הרב עידוא אלבה

מפרסמין את החנפים מפני חילול השם

מאמר תגובה

במאמר של הרב ישראל איסר צבי הרצג (גליון האוצר נח עמ' קלג) הוא דן בהבנת הרמב"ם על דברי חז"ל ביומא פו ע"ב: "מפרסמין את החנפים מפני חילול השם", והסיק שלפי הרמב"ם מאמר זה אינו הלכה אלא מבטא את הנהגת בית דין מעלה, ולנו אין מצוה לפרסם את החנפים כשאין סיכוי להחזיר בזה את החנף למוטב. אך לא צויין במאמר שדבריו הם בניגוד לדברי רבנו יונה בשערי תשובה שער ח אותיות ריח -ריט, שנפסקו להלכה בחפץ חיים כלל ד הלכה ז. רבינו יונה ובעקבותיו הח"ח קובעים שעל החנף אין איסור לשון הרע כי אינו עמיתך, ואינו רק היתר לפרסם את מעשיו אלא מצוה. והחפץ חיים כותב להדיא שכך הם דברי הרמב"ם. לענ"ד העיקר כדברי רבינו יונה והחפץ חיים, שכ"ה דעת הראשונים וגם משמעות הרמב"ם שאינו חולק בזה, ואבאר דברי.
♦

