זיכוי רבים בתקיעת שופר
כיצד ינהג אדם המזכה את הרבים בתקיעת שופר כאשר זמנו מוגבל, יש בפניו שתי אפשרויות, לתקוע לחלק מהאנשים תקיעות מרובות או לתקוע לכולם באופן חלקי, כיצד ינהג[2]?♦
מחלוקת הרמב"ם ורב האי גאון בר' אבהו
לפי דין התורה מספר הקולות שחייב אדם לשמוע בראש השנה הם תשעה קולות. ומקור הדברים מהמשנה בר"ה דף לג ע"ב: "סדר תקיעות: שלש של שלש שלש" והגמרא מביאה לכך לימוד מג' פעמים שמוזכר בתורה "תרועה" פעמים בעניין ראש השנה ופעם אחת גבי יובל, ולמדו חכמים תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. ובדף לד: "אמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא" והגמרא מביאה תנא דמסייע ליה.הגמרא מביאה שנחלקו התנאים במשמעות תרועה של התורה, האם זו גניחה דהיינו השברים שלנו, או יללה, דהיינו קולות התרועה שלנו. ובדף לד ע"א: "אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה”. מסקנת הגמרא היא שבנוסף לכך עשה ר' אבהו: תש"ת תר"ת.
על פי דברים אלו פסק הרמב"ם בהלכות שופר וסוכה ולולב פ"ג הלכה ב-ג:
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.
היללה היא שאנו קוראין תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין אותה שלשה שברים, נמצא סדר התקיעות כך הוא: מברך ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים א ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק.
לשון הגמרא מספקא ליה אי גינוחי גנח או ילולי יליל מסתדר היטב על פי דברי הרמב"ם הללו. ולפי הבנת הרמב"ם כוונת הגמרא היא שר' אבהו שכל סדר נעשה ג' פעמים.
אך דעת רב האי גאון שונה. הובאו דבריו בבית יוסף בסימן תק"צ:
וכתבו הרא"ש (שם) והר"ן (שם. ד"ה אתקין) שנשאל רבינו האי וכי עד שבא רבי אבהו ותיקן שיהיו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר והשיב כך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות ומהם עושים יבבות כבדות שהם שברים ואלו ואלו יוצאים ידי חובתם שברים כבדות תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אף על פי שאינה חלוקה ולא היו מטעים אלו את אלו כי חכמים של הללו מודים דיבבות תרועות הן וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועות הן וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה והא דאמר אביי בהא ודאי פליגי (לג:) לאו פלוגתא ממש קאמר שהיו מטעים אלו את אלו אלא הכי קאמר בהא ודאי פליגי במעשיהם דתנא דידן היה עושה התרועות יבבות ותנא ברא היה עושה אותן שברים כל אחד לפי מנהג הבכי של מקומו אף על פי שאין בזה שום קפידא שהרי שניהם ענין בכי הוא ואין כאן חילוק ענין אלא חילוק מעשה ולפי זה כי אמרינן בדרבי אבהו מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל וכן כי אמרינן מספקא ליה דילמא גנח ויליל צריך לומר דלאו ספק ממש קאמר לענין דינא אלא לחילוקי המנהגות קורא ספק ולשון שאינו מדוקדק הוא ודברים אלו כתב הריטב"א בתשובה וכתב על זה ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים ואילו היתה תקנת רבי אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחת מהן שלשה סימנים שאם לא כן אין בשלשתן אלא אחד שיהיה אמת אבל לפי זה שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחת מהם ולפיכך כדי שלא להטריח על הציבור די לנו באחת מהם וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולם אמת ואנו עושים תחלה דברי רבי אבהו ואחר כך דברי תנא ברא ואחר כך דברי תנא דמתני' להעלות בקודש לפתוח בקטן ולסיים בגדול וזה כפתור ופרח עכ"ל.
לפי דברי רב האי גאון יתכן שפרוש הגמרא בעניין ר' אבהו שהתקנה שלו היתה לעשות את כל המנהגים ולהראות שכולם אמת, אם כן אין צורך לשלש כל סדר, ואין טעם להגיע לל' קולות.
השו"ע בסימן תק"צ פסק כדברי הרמב"ם שתקנת ר' אבהו היתה מחמת הספק, ואם כן למעשה שומעים כל סדר ג' פעמים ומגיעים לל' קולות.
כאשר אין זמן או אפשרות לתקוע את כל התקיעות מה עושים? נראה שהדבר תלוי במחלוקת זו: דהיינו לדעה שיש ספק מהי התרועה, אם יתקע תשר"ת, תש"ת, תר"ת פעם אחת בלבד, נמצא שודאי לא יצא ידי חובתו ממה נפשך, ואם כן עדיף שיבחר את אחד הסדרים ויתקע אותו ג' פעמים ויתכן שיצא ידי חובתו. אך לפי רב האי גאון, בכל האפשרויות יצא ידי חובה, ויש עדיפות לתקוע תשר"ת, תש"ת, תר"ת ובכך הוא נוהג את תקנת ר' אבהו להראות שכל הקולות כשרים.
