מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין תוספת כתובה ובדין כתובה לארוסה
בכתובות ריש פרק חמישי אמרי' דתוספת כתובה ככתובה, ובגמ' הביאו את הדברים שבהם תוספת כתובה ככתובה, ואחד מהם הוא לדין פוגמת בכתובה דצריכה שבועה על התוספת. ובהפלאה הקשה דלהדיא הוא במתני' להלן פז. "הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה וכו' כיצד היתה כתובתה אלף זוז וכו'", ואלף זוז היינו תוספת וא"כ מפורש במתני' דהוי ככתובה לדין פוגמת, וא"כ מה החידוש בסוגיא עכתו"ד.והנה יל"ע דאמאי הגמ' לא אמרה עוד כמה נ"מ. בקושיית התוס' ריש פרקין ד"ה אע"פ דאיך מהני התחייבות החתן לתוספת כתובה כשאין לו נכסים, מבואר בתוס' דלהתחייבות תו"כ צריך קנין. אכן, בתוס' רי"ד כתב דהתוספת אינה צריכה קנין דהוי תנאי ב"ד ככתובה עצמה, וכ"ה בש"מ בשם הר"י מיגש ובאוצה"ג. אמנם בשם הראב"ד הובא בש"מ נה. דבעי קנין, וצ"ב בביאור מחלוקתם. וכמ"כ יקשה דאמאי בגמ' לא אמרינן הך נ"מ לדין תו"כ ככתובה אם בעי קנין. עוד יל"ע, דהנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תריב) כתב לענין מוחלת כתובה דאסור להשהותה, וז"ל: "ואם מחלה עיקר כתובה ויש עליו תוספת, מותר להשהותה שהרי יש עליו כתובה, דתוספת כתובה מקרי למה הדבר דומה למוחלת חצי כתובתה שמותר להשהותה ובלבד שישאר שעור כתובה בלא מחילה וכל זה פשוט" עכ"ל. ובהפלאה העיר כן דבמוחלת נימא דבעי כתובה חדשה, ותי' דבפגמה הכתובה נעשית התוספת כעיקר הכתובה, עכ"פ יקשה דאמאי בגמ' ל"א הך נ"מ לענין דתו"כ ככתובה דהיכא דפגמה או מחלה הכתובה תוך זמנה לא בעי לכתוב כתובה אחרת כיון דעדיין יש לה תוספת.
♦
בכתב הכתובה אם נעשה לחיוב מהתורה מחמת התחייבותו
והנה, בחת"ס במסכתין בחי' משנת תקפ"ב לעיל י. כתב דבר חדש, וז"ל: "נ"ל דודאי אע"ג דכתובה דרבנן מ"מ מכיון שמתחייב עצמו לתת לה מאתים הרי הוא מחוייב לתת לה מן התורה כפריעת כל בע"ח וכו', עי"ש ראיותיו. ומצאתי מפורש כן בקרית ספר ריש פט"ז מאישות שכתב וכן אם כתב לה כתובתה ותוספת מדעתו בקנין דהוי דאורייתא הרי נתחייב בהן וחייב לפרוע מן התורה כחוב שיש לו זמן ואין נגבין אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה שזהו הזמן שקבל עליו הכל מה שנתחייב האדם בשטר חייב לשלם ויש על נכסיו שעבוד מן התורה וכו'" עכ"ל. והקרי"ס כתב להלן דכתובה דרבנן, ומבואר להדי' בדבריו דבכתב לה הוי חוב מהתורה. ונתכוין לכך בחקרי לב ח"ב דף כט דבכותב הכתובה חיובו מהתורה. וכן דן בזה המהרש"ם (ח"ד סימן כד), והוכיח כן מרמב"ן בפ' כי תצא (כב-יט) עה"כ וענשו אותו דמשמע דבכתב הוי מהתורה. ולולי דבריהם יש לדון דאף היכא שהתחייב בכתובה גדר חיובו הוא כפי תקנת חז"ל, והיינו דהרי ל"ה חוב ממון גרידא אלא הוי חוב כמוהר הבתולות תמורת האישות והוי חוב כתובה. ואם כל כתובה חיובה מדרבנן הרי מהתורה לא מצינו כזה חוב, וא"כ ה"נ אף שהתחייב בכתיבה חיובו הוי מדרבנן. ועי' אבני נזר (אב"ע סימן רסג) שנקט דגם בכתב הכתובה הוי דרבנן. וכן הסיק הגרי"א בעין יצחק (אב"ע עט אות יא), והביא מהפנ"י (כתובות מג) דאם כתובה דרבנן אז גם בכתב לה הבעל כתובה לא הוי רק מדרבנן. והסיק דלא דמי לארוסה דלית ליה כלל ומה שנותן לה מדעתו דמי למתנה, אבל היכא שמחוייב בדרבנן ונתן לה נתן רק לצאת ידי חובתו ועיקר חיובו אינו אלא מדרבנן. ומדברי הרמב"ם פכ"ד מאישות ה"ג ומדברי המחבר בסימן סח ס"ח ומכתובות קי ומדברי הרמב"ם וכל הפוסקים בענין דנשא אשה בא"י נראה ברור שגם אם כתב לה כתובה לא הוי אלא מדרבנן. וכן נראה מדברי הט"ז (אב"ע סימן צו סקט"ו) דאף בכתב לה לא הוי רק מדרבנן, עכתו"ד העין יצחק. ונראה כן גם ברע"א בדו"ח (מערכה יד [סוגיא