א. חובת פרסום החנפים

בתוספתא מסכת יומא פרק ד הלכה יב: "מגלגלין זכות על ידי זכיי לעמוד הימנו פרשיות של זכות הראויות לעמוד הימנו, וחובה על ידי חייב לעמוד ממנו פרשיות של חובה הראויות לעמוד הימנו. מפרסמין את החניפין מפני חילול השם שנ' ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו הוא ימות, לפרסמו".
ברי"ץ גאות הל' תשובה עמ' סב כתב שהמכשול הוא עבירה שהקב"ה מכשילו בה לפרסם את חטאו.
אין ספק שהפסוק מדבר על כך שהקב"ה מכשילו, אך השאלה היא האם ממה שהפסוק מדבר על זה שהקב"ה מכשילו, יש ללמוד שהדבר צריך להיעשות רק בידי שמים, או שיש לנו ללמוד מדרכיו?
ונראה בפשטות מהלשון "מפרסמים" שדבר זה מצריך גם אותנו לנהוג בדרכיו, ואכן כך עולה מדברי הראשונים, שהנה דברי התוספתא הובאו בגמרא מסכת יומא דף פו ע"ב: "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם, שנאמר ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו".
וכתב רש"י: "מפרסמין את החנפין - שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו - מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים: מה הועיל לו זכותו. שנאמר ובשוב צדיק מצדקו - סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו - אני ממציא לידו חטא גלוי לכל שיכשל בו, וידעו את מעשיו".
מבואר שאף שגם רש"י מפרש שהפסוק מדבר על דרכו של הקב"ה, פשוט לרש"י שהתוספתא באה ללמד שמצוה עלינו לפרסמו, ונראה שהדבר נלמד מהלשון מפרסמים בלשון רבים, דמשמע שעלינו לפרסם. גם הר"ן על הרי"ף מביא את לשון רש"י. והמאירי כתב כטעם הראשון. ובכפתור ופרח פרק מד למד מזה שיש לפרסם מי שמתייהר בדבר שלא למד.
מכל מקום רש"י כתב שני נימוקים. האחד כדי שלא ילמדו ממעשיו, והשני מפני חילול השם שלא יאמרו מה הועילה זכותו כשתבא עליו פורענות.
ויש יסוד לשני הטעמים בדברי חז"ל.
הטעם השני עולה ממה שכתוב במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור נב: "בבוא דואג האדומי. זהו שאמר הכתוב תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל (משלי כו כו), תני ר' חייא מפרסמין את החנפים מפני חילול השם, שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול (יחזקאל יח כד), ולמה נותן הקדוש ברוך הוא דרך רע לפניו, בשביל לפרסם מעשיו לבריות שלא ירע בו דבר בשביל העבירות ויהיו הבריות קוראות תגר כנגד מדת הדין, בשביל כך הקדוש ברוך הוא מפרסם מעשיו למי שהוא מחניף לחבירו, בוא ולמד מדואג שהיה ראש לסנהדרין, שנאמר אביר הרועים אשר לשאול (שמואל א' כא ח), ובשביל מדת לשון הרע אף על פי שהיה בו תורה, פירסמו הכתוב שהוא בעל הלשון, כדי להודיע מעשיו לבריות, שלא יבא ליפרע ממנו, ויהיו קורין תגר לפני מדת הדין, לפיכך כתיב בבוא דואג האדומי".
מבואר כטעם השני שכתב רש"י, והפרסום אינו רק על ידי שה' נותן לפניו מכשול, אלא שהקרא מגלה לנו שדואג הוא בעל הלה"ר כדי שנדע למה הוא נענש, וכמו כן נלמד מדרכיו של הקב"ה לעשות כן.
ובפסקי ריא"ז מסכת יומא פרק ח: "מפרסמין את החנפים מפני חילול השם, שנ' ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול, אלו בני אדם שהם מחוזקין צדיקים בעיני העם, והם בעלי חנופה ומחזיקין ידי עוברי עבירה, וכשהבורא נוקם מהם שם שמים מתחלל, שסבורין העולם שהן לוקין בחנם. לפיכך ראוי לפרסם שהם רשעים ובעלי חנופה"[2].
ובספר כד הקמח ערך חנופה: "וכיון שהקב"ה מפרסמו מצוה עלינו לעשות כן, וכיון שהבריות מחזיקין אותו באדם כשר והוא רשע מותר לפרסמו ולהודיע מעשיו, ולמדנו זה מדואג האדומי...".
והטעם הראשון של רש"י עולה ממה שכתוב במסכת כלה רבתי פרק ג, דשם שנינו: "ואם אמרת על אחרים דבר רע קטון, יהי בעיניך גדול, עד שתלך ותפייס אותו. קא עסיק ואומר בכשרים, דאי בפרוצים מאי חייש להו, והא תניא מפרסמין את החנפים ואפילו בשבת".
ברייתא זו ודאי קאי על פרסום שעושים בני האדם, והשמיענו שאם הדרך שישמעו זאת הציבור היא בשבת, יעשה כך אפילו בשבת. וממה שאמרו "מאן חייש להו" נראה כרש"י בפירוש הראשון, שהוא כדי שלא ילמדו ממעשיו, ואין לחוש לכבודם מפני שאינו בכלל עמיתך.
ורבינו יונה בפירושו למשלי פרק כד הוסיף עוד טעם בזה: "[מצוה] לפרסמו עד אשר רוע פעולותיו יודעו לרבים, כי יש נזקים גדולים בכבוד הרשעים, כי ידיחו רבים מדרך טובה וישפילו כבוד הצדיקים ויקרבו החטאים, אף כי יש חילול ה' בכבודם, כי מקצת בני אדם מכירים במעשיהם, ואומרים כי אין שפלות לאיש בעבירות, ולא נגרע מערכו במעשיו הרעים, ואין כח בחטאים להשפיל בני אדם".
כלומר שהיודעים בחטאו ורואים שלא משפילים אדם שעושה חטאים בסתר, מסיקים שחטא אינו דבר כ"כ מגונה ומשפיל.
