מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בירור שיטת הרמב"ם בדין כתובה, אם חיובה מהתורה או מדרבנן
יש סתירה בדברי הרמב"ם בשאלה אם חיוב הכתובה הוא מדרבנן או מהתורה - בהל' אישות פי"ב ה"א כתב כשנושא אדם אשה וכו' יתחייב לה בעשרה דברים וכו' ובה"ב כתב והשבעה מדברי סופרים האחד מהם עיקר כתובה כו', וכ"כ בפט"ז ה"ג, ובפכ"ד שם הט"ז דהכתובה הוי תק"ח. אמנם, בהל' מלכים פ"ד ה"ד משמע דהוי מה"ת, דכתב הר"מ שם דמלך מותר בפלגשים בלא כתובה ובלא קדושין, הרי דבאשה עם קדושין שאין לה כתובה הוי פילגש [ודברי הר"מ בנוים על הירושלמי כתובות פ"ה ה"ב דבלי כתובה הוי פילגש. וכיו"ב פליגי רש"י ורמב"ן בראשית כה, ו דרש"י עה"כ כתב דלבני הפלגשים היינו בלא כתובה, ותמה הרמב"ן שם דכתובה מדרבנן ולא תיקרא פילגש אלא כשהיא בלא קדושין. ולשיטתם בפ' משפטים עה"כ מהר ימהרנה לו לאשה דרש"י כתב דהיינו בכתובה וישאנה, והרמב"ן כתב דכתובה דרבנן, ועי"ש ברא"ם], והק' הלח"מ שם דהא בהל' אישות פסק הר"מ דכתובה הוי דרבנן. וכן ברמב"ם בסה"מ ל"ת שנה כתב: הזהיר שלא לבא על האשה בלא כתובה וקידושין והוא אמרו לא תהי' קדשה מבנות ישראל. והרמב"ן כתב להשיג דכתובה הוי מדרבנן וז"ל דברו בכתובה ובקדושין אינו אמת שהכתובה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה, ועי"ש במג"א. ובר"מ ברמזים בריש הל' אישות אות ב כתב שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין.ולכאורה י"ל דה"נ הרמב"ם ס"ל דכתובה מה"ת, ומש"כ בהל' אישות דהוי דרבנן כוונתו דהוי תקנה מיוחדת דעשאוהו כתנאי ב"ד. אמנם בלשון הר"מ בהל' אישות משמע דכל החיוב הוי רק מתק"ח, וכנ"ל.
עוד צ"ע דהר"מ שם פ"י ה"ז כתב וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו, ומשמע לכאורה דהוי מהתורה. ולשון הר"מ בהאי הלכתא צע"ג, דרק בסוף הלכה זו כתב וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ולכא' הו"ל להר"מ להקדים ד"ז בתחילת ההלכה. עוד צ"ע בשי' הרמב"ם, דהוא פסק בפי"ב ה"ח דבהתנה לפחות משיעור הכתובה דתנאו בטל, דכל הפוחת הוי בעילת זנות, ועי"ש במ"מ. והלח"מ שם כתב בדעת הר"מ דס"ל דכיון דבלי כתובה הוי ביאת זנות ל"ח דבר שבממון אלא איסור ולהכי תנאו בטל, ראה כתובות נו, ב. ותמוה, דאמאי חשיב דבר איסור והא עיקר החיוב הוי דבר שבממון, ורק דבלית לה כתובה הוי ביאת זנות. ובמחנ"א בהל' ריבית וברע"א הועתק בגליון שם הקשה מעיקר הסוגיא בכתובות שם דמאי מקשה לר"מ דנימא דתנאו קיים, נימא דהכא ל"ח דבר שבממון.
והנה, הר"י מיגש המובא בש"מ כתובות שם כתב בתו"ד בהא דיהני תנאו בכתובה משום דמהני תנאי בדבר שבממון, והכא נמי כיון "דעל מנת כן בא עליה" שלא ישאר עליו אלא מנה תנאו קיים וכו'. וצ"ב, דהתנאי הוי בקדושין ולא בביאה ואמאי הזכיר שעל תנאי זה בא עליה שלא יהא לה אצלו אלא מנה. עוד יל"ע במש"כ הר"י מיגש דגם לר"י דמהני התקבלתי היינו דווקא כשנשאר חיוב מנה דמי הבתולים (והרע"א בסוגין דן בזה), וצ"ב דאמאי לא יהני התקבלתי על כל הכתובה.
ונראה בדעת הר"מ והר"י מיגש, דתרי עניני איכא בכתובה. הפלוגתא בדין כתובה אם הוי מדרבנן או מה"ת, היינו בהא דנשואה יש לה חוב כתובה מהבעל, אם הוי מה"ת או מדרבנן, ולמ"ד דהוי מה"ת הוי מילפו' דמוהר הבתולות, והוא תשלום חוב אישות לאשתו וכדמי בתולים. וההפלאה כתובות נא. חידש דבבוגרת או בלא בא עליה הוי דרבנן, כיון דליכא דמי בתולים. וכן בבית יעקב לעיל נג כתב דבארוסה, דליכא מהר הבתולים דאסור לבא עליה, לכ"ע הכתובה דרבנן. עכ"פ בהא פליגי אם חיוב הכתובה הוי מהתורה או מדרבנן. אכן, זולת זה איכא דין נוסף, דלענין לבא על אשתו בעי מה"ת כתובה. וגם למ"ד דכתובה דרבנן מ"מ כדי שיוכל לבא על אשתו בעי כתובה מה"ת, דאל"ה הוי כביאת זנות ועובר בלאו דקדשה, כמש"כ הרמב"ם הנ"ל. והטעם בזה דבר"מ בריש הל' אישות ה"ד כתב דקודם מתן תורה היה אדם פוגש אשה בשוק ונותן לה שכרה ובועל וכו' אבל לאחר מ"ת בעי ביאה דרך אישות. והיינו דל"ה ביאת ארעי ומקרה, וע"י נשואין וכתובה נחשב לביאת אישות. ודומה למש"כ הר"מ בהל' אישות שם דארוסה אסור לבא עליה מד"ס, אמנם האיסור הוא מדרבנן אבל גם מהתורה ביאה על ארוסה אינה ביאה דרך אישות אלא כביאת זנות. וה"נ ביאה לאחר הנשואין בלי כתובה, דהיא קלה בעיניו להוציאה, ליכא קשר הנשואין ביניהם, ולהכי נחשב כביאת זנות. ונמצא דהכתובה היא גמר הנשואין וחיזוקו בקשר בין הבעל והאשה ומהוה גמר חלות הנשואין. וכבר עמדתי בזה בקצרה בספרי משא יד ח"ב בפ' משפטים.
