ישיבת תורת החיים, יד בנימין
מניין השמיטין
מחלוקת ר' יהודה ורבנן בספירת השנים לשמיטה וליובל
בגמ' בנדרים (סא., וראה גם ר"ה ט.:, ערכין יב:) מובאת מחלוקת ר' יהודה ורבנן האם שנת היובל נספרת כשנה בפני עצמה בנפרד משנות השמיטה, או שהשמיטה השביעית היא גם שנת היובל, וז"ל: "וקדשתם את שנת החמשים שנה - שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, מכאן אמרו: יובל אינו עולה למנין שבוע; רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע" ע"כ. ומבואר שלדעת רבנן בכל מחזור של היובל יש 50 שנים, כאשר בשנה ה49 חלה השמיטה השביעית ובשנה לאחריה חל היובל, ורק בשנה שלאחר מכן מתחיל המנין לשמיטה וליובל הבאים, ולדעת ר' יהודה בכל מחזור של היובל יש 49 שנים, כשהשנה ה49 היא שמיטה, והשנה שלאחריה היא גם יובל, וגם השנה הראשונה למנין הבאה.♦
דברי הגמ' בע"ז ט ע"ב ופירוש רש"י
וז"ל הגמ' בע"ז (ט:): "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד, ניטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי, ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי, וידע כמה שני בשבוע, וסימניך: 'כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ'" ע"כ. ומבאר רש"י את החשבון, שמובא בגמ' (תענית כט. וערכין יא:) שהחורבן בבית שני היה במוצאי שביעית, וכאשר אדם מונה שנים לחורבן אינו מחשיב את שנת החורבן עצמה, ולכן אם יוסיף עוד שנה, יוצא שמספר השנים מהחורבן הוא גם מספר השנים מהשביעית האחרונה שנהגה בזמן הבית. וכיצד מחלקים את המספר הזה על מנת למצוא את שנת השמיטה? את המאות מחלקים ליובלות שבכל מאה יש שתי יובלות ויתרה של שתי שנים, כדעת ר' יהודה שכל מחזור של יובל הוא 49 שנים, ואת כל היתרה מהמאות לחלק לשבע ולפי התוצאה ידע האדם באיזה שנה עומד לשמיטה.♦
סתירה וקושי בביאור רש"י לגמ' בערכין
ועוד כתב רש"י (ד"ה וסימן), וז"ל: "ובמסכת ערכין (דף יב:) פרכינן לר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת ליה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאות ועשרים פש ליה תמני שני לארבע מאה דיובלי שדינהו אעשרים הרי עשרים ושמונה אשתכח דבשנת השמטה חרב ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדיש לא מני שמיטין הלכך דל מנייהו שית שני קמייתא אשתכח דבעשרין ותרתי ליובל חרב והיא מוצאי שביעית" ע"כ. ומבואר בדבריו שהגמ' בערכין מקשה שלשיטת ר' יהודה החורבן לא היה במוצאי שביעית, אלא בשנת שמיטה, משום שבית שני עמד ת"כ שנים, נוריד ת' שנים ליובלות, נשאר ח' שנים, נצרפם לכ', הרי ששנת ת"כ הייתה שנת שמיטה. ומתרצת הגמ' שיש ו' שנים מבניית הבית עד שעזרא עלה ובשנים אלו לא מנו שמיטין, ולפי זה יוצא ששנת ת"כ הייתה מוצאי שמיטה.והקשו התוס' (ד"ה האי מאן) על דברי רש"י מהגמ' שם בערכין, ששם בגמ' מתבאר שהחורבן היה בשנת תכ"א, והשאלה שהביא רש"י הקשתה שם הגמ' לשיטת רבנן, וענתה שהברייתא הזו היא אליבא דר' יהודה, משום שלר' יהודה שנת תכ"א הייתה מוצאי שביעית. ואת התירוץ שהביא רש"י אמר רב אשי שם בגמ' (יג.) לשיטת רבנן, שיש אפשרות ליישב את הברייתא גם לשיטת רבנן, אם לא מחשבים את השנים עד שעלה עזרא, שאז לרבנן גם כן שנת תכ"א היא מוצאי שמיטה. וגם רש"י בפירושו שם לערכין הסביר בדיוק כך, שהתשובה היא לשיטת רבנן, והחורבן היה בתכ"א, ופירושו בע"ז סותר לפירושו בערכין. וכתבו התוס' שרש"י בערכין חזר בו ממה שכתב בע"ז, וסובר כפשט הגמ' שהחורבן היה בתכ"א. והנה, מלבד הסתירה בדברי רש"י, לכאו' תמוה מאוד איך הסביר רש"י שהתשובה בגמ' היא לשיטת ר' יהודה כאשר הגמ' קודם לכן כתבה להדיא שר' יהודה מיושב בברייתא.