ועוד יש לפרשו לפי מה שכתב בספר אורחות צדיקים שער הענוה: "אותם ההולכים בענוה בענין המלבושים ומדברים בנחת, ומנהיגים עצמם בחזקת חסידים וצדיקים, למען יאמינו להם ויסמכו על דבריהם, ויחניפו למי שאין להחניף, ועושים רמאות בסתר, ואין חוששים לקיים המצוות רק ברבים ולא כשהם ביחיד, וגונבים דעת הבריות - אלו הם מחללים השם, ברוך הוא, יותר מכל האדם, וגורמים שאין העולם מאמינים לטובים, והם נחשדים מבני אדם שיאמרו: שמא אלו הם כאלו? והמכיר בהם חייב לפרסם ולהודיע לכל, כאשר אמרו רבותינו (יומא פו ב): מפרסמים את החנפים".
בדבריו יש טעם נוסף לחלול השם, כדי שלא יחשדו על הטובים שהם כאדם זה. ונראה כוונתו שהיודעים את רשעותו יאמרו שגם רבנים אחרים נוהגים כמוהו אלא שמחפים עליהם, ולכן לא ילמדו מחכמים דבר.
ועל פי אותה דרך י"ל נמי שחילול השם הוא עצם המחשבה שהתורה אינה אומרת לפרסם את מעשיו.
וקישור ההלכה באבות דרבי נתן לחלול השם מובא בספר הלכות גדולות (סימן ז - הלכות שבת פרק עשרים ושלושה עמוד קלז): "מפרסמין את החנפים בשבת מפני קידוש השם".
וכ"ה בספר כלבו (סימן קמו) בשם רב פלטוי: "לרב פלטוי וששאלתם מפרסמין את החנפים מפני חלול השם, מאי חלול השם אית ביה, כך ראינו שאדם זה ידוע הוא שאומר לרע טוב ולטוב רע, רואין בני אדם ואומרים שמא יפה הוא אומר ומתחלל שם שמים, ואמרו רז"ל מפרסמין את החנפין בשבת מפני חלול השם".
על פי כל הטעמים שנכתבו בזה נראה שאינו תלוי באפשרות לחזרת החוטא למוטב. יתכן שלפי הטעם השני של רש"י לא יוגדר הדבר כחובה, אך נראה שלפי הטעמים האחרים הוא חובה כדי להציל את הציבור, והוא חלק מחובת "לא תעמוד על דם רעך". זאת, בפרט כאשר החנף גם מזיק במצוות שבין אדם לחבירו.
אמנם לכאורה קשה, שהרי בפסחים קיג ע"א אמרו "טוביה חטא וזיגוד מנגיד" שאין לגלות חטא כשהוא יחיד. אך הדבר יובן מתוך דברי רבינו יונה (בשער יט אות ריט), שאחרי שהביא את דברי הגמרא בפסחים בלשון זו: "אם ראה כי נכשל חברו בדבר ערוה או באחת מן העבירות אין ראוי שיעיד על זה חנם, רוצה לומר: ללא תוכחת, גם כי יש אתו עד שני להקים דבר". הביא את דין פרסום החנפים בלשון זו: "ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלקים, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים ואינו נזהר מעבירה אחת, אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה, מותר להכלימו ולספר בגנותו. כך אמרו רבותינו (בבא מציעא נט, א): (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו" - עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים, ואשר לא שת לבו אל דבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו (יומא פו, ב): מפרסמים את החנפים מפני חלול השם. אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה, ורוב הימים דרכו להשתמר מעונו, אין לגלות על חטאו, כאשר בארנו".
מבואר החילוק, שכשחטא על דרך מקרה אין לגלות חטאו, ומסתבר שזה משום סבירות גבוהה שהוא יחזור בתשובה גם בלי פרסום, אבל כשהוא פורק עול ומתמיד בעבירה מסתמא לא יחזור בתשובה בלא פירסום, וגם אינו נחשב עמיתך, ולכן אין כלפיו כל איסור. וממה שרבינו יונה משוה בין הדינים מתבאר שבחוטא קבוע מותר אף לאדם יחיד להודיע תועבותיו ולהכלימו ברבים, שהרי המעשה בזיגוד הוא בעדות של אדם יחיד. ואף שלאדם יחיד אין להאמין, אפשר להניח שהפרסום יועיל וימצאו סיוע לדבריו, כיון שהחוטא עושה כך בדרך קבע. ובפרט כאשר כבר יש בידי המפרסם ראיות של דברים הניכרים, בודאי יש לו לפרסמו.
ונראה שהמצוה הזו נאמרה בין במקרה שהרשעות של החנף היא בין אדם למקום, ובין במקרה שהוא פוגע באנשים, שהרי רבינו יונה כתב בסתמא שהוא באיש "אשר תמיד יתיצב בדרך לא טוב", ולא הגביל זאת לדברים שבין אדם למקום. ואדרבה, כאשר מדובר בפגיעה באנשים, כגון שגזל או בייש, כתב רבינו יונה במקום אחר שיש היתר לפרסמו אפילו לאחר פגיעה חד פעמית, ונראה מלשונו דכיון שאינו מרצהו הרי הוא כמחזיק בעבירה בדרך קבע, ולכן הוא משוה דינו לדין החנף. כך מבואר בעליות דרבינו יונה (בבא בתרא כט ע"ב), וז"ל: "בדברים שבין אדם לחבירו שאין לו תקנה עד שיעשה השבון, או שירצה את חברו והוא אינו מרציהו, או בשאר עבירות שאוחז אותם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם, ולא במקרה, אבל הם מדרכיו ולמודו, מצוה לגנותו בפני כל אדם, שנא' שונאי ה' יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רעה, כמו שנא' ושומרי תורה יתגרו בם, וכדי שישוב גם הוא מדרכו ויתקן מעשיו". הרי שבדברים שבין אדם לחבירו, מאחר שפגע בו, כתב שדי רק בכך שאינו מרצהו כדי להתיר לפרסמו, ולפי זה נראה שרק בשאר עבירות, כגון בבא על הערוה, כתב בשע"ת את התנאי "ולא במקרה".
♦