ונראה דזה מש"כ הרמב"ם שם פ"י ה"ז וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו וכו', והמ"מ כתב דהטעם דבעי' שיהא חופה הראוי לביאה. והר"מ רק בסוף הלכה זו כתב וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ולכאורה הו"ל להר"מ להקדים ד"ז בתחילת ההלכה. וע"כ דבריש ההלכה השמיענו הר"מ עיקר דין כתובה, שהוא חיוב מה"ת מחמת הביאה, ונוסף לזה סיים הר"מ את ההלכה דאיכא תק"ח מדין הנשואים, וכדפי'. והן הם דברי הר"מ בסה"מ דבלי כתובה איכא לאו דקדשה [דכמו בקדשה הלאו הוא שלא ירבה זימה ונמצא אח נושא אחותו וכו', ה"נ מה"ט בעי כתובה שיהיה דרך אישות וקביעות. ועוד, דעי"ז שחייב כתובה לא יגרשה וישא אחרת ויבא לידי זימה. וכ"כ בס' הזכרון פחד יצחק להגר"י הוטנר זצ"ל], וא"כ ד"ז הוא מחמת הביאה, דהביאה בלי כתובה אסורה. אמנם מה דכתובה מדרבנן, היינו מה שחייב לכתוב כתובה בנשואין אף בלי ביאה. ועוד, דחז"ל הוסיפו בתקנתם דנעשה לחוב והוי תנאי ב"ד וכנ"ל. ונמצא דבגמ' דאמרי' דאם כתובה דרבנן הי' מהני תנאו משום דבדבר שבממון תנאו קיים, היינו כיון דתנאו הוא בנשואין וזה הוי דרבנן. והא דאמרי' בגמ' דסבר ר"מ כתובה דאורייתא, יפרש הר"מ דהכוונה כיון דלענין הביאה בעי' כתובה מה"ת [אף דמצד הנישואין חיוב הכתובה הוי מדרבנן, כפסק הרמב"ם]. וזהו שכתב הלח"מ דחשיב מילתא דאיסורא, היינו דהגמ' דנה מדין היתר הביאה דבעי' כתובה, ולהכי תנאו בטל. וגם בהתקבלתי בכתב [אף דל"ה מדיני תנאים] ס"ל להר"מ בפי"ב ה"ח דלא יהני, ומשום דלהיתר ביאה בעי' דוקא כתובה מאתים. ומיושבת קו' המחנ"א והרע"א, דאכן כוונת הגמ' בתרוץ דלר"מ לא יהני תנאו כיון דבעי' כתובה לצורך הביאה, והוי מילתא דאיסורא. אמנם הר"י מיגש הוצרך להוסיף בדברי ר' יהודה דתנאו בביאה היינו כיון דמ"מ איכא גם איסור בביאה בלי כתובה. ולפ"ז ניחא, דאמנם פסק הר"מ דכתובה דרבנן היינו החיוב שמצד הנשואין, מ"מ מדין הביאה בעי כתובה מה"ת. וניחא בזה מש"כ הר"מ פ"י הי"א דאין הכתובה עושה נישואין. וצ"ע, דאם כתובה דרבנן איך יהני לנשואין, ועי' עין יצחק אב"ע סימן עט סקי"א. ועפ"ד ניחא, דסד"א דכיון דע"י הכתובה הוי קביעות ודרך אישות, שפיר הכתובה עושה נשואין.
ומצינו ברשב"א להלן עג. שכתב דאף היכא דהבעל יודע שיש לה כתובה ואין בלבו לגרשה, כיון שהיא חושבת שתצא בלא כתובה שלימה "אין דעתה סומכת ואינה נמסרת לו אלא כזונה וכיון שכן אף הוא בשעת ביאה יודע שעודה בעילתה פגומה". והיינו דאף בכתובה דרבנן, אם קלה בעיניו להוציאה אם האשה סוברה שאין לה כתובה לדידה ל"ח בעילת אישות אלא ביאת זנות.
ובזה ניחא גם קושיית הפנ"י מהגמ' נא. דאה"נ ר"מ יכול לסבור דכתובה דרבנן, אמנם הכא דמיירי מדין הביאה בזה הוי מה"ת. ויבואר בזה מש"כ הר"י מיגש, דאפי' לר' יהודה דמהני התקבלתי ה"ד על המנה, אבל לא מהני לפטור הכתובה לגמרי דבעי' כתובת מנה דמי הבתולים, והיינו דמשום היתר הביאה בעי' לכה"פ כתובה מנה. ואפשר דזו פלוגתת ר"מ ור"י, דלר"י משום הביאה סגי בכתובה מנה, ולר"מ לאחר שתיקנו חז"ל שעור מאתים, בעי' כל הך שיעורא להיתר ביאה. ומבואר בזה בסוגיא דגם היכא דאית לה כתובה והיא לא ידעא דלא סמכא דעתיה הוי ביאת זנות, והיינו דכיון דהיא לא ידעה הרי לגביה נראה כביאה בלי כתובה שהיא כביאת זנות, וכנ"ל.
ובתוס' לעיל לט, ב ד"ה טעמא ובש"מ שם הקשו בהא דאמרי' דבמאנס יצא כסף כתובתה בקנס, כיון דל"ש הכא טעמא דשלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והרי לר"מ כתובה דאורייתא, עי"ש תרוצם ומש"כ הפנ"י שם. ומוכרח דבכל כתובה דאורייתא איכא גם חיוב כתובה דרבנן לעשותו כתנאי ב"ד וחוב. וכיו"ב כתבו האחרונים לענין מזונות אשתו, דגם אם הוי חיוב מהתורה, מ"מ איכא חיוב דרבנן לעשותו כחוב. ומוכרח כן מהא דאמרי' דבטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, והוא גם למ"ד כתובה דאורייתא. וכ"כ הראשונים בגיטין לד: בהא דאין אלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה, דאע"ג דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שאני אשה דאית לה כתובה מתנאי ב"ד וחיישי' לצררי, והוא גם למ"ד כתובה מהתורה, ועי' באב"מ סימן צו סק"א. ומפורש כן בב"ק פט. דגם לר"מ דכתובה מהתורה איכא לטעמי' שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והדברים מפורשים בתורא"ש לעיל לט: עיש"ה.