♦
גירסת ר"ח בגמ' בע"ז
תוס' הביאו כמה שאלות על פירוש רש"י לגמ' בע"ז, ולאחר מכן כתבו שנראה לר"ת כגירסת ר"ח, וז"ל התוס': "לכך נראה לר"ת (ראה גם ספר הישר סי' תרצ) כגירסת ר"ח, האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ניבצר תרתין שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי, וסימניך 'כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר', ולא קאי כלל אשנים דאחר חורבן אלא אמנין מלכות יונים... ואם כן שנה שלישית למלכותם היא שנת ארבעים ושלש לבנין בית, וההיא שנה ראשונה של שמטה לרבי יהודה דבתחלת הבנין התחילו למנות השמיטין, ולהכי קאמר דהבא לידע שנות השמטה יפחות ממניינם שתי שנים ומתחיל שמטה למנות, או תוסיף חמש שנים על מניינם ויהיה הדבר מכוון, והשתא ניחא שכל הפסוק הוא סימן לתוספת ולפחת" ע"כ. ומבואר שלשיטת ר"ת החישוב הוא לא למנין השנים מהחורבן, אלא למניין השנים למלכות יונים, והפסוק 'כי זה שנתיים.. ועוד חמש שנים' בא לומר כמה שנים יש להוריד או להוסיף על החשבון. לעיל התבאר שלדעת רש"י פסוק זה נאמר כרמז לכך שבכל מאה שנים יש שתי יובלות ובנוסף לכך שתי שנים יתרות, ואע"פ שר"ת חולק על רש"י לצורך מה הגמ' הביאה פסוק זה, על כל פנים לדינא הוא מסכים עמו שהחשבון הוא אליבא דר"י שבכל מאה שנים יש שתי שנים יתרה.♦
סיכום מחלוקת רש"י ור"ת
וכתבו התוס' שהחורבן היה 172 שנה לפני שנת ד' אלפים, אלא שלשיטת רש"י החורבן היה בשנת ת"כ לבניין הבית, ומונים גם את שנת החורבן, שהיא שנת ג'תתכ"ח, ושנה זו הייתה ראשונה לשמיטה, ולר"ת החורבן היה בשנת תכ"א לבניין הבית, שהיא שנת ג'תתכ"ט לבריאת העולם, ושנה זו הייתה ראשונה לשמיטה. [ואם כן לשיטת רש"י השמיטה האחרונה הייתה בשנת תש"פ, ואילו לשיטת ר"ת בשנת תשפ"א[2]]. והתבאר שיש קושי גדול להסביר את הגמ' בערכין כפי שפירש אותה רש"י בע"ז, ואף הוא עצמו בפירושו לערכין לא הסביר כך.ומכל מקום יוצא שגם רש"י וגם ר"ת נקטו כשיטת ר' יהודה ששנת היובל אינה מן המנין. וכך כתבו התוס' גם בשם ר' ברוך בספר התרומה ובשם תוספות רבינו יהודה.
והרא"ש (ע"ז פ"א סי' ז) כתב ששיטת רש"י עיקר, והסביר שרש"י סבר שדברי רב הונא בריה דרב יהושע הם אליבא דר' יהודה, והתקשה לומר שהחורבן היה בתכ"א לבניין הבית, משום שמצינו כמה פעמים שבית שני עמד ת"כ שנה, ועל כן פירש שרב אשי בערכין שאומר שבשש שנים עד שעלה עזרא לא מנו, זה אליבא דר' יהודה, וכך יוצא ששנת ת"כ היא מוצאי שמיטה לר' יהודה, וכן פסק בנו בטור (חו"מ סי' סז), וכן כתב כבר באור זרוע (ע"ז ח"ד סי' קז, וכן בפסקי או"ז סי' יא). גם הראב"ד בחידושיו (הובא בקובץ שיטות קמאי ע"ז ח"א עמ' קיא) הביא את פירוש רש"י, וכן משמע שנקט בתוס' הרי"ד במהדורה תליתא (גם זה הובא שם עמ' קיט).
לעומתם כתב העיטור (אות פרוזבול) כשיטת ר"ת.
והרשב"א הביא גם את שיטת רש"י וגם את שיטת ר"ת ולא הכריע, וכדבריו כתבו גם החינוך (סי' של), ואהל מועד (שער איסור והיתר דרך יב).