דשני שטרות, הועתק ברע"א החדש מהדו' הרב אריאלי בעמוד תקא] אות יט) שהקשה עמש"כ הראשונים דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, דהוא משום דשעבודא דאורייתא, דהרי בריש פרק עשירי הנידון לגבי הכתובה, וקי"ל דכתובה דרבנן ומ"ש כאן דינא דמה דגבה כו'. וז"ל הרע"א: “... וקשה דמנ"ל לשמואל דס"ל שעבודא לד"א ובע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג, דלמא ס"ל ג"כ דשעבודא דאורייתא ומה שגבה ל"ג אלא ס"ל דכתובה דרבנן ומש"ה מה שקדם וגבה ל"ג. והוסיף הרע"א בסוגרים: "ולכמה דברים נקטו האחרונים כיון דכתובה דרבנן מקרי בדרבנן, עיין ש"ך סימן פב סקי"ט" עכ"ל הרע"א. ולכאורה כן מבואר מדברי הר"י מיגש ריש אע"פ, שכתב בהא דכתובה ותוספת אינו נשמט בשביעית דהוי תנאי ב"ד, הרי דגם בכתב לה נשאר דהוי תנאי ב"ד וחוב דב"ד.♦
תוספת כתובה אם חיובו מהתורה מחמת כתיבתו
ובחידושי הרי"ם כתובות פז. (ד"ה ובזה) כתב ליישב על הגמ' ר"פ אע"פ דתו"כ ככתובה דנ"מ לפוגמת. ותמוה, דהא בכל שטר הדין כן וכקושיית הראשונים. וכתב החידושי הרי"ם ליישב דהנה בהא דכתובה דרבנן לכאורה בכותב לה יהיה דאורייתא דהא מהני בשטר דמחייב עצמו וכו'. אך זה אינו כיון דאינו מדעתו וע"כ צריך לכתוב לה מתקנת החכמים אינו מחייב כלל במה שאינו חייב ושפיר הוי דרבנן אף שכתב, אך בתוספת שפיר מה"ת כיון דמחייב במה שאינו חייב וכו' וזהו דקמ"ל דתו"כ ככתובה דאינו רוצה להתחייב רק שיהיה דינו כמו העיקר שהוא דרבנן וכו' עכתו"ד. ומבואר בדבריו דשו"ט אם מחמת שכתב את הכתובה נעשה לחיוב מהתורה, ולגבי תוספת כתובה יהיה מהתורה. ואכן בקרי"ס הנ"ל שכתב דבכותב הכתובה הוי מהתורה הדגיש על הכתובה ועל התוספת עיש"ה.ומצינו כעי"ז נידון בכמה אחרונים לגבי מזונות אשתו, דאפי' למ"ד דהוי דרבנן מ"מ כיון שהתחייב בכתובה מזונתיכי שוב יהיה חיובו מהתורה. ועי' בית יוסף (חו"מ סימן צז סוף אות מב) דהקשה כן דבכתב מזונתייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושעבודא דאורייתא ולמה יקדום לה מלוה בשטר וכו'. אך עי' פרישה שם דלא קנה כי אם כפי מה שחייבוהו חז"ל, וכ"נ בב"ח (שם אות מא), וכ"כ בבני אהובה (אישות פי"ב ה"ב). אולם הפנ"י בר"פ המדיר נקט דמחמת הכתיבה אכן חיוב המזונות הוי מהתורה. ודברי רוב האחרונים הנ"ל מסייעים למש"כ לדון דגם בכתובה אף היכא דכתב להדי' בהתחייבות שלו, הוי כתק"ח. ומצאתי בתומים בסימן צז סקכ"א שכתב כדבריו בבני אהובה ביתר הרחבה, ואף הוסיף לדמות את הנידון במזונות לעיקר הכתובה דגם בכתב לא הוי חיוב מהתורה. וז"ל: "ובהכי יובנו דברי רבינו ב"י דהקשה הא כותב בכתובה מזוניכי הרי נשתעבד לה בשטר ושעבודא דאורייתא, ולכאורה אינו מובן לדבריו בכל דוכתא דאמרי' בש"ס כתובה דרבנן אפילו בכתב לה כתובה, נימא דכיון דכתב לה הוי שעבודא תורה כמו שאר שטרי התחייבות ולמה אמרו כתובה דרבנן, אלא צ"ל דמה בכך דכותב, לא מלבו כותב, רק מתקנתא דרבנן ולולי תקנתא דרבנן לא היה כותב א"כ אין כתיבתו עושה יותר שעבוד מגוף תקנתא דרבנן, ולכך תוספת כתובה שמוסיף מדעתו באמת הוא דאורייתא [ראה לעיל בשם החידושי הרי"ם]. והוסיף התומים: ולמש"כ ניחא דכיון דתקנו לכתוב כך בכתובה ולשעבד אח"כ כל נכסיו לכך הא ראינו שתקנו להיות שעבוד נכסים וא"כ אלמוהו כמו דאורייתא וכו', עיש"ה בדברי התומים.
אמנם, ברשב"א לעיל י. משמע דתוספת כתובה מדאורייתא, וכ"נ בהגר"א בסימן סח סק"י דהתוספת הוי דאורייתא, עיש"ה דבלשונו משמע דהתוספת הוי דאורייתא. אך הדברים צ"ע לומר דהכתובה עצמה חיובה מדרבנן והתוספת מדאורייתא. ועכ"פ לחי' הרי"ם שכתב דתו"כ ככתובה ככתובה והכל מדרבנן, יקשה דנימא הך נ"מ דתו"כ ככתובה והכל בכלל חיוב הכתובה מתק"ח.