והר"מ בהל' נערה פ"א ה"ד ובפ"ב ה"ז כתב דכיון דכתובה דרבנן לא תיקנו כן במאנס, כיון דכתובה תק"ח שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזה אינו יכול להוציאה. וצ"ע להרמב"ם בהל' מלכים דכתובה מה"ת א"כ ניבעי כתובה גם במאנס. ולפ"ד ניחא, דכתובה מה"ת היא משום הביאה דלא ליהוי כפילגש וכביאת זנות, וז"ש בביאה בכל אשה, אבל במאנס, דהתורה חייבתו לישאנה, תו ל"ה כפילגש. והכא גם ר"מ מודה דחיוב הכתובה היא רק מדרבנן שלא תהא קלה וכו', ובמאנס, דלא מצי מפיק לה, שוב ל"ש גם החיוב מדרבנן, וא"ש היטב. וכ"נ כוונת הש"מ בתרוצם בשם תורא"ש הנ"ל.
ואולי יש לחדש דאף באלמנה דלכ"ע הכתובה דרבנן, וכמש"כ בתוס' שם, כ"ז מחיובי הנשואין, אבל בהך דינא דאסור לבעול אשה בלא כתובה כדי שיהיה דרך אישות האי מילתא שייכא גם באלמנה, דאם ישאנה בלי כתובה הוי דרך ארעי וכזנות. ומה דאמרי' לעיל י. דלרשב"ג כתובת אלמנה דרבנן היינו לגבי שיעור הכתובה, דמהתורה הוא מוהר הבתולות, אבל עיקר ענין הכתובה מה"ת שייכא גם באלמנה. ואולי זהו בכלל דברי התוס' כאן, שכתבו דאף דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא, היינו דמהות ענין ביאה בלא כתובה הוא מהתורה. וברשב"א כתב להדי' בתי' הראשון דכתובת אלמנה מהתורה מדקרי לה בקרא אלמנה על שם מנה, וניחא בזה הרש"י עה"ת הנ"ל שכ' גם באלמנה ענין כתובה, והרמב"ן הק' דבאלמנה לכ"ע כתובה דרבנן [ובהגר"א בשו"ע אב"ע סימן כו (ס"ק ז) תי' את דברי רש"י דלאו דוקא כתובה, אלא כל תנאי כתובה כגון שארה, ומבואר בדבריו דשאר כסות ועונה הוי חפצא דהאישות, וזו הנ"מ בין אישות לפילגשים].
♦
בדין קבורת אשתו כנגד כתובתה
גמ' כתובות פ: אבע"ל שומרת יבם וכו' ובתוד"ה יורשי ובמהרש"א עי"ש. וכן בתוס' לעיל מז: ד"ה וקבורתה ולעיל נג. ד"ה שאין כתבו דבעל חייב בקבורת אשתו דקבורתה כנגד כתובתה היינו כנגד הנדוניה נכסי צאן ברזל. והוכיחו מהגמ' נג. דבארוסה אינו חייב בקבורתה אף אם איכא כתובה לארוסה. וע"כ דכיון דאינו יורשה להכי אינו חייב בקבורתה. וכן בש"מ בשם הריב"ש שם הקשה דאמאי בעל חייב בקבורת אשתו אף שלא בא זמן גבייתה, ותי' דבמתה בחיי בעלה הוי כאילו הוא יורש ממנה כתובתה: "דהתם היה לו להחזיר נדוניתה שהביאה לו אלא דשוויה רבנן כיורש דידה שהוא יורש נכסיה" וכו'. ובש"מ לעיל מז: הביאו מתלמידי רבינו יונה דקבורה הוי כנגד הנדוניא, וכפרש"י ותוס' שם וכנ"ל, והוסיפו דל"ה כנגד מנה ומאתים, דהא איכא מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר כו' וכיון דמתה ליכא חיוב כתובה כלל. ומבואר מדבריהם כדמוכח בסוגיא, דהא דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים הוא רק משום המדרש כתובה דלכשתנשאי לאחר וכו' וכדפרש"י. והתוס' בסוגין ולעיל נג. דנו אם גם לב"ה אית ליה למדרש כתובה, ועי' במהר"ם שי"ף בדבריהם. ולכא' צ"ב, דבלא"ה חוב כתובה הוא משעה שגירשה או מת וא"כ ליכא חיוב מחיים, ול"ל למדרש כתובה. ואפי' נימא דאיכא חוב כתובה משעת הנשואין על זמן זה, מ"מ במתה היא ליכא כלל חיוב כתובה, ובגמ' משמע דגם בכה"ג איכא חיוב כתובה אלא דהבעל יורשה, ולזה בעי' למדרש כתובה.אכן בריטב"א לעיל נג מבואר דגם בלי מדרש כתובה ליכא כתובה מחיים. וכ"נ גם בדברי הגר"א, שכתב ע"ד הר"מ פט"ז מאישות ה"ג דכתובה כחוב שיש לו זמן, ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה, דא"י לגבות מחיים דהמקור מהגמ' פא. והיינו דזה דין כללי לכ"ע מחמת שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, ול"ש למדרש כתובה. וצ"ל דהא דהגמ' תלתה במדרש כתובה הוא אם ניתנה לגבות מחיים דיבם, דכיון שמת הבעל הגיע זמן פרעון הכתובה, אלא דלב"ש דדרשי' מדרש כתובה ול"ש לכשתנשאי לאחר לס"ד דיבם ל"ח אחר, א"כ עדיין לא הגיע זמן פרעון כתובה, ולב"ה דליכא מדרש כתובה אמרי' דלגבי יבם הגיע זמן הכתובה וכשנפטר מחיוב הכתובה חשיב שהוא יורש ממנה ולהכי חייב בקבורה כנגד כתובה. ומפורש בש"מ בשם הרא"ה והריטב"א דדוקא לגבי מחיים דיבם תליא במדרש כתובה, וכדיבואר.