♦
שיטת הרמב"ם במניין שנות השמיטה והיובל
כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ג-ה"ד) וז"ל: "שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ושנה שיצאו בה שחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה, ושנת שש ושלשים ביובל היתה, שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון, כיון שחרב הבית בטל מנין זה. משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה, ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת שלש עשרה לבנין בית שני שמטה, ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים, אעפ"י שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות. [ד] נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה, ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה והיא שנת אחת ועשרים מן היובל" ע"כ. ומבואר שהרמב"ם חולק על רש"י ור"ת בתרתי, ראשית, הרמב"ם פסק כדעת רבנן ששנת היובל לא עולה למניין שנות השמיטה, וכפי שכתב במפורש בהלכה ז'. ועוד, שהרמב"ם סובר שמה שנאמר בגמ' שהחורבן היה במוצאי שמיטה, אין הכוונה לשנה שבה נחרב הבית ממש, אלא לשנה שמתחילה מיד לאחר מכן, ולכן החורבן היה בשנת ת"כ לבניין הבית [שהיא תתכ"ט לבריאה"ע], ושנת תכ"א [שהיא תת"ל לבריאה"ע] היא הייתה מוצאי שמיטה, וזה לא כפי שפירש רש"י וגם לא כפי שפירש ר"ת [ולפי חשבון הרמב"ם יוצא שהשמיטה הקרובה תהיה בשנת התשפ"ו, שהיא שנה שביעית ליובל[3]].♦
שיטת הגאונים
ובהמשך דבריו הביא הרמב"ם (שם ה"ה-ה"ו) את שיטת הגאונים[4], וכתב שעליה אנו סומכים, וז"ל: "אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה. [ו] ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע, ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות" ע"כ. ומבואר שלדעת הגאונים הלכה כרבנן ששנת היובל לא עולה למניין השמיטין אלא נמנית כשנה בפני עצמה, אלא שמאז חורבן הבית מנו רק שמיטין בלי יובלות [ולפי חשבון הגאונים יוצא שהשמיטה הקרובה היא שנת התשפ"ב[5]].ומבואר שהרמב"ם קיבל את חשבון הגאונים משום שזה קבלה, ועוד ששנת השמיטה ידועה ומפורסמת את הגאונים, ואצל הדרים בא"י, ומנהג זה הוא דבר חזק להסתמך עליו. וכן כתב המאירי (ע"ז ט: ד"ה זהו פירוש) למסקנה. ובתוס' הר"ש משאנץ (ע"ז שם) ובהגהות מרדכי (גיטין סי' תנט) הביאו שבסדר עולם דרבנן כתוב שבשנת ד'תקס"ד לבריאה"ע היתה שמיטה, וזה כשיטת הגאונים. וכן משמע שנקט הר"ן (חי' ע"ז שם)[6].
אמנם הראב"ד (ה"ו) השיג על מה שהביא הרמב"ם בשם הגאונים, ולדעתו יש לחשב כפי שכתב הרמב"ם בתחילה, וכותב שם עוד שאולי כך היא גם דעת הגאונים.
♦
שיטת הרמב"ן
והנה הרמב"ן כתב (ע"ז ט: ד"ה ומ"מ), וז"ל: "ולפי חשבון זה תהא שנת ארבעת אלפים תתקפ"ג שנת שמיטה וכן כתבו הגאונים ז"ל וכן עיקר" ע"כ. ומבואר שהרמב"ן סובר כהגאונים שמאז החורבן לא מנו שמיטין, אלא שיש הבדל מאוד מהותי בין הרמב"ן לבין מה שהביא הרמב"ם בשם הגאונים, שהרי הרמב"ם כתב שלגאונים השמיטה ב-ד'תתקל"ה, ולפי זה השמיטה בימי הרמב"ן תהיה ב-ד'תתקפ"ד, וזה לא כפי שכתב הרמב"ן בשם הגאונים.וע"פ מה שהתבאר לעיל שלדברי הרמב"ם החורבן היה בשנת ג'תתכ"ט והיא הייתה שנת שמיטה, ורק השנה שלאחר מכן הייתה שנה ראשונה לשמיטה, נראה שיש שתי אפשרויות להבין במה חלוק עליו הרמב"ן. אפשרות ראשונה, שלדעת הרמב"ן החורבן היה בשנת ג'תתכ"ח, ולכן שנת השמיטה לחשבונו יוצאת שנה קודם. ואפשרות שניה, שלדעת הרמב"ן החורבן היה בשנת ג'תתכ"ט, אלא שהוא חולק על הרמב"ם וסובר שאותה שנה עצמה הייתה מוצאי שמיטה.
אלא שנראה שיש קושי בשתי האפשרויות האלו, משום שגם הרמב"ם וגם הרמב"ן מביאים זאת כמסורת מהגאונים, וכמנהג שנוהגים בא"י, שזה לשון הרמב"ם (שם ה"ו): "ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י" ע"כ, והרמב"ן כתב: "וכן כתבו הגאונים", ובמקום אחר (ספר הזכות ספר הזכות, גיטין יח:) כתב, וז"ל "וראיה מכרעת בשמיטת כספים שנוהגת שהרי שנת שמיטה ידועה ומפורסמת בא"י ומנהג אבותיהם בידיהם לנהוג בה קדושת שביעית וכך הסכימו כל הגאונים ז"ל" ע"כ, ולכאו' יש קושי גדול לומר שבימי הרמב"ם והרמב"ן נהגו בעמ"י שתי מסורות מהגאונים, והיו שני מנהגים שונים בא"י.
