בן הג"ר יעקב יוסף זצ"ל
בדין מאבד עצמו לדעת במקום שבי
שו"ע חו"מ סי' שמא ס"ג: "קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר". עכ"ד. הנה דעת מרן להקל שאם יש לו אונס של צער מיתה כשאול מותר להתאבד, כך העלה מו"א זצ"ל, על פי שו"ת יביע אומר חלק ב (חלק יורה דעה סימן כד אות ב), והוא על פי דעת הרמב"ן בספר תורת האדם (שער ההספד דכ"ז ע"ג), ששאול התאבד משום שלא יסבול יסורין.אך עדיין יש לומר בזה שנחשב לאנוס ויושבים עליו שבעה, אבל לא שבאמת גם מותר להתאבד בכה"ג. והוא דבר אמצעי שמצד אחד אסור לעשותו, אבל מצד שני יושבים עליו שבעה כאומר מותר או שוגג. וכמש"כ בזה בשו"ת מהרש"ם ח"ו (סי' קכג), וכה"ג כתב בשו"ת יביע אומר שם על שאול שי"ל כה"ג שטועה היה בדבר שחשב שמותר לו להרוג עצמו. וכה"ג אשכחן בכתובות (קג:) גבי ההוא כובס דסליק לאיגרא ונפיל לארעא ומית, ויצאה ב"ק ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב. ע"ש. אף על גב דלא עביד שפיר, שאסור לו לאבד עצמו אף שכוונתו לכפרה (שחילל שבת, כמש"כ בשטמ"ק ע"פ דברי הירושלמי שם) וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"א (סי' פט). ע"ש. וה"נ י"ל גבי שאול. [וכן מצאתי להדיא בזר"א ח"ב סימן קמב]. עכ"ד. וכה"ג ביאר המהרי"ט בחידושיו לכתובות, ובאמת ראיתי שכ"כ למעשה הרב חיד"א בחיים שאל (סו"ס מו), על אדם שעתיד היה ליהרג על ידי נכרים ביסורים היות שרצח את הנפש, והתאבד, אף שלא עשה כדין, שהרי לא היה כאן נסיון של העברה על דת וכמש"כ התוספות (ע"ז יח.) וכו', מ"מ היות והוא שוגג וחשב שמותר בכה"ג להתאבד יש לישב עליו שבעה. ע"ש. וכ"כ הרב באר המים מנשה (חיו"ד סי' נד), והב"ד הרב פתה"ד בשו"ת צפיחית בדבש (סי' סז דף קעג ע"א).
ועוד נלע"ד שאם נימא שבדק הבית חובר אחרי השו"ע, ובבד"ה הב"ד האורחות חיים להחמיר בזה מאוד. וששאול טעה ולא עשה כהוגן, והוא לא כרמב"ן שמרן פסק בשו"ע כמותו. ואיך אפשר להקל להתיר להתאבד בכה"ג, וספק נפשות להחמיר. וכן ראיתי שכתב החיד"א בשם הגדולים מערכת גדולים (אות י סי' יז), לענין אם הרג עצמו מחמת תשובה שאף שאין כאן דין של מאבד עצמו לדעת יש לו דין של אך את דמכם, ע"ש. וכדלקמן.
זאת ועוד, הנה ביב"א שם (אות ט בסופו), דייק ממש"כ בשו"ע סעיף ב בסופו: היה מיצר ודואג והרג עצמו שחשיב מאל"ד, ע"ש. ולא עמד על זה שא"כ רואים שדברי השו"ע סותרים זה את זה, שבסעיף ג התיר בכה"ג של צער כמו שאול, וצ"ל שיש ב' מיני יסורים. והיאך נדע גבולו? ועכ"פ ביסורים גדולים של מות קיל, וכמש"כ ביב"א שם (באות ז) לחלק עוד בזה, שכל זה כשודאי נידון למיתה, וכמו שראינו אצל הארבע מאות ילדים שבגיטין (נו:), הלא"ה רק סתם יסורין י"ל שאסור. ע"ש [וע' ביב"א שם (באות י) משם נהר מצרים (הלכות אבלות אות מז), וברכ"י (סי' שמה ס"ק ה), משם בל"י להקל בזה, אמנם אין ראיה מגיטין, כמו שדחה שם, היות ששם פחדו שיענו אותם לעבירה ולשמד].
