[5] שלמות הבטחון[6], שנאמר (שם יח, יג): 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'.
מסיים רבינו יונה: "ובעבור המעלות האלה נברא האדם, שנאמר (ישעיה מג, ז): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו'. ומה תקות הנברא - אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם?! - רואים אנו את ההפלגה המיוחדת במצוה זו, שאם אדם לא ישים את כל תשוקתו ועמל נפשו, וייחד את מרכז עסקיו למעלת הבטחון, 'מה תקוות הנברא?'.
♦
מעלת הבטחון ניתנה במצות עשה
רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג' אות יז) כותב כי המעלות העליונות המוטלות על האדם, להתעלות ולהתרומם על ידן למרומי פסגות רוחניות, ניתנו בצורת מצוות עשה.על מנת להבין את יקר גדולת מצות עשה, יש להקדים 'סוד נעלם מרוב אנשי זמנינו' אותו מגלה אחד מהראשונים מתלמידי הרמב"ן בספרו שושן סודות. הנה, מצינו בתורה הקדושה את פרטי העונשין על הלאוין לסוגיהן, בעוד שלא מצינו כל פירוט בעונשו של אדם המבטל עשה. שאלה זו הקשה אחד הראשונים (בספר שושן סודות, הובא בשל"ה מסכת יומא אות כ"ו).
בבואו ליישב סוד זה מאיר הוא את עינינו בגילוי רוממות מצוות העשה, דכל עונש שיתנו לאדם המבטל עשה, עדיין קטן הוא בערכו לעומת הפסדת האדם בביטול מצות עשה וקרבת אלוקים שבזה. והאבדון הגדול ביותר הוא הפסד עשיית וקיום המצות עשה עצמה, ומשום כך לא נתפרש עונש ביטול העשין.
וכלשונו: "ואחרי ההקדמות האלה נבוא להתיר הספק הגדול שנסתפקנו, למה לא נתפרשו עונשי מבטל מצות עשה. וזה דע, כי אין כל עונשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מצוות עשה לעולם הבא, כי טוב לו לקבל כל עונשי דינים ובלבד שלא יפסיד שכרו לעולם הבא".
מעתה נבין יותר את דבריו של רבינו יונה, האמורים לעיל כי המעלות העליונות ניתנו משמים בציווי עשה, ומונה את אותן י"א מעלות העליונות ובכללן – 'מעלת שלמות הבטחון'[7].
♦
מעלת הבטחון
באבן שלמה (ג, ג) הובא בשם הגר"א:ומי שלבו טוב במדת הבטחון, אף על פי שעובר על עברות חמורות (- מדובר על אדם העובר עבירות מפני שיצרו תוקפו) - הוא יותר טוב ממי שמחוסר בטחון, שעל ידי זה בא לידי קנאה ושנאה, אף על פי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים שכל זה אינו אלא לעשות לו שם.
אין המכוון בכך, שמי שיש לו בטחון הוא אדם 'מושלם', אלא שכאשר הוא השלים עצמו במעלת הבטחון, אם כן אין עבירותיו נעשות במזיד ולהכעיס. ולעיל שם (ג, א) כתב, כי הבטחון וההסתפקות, הם הכללים לכל המידות הטובות.
♦
בטחון ותורה - דברי הגר"א שעיקר נתינת התורה בעבור מידת הבטחון
בדברי הגאון בכמה דוכתי, מצינו דברים מופלאים בגודל ערכה הנשגב של מצות הבטחון, עד כדי שעיקר נתינת התורה על כלל מצוותיה ופרטיה, היה זה בעבור שישיגו ישראל ויזכו להשריש בנפשותיהם את מעלת הבטחון.הגאון מווילנא מפרש את הפסוק (משלי כב, יט): "להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה":
ועיקר נתינת התורה לישראל, הוא כדי שישימו בטחונם בה', כמו שנאמר וכו', לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם והוא כלל כל המצוות[8].
חידוש נפלא, מגלה לנו בזה אדוננו הגר"א, - 'עיקר נתינת התורה לישראל...' וכל הרואה משתאה, מהו הדבר בעבורו ניתנה תורה חמדת העליונים והתחתונים?!
מבאר זאת הגאון במילים ברורות - 'כדי שישימו בטחונם בה'', הרי שמתעסקים אנו במצווה החמורה שבחמורות, ויש הרבה להעמיק בדבריו אלו[9]. דאף שהתורה היא אחת מן המעלות העליונות, אבל סוף סוף הל יודעים אנו שהעיקר של הכל הוא התורה! התורה היא עצם חיי הנצח! וכאן בא הגר"א ומבאר שהבטחון הוא עיקר הכל?! ולא עוד, אלא שכביכול משתמע מלשונו שכל נתינת התורה לישראל הייתה רק בתור היכי תימצי כדי שילמדו מהתורה איך להגיע לבטחון בה'... היתכן לומר דבר כזה?! והלא בהעדר התורה יחרבו חוקות שמים וארץ.
שונה הגאון מוילנא את דבריו אלו בפירושו על הפסוק (משלי ל, ה): "כל אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו":
וכן המצוות המה תרי"ג, והם נכללות באחת, כמו שאמרו (מכות כד,א) 'בא חבקוק והעמידן על אחת' והיא הבטחון וכו'[10]. מגן הוא לכל החוסים בו, למי שבוטח בו ויש בו מידת הבטחון. והוא מגן לבל יכשלו בשאר המצות[11] כי כולן נכללות, במדה זו"[12].
♦
עיקר נתינת התורה לישראל – בעבור הבטחון
הגאון בפירושו למשלי (כב, יט) מבאר את הכתוב: "להיות בה' מבטחך, הודעתיך היום אף אתה":ועיקר נתינת התורה לישראל, הוא כדי שישימו בטחונם בה', כמו שנאמר וכו', לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם, והוא כלל כל המצוות.
דבר זה נותן לנו הארה מחודשת על תכלית קיום התורה והמצוות, דעיקרן ותוכנן שישימו ישראל מבטחם בה'. ורואים אנו בזה את מעלת הבטחון, שעיקר התורה הוא בעבורה.
מקום נוסף בו מונה הגאון את שבח מעלת הבטחון, בבארו את הכתוב (משלי ל, ה): "כל אמרת אלו-ה צרופה מגן הוא לחוסים בו":
וכן המצות המה תרי"ג והם נכללין באחת, כמו שאמרו (מכות כד, א): בא חבקוק והעמידן על אחת והוא הבטחון כמו שאמר (חבקוק ב, ד): וצדיק באמונתו יחיה.
הרי שלמד הגאון דלא די בכך שעיקר נתינת התורה לישראל היתה בעבור הבטחון, מוסיף הוא בזה דעיקר המצוות תוכנם הוא הבטחון.
ואם כן וודאי שמוטל עלינו לראות כיצד אנחנו משייכים את עצמינו כנכון וכיאות לעבודת הבטחון.
ממשיך הגאון (שם) ומשם באר'ה:
אשר מגן הוא לכל החוסים בו למי שבוטח בו, והוא כי יש בם מדת הבטחון שהוא מגן לבל יכשלו בשאר המצות, כי כולן כלולין במדה זו ומהם לא תזועו".
הבטחון היווה את הזכות לקבלת התורה
הארה נוספת במעלת הבטחון כתב רבינו בחיי (שמות יג, יז):ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר, הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה, כדי שיהיו ראוים לקבל התורה.
ממשיך רבינו בחיי ומבאר שכל ניסיונותיהם של ישראל ותלאותיהם בארץ תלאובות, היו כדי לחזק את נפשם במידת הבטחון. ובפרט קודם מתן תורה, הם התנסו בניסיונות לאמץ ולחזק בקרבם את ענין הבטחון.
ואם כן לפנינו ב' דברים המשלימים זה את זה, דעיקר נתינת התורה היתה בעבור מידת הבטחון, כדברי הגאון. ובד בבד הזכות לקבלת התורה היא ע"י הבטחון השלם בצור עולמים נותן התורה.
