סדר עשית המקווה בזמנינו לדעת הראב״ד

הרב משה מרדכי אייכנשטיין
ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב

סדר עשית המקווה בזמנינו לדעת הראב"ד[2]

בירור דאף לדעת הראב"ד הפסול דנתן סאה ונטל סאה הוא מחמת תפיסת יד אדם, וממילא יש להכשיר אף לדעתו כשעושה בור השקה

א. דעת הרמב"ם – נתן ונטל ביד הוי כתפיסת ידי אדם במקווה

משנה (מקוות פ"ו משנה ח): 'היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לעליון, עד שירדו לתחתון ארבעים סאה'. ובר"מ בפה"מ כתב: 'ואמר ממלא בכתף ונותן לעליון כפי העיקר הידוע שמקווה שיש בו מ' סאה לא יפסלוהו מים שאובים'.
וכ"ה בספרו (פ"ד ממקוות ה"ו): 'אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר. ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מ' סאה מים כשרין והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון מ' סאה הרי התחתון כשר'.
באר הרמב"ם, שמכיוון שכשיש ארבעים סאה מי גשמים כל מימות שבעולם הבאים עליהן אין פוסלין אותן, הלא נמצאנו למדים שהמים השאובין עצמן נטהרים ואינן חשובים עוד כמים שאובים כלל, הרי מעתה ואילך גם אם ימלא בכתף העליון וישפך לתחתון, התחתון יוכשר, אף שלא היו בו עצמו ארבעים סאה מי גשמים מעולם, דהלא המים שמילא בכתף לעליון, אינן בגדר שאובים כלל שנעשה בהן זריעה במים הכשרים, ויכול לעשות מהן אף מקווה אחר לכתחילה.
אולם להלן שם (ה"ז) כתב הרמב"ם: 'מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובין ונטל אח''כ ממנו סאה ה''ז כשר. וכן נותן סאה ונוטל סאה והוא כשר עד רובו'.
וכבר תמה הרא"ש (הלכות מקוות סימן א), על הרמב"ם שלכא' סתר משנתו, דלמה נכשיר נתן סאה ונטל סאה רק עד רובו, הלא הסאה שנתן הוכשרה לגמרי, ועל כרחך לא איירי סוגי' זו דפרק הערל (יבמות פב:) שהעתיק הרמב"ם אלא לעניין מי פירות, כפי הגירסא שלפנינו שהגמ' שם הביאה מתני' דפ"ז כמו שכתבו שם התוס' עי"ש.
אולם דעת הרמב"ם בהכרח לחלק בין נתן סאה ונטל סאה בידים לנשפך ממילא. והכס"מ כתב שם עפ"י הרמב"ן, שהוא פסול דרבנן משום מראית עין שיבואו להכשיר אף מים שאובין, ולא גזרו אלא באופן כזה שנראה שהוא בא לעשות כל המקווה שאובין בידים ע"י נותן סאה ונוטל סאה.
ונוכל לומר שאינו דין דרבנן מגזירה בעלמא, אלא שכיון וכל פסול שאובין הוא משום מקווה הנעשה בתפיסת יד אדם (והארכנו בזה בספרנו מן המים - מקוות), על כן על אף ששאובין בטל דינם בהזרעה במים כשרים, כל זה כשאינו נעשה באופן שהוא בא להחליף המים הנקווים במים שעושה בהן מעשה בידים, שאז הוא מגדיר מחדש את המקווה כמקווה העשוי בידי אדם ונפסל, אולם כשנעשה ההחלפה ממילא, לא חשיב כנעשה בידי אדם, שהרי אינו אלא נותן ומזריע שכשר, וההחלפה נעשית מאליה.
והנה ברמב"ם כתב עפ"י המובא בגמ' דמיירי שהיה מתחילה מ' סאה מכוונות, ולכא' לשיטתו לאו דווקא הוא, שכל שמחליף רוב המקווה הכשר בידים, אף מקווה הנעשה כולו מתחילה ע"י מים שאובין שהשיקם יהיה חד דינא, ואין נפק"מ במידת המים כלל, (הן למה שבאר הכס"מ והן לביאורינו), ויש לעי' למה נקט מ' סאה מכוונות ומה העניין בזה, וצריך עיון.
♦