ונ"ל בזה, ובהקדם דיש לחקור בדין תוספת כתובה, אם הויא התחייבות ממונית של הבעל לאשתו להוסיף על כתובתה, ורק דדיני ההתחייבות היא דתו"כ ככתובה לכל הנ"מ שאמרו בגמ' היינו דדיניו ככתובה, אבל אין הכוונה דהוי כתובה בעצמותה, או דלמא דדין התוספת הוא דהיא נעשית כחלק מהכתובה, והכל נידון ככתובה אחת גדולה וככתובה של כהנים שהיא ד' מאות.
ובש"מ הביא מפרש"י במה"ק והריטב"א [וכ"ה במאירי] דתו"כ ככתובה הוי, כמש"א מוסיפין על העזרות דהתוספת כדין עזרה עצמה דהוי עזרה רבתי, והיינו דהתוספת נעשית לחוב אחד עם הכתובה [וכוונת הראשונים לומר דכמו דבמוסיפין על העזרות נעשית התוספת כחלק בלתי נפרד מהעזרה ואי אפשר אח"כ לבטל את התוספת, והיא נעשית לחלק מתבנית העזרה, וכמו שנתבאר בכנסת ראשונים זבחים לג. בארוכה, כך גם בתוספת כתובה היא נעשית כחלק מהכתובה]. וכ"נ לשון מהרי"ט בשו"ת (ח"א סימן סז) שכתב דלשון תוספת מוסיף על העיקר הוא ודינו כיוצא בו וכו'. וכ"נ מלשון שו"ת חכם צבי (סימן קי) בתו"ד שכתב דלשון הוספה פירושו שיהא חוב זה כמו חוב הכתובה ובעלמא נמי אמרי' ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו, ש"מ דכל עיקר לשון תוספת כך הוא להשוות החדש לישן וכו'.
והנה ברמב"ם בהל' אישות מפורש בכמה דוכתי דתוספת כתובה הוי כעיקר הכתובה, וכל מקום שנא' כתובה כולל גם את התוספת, ראה פ"י ה"ז ועוד. והיינו דנאמר בזה דתוספת נעשה כחוב הכתובה עצמה והוי ככתובה אחת גדולה, וזהו הלשון רצה להוסיף וכו' דנעשה ככתובה עצמה. ולהכי אמרי' בגמ' פשיטא וכו' מהו דתימא שלא לבייש וכו'. ועי' בש"מ ובריטב"א ורא"ה דס"ד דהתוספת כמתנה בעלמא, ואשמעי' דהוי בכלל הכתובה ומש"ה שייך הטעם שלא לבייש וכו'. ומבואר בזה הא דהר"מ לא פירט להדי' בהל' אישות כל הנך י"ג דברים דאמרי' בגמ' דהתוספת הוי ככתובה [ורק לענין מוחלת הביא בסוף פי"ח, וכן לענין פוגמת הביא לכאורה בפט"ז הי"ד כלשון המשנה להלן פז], וע"כ דזה נכלל במש"כ הר"מ דשם כתובה כולל העיקר והתוספת. וזהו שכתב הר"מ דשיעור הכתובה הוא לא פחות ממאתים וכו', היינו "לא פחות" אבל כל שהוסיף הוי בכלל הכתובה ממש.
ובפשטות זו מח' הראשונים הנ"ל אם תוספת כתובה בעי קנין או דל"ב קנין דהוי תנאי ב"ד. דהתוס' רי"ד שכתב דהתוספת ל"ב קנין דהוי תנאי ב"ד ככתובה עצמה, וכ"ה בש"מ בשם הר"י מיגש ובאוצה"ג וכנ"ל, וע"כ ס"ל דהוי ככתובה עצמה. אך הראב"ד בש"מ נה. דס"ל דבעי קנין, אזיל לשיטתו שכתב בהשגות על הרי"ף דהתוספת הויא חוב בפ"ע. וכ"ה בקו' התוס' והרא"ש הנ"ל, ולהכי הקשו דאיך מהני להתחייב, והא הוי קנין דברים בל"ל נכסים וכו'.
ולכאורה נראה דזו מח' רש"י ותוס' בסוגין נד: דלרש"י ד"ה ולפוגמת פגימה בתוספת הוי פגימה בכתובה, והתוד"ה ולפוגמת הדגישו דדוקא כשפגמה בכתובה הויא פגימה בתוספת. ורש"י לשיטתו מדוייק לשונו להלן פב: על הגמ' עשירות עושות אותה קלתות וכתב רש"י עשירות "שכתובתן מרובה", ועשירות היינו שנותנין תוספת כתובה, הרי דרש"י נקט על תוספת כתובה דכתובתן מרובה, דנחשב כתובה אחת גדולה, ומדוייק היטב רש"י לשיטתו. והתוס' לשיטתם ס"ל ביבמות סה: ד"ה כי דעל תוספת יכול לטעון פרעתי דל"ה מעשה ב"ד, וכ"ה בתוס' ב"מ יז. ד"ה הטוען [וברמב"ן שם] וא"ש לשיטתם. ובתוס' רי"ד להלן פט. מבואר דגם על תוספת אינו יכול לטעון פרוע, וניחא לשיטתו דהוי בכלל הכתובה. ועי' רא"ה להלן פז. דהטוען אחר מעשה ב"ד חשיב גם בטוען על התוספת, וכ"ה בתוס' רי"ד לשיטתו לעיל ריש פרק ב' ובר"י מיגש בסופ"ק בש"מ, ואזלי לשיטתם דהוי ככתובה ממש. ומה"ט ס"ל להרי"ד דפוגם בתוספת הוי פגימה בכתובה וכרש"י. וראה בהערותי על הרשב"א בכתובות שם הוצאת מוה"ק שהבאתי עוד מדברי הראשונים בענין זה.