עתה הראית לדעת, דכל שנשתייך ונתעלה באמת יותר ויותר במדרגות הבטחון, אזי נעמיק בזה את ההשתייכות שלנו לתורה, וזו תקוות הנברא באשר הוא.
♦
נסיונות דור המדבר – להרגיל טבעם במידת הבטחון
רבינו בחיי בהקדמתו לפרשת בשלח, מפרש ומבאר כי עיקר נסיונות דור דעה של מקבלי התורה, היה להרגיל את ליבם במידת הבטחון, וזו היתה המטרה של ירידת המן במטר שמים:וכענין הנסיון בישראל, כשיצאו ממצרים שרוב הנסים אשר נעשו להם במדבר היו כדי לבחון את לבם ולהביאם לידי נסיון, כענין קריעת ים סוף שלא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחלתו ועד סופו אלא מעט מעט כי הים היה נס מפניהם, ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קיד) הים ראה וינוס, וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחדש אחד או לשני חדשים, אלא דבר יום ביומו, ולמה הוצרך לעשות כן כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים, וכדי להבחין את לבם לראות אם יהרהרו אחר מדותיו של הקב"ה. וכן כששלח פרעה לישראל הוליכם הש"י דרך המדבר והכל היה לנסותם ולבחון את לבם כשיצאו עם נשיהם וטפם במדבר ההוא הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב.
♦
הבסיס שהכל עומד עליו – הבטחון
לעיל הובאו דברי הגר"א במעלת מידת הבטחון, עד כדי שעיקר נתינת התורה לישראל היא בגינה ובעבורה. עוד פירש הגר"א עצמו, ודבריו משלימים זה את זה. וכך הוא כותב באדרת אליהו (דברים לב, כ) על הפסוק: "כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם": 'אֵמוּן', לשון קיום. שלא נתקיימה תורתם בידם מחמת חסרון בטחון. עכ"ל. הרי מפורש בדבריו שכשחסר את הבטחון אצל האדם, גם אם יש לו הרבה תורה, באמת אין לו תורה, כי התורה שיש לו, היא תורה כזו שאין לה קיום, וסופה להיאבד ממנו!הוסיף עוד כתב הגר"א ביאורו לאגדות (אגדות דסבי דבי אתונא - בכורות ח, ב), על מה שאמרו ביומא (ט, ב) שהעוונות בימי בית שני היו יותר חמורים מבבית ראשון, ומבאר כי אע"פ שבבית ראשון עברו על ג' עבירות חמורות שהם ביהרג ואל יעבור, אבל ליבם היה טוב, והיינו שהיתה להם מעלת הבטחון, יעו"ש. אמנם אין כוונתו שהיה בטחונם שלם לגמרי, שהרי הבוטח בה' בכל ליבו בודאי לא שייך שתגבר בו התאווה ויעבור על רצון ה'. אבל מ"מ היתה להם מדריגה גבוהה מאד של בטחון.
ומשא"כ בבית שני, אע"פ שעסקו בתורה ובגמילות חסדים, אבל היתה ביניהם שנאת חינם. ומהו השורש של שנאת חינם? כשחסר לאדם את הבטחון הפנימי בקב"ה, ולכן נדמה לו שהשני לוקח לו וחי על חשבונו... אבל כשיש בטחון אמיתי בה', הרי אין מקום כלל לקנאה ושנאה ושאר מידות רעות, מאחר שברור לו ומאומת אצלו לגמרי שאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימה!
יוצא לנו איפוא מדברי הגר"א, שהכל תלוי במידת הבטחון. כל התורה, כל המצוות, כל תיקון המידות, הכל עומד בעיקרו על הבטחון בה'. ומצד שני השורש של כל החורבן שאנו סובלים ממנו עד היום, הכל מתחיל מחסרון הבטחון בה'.
וכך הם דברי הנביא ירמיהו בשם ה' (יז, ה): "ברוך הגבר אשר יבטח בה'...", ומצד שני "ארור הגבר אשר יבטח באדם...". הרי שהחילוק בין הבוטח לשאינו בוטח אין זה ענין של תוספת מעלה בלבד, אלא זהו חילוק בין "ארור" ל"ברוך"!! והיינו כפי שנתבאר לנו בדברי הגר"א, שזהו היסוד שהכל עומד עליו.
♦
הזכות לתורה - בעבור אבותינו שבטחו בך
בתפילת 'אהבה רבה', מבקשים אנו על השגת התורה בשלימות, והזכות שעומדת לנו – 'בעבור אבותינו אנשי דור דעה שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים'. הרי לנו כי לא די בקבלת עול תורה של אבותינו בלבד, אלא נדרש לכך אף את הבטחון של אבותינו מקבלי התורה – 'בעבור אבותינו שבטחו בך, ותלמדם חוקי חיים', ורק מכוח זה מתפללים אנו שנשיג להבין ולהשכיל בדברי תורה.למדנו מכאן כי מעלת הבטחון היא זאת אשר העניקה לנו את הזכייה לתורה, ובעבורה לימדנו הקב"ה את חוקיו. ונודעו בזאת דברי רבינו יונה בפירושו לאבות (ג, ט) שבטחון זה הוא הקדמת ה'נעשה לנשמע', ובזה הגיעו ישראל למדרגת 'מעשיו מרובים מחכמתו', וזכו לאוצר כלי קיבול שיכנסו בתוכו דברי התורה. ולולי קבלה זו של 'נעשה ונשמע' אין כל קיום לחכמה שלומד האדם, דעל דבר זה אומר התנא (שם): 'כל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת'. ורק כאשר יש אצל האדם את המבטח עוז והקדמת 'נעשה ונשמע', אזי תתכן המציאות של 'ותלמדם חוקי חיים'.
ויש שרצו לבאר, דכפי שאותו לימוד חוקי חיים, חוזר ונשנה אצלנו, הוא הדין והוא הדרך שאף מידת הבטחון של אבותינו שהיוותה את הזכות לקבלת התורה – תורת חיים, היא משויכת אלינו, מכח הדבר שהם נקראים 'אבותינו' (ראה ברכות טז, ב) – ואבות מכלל דאיכא תולדות (ב"ק ב, א), ואנו תולדותיהם אחריהם ממשיכים את נביעת התורה והטהרה שהנחילו לנו.
אמנם יש נידון בראשונים, מהו הבטחון שבטחו אבותינו, שבעדו זכו להשגת 'ותלמדם חוקי חיים', האם זהו מוסב על הבטחון[13] והקדמת נעשה לנשמע (וכן מבאר בפירוש עיון תפילה), אמנם הר"י בר יקר מרבותינו הראשונים מפרש, ש'הבטחו בך', זוהי זכות הליכתם במשך מ' שנה בארץ לא זרועה (עיין ירמיה ב, ב)[14].
♦
נעשה ונשמע – מכח הבטחון שיגיעו לשלימות
עניין זה של סייעתא דשמיא מרובה והנהגה ניסית ברוחניות, למדים אנו עוד מהקדמת ישראל נעשה לנשמע (שבת פח, א), שבטחו ישראל על הקב"ה, שאף אם יטען עליהם עול תורה ומצות, מכל מקום ישיגו וישלימו את כל המוטל עליהם. וכפי שיתבאר להלן שאף ברוחניות יש סיוע ממעל לאדם השואף ובוטח על הקב"ה ועושה את המוטל עליו כפי יכולתו. ומשום כך יכלו ישראל להקדים את הנעשה לנשמע, בבטחון אמת על הי"ת שיחוננם וילמדם את תורתו הקדושה.♦
חיוב בטחון ברוחניות
יש להוסיף ולחדד בזה אם אפילו בעניינים הגשמיים, התורה דורשת מאיתנו לחיות עם האמונה הברורה שהכל בידי שמים, וההצלחה אינה תלויה בסיבות הטבעיות הנראות לעינינו, אלא כל דברינו ומקרינו כולם ניסים; קל וחומר בעניינים הרוחניים שהם עיקר תכלית האדם בעולמו, כמה צריך להיות פשוט אצלנו שזה לא תלוי כלל וכלל בסיבות הטבעיות, ולא כפי שנראה שמי שהוא בעל כשרון או שהוא בעל אמצעים וקשרים, יותר שייך שיצליח, ואילו מי שהוא חסר כשרון לעולם לא יגיע להישגים... וכן כל כיו"ב, שנדמה לנו שהגבולות של ההצלחה שלנו בתורה נמדדים לפי דרכי הטבע.אולם עלינו להשריש אצלנו באופן ברור, כי הכל תלוי אך ורק בסייעתא דשמיא, ועל ידי הרצון וההתמדה יוכל כל אדם להגיע לגדלות אמיתית בתורה, ללא שום יחס לכוחות הטבעיים שבו[15].