♦
דעת המשנה ברורה
בסימן תקפ"ו איתא: "המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובתו”. המשנה ברורה הביא מהאחרונים שכאשר אין אדם אחר שיתקע לו הוא תוקע לעצמו, אך לא יתקע יותר מאשר י' קולות: תשר"ת, תש"ת, תר"ת שהם מעיקר הדין. ומקור הדברים מהמטה אפרים. אין בדבריו התייחסות מפורשת לעניין הברכה, מסתימתו של המשנה ברורה נראה שכוונתו עם ברכה.ועוד, מקור הדברים לדברי השולחן ערוך שאדם אחר תוקע הוא מהגמרא בראש השנה דף כח ע"א: "המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה”. והטעם לכך: מצוות לאו להנות ניתנו. מפשט לשון הגמרא משמע שהוא עצמו תוקע. וכן משמע מלשון הרמב"ם פרק א' מהלכות תקיעת שופר. אולם ברי"ף ז ע"ב מדפי הרי"ף הגירסא: "והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. משמע יותר שתוקעים לו אבל הוא עצמו יתכן שלא יכול לתקוע”.
הבית יוסף בסימן תקפו הביא את דברי הכלבו: "כתב הכל בו (שם) המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו”. ובשולחן ערוך הכריע כדעתו.
הב"ח תלה את הדבר בגרסה בגמרא וגרסת הטור הרא"ש, הרמב"ם, האגודה, רבנו ירוחם: "לתקוע בו". לעומתם, הרי"ף ובעל המאור גרסו: "לתקוע לו". למעשה, הב"ח כתב: "מיהו למעשה נקטינן לחומרא חדא דהא חזינן דהתוקע נהנה בתקיעתו ועוד דהא אמר רבא גופיה המודר הנאה ממעין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף אלמא אף על גב דעיקר דעתו בטבילה לשם מצוה אפילו הכי אסור בימות החמה כיון דאיכא נמי הנאה הוא הדין בשופר ומיהו כשאין שם אחר שיכול לתקוע לו כדאי הם הרמב"ם והרא"ש לסמוך עליהן בשעת הדחק”.
והמגן אברהם מפנה ליו"ד סימן רכא, שם השולחן ערוך נוקט שיכול לתקוע בעצמו. ולכאורה יש כאן סתירה בשולחן ערוך, ולכן הכריע המגן אברהם שבשעת הדחק יתקע בעצמו. וכן הש"ך ציין לסתירה והכריע שבשעת הדחק יכול לתקוע לעצמו. על פי הדברים האלו כתב המשנה ברורה: "ומ"מ כתבו האחרונים דבשעת הדחק שאין לו אחר מותר לו בעצמו לתקוע רק שאין לו לתקוע כי אם עשרה קולות דהיינו תשר"ת תש"ת תר"ת שהם מעיקר הדין".
ובשער הציון סקל"ח כתב: “ב"ח ומגן אברהם ובמאמר מרדכי ושאר אחרונים העירו שעל כן עיקר סברא זו אינה אלא חששא בעלמא, שהרי בשופר של ע"ז תוקעין בו לכתחלה אי לאו סברא דמאיסא ומטעמא דלאו להנות נתנו המצות, ולא חיישינן שמא יהנה גופיה בתקיעה, ועל כרחו דאינו אלא לכתחלה היכי דאיכא אחר, ובספר כפת תמרים כתב דהכל לפי האדם, אם מרגיש שבטבעו אינו נהנה מתקיעתו מותר לתקוע בו לכתחלה".
משמע שמעיקר הדין במודר הנאה משופר יכול לתקוע בעצמו ויש בכך רק חשש בעלמא, ואעפ"כ כתב המשנה ברורה שלא יתקע יותר מעשר קולות שהם מעיקר הדין. וממילא נראה שאף יברך עליהם, דאם אי אפשר לברך, לא מתקבל על הדעת שמחמת חשש בעלמא ימעט בתקיעות שאין בהן אפשרות ברכה. וזה נראה לי הכרח, שהרי ממה נפשך אם יש איסור בתקיעה מצד הנדר, אם כן אי אפשר לתקוע אפילו עשר קולות, ואם אין איסור, איך תוקעים ללא ברכה.
ובסימן ת"ר כתב המשנה ברורה סק"ז: "קהל ששלחו לעיר אחרת להביא להם שופר ונתעכב השליח עד סוף יום ב' ור"ה היה ביום ה' וביום וא"ו וכשבא עם השופר כבר התפללו של שבת אבל היה עוד יום גדול אם אין שם בקי לתקוע שלא קיבל עליו שבת עדיין אז יתקע מי שקיבל שבת בלא ברכה ולא יתקע רק תשר"ת תש"ת תר"ת ולא יותר ודוקא אם עוד היום גדול אבל אם כבר הוא בין השמשות אין לתקוע כלל דביום השני אין חיובו לתקוע אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן אבל ביום א' דחיובו מדאורייתא חייב לתקוע ובלי ברכה”.
