כולל זכרון קדושים ב"ב
בעניין אמירת 'הנרות הללו' בחנוכה
ביומי דחנוכה המאירים והקדושים, כשבני ישראל היקרים והמסולאים מפז ניגשים לאחר הכנה רבתי ורגשי קודש להדליק את נרות החנוכה, נוהגים לומר יחד עם ברכות ההדלקה, הנרות הללו אנו מדליקין וכו'. והוא, נתינת טעם על הדלקת הנרות וקדושתן.המקור הראשון לכך הוא במסכת סופרים (פ"כ ה"ו) וז"ל: "וכיצד מברכין, ביום ראשון המדליק מברך שלש והרואה מברך שתים, בא"י אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר ואומר הנרות האלו אנו מדליקין על הישועות ועל הניסים ועל הנפלאות אשר עשית לאבותינו ע"י כהניך הקדושים וכל (מצות) שמונת[2] ימי חנוכה הנרות האלו קודש ואין לנו רשות להשתמש[3] בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך, בא"י שהחיינו, ואומר שעשה נסים לאבותינו[4]. אלו למדליק, אבל לרואה אינו אומר ביום ראשון אלא שתים שהחיינו ושעשה, מכאן ואילך [המדליק] מברך להדליק ושעשה, והרואה אומר (אשר עשה) [שעשה] נסים".
♦
בעמדנו עתה סמוך ונראה לימי החנוכה הקדושים, עלה ברצוני בחסדי השם יתברך להתעמק בסוגיא זו, לברר את זמן וטעם אמירתו[5]. אחר שראיתי את מיעוט העיסוק בעניינים אלו וגודל הצורך ללבן ולהרחיב בנושא הזה. גם אחר העיון והחיפוש בספרים הדנים בכל עניני חנוכה שמתי אל לבי ונוכחתי אשר ענין זה אינו מבואר כל צרכו, לכן אזרתי כגבר חלצי והחילותי בס"ד לתור ולחפש מי הם המדברים מענינים אלו ומהו סברתם וטעמם. ולמען אשר יעמדו ימים רבים אספתי כל גרגיר וגרגיר ולהביאו לבית הגורן לשמור עליו מנגע השכחה.
ובטרם החלי לדון בנושא של אמירת הנרות הללו יחד עם ברכות ההדלקה, ולהביא את כל השיטות והדעות, אקדים ללבן ולפרט נידון נוסף אשר ג"כ מיעטו להתעסק בו, והוא, חיבור מסכת סופרים. דהיינו, שהדבר כלל לא פשוט וברור באיזה תקופה מתקופת חכמי ומוסרי התורה נתחבר מסכת סופרים ומי חיברו, והאם אכן אנו נוהגים כפי כל הכתוב שם, אפי' היכא דחולק על התלמוד בבלי או ירושלמי. שומה עלינו לחקור ולתור בספרים ובכתבים ולהעלות על שולחן מלכים בירור זה, ולהאיר את עיני הלומדים למען דעת זהות מחברו, והאם אנו נוקטים להלכה עפ"י דבריו והוראותיו, והאיך הוא נתקבל אצל רבותינו הראשונים והאחרונים. ובס"ד אחר שנלבן נידון דנן נחזור בעזרת החונן לאדם דעת לבאר ולחדש בסוגיית הנרות הללו.
ולמען אשר נוכל לסדר כל דבר וענין על מקומו בשלום, ומכך יצא אילן רב פארות – פירות מתוקים, נחלק את מאמר דנן לשני ענפים, ומכל ענף יצמחו בו כמה וכמה עלים.
♦
ענף א' - חיבור מסכת סופרים
עלה א' - זהות מחברו ותקופת עריכתו
הנה מדרך העולם כשאדם מחבר ספר או חיבור בכל ענין שהוא, יש ב' דרכים לפרסם את שם המחבר. א. כשכותב את שמו מפורש בהקדמת הספר או כשמרמז שמו בפתיחת חיבורו. ב. כשהדבר גלוי ומפורסם לכל מיהו המחבר, ואע"פ שלא מוזכר השם בגוף הספר, עצם ידיעת השם הוא הפרסום והמזכרת לדורות עולם, וכ"ה גם אצל עורכי התפילות, הקינות והפיוטים. [דוגמאות לכך ראה בהערה[6]].והנה, דבר זה ידוע ומסור לכל אשר תלמוד בבלי נערך ונסדר ע"י רב אשי ורבינא, תלמוד ירושלמי נתחבר ונסדר ע"י האמורא רבי יוחנן. אך מסכת סופרים נתעלמה מאתנו מי חיבר סידר וערך זאת, וכפי שכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (בולוניא, סי' שס"ז) וז"ל: "לכך חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם וכו' כגון מי שחיבר תורת כהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותקוני עולם כגון מסכת סופרים, לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה ספר", עכ"ל. ולכך רבתה התמיהה והפליאה אצל כל גדולי הדורות שנתחבטו לדעת מי אכן חיבר מסכת סופרים, ובאיזה תקופה היא נסדרה, ונבוא עתה בס"ד לחקור אחר זה, לתור ולחדש מפי ספרים וכתבים ובכך גם לידע עד כמה סמכו רבנן לפסוק עפ"י המסכת סופרים.
♦
עלה ב' - זמן ומקום עריכתו
המעיין בתורת רבותינו הראשונים, יבחין אשר בהזכירם דבר הלכה ומנהג הכתוב במסכת סופרים, יקדימו זאת בתואר חז"ל, כגון, רבינו בחיי (שמות יד, ז) כתב בא"ד: "דרשו רז"ל במסכת סופרים". שיטה מקובצת (ב"ב דף יג:) כתב בשם הרשב"א: "ובמסכת סופרים שהיא מקובלת לישראל שחברוה חכמים הראשונים". התוס' במנחות (ל: ד"ה רבי יוסי) כתבו: "ברייתא דמסכת סופרים". בבית הבחירה להמאירי (מגילה כא:) כתוב: "שאין לדחות תלמוד שלנו מפני ברייתא של מסכת סופרים". כמו"כ הסמ"ג (מצות עשה, מצוה כ"ה) מביא את "לשון הברייתא במסכת סופרים". כן כתב בשו"ת הריב"ש (סי' ל"א) שמצא "שם במסכת סופרים ברייתא", וכן עוד ראשונים משתמשים בזה הלשון.מכל הנ"ל מוכח וברור אשר מסכת סופרים חיבור עתיק וקדום, עד כ"כ שבעל בית דוד (סי' שס"ה, הובא בספר ברכ"י או"ח סי' תקפ"ב) כתב שמסכת סופרים הוא מזמן התנאים, דהיינו, שנתחבר באותם דורות שנסדרו ונערכו תלמוד בבלי וירושלמי. אך הרב החיד"א זצוק"ל (שם, וכן בשם הגדולים מע"ס, אות ס' סעיף ל"א) דחה זאת בראיות חזקות ומבוררות וס"ל שנתחבר לאחר מכן, ולא יתכן להחשיבה כברייתא של תנאים, כי נזכרו בה כמה וכמה מן האמוראים וגם מאמוראי בתראי הוזכרו בה. ומה שיש ברייתות במסכת סופרים המוזכרות בתלמוד, היינו טעמא דהאחרונים לקחום מהתלמוד וקבעום במסכת סופרים.
ועוד הוכחות מצינו בדברי הראשונים אשר מסכת סופרים נתחברה אחר חתימת התלמוד ואינה חלק מגמרא דילן, ונזכיר אחדים מהם. התוס' (ברכות דף יח. ד"ה למחר) כתבו: "יש דברים שאנו מניחין הגמרא שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים". וכתב עלה החיד"א (שה"ג שם) כי ספרים חיצונים קורין התוס' והרא"ש למסכת סופרים וכיוצא, ע"ד ברייתא, שפירושה חיצונה, פירוש חוץ מהמשנה, גם אלו מסכת סופרים כלו' חוץ מהברייתות של ר' חייא ור' הושעיא ותוספתא, אי נמי חוץ לתלמוד, וכן כתבתי בספרי יעיר אזן (מערכת הסמ"ך, אות ל"א)", ע"כ לשונו. וכלשון הזה כתב בספר שו"ת בית שערים[7] (או"ח סי' שע"ד) וז"ל: ומעתה כל הספרים הקדושים שהם חוץ מן התלמוד נקראים בשם ספרים חיצונים דהיינו מסכת סופרים ופסיקתא וזוהר ועיין בחת"ס חלק או"ח סי' ל"ו מבואר כן להדיא ועיין עוד שם סי' ק"ג, ולשון ספרים חיצונים פירוש ספרים שהם חוץ מן התלמוד. ועתה השאילו הלשון לקרוא כן ספרי מירוס להבדיל בין הקודש לחול ופירוש ספרים שהם חוץ מספרי קודש, עכ"ל.