♦
כח הבטחון - טבע רוחני בבריאה
והנה אם יבוא אדם וישאל, הרי מכיר אני את מך ערכי שהנני נכשל לפרקים בחטאים ובעוונות, וא"כ אינני ראוי לעזר ה', ועל מה איפוא אשית את בטחוני בו יתברך?מצינו בענין זה חידוש נפלא מהגרי"ל בלוך מטלז (שיעורי דעת ח"א עמ' ל), בדבריו הוא מוכיח כי כשם שבחוקי הבריאה הגשמיים קבע הקב"ה בתחילת הבריאה סדרים וחוקים קבועים שבהם הוא מנהל את עולמו, וכלשון החזו"א (קובץ אגרות א, לה) שהטבע הוא הרצון היותר תמידי, כלומר שזהו הסדר בהנהגת העולם, והקב"ה לא משנה לעולם את הסדר הזה (אם לא בדרך נס). ואפילו בדברים שהם נגד רצון ה', וכגון האש שטִבעה לשרוף, הרי היא שורפת כל דבר הנקרה בדרכה, ואפילו יהיה זה ח"ו חפץ של קדושה כגון ס"ת רח"ל, ואפילו בית המקדש! ואע"פ שהקב"ה מחייה את הכל בכל רגע ורגע, ואיך יתכן שיקרו דברים כאלה בבריאה? אלא כך קבע הקב"ה בעולמו, וכפי שהגמרא אומרת בע"ז (נד, ב): עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין.
כך יש בבריאה גם סדרים וחוקים רוחניים, שאף הם טבע ומציאות שהקב"ה הטביע וחקק בבריאה, בדיוק כמו הטבע הגשמי. אמנם אין לנו את האפשרות לחוש את זה בחושינו הגשמיים, אבל זו המציאות. וכגון מה שאנו יודעים שהתפילה יש לה כח טבעי לפעול, ואע"פ שלא תמיד התפילה נענית מיד, מפני כל מיני סיבות הגורמות לכך, אבל עכ"פ כל תפילה עושה רושם, וזהו טבע רוחני שתפילה מוכרחת לפעול. ואפילו אם התפילה לא היתה בכוונה הראויה, ואפילו אם האדם איננו בדרגה הראויה, מ"מ אין מושג כזה שתפילה תשוב ריקם לגמרי, אלא מוכרח שתהיה איזו תוצאה מכח התפילה.
ואחד מהכוחות הרוחניים שהקב"ה חקק בבריאה, הוא כח הבטחון, שאם האדם בוטח בה', הוא ישיג ויקבל אפילו דברים שהם נגד רצון שמים! בדיוק כמו שהאש שורפת כל דבר שבטבעה לשרוף, כך הבטחון יש לו כח טבעי שעל ידו ישיג האדם את חפצו! וכך מביא המהרי"ל בלוך (שם) ששמע ממקור מוסמך בשם הגר"א[16], שאפילו גנב במחתרת, לוּ יצוייר שיבטח בה' באמת, יצליח בגניבתו... ואע"פ שזה תרתי דסתרי, שהרי מי שבוטח בה' למה לו לגנוב... וכי אינו יודע שכולו הפסד?! אולם בסופו של דבר אם תהיה אצלו מציאות כזאת של אור וחושך משמשים בעירבוביא, שמצד אחד הוא לא עומד בפיתוי היצר והולך וגונב, ומצד שני הוא באמת בוטח בה' שיעזור לו... טבע הבריאה מחייב שהוא יצליח לגנוב!
♦
גם אם האדם חטא וקילקל - יבטח בה' שיעזרהו
ועל אחת כמה וכמה אצלנו, שלא ברשיעי עסקינן, שבוטחים בה' שיעזור להם ברשעותם ח"ו, אלא שהיצר שאינו שוקט לרגע בא אל האדם ומפיל את רוחו באומרו, מי אתה ומה אתה שתבטח בה', אחרי שפשעת והכעסת כנגדו כמה וכמה פעמים... אחרי שכל כך היטיב עימך ועזר לך, ואתה השתמשת בזה לרעה, מה יש לך עוד לקוות... נכון אמנם שהקב"ה עושה הכל, והוא טוב ומיטיב ואפשר לבטוח ולסמוך עליו, אבל לא אתה...ולפי האמור, הלוא נבין כבר באופן פשוט עד כמה מחשבות אלו אינן נכונות. שהרי אדרבה זו חובתו היסודית של כל אחד מישראל, לשים בטחונו בה' בכל לבבו, וזהו הטבע שהקב"ה חקק בבריאה, שכל אדם בכל מצב שהוא, רשאי ומחויב לבטוח בו, וכפי גודל בטחונו כך ישיג ויצליח ויתברך בכל ענייניו.
♦
חובת ומעלת הבטחון
הבטחון נחוץ לחיי האדם כאויר לנשימה
כתב בספר יד המלך (מאמר האמונה והבטחון), דעינינו הרואות דכל הצטרכות האדם, לפי גודל הנחיצות כן הוכן תכונת מציאותם, למען לא יחסרו דברים שחיי הנפש תלויים בהם. וכפי שדרשו חז"ל (ב"ר פרשה יד), על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה (תהילים קנ, ו), ועל כן כח זה מצוי לו לאדם בלכ מקום ובכל עת, בלי טרחה ובלא תת מחירו, ויד כל אדם שוים בו עני ורש כמו שר ומלך, ואין בכח שום אדם לשלול נשימת חבירו, בלתי אם יבוא יומו למות בידי אדם ע"י סיבה זו, ואז אינו נחשב כשולל נשמתו, רק שולל חיותו, וכמו אם תקע חרב בבטנו או בכלי ברזל הכהו וימות, אבל בעוד האדם בחיי חיותו, אין בכח שום אדם להיות מושל ברוחו ונשימתו של השני.וכמו כן ממש הוא בכח התקוה והביטחון, דגם המה מצוים לאדם בכל מקום ובכל זמן בחנם אין כסף, ויד כל אדם שוים בהם, וכל מושל באדם, אף אם יעשן אפו ותבער כאשר חמתו, יתנהו בבית כלא וברזל באה נפשו, בכל זאת אין כח בידו לשלול ממנו בעוד נשמת חיים באפו את כח התקוה והביטחון, וזאת הוא לנו לאות כי התקוה והביטחון נחוצים המה כל כך לחיי האדם כמו נשימת רוחו. וכל ימי חיי האדם ינחנו שתי אלה התקוה ונשימת רוחו לבל ירף ממנו אף רגע אחת, ומבלעדיהם לא ירים איש את ידו ואת רגלו עד אשר ירדם בקבר.
♦
ממעלת הבטחון להגדיל ולרומם את הנפש
רבינו יונה בביאורו למשלי (ג, כו), מוסיף בשבח הבטחון: "וכפי גדולת התקוה ואומץ הלב בתוחלת, תגדל מעלת הנפש".בהמשך דבריו (שם) מרחיב ומבאר את חיוב הבטחון עת נמצא האדם בצר ובמיצר, כאשר האדם ירא וניחת לבבו וחרד הוא מפני הבאות: "ויתכן שהוא מאמין באמת כי הכל ביד השם, אבל אם מפני שלא גִּדל נפשו בענין מדרגת הבטחון, רך לבבו ונחת טבעו וכו'".