המשנה ברורה כתב כאן כמו בסימן תקפ"ו תשר"ת, תש"ת, תר"ת, אך כאן כתב בלי ברכה, ונראה שאין להוכיח מכאן שאי אפשר לברך על ט' קולות, כיון שיש לומר שהטעם שאי אפשר לברך זה מחמת שקיבלו כבר שבת.
אמנם הכף החיים כתב בסימן ת"ר שיתקע שלושים קולות ופירש שכוונת המשנה ברורה תשר"ת, תש"ת, תר"ת כפול שלוש, וקשה להכניס את דבריו בדברי המשנה ברורה, במיוחד שבסימן תקפ"ו כתב להדיא עשר קולות בלבד. נראה מדברי הכף החיים שחשש לספק הרמב"ם כפי דברי השו"ע, וממילא אף בשעת הדחק צריך לתקוע שלושים קולות.
אמנם בסימן תקצ"ג בעניין מי שלא בקי בכל סוגי התקיעות כתב השו"ע: וכן תקיעות מעכבות זו את זו, והני מילי שאינו יודע אלא מקצת הסימן, שלא יעשה אותו מקצת שיודע, אבל תשר"ת, תש"ת, תר"ת אין מעכבין זה את זה, ואם ידע לעשות אחד מהם או שנים, עושה.
ומבאר שם המשנה ברורה וז"ל: "דהא מדאורייתא בחדא סגי אלא דלא ידעינן איזהו לכן יעשה האחד שיודע שמא יכוין האמת”.
וכתב שם בביאור הלכה וז"ל: "ופשוט דהברכה על התקיעה אין רשאי לברך עד שיוכל לתקוע כל הסדרים בעצמו או בצירוף עם אחרים". ואם כן מוכח להדיא בדעתו שבמקום שאין את כל התקיעות א"א לברך מחמת הספק. וצ"ע מכל המקומות שהבאנו בהם הסתפק המשנה ברורה בי' קולות. והיה אפשר ליישב שהמשנה ברורה כתב שאף שיוצא מן התורה בסוג אחד של תרועה לרב האי גאון, מאחר שר' אבהו תיקן תשר"ת תש"ת, תר"ת. אם התוקע יודע רק סדר אחד אף אם ישלש אותו ויצא ידי חובה, מאחר שלא קיים את התקנה שלו, אי אפשר לברך כי תקנתו היתה שכך יתקעו ואף שיוצא בדיעבד בכל סוג של קולות הברכה היא רק כאשר מקיים את התקנה[3]. אך מלשון הביאור הלכה "עד שיוכל לתקוע כל הסדרים" משמע שצריך ל' קולות כדי לברכה. וראיתי בהערות של דרשו שהגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה ראש השנה פ"ב דבר הלכה אות כט) תמה מדוע פשוט לביאור הלכה שלא יברך. ועוד הביאו בהערות שם שדעת הגר"נ קרליץ (חוט השני ראש השנה עמ' סד) שמי שאין באפשרותו לתקוע יותר מעשרה קולות כגון שתוקע בבית חולים וכו' יכול לסמוך על המשנ"ב ולתקוע י' קולות ואפשר אף לברך. ומובא שאף הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה שיתקע בכל מקום י' קולות (ולא נזכר אם מברכים על זה).
♦
ראיות לכך שאפשר לסמוך על רב האי גאון בעת הדחק ובברכה
ויד"נ הרה"ג הרב חברון לוי ציין לי מספר מקורות נוספים מהם מוכח שאפשר לברך אף אם שומע רק תשר"ת ג' פעמים:א. דברי השולחן גבוה בסימן תק"צ אות ב שהקשה על השולחן ערוך בסימן תקפח סעיף ב שהביא את דברי ר' יוחנן להלכה: "שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא" ולכאורה סותר את דבריו בסימן תק"צ שמחייב לשמוע ל' קולות מחמת הספק. ומיישב: "יש לומר דלכך יצא, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד דאי שמע תשר"ת ג' פעמים דהיינו תקנת ר' אבהו יצא ואי שמע תש"ת ג' פעמים כתנא דברייתא יצא ואי שמע תר"ת ג' פעמים כתנא דמתניתין יצא דלכתחילה לחוש לכל הספיקות הוא דבעינן ל' קולות אבל בדיעבד בט' קולות יצא, ובזה אתי שפיר דלא פליגי ר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אר' אבהו דאתקין ל' קולות דהא דר' אבהו הוא לכתחילה והא דר' יוחנן הוא בדיעבד ומשום הכי פסקו הפוסקים שתי מימרות הללו לפסק הלכה ודלא כמרדכי בפרק בתרא דראש השנה דכתב דר' יוחנן פליגי אר' אבהו, דאם איתא איך פסקו הפוסקים שתי מימרות שאין להם ישיבה אחת בעולם, אלא לאו כדאמרן, ש"מ”.