♦
הסבר בעל המאור למחלוקת ר"ת והרמב"ם ע"פ מניין השנים לבריאת העולם
והדברים יתבארו על פי מה שכתב בעל המאור (דף ב: בדפי הרי"ף), וז"ל: "דע כי במנהגי הראשונים שתי חשבונות מבריאת עולם שאחת מוסיף על השני שנה אחת, וזה נמצא מפורש בתשובת הגאונים בהרבה מקומות[7], כי יש מי שחושב מתשרי שמולדו וי"ד וזה הוא החשבון הנכון יותר אף על פי שלא פשט מנהגו כי הוא מתחיל ממציאת העולם, ויש מי שחושב מתשרי שמולדו בהר"ד וחושב את שלא נמצא כנמצא, וזה מוסיף על הראשון בחשבונו שנה אחת, וזהו שפשט עכשיו בכל המקומות הידועין לנו. והוי יודע כי בית שני חרב במוצאי שביעית כמו שמפורש בערכין והוא חרב בשנת תכ"א לבנינו, אלא שנת החרבן אינה נמנית בכלל שנות הבנין אלא בכלל שנות החרבן ואפשר שהיה זה מפני שנתפרסמה שטיפת החרבן מתחלת השנה והיא שנת ג' אלפים תתכ"ט לבריאת עולם לחושבין מן תשרי של וי"ד, ומשנה זו ושנה זו בכלל אנו חושבין קע"ב שנה אחר חורבן הבית להשלמת ד' אלפים, גם זה לחושבים מתשרי של וי"ד. אבל לחשבוננו הפשוט מתשרי של בהר"ד, שנת החרבן היא שנת ג' אלפים תת"ל לבריאת עולם, וכשתטול שתי שנים מכל מאה ותוסיף לה על הפרט תבא לך שנת החרבן במוצאי שביעית שהיא ראשונה לשמטה, והחושבים מתשרי שמולדו וי"ד צריכין להוסיף בחשבונם שנה אחת כדי שתתכוין להם ע"ד החשבון הזה שנת החורבן במוצאי שביעית" ע"כ. הנה ע"פ דבריו מיושבים הדברים בפשיטות, שיש מחלוקת ראשונים כיצד מונים את השנים מבריאת העולם, שהרי העולם נברא בכ"ה באלול, ובריאת אדם הראשון היתה בא' בתשרי. ולשיטה אחת מונים את השנים מבריאת אדם הראשון, וזה נקרא מולד וי"ד, ולשיטה אחרת מונים אף את ימי הבריאה שקודם לכן כשנה שלימה, ולפיכך מוסיפים עוד שנה אחת למניין השנים מבריאת העולם, וזה הנקרא מניין בהר"ד.ולפי זה מיושב, שהרמב"ם מנה את השנים כמנין בהר"ד (כמבואר בהל' קידוש החודש פ"ו ה"ח), והרמב"ן כמנין וי"ד, ולפיכך מניין השנים שהרמב"ם מונה לבריאה"ע גדול בשנה אחת ממנין השנים שמונה הרמב"ן, ועל כן מה שהרמב"ם כותב שהחורבן היה בתתכ"ט, לרמב"ן זו שנת תתכ"ח לבריאה"ע, וכן מה שכתב הרמב"ן ששנת השמיטה לגאונים היא ב- ד'תתקפ"ג, הרי למניין הרמב"ם שנה זו היא ד'תתקפ"ד. ואם כן יוצא שהרמב"ם והרמב"ן לא נחלקו מהי שיטת הגאונים, וגם לא נחלקו מה המנהג, אלא רק 'כינו' אחרת את אותה שנה, ובעצם דעתם שווה.