אמנם הגאון האדיר רבי חיים פאלאג'י זלה"ה בספרו לב חיים (ח"א, או"ח סי' ס') כתב בתו"ד: "דידוע הוא דהני מסכתות קטנות סידרו בדורות האחרונים מהאמוראים בימי רב אשי", ע"כ. איברא דמצאתי בספר זכרון לראשונים[8] תשובה מרב האי גאון (סי' ג') שכתוב שם: "אלא כך שמענו מפי חכמים הראשונים שאמרו ברייתא הדא בספרים מסכתא", ע"כ.
והנה מש"כ 'בספרים מסכתא' היינו כוונתו על מסכת סופרים, וכותב ששמע מחכמים הראשונים, ואולי עוד סמך וראיה שנסדר ונערך בראשית ימי הגאונים, כפי שנוכיח להלן לכאורה, כי הוא היה בתקופה האמצעית של דור הגאונים[9].
♦
עלה ג' - תקופת עריכתו
הרמב"ן בספרו תורת הבית (אות ק"ט) כתב, מסכת סופרים – משבע המסכתות הקטנות[10], וכ"כ בספרו תורת האדם (שער האבל, ענין אבלות ישנה) בזה"ל: ובמסכת סופרים משבע המסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן, ע"כ. עוד כתב הרמב"ן בחידושיו (מגילה כא:): "חקרנו על הדברים חוץ מתלמודנו, מצאנו במסכת סופרים שהיא גמרא ירושלמית ממנהגן של אבותינו", עכ"ל. כלו' דחיבור זה אינו שייך לתלמוד בבלי או ירושלמי, אלא היא מן גמרא הדנה במנהגי אבותינו.תלמידו הרשב"א מציין בשני מקומות אודות תקופת עריכת מסכת סופרים. א. בחידושיו (מגילה ב.) כתב: מסכת סופרים שהיא ממסכתות קטנות המקובלות מן הראשונים. ב. בחידושיו (ב"ב יג:) כתב: מסכת סופרים וכו' היא מקובלת בידן של ישראל שקבלוה חכמים גדולים.
חזי' מדבריהם שמסכת סופרים נתחבר בדורות הראשונים שלפניהם, אך עדיין לא מבורר דיו מתי נתחבר. הרא"ש[11] כותב (הלכות קטנות, הל' ס"ת סי' י"ג): "מסכת סופרים נתחבר בדורות האחרונים, ולא הובא מדבריו בתלמוד". החיד"א (ברכ"י או"ח סי' תקפ"ב ס"ז) מסמיך עפ"י דברי הרא"ש, וכה כותב: "סבר הרא"ש דמסכת סופרים נתחבר בימי הגאונים", והגאונים הניחו אלה המסכתות סמוכות לתלמוד בבלי [מופיע בש"ס שלנו אחר מס' עדיות]. וכ"מ כהוכחת החיד"א ממש"כ הרבינו תם (ספר הישר, חלק התשובות סי' מ"ח) בדבריו מזה שהזכיר את המסכת סופרים עם תורתם של הגאונים, באופן שמשמע מהא שאכן זהו שייך לתקופה הזאת, וכפי שציין בתשובה "ומתלתא קראי שמיע לי מרב יהודאי ומרב עמרם וממסכת סופרים שרוב ברכות שלנו על פיהם".
היוצא לנו מדברי רבותינו הנזכרים לעיל, נוכל לסכם ולומר, כי לכאורה מסכת סופרים נתחברה ונערכה בתקופת ימי הגאונים, אשר לקטו ברייתות ישנות ומאמרי חז"ל והוסיפו עליהם מנהגי אבותינו שנהגו אז בתקופת הגאונים, ואח"כ סמכוהו יחד עם התלמוד בבלי, ונחשב כבתראי לעומת הבבלי. ויש שרצו לומר דשבע המסכתות הקטנות נשנו כבר בימי התנאים והאמוראים, אך רק לאחר חיתום התלמוד בבלי בסוף ימי רבנן סבוראי ובראשית תקופת ימי הגאונים נסדרו ונחלקו לשבע מסכתות קטנות. ואולי משו"ה סמכוהו לתלמוד בבלי, כי כבר נשנו בימי התלמוד.
ולפשט הדברים ולשבר את האוזן נזכיר את דברי בעל סדר הדורות[12] דבשנת ד' אלפים ר"ס היתה זמן חיתום התלמוד שנעשה ע"י תלמידיו של רב אשי ואז נסתלק לגנזי מרומים האמורא רבינא, ומאז התחילה תקופת רבנן סבוראי למשך כתשעים שנה, ובשנת ד' אלפים ש"נ[13] היתה ראשית ימי הגאונים, ואז סידרו וערכו את שבעת המסכתות קטנות.
♦
עלה ד' - מקום עריכתו
ועתה נברר איה מקום כבודו, באיזה מקום נסדרה ונערכה והובאה המסכת סופרים עלי גליון לפני הלומדים לדפוס. בספר שו"ת מפענח נעלמים[14] (סי' ב' אות יב) כתב בארוכה להוכיח דנתחבר בארץ ישראל בעיה"ק ירושלים ומשם הובא לחסידים הראשונים שבבבל, ומביא שם עוד מהרמב"ן בחידושיו (מגילה דף כא:) שמכנה את מס' סופרים בשם ירושלמי מפני שהובא מירושלים. אמנם יש שרצו להוכיח דשאני מסכת סופרים משאר המסכתות קטנות שנתחברו בארץ ישראל, והיא נתחברה בבבל, דהא כמה וכמה הלכות נכתבו שם אשר שייכים דייקא לבני בבל ולא לבני מערבא - ארץ ישראל, אך מחמת חביבות חכמי ארץ ישראל ופסקיהם ומנהגיהם יזכירו גם את מנהגי אבותינו שבארץ ישראל.אך לעת עתה לא עלה בידי – יד כהה להעמיק ולברר יותר ענין זה איה מקום סידורו, וה' יאיר עינינו במאור תורתו החביבה והמתוקה.
♦
עלה ה' - האם פסקינן כהמסכת סופרים
נידון רחב יש בספרי הראשונים והאחרונים, האם פוסקים תמיד כדברי המסכת סופרים בהלכותיו ובמנהגיו גם במקום היכא דפליג על הבבלי או על הירושלמי, או דנימא דהלכה כמותו רק במקום דלא פליג. נקבץ ונאסוף דעתם טעמם וסברתם, ובודאי שאין ברצוננו בזה לקבוע מסמרות ולומר הלכה כמי, כי מי אנו. אלא נסדר ונערוך על השולחן אשר לפני ה', ויאכלו ענוים וישבעו.בראשית דברינו נביא את דברי המדרש (ויקרא רבה, פרק כ"ב) להחשיב את כל התורה שבע"פ אשר נתחבר אחר חיתום התלמוד. וז"ל: "ר' נחמיה אומר ויתרון ארץ בכל היא, אפילו דברים שאתה רואה אותן יתרון למתן תורה, כגון הלכות ציצית תפילין ומזוזה, אף הן בכלל מתן תורה וכו' מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתא אגדות וכו' כולן נאמרו למשה מסיני".
דעת הרשב"א והמאירי[15] (ברכות לד.) לחזק הלכותיה ופסקיה של מסכת סופרים: "ותפילה הכתובה במסכת סופרים היא ככתובה בתלמוד שהיא ממסכתות קטנות המקובלות מן הראשונים", ע"כ. התוס' במנחות (דף ל:) כתבו: "ומיהו אין לחוש אי פליגא ברייתא דמסכת סופרים אהא דשמעינן", ע"כ. הריטב"א בחידושיו (כתובות ז:) כתב: "אלא שקשה הדבר לדחות מש"כ במסכת סופרים, ושמעתי שיש מקום בצרפת ובאשכנז שעושין כמסכת סופרים", ע"כ[16].