ועל כן מש"כ בפשיטות בשו"ת מהרש"ם חלק ו (סימן קכג), שאם עשה כן מפני יסורים וכדומה איננו בכלל מאבד א"ע לדעת וכמ"ש הבית אפרים (חיו"ד סי' עו), וגם בשו"ת פרשת מרדכי (חיו"ד סי' כ"ה כ"ו) העלה כן דנהי דאסור ע"פ הדין מ"מ מיחשב כאומר מותר דלאו כו"ע דינא גמירי ושוגג הוא ע"ש. ובזה נסתר מ"ש החת"ס (יור"ד סי' שכ"ו) באמצע התשו' ראי' מרחב"ת בע"ז דף י"ח, דודאי לא רצה לעשות כן ומ"מ איננו בכלל מאבד עצמו לדעת מטעם הנ"ל, עכ"ד. והב"ד גם בספר והערב נא (פרשת נח עמוד 45). הנה מחלק בזה בין אם אסור לבין לשבת שבעה שקל יותר. אבל עדיין מדוע לבוא ולומר שצער נחשב להיתר. וכתבנו במקו"א שדברי הבית אפרים הם נגד דברי השו"ע, ויצא נגד זה החת"ס ואמר מי יקל ראש בזה.
♦
א. ב.
וראה זה חדש בשם הגדולים מערכת גדולים (אות י אות יז), וז"ל: רבינו יהודה בן הרא"ש אחיו וחתנו של רבינו יעקב בעל הטורים וכתב ס' יוחסין בד' ל"ב דפוס אמשטרדם שבזמן צרה הרגו עצמם רבינו יהודה ואשתו וחמותו אשת רבינו יעקב בעל הטורים בטוליטולה.ושם הביא ספר יוחסין משם המרדכי דהיכא דירא שאינו יכול לעמוד בנסיון וכו'. וכתב שיש לו ראיה חזקה ע"ז מההוא כובס שהפיל עצמו מהגג על שלא זכה להזדמן באשכבתיה דרבי ויצאת בת קול שמזומן לחיי העה"ב כמ"ש פ' הנושא. עכ"ד הרב ספר יוחסין עש"ב. ואף דמרן בס' בדק הבית י"ד סי' קנ"ז כתב דיש אוסרין. ראיתי להריטב"א בחי' ע"ז (דף יח), שהתיר משם ר"ת וכתב שכבר הורה זקן וגדולי צרפת התירו הלכה למעשה עש"ב (פירושו להרוג עצמו במקום גזירה של שמד). עכ"ד שה"ג.
הנה מה שהתיר הריטב"א הוא לא רק בכה"ג שרק יש חשש מיתה אלא גם כשיש חשש של יסורים שימיר דתו, הלא"ה אסור. וצ"ל שזה מה שהיה אצלהם. וכמש"כ בהדיא הריטב"א.
ולענין שאול מה שדחה הריטב"א שחשש שאול שלא יעבירוהו על דת, יש בו מן הקושי מאוד לומר שתהיה הו"א שכזאת עם שאול מלך ישראל, והעיר כזאת בחיים שאל (סי' מו) שהוא חידוש. וכן משמע מדברי הסמ"ק, והעיר שהפסוקים לא מראים כן. וכן העיר ביש"ש (ב"ק פרק החובל סי' נט), אלא שחשב שאם יענוהו יעמדו ישראל לנקום נקמתו, ויפלו כמה רבבות מישראל, ע"ש [ויל"ע טובא ע"ד, וכי בכה"ג מותר להרוג אחר בשביל להציל רבבות, ומאי שנא עצמו או אחר. אמנם נודע שכו"כ פסקו כן. ואף זכורני כמדומני משו"ת ממעמקים שהיתה פסיקה משם הרב דבר אברהם בעיירה בריסק [או קובנא] בזמן השואה שמותר היה לשלשה בחורים להסגיר עצמם בשביל שלא יכחדו כל העיר [שהם ניצלו מההריגה בבורות, והגיעו לעיר ותהום כל העיר על ההריגות הגדולות שלא היו נודעים, וכששמעו מזה הנאצים ימ"ש דרשו להסגירם ואם לא יהרגו את כל העיר ופסקו שלא יסגירום, אבל הם הסגירו את עצמם] וכל האיסור הוא למסור אחרים אותם, אא"כ הם רשעים כשבע בן בכרי]. ומדברי הסמ"ק משמע שמפרש שהתכוין שאול לשם שמים שהגוים לא ישלח יד במשיח ה', והב"ד בח"ש שם.