ועי' בש"מ להלן בשם רש"י במה"ק שכתב דלב"ה לא מצי טעין יבם לא נתנה כתובה לגבות מחיים, דאליבא דב"ה מצי בעל למיהב לה כתובה מחיים או ליחודי לה כתובה, ואית לה כח לאשה למתבע כתובה מחיים וכו'. ומשמע דאם ניתנה כתובה ליגבות איכא לחוב כעת והאשה יכולה לתבוע את הכתובה. ובש"מ להלן בקושיית הגמ' גבי יבם הקשה דהכא הא מיירי אחר שכנס היבם ליבמה, ומה ראי' דבזה ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ולהלן תי' דאיברא ודאי דכתובת יבמה ניתנה לגבות מחיים דיבם, ושניא כתובת יבמה מכתובת שאר הנשים משום דהיבם אינו כותב כתובה ליבמתו ולא כתב לה כשתנשאי, ובעלה הוא דכתב לה הכין וכו'. אבל שאר כתובות לא ניתנו לגבות מחיים דהא כתב לה לכשתנשאי. והמשיך הש"מ דהא כתבינן לעיל בשם הרא"ה והריטב"א דבלא מדרש כתובה לכ"ע לא נתנה כתובה דבעל לגבות מחיים וכו'. הרי להדי' בש"מ מח' הראשונים אם בלי מדרש כתובה היה דין הכתובה ליגבות מחיים.
וי"ל נ"מ רבתי בזה עפ"י דבריו המחודשים של ההפלאה פ: ע"ד התוס' הנ"ל שכ' דדוקא בארוסה שייך מדרש כתובה, כיון דהכתובה הוי מהתחייבות דידיה שייך לעשות תנאי בכתובה כיון דאיהו המתחייב להכי שייך מדרש כתובה. משא"כ בנשואה, דחייב מהתורה או מתנאי ב"ד אף בלי התחייבותו, ל"ש תנאי דמדרש כתובה. ור"ל דהסוגיא קאי ביבמה שהיא אלמנה מהאירוסין. ובסו"ד כתב דכיון דבארוסה איכא תנאי זה שוב תיקנו כן גם בנשואה עיש"ה. ועד"ז באופ"א באבן האזל שם, וז"ל שם [לאחר שהביא דלהר"מ קבורה כנגד כתובה דמנה ומאתים]: וצריך לומר דארוסה כיון שכתב לה בכתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי א"כ לא התחייב אלא אם ימות או יגרשנה, אבל בנשואה לא מוכח ממדרש כתובה דבא להפקיע חיובו הברור מחיים אלא דלעולם התחייב בברור רק דממילא כתב לכשתנשאי לאחר דהא אם מתה הוא יורש אותה וכו' וכיון דבארוסה כתב לכשתנשאי לאחר וכיוון שאינו יורש אותה ע"כ לא נתחייב כלל אם תמות הוא ע"כ. ומתבאר גם באבן האזל דעיקר מדרש כתובה נאמר לענין ארוסה. ובבית יעקב נג. כתב איפכא דדוקא למ"ד דכתובה מהתורה בעי' למדרש כתובה, אבל למ"ד דכתובה דרבנן כיון דבמתה ל"ש טעמי' דשלא תהא קלה בעיניו לית לה כתובה.
ומצינו חידוש בתש' מהרי"ק (סימן עב), שכתב דמדרש כתובה קאי רק על תוספת שהוא כותב לה מדעתו ולא מתנאי ב"ד אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב לה כל כמיניה לאתנויי, אבל עיקר כתובה לאו כל כמיניה לאתנויי עלה, והעמיד שם את הגמ' פא. דקאי על התוספת עי"ש. ומפורש בדבריו דמדרש כתובה שייך רק על התחייבות דידי'. אלא דצ"ע בגמ', דמקשי' דכיון דאיכא למדרש כתובה ל"ש לומר דקבורה כנגד כתובה. והא י"ל דקבורה כנגד עיקר כתובה דע"ז לא קאי המדרש כתובה. וצ"ל דס"ל דבזה בלא"ה לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים זולת טעמא דמדרש כתובה, וכריטב"א הנ"ל.
ובעיקר הא דקבורתה כנגד הנדוניה נראה בש"מ לעיל מו: דנחלקו הראשונים אם הוא דוקא כשהכניסה נדוניה, והיינו דפליגי אם קבורתה כנגד כתובתה הוי כתמורה, או דהיא רק סיבת התקנה. והב"ש פסק להלכה דגם בלא הכניסה נדוניה חייב בקבורתה. ובש"מ נג. האריך בזה דלהכי בעי לב' טעמי דהוי נגד מנה ומאתים ונגד נדוניה, דחייב בקבורה גם בלא הכניסה נדוניה, עי"ש [ובאמת הרמב"ן ורא"ה ורבינו קרשקש הקשו לעיל מז דתיפ"ל דחייב לקוברה כיון דיורשה וכמו בכל יורש. ותי' הרמב"ן דנכסי מלוג לא שכיח, והרא"ה הדגיש דהנ"מ היכא דלא ירש מנכסיה דמ"מ חייב בקבורתה. ובהפלאה לעיל שם ובקו"א סימן פט נתכוין לקו' זו, ותי' דהנ"מ בתקנה, בהא דחייב לקוברה לפי כבודה עיש"ה].
והנה, בלשון הר"מ אישות פי"ב ה"ד שכתב דקבורתה כנגד הכתובה, משמע דהיינו כנגד הכתובה דמנה ומאתים, שהרי הר"מ הקדים דמנה ומאתים קורא כתובה [וכן נקט בשי' הר"מ באבן האזל פט"ז מאישות]. וכן מפורש בש"מ לעיל מז: בשם הר"י מלוניל דקבורתה כנגד כתובה מנה ומאתים, והוסיף דהיינו מחמת "שמסתלק החוב מעליו", וכוונתו דבמתה נפקע חוב הכתובה ולהכי חייב בקבורה. אך צ"ע על שיטתם מהגמ' נג דנימא כן גם בארוסה למ"ד דיש לה כתובה או בכתב לה דיהא חייב בקבורתה מה"ט, ואמאי אמרי' בגמ' נג. דארוסה אינו חייב בקבורתה. ולפרש"י שם מבואר דאינו חייב בקבורתה כיון דל"ל נדוניה, וכנגד מנה ומאתים אמרי' מדרש כתובה וממילא במתה ל"ל כתובה. ועי' בש"מ שם שהאריכו בשאלה אם הקבורה כנגד הכתובה או כנגד הנדוניה והביאו את כל השיטות בזה. עכ"פ לשי' הר"מ והר"י מלוניל צ"ע, דאמאי בארוסה אינו חייב בקבורה כנגד הכתובה, כמו דבנשואה מה"ט חייב בקבורתה. ואם אמרי' מדרש כתובה בארוסה, א"כ ה"נ נימא מדרש כתובה בנשואה, ונמצא דבמתה לית לה כתובה כלל. ואיך אמרי' דבמתה אשתו הנשואה חייב בקבורתה כנגד כתובתה, וצע"ג.