♦
על פי זה אפשר לומר ששיטת ר"ת היא כשיטת הגאונים
לעיל התבאר שלשיטת ר"ת החורבן היה בשנת תכ"א שהיא שנת ג'תתכ"ט לבריאת העולם והיא הייתה שנה ראשונה לשמיטה, ואם ננסה להשוות זאת לשיטת הגאונים, הרי שלגאונים שנת ד'תתקל"ה היא שמיטה, ואילו לר"ת שנה זו היא מוצאי שמיטה[8]. והנה על פי כל מה שהתבאר לעיל אפשר לומר שר"ת לא חולק על שנת השמיטה שהונהגה ע"י הגאונים, ו'שנת השמיטה ידועה לכל', אלא שר"ת חישב את שנת השמיטה לפי מניין וי"ד, ואילו הרמב"ם והגאונים חישבו למניין בהר"ד, כפי שהתבאר, ולפי זה שנת ד'תתקל"ה לגאונים, היא שנת ד'תתקל"ד לר"ת, ודעותיהם שוות להלכתא באיזה שנת תחול השמיטה[9].♦
הסבר הסמ"ג ע"פ הדרישה
ועל פי כל זה הסביר הדרישה גם את דברי הסמ"ג (עשין סי' קנ) שכתב, וז"ל: "כתב רבינו משה שכל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש... משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן... ושנת השמיטה ידועה ומפורסמת היא אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכולם לא מנו אלא לשני חורבן ומשליכין אותו שבע שבע ולפי חשבון זה היה בימיו שנת שבע ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית. ולפי זה החשבון היה בשנת ארבע לפרט מאלף ששי שמיטה בין לפירוש רבינו שמואל בין לפירוש רבינו חננאל. וכתב שעל זה אנו סומכין וכפי חשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות ע"ד כא"ן דברי"ו. אמנם בסוף סדר דרבנן סבוראי אומר לפי חשבונם שהיתה באלף ששי שמיטה בשנת חמש לפרט. ורוב הגאונים חולקים על זה" ע"כ. ודברי הסמ"ג כשלעצמם קשים וצריכים ביאור, שבתחילה הביא את דברי הרמב"ם ששנת 1107 לחורבן היא מוצאי שמיטה, וברמב"ם התבאר שהיא שנת ד'תתקל"ו לבריאה"ע, ומיד לאחר מכן כתב הסמ"ג שלפי חשבון זה שנת ה'ד היא שנת שמיטה לר"י ורשב"ם, וזה לכאו' לא 'לפי חשבון זה' שהרי לחשבון הרמב"ם שנת ה'ד לא תהיה שמיטה אלא ה'ה. ובסוף דבריו הוא מביא שלחשבון שבסדר רבנן סבוראי שמיטה יוצאת ב- ה'ה, וכתב שרוב הגאונים חולקים על זה. והרי זה בדיוק הפוך, שלשיטת הגאונים שהביא הרמב"ם שנת ה'ה היא שנת השמיטה.וכתב הדרישה (חו"מ סי' סז אות ט) לבאר את הדברים, שהסמ"ג לקח את דברי הרמב"ם ש1107 שנים אחרי החורבן היא שנת מוצאי שמיטה, ועל פי זה חישב שלר"י ורשב"ם שמנו למניין וי"ד, יוצא ששנת ה'ד היא שמיטה, משום שמניינם הוא שנה פחות ממניין הרמב"ם (בהר"ד). והסמ"ג העדיף לחשב את השנים לפי מניין וי"ד משום שעל פיו היה החשבון בגמ' ובסדר עולם ובתנא דבי אליהו. ויש להוסיף שעל פי זה יתבאר גם כן מה שכתב בשם סדר רבנן סבוראי שזה לא כדברי הגאונים, ואילו לעיל הבאנו מה שכתבו בתוס' הר"ש משאנץ ובההגהות מרדכי שהביאו בשם סדר רבנן סבוראי בדיוק כדברי הגאונים.
אמנם לענ"ד עדיין יש דוחק בהסבר זה, משום שלדברי הדרישה שהסמ"ג שם את ליבו להבדל שיש בין מנייני השנים, היה יכול לתרץ שרבנן סבוראי מנו למניין בהר"ד, וכהרמב"ם, ואז הכל אתי שפיר[10].
♦
שיטת הגר"א במניין השנים
והנה הגר"א (הובא בביאורו על חו"מ סי' סז סק"ח ד"ה 'והעיקר כן הוא' [מהדורת פרידמאן]) רוח אחרת הייתה עמו בהסבר מניין השנים לבריאה"ע, שלדעתו יש לחלק בין מניין השנים למניין המולדות, שלכו"ע מונים את מניין השנים מאדם הראשון, ומה שאנו מונים את מניין המולדות למניין בהר"ד (כפי שכתב הרמב"ם הל' קידוש החודש שם, ותוס' ר"ה ח: ד"ה לתקופות) דהוי שנה קודם לכן, זה משום שהמאורות שמשו גם לפני יצירת אדה"ר, אלא שבשנה שהיה המבול לא שמשו המאורות[11], ולכן גם מניין שנות המולדות הוא מיצירת אדה"ר, ובכל זאת המולד הוא בהר"ד ולא וי"ד.ולשיטת הגר"א יוצא שהמחלוקת בין בעלי התוס' לרמב"ם עומדת בעינה, וכפי שהתבאר לעיל, שלבעלי התוס' החורבן היה בשנת ג'תתכ"ט והיא הייתה שנה ראשונה לשמיטה, ולפי זה שנת ה'פ"ח שמיטה, ואילו לרמב"ם שנת ג'תת"ל הייתה שנה ראשונה לשמיטה, ולפי זה שנת ה'פ"ט שמיטה. וכל זה מלבד שיטת רש"י ודעמו שהחורבן היה בשנת ת"כ לבניין הבית, כך ששמיטה יוצאת שנה קודם ב- ה'פ"ז.
ולפיכך כתב בחתימת הדברים שלצאת ידי הספק יכתוב פרוזבול גם בשנה שהיא ערב שביעית להרמב"ם (משום שיטת בעלי התוס').
וכבר כתב החזו"א (שביעית סי' ג סקל"ג) שאין להחמיר לדעת הגר"א, וציין לדבריו בילקוט יוסף (עמ' סו).