ב. פרסום מעשי חנף על ידי מי שנפגע ממנו אישית

בענין לה"ר על אחד שצערו או ביישו כתב הח"ח (הל' לשון הרע כלל י סעי' יא) שאע"פ שלמי שראה דבר זה מותר לספר על כך, כדי שיבוזו עושי רשעה בעיני בני אדם ויזהרו מדרכיהם הרעים, או שישוב החוטא מדרכו כשיראה שהבריות מגנות אותו, מכל מקום הנפגע עצמו לא יספר לאחרים על האיש שפגע בו כי בודאי אין כוונתו לתועלת. אלא מפני שהוא כועס על שנגע בכבודו או בממונו, וחסר כאן התנאי בהיתר של "כוונתו לתועלת".
בבאמ"ח (אות לא) מביא הח"ח הוכחה לדבריו מהגמרא במועד קטן (טז ע"א) "ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא, ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא - דכתיב העיני האנשים ההם תנקר". רש"י מפרש שהם ביזו את השליח של משה, וממה שמשה ידע זאת מובן שהותר לשליח לספר שביזוהו. וכתב הח"ח שמשמע שההיתר הוא רק בגלל היותו שליח בית דין, ולאחר אסור, כי כוונתו אינה רק לתועלת שיבוזו עושי רשעה הנ"ל. והוסיף הח"ח שאף שמצינו בש"ס עובדות על חכמים שספרו כשפגעו בהם, צ"ל שהתם היו לזה צורך ותועלת מיוחדת.
אך עיקר הדין שיש היתר לספר על מי שציערו או ביישו נלמד מעליות דרבינו יונה הנ"ל (ב"ב לט ע"א). ובעליות דרבינו יונה מבואר שמותר גם למי שנפגע מביוש לספר בעצמו שביישוהו, כי קאי שם לבאר מה שאמרו שבפני ג' לית ביה לשנא בישא, וכתב "דמיירי בדברים שמותר לאומרם אם הם אמת, כגון מי שקובל על חבירו בפני בני אדם על חמס שעשה לו, או שמספר בנזקים שעושה לו חברו". ומבואר להדיא שההיתר נאמר גם כשאדם מספר על עצמו, וראיתי שאכן בנתיבות חיים (על הח"ח שם) הוכיח כך מדברי רבינו יונה, והוסיף שכ"מ בשו"ת מהר"י מברונא (סי' לח) שכתב לגבי דברי רבי יוסי (שבת קיח ע"ב) מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, שהוא כאשר ר' יוסי היה נגזל, ולא אמר דבר על הגזלן אעפ"י ש"מצוה לשנאתו ולפרסמו", ר' יוסי היה נזהר בכך אם לא היו לו עדים. הרי שגם לגזלן יש מצוה לפרסם.
לענ"ד יש להעיר שמהר"י מברונא לא כתב להדיא שלנגזל יש מצוה לפרסם בעצמו אלא שיש לו מצוה לשנאתו, ועכ"פ הוא ביאר שר' יוסי היה נזהר מלעשות זאת. מכל מקום מרבינו יונה משמע להדיא שמותר, ובפשטות זו גם כוונת מהר"י ברונא, והזהירות של ר' יוסי לשיטתו היא רק משום שבלי עדים דבריו לא יתקבלו, לכן נראה שכאשר יש בידו דברים המוכיחים הוא יסכים שמצוה לכתחילה לפרסמו. ונראה לענ"ד שאכן קשה להחליט את הכלל של הח"ח שכל נפגע מתכוון אך ורק להחזיר לפוגע מפני שהוא נגע בכבודו, דמסתבר שהרבה פעמים הנפגע מתכוון גם לתועלת הציבור, ודי בכך שהוא מתכוון בעיקר לתועלת הציבור (כפי שכתב מסברה בחלקת בנימין כלל י אות סח שאין חיוב שתהיה כוונתו אך ורק לזה).
ובאשר לראיית הח"ח משלוחו של משה, לענ"ד יש לדחות, שבאמת ההיתר הוא לאו דוקא לשליח בי"ד, והרי בלא"ה התם היה מותר לספר עליהם לה"ר, שהרי הם היו אפיקורסים ובעלי מחלוקת, אלא שהגמרא קבעה שלשליח תמיד מותר לספר. והיתר זה נאמר בלי קשר לטוהר הכוונה שלו. הפסוק "העיני האנשים הם תנקר" הובא כאסמכתא לדין זה, ולא כדי למעט שלאחר הדבר אסור.
ובהל' רכילות (כלל ט הערה כח) הח"ח הצריך את התנאי של כוונה לתועלת גם בסיפור על חנווני שמטעה את הציבור במשקולות, אך שם בהגהה הביא את דברי הט"ז בחו"מ בסי' תכ"א (בד"ה כדי לאפרישנהו מאיסורא) לגבי הכאת אדם שמכה אדם אחר, שכתב שכיון שהוא עושה מצוה בהכאת המזיק אין נפקא מינא אם כוונתו לתועלת או מחמת שנאתו, העיקר שיציל את הנפגע מהמזיק. וביאר הח"ח שאף שכתב למעלה שגם במקרה כזה צריך המספר להתכוון לתועלת, לשיטת הט"ז התנאי של כוונה לתועלת ולא מצד שנאה, נאמר במקרה זה לא מצד עצמו, אלא רק מצד החשש ששנאתו תגרום שיגדיל בסיפורו את העוולה.
למעשה עולה מדבריו שגם בזה שיש תועלת מעשית מידית לאחרים, למי שנפגע בעצמו מהחנוני אסור לספר זאת. אך לענ"ד מסתבר שבכהאי גונא בודאי מותר גם למי שנפגע בעצמו מאותו חנווני לספר על כך, דאיך נניח לו לרמות, והלא העיקר הוא שיציל אחרים, ומסתמא זו גם עיקר כוונת המספר, ואין חשש כ"כ שבדבר כזה יגדיל את העוולה.
בכל אופן, גם אם ננקוט בכל הדברים האלו כדברי הח"ח, דבריו בהל' לשון הרע כלל י' נאמרו על מי שפלוני צערו פעם אחת, וגם בהל' רכילות כלל ט' הוא אינו עוסק באנשים שמטעים את הציבור לחשוב שהם צדיקים. ומבואר מכל דבריו בבבאמ"ח בהל' לשון הרע שעכ"פ אם יש תועלת ברורה ומידית במה שהוא מספר עליו, מותר גם למי שנפגע לספר על הפגיעה, כפי שעשו תנאים ואמוראים. על כן נראה שבחנפים, שלגביהם איכא מצוה ותועלת גדולה לציבור, ואיכא בזה תיקון עולם, והתועלת הגדולה לציבור לא תושג אם נאסור על הנפגעים לפרסם, פשוט שהמפרסם מתכוון גם לטובת הציבור. ולכן מסתבר שגם הח"ח יסכים שאין לאסור על הנפגעים לפרסם. וגם מסתבר הדבר מפני שכל הענין בחנף הוא שכלפי חוץ הוא נראה צדיק, אם נאמר שגם בכהאי גונא אין לנפגע ממנו לספר על כך כיצד ידעו את מעשיו[3]?
♦