ועי' בעין יצחק אב"ע סימן עח שהאריך הרבה באות טו-א דעיקר חיוב הכתובה חל בנשואין בתנאי של מיתה וגרושין. ובאות כ-ב כתב דבארוסה אינו חייב בקבורתה, דאינו מתחייב כלל בכתובה קודם המיתה וכו'. והביא דהפנ"י לעיל מג. כבר חילק בין כתובת ארוסה לנשואה לענין זה, דבארוסה כל החיוב מתחיל במת או בגירשה, משא"כ בנשואה החיוב מתחיל מעת הנשואין עי"ש. ולהלן שם באות ל הביא מהר' יונה דלא שייך לומר דקבורה כנגד מנה ומאתים, דזה מדידיה יהיב לה, ומה הנאה מגיע לו ממנה ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה. והקשה: "ואנכי בעניי לא אבין לפ"ז הגמ' נג גבי ארוסה דמבואר דאם לא היה התנאי כתובה דלכשתנשאי היה מחוייב בקבורתה משום דהיה יורש ממנה המנה ומאתים וגם זה נקרא ירושה מה שנפטר לשלם לה מה שהיה חייב" וכו'. אכן י"ל דהר' יונה יפרש דהגמ' קאי על נכסי צאן ברזל, דעל זה בעי למדרש כתובה.
והנה, בפנ"י העיר מהגמ' נג. דמוכח דקבורה בנשואה כנגד נדוני', כמש"כ התוס' שם, וע"כ דליכא מדרש כתובה בנכסי צאן ברזל, דאל"כ אמאי חייב בקבורה כנגד הנדוניה, נימא דהוי כארוסה, דאינו חייב בקבורתה כיון דאיכא מדרש כתובה וכמבואר בסוגיא שם. וה"נ בנשואה אין לו מה לרשת, כיון דעדיין לא זכתה האשה, שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ובשעורי הגרש"ש סימן מז כתב ליישב דאף שאין הבעל יורש, מ"מ הוא חייב בקבורה משום דבתחילת הנשואין היא הכניסה לו את הנצ"ב. וכ"כ באילת אהבים בסוגין, דשאני בנצ"ב דנהי דבמתה אינו חייב להחזירם כיון דרק כשמתקיים התנאי דנישאת מחזירם, מ"מ כיון ששלה היו מש"ה חייבוהו בקבורתה. ול"ד לכתובה, דבמתה מעולם לא נתחייב. ועד"ז ביאר בשעורי רבי שמואל יבמות לח עמוד רסג. וכסברא זו נראה להדי' בש"מ בשם הריב"ש בסוגין, דשאני בנכסי צ"ב, דחשיב שקיבל ממנה, ולהכי אמרי' דקבורתה כנגד נדוניה.
ולפ"ז נראה לי לבאר היטב הא דבארוסה ליכא חיוב קבורה כנגד נדוניה כיון דאיכא למדרש כתובה, ובנשואה אמרי' דקבורתה כנגד נדוניה, ואמאי ל"א דכיון דאיכא מדרש כתובה הוי הנדוניה של הבעל. דאכן יש לחלק, דבארוסה כל חיוב הכתובה הוא במת או גירשה, וא"כ בנכסי צ"ב היכא דמתה הוי לבעל מדיליה ולא מדין ירושה. משא"כ בנשואה, דהכתובה חל חיובה מהנשואין, הוי לבעל מדין ירושה, ולהכי קבורתה כנגד נכסי צ"ב. וניחא היטב דדיוק האב"מ מהרשב"א וש"ר לעיל מז דנכסי צ"ב לבעל ל"ה מדין ירושה הוא בארוסה, דלהכי לרבי נתן נכסי צ"ב הוי לבעל, אף דאינו יורשה, אבל בנשואה ה"נ נכסי צ"ב לבעל מדין ירושה, ולהכי אמרי' דקבורתה כנגד ירושת הנדוניה וכמש"נ.
ובזה ניחא גם הסתירה ברמב"ן, דלעיל מז ובסוגין כתב כרשב"א דנכסי צ"ב ל"ה מדין ירושה, ומ"מ כתב דבנשואה קבורתה כנגד נדוניה. ועמד בזה בשעורי ר"ש יבמות לח עמוד רסג ונשאר בצ"ע, עי"ש. ולדברינו ניחא היטב דלעיל מז מיירי על ארוסה דנכסי הצ"ב לבעל, ובזה ל"ה מדין ירושה כיון דלא זכתה בכתובה, משא"כ בנשואה, ה"נ נסכי צ"ב הוי לבעל מדין ירושה דחשיב דהאשה זוכה בנכסי צ"ב. ונמצא לדברינו דזכות האשה בנכסי צ"ב עדיפה בנשואה מבארוסה, והיינו דבנשואה כבר חלו עליו חיובי כתובה ותנאיה, ונמצא דכבר חל חיוב אחריות דבעל הנכסי צ"ב ומיקרי משל האשה, ולהכי במתה הוי לבעל מדין ירושה. וניחא הא דהר"מ כתב דנכסי צ"ב לבעל הוי מדין ירושה, דהיינו בנשואה, וא"ש היטב.