בשו"ת הריב"ש (סי' של"ד) כתב בזה"ל: "ואחר שדבר זה[17] הוא מנהג קדום בכמה ארצות, ונזכר במסכת סופרים ובחבורי קצת החכמים, אין כח בנו לגעור ולמחות במי שאומר אותו, אף אם נראה לנו שהמנהג האחר יפה ממנו. מ"מ, כיון שכבר בא חכם והורה לתקן המנהג, וקבלו הקהל ממנו, אין לחזור ולעוות אשר תקנו, ואת אשר כבר עשוהו", ע"כ. גם רבינו הרמ"א בדרכי משה הקצר (או"ח סי' נ"ט ס"ק ג') כתב לחזק מנהג: "ולי נראה דאין לשנות המנהג[18] ולומר אותה מאחר דהרמב"ם חזר מדבריו הלכה למעשה והסכים לדברי הרא"ש והר"י ועל פיהם נתפשט המנהג. ומה שכתב מאחר שאין הדבר מפורש בתלמוד נראה מאחר שמפורש במסכת סופרים אין לנו לחוש לסודי הזוהר נגדו מאחר שכבר נתפשט המנהג על פיו", עכ"ל. וכן נעתיק לשונו הבהיר של מרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' י"ג) מש"כ בתו"ד: "והרי כתבו התוס' בפסחים (דף מ:) דבכמה דברים אנו סומכין על פסיקתא או מסכת סופרים ומניחין התלמוד שלנו ע"ש וא"כ גם בזו נימא דהגם דבתלמודין מוכח דבשבת ור"ח קורין כחול סמכינן על מסכת סופרים כמ"ש התוס' בפסחים שהזכרתי וכ"כ בברכות דף י"ח והזכיר זה מרן בב"י א"ח סימן תכ"ה ע"ש. וק"ק על מרן בתשו' בספר אבקת רוכל סימן כ"ח שכתב הא דזמנין מניחין דברי התלמוד ועושים כספרים אחרים מדנפשיה וכתב ואעידה לי ב' עדים השמים כסאי ויחל עש"ב וק"ק שכבר מפורש בתוס' ובהגהת מרדכי פרק בני העיר שהביא הוא ז"ל בב"י סי' תכ"ה כמש"ל. ועלה בדעתי לומר דטעמא דאזול בתר מסכת סופרים ומניחין התלמוד שלנו היינו משום דכתב הרא"ש בהלכות ס"ת בענין פרשה פתוחה דמסכת סופרים נתחברה בדורות אחרונים ולא הובא מדבריו בתלמוד. ואני בעניי כתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תקפ"ב דמשמע קצת דמסכת סופרים נתחברה בזמן הגאונים ע"ש וכיון דנתחברה אחר התלמוד משו"ה סמכינן אמסכת סופרים ושבקינן תלמודין על דרך הלכה כבתראי אמנם הפסיקתא רבתי לא אתנו יודע אימתי נתחברה", ע"כ. וכן נקט להלכה בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ל"ו) וז"ל בתו"ד: "מ"מ כיון שתפסו המנהג כהזוהר על זה כ' מהר"א שטיין מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה קבוע, דהיינו היכא דספרי חצונים חולקים על הש"ס וספרי חצונים היינו מסכת סופרים וכדומה או מדרש ופסיקתא והזוהר כא' מהם, אותו מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה רווחת בישראל".
בחידושי מהרצ"א [להרה"ק בעל הבני יששכר מדינוב זיע"א] על הלכ' חנוכה (מאמר ב, אות מב) כתב ע"ד המס' סופרים, בנידון דילן: "והרי המסכת סופרים תנא הוא ביותר יש לסמוך עליו וכי צריכין ראיה לתנא במקום שאין חולק עליו".
בספר שו"ת יביע אומר [להגאון האדיר רבי עובדיה יוסף זלה"ה] (ח"ד, חלק או"ח סי' מ"ב) הביא מספר חיים וחסד (בסופו, אות טו"ב) שכתב דיש מקום לפסוק בדברי מסכת סופרים היכא שזהו היפך לדברי הירושלמי. וע"ע שם מה שליקט בגאונותו הרבה עוד מספרי גדולי האחרונים מש"כ בענין זה. אמנם בשו"ת יחווה דעת (ח"ד סי' נ"א) הביא הגאון הנ"ל זצ"ל את דעת הגאון בעל גנת ורדים (שו"ת או"ח כלל ב' סי' ט"ו) שכתב: "שיש הלכות המובאות במסכת סופרים ובשאר מסכתות חיצוניות, שהן סתומות וחתומות, ואין להסתמך עליהן, כי ההעתקות בהן משובשות מאד", עכ"ל. ובאמת דזהו חידוש גדול לטעון כך, דהא חזי' מהרבה גדולי וגאוני ארץ ישראל שלא חששו לטענה זאת, וצ"ע בזה.
אדאתינן להכי נסכם בקצרה ובתמצית אשר מסכת סופרים חיבור עתיק יומין הוא יין ישן ומשובח כבר מימות ראשית הגאונים, וקיבלו להלכה את פסקי ההלכות והמנהגים שהובאו בספר זה.
♦
ענף ב' - הנרות הללו
אחר שחקרנו בחיפוש אחר חיפוש נחזור ולבאר ולברר בס"ד עפ"י מה שנתחדש לן מהספרים שדנו ודברו בדין אמירת "הנרות הללו" אחר ההדלקה, אך לא הספקתי לסיים ענין זה בעייני בו בשנת תשע"ד ואני תפילה לפני אבינו שבשמים לזכות להשלים ענין זה.בטרם נבוא לדון ולפלפל בשעשועי התורה המתוקים נסכם בקוצר אמרים את היוצא לנו ברור מדברי המסכת סופרים:
א. סדר הברכות בליל ראשון למדליק [וה"ה לרואה]: להדליק נר, שהחיינו ושעשה נסים. בהמשך יבוארו השינויים.
ב. נוסחאות הברכה לשיטת המס' סופרים: ברכה ראשונה בכל הלילות – להדליק נר [ולא להדליק נר חנוכה], ברכה שלישית, בליל ראשון – שעשה נסים, ובשאר הלילות – אשר עשה נסים. ויבואר בהמשך מאמרינו שינויי הלשון בס"ד.
ג. אמירת הנרות הללו היא מיד אחר ברכת להדליק לפני אמירת שאר הברכות, ובפשטות גם לפני ההדלקה עצמה.
ד. אמירת הנרות הללו אי אמרינן גם בשאר ימים או רק בליל הראשון, עוד נדון בכך בהמשך בעזה"י.
הבירורים שצריכים אנו לברר וללבן ע"כ הוא כדלהלן:
א. נוסח הברכה הראשונה, והטעם לכך.
ב. למה נתקנה אמירת הנרות הללו מיד אחר ברכת להדליק, עוד לפני ברכת שהחיינו.
ג. למה קדמה ברכת הזמן לברכת הנס, דהיינו ברכת שהחיינו קודם לברכת שעשה נסים, ודלא כמנהגנו להקדים ברכת שעשה נסים לשהחיינו, הלא דבר הוא.
ד. זמן אמירת הנרות הללו בער"ש חנוכה, אי אומרו מיד אחר הברכה.
ה. אם אומרים הנרות הללו בשעת הדלקת הנרות בבית הכנסת.
♦
עלה א' - מקור אמירתו
כמבואר לעיל מקור אמירת 'הנרות הללו' הוא ממסכת סופרים שנתחבר בימי הגאונים, ולא מצאנו שהביאו זאת הספרים שלפני כן. איברא דיש לעיין מדוע לא הובא אמירה זו לא בספרי הגאונים ולא בספרי הראשונים, כדוגמת הרי"ף, הרמב"ם, ואף לא בספרי ראשוני מנהגי אשכנז ה"ה הרקח ושבלי הלקט ועוד משאר ספרי יסוד של המנהגים. ובאמת דאחר החיפוש בספרים מצאתי דבחידושי מהרצ"א (מאמר ח אות טז) תמה ע"כ וזל"ק: "ותמיהני למה לא הביאו כלל הפוסקים דעת המסכת סופרים".המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס פראג, סי' ס"ו) הוא הראשון שמביא את דברי מסכת סופרים, בזה"ל: גרסינן במסכת סופרים המדליק נר חנוכה 'אחר שהדליק' אומר הנרות הללו אנו מדליקין, ע"כ [לפנינו לא נמצא כגי' זאת]. הרא"ש, מתלמידי המהר"ם מרוטנבורג, מביאו (שבת פ"ב סי' ח') וז"ל: 'גרסינן וכו' ושמעתי שרבינו מאיר [מרוטנבורג] ז"ל היה אומר אותו', ע"כ. גם המרדכי[19] (שם רמז רס"ח) הביאו בזה"ל: 'העתקתי ממסכת סופרים מדליק ואומר הנרות האלו אנו מדליקין... וגם שמעתי אומרים שמורי רבינו הר"מ ז"ל אומרו'יט, ע"כ. כמו"כ הביאו בהגהות מיימוניות (הלכ' חנוכה פ"ג סק"ב), ברבינו ירוחם ובתשב"ץ קטן (סי' תקע"ו) את דברי המס' סופרים.
הטור קבעו להלכה בסי' תרע"ו: "גרסינן במסכת סופרים המדליק אחר שהדליק אומר הנרות הללו וכו' וכן היה נוהג ה"ר מאיר מרוטנבורג ואדוני אבי הרא"ש ז"ל". ואחריו פסק כן המחבר בשו"ע (שם ס"ד), וכ"כ בלבוש שם.[20]
♦
עלה ב' - זמן אמירתו
בריש המאמר ראינו את גרסת המסכת סופרים דאמירת הנרות הללו היא מיד אחר ברכת להדליק. ויש לדון ולברר מתי אומרים זאת, בטרם ההדלקה מיד לאחר הברכה, או"ד דמיד לאחר גמר ההדלקה של הנרות [או של הנר הראשון] אומרים זאת. ונחפש בספרים לידע מקורות הענין בעזרת הא-ל הטוב ית"ש.א. אחר ברכת להדליק נר:
בפשטות המעיין בדברי המסכת סופרים יבין וישכיל דמיד אחר ברכת להדליק אומרים זאת[21] ואח"כ ממשיכים בברכת שהחיינו ושעשה נסים, ובסיום הברכות מדליקים. אמנם במס' סופרים ב' [שנדפס עם שינויים בהלכה זו כפי שאביא זאת לקמן - עלה ד'] איכא שנו"ס בסוגיין וכתוב בתוספת מילה "ומתנה ואומר הנירות האילו", וא"כ יל"ע מהו הלשון ומתנה, ויבואר להלן.