ונראה דיסוד האחרונים הנ"ל לדון דהתוספת הוי דאורייתא אף דהכתובה דרבנן תליא במש"נ, דאם נימא דתו"כ נעשה ככתובה עצמה, א"כ ודאי דגם התו"כ הוי דרבנן וחיובו הוא בגדר חיוב כתובה, שהוא דרבנן, אבל אם הוי חוב בפ"ע שדינו כדיני כתובה, בזה י"ל דאף דהכתובה היא מדרבנן מ"מ התוספת הוי דאורייתא.
והנה, הרמב"ן בשלהי מסכתין קי כתב' דאף למ"ד דכתובה מהתורה היינו כל מוהר שהסכימו בסך שניהם הוי מוהר ואתו רבנן ותקנו להם סך מאתים דנרין וכו'. וצ"ע, דלרמב"ן דמהתורה אין שיעור לכתובה יקשה מהגמ' להלן נו, דאמרי' דהפוחת ממאתים זוז הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, והרי השעור הוי מדרבנן? ונראה דכוונת הרמב"ן באופ"א, וכמו שהביא בריטב"א שם בשם הרמב"ן והוסיף: אבל אין בזה סך ידוע מן התורה אלא כפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חכמים עכ"ל. וכ"ה מפורש בר"ן על הרי"ף שם דגם השיעור הוי מהתורה, דמוהר הבתולות היינו כפי"מ שתיקנו חכמים או שהסכימו ביניהם. ונמצא דכוונת הרמב"ן היא דמהתורה השעור הוא דמי הבתולים, והתורה קבעה את שעורו לפי מה שהתנו ביניהם או לפי ממה שיקבעו חז"ל, וכדברי הריטב"א. ועכ"פ מה שקבעו ביניהם זהו שיעור הכתובה מהתורה, ולהכי לאחר שתיקנו חז"ל מאתים לבתולה זהו השיעור מהתורה. ונמצא דלדברי הרמב"ן בתוספת כתובה נעשה לחוב כתובה ול"ח רק התחייבות דיליה. ותוספת כתובה הויא ככתובה עצמה וככתובה אחת גדולה, שהרי אם הוסיף לה נעשה שעור המוהר כן, וממילא זהו שיעור כתובה דידיה והוי חוב אחד של כתובה גדולה.
אלא דצ"ע, דהרמב"ן סותר שיטתו, דבב"מ יז ס"ל דתוספת כתובה ל"ה מעשה ב"ד ומהני טענת פרוע, ולדבריו דינו להיות ככתובה עצמה. וכן צ"ע דתקשה סתירה בדעת הרמב"ם דס"ל דתוספת כתובה הוי ככתובה עצמה וכנ"ל, ומ"מ ס"ל להר"מ בפט"ז הכ"ב ובמ"מ שם דעל תוספת איכא טענת פרוע ול"ה כמו הכתובה.
♦
אם התוספת נכתבת בכתיבה בפ"ע בכתובה או שנעשית לכתובה אחת גדולה
בשו"ע סי' סו ס"ז הביא ב' דעות ברמ"א אם התוספת הויא בכתיבה אחת עם הכתובה, כדעת הרשב"א בסוגין, או ככתיבה בפ"ע, כדעת הר"ן והרא"ש, והסיק דהעיקר כדעה ראשונה דכותב בלשון תוספת בפ"ע, ופלוגתא זו תלויה במש"כ בדין תוספת אם נעשה ככתובה אחת גדולה או דהוי חיוב בפ"ע. ובדברי הרמב"ם לכאורה יש סתירה בנידון, דבנוסח הכתובה כתב בפ"ד מיבום את הלשון דהתוספת היא בכתיבה בפ"ע, אך בכ"ד בהל' אישות נראה דדין תוספת הוי ככתובה ממש. עי' לשונו בפ"י ה"ז דהוי ככתובה לרוב דברים [ולא הזכיר בפרטות את דיני הסוגיא], וכמ"כ כתב ואין כותבין לה "פחות ממאתים", והיינו דהתוספת בכלל סכום הכתובה. וכן הר"מ לשיטתו פט"ז ה"ג, דמשמע דגם חיוב התוספת חל מחיים. וע"כ דהוי חיוב אחד, ומה"ט הר"מ לא פירט את דיני הסוגיא. וכ"נ בר"מ לשיטתו בפי"ח הכ"ח ובמ"מ, וכ"נ בר"מ בפי"ט ה"א שלא הזכיר תוספת לדין כתובת בנין דכרין. והגר"א בסי' קיא כתב דהוי בכלל כתובה, וכמש"כ שדין התוספת כדין העיקר [וע"ע בשו"ע ריש סי' קיא שהביא רק בשם י"א את הנ"מ בתוספת, ועי"ש בנ"כ, ובתרוץ ההפלאה ומשכנו"י ובני אהובה], וכוונת הגר"א דכיון דלהר"מ תוספת הוי בכלל הכתובה לכ"ד ממילא ידעי' כן וכמש"כ.והנה, הר"מ בפט"ז הי"ד גבי פוגמת לא הזכיר להדי' תוספת, אלא כתב שטר כתובה שיש בו אלף זוז וכו' ולכאורה הוא לשון המשנה פז. ואכן ההפלאה הנ"ל הקשה בסוגין דמה החידוש בפוגמת דתו"כ ככתובה, הלא להדי' כן במתני'. אולם עכ"פ מוכרח בר"מ דאין חילוק אם הפגימה הויא בכתובה או הפגימה הויא בתוספת. ונראה לחדש בדעת הר"מ דמ"מ יש חילוק בזה איך נכתבה התוספת, דאם כתבה בלשון נפרד הוי דין תוספת, וזהו דין הסוגיא. והבאנו לעיל ב' שיטות בשו"ע בנוסח התוספת אם הויא בכלל הכתובה, והר"מ בפ"ד מיבום כתב את הנוסח של תוספת בנפרד, וס"ל להר"מ דהמתני' פז. מיירי שכתבה בכתיבה אחת ובזה לכ"ע הויא ככתובה ממש והיא עיקר הכתובה ממש, אבל הר"מ כתב בלשונו "שיש בו אלף זוז" היינו דס"ה יש בשטר אלף זוז, אבל הוי בנוסח כתובה ותוספת, ובזה אשמעי' דינא דפוגמת וזה לא קתני במתני'.