ועיין ברי"ף שהביא את דברי ר' יוחנן בעניין ט' תקיעות בט' שעות ואת הדין שצריך לשמוע ל' קולות וכן הרמב"ם, מוכח כדברי השולחן גבוה. אמנם במשנה ברורה בסימן תקפ"ח דחק שהשולחן ערוך הביא את לשון הגמרא, אך כוונתו ששמע ג' סדרים בט' שעות.
ב. ויש לצרף כאן דעת ר"ת שהנהיג לתקוע במוסף תשר"ת בכל ברכה, הביאו הרא"ש[4] והטור בסימן תרצ"ב: "ורבינו תם ז"ל היה תמה על מנהג זה דקשר"ק של מלכיות וקש"ק של זכרונות וקר"ק של שופרות סותרין זה את זה דאי גנח ויליל איבעי למיעבד כולהו קשר"ק. ואי גנח לחוד איבעיא ליה למיעבד כולהו קש"ק. ואי יליל לחוד בעי למיעבד כולהו קר"ק. והנהיג רבינו תם לתקוע בזכרונות ובשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק וכדי שלא לשנות את המנהג ביותר לא חיישינן להפסק דהא קימא לן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא”. והרמ"א בסימן תרצ"ב הביא שכך מנהג במדינות אלו לתקוע תשר"ת פעם אחת למלכויות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ולדעת ר"ת כל הדין של איסור הפסק הוא רק לכתחילה. וכן דעת בעל המאור הביאו בשער הציון סימן תקפ"ח סקי"ג.
ג. ובסימן תקצ"ה בעניין מי שאינו בקי בתקיעות ולא בסדר מוסף דקיימא לן שיעדיף ללכת לעיר בה תוקעים ואפילו על צד הספק מאשר לעיר בה יש ודאי ברכות, כתב על כך הפרי מגדים: אם כבר תקע סדר אחד (היינו ג' פעמים) תשר"ת בביתו, ויש ב' עיירות לפניו, כהאי גוונא צ"ע, די"ל דהוה ספק ספיקא, שמא תשר"ת די ושמא הלכה כרב האי, דהא בסדרים תוקעין תשר"ת כבסימן תקצ"ב.
ד. עוד הוכיח מדברי המשנה ברורה בסימן תק"צ שמשמע שמברך באופן שנוהג כאחת הדיעות: סקי"ב כתב שבדיעבד די לתקוע בשיעור ג' טורמיטין על פי הדיעה המקילה, ולא ציין להמנע מלברך. וכן בסקי"ג כתב להקל בדיעבד ולא חשש לספק ברכות.
ואם יתקע תשר"ת ג' פעמים יכול לברך ואין לומר ספק ברכות להקל דכיון שיש כאן ספק ספיקא - שמא הלכה כרב האי גאון שהכל אמת, ואת"ל יש לנו ספק מהי התרועה שמא הקולות שמשמיע הם כדין, ובנוסף לכך דעת ר"ת שבדיעבד הפסק אינו פוסל. וכבר פסק בשולחן ערוך בהלכות ספירת העומר במסופק אם ספר ימשיך לספור בברכה מחמת ספק ספיקא. ושיבחו הגאון הגר"ד ליאור שליט"א על ראיותיו.
וראיתי בהערות של הגר"א נבנצל על המשנה ברורה בסימן תקפ"ו שהביא אפשרות הסבר לכוונת המשנה ברורה לכך שדי בעת הדחק י' קולות, שאפשר שסמך על הדעה המובאת בתוספות בראש השנה דף לג עמ' ב' דמדין תורה די בתרועה אחת ומדברי סופרים בעינן ב' תרועות נוספות.
♦
דין ספק ספיקא בברכות
האם יש ברכה על ספק ספיקא?בסימן תפט הלכות ספירת העומר כתב השו"ע אם מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה. וכתב המשנה ברורה: דאיכא ספק ספיקא שמא לא דילג כלל ואת"ל שדילג שמא הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ"ע. וה"ה בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק אם לא חזר וסיפר יספור שארי לילות בברכה.
לעומת זאת, בהלכות ברכות סימן רטו סעיף ד כתב השו"ע: "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן”.
וכתב שם המשנה ברורה בס"ק כ: "זו דעת הרמב"ם שכאשר מברך ברכה שאינה צריכה עובר על איסור תורה של "לא תשא את שם" אך יש כמה ראשונים שסוברים שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר על איסור דרבנן. ולא עובר מן התורה על "לא תשא את שם" מאחר שהוא מזכירו דרך שבח והודאה”.
וכוונתו לדעת תוס' ר"ה דף לג עמ' א ד"ה הא רבי יהודה. וכן דעת הרא"ש בקידושין פרק א סימן מט (ולכן לר"ת נשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אע"פ שפטורות).
וכתב המשנה ברורה: "ומ"מ בין לדעת הרמב"ם ובין לשארי פוסקים אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא (כמו ברכת המזון) חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך ומשמע מכמה אחרונים דאיסור יש בדבר לחזור ולברך”. ובשלמא לפי דעת הרמב"ם יש כאן ספק איסור דאורייתא אך מדוע לתוס והרא"ש לא יברך במקום ספק, והרי יש כאן ספק דרבנן?