♦
סיכום שיטות הראשונים
עד כה התבאר שבראשונים יש ארבע שיטות איזו היא שנת השמיטה:שיטת רש"י וסיעתו שפסק כר' יהודה ששנת היובל היא חלק ממניין השמיטין, ומניין שנות השמיטה מתחיל משנת ג'תתכ"ח, שהייתה שנת ת"כ לבניין הבית ושנה ראשונה לשמיטה.
שיטת ר"ת, התוס' וסיעתם שגם הם פסקו כר' יהודה, אלא שלדעתם מניין שנות השמיטה מתחיל משנת ג'תתכ"ט, שהייתה שנת תכ"א לבניין הבית ושנה ראשונה לשמיטה.
שיטת הרמב"ם והראב"ד שפסק כרבנן ששנת היובל נספרת כשנת חמישים בפני עצמה, ומניין שנות השמיטה מתחיל משנת ג'תת"ל שהייתה שנת תכ"א לבניין הבית ושנה ראשונה לשמיטה, ושנת ט"ו ליובל.
שיטת הגאונים (כפי שהובאו ברמב"ם) והבאים אחריהם שאמנם פסקו כרבנן, אלא שמאחר החורבן לא מנו יובלות, על כן בזמן הזה שיטתם היא כשיטת ר"ת וסיעתו, אלא שלדעתם (כפי שהובאו ברמב"ם) מניין שנות השמיטה התחיל בשנת ג'תת"ל. וכבר הוזכר שהרמב"ם ביטל דעתו בפני שיטה זו, וכתב שכך המנהג.
והתבאר שעל פי הסבר בעל המאור לכאו' יש להשוות את שיטת ר"ת והתוס' עם שיטת הגאונים, שר"ת והתוס' מונים למניין וי"ד שהוא מבריאת אדה"ר, ואילו הרמב"ם מונה למניין בהר"ד שהוא שנה קודם, ובעצם כוונתם לאותה שנה.
אמנם הגר"א סבור שאין להשוות בין שיטת ר"ת לשיטת הגאונים וכפי שהתבאר[12].
♦
המנהג שנהג בא"י במאות האחרונות
ובמקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, וכבר הרמב"ם והרמב"ן כתבו שהמנהג הוא כשיטת הגאונים, וכך כתב הכפתור ופרח (פנ"א) במנהג שנהג בא"י, וז"ל: "ובכל ארץ מצרים וארץ כנען אותם היושבים ראשונה במלכות נוהגין בחשבון השמטה כדרך הר"ם ז"ל" ע"כ. ונראה שבזמן רבותינו האחרונים כבר פשט מנהג זה בכל ישראליב.והרב משה באסולה ז"ל בתיאור מסעו בא"י[13](מסעות א"י, יערי עמ' 158; הובא בילקוט יוסף עמ' סו; וספר מנהגי א"י[14]), כתב וז"ל: "שנת רס"ה[15] נתאמצו כל רבני הגלילות על דבר השמיטה, כי נפל הפרש ביניהם אם ללכת אחר חשבון רש"י או הרמב"ם, והסכימו וגזרו שתהיה שנת רע"א שמיטה, וכן רע"ח, וכן תמיד על פי הרמב"ם" ע"כ.
ובב"י (חו"מ ריש סי' סז) הביא את דברי מהרלב"ח (שו"ת סי' קמג) שכתב שדעת ר"י והרמב"ם שווה, ושמיטה הייתה בשנת רס"ד. וכתב עוד הב"י שכן ראה שהיה המנהג במצרים ושכך נוהגים בא"י. וכן מבוארים הדברים בשו"ת המבי"ט (סי' נ) שכתב בתחילת דבריו 'על שמיטת השנה המוסכם בפי כל העולם' ובסוף דבריו חתם שנת הרצ"ב שזה עולה למניין הגאונים.
וכן כתב הגאון בעל ספר חרדים (בהקדמה למצוות התלויות בארץ), וז"ל: "ונמצא בפסקי רבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לצ' שנה היום כי קם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב"ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר לשון הרמב"ם, ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב יוציאו לאור משפטן לשון הרמב"ם ז"ל והבנתו גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמונים והרבנים אלה מפה ואלה מפה, אחר העיון עלתה הסכמת כולם להיות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית הוא ע"פ סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים, גם כתב באותו פסק כי אז העידו זקני דמשק וכל סורי' היות המנהג כן" ע"כ. והביא דבריו גם בברכ"י (יו"ד סי' שלא סק"ט)[16].
והנה לכאו' לא מצינו מי שחולק על כך שזהו המנהג בישראל כבר מאות בשנים.