במנהגי ר"א טירנא כתוב: ומיד אחר שהדליק אומר הנרות הללו, וכתב שם בהגהות מנהגים בזה"ל: משמע קודם שיברך שעשה נסים. וכ"כ בלקט יושר [לרבי יוסף בן משה] (ח"א או"ח עמ' קנא ענין ה) שמנהג רבו רבי ישראל איסרלין זלה"ה בעל התרומת הדשן היה שלאחר שאמר הברכה בא"י אמ"ה אקבו"צ להדליק נר שלחנוכה היה מדליק מיד ושאר הברכות אמר בשעת הדלקתן[22]. וכן בספר יוסף אומץ (סי' תתרעד) כתב: 'ובשעת ההדלקה יאמר "הנרות" בעל פה אם יודע לאמרו בע"פ, ועכ"פ לא יאוחר מלאמרו תיכף אחר ההדלקה'.
ב. אחר סיום כל הברכות:
בשו"ת מהרי"ל (סי' קל"ו וסי' קמ"ה) הובא שאלת ממהר"ר מיישטרלי"ן להמהרי"ל דראה נוהגים להדליק אחר הג' ברכות דלא כמסכת סופרים, ומשיב המהרי"ל בזה"ל: ומה שמאחרים הנרות הללו אחר כל הברכות, נ"ל משום דאין להדליק עד שיגמור כל הג' ברכות הכא, כמו שעושין בקריאת מגילה ונטילת לולב, דבכולהו בעינן עובר לעשייתן (כדאיתא פסחים ז:), ומס' סופרים איכא למימר דסבירא כמ"ד בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) דמברך בשעת עשייתן ואנו אין לנו אלא תלמוד דידן דעיקר וכ"ש דאין מנהג פשוט לאמרה, והאיך נפסיק בטפל לבין העיקר, עכ"ל[23].
החיד"א בספרו ככר לאדן (סי' ג' על מס' סופרים ה"ו) כתב: "בתחילה מברך להדליק ואח"כ שעשה נסים ושהחיינו באחרונה ואח"כ אומר הנרות הללו", ע"כ. ואכן נפסק להלכה ברמ"א (שם ס"ב) דיברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק, וביאר בט"ז (ס"ק ב') משום דינא דעובר לעשייתן, וכ"כ בריטב"א ובמאירי (שבת כג.). ובכף החיים (סי' תרע"ו ס"ק ל') כתב בשם הפרי חדש: "יש אומרים שיאמר כן [הנרות הללו] קודם שיברך שעשה נסים, ואין זה מחוור להפסיק בברכות אלא אחר כל הברכות יאמר אותו וכו' ור"ל לאחר שיאמר כל הברכות ויתחיל להדליק כולם או מקצתם כדי שלא להפסיק בין הברכות להדלקה".
בספר משנה שכיר[24] (מועדים, נס חנוכה - החילוק בין נרות חנוכה לנרות שבת) כתב: "ודע דעפ"י דברי הגה"ק 'הון עשיר'[25] דכתב דכל הנרות שמדליק בשאר הימים הוויין כולהו כאחד מצות חנוכה ואכולהו מכוין בתיבת 'נר' דקאמר בברכתו, דוודאי לדידיה לא יאות להתחיל ולומר 'הנרות הללו' עד סיום הדלקת כל הנרות כולן, כיון דכולן כאחד הוויין המצוה, ותיבת 'נר' קאי אכולהו, איך יפסיק בין הברכה להדלקתן. ועיין בטו"ז [סק"ה] ומג"א [סי' תרעו סק"ג] שהביאו בשם מאורן של ישראל רבינו הרש"ל [בשו"ת סי' פה] לומר 'הנרות הללו' אחר הדלקת נר הראשון מפני שהוא העיקר, עיין שם. אבל לדעת ה'הון עשיר' דכולהו כאחד הוי מצות חנוכה ותיבת 'נר' דבברכה קאי אכולהו, איך יפסיק בין הברכה להדלקתן. וזה פשוט לדברי הגה"ק 'הון עשיר' הנ"ל. וסהדי בשחק שאחר שאמרתי זאת מצאתי לרבינו ה'פרי מגדים' שם שנתקשה בדברי רבינו המהרש"ל הנ"ל, והביא מב"י דמשמע דהברכות קאי על כל הנרות, וא"כ איך יפסיק בין הברכות להדלקת שאר נרות, וסיים בצ"ע. וכתב דמ"מ מי שנוהג ואומר אח"כ 'הנרות הללו' לאחר שהדליק הכל נמי שפיר דמי, וצ"ע, עכ"ד. וכנראה מדבריו דהוא כמסתפק בזה אם הברכות קאי על כל שאר נרות, על כן הניח בצ"ע. אבל אם היה רואה להגה"ק הנ"ל דפשיטא ליה דהברכות קאי על כל הנרות, בוודאי מן הראוי שלא להפסיק בהן. עכ"פ כיוונתי בזה לדעת רבינו ה'פרי מגדים' שלא להפסיק כלל בין הברכה להדלקת כולן, וכן אני נוהג להלכה ולמעשה. ודו"ק.
ג. זמן התחלת אמירת הנרות הללו:
אחר שנתברר לן דעת הפוסקים לומר 'הנרות הללו' אחר ההדלקה, נביא את דעות הפוסקים וחילוקי המנהגים מתי מתחילים לאמרו.
בשו"ת מהרש"ל (סי' פ"ה) כתב בתו"ד: "ומיד אחר גמר הדלקת הנר הראשון שהוא עיקר יאמר הנרות הללו ויגמור ההדלקות בעוד שאומר הנרות הללו". וכן פסקו להלכה הט"ז (סק"ה), המג"א (סק"ג), הדרך החיים ובמשנ"ב (סק"ח).
אמנם מצינו דעה חולקת והיא שיטת הפמ"ג (שם) דכתב דהברכה קאי על כל הנרות וא"כ למה יפסיק בין הברכה להדלקת שאר הנרות, ומ"מ מי שנוהג ואומר אח"כ הנרות הללו לאחר שהדליק הכל נמי שפיר דמי, ומסיים בצ"ע[26]. וכ"כ בחי' מהרצ"א על חנוכה (מאמר א אות רסט) לדעת הטור ואחיו ה"ר יחיאל שכ' אהא דנרות חנוכה אין להפסיק בהן באמירת הנרות הללו, דהברכה קאי גם אהידור דהיינו על כל הנרות, הגם דיוצאין בנר אחד וכו' ונראה מזה דגם הנרות הללו לא יאמר עד תשלום הדלקת כל הנרות ודלא כמהרש"ל דפסק דאחר הדלקת הראשון יאמר, ע"כ. וכ"כ החוות יאיר בחיבורו מקור חיים (שם), וכ"כ המאמר מרדכי. אמנם למעשה נוהגין הרבה להתחיל לומר הנרות הללו אחר הדלקת נר הראשון, ומנהג ישראל תורה.
♦
עלה ג' - טעם אמירתו
מצאנו בספרים טעמים נפלאים בטעם אמירת הנרות הללו, הן עפ"י שיטת המס' סופרים לאומרם לפני ההדלקה והן לשיטת ההלכה דאחר הדלקת הנרות אומר. והגם דיש בכתובים תירוצים והסברים נאים ורבים, אך אנו נביא על קצה המזלג כמה מהלכים נעימים, עד כמה שידינו מגעת.א. בסדר היום (ענין חנוכה) כתב טעם לאמירה זו בזה"ל: וכן תיקנו לומר אחר הדלקת הנרות, הנרות הללו וכו' כדי להזכיר התשועה על ידי מי היתה, והוא שבח לזרעו של אהרן, ע"כ.
ב. בספר ערוך השולחן (סי' תרע"ו ס"ח) כתב הטעם: "אחר שהדליק הנר הראשון יאמר הנרות הללו... כן הוא הנוסחא בטור ובעוד שאומר זה יגמור ההדלקה וזהו משום פרסומי ניסא אבל אם לא אמר זה לא עיכב, והרמב"ם לא הזכיר זה כלל עם כי ישנה במס' סופרים[27]", ע"כ.
ג. עוד טעם אפשר אולי לומר דהתירו את האמירה מיד לאחר ברכת להדליק, עפי"ד המהרי"ל (שהובא לעיל) דלמד בדעת המס' סופרים דאפשר דסבירא ליה כהמ"ד בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) דמברך את הברכות בשעת עשייתן ולא עובר לעשייתן כדעת הבבלי, וא"כ שפיר שייך לומר הנרות הללו אף בין הברכות ואין צריך כלל לחוש דהוי הפסק בין אמירת הברכה לעשיית המצוה, דהלא כל הברכות נאמרות בעת ההדלקה עצמה, ודו"ק בזה היטב להבין הענין.