♦
העדר מידת הבטחון - חיסרון בעיקרי הדת
רבינו החזון איש (אמונה ובטחון ב, ד) כותב, על האדם המשולל ומחוסר בנפשו את מידת הבטחון: "ואם אמנם שלילת הבטחון מחסור בנפש המשכלת, וכמעט שאין לו חלק בעקרי היהדות".למדנו מדבריו, שהעדר מידת הבטחון, אינה חיסרון דרגה או מעלה מן המעלות העליונות הנכספות, אלא 'כמעט שאין לו חלק בעיקרי הדת' (הגם, שוודאי יש עיקרים נוספים שהם מעיקרי הדת, כגון שכר ועונש ועוד).
♦
על ידי הבטחון האדם יכול להשיג יותר מהנקצב
הרבינו יונה (משלי ג, כו) וראשונים נוספים סבורים, כי בכח מידת הביטחון בהי"ת, יכול האדם לפעול ולהשיג יתר על מה שנגזר עליו מקודם לכך.וכך מפרש רבינו יונה את הכתוב: "ובוטח בה' ישוגב" (שם כט, כה): "ישוגב - מן הצרה בשכר הבטחון, אף על פי שהיתה הצרה ראויה לבא עליו".
♦
עבודת האמונה והבטחון
הנה, יש להבין מהו תוכן עניין הבטחון שאצולה תקוותו מן האמונה, והלא נתון מוחלט בל ימוט הוא שהקב"ה הוא בורא ומנהיג את כל הברואים לבדו, ואם כן מה יש בזה עניין של 'אמונה'? ואטו שייך להאמין על מציאות מוחלטת שלא תשתנה לפני האמונה ולאחריה.אלא, דעיקרה של עבודת האמונה הוא בעת אשר חושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ונראה שנבנו עושי רשעה בחנו אלוקים וימלטו (מלאכי ג, טו). ובזה שייך להתחזק באמונה, כאשר האדם מחזק את בטחונו באמונת אומן בהי"ת שמאתו לא תצא הרעה ומסבב כל הסיבות בהשגחה פרטית.
♦
בטחון מזויף גרוע מהמשולל ממידת הבטחון
למדנו עד כעת, כי בלא בטחון האדם משולל הוא מעיקר נתינת התורה וקיום המצוות, ואף אינו יכול להשתייך לקבלת התורה. אמנם דבר גרוע מזה למדנו בדברי החזון איש (אמונה ובטחון פ"ב אות ד'):ואם אמנם שלילת הבטחון מחסור בנפש המשכלת, וכמעט שאין לו חלק בעקרי היהדות, אך חלי מר מזה, בטחון מזויף, ובהיות הזיוף שלילה מוחלטת, ואין להזייפן מותר על המשולל, הרבה מן השערוריה וההרס בבוטח זייפני, אשר המשולל נקי מהם, כי המשולל משולל מן הבטחון, והזייפני משולל מבטחון ומחויב בזיוף וכו'.
♦
גדרי מידת הבטחון
נתבאר עד כעת, כי מידת הבטחון היא מצות עשה המהווה מהפסגות של המעלות העליונות, וכפי שכתב רבינו יונה (ג, אות יז): "ומעלות שלמות הבטחון, שנאמר (שם יח, יג): "תמים תהיה עם ה' אלהיך".אולם בנוסף יש חיוב פרטי ומיוחד לבטוח בהי"ת בעת צרה ועקא, ודווקא כאשר האדם נמצא במצב של עת צער וצרה קרובה, דווקא באותה העת יש עליו חיוב נוסף לעסוק ולהשריש בלבבו את הבטחון השלם. וכפי שכותב רבינו יונה בספרו (שערי תשובה, שער ג' אות לא-לב): "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם (דברים ז, יז - יח). כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם (שם כ, א). הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהלים פה, י): "אך קרוב ליראיו ישעו", וכן כתוב (ישעיה נא, יב): "מי את ותיראי מאנוש ימות".
אמנם כל זה במצב של צר ומיצר, שבאותה העת מוטלת על האדם חובה יתירה לעסוק בענייני הבטחון, להוסיף ולחזק בנבכי נפשו את ההתחזקות בה' אלוקיו. וכפי שמצות התשובה היא מצות עשה הנוהגת בכל עת ובכל שעה, ומכל מקום יש חיוב פרטי ומיוחד לעסוק בתשובה בזמני התשובה בירח האיתנים, אם כן הוא הדין והוא הדרך אף לגבי מצות הבטחון בשעת הדחק[17].
♦
בשום מצב אין להתייאש
עלינו לדעת באופן ברור, כי לעולם אין סיבה ליאוש! גם כאשר האדם כ"כ חטָא, כ"כ קילקל, תמיד הוא יכול לבטוח בה', ועל ידי זה יש לו את כל התקוה להשתחרר ולצאת מהמצבים הכי קשים.וכך ביאר החפץ חיים בספרו מחנה ישראל (פרק לט) את הפסוק שנאמר בספר שמואל (א' ל, ו), כאשר חזרו דוד ואנשיו מן המלחמה, וראו שעמלק פשטו על צקלג ולקחו בשבי את נשיהם ובניהם ובנותיהם, ובכו כל כך עד שהפסוק מעיד שלא נשאר בהם כח לבכות! כל כך גדול היה כאבם וצערם. ואחרי כן אמר דוד לאביתר להגיש לו את האורים ותומים, לשאול אם יצליח במלחמתו עם עמלק, ונענה בחיוב.
אולם לפני שנשאל דוד באורים ותומים, נאמר בלשון הפסוק: "ויתחזק דוד בה' אלוקיו", ומה בא הפסוק לומר לנו בזה? והרי זו נבואה שהוצרכה לדורות, ובוודאי אין בה שום מילה מיותרת. אלא אומר הח"ח שבא הפסוק ללמדנו כי במצב נורא שכזה, שדוד היה נתון במיצר, וכפי שנאמר שם "ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו, כי מרה נפש כל העם, איש על בניו ועל בנותיו", ולכן אילו היה שואל אז באורים ותומים, מתוך מצב כזה של יאוש, לא היה מקבל את התשובה שיצליח. אלא רק אחרי שהתחזק בה' אלוקיו, דהיינו שחיזק את עצמו שהכל מאת ה', שהוא אלוקיו המשגיח עליו בכל דרכיו, אז כששאל באורים ותומים, ענו לו מן השמים שילך וילחם ויצליח להחזיר את הכל.
הוי אומר, כאשר האדם חי עם בטחון מוחלט שאין שום מצב אבוד, וברור אצלו שלעולם אין סיבה ליאוש וליפול ברוחו ח"ו, אלא תמיד הקב"ה איתו, אז הוא זוכה לסייעתא דשמיא. ואפילו אצל דוד המלך קדוש ה', ששואל באורים ותומים, מ"מ הכל צריך להתחיל עם היסוד הראשון והפשוט של הבטחון בה'[18].
♦
בטחון ברוחניות
אף ברוחניות ישנה הנהגה ניסית
בחובות הלבבות מבואר, כי ברוחניות לא שייך בטחון (ראה בדבריו שער הבטחון פ"ג).אמנם המשגיח הגר"י לוינשטיין זצ"ל בעל ה'אור יחזקאל' בשיחה קדומה, אמר, כי במידה מסוימת יכול האדם וצריך הוא לבטוח אף בענייני הרוחניות, היות ששייכת הנהגה ניסית אף בנוגע לרוחניות, כפי שבצרכים הגשמיים יכול ומחויב האדם לבטוח, שימלא ה' את כל מחסורו, הוא הדין אף ברוחניות.
טעות נפוצה התאזרחה בלבבנו, כי הפיקח והנבון הוא אשר יגיע להישגים רוחניים כבירים, ואדם רגיל לא יגיע ולא ישיג. וטעות זו באה משום שרואים אנו את דרך המסילה העולה בית קל כמונהגת בדרכי הטבע. אמנם, דווקא בענייני השגת התורה ורוממותה שלמענם נברא האדם, בזה מוכרח הוא שהאדם ישים בהי"ת את מבטחו, שהלא בדבר זה הכול ממש תלוי ועומד ברצון ה', ואין מקום לייחס את ההצלחה והכישלון לסיבות טבעיות. וכפי שרואים אנו בחז"ל (עבודה זרה יז, א) 'יש קונה עולמו בשעה אחת', ובגמ' בברכות (מז, ב) 'נותנין לו שכר כנגד כולם'.