♦
במשנה הלכות הביא בשם כמה מהאחרונים שצירפו מחלוקת זו לספק
ומצאתי כתוב בשו"ת משנה הלכות (חי"ט סי' רמה) וז"ל: "ומיהו, אף על פי שהכריעו הפוסקים לנהוג כדעת הרמב"ם, מכל מקום מצאנו עמודי עולם שצירפו ספרו זה לסניף. עיין בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' כ"א), דכיון דשביעית בזמן הזה דרבנן, ושנות השמיטה מוטל בספק, על כן בדבר דהוי ספיקא דדינא, הוה ליה ספיקא דרבנן, ויש לדון בהם לקולא. והעתיקו דבריו המשנה למלך (מגילה פ"א ה"א), ומהר"י אלגאזי בספרו ארעא דרבנן (אות הס' אות ת"נ). גם בברכי יוסף להחיד"א (יו"ד סי' של"א) ונעתק בגליון השלחן ערוך (סי' של"א סע' קל"ז), הביא מתשובת מרן הבית יוסף מכתב יד, שנשאל על המנהג שאין מברכין פדיון מעשר שני. והשיב, אפשר דלפי שנהגו לפדותו בכל שנה בספק מעשר שני ספק מעשר עני, אף על פי שאין דעתי נוחה מהמנהג ההוא, מפני שכבר עלתה הסכמת כל החכמים ז"ל היום ארבעים או חמשים שנה, וקבעו שנת השמיטה בשנה ידועה, אם כן כבר לנו בבירור איזו שנת מעשר שני ואיזו שנת מעשר עני, ומכל מקום למנהג העולם כיון שמסופקים בזה, לכך אין מברכין על הספק, ע"כ. ותשובה זו נדפסה לאחר זמן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ד'), ושם באבקת רוכל נשמטו בטעות התיבות 'ומכל מקום למנהג העולם' וכו', ומכל מקום המכוון מובן. וכן מצאתי בספר שער המים (סוף סי' ד' ד"ה ותצא דינא), ובספר שאילת דוד בסוף חידושים בעניני שביעית (דף כ"א ע"ב) שגם מצרף זאת לספק בשעת הדחק. וכן בתפארת ישראל על המשניות מסכת שביעית (סוף פ"י הלכתא גבירתא מ"ח), וכן הגר"א (חו"מ שם אות ח'), ועיין חזון איש (שביעית סי' ג' אות ל"ג)" ע"כ.♦
נראה לענ"ד שיש להעיר על דבריו
והנה ידעתי מיעוט ערכי, ובכל זאת לא הניח ידי ואכתוב את אשר נראה לענ"ד להעיר על מעט מהדברים שהביא המשנה הלכות בדעת רבותינו האחרונים.אפתח בכך שנראה לכאו' שהמבי"ט לא היקל על פי צירוף של ספק זה במניין השנים ואף לא כסניף, שכל מה שכתב המבי"ט היה רק בדרך אפשר, שרצה ללמד זכות וצדק על מה שנהגו שלא לנהוג קדושה בפירות הגוי, וז"ל: "ואפשר כי על זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של גוי דשביעית בזמן הזה מדרבנן והוי ספקא דרבנן אי זו שנה היא ולקולא, אבל כיון דלדעת הרמב"ם ז"ל אנו סומכים על שנה זו שהיא שנת שמיטה לשמיטת כספים ולסדר המעשרות בששת השנים לקדושת הארץ נמי סמכינן עליה והוי שנת שמיטה לשבות מעבודת הארץ ולאכול פירותיה בקדושת שביעית כדאיתא" ע"כ.
ולפי זה לכאו' גם אין להביא ראיה מדברי המשנה למלך והמהר"י אלגאזי, משום ששניהם נשאו ונתנו האם ניתן להקל על פי ספק שעוקר את תקנת חכמים, וציינו לדברי המבי"ט שהזכיר בדבריו ספק מסוג זה, אמנם אם מבינים שהמבי"ט עצמו לא היקל על פי זה כלל, אלא רק הציע בדרך אפשר שעל זה סמכו, אם כן שוב אין ראיה ממה שהביאוהו המל"מ והמהר"י אלגאזי.
ועוד יש להעיר לכאו' על מה שהביא החיד"א בברכ"י את תשובת מרן באבקת רוכל, ששם נשאל מרן מדוע נהגו שלא לברך על פדיון מעשר שני, וז"ל מרן: "ומה שתמהת למה אין מברכין על פדיונו, אין זה מנהג קבוע עפ"י וותיקין שלא לברך עליו עד שיקשה לנו ממנו. ומ"מ אפשר דלפי שנהגו לפדותו בכל שנה בספק מעשר שני ספק מעשר עני, אף שאין דעתי נוחה במנהג ההוא מפני שכיון שכבר עלתה הסכמת כל החכמים היום ארבעים או חמשים שנה וקבעו שנת השמיטה בשנה ידועה, א"כ כבר ידוע לנו בבירור איזו שנת מעשר שני ואיזו שנת מעשר עני. ומ"מ למנהג העולם כיון שמסופקים בשנה לכך אין מברכין על הספק" ע"כ. ומבואר שדעת מרן לא הייתה נוחה ממנהג זה, ובכל אופן נראה לכאו' שאין להביא מכאן ראיה שמרן צירף ספק זה כסניף להקל, וכך גם בדעת הרב החיד"א.