ג. דעת הרמב"ם במצות פרסום החוטאים והחנפים

הרמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח כתב: "המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, ת"ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל".
הרמב"ם לא מדבר כאן על חנף, והוא מחלק בין דברים שבין אדם לחבירו לבין דברי שמים. וצריך ביאור לגבי מה חילק הרמב"ם בין אדם לחברו לדברי שמים, ומה מקורו.
הלחם משנה הקשה שמלשון הרמב"ם "המוכיח את חבירו בתחלה", מוכח שרק בתחילה לא ידבר קשות, אך בסוף ידבר קשות, וזה נאמר על כל תוכחה שהיא גם בדברים שבין אדם לחבירו, בעוד שמהמשך דברי הרמב"ם משמע שרק בדברי שמים ידבר קשות, וכתב שיש מי שתירץ דבאמת גם בדברים שבין אדם לחבירו אם לא שמע בתחילה, יכלימנו, אלא שבזה יעשה כן רק בינו לבין עצמו, אבל לעולם לא יכלימנו ברבים ואפילו לא חזר בו בסתר. וסיים "ואין זה במשמע דברי רבינו, ועוד דמניין לו חלוק זה". והבן ידיד ועבודת המלך (על הלכות דעות) כתבו די"ל שהרמב"ם דייק דבערכין קאמר שהמוכיח לא יכלימנו, ושם איירי אפילו בהיכא שהוכיחו וחזר והוכיחו, משמע שלעולם לא יכלימנו ברבים שפניו משתנות, ומאידך גיסא מצינו לנביאים שהיו מבזים ומקללים ברבים, לכן צריך לחלק ולומר שבערכין מיירי בדברים שבין אדם לחבירו ובזה לעולם לא יכלימנו (ואף שהנביאים הוכיחו גם בדברים שבין אדם לחבירו לא היה בזה הכלמה אם לא אמרו ישירות על מי הם מדברים). וכ"כ באבל האזל, וביאר את הסברה שבין אדם לחבירו אין לאחר רשות לדונו כיון שיתכן שיש לו טענה שבדין עשה. אך לענ"ד לא נראה שזו כוונת הרמב"ם, שכן הרמב"ם לא מדבר באומר לחבירו מדוע עשית לי כך וכך, אלא במוכיח את חבירו שמשמע על כל דבר, גם מה שעשה לאחר, ולפי סברת אבן האזל קשה, שאם כן מתחילה לא היה צריך להוכיחו, ואם בכל זאת הוכיחו ולא השיב לו כשהוכיחו, משמע שאין לו תשובה. ומעתה אינו מובן למה יאסר להכלימו ברבים כמו בבין אדם למקום.
והח"ח בבאר מים חיים (הל' לשון הרע כלל י אות א) כתב די"ל שהרמב"ם מחלק בזה רק לגבי דין הביוש, דהיינו שבדברים שבין אדם לחבירו לא יכלימו ברבים, אך עכ"פ יפרסמו ברבים. ועדיין צ"ע דלא משמע הכי מלשון הרמב"ם, וגם אינו מובן החילוק, מה בין הכלמה ברבים לפרסום מעשיו, דהפרסום שהתיר נמי ברבים הוא, והרי מכלימו בזה.
והמנחת חינוך (פרשת קדושים מצוה רמ, א) כתב שכוונת הרמב"ם שאם איש חוטא לחבירו מותר רק להוכיחו, אך אין לחבירו לביישו, דמוטב שימחול לו[4]. ונראה לענ"ד שכוונתו להיכא שביישו בדברים באופן אישי, אך באופן שהחוטא פרוץ בעבירה הנוגעת לבין אדם לחבירו גם לדידיה מצוה לפרסמו.
ובמרכבת המשנה (חעלמא) כתב ביאור אחר לגמרי. לדבריו, הרמב"ם אינו מחלק כלל בין תוכחה על עבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום, אלא "המשך לשון רבנו להוליד אזהרת דהלבנת פנים, דמדהזהירה התורה בתוכחה שהיה מצוה ולא תשא עליו חטא, כל שכן דמוזהר אהלבנת פנים, עיין מ"ש רבנו לאוין ש"ג (הרמב"ם שם לומד את האיסור לבייש קצתנו לקצתנו מדין תוכחה. ע.א), וזהו שכתב רבנו מכאן שאסור לאדם וכו', ונוסף על זה שהמלבין ברבים אין לו חלק לעה"ב, וזה שסיים רבנו בד"א באיסור הלבנת פנים בדבר רשות שבינו לחברו, אבל בדבר שמים (כלומר בתוכחה על חטא. ע.א) דוקא בתחלה לא יכלימנו, אבל אם אינו רוצה לקבל מותר לדבר אתו קשות ואפי' ברבים כדכתיב סוף נחמיה ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם וגו'. וזה פשוט וברור".
וכן כתב הרב בנימין כהן בפירושו חלקת בנימין על הח"ח (כלל י אות א), והוסיף שכן מוכח בחינוך, שבמצות תוכחה (מצוה רל"ט) כתב שמצוה להוכיח גם בדברים שבין אדם לחבירו, ומסיים בציטוט דברי הרמב"ם בהלכות דעות "ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין אותו החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב". משמע להדיא שכ"ה גם במצוות שבין אדם לחבירו. ובמצוה ר"מ על האיסור להכלים, מצטט בתחילה את דברי הרמב"ם בספר המצוות לאוין ש"ג שנצטוינו לא לבייש קצתנו את קצתנו, ומסיים שהיינו דוקא בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים מותר להכלימו כמו שעשו הנביאים. ומבואר שהחילוק הוא, שכשמוכיח אדם על מצוות ולא שמע לו בסתר, מותר ומצוה להכלימו ברבים[5]. ודעת הרמב"ם כדעת היראים סי' קצה שאף בחטא בעלמא נכון לפרסמו ברבים לאחר שהוכיחו שאולי זה יחזירו למוטב
ולכאורה קשה, שהרי אם ראה אדם שנכשל בערוה ביחיד אין לפרסמו, כפי שעולה מהא דזיגוד מנגיד, והרמב"ם הביא גמרא זו בהל' רוצח (יג, יד), ואיך כאן התיר לפרסמו לאחר שלא שמע לתוכחה בסתר? ונראה לענ"ד ליישב שבענין זה הרמב"ם מחלק בזה בין יחיד לרבים, דמעשה דזיגוד הוא בעד אחד, אך היתר הפרסום בסתם חטא הוא רק כשרבים מעידים על כך, או כדרך שמביא מהנביאים, ולכן נקט בהל' דעות לשון רבים "מכלימין".
מכל מקום, הרמב"ם לא הזכיר בכל זה את החנפים. ונראה שהרמב"ם לא בא לחלוק על ההיתר והמצוה של פרסום חנפים שהוא במי שדרכו לחטוא ומסתיר מעשיו, שהרי הצורך בפרסום מעשי החנף גדול עוד יותר מפרסום של סתם חוטא שלא שמע לתוכחה, אלא נראה שמאחר שלדידיה ההכלמה ברבים והפרסום היא מצוה אפילו כשהחוטא אינו בגדר חנף, לא הוצרך לכתוב להדיא שמותר בחנפים, ולמעשה הדבר גם כלול במה שאמר שעושים כפי שעשו הנביאים, שהרי כך עשה המקרא לדואג האדומי. ולפי זה מובן שאף שבחנף יש רבותא שהפרסום אינו תלוי בהחזרתו בתשובה, ומשמע שהוא אף ביחיד היודע על מעשיו, מכל מקום הרמב"ם לא ראה צורך לפרט את כל הדברים, לאחר שכבר פירש את היסוד שעושים כדרך הנביאים כדי שהציבור ילך בדרך הישר.
♦