ד. הרה"ק הבני יששכר זיע"א בחידושי מהרצ"א על הלכות חנוכה (ריש מאמר ח) כתב לבאר את נוסח ברכת להדליק עפ"י הגירסא במס' סופרים וגם נתינת טעם לאמירת הנרות הללו תיכף אחר הברכה, וזל"ק: "לשון המסכת סופרים, וכיצד מברכין ביום ראשון המדליק מברך שלש והרואה מברך שתים בא"י אקב"ו להדליק נר, ואומר הנרות (האלו) הללו אנו מדליקין... לא אמר להדליק נר חנוכה, אפשר לדעתו שאומר תיכף אחר הברכה ראשונה הנרות הללו כדמשמע מלשונו, אין לומר נר חנוכה כיון שמפרש והולך באריכות בנוסח הנרות הללו ענין הנרות מה הם, והנה באפשר פליג אגמרא דידן דאין לומר להדליק נר חנוכה, כיון דימי חנוכה כולן מדרבנן בלי רמז בתוה"ק לא שייך לומר וצונו דהיכן צונו, הגם דשבת ויו"ט הנרות ג"כ מדרבנן, עכ"פ השבת ויו"ט מדאורייתא, אבל נר חנוכה כיון דהימים עצמן מדרבנן לא שייך לומר נר חנוכה[28], אבל להדליק נר סתם יצדק כיון דעכ"פ נצטוינו על הדלקת נר באיזה מקום כגון מנורה יצדק לומר וצונו להדליק נר, ומפרש להלן הנרות הללו וכו' רצונו לומר שאינן עיקר הציווי אשר נצטוינו במנורה רק זה לזכרון הנס דמנורה, וא"כ לפי הגמרא דידן דאומרים נר חנוכה אין חיוב לומר הנרות הללו, ע"כ המחמיר לאומרו לא יפסיק בין הברכות רק יאמר אחר הברכות", עכל"ק.
ה. טעם נוסף לאמירה זו עפ"י מש"כ בספר שמנה לחמו[29] (ח"א דרוש לחנוכה, פרק שני ד"ה ועוד אני מדבר) וז"ל: בענין נרות חנוכה אסורים בהנאה, נ"ל הטעם עפ"י דאיתא במסכת תענית[30] דאסור ליהנות ממעשה נסים, ולכך כיון שאין משתמשים לאור הנרות דחנוכה, בזה נראה וניכר שהם באים ע"י נס שהיה בשמן הפך... וזהו ג"כ הפירוש בנוסח שאנו אומרים אחר הדלקת נרות דחנוכה, הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים וכו' לכך הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, כדי לפרסם בזה שבאים על הנסים', עכ"ל.
ועפ"י זה הוסיף עלה הבן איש חי זלה"ה בחיבורו אדרת אליהו (פרשת מקץ, ד"ה ואמנם) שע"י נתינת טעם של איסור הנאה ממעשה נסים יבואר היטב המשך הלשון 'כדי להודות ולהלל לשמך', דמאחר שיש איסור השתמשות עי"כ יהיה לו זכרון הנס בכל רגע, ואם תשאל למה באמת אסור ליהנות ממעשה נסים, ע"ז אומרים כדי להודות ולהלל לשמך שאז יכירו את הנס ויבינו אשר צריך עתה להודות ולהלל את השי"ת, עיי"ש בדבריו הנחמדים.
ו. עוד טעם נפלא לאמירה זו אפ"ל עפי"ד הגרשז"א זצ"ל במנחת שלמה (ח"ב סימן נד) שכתב חידוש גדול, שהמדליק נרות בלא כוונה וידיעת הנס לא קיים עיקר המצוה. וז"ל בתו"ד: '... מ"מ עיקר טעם ההדלקה הוא לראותן כדי להודות ולהלל... וגם המדליק נרות בזמנו ואינו נותן אל לבו להבין שההדלקה היא להודות ולהלל... חסר לו את העיקר, הואיל ועיקר התקנה היתה על הלל והודאה לה' על הנסים הגדולים שעשה לנו. ואין זה דומה לקריאת המגילה שיוצא גם אם אינו מבין[31], מפני ששם הוא מספר את הנס, אבל אם מדליק ואינו יודע למה הוא מדליק, חסר לו את העיקר, ורק ידי חובת מעשה ההדלקה יצא, מפני שלמעשה כבר הדליק, אבל לא קיים את ענין הדלקת הנרות שהיא להודות לה' על הנסים והנפלאות שעשה לנו', עכ"ל המתוק והזהב.
ואולי אפשר להוסיף ע"ז דלכן שפיר לומר הנרות הללו דייקא עוד בטרם מעשה ההדלקה, כי ע"י האמירה תתעורר לבו להבין ולהשכיל את נסי ה', ויקיים את מעשה ההדלקה בכוונת הלב וברגשי הודאה ושמחה כיאה וכיאות.
ז. טעם נאה נוסף לענין אמירה זו אפ"ל עפ"י מש"כ בספר מועדים וזמנים [להראב"ד הגר"מ שטרנבוך] (ח"ב סי' קלד, הערה א') דלכאורה היה מקום לומר שכיון שעשו את נרות חנוכה כמנורת המקדש דינם כהקדש ממש שאסרו מדרבנן אפילו מראה, וכמו שכתבו בפסקי התוספות (מדות אות יט) שאסור ליזון עיניו מנוי בית המקדש, דמראה אסור מדרבנן, וס"ד שגם בנר חנוכה יאסרו חכמים ליזון עיניו מן הנרות, קמ"ל שאין דינם כקודש ממש והאיסור הוא רק להשתמש לאורם, עכ"ל. ובהא יבואר היטב טעם אמירה זו, להורות למדליק מה מותר ומה אסור[32].
ח. עוד י"ל ע"פ המבואר בספר רשימות שיעורים [להגרי"ד סולובייצ'יק] (סוכה דף מו ע"א) שכתב: ועיין בריטב"א ובמס' סופרים (פ"כ ו') דמברך את ברכת שעשה נסים לאחר ההדלקה ואחרי שאמר כבר הנרות הללו, דברכת הרואה היא ולא ברכת המדליק - ולכן מברך אותה אחר הראייה. ומצריך שיקדים הנרות הללו כדי לפרסם על איזה נס אומר את ברכת שעשה נסים. עוד אפשר לומר דלפי המס' סופרים ברכת שעשה נסים היא אינה ברכת הרואה בעלמא אלא הוי ברכה אחרונה על ההדלקה כדין ברכת הרב את ריבנו אחרי מגילה - שהיא ברכה אחרונה על קריאת המגילה. ומשמע דלפי המס' סופרים מברכים את ברכת שעשה נסים אחרי שהחיינו שהוי' ברכה אחרונה ממש, והוי' כמו ברכת הרב את ריבנו.
♦
עלה ד' – לשון מסכת סופרים ב'
מלבד הגירסא המצויה במסכת סופרים שיש בידינו ונדפסה בכל הגמרות, ישנו עוד כת"י של מסכת סופרים, ונקרא בשם מסכת סופרים ב'. כת"י זה נדפס כמה פעמים ע"י הר"ר ד"ר מיכאל היגער[33] בניו-יורק בשנות ה'תר"צ ואילך.המעיין בכת"י זה יראה כמה שינויים מהגירסא המפורסמת והידועה, וכדי להבין נעתיק את הלשון שנצרך עתה לנו למאמרינו [בפרט שאין הכת"י מצוי כ"כ]. וכה כתוב שם (פ"כ ה"ד): כיצד מברכין, ביום הראשון מברך שלש והרואה שתים. המדליק אומר... ומתנה ואומר הנרות האילו אנו מדליקין... וכל שמונת ימי חנוכה הנירות האילו קודש... ועל ניסיך ועל ישועתיך, ואומר ברוך אתה שהחיינו ואומר ברוך אתה שעשה נסים. אילו למדליק... מכאן ואילך המדליק מברך להדליק ומתנה והרואה אומר שעשה נסים. ע"כ לשון המס' סופרים ב'.
והן אמת, שיש הרבה לפלפל ולעיין בשינויים השונים שיש בכת"י לעומת הגירסא המקובלת והמצויה, אבל אנו נתמקד לע"ע בס"ד לברר הלשון שכתוב 'ומתנה ואומר', מהו 'ומתנה' האם זה מלשון תנאי, ומה תנאי שייך כאן. גם צריך להסביר למה באמת ס"ל להמס' סופרים דנוסח הנרות הללו נתקן דייקא בין ברכת להדליק נר לברכת שהחיינו, והאם הוא אכן חלק מנוסח הברכה עצמה. [ואכן לעיל (עלה ג' אות ד') הבאנו את דעת המהרצ"א להסביר סמיכות הנרות הללו לברכה הראשונה כשנוסחתה להדליק נר ולא להדליק נר חנוכה, עיי"ש בהרחבה].
ונראה לומר ברוב חסדי שמים שני מהלכים בדבר, ליישב הן את גירסת המסכת סופרים והן את נוסחת המסכת סופרים ב', לראות שהכל דבר דבור על אופניו במתיקות ובסדר נפלא, ואני תפילה שלא אכשל חלילה בעטי.