ונמצא דאכן בדין תוספת כתובה יש שני אופני חיוב, דאם כתב את התוספת ביחד עם הכתובה, וכמשנה פז. דכותב אלף זוז, בזה ודאי דין התוספת הוי בכלל הכתובה, וגם בתוספת לא בעי קנין והוי מעשה ב"ד, אך אם כתב בלשון דמתחייב במאתים מנה ומוסיף לה תוספת, בזה הוי חיוב נפרד שדינו כתוספת כתובה ככתובה, אבל ל"ה בכלל הכתובה ובעי קנין, וזהו דיני הסוגיא דהוי ככתובה. ובזה ניחא הא דס"ל להר"מ בפט"ז הכ"ב ובמ"מ שם דעל תוספת איכא טענת פרוע ול"ה כמו הכתובה. ובזה ניחא הא דהגמ' לא קאמר נ"מ דתו"כ ככתובה לענין דלא בעי' קנין על התוספת, די"ל דלהר"מ רק היכא דנכתב בלשון אחד של כתובה גדולה לא בעי קנין, משא"כ בכתב כתובה ותוספת, וכיון דהגמ' מיירי שכתב התוספת בפ"ע בזה ה"נ בעי קנין. ולפי המבואר ניחא גם הסתירה בדברי הרמב"ן הנ"ל, דאכן יש נ"מ איך כותב את נוסח התחייבות התוספת, וכדפי' דאם כתב את התוספת בפ"ע, הוי חיוב בפ"ע, אבל אם כותבה ביחד עם הכתובה ה"נ הכל בכלל מעשה ב"ד ואין טענת פרוע על התוספת. והמ"מ שם הביא מהרמב"ן דיכול לכתוב את התוספת והכתובה כאחת, וא"ש הרמב"ן לשיטתו.
ולפ"ז י"ל דגם מש"כ הרדב"ז (ח"ב סימן תריב) הנ"ל לענין מוחלת כתובה דאסור להשהותה, וז"ל ואם מחלה עיקר כתובה ויש עליו תוספת, מותר להשהותה שהרי יש עליו כתובה, דתוספת כתובה מקרי למה הדבר דומה למוחלת חצי כתובתה שמותר להשהותה ובלבד שישאר שעור כתובה בלא מחילה וכל זה פשוט עכ"ל. ומבואר להדי' ברדב"ז דתו"כ הוי בכלל הכתובה וכעיקר כתובה דמי, אך יש לדון דדברי הרדב"ז קיימי רק היכא דכתב את התוספת והכתובה בהתחייבות אחת וכמש"נ.
והנה בתוס' בריש פירקין וברא"ש הנ"ל הקשו על דין תוספת כתובה, דאיך משתעבד בלית ליה נכסים. ומבואר דעל הכתובה לא קשה ליה, והיינו כיון דהוי חיוב מצד תנאי ב"ד, וכמש"כ המאירי, וכ"כ בחידושי הרי"ם כאן בתו"ד: "דבעיקר הכתובה מודים דמתחייב בתקנת חכמים ומשתעבד גופו מיד על מה שיקנה דכך היה התקנה שיחול השיעבוד הגוף מיד". והביאור בזה הוא דכמו דבלוה מחברו או הזיק לשני איכא שיעבוד אף שכעת אין לו נכסים, והיינו משום דהחוב נוצר מחמת שלוה והזיק, וה"נ חוב דמנה ומאתים, דחייב מהתורה או מדרבנן דהוא תנאי ב"ד, זה חל אף כשאין לו פרוטה. דהנה בנשואה הרי חיוב הכתובה הוא דמי המקח של הבתולים, כמפורש בראשונים ר"פ אע"פ, ולא רק אם כתובה מהתורה אמרי' כן, אלא גם אם כתובה דרבנן יסודו הוא מדמי הבתולים, ורק מתק"ח שלא תהא קלה כו' נותנה כשמגרשה. ונמצא דהשעבוד לכתובה הוא כנגד קבלת הבתולים, ולכן קו' התוס' היא על תוספת הכתובה שהוא מתחייב מעצמו, דאיך מהני כדאין לו נכסים. אמנם צ"ע, דהרי מתני' מיירי בארוסה שכתב לה כדמוקי לה בגמ' סו"פ הכותב פט: וכן בב"מ יז:, דכיון דלהלכה אין כתובה לארוסה ע"כ מתני' מיירי בכתב לה, וא"כ הוי חיוב דידיה גם לעיקר הכתובה. ותו תקשה קושיית התוס' גם על עיקר הכתובה. והנה בבית יעקב לעיל נג. כתב דגם למ"ד דבארוסה יש לה כתובה מ"מ לכ"ע הכתובה חיובה רק מדרבנן, דל"ש כתובה מדין דמי הבתולים, אלא דכתב דמשכח"ל בארוסה שקדשה בביאה דכתובה דאורייתא, עכ"ל.