ד. דעת הראשונים בשאלה האם מקבלים עמי הארץ ואפיקורסים שחזרו בהם

הר"י הרצג קושר את ביאורו בדעת הרמב"ם לסוגית קבלת פושעים שחזרו בהן, וגם יש לנו לדון מה דין חנף שחזר בתשובה. לכן אבאר את הנלענ"ד גם בסוגיה זו.
איתא בתוספתא מסכת דמאי פרק ב הלכה ג-ט: "עם הארץ שקבל עליו דבר חבירות ונחשד על דבר אחד, נחשד על כולן דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין חשוד אלא על אותו דבר בלבד... גר שקבל עליו כל דברי התורה ונחשד על דבר אחד אפי' על כל התורה כולה הרי הוא כישראל משומד. עם הארץ שקבל עליו כל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו...כהן שקבל עליו כל עבודות כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. בן לוי שקבל עליו כל עבודות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו... וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר חזרו בפרהסיא מקבלין אותן. במטמונית אין מקבלין אותן. ר' שמעון ור' יהושע בן קרחא אומרים בין כך ובין כך מקבלין, שנאמר שובו בנים שובבים".
נראה שמחלוקת התנאים בסוף התוספתא קאי על אלו שהוזכרו קודם לכן שמדובר במי שמתחילה לא קבל בשלמות מה שהיו צריך לקבל, ולכן לפי רבי מאיר לא מקבלים אותו כי חישינן שמא עדיין הוא מרמה, ולרבי יהודה מקבלים אותם אם חזרו בהם בפרהסיא, דמודים שמה שעשו מתחילה בסתר לא היה כראוי, ועתה הוא עושה בפרהסיא כהלכה, אבל אם עושה כראוי רק בסתר לא מקבלים אותו שמא אין קבלתו שלמה. ולר"ש ור"י בן קרחה גם אם לא מראה את קבלתו בפרהסיא, בכל אופן מקבלים אותם.
גם בבבלי מסכת בכורות דף ל ע"ב - לא ע"א איתא: "דתניא: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, ונחשד לדבר אחד - נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד. הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפי' נחשד לדבר אחד - הוי חשוד לכל התורה כולה... תנו רבנן: וכולן שחזרו בהן - אין מקבלין אותן עולמית, דברי ר' מאיר, רבי יהודה אומר: חזרו במטמוניות - אין מקבלין אותן, בפרהסיא - מקבלין אותן, איכא דאמרי: אם עשו דבריהן במטמוניות - מקבלין אותן, בפרהסיא - אין מקבלין אותן. ר"ש ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלין אותן, משום שנאמר שובו בנים שובבים, א"ר יצחק איש כפר עכו אמר ר' יוחנן: הלכה כאותו הזוג. ת"ר: בראשונה היו אומרים, חבר ונעשה גבאי - דוחין אותו מחבירתו, פירש - אין מקבלין אותו, חזרו לומר: פירש - הרי הוא ככל אדם".
נראה שדברי הגמרא מקבילים לדברי התוספתא במסכת דמאי, אלא שיש כאן פירוש נוסף באיכא דאמרי אליבא דרבי יהודה, והוא שאם מתחילה כשעברו ואמרו שהם מקבלים חוץ מדבר אחד, זה היה בפרהסיא, אין מקבלים אותם בגלל גודל חציפותם הראשונית. גם מהמשך הסוגיה בבכורות בחבר משמע שהכל מדובר על מי שרוצה להיות חבר.
ובעבודה זרה ז ע"א איתא: "ת"ר: וכולן שחזרו בהן - אין מקבלין אותן עולמית, דברי ר"מ. ר"י אומר: חזרו בהן במטמוניות - אין מקבלין אותן, בפרהסיא - מקבלין אותן. א"ד: עשו דבריהם במטמוניות - מקבלין אותן, בפרהסיא אין מקבלין אותן. ר"ש ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלין, שנאמר: שובו בנים שובבים. א"ר יצחק איש כפר עכו א"ר יוחנן: הלכתא כאותו הזוג".
כאן לא כתוב בתחילה על ענין עם הארץ כמו בתוספתא ומסכת בכורות, ולכן מצינו כמה פירושים.
ר"ח כתב: "ת"ר כל הפושעים שחזרו אין מקבלין אותם עולמית. דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר חזרו במטמוניות פירוש בסתר אין מקבלים אותם. חזרו בפרהסיא מקבלים אותם. איכא דאמרי ר' יהודה אומר עשו עבירות בסתר, כלומר פשיעתם בסתר היתה - מקבלים אותם, בפרהסיא - אין מקבלין אותם. ר"ש ור' יהושע בן קרחה אומרים בין במטמניות בין בפרהסיא מקבלין אותן. שנאמר שובו בנים שובבים. א"ר יצחק איש כפר [עכו] א"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג".
לכאורה "כל הפושעים" משמע שלא מדובר רק על החשודים, אך כיון שבתוספתא ובגמרא בבכורות משמע להדיא שמדובר בחשודים הבאים להתקבל כחברים, היה נראה שגם לר"ח ברייתא זו קאי על אותם שבתחילה קבלו חברות שלא בשלמות, ו"כל הפושעים" פירושו כל אלו שבתחילה היו צבועים, כולל הגר והלוי והכהן שהוזכרו בגמרא בבכורות. וכפי שפירשנו לעיל ר"י קאמר בלישנא קמא שאין מקבלים אותם כשחזרו בהם בסתר, בלא לפרסם, שמא אין תשובתם שלמה. ובלישנא בתרא תלי במעשה הפשע, אם היה מתחילה בפרהסיא אין מקבלים אותם שזה מראה את גודל החציפות.
וכך עולה מפסקי ריא"ז מסכת עבודה זרה פרק א: "כל החשודין שעשו תשובה, בין בסתר בין בגלוי, מקבלין אותם, ומחזיקין אותם בעלי תשובה, שנ' שובו בנים שובבי', אף על פי שנראין שובבים בגלוי, מקבלין תשובתן בסתר".
ורש"י פירש: "וכולן שחזרו - אגזלנין ועמי הארץ קאי. אין מקבלין אותן - להחזיקן בתורת חברות לסמוך עליהן. עשו דבריהן - בסתר עבירות שעברו עד הנה. בפרהסיא - הואיל ופקרו כל כך שוב אין נותנין לבן לשוב בתשובה שלימה".
ובתוספות חלקו על רש"י, ומחלקותם מבוארת היטב בלשון המאירי:
"גדולי הרבנים פי' בה הגזלנים ועמי הארץ, ונראה מדבריהם מאחר שכתבו בה גזלנים, שאף על כל פסולי עדות שמצד עברה הם אומרים כן, וכן מאחר שכתבו בה 'עמי הארץ' שעל כל החשודים הם אומרים כן, וחזרו בהם הם מפרשים אם חזרו בתשובה, ואין מקבלין אותם הם מפרשים שאין מקבלין אותם להרחיקם בתשובתם בתורת חברים עד שנסמוך עליהם. ומה שאמרו אחר דין חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותם הם מפרשים, שמאחר שאין עושין תשובתם אלא בינם לבין עצמם ולא בפרסום וברבים, אין תשובתם תשובה בכדי לקבלה, אבל בפרהסיא, תשובה ומקבלין.
ואיכא דאמרי עשו דבריהם ר"ל עברותיהם אם עשאום בצנעה מקבלין אותם, אבל אם עשאום בפרהסיא אין לבם נכון לשוב בתשובה שלמה ומתוך כך אין מקבלין אותם".
וכתב המאירי: "הדברים מתמיהים מהיכן לנו שלא לקבל השבים לסמוך עליהם כשאר בני אדם, ועוד שהרי בפסולי עדות אמרו בסנהדרין שאם חזרו בהם הוכשרו עד שבארו שם בכלם מאימתי חזרתם. ועוד מאי עולמית דקאמר היה לו לומר אין מקבלין אותם ודיו.
אלא עיקר הפירוש שבריתא זו נאמרה על החשודים למכור תרומה לשם חולין, וכן שחשודים על השביעית ועל הבכורות, וכן על עמי הארץ שסתמן נחשדו על המעשרות ועל השביעית, ומה שאמר שחזרו בהם אין הכונה שחזרו בתשובה אלא כונת השמועה בחשודים אלו שכבר קבלו עליהם דברי חברות ויצאו מחשד שבהם, ואמר עליהם שאם חזרו בהם, ר"ל שחזרו מתשובתם וחזרו לסורם ועכשו חוזרים ובאים לקבל דברי חברות - אין מקבלין אותם עולמית, שמאחר שקבלו דברי חברות ואח"כ חזרו לסורם אין סומכין עליהם עוד לקבלם שבודאי הדבר מוכיח בהם שאין יכולים לעמוד בדברי חברות אלו הם דברי ר' מאיר. ור' יהודה אומר חזרו בהם במטמניות אין מקבלין אותם כלומר אם כשחזרו לקלקולם היה במטמוניות וכמתגנב ומתעלם בעשיית עברותיו, אלא שבאי זה צד נתגלו לנו תעלומותיו, ואחר שנודעו לנו סתריו הוא חוזר ובא לקבל עליו דברי חברות אין מקבלין אותם שאף עכשו לאחר קבלתם יחזור לסורו ויסמוך על עצמו להפליג בצנעה יותר מבתחלה עד שלא יתגלה לנו ענינו[6], אבל אם כשחזר לקלקולו היה בפרהסיא ועכשו חוזר ובא לקבל דברי חברות מקבלין אותם שבודאי אינו בא לרמות ולגנוב את דעתנו אלא כחוטא שמתחרט.
איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות כלומר אם כשקבלו עליהם תחלה דברי חברות נודע לנו בהם שעשו ר"ל שהחזיקו באותם דברי חברות אף בינם לבין עצמם, ודאי תשובתם היתה שלמה, ואף על פי שחזרו וקלקלו יצרם תקפם, ועכשו חזרו ונתחרטו המקבלין אותם, אבל אם בשעת תשובתם לא נתברר לנו שהחזיקו בדברי חברות בינם לבין עצמם אלא בפני רבים ודרך התראות והתחסדות, מכיון שחזרו וקלקלו אין מקבלין אותם שחושדים אותם שאף בראשונה קלקלו בינם לבין עצמם ואף עכשו חושדין אותם בכך".
וכדברי התוספות כתבו רבינו יהונתן, הרא"ה והריטב"א, וכן נראה מסקנת הר"ן.
והנה לפי מה שבארתי ר"ח והרי"ף לא התכוונו לפרשו ממש על כל הפושעים, אלא על החשודים, ולכן עליהם לא קשה מה שהקשו תוספות על רש"י במה שהוסיף גזלנים, ומה שהקשו מסברה למה לא יקבלו עם הארץ לפי ר"מ אינו מוכרח, ומה שהקשו מהלשון "עולמית", י"ל שהכוונה בין אם חוזר ובסתר ובין אם חזרו בפרהסיא. אך בעל העיטור ח"א קבלת העדות (נז, ג) כתב: "ועל כל חשוד קאמר, ורבינו נסים אמר על כל הפושעים קאמר".
מסתבר שרבנו ניסים כתב כלשון ר"ח והרי"ף, ומבואר שאליבא דהעיטור לפי רבינו ניסים על כל הפושעים ממש קאמר, ולא רק על חשוד. אך נראה שהבנת בעל העיטור אינה הכרחית. בדברי רבינו ניסים, שהם ככל הנראה כדברי ר"ח, יש לפרש שאינו חולק וכוונתו לחשודים, ולא לרשעים הגמורים.
והסברה לחלק בזה היא כפי שנראה להלן בדברי הרמב"ם, שעל פושעים גמורים נאמר "כל באיה לא ישובון".
♦