ואף האדם שהלך חשכים ואין נוגה לו, ואינו מצליח בלימודיו ועסקי הרוחניות, מכל מקום שייכת הנהגה ניסית שיתרומם בה האדם ויתעלה על ידה ברוחניות לאין שיעור ולאין ערך.
♦
הוכחה מדברי הרמב"ן כי שייך בטחון אף ברוחניות
ומביא ראיה לכך את דברי הרמב"ן בספרו האמונה והבטחון (עמוד ז'), שבטחון הוא מחוייב ושייך אף על דרכי העבודה הרוחנית, ומבאר בזה את הפסוק בתהילים (לז, ג), "בטח בה' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה".וזה לשונו: "להודיע שהבטחון הוא שיבטח בו שיעזרהו לעשות מצותיו, ואלו אמר עשה טוב ובטח בה' הייתי אומר, כי הבטחון הזה שהזהיר עליו, הוא נאמר על שכר המעשה הטוב ולא על צרכי העוה"ז שהוא צריך אליהם לעזרהו ולסמכו, ר"ל הסבות והענינים המתקנים מעשה הטוב, על כן אמר בתחלה 'בטח בה'', כלומר שיעזור ויסמוך אותו לעשות חפצו ומצותיו ואח"כ אמר, 'ועשה טוב' כלומר רדוף אחר המצות והשתדל לעשות אותן, ואל תתרשל מלעשות הטוב מפני קוצר יכלתך כי יסמוך אותך ויעזרך".
אמנם יש להוסיף תנאי בדברים[19], דכל מה ששייך בטחון בענייני רוחניות, זהו דווקא כאשר עושה האדם ומשתדל כמיטב יכולתו, ורק אז יכול לבטוח שיעזרהו ה' בעזר ממעל.
♦
על ידי הבטחון והשאיפה לרוחניות משיגים
דוגמא נוספת לדברים מביא המשגיח זצ"ל, מפרשיית פסח שני, שעומדים אנשי מעלה, ותובעים לעשות את הפסח - 'למה נגרע?' (במדבר ט, ז), הגם שאין זו תביעה שכלית והגיונית, כלום אדם שלא הניח תפילין או שלא נטל לולב בסוכות לאונסו, יצעק מרה למה יגרע? והלא עבר זמנו בטל קרבנו.ומכל מקום, רואים אנו שכאשר אותם אנשים שנטמאו למת מצוה שואפים לרוחניות בכל מאודם, אזי הגיעו, הצליחו וגם עשו פרי, וזכו לפרשיית 'פסח שני', היות שזהו כוחה של השאיפה והבטחון, שיפה כוחה אף בענייני התורה ויקר מצוותיה.
♦
כל אחד ואף החסר כשרונות יכול להתרומם ולהתעלות
כפי שיש מצות שביעית, המלמדת אותנו ומראה את יד ה' המנהגת את העולם מעל לדרך הטבע, כן יש הנהגה על טבעית בענייני הרוחניות, המתקיימת ועוברת מדור לדור בהשגחה מופלאה בהבטחת - 'כי לא תשכח מפי זרעו'[20]. ואף שפעמים זו הנהגה נסתרת, מכל מקום במציאות יש הנהגה ניסית הן בגשם והן ברוח. ויתכן שהאדם מחשיב את עצמו שאינו מצליח בעבודתו, וזהו מהטעיית היצר, אולם פרי עבודתו והתיקונים הגבוהים שעושה, אינם נגלים למחזה עיניו, מאחר שרוממותו היא בהנהגה נסתרת.מסיים המשגיח, דכל אחד אפילו חסר כישרונות, יכול הוא לעלות להתרומם ולהשיג בלי סוף, רק שיעמול ויצמצם את המרחק בינו לבין קונו. והחכמה היא מתנת שמים הניתנת למי שמכין את עצמו לכך, ואפילו אם הוא לא רואה פרי בעמלו, מכל מקום הצלחתו מוסתרת היא, דבכל גוונא המקדש עצמו במעט מלמטה, מקדשים אותו הרבה מלמעלה (יומא לט, א).
♦
השתדלות
טעם חובת ההשתדלות
האדם צריך לבטוח בהקב"ה, אולם יש ציווי של השתדלות, שנצטווינו על כך בבחינת 'וברכתיך בכל אשר תעשה'.חלוקים המסילת ישרים ורבינו המחבר, בגדר חובת ההשתדלות.
למסילת ישרים (פרק כא) יסודו הוא משום קנס על המין האנושי לאחר חטא עץ הדעת:
אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז"ל במאמריהם (ביצה ט"ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו (יומא ל"ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו.
הטעם בקנס חובת ההשתדלות, הוא על מנת שיצא הדבר מגדרי נס גלוי ושידוד מערכות הטבע, דבר המפליא את כל רואיו, שלזה נצרכות זכויות יתר[21].
אמנם לדעת רבינו המחבר חובת ההשתדלות היא בגדר מצוה, וכפי שהרחיב בדבריו להלן (פ"ג) שזו מצוה לצורך נסיון האדם ובדיקתו במבחן עשייתו האם ינכס לעצמו את ההצלחה או שייחס אותה לבורא עולם, וכן על מנת שלא תזוח דעתו ויבעט.
וכאשר בוטח האדם בהשתדלותו, אזי יוצא האדם מגדר 'משתדל' ועובר הוא למצב של 'עושה', ושוב אינו נחשב כבוטח כלל.
♦
חובת ההשתדלות נמדדת לפי מדרגת בטחונו
כלל גדול הוא במידת הבטחון, בשונה מהרבה מצוות ואזהרות התורה שניתנו בלאוין ובעשין, בהם הציבה התורה גדרים ברורים וסייגים, המחייבים את האדם בכל מקום ובכל זמן, ובאו הדברים לידי פסיקה בשולחן ערוך והפוסקים בהגדרות ברורות וחלוטות.שונה בתכלית היא מצות הבטחון, שלא נאמרו בה חיובים ופרטים השווים לכל נפש, אלא כל אדם נמדד בחובת ההשתדלות לפי עוצם בטחונו, והתביעות עליו משתנות לפי מדרגת הבטחון שעומד הוא בה כעת.
ביסוד זה מבאר הבית הלוי (בראשית מא, א), את דרשת חז"ל על יוסף הצדיק, כמובא במדרש בראשית רבה (פט, ג):
אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים.
הדברים לכאורה משוללי הבנה, היאך נדרש הפסוק המדבר על שלימות הבטחון של יוסף הצדיק – 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו – זה יוסף', בד בבד שממשיך המדרש ואומר שע"י אמירת יוסף לשר המשקים 'זכרתני והזכרתני', היה בדבר פגם ונענש על כך להמשיך לשבת בבית האסורים עוד שנתיים ימים.
ומבאר בזה הבית הלוי:
ועיקר הענין יש לומר דזהו כלל לאיש הישראלי שיהיה לבו שוקט ובוטח בה' והא דהתירה התורה להשתדלות הוא משום דלא כל אדם יכול להגיע למדרגת הבטחון הגמור וע"כ הותר לו ההשתדלות כדי שיהיה לו סיוע שיגיע למדריגת הבוטח.
ממשיך הבית הלוי וכותב, כי אדם המשתדל יתר על המידה נענש בכך שיוסיפו מן השמים על צורך השתדלותו, ויוזמן לו חפצו ופרנסתו רק ע"י יגיעת הבשר שבטח עליה.
מעתה יתיישבו היטב, סתירת הדרשות לגבי בטחונו של יוסף, דאם מצינו תביעה על יוסף, על כך שהשתדל בצורה קלה ופחותה ע"י ההצלה שנסובה ובאה לפתחו, ואף זאת על דיבור קל ומועט, אם כן מעונש זה רואים אנו את תוקף הבטחון שהיה ליוסף, ומשום כך דרשו על יוסף את הפסוק המדבר על שלימות הבטחון.