ולהמבואר י"ל בישוב קושיית תוס' ריש פרקין דבאמת הכתובה הוי כדמי מקח ושפיר ל"ב קנין ומהני ההתחייבות. ואולי זו כוונת הר' יונה בש"מ, דס"ל דגם התוספת היא כחלק מהכתובה ול"ב קנין, וכמש"כ בתוס' רי"ד, וכ"נ במאירי ובר"י מיגש בש"מ, והא דתוס' לא תירצו כן, הוא משום דמתני' מיירי בכותב לארוסה דאין כתובה לארוסה והוי התחייבות דידיה, וגם למ"ד דיש כתובה לארוסה מ"מ ל"ה דמי הבתולים ושוב ל"ה דמי המקח, ולהכי הקשו תוס' דאיך מהני ההתחייבות [ובהפלאה דף נא ובסוגין כתב דכתובה מה"ת ה"ד בשיבר בתוליה אבל בנכנסה לחופה ולא נבעלה לכ"ע חיוב כתובה מדרבנן. וכ"כ בבית יעקב סו"פ המדיר, ובס' זכרון יהושע הובא מפתח הבית דכתובת בוגרת דל"ה בתולה לכ"ע הוי דרבנן].
עכ"פ כיון דמתני' מיירי בכתובת ארוסה, דהוי התחייבות דידיה, חוזרת הקושיא דאמאי לא הקשו תוס' כן גם על עיקר הכתובה לארוסה דאיך מתחייב באין לו נכסים, ואמאי הקשו כן רק לענין תוספת כתובה.
♦
כתובה לארוסה
ונראה בזה, ובהקדם הא דכתב הרמב"ם פ"י מאישות הי"א המארס את האשה וכתב לה כתובה וכו' ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל "ולא כנסה", וכ"ה בשו"ע סימן נה ס"ו, ומבואר דבכתובה לארוסה אינו גובה ממשעבדי. והרא"ש הקשה דרק לגבי התוספת אמרי' דניתנה על מנת לכונסה, משא"כ לגבי הכתובה עצמה, ועי' ברשב"א ריש פירקין.ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שסט) כתב בדעת הר"מ דבכותב מהאירוסין לאו מתורת כתובה גובה עיקר זה מדלא גבי ממשעבדי אלא כמלוה ע"פ וכו'. ונראה להוכיח דבכותב לארוסה הוי חוב דכתובה, והריהו כמקדים חיוב חז"ל מנשואין לאירוסין. ודבר זה מפורש בלשון הר"מ שם פ"י הי"א: "שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב לה". מפורש דאף דאין כתובה לארוסה, מ"מ בכתב לה אין הפי' דהוי התחייבות גרידא, אלא דבכתב חייב מתק"ח דכתובה, וכאילו בהאי גוונא דכתב באירוסין חל עליו כבר מהאירוסין חיוב הכתובה [ומוכרח כן מהא דלא מתחייב בכתובה נוספת משעת הנישואין, וע"כ דזהו אותו חיוב כתובה של נשואין שהקדימו לשעת האירוסין]. וכן מבואר בבית יעקב (לעיל דף י. סוד"ה עי' ר"ן), ותו"ד דבכותב לארוסה כוונתו להתחייב כתקנת חז"ל בכתובה. וכ"נ מהא דכתב הריטב"א להלן סד בהא דכותבין איגרת מרד על ארוסה דמיירי בכתב לה, והרי בסוגין מבואר דבעי' לדין תוספת כתובה ככתובה להחיל עליה דין מורדת להפסיד התוספת, א"כ בהכרח דבכותב לארוסה הוי דין כתובה. והמעי' בסוגית הגמ' לעיל נד. גבי בת ארוסה אם יש לה מזונות מוכרח כן, ועי"ש בתוס' רי"ד שכתב דהסוגיא קאי כמ"ד דיש כתובה לארוסה, ומבואר דזהו ספק הגמ' דבכתב לה נעשה לחוב כתובה וממילא אית לה תנאי כתובה דמזונות הבנות [ועי' בהגר"א נה, כג דספק הגמ' הוא לומר דהכתובה בארוסה הוי כמתנה בעלמא]. ומה"ט ניחא הא דכתובת בתו גרושה מהאירוסין הוי לאב, ואם נימא דהוי התחייבות גרידא, ליהוי כמתנה שקיבלה הבת דס"ל לפוסקים דל"ה לאב [ועמד בזה בשעורי הגרש"ר ז"ל ב"ב קלא עמוד רמו, עי"ש שר"ל דאפי' אם הוי התחייבות בעלמא מ"מ הוי דמי מקח האישות ולהכי הוי של אב]. ועי' בתוס' רי"ד לעיל מד שכתב דכיון דבידו לקדשה וזוכה בכסף הקדושין זוכה נמי בכתובה, ונוטה דבכותב לארוסה הוי גדר חיוב כתובה.