וכתב על כך בשער הציון: "ובאמת משמע מכמה פוסקים דיש איסור בדבר, ונראה לי הטעם, דמשום דאסמכו הדבר אלא תשא, שהלאו הזה חמיר משאר לאוין, כדאיתא בשבועות ל"ט, עיין שם, דחשיב לה בגדל חומרה כחייבי כריתות ומיתות בית דין, וגם גדל עונשה, עיין שם בגמרא, לכך אפילו ספיקה חמור משאר ספיקי דרבנן ואסור להחמיר מספק”.
וממשיך המשנה ברורה וכותב: "כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין אפ"ה ספיקו להקל ולא יברך”.
מקור דבריו שאין לברך אף בס"ס הוא החיי אדם כלל ה סעיף ו. ושם בנשמת אדם מביא מספר ראיות לדבריו, ומביא את התרומת הדשן בהלכות ספירת העומר שאם מסופק אם ספר ספירת העומר יכול להמשיך לספור בבכרה. וטעמו: הראבי"ה סובר שספירת העומר היום היא מן התורה ומשום כך כאשר יש לו ספק אם קיים את המצוה הוי ספק דאורייתא לחומרא וממילא הוא מחוייב בברכה. ודומה לדין ספק קרא ק"ש שמברך ברכות ק"ש (או"ח סז), אע"פ שהברכות הן דרבנן מאחר שהוא הוא מחוייב בק"ש דאורייתא מחמת הספק חל עליו חיוב אף בברכ (וזו דעת רבנו יונה ברכות יב עמ' ב מדפי הרי"ף שכאשר אדם מסופק אם קרא ק"ש חוזר וקורא ובברכה, וראיה לדבריו מביא רבנו יונה מדמאי, שאין מברכים עליו בשעת הפרשה כי זה ספק של דבריהם, משמע במקום שיש ספק של תורה יש ברכה. והשו"ע הכריע כדעתו). ולכן מאחר וספירת העומר מן התורה אם מסופק אם ספר הוי ספק תורה ומחוייב וממילא יעשה זאת בברכה. אמנם דעת תוס' ועוד שספירה היום היא דרבנן, אם כן מדוע יספור בברכה בספק שכח? אלא שלדעת תוס' יברך כי לשיטתם כל יום היא מצוה בפני עצמה. נמצא שממה נפשך יספור בברכה או מטעם דהוי ספק תורה או מצד שכל יום הוא מצוה בפני עצמה.
לפי זה מוכיח הנשמת אדם שתרומת הדשן מחייב לספור בברכה לא מדין ס"ס אלא ממה נפשך אפשר לברך או מצד ספק תורה חייב לקיים את המצוה ונגרר מזה חיוב ברכה, או שאין כאן כלל ספק כי יש חיוב ספירה בכל יום.
ומכאן מוכיח הנשמת אדם: מדוע התרומת הדשן לא אמר באופן הפשוט שיש חיוב ברכה מצד ס"ס. אלא ע"כ שאם ספירת העומר היום אינה מן התורה, אין עליה ברכה אף אם סופרים מחמת ס"ס. ומכאן שאף בס"ס אמרינן ספק ברכות להקל. אמנם הפרי חדש כתב שטעמו של תרומת הדשן זה מטעם ס"ס. וכותב על כך הנשמת אדם שהמעיין בתוך דברי תרומת הדשן יראה שזה מטעם שלראבי"ה ספירה היא דאורייתא היום.
אך מצאנו לדעת הרמב"ם שבספק דאורייתא אין ברכה. הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק יד הלכה ד כתב בעניין כיסוי דם של כוי שאינו מברך והביאו השו"ע יו"ד בסימן כח. והרמב"ם בהלכות מילה פרק ג הלכה ו כתב שאנדרוגינוס אין מברכין על מילתו אע"פ שהוי ספק דאורייתא.
והראב"ד שם חלק על הרמב"ם וכתב: "אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו מפני שהוא ספק דאורייתא ועל ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן" עכ"ל. והשו"ע יו"ד רסה פסק כדברי הרמב"ם. והקשה הגר"א בסימן תפט על דברי המחבר שפסק כדברי תרומת הדשן לברך במקום ספק, ואילו ביו"ד סימן רסה וסימן כח פסק כדברי הרמב"ם.
והנשמת אדם כותב ליישב: בספק שכח אף לרמב"ם יברך א. ספק דאורייתא חייב לקיים את המצוה ואף שלרמב"ם אין ברכה על מצוה שמקיימה במקום ספק, כאן מאחר שיש ספק נוסף מברך. אם כן נמצא שאף לרמב"ם בספק דאורייתא אינו מברך. אך באופן שיש חיוב לקיים מספק מצוה דאורייתא ויש בנוסף לכך ס"ס לחייבו במצווה, חייב לברך.