וכלשונו של הבית הלוי:
וכיון שרואין אנחנו שיוסף נענש גם על זה, הא מוכח מזה דכל כך היה בטחונו גדול, עד כי גם זה המועט למותר נחשבה לו, ומזה העונש ניכר גודל בטחונו, מה שאין לשער ממש. וזהו שאמרו אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, דלפי גודל בטחונו לא היה לו לפנות כלל אל רהבים, ואפילו בדיבור קל.
♦
השתדלות – ולא פעולות יאוש
רבינו החזון איש בספרו אמונה ובטחון (ב, ו) מסביר על דרך זה, את דברי המדרש מהי התביעה משמים על יוסף, וכך מבאר, דהגם שיש מצב וחיוב עשייה של 'השתדלות' שהיא בגדרי הבטחון, אולם מנגד יש פעולה של 'יאוש' שאינה מתאימה לגדרי ההשתדלות, והאדם לפי רוב השתדלותו יכול להיתפס אליה. ועל כך נתבע יוסף הצדיק, מדוע משתדל הוא אצל המצרים אשר תכונת נפשם היא 'רהב', ובקשה מהם אין זו פעולת השתדלות אלא מעשה של 'יאוש'[22], ויש במעשה זה כעין זריית אבק על זוהר האמונה ובטחון, ואחרי שאינה חובה היא אסורה[23].מהי חובת ההשתדלות?
המכתב מאליהו (ח"א ע' 188) מביא בשם רבי זונדל מסלנט, שהעיד על עצמו, כי קונה הוא שטר הגרלה, ובזה יוצא הוא ידי חובת ההשתדלות, בכך שאם יזכה ויעלה בגורל, אפשר לתלות זאת בדרך הטבע.ומבאר זאת הגאון רבי זונדל מסלנט זצ"ל (שם)[24]:
הלא צריכים לעסוק בהשתדלות רק מפני שאין אנו ראויים לנסים גלויים, וע"כ אנו מחויבים לעשות באופן אשר ההשפעה היורדת אלינו יהיה אפשר לתלותה באיזה סיבה (והרוצה לטעות שהוא דרך הטבע יבוא ויטעה), אם כן בזה נגמר השיעור, אם ע"י ההשתדלות, אף היותר קטנה, יהיה מקום לטועה לתלות בסבה טבעית.
♦
ההשתדלות משתנה מאדם לאדם
ביסוד זה יבואר היטב סתירת ההנהגות אצל רבותינו הקדמונים, דמה שאצל גדול מסוים לדרגתו הנישאת בשלימות הבטחון נחשבת פעולה זו כהשתדלות יתירה, בעוד אשר אצל רעהו - גדול בתורה אחר, עשייה זו למדרגת בטחונו, חשובה כהשתדלות הראויה.ועל האדם מוטל לבחון ולבדוק את עצמו, עד כמה הוא בוטח, ועד כמה בטחונו אמיתי ומושרש, ולא בטחון מדומה ואין זו מן העבודות הקלות.
♦
האם אדם יכול לבטוח ביחס לאחרים
נידון הלכתי, שהגיע לפתחו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מעשה באדם שהפקיד את חפציו אצל אדם נאמן, ובליל פסח שהינו ליל שימורים, הלך הנפקד לנום על יצועו בעודו מותיר את דלת ביתו פתוחה, היות שלילה נשגב זה הינו משומר מן המזיקים, ואף את ממונו השאיר באותה שמירה, ואירע שפרצו לביתו ונגנב החפץ המופקד. מעתה נשאלה השאלה, האם מחויב הנפקד לשלם את הפסד הגניבה, היות שמחיסרון שמירתו ארעה הגניבה.והשיב הגריש"א, שעליו לשלם את דמי הגניבה. וגדר הדברים, שבטחון שייך לאדם ביחס לעצמו ולא על אחרים וממונם.
♦
השתדלות ברפואה
מטו משמיה דהחזו"א, שהטעם ששלח לרופאים הבכירים ביותר, מפני שטען שכיום הרופא הגדול ביותר הוא בגדר של ספק רופא, ועדיין יש מקום לבטחון, ואולם רופא הפחות ממנו כלל אינו נחשב לרופא.אמנם בקלם הלכו לחובש ולא לרופא, וזהו לפי שמדדו את דרגתם, שאינם בשלימות הבטחון בכך שאין זקוקים כלל לרופא, וכדברי הרמב"ן הנודעים (ויקרא כו, יא): 'מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'', ואף כאשר הוצרכו ללכת לרופא, הלכו הם לחובש שאינו יודע בוודאות לרפאות את המחלה, והרגישו כי עדיין נשענים הם על רחמי הי"ת.
♦
שער הבטחון – פתיחה
הַשַּׁעַר הָרְבִיעִי - שַׁעַר הַבִּטָּחוֹן בְּבִטָּחוֹן עַל הָאֱלֹקִים יִתְבָּרַךְ - וְזֶה פֶּתַח הַשַּׁעַר:אָמַר הַמְחַבֵּר, מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ בְּחִיּוּב קַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים, רָאִיתִי לְהָבִיא אַחֲרָיו מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים לְעוֹבֵד הָאֱלֹקִים יִתְבָּרַךְ, וְהוּא הַבִּטָּחוֹן עָלָיו בְּכָל דְּבָרָיו, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַתּוֹעֲלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּעִנְיַן הַתּוֹרָה וּבְעִנְיַן הָעוֹלָם, וְתוֹעֲלוֹתָיו בּוֹ בְּתוֹרָתוֹ, מֵהֶן מְנוּחַת נַפְשׁוֹ וּבִטְחוֹנוֹ עַל אֱלֹהָיו יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁהָעֶבֶד חַיָּב לִבְטֹחַ עַל אֲדוֹנָיו, מִפְּנֵי שֶׁאִם אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים, בּוֹטֵחַ בְּזוּלָתוֹ, וּמִי שֶׁבּוֹטֵחַ בְּזוּלַת ה' מֵסִיר הָאֱלֹהִים הַשְׁגָּחָתוֹ מֵעָלָיו וּמַנּיחַ אוֹתוֹ בְּיַד מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו,
♦
בטחון בכל עת ובשעת צרה
הַשַּׁעַר הָרְבִיעִי - שַׁעַר הַבִּטָּחוֹן, בְּבִטָּחוֹן עַל הָאֱלֹקִים יִתְבָּרַךְ.נראה כי המחבר הוא שכתב כותרת זו, שבכל ענייני הבטחון יש לאדם לסמוך על האלוקים יתברך 'לבדו'.
על האדם לדעת כי הבטחון, על אף שנוהג הוא בכל עת ובכל שעה, מכל מקום יש עוד ענין של בטחון בשעה שהאדם נמצא בצר ובמיצר בתנודות החיים ובסערותיהם, על כך כותב רבינו יונה (שערי תשובה ג, לא-לב) כי יש מצוה נוספת של בטחון אף בעת צרה קרובה.
♦
חיוב קבלת עבודת אלוקים והבטחון עליו
אָמַר הַמְחַבֵּר, מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ בְּחִיּוּב קַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים.היינו שלא די בעצם עשיית רצון ה' וקיום מצוותיו, אלא צריך האדם לקבל על עצמו את עבודת האלוקים.
רָאִיתִי לְהָבִיא אַחֲרָיו מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים לְעוֹבֵד הָאֱלֹקִים יִתְבָּרַךְ, וְהוּא הַבִּטָּחוֹן עָלָיו בְּכָל דְּבָרָיו.
בכל דרכיו – היינו בכל דברי וענייני האדם מוטל עליו לבטוח ולהישען על ה' אלוקיו'[25].
♦
על ידי הבטחון מגיע האדם למנוחת הנפש
בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַתּוֹעֲלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּעִנְיַן הַתּוֹרָה וּבְעִנְיַן הָעוֹלָם.השייכות האמתית והחיבור לתורה לא יתכנו בהעדרה של מידת הבטחון[26]. וכן הבטחון מחויב הוא אף לתועלות ענייני העולם. יש לדעת כי התורה נועדה לעשות אותנו מאושרים יותר, מאושרים באמת, בשונה מכל אנשי העולם המחפשים את הדרך הנעלמת לאושר ואיננה, ומשתמשים הם בתחליפים אחרים, שלבסוף אינם עומדים במבחן התוצאה ולא מביאים את השמחה והאושר המיוחלים.