ב. דעת הראב"ד - אף בניטל ממילא אם היה לו כוונת מכוון בזה, הווי כנתן ונטל ביד

אמנם הראב"ד בספר בעלי הנפש סימן ג כתב אף כלפי משנתנו שאין כשר ממלא בכתף לעליון ונשפך לתחתון, אלא משום דאמרינן שכשיש ארבעים סאה למעלה וממלא כדי שישפך למטה ויהיו לו ב' מקוות של ארבעים סאה, המציאות היא שיוצאים המים מעליון לתחתון כיחס שנכנסו, ויש בתרווייהו מחצה על מחצה, ולכן כשר, אבל אילו היה נחסר מאחד מהן רוב מקווה היה נפסל כדין נתן סאה ונטל סאה.
הלא מבואר מהראב"ד שלא כמשמעות הרמב"ם שלא נפסל אלא כשנטל בידים, וגם כשניטלו המים מעצמן הוי כנתן סאה ונטל סאה.
ופשיטות דברי הראב"ד משמע שסבר, שאין המים השאובין בטלים אף בזריעה במים הכשרים, אלא שכל שיש כאן מקווה כשרה, כל מימות שבעולם אינן פוסלים אותה, ועל כן יש לפסול את המקווה כשאין בו רוב מים כשרים.
ולפי זה יהיה מוכרח שהראב"ד יסבור שאי אפשר לעשות השקה או זריעה למקווה שאוב לרגע אחד בלבד כמו שכתב הרא"ש בתשובה (כלל לא אות ב), וכמו שהוכיח כן ממשנה ג 'שלשה מקואות, בזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה, ובזה עשרים סאה מים שאובין, והשאוב מן הצד, וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו, המקואות טהורין והטובלים טהורים'. ומשמע שאף המקווה השאוב נטהר מכאן ואילך אף לאחר שיצאו הטובלים ממנו, ולדעת הראב"ד לכאורה הלא השאובין נשארו כמות שהן ולמה יטהרו יותר מניטל רובן.
ובשלמא לרבינו ירוחם שהסתפק האם די בחיבור של השפו' הנוד לעולם או די ברגע אחד, י"ל דמתני' הנ"ל עדיפא טפי שהיא כזריעה שהמים מתחברים על השפה למעלה, אבל מה נענה ביום שידובר לשיטת הראב"ד וצע"ג.
ועל כן יותר היה נראה לומר, שאף הראב"ד לא כיוון לומר שאין המים שאובין מתבטלים לעולם במים הכשרים, ובפרט ע"י הזרעה שהוא ביטול גמור לא יעלה על הדעת לומר כן, אלא שכוונת הראב"ד להשוות נתן סאה ונטל סאה למשנתנו שממלא בכתף ושופך לעליון על מנת שירד לתחתון ויעשה ב' מקוות, שכיון שבכוונת מכוון עושה כן, חשיב נמי כתפיסת יד האדם במקווה לפסול אם נשאר לו פחות מרוב מקווה כשר.
♦