והרד"ק כתב (שמואל א, לא ד) שלא חטא שאול בהרגו עצמו, לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה, לכן טוב היה שיהרוג א"ע ולא יתעללו בו הערלים. וכן ארז"ל אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול ת"ל אך. עכ"ל. וכה"ג כתב בכנה"ג (יו"ד סי' קנז), ויפה תואר על ב"ר והב"ד בח"ש (סי' מו), וכ"כ בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' עו), ע"ש. ויש להעיר שלכאורה נבואה של פורענות יש לה שינוי, ואין בה ממש, וניחם ה' על הרעה כנודע מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מזה. אמנם י"ל דאם ראה שהיא הולכת להתקיים שאני. ובמלבי"ם (בשמואל א פרק לא פסוק ד), כתב בהדיא כה"ג, פן יבואו. ר"ל שהם ידקרוני וגם יתעללו בי, וכונתו שאם יתעללו בי ולא ימיתוני אפשר לומר שחיי צער טובים ממות, וכן אם ידקרוני ולא ימיתוני טוב שלא אפגע בעצמי, אבל אחר שבודאי ימיתוני וגם קודם לכן יתעללו בי ג"כ, טוב שאמות בלא צער וקלון. עכ"ד. וביפה מראה כתב עוד ישוב בזה דשאני שאול שהיה מלך דמסתמא יתעללו בו לבזותו, אבל סתם אדם מנ"ל שיתעללו בו ולא יהרגוהו בלי התעוללות. ועוד כתב שהיה חילול ה' בהריגתו שמלך ישראל הראשון משיח ה' נהרג בצורה מבוזה שכזו, וכמו שאמר משה במד"ר ריש אמור מלך ראשון שאתה עתיד להעמיד על בניך ידקר בחרב? (וע' בכרך של רומי דף מד סוע"א), ע"ש.
והנה לשיטת האומרים שלא עשה טוב שאול שהרג את עצמו, מובן מה שכעס דוד על נער העמלקי שהרג את שאול, אבל למ"ד שעשה טוב והיה מותר לו לעשות כן, מדוע כעס על הנער העמלקי והענישו, הלא עשה טוב. והרלב"ג ז"ל בפירושו על נביאים (שמואל א פסוק יד) כתב וז"ל: יש לתמוה מדוע צוה דוד להורגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו. אלא שהתשובה בזה שהאומר לחבירו חבול בי וחבל בו חייב כמו שהתבאר בגמ', כ"ש בהמתת מלך ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכו' ואפילו שלא היה שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה זה דוד להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח יד במלכות עכ"ל. [והסיק חכ"א בשו"ת בן ימין (סימן ל), שכבר מת שאול וגברא קטילא קטל. וחלק עליו הרב המחבר בסי' לא, ע"ש]. וכן העלה לדינא היעב"ץ בספרו מגדל עוז בחלק אבן בוחן, (פנה א אות כד), שמיראתם שמא לא יעמדו בגזירה מותר ליהרג כילדים בגיטין, אבל לשחוט אחרים צ"ע אם מותר.
ולאחר כל זה ראיתי בס"ד בקובץ שיטות קמאי מסכת עבודה זרה (דף יח ע"א), שהביאו משם תלמיד הרשב"א (ענינים שונים סימן ז), וז"ל: גרסינן בספרי ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט') יכול כשאול ת"ל אך. ומכאן למדנו שהמתירא מפני גוים מפני ליסטים שימיתוהו וכיוצא בזה ורצה להמית עצמו כדי שלא יפול בידם הרי זה מותר, מדאמרינן בהגדה דבפרק הניזקין (גיטין נ"ז ע"ב) בארבע מאות שנשבו והטילו עצמן לים שמא יתבעום לדבר עבירה ויצתה בת קול ואמרה (תהילים ס"ח) אמר ה' מבשן אשיב וגו'. אלא דאיכא למידק מדגרסינן בע"ז פ"ק (י"ח ע"א) ברבי חנניה בן תרדיון שהקיפוהו באש ולא רצה לפתוח פיו, אמר מוטב שיטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי, אלמא אפילו בכי הא איכא דין מתחייב בנפשו. ויש לי לומר שמידת חסידות היתה ולהורות שהיה מקבל היסורין מאהבה ושיתקדש שם שמים בדבר יותר. ומאי דנקט ולא אחבול בעצמי לא מדין איסור קאמר אלא לומר שאיני רוצה לקרב מיתתי כדי שיכירו הכל שחביבין עלי יסורין. וכן נראה ודאי שהרי אמרו לו תלמידיו לפתוח פיו, ובודאי לא היו טועין בעיקר הדין. ורבי חנניא עצמו לא ענה להם דרך איסור, שאם היה איסור היה מלמד ואומר להם איני רשאי לחבול בעצמי.