מפרט כעת המחבר יותר, מהי התועלת בבטחון בענין התורה, והיא מנוחת נפשו ובטחונו על אלוקיו, המושג של 'מנוחת הנפש' הוא דבר מתחייב, ובהעדרו קשה מאוד לבר איניש לחיות את חייו באופן שליו ונורמלי. וזהו מה שרואים אנו בפירוש הגר"א (אסתר) על התכנית של המן 'להומם ולאבדם' (ט, כד) - לבלבל אותם ולהכניס בהם פחדים, שהמן דחה את תכנית המגירה שלו לאבד את שונאי ישראל מחודש ניסן עד לאדר בשנה הבאה, כאשר הידיעה ותכנית החיסול יתפשטו, כדי שהיהודים בכל מקומות מושבותיהם ייבהלו עד כדי איבוד עשתונות, פחד מות, ומהומת איש ברעהו. אם כן הבין המן שעל מנת להצליח בתכניתו צריך הוא את המצב של 'להומם'. המפתח להצלחה בחיים הוא כאשר האדם קונה ורוכש לעצמו את מנוחת הנפש בכל מצב[27].[28] ובספרים מתורת קלם הרחיבו בענין זה ומומלץ לראותם היות וזה נותן לאדם להיות 'אדם', ומנגד כאשר אדם בהול הוא אינו נחשב כאדם. ומשום כך נקבע המועד של פורים כאשר הגיעו היהודים למצב של 'ונוח מאויביהם', ויכולים הם לשבת בהתבוננות ולראות את יד ה'. ואף בשבת תכלית שבת מנוחה היא להיות רגוע ולראות את התכלית של בריאת העולם ורצון הי"ת.
♦
הפסד העדר הבטחון בהי"ת
מִפְּנֵי שֶׁאִם אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים, בּוֹטֵחַ בְּזוּלָתוֹ, וּמִי שֶׁבּוֹטֵחַ בְּזוּלַת ה' מֵסִיר הָאֱלֹהִים הַשְׁגָּחָתוֹ מֵעָלָיו וּמַנּיחַ אוֹתוֹ בְּיַד מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו.יש מידה בהנהגת שמים שאדם מושגח בפרטיות על האדם כל הליכותיו, ויש הנהגה טבעית – בה האדם מסור להנהגת הטבע וההשגחה עליו היא שונה, כי האב מחפש הוא את טובתו של בנו, אולם אם בנו מגלה עצמאות יתר ומחפש להסתדר לבדו, אם כן אביו אף הוא מסיר את השגחתו מעליו ומניח אותו להסתדר בכוחות עצמו. והנהגת שמים היא בבחינת 'ה' צילך', ככל שהאדם יותר בוטח מקבל הוא יותר שפע, וכאשר הוא פחות בוטח, יש כלפיו פחות השגחה, כמו הצל שהוא מקביל למציאות האדם. ואם כן הביטחון בה' נצרך הוא לאדם (מלבד הפסד המצוה של הבטחון בהי"ת). אלא שבהיעדרה של מידת הבטחון נגרם לאדם נזק ממשי, שמפסיד הוא את מצבו האמיתי בחיים, מאחר והנהגת שמים כלפי האדם היא עד כמה שהוא יותר בוטח – מקבל הוא יותר את השפע, וכאשר פחות בוטח פחות מקבל.
יש להוסיף עוד נקודה למחשבה על מנת לשלול את הבטחון על זולת ה', שכן אף אם ירצה העשיר הנדיב להיטיב עימו, מניין לו שלא יארע לאותו עתיר נכסים מקרה רע, או פגע, ובניו אחריו לא יחפצו להכיר בו כלל, וכן בשאר אפשרויות של העדר הטובה על אף רצונו של הנדיב. ואף שהקב"ה מנהג את עולמו בדרך של סיבה ומסובב, זהו על מנת שלא יהיה מוכרח האדם בבחירתו, אלא שהבחירה תהיה ברצון.
ואם כן, כאשר האדם אינו בוטח בה' בהכרח בוטח הוא בזולתו, שכן אין מציאות בה האדם אינו בוטח. ואם בוטח באחרים, הרי שמניחו הקב"ה לחסדי מי שבטח עליו, והנהגת שמים עמו משתנית.
♦
מצות הבטחון נוהגת בכל עת ובכל שעה
אָמַר הַמְחַבֵּר, מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ בְּחִיּוּב קַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים, רָאִיתִי לְהָבִיא אַחֲרָיו מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים לְעוֹבֵד הָאֱלֹקִים יִתְבָּרַךְ, וְהוּא הַבִּטָּחוֹן עָלָיו בְּכָל דְּבָרָיו, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַתּוֹעֲלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּעִנְיַן הַתּוֹרָה וּבְעִנְיַן הָעוֹלָם.במושכל ראשון יכול האדם לחשוב ולסבור כי מצוות הבטחון אינה אלא מצוה הנוהגת מעת לעת, ועיקרה כאשר מגיע האדם לקשיי ונפתולי סערות החיים, ודוקא באותה שעה נוהגת מצוות הבטחון, ככל מצוות זמניות הנוהגות מזמן לזמן.
אמנם המחבר מאיר את עינינו בזה, כי מצוות הבטחון היא מצווה תמידית, משום שהמציאות מורה כי האדם בכל עת ובכל שעה בוטח הוא! שכן האדם רוצה להישען על דבר ולהרגיש יציבות החיים בעזרתו, אולם הבחירה מסורה היא בידו במה לבטוח, האם בצור ישראל ומושיעו, או בהבלי הזמן הנפסדים[29].
וכאשר השיב האדם אל ליבו שהוא במציאות של בטחון בכל תהלוכותיו, אזי בוטח הוא על הי"ת שראוי לבטוח עליו, ומוסיף והולך ומתעלה בהליכות הבטחון, והופך הוא על ידי כך את הבטחון ליותר מושרש ואמיתי בלבבו. ועצם המציאות שהוא בוטח משקיט הוא ומרגיע את נפשו, וזו מנוחת נפש הבוטח עליה סובבת מידת הבטחון.
♦
החיוב לבטוח בשלימות כעבד על אדוניו
כְּמוֹ שֶׁהָעֶבֶד חַיָּב לִבְטֹחַ עַל אֲדוֹנָיו.כיום איננו מכירים את המושג 'עבד', אולם בימים הקדמונים לעבד לא היה מאומה מעצמו, וכל כולו היה נשען ובטוח לקבל מחסורו מחסדי אדוניו. ואם כן כמו שהעבד בוטח על אדוניו בשלימות לקבל את מחסורו, כן האדם מחויב לבטוח על הקב"ה, ושלימות הבטחון הוא כאשר האדם חש במצב של כעיני 'עבד אל אדוניו', שכל המוטל על העבד הוא לשרת את אדוניו בלבד, ומסיר הוא מעצמו כל דאגה נוספת לדברים אחרים, ואינו טרוד ומודאג על דרך הגעת טרפו ומזונו ושאר דברים שנצרך הוא להם, היות שהאחריות עליהם מסורה ביד אדוניו לבדו.
זהו המושג של הבטחון האמיתי, כאשר נרגיש ונחוש שסמוכים אנו ובטוחים על האחד יחיד ומיוחד וכל דבר אפס זולתו, אין כל ממשות שאפשר להישען עליו.
אמנם דרכו של עולם בהסתר שם בוטח האדם על קרוביו, ושאר הוויות העולם. ואת התפיסות השליליות שכבר קיימות ונתונות בלב האדם, בא שער הבטחון להוציא מהכרתנו.
♦
תועלות הבטחון
בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַתּוֹעֲלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּעִנְיַן הַתּוֹרָה וּבְעִנְיַן הָעוֹלָם.תועלת הבטחון בענין התורה מבוארת היטב על פי דברי הגאון שהובאו לעיל, כי עיקר נתינת התורה לישראל בעבור מידת הבטחון.