ונראה דיוק נפלא בכוונת הר"מ והשו"ע, דסיימו בהך הלכה דכתובת ארוסה לאב, וצ"ע, דמלבד מה דהביא הר"מ כבר ד"ז בפ"ג בדינא דהאב זכאי וכו' כמו שציין המ"מ שם, מאי שייטיה דהך דינא להכא. ולפ"ד ניחא היטב, דלאחר שכ' הר"מ והשו"ע דבכותב לארוסה הוי דין כתובת עלה, להכי הוא דבכתובת ארוסה הוי לאב, כיון דל"ה חוב גרידא אלא דין כתובה.
ויסוד זה מוכרח בתוס' בריש פרקין ד"ה אע"פ המובא לעיל, שהקשו על תוספת כתובה דאיך משתעבד בלית ליה נכסים. והיינו דעל הכתובה לא קשה, כיון דהוי חיוב מצד תנאי ב"ד וכנ"ל. אמנם צ"ע דהרי מתני' מיירי בארוסה שכתב לה, וא"כ הוי חיוב דידיה גם עיקר הכתובה. ותו תקשה קושיית התוס' גם על עיקר הכתובה. אכן לפ"ד ניחא היטב, דבכותב לארוסה ה"נ חיובו מעיקר תקנת חז"ל והוי תנאי ב"ד וכדפי'. וי"ל יותר בדברי תוס', דעיקר כוונתם להקשות דלא שייך שעבוד הגוף בלי שעבוד נכסים. וס"ל לתוס' להקשות כן רק על תוספת כתובה, דזהו התחייבות דידיה, אבל בכותב לארוסה י"ל דלא חשיב התחייבות דידיה, כיון דהכתיבה מהני ליה דנעשה כחיוב כתובה מתקנה דרבנן, ושוב לא בעינן להתחייבות דידיה לעשות השעבוד הגוף. ולהכי לא הקשו תוס' כן לענין הכתובה אלא רק על התוספת כתובה.
וכ"נ מלישנא דמתני', דקתני אע"פ ש"אמרו", והפנ"י תמה דסתם משנה ר"מ ואיהו ס"ל דכתובה מהתורה. וכתב בהפלאה דכתובת ארוסה היא מדרבנן ובמתני' מיירי בכתובה מהאירוסין, ולהכי קתני לישנא דאמרו היינו דהוי תקנה. וצ"ע, דבארוסה דל"ל כתובה אלא כתב לה הוי התחייבות הבעל ע"י כתיבתו, ול"ש לומר בזה אע"פ שאמרו חז"ל. ומוכח להדי' דבכותב לארוסה מחמת התחייבותו נעשה לחיוב חז"ל של כתובה, וכמש"נ.
ונראה דמוכרח כן גם ממ"ש הר"מ באישות פ"י והשו"ע שם דהמארס האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נישואין וכו'. וצ"ע, דבארוסה שכתב לה הוי התחייבות דידיה וכחוב ומתנה בעלמא, ומהיכי תיתי דעושה נשואין. ומוכח להדי' דהר"מ לשיטתו דבכותב לארוסה נעשה לחוב כתובה מתק"ח, ובזה סד"א דהוי עי"ז נשואה.
ויל"ע לדברינו, דהא הגמ' יכולה הייתה לומר עוד נ"מ בהא דתוספת כתובה ככתובה, לענין דגם התוספת הוי דאב, דכיון דתוספת הוי ככתובה הוי דאב, ואם ל"ה ככתובה הוי של עצמה. אכן נראה דכיון דהגמ' מיירי בדין ארוסה, א"כ להך ס"ד דתוספת כתובה ל"ה כתובה ומשום דכתובה היא רק כפי מה שחז"ל תיקנו, א"כ להך ה"א גם כתובה לארוסה הויא התחייבות בעלמא, ותו בתרוייהו ל"ה של אב. ולהכי בגמ' לא אמרו נ"מ על התוספת אם הויא של אב, כיון דגם לגבי הכתובה עצמה לא יהיה של אב מחמת דהויא התחייבות בעלמא. אמנם בלא"ה י"ל דלהלכה דראב"ע דלא כתב תוספת אלא ע"מ לכונסה, א"כ ליכא נ"מ זו, דבארוסה שמת בעלה או גירשה ל"ל כתובה דלא כתב אלא ע"מ לכונסה, ושוב ל"ש הך נ"מ.