א. ישוב גירסת ומהלך המס' סופרים:
המתבונן בנוסח הברכות במס' סופרים יראה שלפני כל ברכה איתא הלשון 'ואומר', מלבד ברכת שהחיינו שלפניה לא מוזכר כלל 'ואומר', אלא כתוב רק 'בא"י שהחיינו', והלא דבר הוא.
אלא בע"ה נראה לומר מהלך מחודש ונפלא[34], דלדעת המס' סופרים הנרות הללו וברכת שהחיינו אינם שני דברים סמוכים אלא הכל הוא ברכה אחת ארוכה, המתחלת ב-הנרות הללו ומסתיימת ב-בא"י שהחיינו. וא"כ הנרות הללו הוא ממש חלק מברכת שהחיינו[35] ולא תוספת דברים לאחר הברכה הראשונה, דאז יש חשש הפסק בין הברכה לקיום המצוה, ולפ"ז שפיר יבואר שכל הברכות הללו נאמרות עוד לפני ההדלקה. וגם יהיה מובן למה ברכת הזמן הוקדם לפני ברכת הנס כמובא לעיל, דהלא מיד לאחר ברכת להדליק נר אומרים הנרות הללו [וכמבואר בחידושי מהרצ"א] והמשכו הוא ברכת שהחיינו, ואח"כ אומרים ברכת שעשה נסים.
ואם כנים אנו בזה, נחדש ונחדד שלפי מנהג המס' סופרים צ"ל לכאו' דאמירת הנרות הללו נאמרה רק בלילה הראשון של ימי החנוכה, שהרי כל הנוסח הזה הוא תחילתו של ברכת שהחיינו הנאמרת רק בפעם הראשונה שמדליקים. ובאמת דאפשר לדייק כן מדברי המס' סופרים עצמו כן, דבהמשך דבריו כתוב 'מכאן ואילך המדליק מברך להדליק ושעשה' ולא מוזכרת כלל אמירת הנרות הללו, אלא כדפרישית, שאמירה זו נתקנה רק לליל הראשון. ואעפ"כ צ"ל דנוסח הברכה הראשונה בכל הלילות היא 'להדליק נר' ולא להדליק נר חנוכה [אף לפי ביאור החידושי מהרצ"א], כי אין משנים מטבע הברכה לחלק הנוסח בין לילה ראשונה לשאר הלילות אע"פ שלא אומרים 'הנרות הללו' והכל נמשך אחר היום הראשון, ודו"ק הדק היטב בזה. [ולהשלמת הענין אפשר להוסיף דע"פ הנ"ל יוצא לנו דברכת שהחיינו נתקנה על מצות הדלקת הנרות ולא על עצם הזמן של נס חנוכה, כי הלא נוסח הנרות הללו הוא מחלק ברכת שהחיינו, וכל נוסח זה איירי על עצם הנרות שמדליקים, ולכן ברכת שהחייינו קדמה לברכת הנס].
ב. ישוב הנוסחא של מס' סופרים ב':
לעיל הערנו מהו הלשון 'ומתנה ואומר' על איזה תנאי איירינן הכא, ונבוא בדברינו עתה לבאר את מהלך הדברים, מה שנתחדש לי על יד הנרות בליל זאת חנוכה, אחר שזכיתי למתנה גדולה מן השמים להארה נפלאה זו.
בתחילת המאמר (לעיל ריש ענף א') הובא דעצם מקור תקנת אמירת הנרות הללו על נרות החנוכה מוזכר לראשונה אצלנו במסכת סופרים, ומבלעדיה לכאורה לא היינו יודעים על מעלותיה הנשגבות של קדושת הנרות, איסור השתמשות והיתר ראייתה[36]. וא"כ כשהאדם בא להדליק את הנרות בבחינת עד שתהא שלהבת עולה מאליה צריך לידע הלכותיה ואת המעשה אשר יעשה, ומשום כך הוא לוקח את השמש בידו מברך את הברכה הראשונה ועוד בטרם שניגש להדליק הרי הוא מתנה ואומר, ר"ל שהוא מכריז לו ולסובבים את התנאי העיקרי שחידש לן המסכת סופרים 'הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד'. וע"י דיבורים אלו נשלם מעשה ההדלקה כתיקונה. ואפשר דבלא אמירה זו אפשר שהיה דין נרות חנוכה כנרות שבת או כשאר נרות מצוה שלא נאמרו בהם התנאים הללו, ולכך לפי דעת המס' סופרים ב' הנ"ל נחוץ מאוד למדליק להכריז ולהתנות בפה מלא את ההנהגה הנכונה שנדרשת ממנו עתה כשהוא הולך להדליק.
ואם נכון הדבר, ומהלך זה נוטה לדרך האמת, יבואר ויתורץ שפיר המשך הגירסא שמובא שם לגבי ההדלקה בשאר הימים: 'מכאן ואילך המדליק מברך להדליק ומתנה והרואה אומר שעשה נסים'. והקשינו למה בשאר הימים הוא מדליק וג"כ מתנה [וביותר לפי המהלך הראשון בנוסח המס' סופרים המצוי, דביארנו לעיל דלכאו' אמירת הנרות הללו נתקנה רק ללילה הראשון והוא תחילת ברכת שהחיינו] ואומר הנרות הללו. אלא לפמש"כ הדברים ששים ושמחים ומאירים באור יקרות, דהן אמת דהאיש המדליק את נרות החנוכה צריך בכל יום ויום אחר שמוסיף והולך בריבוי תוספת אורה ע"י ריבוי מספר הנרות להכריז על התנאים הנדרשים לקיום המצוה בשלימות וכתיקונה ליזהר מהשתמשות בנרות הקדושים אלא לראותן בלבד, כדי להודות ולהלל על הנסים והנפלאות שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ולכן אף בשאר הימים צריך הוא להיות מדליק ומתנה לתוספת זהירות והרחקה. אבל לעומת זאת, הרואה את הנרות ומברך ע"כ לא נדרש ממנו להיות מתנה על איסור ההשתמשות, כי בדרך כלל איירי במי שנמצא על אם הדרך או בספינה וכיו"ב, שאין באפשרותו להדליק אלא מרחוק הוא רואה את הנרות, ובו לכאו' לא שייך לבוא לידי השתמשות באור הנרות, וע"כ לא תיקנו אצלו הכרזת תנאי זה.
♦
עלה ה' - שנו"ס בגירסת המסכת סופרים
בכמה מן הראשונים מצאנו שינויי נוסחאות בגירסת המס' סופרים, ונביאם בקצרה למען נלמד עד כמה מילות התפילה מחושבות וחשובות בעיני רבותינו הראשונים, שדקדקו בכל תיבה ואות.בקיצור פסקי הרא"ש (שבת פ"ב סימן ח) כתב: "והמדליק לאחר שהדליק יאמר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים וכל מצות שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קדש[37] ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל לשמך הגדול על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך", ע"כ לשונו. ובספר אבודרהם (סדר חנוכה) כתב ג"כ כנוסחת הרא"ש אך הוא השמיט את מילת 'מצות'.
בספר האגודה (שבת פ"ב דף כג.) כתב: "ואחרי ההדלקה יאמר הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה על ידי כהניך הקדושים והנרות הללו קודש הם ואין אנו רשאים להנות לאורן זולתי לראותן בלבד להודות לשם קדשיך על נסיך ועל גבורתיך ועל תשועתך, והכי איתמר במסכת סופרים".
ברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב ט חלק א דף סא טור ב) כתב: "יש שנהגו לומר כשמדליקין נר חנוכה אחר שמברכי' הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הניסים על הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים וכל שמונה ימי חנוכה הללו קדש ואין לנו רשות להשתמש לאורה אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך. ונהגו כן לפי שכתוב במסכת סופרים כיצד מברכין המדליק מברך שלשה להדליק וכו' שעשה נסים ושהחיינו וכן היה נוהג הר"מ בהדלקה".
במחזור ויטרי [דפוס ישן] (סימן תקכז, פרק כ' הילכתא ו') כתב הנוסח בזה"ל: "ואומר הנירות האילו אנו מדליקין על הישועות ועל הניסים ועל הנפלאות אשר עשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים. ועל שמונת ימי חנוכה הנרות האילו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראות בלבד כדי להודות את שמך על ניסיך ונפלאותיך ועל ישועתיך. ברוך שהחיינו. ואומר שעשה ניסים. אילו למדליק. אבל לרואה אינן ביום ראשון אלא שתים. שהחיינו ואשר עשה. מיכן ואילך מברך להדליק והרואה אומר אשר עשה".
בספר מנהגי מהרי"ל (הלכות חנוכה, סוף אות ג) כתב: "ואחר ההדלקה אומר: הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות - אשר - שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים, הנרות הללו קדש - הם - ואין לנו רשות להשתמש - לאורן - בהן זולתי לראותם - בלבד - כדי להודות - ולהלל - לשמך על נפלאותיך - ועל נסיך - ועל ישועתיך. ויש בו ל"ו תיבות כמניין כל הנרות של חנוכה לבד השמשים ועם השמשים הם מ"ד, וסימנך נחמ"ד למראה[38], ר"ל נ"ח נר חנוכה הם מ"ד וכולם יהיו למראה נס דווקא", ע"כ.