ואף תועלת בענייני העולם יש בבטחון, זהו כאשר האדם מוצא מרגוע ומנוחת נפש, מלהטריד את עצמו בסערות העולם ותהפוכותיו, ומוצא את עצמו שליו ורגוע.
♦
הבטחון מהווה תנאי עיקרי לעבודת האלוקים
אָמַר הַמְחַבֵּר, מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ בְּחִיּוּב קַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹקִים, רָאִיתִי לְהָבִיא אַחֲרָיו מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים לְעוֹבֵד הָאֱלֹקִים יִתְבָּרַךְ, וְהוּא הַבִּטָּחוֹן עָלָיו בְּכָל דְּבָרָיו.מבאר בזה המחבר, מדוע הסמיך הוא את שער הבטחון לחיוב עבודת האלוקים, היות שעל מנת לזכות לקבל את עבודת ה', לשם כך נצרכת יותר מכל שאר הדברים, מידת הבטחון. וכדי להיות עובד ה' יש תנאי עיקרי, והוא שיהא בטוח לגמרי בהי"ת בכל דבריו, ובלא זאת חסר בהשתייכותו בכל עבודת האלוקים.
♦
הדרך לרכישת מנוחת הנפש
מֵהֶן מְנוּחַת נַפְשׁוֹ וּבִטְחוֹנוֹ עַל אֱלֹהָיו יִתְבָּרַךְ.מהי מנוחת נפש הבוטח? אדם שיושב ולומד, נדרש הוא שיהא רגוע ושליו[30], וכאשר יש חוסר רגיעה פנימית וחוסר מנוחת הנפש, יקשה על הלומד להיות מונח בלימוד, להבין נכון יותר, לקיים את המצוות בשלימות ולהשתייך יותר ויותר לעבודת ה'.
סוגיית מנוחת הנפש, כבר בעבר היוותה היא סוגיא גדולה בדרכי רכישתה, והיום היא בוודאי סוגיא רחבה, כאשר העולם כולו הוא כפר קטן, וכל אדם מודע לכל מה שקרה בכל העולם לפרטי פרטים על כל פחיתותיו, ובסכלותנו אנו מתעניינים בזאת[31].
אחת הצרות הגדולות של דורנו ללא ספק, היא עודף המידע והאינפורמציה, דבר הגורם להעדר מנוחת הנפש. וכאשר האדם כל כולו מונח בלימוד, העסק שלו הוא מהי שאלת התוספות, וביאורו של המהרש"א, וודאי שראשו נקי ונינוח יותר[32].
ואכן יש לנתב את ריבוי הידיעות לצד החיובי, שעל ידי כך אפשר להגיע להרבה ידיעות הנצרכות בלימוד.
♦
בטחון העבד על אדוניו
כְּמוֹ שֶׁהָעֶבֶד חַיָּב לִבְטֹחַ עַל אֲדוֹנָיו.כיום אין לנו כלל ציורים של מלך, ואף לא ציורים של עבד, היות שדרגתנו כה נמוכה, לא נתנו לנו משמים לראות את המושג של עבד, משום שעל ידי כך הייתה עלינו תביעה יתירה ונוספת.
העבד הוא משולל כל אמצעים לדאוג לעצמו, ותלוי ועומד הוא בחסדי אדוניו, ברצותו יתן לו לאכול וברצותו ישלול זאת ממנו. העבד אינו רשאי ואינו יכול ללכת צעד אחד בלי אישור אדוניו, אין מושג של יום חופשי וכדומה, הכל תלוי הוא בשליטת בעליו.
ובעבד מסוג זה, כל בטחונו הוא רק על אדוניו, ודברים אלו לבדם נשמעים על מפתן שפתיו, כי בלעדי אדונו לא יהא לו מאומה, ומשכך בוטח הוא רק על בעליו ואדוניו. ולגבינו יש לנו להרגיש ולחוש כי המציאות האמתית והחלוטה, שאנו תלויים בחסדי ה' עימנו על כל צעד ושעל, בכל אשר יפנה האדם.
♦
אין אדם שאינו בוטח!
מִפְּנֵי שֶׁאִם אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים, בּוֹטֵחַ בְּזוּלָתוֹ.הבחנה חדה, חודרת ומעמיקה בנפש האדם לימדנו כאן המחבר, שאין מושג שאדם אינו בוטח! אלא בהכרה או בתת מודע בוטח הוא בדבר מה, או בזולתו או בטבע וכדומה, ומי שאינו בוטח באלוקים בהכרח בוטח הוא בזולתו.
וביאור הדברים, היות שהאדם כשלעצמו קצרה ידו מלהשיג את כל צרכיו, אם כן בהכרח בוטח ונשען הוא על אחרים. אלא, דהבחירה נתונה ומסורה בידו האם לבטוח בה', או לבטוח בשאר הגורמים הנפסדים, ולאבד את ההארת פנים של השגחת ה' עליו.
ובהמחשת הדברים יותר, אדם לא היה מתיישב אף על כיסא, אם לא שקיימת בתת המודע שלו הכרה נעלמת, כי הכיסא הוא מספיק יציב וחזק על מנת שהוא יוכל להחזיק אותו. ואולם אם אין הוא בוטח בה' – בוטח הוא בזולתו, במציאות אחרת, חוקי הטבע וכדומה, עד כדי המרת כבודו בתבנית שור אוכל עשב.
וכאשר חסר לו בבטחון, אזי מושגח הוא בהנהגה אחרת כלפיו. היינו, דישנה הנהגה מיוחדת לאדם הבוטח, והנהגה אחרת לאדם שאינו בוטח, כאשר נשאר הוא מוזנח להנהגת הטבע על מי שבטח עליו, ובלא השתדלות מרובה זאת יתכן שיופסד וינזק, מאחר ונמסר הוא להשגחת הדבר שבטח עליו[33].
♦
שתי רעות והפסדים בעזיבת ה'
וְיִהְיֶה כְּמִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (יִרְמְיָה ב, יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים" וגו'.יש כאן ב' תביעות: א. 'אותי עזבו מקור מים חיים', שהקב"ה הוא באר מים חיים הנובע ומתמלא מעצמו (ראה בגור אריה, הביאו בהקדמת השב שמעתתא אות א'). ב. במה שחוצבים להם בארות נשברים, ששם ספק אם יכילו את המים, או שלא יצליחו להגיע למים שאגורים בהם, ואף אם יכניסו לתוכם מים הם לא ישמרו בהם כיאות.
בנוסף יש לציין כי בהמשך הכתוב בירמיהו (שם, יט): "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה'", הרי לנו שכאשר עוזב האדם את הקב"ה ובוטח באחר, מניח הקב"ה אותו בידי מי שבטח עליו, ומגיע לידי 'תיסרך רעתך'[34].
♦
מעשה העגל
וְאָמַר (תהלים קו, כ): "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׁב".השלמת הכתובים בתהילים (קו, יט-כ) אותם מצטט רבינו המחבר: "יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם (כבוד הוא הנשמה והדרגות העליונות אליהם הגיעו בסיני), בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב". נראה אם כן שזהו מאותו ענין, שחיפשו ישראל בחטא העגל דבר מוחשי להישען ולהיסמך עליו[35].
♦
הבוטח בה' זוכה לה' מבטחו
וְאָמַר הַכָּתוּב (ירמיה יז, ז): "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטָחוֹ".כאן מבאר המחבר את שיטתו לצד הטוב, דאם יבטח בה', ממילא יהיה ה' מבטחו. דהרי לעיל כתב שאם האדם בוטח בזולת ה' מסיר הקב"ה את השגחתו מעליו, ואילו אם הוא בוטח בה' הרי שזוכה הוא לכך שה' משגיח עליו ומנהיגו - והיה ה' מבטחו.
♦
הבוטח בה' הרי הוא מאושר
וְאָמַר הַכָּתוּב (ירמיה יז, ז): "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטָחוֹ", וְאָמַר (תהלים מ, ה): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב".מקודם הביא המחבר ראיה לכך שהבוטח בה' הרי הוא ברוך. ובפסוק הנוסף נאמר שהבוטח בה' הרי הוא מאושר.
♦ ♦ ♦