ג. גם בפחתו מעצמן יש לומר שחשיב כנטל ונתן סאה בידים

אולם לפו"ר ממה שכתב הראב"ד בסימן א לא נראה כן, ששם כתב שגם אם מילא מים שאובין ופחתו המים מעצמם, אנו אומרים דהוי כנתן סאה ונטל סאה שהוא נפסל ברובו, והרי שנראה שאינו משום שעשה כן בכוונת מכוון כמו שניסנו לבאר בדעתו.
אולם לאחר ההתבוננות נראה לקיים דברינו, ועוד להוכיח כן מדבריו למהדורה בתרא דידיה, וכמו שנבאר.
דהנה במהדורה לפני האחרונה לשון הראב"ד: '...דכיון דמיא קא חסרי ואזלי כי חסר ארבעים סאה משהו, קא מהנו בהו מחצה דשאוב למפסלינהו כנטל סאה ונתן סאה וכו'. והיינו שבאר הראב"ד, שכל שמילא מים שאובין ואח"כ נחסרו עד שלא נשארו ארבעים סאה מים כשרים, אי ריבה עליהם מים שאובין (או אפי' מחצה למה שכתב הכא) פסל המקווה.
אולם במהדורה אחרונה שלו שינה הראב"ד וכתב: 'מיהו היכא דחסרו מיא וקמו ליה על שיעור מקווה ודאי אהני לי פסולין למפסליה דהוי כנתן סאה ונטל סאה'. הרי שכאן כתב דמיירי שחסרו ועמדו על שיעור מקווה ואז דווקא אהני ליה פסולין למפסלינהו, ובודאי שלשונו זה הינו נובע מלשון הברייתא בסוגי' הנ"ל דמיירי במ' סאה מכוונות ונתן סאה ונטל סאה וכו' (ואף ששם מיירי מארבעים סאה ואילך והכא איירי רק בשיעור זה, שהרי בפחתו יותר אין לי כלל ארבעים סאה), אלא דטעמא בעי מאי שנא מ' סאה מכוונות דווקא לפסול.
ויש אפשרות ללמוד דלאו דווקא שכוונתו לפסול מעת הגיעם למ' סאה מכוונות ואילך (שהוא דחוק מאד מפאת הציור שמילא מים שאובין ואח"כ נפחתו ובאו עד ארבעים סאה מכוונות ועדין יכול להיות שיהיו רוב או מחצה מי גשמים ויכול להיות שלא יהיו, וקשה מאד לשער דבר זה), אלא שכוונתו שלפי שיעור זה נפסל בכל פחיתת מים, דהיינו שלא כמו שכתב במהדורה ראשונה שנפסל כל שאין ארבעים סאה מכוונות כל שיש רוב מים שאובין כנגדן שהוא חומרא יתירה, אלא כוונתו לפסול בכל שאין כ"א סאין מים כשרים אם יש רוב כנגדם מים שאובין, דהיינו שכמו שאם היו מ' סאה מכוונות, והיה נוטל סאה ונותן סאה היה נפסל כל שלא נשארו כ"א סאין שהן רוב מקווה כשר כמבואר בגמ', כן בכל פחיתת המים יש לפסול כל שע"פ חשבון אין כאן כבר רוב ארבעים סאה כשרים דהיינו כ"א סאין ויש רוב כנגדם של מים שאובין.
ועל פי זה הנהיגו הבאים להדר ולצאת ידי דעת הראב"ד להשגיח שיישארו בבור הטבילה כ"א סאין של מי גשמים ממש שבאופן אחר אי אפשר להכשיר, שהרי ע"י זריעה ואפי' השקה לעולם מתערבים המים ע"י הטבילה (מחמת חוק כלים שלובים כמש"כ חזו"א בסדר עשית המקווה) עד שלא יישארו כ"א סאין של מי גשמים, שהרי לדעת הראב"ד פשיטא שיש להשאיר את חור ההשקה פתוח, ק"ו מזריעה שלא נחשבים המים כשרים אלא כשיש כאן מי גשמים איתם בפועל^[3].
אולם הדבר מצד עצמו תמוה מאד דמהכ"ת לן שיעור של כ"א סאין שהוא שיעור של רוב ארבעים סאה, כנגד רוב גדול של מים שאובין, דאף שמצינו שהראב"ד הביא מי שצידד שרוב ארבעים סאה מי גשמים הוא דאו', אולם זה בתחילת עשית המקווה, בשביל להחשיב את עיקר שיעור המקווה ע"י מי גשמים, אולם לאחר שנתרבה והתמעט, הוא סברא מוזרה עד מאד, לומר שיש משמעות לכ"א סאין של מי גשמים כיון והן רוב שיעור כשרות המקוה, ורוב כזה שאינו במציאות כלל לא מצינו מעולם בשום מקום, וצריך עיון.
אלא שנראה שבין אם ננקוט שכוונתו כפשטיה ממש שכל הפסול הוא ממתי שנפחת המקווה ובא לארבעים סאה מכוונות, ובין אם ננקוט שכוונתו שהחשבון הוא לפי ארבעים סאה מכוונות ונתן ונטל סאה שהשיעור הוא כ"א סאין כנ"ל, יסודו הוא במה דאמרינן שמה שמילא יותר מארבעים סאה הוא משום שרצה שאף שיפחתו המים יעמדו לכל הפחות על שיעור ארבעים סאה, ועל כן גם בפחיתה זו הוי כנטל סאה בידים, וכממלא בכתף ושופך מעליון לתחתון, שעכ"פ כוונת מכוון היה לו למלאות את המקווה מתחילה במים שאובין, כדי לסמוך אח"כ שיש לו די והותר מים בבור, ולכן יש לפסול משום נתן סאה ונטל סאה עד רובו.
וממילא אם ננקוט כפשטיה דלישנא של הראב"ד, אז הוא לגמרי כפשוט שכל שהגיע לארבעים סאה הוי כאילו תיכנן כך מלכתחילה, ויפסל ברוב מים שאובין אם לא נשארו רוב מי גשמים כעת, דחשיב כעושה כן בידים כנתן סאה ונטל סאה.
וגם אם נימא דכוונתו דזה השיעור הקובע בכל פחיתת מים, נוכל לומר שקבעו שיעור זה, כלפי כל פחיתת מים מפני שהוספתו הייתה לשם כך שאף אם יפחת יישארו לו ארבעים, ואז יהיה השיעור הזה קובע, ונתנו כן השיעור בכל פחיתת מים כי כוונתו הייתה לפחות עד שם, ואז בשיעור כזה ייחשב כתפיסת יד אדם בוודאי הקלו שלא לפסול ביותר מכך.
וכן לפי הנוסחה הראשונה הוא אפי' יותר פשוט, שאמרו שכל שנפחת מארבעים סאה של מי הגשמים הראשונים, נחשב שלזה הייתה כוונתו והוי כנתן ונטל סאה שאינו כשר עד רובו, אלא שלנוסחה בתרא קשה לפרש כלל דבריו אי לא נימא כמש"כ שהוא משום דאמרינן שכאילו לכך כוונתו, ויתכן שרק אם הייתה כוונתו כך באמת, ורק בפחיתה טבעית יהיה כך דינו, אבל אם יפחת מחמת גורם חיצוני לא נימא כן כלל.
כך או כך, לפי זה אין לפסול כלל לדעת הראב"ד כל השקה כשפופ' הנוד, שהרי גם אם יתחלפו המים בבור ההשקה ברוב העיתים, הלא לא חשיב כלל כנתן ונטל סאה בידים, שרק הוא הפוסל גם לדעת הראב"ד לפי מה שנתבאר.
♦ ♦ ♦