בתשב"ץ קטן (סימן תקעו) כתב: "זה מצאתי במסכת סופרים שחוב הוא לומר אחר הדלקת נר חנוכה הנרות הללו אנו מדליקין על הישועות ועל הנסים ועל הנפלאות אשר עשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי חנוכה האלו אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות שמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך", ע"כ. וחידוש גדול הוא מה שכתב שמצא במס' סופרים שחוב הוא לומר[39], ויש עוד לדון בהא.
בליקוטים מהלכות אמרכל הביא הנוסח: הנרות שאנו מדליקין על הישועות ועל הנסים והנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים, וכל שמונת ימי מצות חנוכה הנרות האלו קודש, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות שמך על נפלאותיך על נסיך ועל ישועתך[40].
בלקט יושר (ח"א או"ח עמוד קנב ענין א) כתב: "הנרות הללו אנחנו מדליקין על הנסים ועל הישועות ועל הנפלאות שעשית לאבתינו ע"י כהנך הקדושים וכל מצות שמנת ימי חנכה הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש לאורן אלא לראותן בלבד, כדי להודות לשמך על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתיך. ברוך שהחיינו, ואשר עשה ניסים. וזה הנוסח כתבתי מכתב יד וכן מהר"י מינץ יצ"ו, וראיה שהקדים שהחיינו לאשר עשה נסים, ולפי שמצאתי במסכת סופרים ורציתי לדקדק ברוך שהחיינו ואשר עשה ניסים אין מנוסח הנרות הללו, אלא סדר ברכות הוא מונה. ולא הודה לי מה"ר יעקב מיישטרי יצ"ו[41] אלא הנוסח כן הוא". [וביאור הדברים לכאורה הוא, דבעל הלקט יושר רצה לבאר בדברי המסכת סופרים שתיבות 'בא"י שהחיינו ואשר עשה נסים' אינן חלק מהמשך נוסח הנרות הללו, אלא ר"ל שלאחר שמסיים לומר את הנרות הללו ממשיך לברך את שאר שתי הברכות, ברכת שהחיינו וברכת שעשה, והוא הציע מהלך זה לפני ר' יעקב הנ"ל, אך הוא לא הודה לו שכך הוא ההסבר. ואף הביא לו ר' יעקב ראיה לשיטתו דהלא סדר הברכות כפי הנפסק בהלכה הוא קודם ברכת שעשה נסים ואח"כ ברכת שהחיינו, ואילו במס' סופרים אנו רואים שקודם מובא ברכת הזמן דהיינו שהחיינו ולאחמ"כ מברכים ברכת הנס. ומזה הוכיח ר' יעקב שכוונת המס' סופרים במילים הללו אינה לשאר הברכות אלא הוא המשך מנוסח הנרות הללו[42], ודו"ק היטב בזה].
בספר זכרון משה[43] (דין יב) כתב: "נוסח הנרות [הללו]: הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע"י כוהניך הקדושים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קדש הם ואין רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל [נסיך] ועל ישועתך", ע"כ.
בבן איש חי (ש"א פרשת וישב, הלכות חנוכה אות א) כתב: "בליל ראשון מברכים שלשה ברכות "להדליק" ו"שעשה נסים" ו"שהחיינו", ונתנו הפוסקים ז"ל סימן "עשה לך שרף ושים אותו על נס וראה אותו וחי", גם נרמזו באותיות מספרם שהוא אותיות שלשה, שגם בם סימנים שלש"ה ר"ת ש'עשה ל'הדליק ש'החיינו ה'נרות הללו וכו'. ואחר שהדליק נר א' יאמר הנרות הללו וכו' בנוסח המתוקן יפה שיש בו ל"ו תיבות כמנין הנרות של כל שמונת הימים. ויעמדו אשתו ובניו בשעת הברכה ובשעת הדלקת כל הנרות".
בקובץ מוריה (רצט-ש) מובא העתק פסקי המהר"ם מרוטנבורג על הלכות חנוכה, ושם מובא הנוסח כפי שהמהר"ם היה אומרו: "הנרות האלו אנו מדליקין על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה על ידי כהניך הקדושים הנרות הללו קדש ואין אנו רשאין להשתמש לאורן אלא לראותן בלבד להודות לשם קדשיך ועל נסיך ועל נפלאותיך ועל גבורותך ועל תשועתך"[44].
♦
עלה ו' - מספר ומנין תיבות הנרות הללו
המחצית השקל על המג"א (או"ח סימן תרעו סק"ג) כתב: "וזה נוסח שכתב מהרש"ל, הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קדש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך. וסיים מהרש"ל: לא תשנה לא תוסיף ולא תגרע. והטעם מפורש, סימן ל"ו תיבות לבד הנרות הללו, כאלו אמר הנרות הללו ל"ו הן, עכ"ל.וכתב בספר אליה רבה [ס"ק ח] בשם מטה משה [סימן תתקפא] שהקשה דאיכא תיבה אחת יתירה. וכתב בספר אליה רבה [שם] דתיבת קדש הם הוא טעות, וצ"ל קדש, ותיבת הם מיותר, דהא מיד אומר אחריו תיבת הן, דהא אומר ואין לנו רשות להשתמש בהן. וכתב שכן הוא הנוסח באבודרהם [עמוד ר], ולא כתב שם כי אם קדש, ולא הם. וכתב שכן נהגו הרמב"ם והרא"ם והרא"ש, עכת"ד. וצריך לומר דגם תיבות הנרות הללו קדש כו', שתי תיבות הנרות הללו ג"כ אינן מן המנין, ואז החשבון מכוון. וכך הוא הנוסח המדויק של ל"ו תיבות: הנרות הללו א) אנו ב) מדליקין ג) על ד) הנסים ה) ועל ו) התשועות ז) ועל ח) הנפלאות ט) שעשית י) לאבותינו יא) על יב) ידי יג) כהניך יד) הקדושים טו) וכל טז) שמונת יז) ימי יח) חנוכה הנרות הללו יט) קדש כ) ואין כא) לנו כב) רשות כג) להשתמש כד) בהם כה) אלא כו) לראותם כז) בלבד כח) כדי כט) להודות ל) לשמך לא) על לב) נפלאותיך לג) ועל לד) נסיך לה) ועל לו) ישועתך".
בספר אוצרות חיים לבעל הבן איש חי (מועדים ח"ב עמ' שסד) כתב: "הנוסח העיקרי הוא שיש בו ל"ו תיבות, ולכך הגירסא בו 'על הנסים ועל התשועות ועל הנפלאות' שראשי תיבות שלהם 'נתן', וכן בסיום 'על נסיך נפלאותיך ותשועותיך ג"כ ראשי תיבות נתן". עכ"ל. ועע"ש המשך דבריו.
אמנם בספר בגדי ישע[45] (סימן תרע"ו סק"ג) כתב דלא צריך להקפיד על מנין התיבות וז"ל: נירות הללו ויהיה ל"ו תיבות. הנוסחא כמו שנדפס לפנינו בסידורים והוא יותר והם נ"א תיבות אפילו כמו שהביא הטור והרא"ש הם מ"ח תיבות, אבל אין קפידא כמו שאין אנו מדקדקים בקידוש לומר תיבות יתירות יותר מל"ה תיבות כי מה שמוסיף אינו מגרע הכוונה כמ"ש שם, ע"כ.