וכן מה שכתב בשם הגר"א, נראה שכוונתו למה שכתב הגר"א (הו"ד לעיל) שלצאת ידי ספק יכתוב פרוזבול גם בערב ר"ה שבתחילת שנת השמיטה של הרמב"ם, ואם צדקו דברינו הרי שהגר"א החמיר משום ספק זה, אבל לא מצינו שהיקל על פיו. וגם החזו"א שהוזכר לא כתב להקל על פי צירוף זה, אלא רק הביא שם את שיטת הגר"א וכתב שאין לזוז מהמנהג.
♦
אחרונים שכן צירפו ספק זה להקל
אמנם בתפארת ישראל (הלכתא גבירתא מסכת שביעית פ"י מ"ח) כתב: "וי"א שבזה"ז שאין יובל נוהג. אפילו מד"ס אין שמיטת כספים נוהג. וכן נוהגין. ונ"ל דכיון דיש מחלוקת מתי זמן השמטה. הו"ל ספק דרבנן ולקולא" ע"כ, ומבואר שלדעתו יש להקל על פי צירוף של ספק זה.וכן כתב בשו"ת שאילת דוד (ח"א בסוף חי' עמ"ס שביעית כא:) וז"ל: "ואפשר עוד לצדד ולהקל ולצרף מחמת ששנת השביעית מסופקת ואף שאנחנו סומכים בזה על קבלת הגאונים והמעשה כמש"כ הרמב"ם ז"ל עכ"ז כיון שכל הענין הזה הוי רק מדברי סופרים שאינו אלא זכר לשביעית יש לצדד להקל כגון זה" ע"כ.
גם הראי"ה קוק בשבת הארץ (עמ' 168) צירף ספק זה להקל בהיתר מכירה, והביא שם את דברי המבי"ט שהובאו לעיל, אמנם על פי מה שכתבנו לעיל נראה לענ"ד שאין להסתמך על המבי"ט בעניין זה. וכן כתב גם בשו"ת משפט כהן (סי' סג) בתשובה שכתב לרידב"ז, וז"ל "ואע"ג דהוחזקו ישראל במנין הגאונים ז"ל מ"מ אין זה מונע מלדון דין ספק, שבאמת לא הוכרעה המחלוקת מעולם ע"י מנין וב"ד, ובימי הכפתור ופרח (ע"ש פנ"א) עוד לא היה המנהג מוחלט לגמרי בזה, אם לשבות למנין הרמב"ם או למנין הגאונים" ע"כ.
ובאמת שכתב הכפתור ופרח (שם), וז"ל: "ולפיכך מי שנוהג כאחד מן הגדולים ואין בידינו ראיה מכרחת אין בנו כח למונעו והאמת יעשה דרכו, עד כאן. כן הדבר בנדון שלפנינו. לכן עתה באתי לבאר בג"ה דבריהם ותבחר לך מה שהוא נראה יותר... והר"ם כבר אמר ועל זה אנו סומכים וכפי חשבון זה אנו מונים, אם כן מעשה רב ואחזנו דרכו וכדאי הוא הרב וחבריו לסמוך עליהם. ואולם כל איש ואיש הישר בעיניו יעשה, וארבעה לגבי חדא נינהו... ובכל ארץ מצרים וארץ כנען אותם היושבים ראשונה במלכות נוהגין בחשבון השמטה כדרך הר"ם ז"ל" ע"כ. ומשמע מדבריו שלא רק שמחלוקת זו עדיין מוטלת בספק, אלא שגם יכול האדם לנהוג למעשה ככל אחת מהשיטות ואי אפשר למחות בו על כך.
ובשו"ת משנה הלכות (שם) צירף מחלוקת זו כסניף בלבד להקל. וכן כתב בילקוט יוסף (עמ' קא) שאין לצרף מחלוקת זו כספק אלא רק כסניף בעלמא[17].
ובשו"ת אור לציון (ח"א יו"ד סי' כו) כתב שאין לצרף ספק זה להקל, וכמו שהרמב"ם ביטל דעתו מחמת הקבלה והמנהג, כמו כן אנו אין לנו לצרף ספק כנגד הקבלה והמנהג.
מסקנה
ולמסקנה נראה שמכיון שיש בזה קבלה מהגאונים, וגם התוס' ור"ת דעתם כן, והרמב"ן והרמב"ם כתבו שקבלה היא בידם, הרי זהו סיעה חזקה לשיטה זו, מלבד מה שלכאו' כבר יצא הדבר מגדר ספק, ובמאות השנים האחרונות המנהג ברור בא"י, ומלבד הכפתור ופרח שהעלה אפשרות לנהוג כשיטה השנייה, והגר"א שכתב לחוש להחמיר ולכתוב פרוזבול שנה נוספת, לא מצינו מי מהאחרונים שכתב לדינא דלא כשיטת הרמב"ם והגאונים. משום כך נראה לענ"ד שקשה מאד לצרף מחלוקת זו ואפילו כספק.♦ ♦ ♦