ומסיים הנשמת אדם: בברכות כיון שכל עיקרו הוא דרבנן אפילו במקום ס"ס אין לברך.
ולפי זה, בתקיעת שופר ביום הראשון שיש חיוב דאורייתא, במקום שיש ס"ס שמקיים את המצוה (כפי שהתבאר לעיל ספק אם הלכה כרב האי גאון ואף אם הלכה כרמב"ם שמא הקולות שתקע הם הקולות הכשרים) אף לשיטת הרמב"ם יכול לברך[5]. אך ביום השני שהמצוה היא מדרבנן אף שיש ס"ס לא יכול לברך.
ויש עוד מחלקים בין ספק בר חיובא, כמו מילת אנדרוגינוס, שלא יברך לבין היכא שיש לו ודאי חיוב אך ספק אם מקיים את המצוה, בכה"ג במקום שיש ס"ס אם מקיים, יכול לברך. ולפי זה יתכן שאף ביום השני יכול לברך. ובמחזיק ברכה של החיד"א מביא שיש אומרים שבמקום שיש ג' ספיקות יכול לברך (אמנם יש דעות שאין חילוק, ואפילו הרבה ספיקות לא יברך).
ובדברי המשנה ברורה יש להתפלא, שבהלכות ספירת העומר כתב שיברך במקום ס"ס, כהסבר הפרי חדש. ונראה שסותר לדבריו בהלכות ברכות שאין ברכה במקום ס"ס. וזה אמנם אפשר ליישב, שיש לחלק בין ס"ס במקום מצוה, שחיוב קיום המצוה גורר ממילא את הברכה, לבין ס"ס בברכות, שאמרינן סב"ל. אך עדיין קשה ממה שכתב בביאור הלכה בסימן תשצג בעניין מי שבקי רק בסוג אחד של תרועה, שאף שיתקע כפי מה שיודע באופן פשוט לא יברך אף שיש בכך ס"ס. וראיתי בהערות דרשו בשם הגרש"ז אויערבך שהמשנה ברורה בסימן תפ"ט הסתמך על ס"ס לברך כי שם עיקר ההלכה כדעה שכל יום יש מצוה ולא בעינן תמימות. אך בעלמא אין ברכה במקום ס"ס. וצ"ע.
♦
דעת השו"ע לפי הסבר הגר"מ מזוז
ובדעת מרן השו"ע אף שנראה מפשט דבריו שסבירא ליה כרמב"ם, כתב הגאון הרב מאיר מזוז שליט"א בגליון בית נאמן (80) לבאר את מנהג האר"י[6] לומר וידוי בין התקיעות, דלפי דעת רב האי גאון אחרי שיצא ידי חובה מדאורייתא, אין בעיה של הפסק ויכול לומר וידוי. והביא מספר ראיות שמרן השו"ע סובר כדעת רב האי גאון:א. הלשון של השולחן ערוך שונה מלשון הרמב"ם: לשון הרמב"ם: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא וכו'”.
לעומת זאת, לשון השלחן ערוך בסימן תק"צ: "תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה, או אם היא מה שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד”. לעומת דברי הרמב"ם, שנקט לשון ואין אנו יודעים היאך היא, השולחן ערוך נוקט את לשון הגמרא: "נסתפק לנו", מה שתפרש הגמרא תוכל לפרש בשולחן ערוך. ואף שהשולחן ערוך כתב לשמוע ל' קולות: כך התקנה של ר' אבהו לשמוע מכל סוג של קול שלוש פעמים.
ב. השולחן ערוך בסימן תקצ"ב כתב כך: "ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת. ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים, ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת שלשה פעמים”. והשל"ה[7] הקשה על דברי השולחן ערוך: "אין טעם וריח למנהג זה כי בזה לא סרו כל הספיקות" וכו'. ואם נאמר שמרן פסק כדברי רב האי גאון סרה קושיית השל"ה. ואדרבה, נראה שכך עדיף שבכל פעם אוחזים דרך אחת. ובהדיא כתב הריטב"א שמנהג זה הוא על פי רב האי גאון.
אמנם לענ"ד יותר נראה פשט השולחן ערוך שהוא הלך בדרך הרמב"ם, ומה שהביא את מנהג בכל ברכה לאחוז כאחת האפשרויות, מכיון שכבר יצא מדאורייתא בתקיעות דמיושב, אחרי ששמע ל' קולות כעת מחויב רק מדרבנן יתכן שיש פחות הקפדה שבכל ברכה תהיה תרועה ודאי.
כיצד ינהג אדם שרוצה לזכות את הציבור או את החולים ואם יתקע לציבור לראשונים ל' קולות נמצא שיהיו אנשים שלא ישמעו? האם להעדיף לזכות כמה שיותר אף שיתכן שלשיטת הרמב"ם והשולחן ערוך[8] אף אחד לא קיים את המצווה או מוטב לתקוע באופן שודאי יצאו, אף שיהיו כאלה שכלל לא ישמעו.