ה. דעת הרמב"ם בשאלה אם מקבלים עמי הארץ ואפיקורסים שחזרו

כדי להבין את דעת הרמב"ם בזה יש להקדים שבעבודה זרה יז ע"א איתא "הרחק מעליה דרכך - זו מינות... כל באיה לא ישובון... דכל הפורש ממינות מיית", ועל פי זה פסק הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ה: "האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל".
ולכאורה קשה שהרי בהל' תשובה (ג, יד) אחרי מנית אלו שאין להם חלק לעולם הבא כתב הרמב"ם: "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה בין בגלוי בין במטמוניות מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים, אף על פי שעדין שובב הוא שהרי בסתר שב ולא בגלוי מקבלין אותו בתשובה".
כאן משמע שיש תקנה גם למין גמור, ולא כדבריו בהל' עבודה זרה. ואמנם, כפי שהביא הר"י הרצג, כבר נשאל על זה הרמב"ם והשיב באגרותיו (מהדורת שילת עמ' תרטו): "שאין מקבלין אותן בתשובה, רצונו לומר שלא נראם כבעלי תשובה, אלא נעמידם בחזקת מינים כמו שהיו, ונחשוד שהוא נוהג בכשרות מפחד, או לגנוב דעת הבריות". אבל אם עשו תשובה באמת בינם לבין בוראם, הרי יש להם חלק לעולם הבא. וביאר הרמב"ם שזו כוונתו בהל' תשובה שמקבלים אותם בתשובה.
הרמב"ם הוכרח לתירוץ זה לפי דרכו שלעולם אין מאמינים לאפיקורס שחוזר בתשובה, אך בגמרא עצמה הענין לא מבואר לגמרי, ואין הכרח שכל הראשונים יודו בזה לדברי הרמב"ם.
עכ"פ לכאורה אכתי קשה, שהלא באותה ברייתא עליה קאי הרמב"ם בהל' תשובה רבי מאיר כתב שאין מקבלים אותם, ולפי דרכו של הרמב"ם כפי שביארה באגרותיו הכוונה בברייתא זו לדון אם מקבלים אותם לעולם הבא, וא"כ לפי רבי מאיר אין מקבלים אותם לעולם הבא, ואם כן קשה למה רבי מאיר השתדל להחזיר את רבו אלישע בן אבויה שהתקלקל.
על קושי זה כתב הר"י הרצג שצ"ל שגם רבי מאיר אמר "אין מקבלין אותם עולמית", ולא אין מקבלים אותם בתשובה. וכוונתו היא שדוקא בעולם הזה אין מקבלים אותם עולמית כדי שלא יקראו הבריות תגר על מדת הדין. אבל בודאי שהם קיימו מצות תשובה ופשעם נמחל לעולם הבא.
ולא הבנתי דבריו, שהרי מבואר באגרת הרמב"ם שזו היא דעת חכמים שהרמב"ם פסק כמותם שבכל גוונא מקבלים אותם לעולם הבא, ואכתי קשה שאם הברייתא קאי על דינם לעולם הבא, הרי שלרבי מאיר לכאורה אין מקבלים אותם לעולם הבא?
לכן נלענ"ד שהרמב"ם נוקט כפי שעולה מהקשר הברייתא במקורה בתוספתא שהיא דנה על השאלה אם מועילה חזרתם של עמי הארצות כשחזרו בתשובה, אך מהלשון בגמרא עבודה זרה לפי גרסתו "כל הפושעים" מורה שכוונת הברייתא לכלול וללמד שכן הדין גם לגבי כל הפושעים. לכן מפרש הרמב"ם שרבי מאיר דיבר בין על עם הארץ ובין על אפיקורוס, אך דן רק אם מקבלים אותם בעולם הזה, ועל זה אמר שאין מקבלים אותו. ואין זה בגלל חילול השם שהבריות יקראו תגר, כפי שכתב הר"י הרצג[7], אלא בגלל שאין סומכים על תשובתו (כפי שכתב הרמב"ם באגרתו ביחס לאפיקורוס אליבא דחכמים). וכן רבי יהודה קאי על שניהם לענין עולם הזה, ואומר שאם חוזר בסתר או חטא בגלוי אין סומכים על תשובתו. וגם חכמים התייחסו לדברי רבי מאיר ורבי יהודה לענין קבלתם בעולם הזה, אך מהפסוק שהביאו "שובו בנים שובבים" משמע שהם כללו בזה גם את היחס לעולם הבא לגבי כל ישראל כולל אפיקורסים גמורים, דמשמע מפסוק זה שגם פושע גמור נקרא בן, כי תשובתו מתקבלת בעולם הבא, ואמנם יש חילוק בזה שמה שאמרו חכמים שמקבלים אותם, היינו בעולם הזה לגבי עם הארץ, אך כשהוא כופר גמור אין מקבלים אותו בעולם הזה גם לשיטתם דהא כל באיה לא ישובון, והקבלה של כופר גמור היא רק לעולם הבא.
ונראה שהרמב"ם סובר שלא רק למין ואפיקורוס גמור אין מאמינים כשחזר בתשובה, אלא לכל רשע שהתפרסם רשעו, כפי שביאר בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה ו: "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, ואחר כך ראינוהו עושה מעשה שראיותיו כולן מורות שהוא טוב, ובו צד אפשרות רחוקה מאד לרע - צריך להשמר ממנו, ולא להאמין בו טוב, הואיל ויש בו אפשרות לרע, אמר: (משלי כו, כה) "כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו".
♦