ונראה עוד בזה דחלוק חיוב כתובה בארוסה [למ"ד דיש לה כתובה או בכתב לה] מחיוב כתובה בנשואה. דהנה בנשואה הרי חיוב הכתובה הוא דמי המקח של הבתולים, כמפורש בראשונים בר"פ אע"פ, ולא רק אם כתובה מהתורה אמרי' כן, אלא גם אם כתובה דרבנן, יסודה הוא מדמי הבתולים, ורק מתק"ח שלא תהא קלה כו' נותנה כשמגרשה [והבית יעקב לעיל נג. כתב דבארוסה לכ"ע כתובה דרבנן, דל"ש כתובה מדין דמי הבתולים]. ובראשונים בר"פ אע"פ, וכן בתוס' מהר"ם יבמות סו"פ ששי, מבואר דחיוב כתובה חל כבר בנשואין, אלא דזמן פרעונו הוא כשמגרשה או כשמת. ועי' בחזו"א סימן נו סקט"ז שהרחיב בכל הצדדים אם החיוב חל בנשואין בתנאי שיגרש או שכל החיוב הוא בשעת הגירושין, ומ"מ השעבוד הוא מהנשואין, שהיא סיבת החיוב. ונראה דדוקא בנשואה חל חיוב כתובה כעת על זמן דגרושין, אבל בארוסה כל החיוב חל רק כשיגרשה. וכ"כ בעין יצחק שם בשם הפנ"י. וכבר נתבאר במאמרי הקודם באוצר, בהא דכתב הר"מ דבכותב כתובה לארוסה דגובה רק מבני חורין ולא מנכסים משועבדין. והקשה הרא"ש בפסקיו בריש פרק אע"פ דכיון דכתב לה יגבה ממשעבדי, וביארו האבן האזל בפט"ז מאישות ה"י ובשעורי הגרנ"ט במסכתין דבר"מ מבואר שם דהא דאיכא שעבוד בכתובה משעת נשואין הוא מתקנת שמעון בן שטח [ודלא כראשונים בכתובות סוף פרק שמיני, דתקנת שב"ש היא שלא ייחד כלים לכתובתה כו']. ולפ"ז הרי שפיר בארוסה כיון דליכא לתקנה דשב"ש [כדאי' בש"מ לעיל נד:], שפיר כתב הר"מ שם בהי"א דבכותב לארוסה אינו גובה אלא מב"ח, דכל החיוב מתחיל משעה שגירשה או שמת.
♦
גדר חיוב כתובה בארוסה
ונראה לחדש עוד, דבארוסה חיוב הכתובה הוא על מה שאינו כונסה, וכך הוא לשון רש"י לעיל עה. במתני' ד"ה האב דכתובה מן הארוסין הוא "שממאן לקחתה" נכנסה לרשות הבעל והוא בא להוציאה בלא כתובה כו'. והיינו דבנשואין הכתובה חיובה הוא על מה שמגרשה, ובארוסין הוא על מה שממאן לקחתה. וכ"ה בתוס' רי"ד שם עה: שתקנו חכמים לארוסה שממאן לכונסה וכו', וע"ע בדברי תוס' רי"ד לעיל מג:. ובבעה"מ ר"פ מי שמת [וצויין בהגהות הרמ"ך על הר"מ פ"י מאישות] שכתב דבר חדש, דלמ"ד דיש כתובה לארוסה, היינו דבגירשה יש לה כתובה משא"כ באלמנה, ורק היכא דכתב לה יש לה באלמנה. ומוכרח להדי' בדבריו כמש"נ, דבארוסה חיוב הכתובה הוא על מה שלא כונסה, וז"ש רק בגירשה ולא בנתאלמנה, והדברים מחודשים.ולפ"ז נ"ל דדוקא בנשואה דחיוב הכתובה מתחיל בנשואין והשעבוד חל בנשואין, להכי במתה אית לה כתובה ורק דהוא יורשה. ושייך לומר דקבורתה כנגד כתובת מנה ומאתים במה שמסתלק החוב מעליו, כמש"כ הר"י מלוניל, דהחוב דכתובה כבר קיים מחמת דמי הבתולים משעת נישואין. לעומת זאת, בארוסה כל החיוב והשעבוד דכתובה [וכל תנאי כתובה כנכסי צ"ב וכו'] מתחילים במיתה או בגירושין, וא"כ במתה היא ליכא כלל חיוב כתובה, ומש"ה ל"ש לומר דקבורתה כנגד כתובתה. ומיושבת היטב הגמ' לעיל נג. דלהכי בארוסה שמתה אינו חייב בקבורתה. ול"ש לומר דיהא חייב מחמת הא דנמחל חוב הכתובה, כיון דבארוסה היכא דמתה, למפרע ליכא חיוב כתובה כלל. והגמ' קאמר הטעם משום מדרש כתובה, ולריטב"א הנז' לא בעי' לזה למדרש כתובה וכנ"ל. אך גם לש"ר בש"מ שפי' דהוא משום מדרש כתובה, י"ל דבארוסה הוי סיבה לומר דלא חל חיוב כתובה, משא"כ בנשואה וכדפי'. וניחא היטב סתירות הרמב"ן וש"ר בנידון נכסי צ"ב אם הוי מדין ירושה לבעל, דה"נ יש חילוק בזה בין ארוסה לנשואה, דבארוסה ל"ה מדין ירושה משא"כ בנשואה, וכמש"נ לעיל.
והנה, הריטב"א לשיטתו כתב בסוגין בתו"ד על הגמ' נג, דהתם כיון שמתה בחייו ולא באה לידי גוביינא כלל, בלא מדרש כתובה נמי מודו כ"ע שלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל. אבל כל שמת הוא בתחלה, בהא שייכא פלוגתא דמדרש כתובה, וס"ל דב"ה ל"ל מדרש כתובה, וראויה היא לגבות כתובתה אף מחיים דיבם עכ"ל. והיינו דשאני בשומרת יבם, דכיון דהבעל מת קודם, ואף דיבם במקום בעל וחשיב דהבעל קיים, מ"מ חשיב שכבר הייתה זכות גביית הכתובה. וזהו דאמרי' גבי שומרת יבם דיבם כאחר דמי, דמה"ט כבר חל חוב הכתובה כיון דהבעל מת ולא הגיע זמן הפרעון עד החליצה. והתוס' כתבו להלן פד: ד"ה לר"ע דשייכא תפיסה בשומרת יבם, ולהכי שייכת התקנה של קבורה כנגד ירושת הכתובה.