♦
בעניין מחלוקת ר' עקיבא ובן פטורא בפיקוח נפש ואם אפשר ללמוד לעניין מצוות
הנה, בדיני הצלת נפש כאשר יש התנגשות בינו לבין חברו מצאנו מחלוקת תנאים: בגמרא בבא מציעא דף סב ע"א:דתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך.
והנה, על פי הגמרא יש כמה נ"מ: מה הדין במקום שאין ודאות שימותו שניהם אם ישתו שניהם אלא אם ישתה אחד ודאי יחיה ואם ישתו שניהם ספק אם שניהם יחיו או ימותו. האם גם בכהאי גוונא נחלקו ר' עקיבא ובן פטורא. דעת החוות יאיר בסימן קמ"ו לדקדק מכאן שאדם מחוייב להכנס לספק נפשות על מנת להציל, כיון שרק באופן שודאי ימותו שניהם יש את הדין של וחי אחיך עמך, אך במקום ספק יתחלקו שניהם. ומביא את הכסף משנה סוף פרק א' מהלכות רוצח שדעת הירושלמי שאדם מחוייב להכניס את עצמו בספק סכנה על מנת להציל את חברו. וכן בבית יוסף חו"מ סימן תכ"ו הביא את דברי הירושלמי. ועיין בדברי יציב חו"מ סימן ע"ט שדחה את הראיה של החוות יאיר, דמה שכתבה הגמרא "אם ישתו שניהם מתים”, הוא הדין ספק ונקטה לשון ודאי, דאפילו הכי לבן פטורא ימותו שניהם. ועוד דוחה שכוונת הגמרא שניהם מתים אפשר ששניהם מתים, שהרי אין כאן ודאי דשמא תבוא הצלה ממקום אחר. ואם כן הגמרא דיברה על ספק, ואפילו הכי לר' עקיבא חייו קודמים.
וכן יש להסתפק במקום שהם שלושה ויש כמות מים המספיקה לשנים, האם גם בכהאי גוונא נחלקו ר' עקיבא ובן פטורא. ודעת הגר"ח מבריסק שאף בכהאי גוונא נחלקו ר' עקיבא ובן פטורא, דדעת בן פטורא ייתן לשניהם ויציל את שניהם חיי שעה ור' עקיבא מעדיף חיי עולם לכן ייתן רק לאחד.
וכן פסק החזון איש חו"מ ב"מ ליקוטים סימן כ' דהוא הדין כשלאחד מים ולפניו ב' צמאים, לשיטת רבי עקיבא יתנם לאחד מהם, כדי להצילו לחיי עולם, ואל יתנם לשניהם להצילם לחיי שעה, משום שצריך להשתדל יותר בהצלת חיי עולם.
ויש לחקור אם המחלוקת של ר"ע ובן פטורא שייכת גם במצוות, והשערי תשובה (או"ח סימן תפ"ב) דן בשנים שאין להם יותר מכזית מצה, דאם אחד הוא בעל המצה, לא יחלוק עם חברו, וק"ו אם בעסקי גופות אמרינן חייו קודמים לחיי חברו ק"ו לחיי הנפשות. אמנם יש להתבונן במקום שיש לו שנים או שלושה זיתים מצה, האם להעדיף לאכול לבד ולקיים את אכילת מצה ובנוסף לכך גם לקיים כורך ואפיקומן משום חייך קודמים, או לדאוג שגם השני יקיים. והשכל הישר אומר שבמקום שהשני לא היתה לו אפשרות לקיים את המצווה באופן אחר, עדיף ששניהם יקימו את המצווה דאורייתא מאשר שאחד יקיים את המצווה בשלמותה והשני כלל לא. אך במקום שהיה לשני אפשרות לקיים באופן אחר את המצווה אין חובה על בעל המצה לתת מחלקו ולגרוע מהקיום השלם[9]. וכן אין חובה גמורה על האדם לחפש בליל הסדר אנשים שאין ברשותם מצה (אמנם יש חיוב קודם הפסח על הציבור לדאוג שכל אחד יוכל לקיים את מצוות החג). ובנידון דידן, בפשטות אין נפקא מינה כיון שהוא שומע את כמות הקולות בעת שמשמיע לאחרים. אמנם יתכן שיש נפקא מינה להעדיף לשמוע בעצמו את כל הקולות כיון שאם ישמיע לרבים מעט מעט נמצא עושה הפסק וזה ודאי לא לכתחילה, עיין סימן תקפ"ח.
השתא נדון באדם שיש לו שני זיתים של מצה ויש שני אנשים בנוסף לו, האם לתת לאחד או לחלק לשניהם. האם להשוות זאת להצלת חיים בהם הלכה כר' עקיבא להעדיף חיי עולם על חיי שעה, בדומה לכך האם להעדיף לתת לכל אחד חצי שיעור או לאחד מהם שיעור שלם. לכאורה נראה שאין מושג של חצי שיעור במצוות, ואם כן כאן אף לבן פטורא ייתן הכל לאחד מכיוון שחלוקה לשנים אין בה משמעות. ועיין ברב פעלים (או"ח חלק ג' סימן לב) שמביא מחלוקת בכך, והוכיח שיש דין חצי שיעור במצוות והיכא שלא יכול לקיים את כל המצווה בשלמותה, יקיימנה חלקית[10].
