מפרסמין את החנפין מפני חלול השם
הרמב"ם כותב בפרק ג' מהלכות תשובה הלכה י"ד:כל הרשעים והפושעים והמשומדים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה בין בגלוי בין במטמוניות מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים אע"פ שעדיין שובב הוא שהרי בסתר שב ולא בגלוי מקבלין אותו בתשובה.
נושאי הכלים העירו שמקורו של הרמב"ם הוא מעבודה זרה דף ז' ע"א:
ת"ר וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי ר"מ ר"י אומר חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן א"ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר"ש ור' יהושע בן קרחה אומרים בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים א"ר יצחק הלכתא כאותו הזוג.
רש"י שם מפרש שהברייתא מדברת על גזלנים ועמי הארץ. התוספות מפרשים שהיא מדברת על עמי הארץ החשודין על המעשרות ושביעית, וכבר קבלו עליהם דברי חבירות, ועכשיו חזרו לסורן. אבל הרמב"ם כנראה גורס כגירסת רבינו חננאל והרי"ף. במקום "ת"ר וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית", "ת"ר כל הפושעים שחזרו אין מקבלים אותם עולמית", ולפי זה הברייתא מדברת גם על רשעים ומומרים וכיוצא בהן[2].
הקשה הרה"ג רב ישראל יוסף הכהן רפופורט שליט"א בספרו לתשובת השנה על הלכות תשובה, בשלמא לפי שאר הראשונים שפירשו שמקבלים אותן ואין מקבלין אותן מדבר על בית דין של מטה, יש מקום לחלק בין חזרו במטמוניות לחזרו בפרהסיא, שבחזרו במטמוניות יש לחשוד שלא שבו באמת. אבל לפי גירסת הר"ח והרי"ף שעל פיה מקבלים אותם ואין מקבלים אותם מדבר על בית דין של מעלה, אין מקום לחלק בזה, שהרי כלפי שמיא גליא אם שבו באמת אפילו כששבו במטמוניות.
כדי לתרץ קושיא זו נביא גמרא ביומא דף פ"ו ע"ב:
מפרסמין את החנפין מפני חלול השם שנאמר ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו.
רש"י מפרש:
מפרסמין את החנפין. שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמו מפני חלול השם שבני אדם למידין ממעשיו שסבורין עליו שהוא צדיק ועוד כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים מה הועיל לו זכותו[3].
מה דעת הרמב"ם בענין זה? האם גם הוא סובר שמותר לפרסם חנף? העין משפט על המקום מציין לפרק ו' מהלכות דעות הלכה ח':
אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים בין קטון בין גדול. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים לישראל.
הרמב"ם כאן אכן אומר "ומפרסמין חטאו". בכל זאת נראה שאין מקור דבריו מהגמרא ביומא, שהרי מבואר מתוך דבריו שההיתר לפרסם את החוטא בדברי שמים הוא כדי להחזירו למוטב, ואילו לפי הגמרא ביומא מפרסמין את החנפין אפילו כשאין סיכוי להחזירם למוטב, מפני חלול השם[4]. יוצא שהרמב"ם אינו מביא את הדין של מפרסמין את החנפים לא בהלכות דעות ולא בדבריו בענייני חילול השם בפרק ה' מהלכות יסודי תורה. וצריך ביאור בהשמטתו מכיון שאין דין זה דבר השנוי במחלוקת בגמרא.
הגמרא ביומא שעליה אנו דנים היא ציטוט מתוספתא יומא פרק ד' הלכה י"ב. יתכן שהרמב"ם מבין את התוספתא באופן שונה מרש"י משום הקשרו. בהלכה שלפני זאת כתוב: "כל המזכה את הרבים אין מספיקין בידו לעבור עבירה שלא וכו' וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכו'". הנושא של "מספיקין בידו" ושל "אין מספיקין בידו" הוא בית דין של מעלה. כמו כן, בהמשך הלכה י"ב, אחרי "מפרסמין את החנפין", המשפט הבא הוא: "ר' יוסי אומר חוטא אדם פעם שתים ושלש מוחלין לו ארבע אין מוחלין לו". הנושא של "מוחלין לו" ו"אין מוחלין לו" הוא בית דין של מעלה. לפי זה יש לומר שהרמב"ם הבין שגם הנושא של "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם" הוא בית דין של מעלה. ואכן כך פירש את התוספתא שיטת הריב"ב לרבינו יהודה בר ברכיה, אחי הבעל המאור, הנדפס בש"ס ווילנא אחרי הרי"ף.