וזהו ביאור הסוגיא, דפליגי אם היבם יכול לומר אח אני יורש אשתו אין אני קובר, דלרש"י קאי על המנה ומאתים, וטענת היבם היא דהיבמה לא זכתה בזה והוא אינו יורש ממנה אלא מאחיו. משא"כ בנכסי צ"ב, הוא יורש ממנה. וכמש"כ בש"מ בשם הריב"ש דבמתה בחיי בעלה כאילו יורש ממנה כתובתה: "דהתם היה לו להחזיר נדוניתה שהביאה לו אלא דשוויה רבנן כיורש דידה שהוא יורש נכסיה". והמו"מ בסוגיא אם כתובה ניתנה לגבות מחיים, היינו דאז נחשב דהאשה זכתה בחוב הכתובה והוא יורש ממנה וליכא טענה דאח אני יורש. ולתוס' קאי על נכסי צ"ב, דטענת היבם היא דאף דהוי ממון האשה לא קיבל הבעל את החובות כשואל וכו', וא"כ נחשב דהיבם קיבל מאחיו ולא מהאשה.
♦
נכסי צאן ברזל
והנה, בסוגיא מתבאר בתוס' עוד חידוש בדין מדרש כתובה, ועמד בזה בבית יעקב. והיינו דמדרש כתובה נאמר לא רק על חיוב כתובה דמנה ומאתים, אלא גם לענין נכסי צאן ברזל, דהרי לרוב הראשונים קבורה כנגד נדוניה, ובזה דנה הגמ' דאיכא למדרש כתובה. ועי' בתוד"ה והא, ובאב"מ בסי' צג סק"ב כתב דלתוס' גם בצאן ברזל לא ניתנו ליגבות מחיים. אולם בר"מ אישות פט"ז הכ"ו ובריטב"א יבמות קיז מבואר דאין על זה מדרש כתובה, ובניסת עפ"י ע"א אין לה צ"ב. ולשיטת הרמב"ם מדרש הכתובה הוא על הכתובה ולא על התוספת ולא על הצ"ב, כמש"כ המ"מ. ולשיטת תוס' דמדרש כתובה הוא גם על צ"ב, א"כ במתה האשה, דהוי לבעל, אין זה מתורת ירושה, רק דלא נתחייב להחזיר כלל, והוי ככתובת מנה ומאתים דמבואר בסוגיא דכיון דאית' למדרש כתובה תו במתה לא שייך חיוב כתובה. וה"נ לענין נכסי צ"ב, דחיוב החזרה היינו דווקא במת הוא או גירשה ולא במתה האשה. ומוכרח כן, דאם נימא דנכסי צ"ב לבעל הוא מתורת ירושה, הרי אם הוי לבעל מחיים בגדר הלוואה, תו הוי ראוי, ואיך הבעל יורש. וע"כ דהוי לבעל מדין דידי' ולא מדין ירושה.ומצאתי באבני מילואים (סי' צ סק"ד) שהרגיש בזה דהוי ראוי וכמלוה, ולהכי תי' דהוי דידי' ואיכא תנאי כתובה ול"ה מדין ירושה כלל [ועי' בשעורי הגר"ש הימן שהקשה מהגמ' ר"פ תשיעי דמשמע דבנסתלק מירושת אשתו ל"ל לבעל נכסי צ"ב]. וראה עוד באב"מ בסי' נב ובסי' צ. ומבואר באב"מ דגם על נכסי צ"ב חל תנאי כתובה לכשתנשאי, והוי כעיקר הכתובה. ואכן כבר העיר הבית יעקב בסוגין דמתבאר בגמ' לפי' התוס' דגם על נצ"ב איכא למדרש כתובה, דהא הגמ' מיירי בחיוב קבורה שכנגד הנצ"ב. והעיר על מה שבשו"ע הובא מדרש כתובה רק לענין הכתובה. וכן העיר החמד"ש בסוגין [עוד העיר מהשו"ע סי"ז סמ"ג ובב"ש שם, דמדרש כתובה קאי רק על כתובה ולא על תוספת, וכ"ש על נצ"ב]. וכ"נ באב"מ בסימן צב סק"ז, דלהכי לא מהני סילוק בנצ"ב, כיון דהוי דידי' לא מחמת התק"ח אלא מחמת אחריותו. ועכ"פ אם מדרש כתובה קאי גם על נצ"ב, ע"כ דהוי דבעל כבר מחיים, ובמתה האשה הוי דבעל לא מדין ירושה אלא משום דלא נתקיים הת"כ להחזיר לאשה. וניחא בזה הא דהנצ"ב הם בחזקת יורשי הבעל, ולעיל נתבאר דיש חילוק בזה בין ארוסה לנשואה, דבארוסה הו לבעל משום דעדיין לא זכתה האשה, ובנשואה הוי מדין ירושה, וכמש"נ.
ובדברי הרמב"ם מפורש דנכסי צ"ב הוי לבעל מדין ירושה וכמבואר. והנה במ"מ בהל' נחלות פ"א הי"א דייק מלשון הר"מ בהל' אישות פכ"ב ה"ז שכתב כל נכסים שיש לאשה דבעל יורש, דהיינו גם מלוה וכד' הר"י מיגש. וי"ל בכוונתו דכל נצ"ב הלא הוי מלוה, וע"כ דבעל יורש מלוה. ודבריו מתאימים היטב למש"כ מלשון הר"מ בריש דברינו, דמשמע דנכסי צ"ב הוי לבעל מדין ירושה (וכ"נ לשון רש"י נג. ד"ה אין שכתב נדונית בית אביה שהוא יורשה), א"כ ע"כ מוכח דבעל יורש מלוה [ועי' בלח"מ ובמשנ"ל בהל' נחלות שם]. ובשבות יעקב ח"ב סימן קלא האריך דל"ה מדין ירושה, דגוף נכסי צ"ב הם שלו, וכ"כ נתיבות משפט על רבינו ירוחם נתיב כג דף קסט.
אך יש להוסיף דבלשון הר"מ פכ"ב ה"ז משמע דבעל אוכל פירות בצ"ב, ולכא' דין פירות הוא רק בנכסי מלוג, ועי"ש בר"מ בה"כ דמכירת בעל לא מהני בנכסי מלוג דהוי רק לרווח ביתי', ומדברי המ"מ משמע דבנכסי צ"ב הוי דידי'. אולם במעשה רוקח הביא חידוש מהמבי"ט (ח"א סימן שיט) דרווח ביתו קאי גם על נכסי צ"ב, והיינו דאפי' אם הוי דידי' כמתנה לזמן או כהלוואה, מ"מ היינו דווקא לרווח ביתיה. והדברים מפורשים גם בבית יוסף (חו"מ סימן קיא) שהביא מבעה"ת (שער ו ח"א אות ו) דאין בע"ח של הבעל גובה מפירות נכסי צ"ב. ומביא הב"י דכ"כ גם בר"י מיגש, ומפרש הר"י מיגש הטעם משום דבעינן רווח ביתא וליכא, שהרי הוציא המעות שלוה ולא ישתכר בהם עכ"ל. ולפ"ז ניחא הא דלהר"מ לשיטתו במתה האשה בעי' לדין ירושה דליהוי של בעל, כיון דעד עתה הוי לבעל רק לרווח ביתיה. אולם בשו"ת ריטב"א (סימן קכ) כתב להדי' על נכסי צ"ב דאינו חייב להוציאו בריוח ביתיה, שלא אמרו כן אלא בנכסי מלוג וכו'.