♦
דין ערבות
כמו כן יש לדון בדין ערבות. מובא, שהטעם שאף שיצא ידי חובה מוציא אחרים ידי חובה זה מדין ערבות. מקור הדברים בראש השנה דף כט ע"א: "תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא”. וכתב על כך רש"י: "שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות”.והריטב"א כתב שם: "תני אהבה בריה דר' זירא וכו'. פירוש כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו".
ובגמרא בסוטה דף לז ע"ב מובא עניין הערבות: "ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים”.
וכתב רש"י שם: "לכל אחד של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים כמנין שהיו במדבר שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו”.
יש לעיין בדיני ערבות: בדיני הלואה מצאנו שאדם שיש לו חוב למספר אנשים בזמן שווה החוב מתחלק בין כולם. בחו"מ סימן קד סעיף י': "שטרות שזמן כולם יום א' או שעה אחת, במקום שכותבין שעות, ובאו כולם ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהם קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מטלטלים, שהרי אין בהם דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלוה לאחר שלוה מהאחרון שבהם ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהם חובו, מחלקים ביניהם".
וחובה על הלוה לעשות חלוקה הוגנת ולא לאפשר לאחד לתפוס יותר, כמבואר בערוך השולחן חו"מ סימן קד סעיף ח: "אף על פי שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלין מה שגבה גבה מ"מ חוב על הב"ד כשבאים בעלי חובות לפניהם לעשות חלוקה ביניהם וסידור עם הלוה אם יודעים שיש עוד בע"ח אף שאינם בכאן להפריש בעדם כפי חלקם כיון שאין בהם דין קדימה [ש"ך] וגם על הלוה בעצמו החיוב לעשות כן כי מה חטאו אלו הבעלי חובות שאינם בכאן והתורה דרכיה דרכי נועם ועי' מ"ש בסעי' א'”.
על פי דברי הריטב"א שדין ערבות במצוות, וכל אחד ערב על כל אחד מישראל, יש לדון עד כמה מוטל על האדם לטרוח לזכות כל אחד מישראל, ואם מוטל לפי כוחו, כיון שהחיוב שלו הוא לכל ישראל באופן שווה לכולם. אם כן יש לעיין אם מחוייב לזכות באופן שווה אף אם לא תתקיים המצווה בשלמות, כדרך בעל חוב. ואם כן, לפי רב פעלים שיש משמעות לחצי שיעור במצווה ומחויב לכולם באופן זהה, אין לו להעדיף אחד על השני ולכן יחלק לכל אחד חצי זית מצה. וכן בעניינו בתקיעת שופר, יתקע לכל אחד מעט קולות וחשיב חצי שיעור כיון שחזי לאצטרופי. אמנם נראה לדחות משני פנים:
א. הדיון של הרב פעלים הוא לענין האם מחוייב לקיים חצי שיעור מצווה באופן שלא יכול לקיים באופן מלא. כגון חולה באכילת מצה או מרור. אך באופן כזה שיש אפשרות שרבים יקיימו חצי מצוה או מעטים מצווה שלמה, לא עסק הרב פעלים. ונראה שכאן יש להעדיף שמעטים יקיימו מצווה שלמה, נראה שקיום מצווה שלמה חשיב טפי פריעת חוב מאשר שנים שמקיימים חצי מצווה, אם כן, בכך שאחד מקיים מצוה שלמה יש בכך פריעת חוב טפי וקיום דין ערבות,
ב. אע"פ שלכתחילה ראוי לחלק באופן שווה לכל בעלי חובות, אם אחד תפס יותר, אי אפשר להוציא ממנו, כמבואר בחו"מ סימן קד
ג. עוד יש לומר שבעת שתוקע לאחד חשיב העוסק במצווה פטור מן המצוה, ואם כן באותה עת אין לו חיוב כלפי אחרים. וכל דין ערבות הוא בזמן שלא עוסק במצווה.
אמנם כל זה גבי חצי שיעור, אך בנוגע לשיעור שלם אם להעדיף לתקוע שלושים או תשע קולות, נראה לענ"ד להעדיף להשמיע תשע קולות, על פי רב האי גאון שכל הקולות כשרים, וכבר הוכחתי שדעת המשנה ברורה לסמוך עליו בעת הדחק. וכבר כתבתי על פי הראיות שהביא לי הגאון הרב חברון לוי שאם ישמיע תשר"ת ג' פעמים יכול לברך.
♦
העולה מכאן: במקום בו הוא בא לזכות את הרבים בתקיעת שופר נראה שיכול להסתפק בתקיעת תשר"ת ג' פעמים כדי שיוכל לזכות יותר אנשים. ולעניין ברכה נראה שדעת המשנה ברורה שלא לברך ויש פוסקים שהורו לברך.
♦ ♦ ♦