♦
עלה ז' - זמן האמירה בערב שבת חנוכה
בשו"ת שיח יצחק[46] (סימן שנד) דן בענין זה מתי צריך לומר הנרות הללו, ואם אפשר לאומרו בליל שבת לאחר שחוזרים מבית הכנסת, וז"ל בתו"ד: "וחקרתי אי אריך להמתין ולומר הנרות הללו בשבת חנוכה עד אחר ביאתו מתפלת ערבית. תרתי בלבי לעשות כן, כדי לעשות עכ"פ איזה דיבור בעת שעושים המצוה בחול. ואם שהמג"א פקפק בסי' רס"ג ס"ק [י"א], על מה שנמצא בקצת סידורים ברכה לנרות שבת אחר שבאים מביהכ"נ, ורק בדיעבד יודה, עי"ש. אמנם באמירה זו לענ"ד אין קפידא אם שוהים מלאמרה עד הלילה, ודוגמא למה שנהגו לומר בשבת הושענא, אף שאין יכולים להקיף, כמופסק בסי' [תר"ס ס"ג]. והנה בימי בחרותי שמעתי שהגאון מו"ה דוד שיק ז"ל אבדק"ק טאקייא הוא הי' נוהג כבואו מביהכ"נ בליל שבת חנוכה, הי' אומר כל נוסח הנרות הללו אנו מדליקים, ועיי' מש"כ בענין זה אלי הגה"ק דמונקאטש בתשובתו הרמתה במנחת אלעזר (ח"ב סי' כ"ט)[47]. ולענ"ד יש להסביר מנהגו בזה, דהנה הגה"ק מו"ה משה יוסף האפמאן[48] זצ"ל בקונטרס כלי המחזיק ברכה שבריש ספרו באר מים חיים על מס' ברכות מסביר דברי הקובץ שמביא המג"א בסי' רס"ג [ס"ק י"א], לברך הברכה על הנרות דשבת אחרי יציאה מביהכ"נ בליל ש"ק, שהענין שהברכה הוא על שנהנה מהנרות, וטרם בואו מביהכ"נ לביתו עדיין לא נהנה מהנרות לזאת ס"ל להקובץ שמברך אז כבואו לביתו, ועפי"ז י"ל שזה היה ג"כ טעמו דהג' מהר"ד במנהגו זה, כי מיד אחר הדלקתו נרות דחנוכה הלך לבי כנישתא להתפלל, ומצות ראית הנרות[49] משום פרסומי ניסא עדיין לא נתקיים עד בואו מביהכ"נ ושיהיה יושב בביתו ומסתכל ורואה בנרות, [ומצינו דווקא לגבי חנוכה שתקנו ברכה לרואה נר חנוכה עיי' בסי' תרע"ו ס"ג], לזאת נהג לומר דווקא אז את נוסח הנרות הללו אנו מדליקין כו' אלא לראותן בלבד, ודו"ק היטב, עכ"ל.בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן כט) כתב על הענין הנ"ל וזל"ק: "ואשר שאל כת"ה[50] במה שרצה לחדש שנכון לומר הנרות הללו בשבת חנוכה אחר ביאתו מתפלת ערבית כדי שעכ"פ יעשה דיבור בזמן מצוותו וכו' וכ' שכן נהג גדול א' ז"ל. הנה אין דעתי נוחה מזה כלל מכמה טעמים. דהא בש"ע סי' תרע"ו במ"א ס"ק ג' בשם מהרש"ל לומר הנרות הללו (בשעת הדלקה) אחרי שהדליק נר ראשון וגם כיון דפסקינן הדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה הרי צריך לומר הנרות הללו אנו מדליקין בשעת המצוה שהיא רק ההדלקה ולא בשעת הנחתו שדולק מאליו בש"ק [בפרט אחר תפלת ערבית שהוא חצי שעה אחרי שקיעת החמה שאזדה לי' מצותה כבר] וכן פסק המחבר בסי' תרע"ג סעי' ה' דגם בשבת קודם שקיעה"ח אם כבתה אין זקוק לה ואף שהטו"ז שם ס"ק ט' כ' שבע"ש קודם שקיעה"ח אם כבתה יחזור וידליקנה בלא ברכה מ"מ הרי הט"ז בעצמו לשיטתו כ' שם דמה שמדליק בע"ש ומברך קודם שקיעה"ח לא הוי הטעם משום דאז הוי הזמן הכשר מצוה רק כיון דא"א בענין אחר הוי מצוה ממש דאותו שעה הוי מצות נ"ח אז כמו אחר שקיעה"ח עכ"ד הט"ז וא"כ גם להטו"ז ל"ש מ"ש כת"ה כדי שיאמר הנרות הללו בזמן מצותו ממש. דהא זהו זמן מצותו ממש בע"ש בשעת הדלקתו קודם שקיעה"ח. ובשו"ת בנין שלמה להגמהר"ש הכהן ז"ל מווילנא סי' נ"ב האריך זה לתרץ מה שהערו דכשחל יום א' דחנוכה בשבת האיך מברכין בע"ש (שהוא ערב חנוכה קודם שקיעה"ח) ברכת שהחיינו וכו' לזמן הזה הלא אז לא הגיע הזמן הזה ותי' בארוכה כיון דחכמים תקנו אז מחמת דא"א בענין אחר הרי זהו זמן המצוה ושפיר מברכין שהחיינו לזמן הזה (וע' בשדי חמד שהביא עוד בזה מאחרונים) ומלבד זה הנה עפ"י האריז"ל שכ' הטעם דנר של חנוכה ידליק מקודם נר של שבת דאם ידליק נר שבת מקודם שהוא בסוד עליי' כבר איך יורידה אח"כ האור למטה בנר חנוכה כנודע בפע"ח ובסידורם ומעתה איך יהפוך הסדר ויאמר אחר נר של שבת ואחר תפלת ערבית הנרות הללו אנו מדליקין על נ"ח להורידה כנ"ל ועיי' מ"ש בס' דברי חיים עה"ת ומועדים (למרן מצאנז זי"ע) בדרושי חנוכה בד"ה רבים הקשו שבאמת לפי האריז"ל לא היו צריכין לנ"ח בשבת אך הוא תירץ שם בעומק דבריו הטעם שמדליקין קודם שקיעה"ח בע"ש ומאיר ממילא בשבת אבל בודאי אין לומר הנרות הללו אנו מדליקין רק בעת הדלקתו קודם שקיעה"ח מכל הלין טעמי הנז'. וגם בכה"ג החדש אסור מה"ת. וה' את שלומו יענה ויאיר עינינו בתורתו".
♦
עלה ח' - אמירת הנרות הללו בהדלקה בביהכנ"ס
בבי מדרשא נשאלה השאלה האם המדליק את נרות חנוכה בבית הכנסת לפני תפילת ערבית אומר הנרות הללו בגמר הדלקתו, או"ד דנהגו לומר זאת רק בהדלקה בבית שמחויבים שם להדליק, ופשפשו תלמידי החכמים בספרי ההלכה לברר מה ההלכה בזה.בסדר היום (ענין חנוכה) כתב טעם לאמירה זו בזה"ל: וכן תיקנו לומר אחר הדלקת הנרות, הנרות הללו וכו' כדי להזכיר התשועה על ידי מי היתה, והוא שבח לזרעו של אהרן, ע"כ. ולכאורה ממשמעות דבריו נראה דכל פעם כשמדליקים נרות חנוכה, ולאו דוקא בבית, צריך לומר 'הנרות הללו' כדי להזכיר את התשועה ע"י מי היתה. וא"כ מאי נפק"מ היכן מדליקים, כי הרי עיקר ההדלקה היא מדין פרסומי ניסא, וכל כמה שמפרסם הוא מקיים המצוה, ולכן ראוי לומר גם בבית הכנסת, כך נראה לענ"ד. וכן משמע בערוך השולחן [שהובא לעיל] דטעם האמירה הוא משום פרסומי ניסא וא"כ שפיר ראוי לומר זאת בעת ההדלקה.
ותו, דשפיר יבואר דברינו היטב עפ"י היסוד שמובא בשו"ת שב יעקב[51] (ח"א סי' כב), שלכך תיקנו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת קודם תפילת ערבית, אף דהיה צריך להקדים מעריב לנרות חנוכה, כיון שמצוה לראותן אחר ההדלקה משום פרסום הנס. וביאורו כנ"ל ופשוט.
ואכן מצאתי בספר לקט יושר (ח"א או"ח עמוד קנא ענין ד') שכתב להדיא מפי רבו בעל התרומת הדשן דיש לומר הנרות הללו גם בהדלקת הנרות בבית הכנסת, דז"ל: "... וציוה לי להדליק בבית הכנסת שלו, ואמר אינך צריך להדליק פעם אחרת בבית כיון שאין לך בכאן בני ביתך... ואמר מי שהדליק בבית הכנסת צריך לומר[52] הנרות הללו אבל המשתתף אין צ"ל הנרות הללו", ע"כ.
גם במקור חיים [למרן החות יאיר זצ"ל] נקט בפשיטות בחיבורו (סימן תרע"א הגה על ס"ז) בזה"ל: "הדלקה בבית הכנסת, ואומר גם כן הנרות", עכ"ל. הרי לנו דברי פוסק רבה שכתב דגם בבית הכנסת אומרים הנרות הללו, וביאורו לכאורה כנ"ל.
♦
ובטרם צאתנו מן הקודש נודה ונהלל את אבינו שבשמים שחונן אותנו במתנת חינם ללמוד ולהשכיל בענינים נפלאים ומתוקים אלה, לעסוק בדברי תורה ולהשתעשע בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, להתעמק בחכמת התורה הק' ולעיין במנהגיה ובהלכותיה, בפרט עתה ביומי דחנוכה המאירים, שעסוקים אנו בתורת המועד, וכפי שכותב רבינו המאירי בבית הבחירה (סו"פ קמא דמסכת בבא קמא) בזה"ל: "שהתלמוד מיפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע ענינה". ובודאי זכינו להגיע לבירור הענינים מכח זה שמתנוצץ אור הגנוז בימים קדושים אלו, ונישא כפינו לשמים בתחינה ובבקשה שנזכה להמשיך ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, ובקרוב ממש נראה בגאולת עולם בבנין בית המקדש ובהדלקת המנורה ע"י כהניך הקדושים, כיה"ר אמן ואמן.
♦ ♦ ♦