ובמש"כ תוס' כאן דגבי יבם שאני, דראויה ליטול קצת מנה ומאתים, ראה בשעורי ר"ש יבמות לח עמוד רבע שכתב בביאור תוס' כאן דכשמת הבעל הגיע זמן הפרעון, אלא דכיון שהיה יכול לייבם ולהיות במקום הבעל מש"ה אינו מחוייב לפרוע. והיינו דכיון שיש יבם נחשב כמו שהבעל חי, וכשמתה הוי כמתה בחיי בעלה. וכיון דהיבם כאחר, חשיב דהגיע זמן הפרעון מיד כשמת הבעל, והיבם מחמת הזיקה ממשיך אישות אחיו, ובמתה היבמה וליכא יבום ה"נ מיתת הבעל מחייבת כתובה. ובזה ניחא מש"כ תוס' בסו"ד דאפי' ביבמה מהאירוסין מיבע"ל, והיינו דבכל ארוסה ל"ש חיוב קבורה, כיון דבמתה ליכא חיוב כתובה כלל, משא"כ ביבם, דחשיב כאילו בעלה חי והגיע זמן חיוב הכתובה. ולהכי מבע"ל גם ביבמה מהאירוסין דחייב בקבורתה, דהגיע כבר זמן חיוב הכתובה.
ומצאתי בחזו"א (הל' קדושין סימן נו סקט"ז) בתו"ד שכתב דבמתה בחייו ליכא כלל כתובה ולא חשיב זוכה משלה וקבורה הוא במקום נדוניא כו' אבל ביבם חשיב כזוכה משלה דבשעת מיתת בעלה חשיב כממונה לענין דהיבם חייב בקבורתה כמו דמתחייב הבעל בקבורתה תחת נדוניא אף דלא ניתנה לגבות מחיים אפ"ה תיקנו קבורתה תחת נדוניא עכ"ל. ומפורש בדבריו דביבם חשיב דהוא מקבל הממון מהאשה, וכן בנכסי צאן ברזל חשיב מכוחה, וה"נ ביבם לגבי הכתובה חשיב דיורש ממנה, וכל דבריו מתבארים עפ"י יסוד דברינו, וכמש"נ.
ועי' בבית מאיר (אב"ע סימן צא ס"ד) שכתב דנכסי צ"ב אינם של הבעל בחיי האשה, והוא זוכה בגוף הנכסים אחר מיתתה מדין ירושה, ולהכי אינו חוזר ביובל. ובחזו"א אב"ע סימן עה סקי"א תמה, דהא הוי של הבעל גם בחייה ומשלם כנגדם וחוזר ביובל כדין מתנה, ואזיל לשיטתו בסימן צז סק"ה דל"ה מדין ירושה לבעל.
ובגמ' לעיל מז רבי נתן אומר זכה הבעל בדברים אלו, ולרש"י מיירי באירוסין. והקשה הרשב"א דהרי ארוסה אינו יורשה, ותי' דבנכסי צ"ב זכה הבעל משעת כתיבה וכו'. וביאר האב"מ (נב וסימן צ סק"ד) דל"ה מדין ירושה, אלא דלא הגיע זמן הפרעון עד שתנשאי לאחר. וצ"ע, דכמו דבארוסה אינו חייב בקבורה להגמ' נג ולתוס' שם דהוי כנגד נדוניה ומשום דאיכא למדרש כתובה, ומוכרח דל"ה מדין ירושה, וא"כ יקשה דאמאי בנשואה חייב בקבורה כנגד נדוניה, הא איכא למדרש כתובה. ולאב"מ ל"ה מדין ירושה כלל. ולעיל הקשיתי לענין כתובה, ובזה תירצתי דשאני בארוסה, דבכה"ג שמתה ליכא לכתובה כלל. אבל לענין זכיית הבעל בנכסי צ"ב יקשה לאב"מ, דמ"ש ארוסה מנשואה. וצ"ל דצאן ברזל הוי בכלל הכתובה והוי דין אחד, ולהכי גם בזה יש חילוק בין ארוסה לנשואה, דבארוסה במתה הוי צ"ב דבעל ולא בעי לדין ירושה, וכמש"נ לעיל בישוב הסתירות ברמב"ן.
ויש להוסיף דהנה בכל כתובה נתבאר לעיל דבארוסה חל כל החיוב בשעת גרושין או מיתה, וכדכתב הפנ"י לעיל מג והביאו בעין יצחק שם. ובפשיטות ההסבר הוא עפ"י שהבאתי לעיל, דהא דבעי' לתקנת שמעון בן שטח דכל נכסי הבעל ערבין לכתובה הוא משום דליכא שעבוד מהנשואין, וזה גופי' התקנה שיהיה שעבוד מהנשואין. והך תקנה היא דווקא בנשואה ולא בארוסה, ולהכי לשי' הרמב"ם ליכא שעבוד בכתובת ארוסה וכנ"ל. ומעתה י"ל דלהכי בארוסה שמתה, נכסי צ"ב לבעל, כי לא מטא זמן חיובא ולא בעי לדין ירושה, אבל בנשואה במתה בעי לדין ירושה. ושפיר ניחא דהגמ' מז דמיירי על ארוסה, אכן לא בעי לדין ירושה, וכדברי הרשב"א שם עפ"י האב"מ הנ"ל. אבל בנשואה הוי מדין ירושה, ולהכי דוקא בנשואה אמרי' דקבורתה כנגד נדוניה, כיון דהוא יורש נכסי צ"ב. אבל בארוסה לא הגיע זמן פרעון נכסי צ"ב, ושפיר לא שייך לומר דקוברה כנגד נדוניה, וכמש"נ לעיל.
♦ ♦ ♦