ובשיטת הר"מ שכתב דבכתובה לארוסה לא גביה ממשעבדי, יקשה, דלדברינו כיון דבהתחייבות נעשה לחיוב כתובה [ודלא כרדב"ז הנ"ל דהוי חוב בעלמא] א"כ אמאי לא גבי ממשעבדי. ובאמת יל"ע בדעת הר"מ והשו"ע אם קאי בכל גוונא שכתב כתובה לארוסה, או רק בגוונא דהסוגיא דכתב בשטר אחד לארוסה כתובה ותוספת, דבזה דוקא אמרי' דכמו דלא אהני לגבי התוספת שלא כתב אלא ע"מ לכונסה, ה"נ לא אהני לגבי הכתובה לגביית משעבדי. ומצאתי בהמקנה על השו"ע שם שכתב בטעם הראשון שם בדברי הר"מ דכיון דמיירי שכתב בכתובה גם את התוספת ואינו גובה תוספת, א"כ כיון דשטר זה לא נכתב אלא ע"מ לכונסה לגבי תוספת ה"ה לגבי העיקר וכו'. ולפ"ז מיירי הר"מ רק היכא דכתב כתובה ותוספת, אבל המעיין בלשון הר"מ הנז' יראה דברישא משמע דמיירי גם בכתב כתובה גרידא, אולם בהמשך לשונו של הר"מ מיירי דכתב גם התוספת. אך נראה ביאור עיקר שיטת הרמב"ם על דרך מש"כ בקצרה באבן האזל פט"ז מאישות ה"י ובהל' מכירה פי"א הט"ז, דהר"מ לשי' ס"ל, דעיקר הא דכתובה משעבד כל נכסיו הוא מתקנת שמעון בן שטח, עי' בר"מ פט"ז ה"י דכל גבית משעובדין לכתובה הוא מתקנת שב"ש, ובעי' לזה משום דחיוב כתובה חל רק בשעת מיתה וגירושין. ונראה דבארוסה ליכא לתקנת שב"ש, כדאי' בש"מ לעיל נד ריש ע"א בשם תלמידי רבינו יונה, וז"ל שם: "דשמעון בן שטח שתיקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך" עכ"ל, ונתכוין לזה בקצרה באבן האזל שם עי"ש. ולפ"ז גם בנשאה אח"כ השעבוד חל רק מזמן הנשואין, ודין הר"מ הוא בכל גוונא. ועי' בר"מ בפט"ז מאישות ה"ג דחיוב הכתובה מתחיל כבר משעת הנשואין והוי כחוב תוך זמנו. וכן מפורש בר"ן סו"פ שמיני פא. שכתב לדמות חוב תוך זמנו לכתובה מחיים, וכבר ביאר בחידושי הרי"ם בזה דכיון דבכתובה עיקר חיובה משעה שמת או גירשה ל"ש שעבוד משעת הנשואין [וכעי"ז באבן האזל בהל' אישות שם ובשעורי הגרנ"ט, ובחזו"א אב"ע סימן נו סקט"ז, וקדמם בחידושי הרי"ם והוכיח דגם תוספת כתובה הוי ככתובה דחיובו מתחיל משעת הנשואין, וחיובו הוא להתחייב בנשואין לזמן דגרושין], ולהכי בעי' לתקנת שב"ש לשעבד נכסיו מזמן הנשואין. ומעתה י"ל דהתקנה היתה רק מזמן הנשואין ולא בארוסה, ולהכי ס"ל להר"מ דבכותב כתובה לארוסה גובה רק מבנ"ח [והא דתוספת כתובה גובה ממשעבדי, צ"ל דכיון דהוי בכלל הכתובה וכמש"כ לעיל, להכי שפיר איכא על התוספת תקנת שב"ש לגבות ממשעבדי].
ולהמבואר שפיר ניחא הא דלראב"ע אמרי' דלא כתב תוספת אלא ע"מ לכונסה ומ"מ יש לה כתובה גם בנותן לארוסה, אף דבתרוייהו הוי התחייבות דידיה. ורש"י כתב דתוספת מדעתי' אמרי' אומדנא דע"מ לכונסה. ובש"מ להלן פט: העירו דאם אין כתובה לארוסה הרי גם הכתובה חיובו מדעתי', ושם כתבו דרש"י אזיל כאן כמ"ד דיש כתובה לארוסה, ועוד הוסיפו דמ"מ רק לגבי התוספת איכא לאומדנא עי"ש. וע"ע בש"מ ב"מ יז: (ד"ה שלא) [בשם שיטה] דשאני מנה ומאתים בארוסה דהיינו כשאר כל הנשים להכי כתב לה מהשתא כי היכי דתגבה מהשתא דאי לאו הכי למאי כתב לה מהשתא הא בשעת נישואין יכתבם לה בעל כרחו אבל תוספת אמרינן דכתב לה כדי שלא יחזור בו בשעת נשואין וכו' עיש"ה, ועד"ז בתוס' רי"ד לפנינו. ונראה בכוונת הש"מ דהחילוק דבנותן כתובה לארוסה הוי התחייבות שלו, שעל זה חלה תקנת חז"ל דיש כתובה לארוסה ע"י התחייבותו. ונמצא דהמחייב הוא תקנת חז"ל, וכמו שביארנו דלהכי לא הקשו תוס' על הכתובה עצמה דאין משעבד והא אין לו נכסים, כיון דחיובו כעת מחמת שעבוד חז"ל וכדפי'. אבל בנידון של תוספת כתובה, דהוי התחייבות דיליה, דאמנם דינה ככתובה, אבל זו התחייבות שלו, ובזה ס"ל לר"א דעיקר חיובו הוא ע"ד לכונסה. וא"כ חיובו חל רק בנשואין, וכלשון הר"מ "שהרי לא כנס" ולא הזכיר לשון ע"מ וכו' אלא דמעיקרא כל החיוב של תוספת הוא באומדנא של נשואין. ומצאתי מפורש כן בבית יעקב לעיל י. שציינתי לעיל, שכתב דבתוספת לא מתחיל החיוב עד שעת נשואין ולכך אפי' נאנסה פטור וכו', אבל בכתב לארוסה הוי כאילו קיבל על עצמו שיהיה לה כל דין כתובה שתיקנו חז"ל וכיון שנתחייב תיכף הכתובה מש"ה אם נאנסה חייב וכו', עיש"ה.
♦ ♦ ♦