לפי זה השמטת הרמב"ם מובנת. "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם" אינו הלכה כמו שהבין רש"י. "מפרסמין את החנפים" הוא אחד מדרכי המשפט של בית דין של מעלה לפי הרמב"ם, ואין הוא חייב להביא את כל דרכי משפטם במשנה תורה.
כדברי הריב"ב נמצא בפירוש במדרש שוחר טוב פ' נ"ב:
דבר אחר בבוא דואג זה שאמר הכתוב תכסה שנאה במשאון תני ר' חייא מפרסמין את החנפין מפני חלול השם שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ולמה הקב"ה נועל הדרך לפניו בשביל לפרסם מעשיהם לבריות שלא יארע בו דבר משום העבירות ויהיו הבריות קוראות תגר כנגד מדת הדין בשביל כך הקב"ה רצה לפרסם מעשיו למי שהוא מחניף את חבירו ולמדנו זה מדואג שהיה ראש לסנהדרין שנאמר אביר הרועים אשר לשאול ובשביל שהיה בו לשון הרע אעפ"י שהיה בו תורה הכתוב פרסמו כדי להודיע לבריות מעשיו הרעים שלא ליפרע ממנו ויהיו קורין תגר לפני הקב"ה כנגד מדת הדין לפיכך פרסמו הכתוב.[5]
לפי זה עלה בידינו תירוץ לקושית הלתשובת השנה. הברייתא בעבודה זרה מחלקת בין שבין במטמוניות שאין מקבלין אותן, ובין שבין בפרהסיא שמקבלין אותן. הלתשובת השנה הקשה שלפי הר"ח והרמב"ם שסוברים שמדובר בבית דין של מעלה, אין מקום לחלק בכך שהרי כלפי שמיא גליא אם שבים באמת אפילו אם שבין במטמוניות. לפי דברינו יש לומר שאין החילוק תלוי במה שמסתפקים באמיתות תשובתם. בשב במטמוניות קיימת בעיה אחרת. יש לחשוש שאנשים יקראו תגר נגד מדת הדין בראותם אחד שנודע כרשע מפורסם ויושב בשלוה, והם אינם יודעים ששב במטמוניות. משום זה לפי חד לישנא ברבי יהודה, אין מקבלים את תשובתו אע"ג ששב באמת. ולפי רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אפילו בכהאי גוונא מקבלים את תשובתו.
♦
א. ב.
הקשה הרב ש. ת. שפירא בספר משיב נפש על הלכות תשובה (בני ברק, תשמ"ו), שלפי גירסת הר"ח והרי"ף, איך אומר רבי מאיר בברייתא "כל הפושעים שחזרו אין מקבלים אותם עולמית" כשהוא עצמו השתדל להחזיר את רבו אלישע בן אבויה בתשובה, כמו שכתוב בחגיגה דףט"ו.לענ"ד יש לשאול שאלה יותר יסודית. לפי גירסת רבינו חננאל והרי"ף לכאורה אין דברי רבי מאיר מובנים כלל. איך אפשר לומר "כל הפושעים שחזרו אין מקבלים אותם עולמית"? נהי שהמדובר הוא רק בפושעים, שהם החוטאים להכעיס, ולא כל חוטאים, בכל זאת, מה יעשה פושע שרוצה לשוב? וכי ימשיך במרדו כי אין לו תקוה?
אלא נראה פשוט שגם לפי רבי מאיר חייב פושע לשוב ותשובתו מתקבלת. רבי מאיר לא אמר "כל הפושעים שחזרו אין מקבלין תשובתם עולמית" אלא "אין מקבלין אותם עולמית". יש לומר שכוונתו היא שדוקא בעולם הזה אין מקבלים אותם עולמית כדי שלא יקראו הבריות תגר על מדת הדין. אבל בודאי קיימו מצות תשובה ופשעם נמחל לעולם הבא. ומובן למה השתדל רבי מאיר להחזיר את רבו בתשובה.
♦ ♦ ♦