סיכום

א. איתא בתוספתא יומא, ובגמרא יומא דף פו, ובאבות דרבי נתן "מפרסמין את החנפים".
ב. לפי רש"י, 'חנפים' הם רשעים שעושים מעשיהם בסתר, ועוברים בקביעות על עבירות, ויש מצוה וחובה על האדם לפרסם מעשיהם כדי שלא ילמדו מהם, ועוד טעמים הקשורים לחילול השם. ונראה שגם הרמב"ם מסכים לדבר זה המפורש בדברי חז"ל.
ג. חובה על האדם שנפגע לפרסם את מעשי החנף אף אם נראה לו שהרשע לא יחזור למוטב כתוצאה מהפרסום, מפני שהתועלת בכך היא לציבור כולו, ואם הוא לא יספר איך ידעו להיזהר.
ד. בברייתא בעבודה זרה יז מבואר שלפי חכמים כאשר אדם החשוד בהטעיות חוזר בתשובה מקבלים אותו ומאמינים לו. אך לפי הגרסה לפנינו לא דברו בברייתא זו על רשע גמור. ר"ח והרי"ף גרסו בברייתא זו שמדובר על "כל הפושעים", אך יתכן שגם לפי גרסתם הדברים מוסבים רק על הפושעים שהוזכרו לפני כן, והכוונה לסתם עמי ארצות, אבל אפיקורוס שחזר בתשובה נשאר בחזקת חשוד, כי עליו נאמר "כל באיה לא ישובון".
ה. לדעת הרמב"ם, לא רק אפיקורוס אלא כל רשע גמור שחוזר בתשובה, לעולם נשאר חשוד, ומסתבר שה"ה בחנף שהכשיל והטעה את הציבור. עכ"פ תשובתו מועילה לו לעולם הבא.
♦

תגובת הרב ישראל איסר צבי הרצג

הרב אלבה שליט"א כותב שדברי "הם בניגוד לדברי רבנו יונה בשערי תשובה שער ח אות ריט, שנפסקו להלכה בחפץ חיים כלל ד הלכה ז, והחפץ חיים כותב להדיא שכך הם דברי הרמב"ם".
רבינו יונה כותב בשערי תשובה (שער ג אות ריט) כותב: "ועוד אמרו (יומא פו, ב): מפרסמים את החנפים מפני חלול השם". רבינו יונה פוסק כאן הלכה למעשה. המאמר שעליו מדבר הרב אלבה שליט"א אינו עוסק בהלכה למעשה. הוא מתמקד בשני עניינים נקודתיים – קושית הלתשובת השנה על הרמב"ם בהל' תשובה, והעובדה שהרמב"ם השמיט את ההלכה שמפרסמים את החנפים מפני חלול השם. רבינו יונה אינו מתייחס לשיטת הרמב"ם, ולכן אי אפשר לדעת מתוך דבריו אם הוא היה מקבל את דברינו או לא. בודאי אין שום ניגוד בין דבריו לדברינו.
החפץ חיים בהלכות לשון הרע, כלל ד אות ז, כותב: "ועוד אמרו מפרסמין את החנפים מפני חלול השם". החפץ חיים לא מביא את הרמב"ם כמקור לדין זה מסיבה פשוטה – הרמב"ם לא אמר דבר כזה. החפץ חיים ממשיך: "כל שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים ולשפוך בוז עליו עד שיחזור למוטב וכמו שכתב הרמב"ם בסוף פרק ו' מהלכות דיעות". כאן מביא החפץ חיים דין נוסף, שאחרי תוכחה שלא הצליחה, מותר לפרסם חוטא בשער בת רבים כדי להחזירו למוטב. לדין זה השני מביא החפץ את הרמב"ם כמקור, ואכן כך כתב הרמב"ם בפירוש.
החפץ חיים אינו אומר שהרמב"ם סובר שמפרסמין את החנפים מפני חלול השם, וגם לא נחית לפרש למה השמיט הרמב"ם דין זה. לכן דבריו, כמו דברי רבינו יונה, אינם נוגעים לנושא של המאמר שהרב אלבה שליט"א מעיר עליו.
♦

תגובת הרב עידוא אלבה

א. במאמרי תמהתי על הסבריו בדעת הרמב"ם. כבודו כתב בשיטת הרמב"ם שאין חובה עלינו לפרסם את החנפים כשנראה שהדבר לא יביא להחזרתו למוטב, והעלה שהרמב"ם השמיט את המאמר "מפרסמין את החנפים מפני חילול השם" כי הוא סובר שמדובר רק בהנהגה של בית דין של מעלה, בעוד שמדברי חז"ל הן בפשט לשון התוספתא והגמרא ביומא "מפרסמין" בלשון רבים, והן במדרש שוחר טוב שמדבר על כך שהכתוב פרסם, והן במסכת כלה שאמרו לפרסם אף בשבת, עולה שיש עלינו מצוות פרסום. גם משמע מחז"ל שמצוה זו לא נועדה כדי שהחוטא יחזור למוטב, אלא מטעמים אחרים, ולכן אין בה תנאי שהמפרסם מעריך שהדבר יועיל להחזיר את החוטא למוטב. לכן לא מסתבר שהרמב"ם פוטר מחובת הפרסום ומתנה תנאי, בניגוד למה שעולה מדברי חז"ל. ההבנה הפשוטה היא שהמצוה בפרסום החנפים נלמדת במכל שכן בדברי הרמב"ם בהלכות דעות שהתיר לפרסם אפילו בסתם חוטא שלא שמע לתוכחה.
ב. לשון החפץ חיים: "מותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים ולשפוך בוז עליו עד שיחזור למוטב וכמו שכתב הרמב"ם" לקוחה בעיקר מרבינו יונה בשערי תשובה שער ג "מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים.... מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו".
רק סיום המשפט בח"ח "עד שיחזור למוטב" היא מלשון הרמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח.
לכן לענ"ד אין ספק שהחפץ חיים אינו מחלק בין דברי הרמב"ם לדברי רבינו יונה.
ג. כך מבואר גם מדבריו בבאר מים חיים כלל ד ס"ק לב: "שיכוין לתועלת, דהיינו, כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און, גם אולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, אבל לא יתכוין המספר להנות מהפגם ההוא שהוא נותן בו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו... והכל יתכוין לשם שמים כדי להשניאו שלא ילמדו ממעשיו[8]".
מבואר שמה שכתב "גם אולי הוא בעצמו ישוב", הוא רק תוספת נימוק שאותה הוא לקח מהרמב"ם, אבל את המצוה של הפרסום יש לעשות גם אם נראה לו שזה לא יגרום לכך שהחוטא יחזור למוטב. לכן הוא מסיק שדי בכך שמתכוון שלא ילמדו ממעשיו. הוא כותב דין זה כדבר פשוט, ומזה מוכח שהוא מבין שהרמב"ם אינו חולק על רבינו יונה.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦ ♦ ♦