ומ"מ כל זה דווקא במקום שהסכנה קרובה מאד וכעין ודאית, כעובדא דשאול, אבל אם יכול לברוח ולהינצל מידם ואינו רוצה, בכי הא ודאי מסתברא דאסור שהוא גורם מיתה לעצמו. עכ"ד.
♦
עכ"פ כל מש"כ בחיים שאל שם וכן העלה ביב"א שם, מדברי הראשונים הנ"ל זה מתכחש לכאורה לפסק השו"ע והרמב"ן שביסורין מתאבלים עליו. ואיך ללכת אחר איזה דעות שלא מתאבלים. ויש לומר שהיות שמצינו בראשונים שסתמו דבריהם וכתבו יסורין, ולמעשה כוונתם ליסורין של שמד, אולי כן כוונת הרמב"ן ג"כ, ולא כמש"כ ביב"א בדעת הרמב"ן בזה שדעתו להקל לגמרי. וכן ראיתי שהעלה הרב משה צבי נריה במאורות נריה ישראל במדינתו (ע' 95), ע"ש.
ויש להקשות על שיטת הרמב"ן מהגמרא בע"ז דף יח. ברחב"ת שלא פתח פיו למות, ואין לומר חסידות הוא, כמש"כ ביב"א אות ז להוכיח מהתוספות בגיטין (נז:), קפצו ונפלו לתוך הים, והא דאמר (ע"ז יח) מוטב שיטלנה וכו'. ע"ש. וכ"כ האגודה שם. וע"ע בהגהות סמ"ק (בריש הספר). ומאי קושיא אימא דההיא מילי דחסידותא היא. אלא ודאי דהלכתא גברוותא איכא למשמע מהכא. ע"ש. הנה אה"נ שצ"ל שהתוספות לשיטתיה שס"ל כריטב"א שרק בחשש המרת דת מותר הלא"ה לא, אבל לרמב"ן וסיעתיה צ"ל שהוא חסידות בעלמא, או שלא סבל רחב"ת, כמובא בתשב"ץ קטן (סי' תטו), משם מהר"ם, ושכן הוא בפרקי היכלות וכו', והב"ד ביב"א (שם סוף אות ז).
ומההיא דצדקיה ע' ביב"א שם (באות יא בסופו), משם הרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת שאם היה ממית עצמו היו נשארים ולא הרגום אלא לנקר את עיניו, ודפח"ח [אך מה שישב ביב"א באות ג בסופו ששבי קשה מכולם וכו', מלבד זה שלמעשה לא מת והאריך ימים בבבל, ולהעיר שהנביא ביחזקאל (פרק יב פסוק יג), אומר על צדקיה: ופרשתי את רשתי עליו ונתפש במצודתי והבאתי אתו בבלה ארץ כשדים ואותה לא יראה ושם ימות. ע"כ. נראה מזה שיבוא לבבל חי אך לא ברור שימות מיתת עצמו כמו שקרה לבסוף, ועוד נראה שלא ידע מזה מהפסוקים בירמיה לח, ודוק].
הרב משה צבי נריה במאורות נריה ישראל במדינתו (ע' 95), תקף בחריפות היתרו של הרב גורן להתאבד במקום שבי וכדומה, ושאף יש בזה מצוה כסתם התוספות בע"ז יח. ואף להתיר לאחרים להורגם. ושכל מה שביוסף בן מתתיהו כותב שנעשה במצדה אין לו שום מקום ויסוד, וודאי שנאומו של הראש שלהם שהובא שם הוא לא להלכה, ושם שאין מצוה בדבר כדברי התוספות בע"ז יח. ובריטב"א בהדיא שרק מותר וגם רק בהעברה על דת, וברמב"ן לא מובא הטעם למה מותר. ע"ש.
וכן תקף את פסקו של הרב גורן בהיתר הרוגי מצדה בחריפות הרב לוי יצחק רבינוביץ בסיני (כרך נה ע' שכט), שמלבד שההלכה של יהרג ואל יעבור על ג' דברים בלבד בסנהדרין עד. משם ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, בעליית בית נתזה בלוד, נעשה רק בתקופה לאחר מיכן שהיתה לפני נפילת ביתר, ולמעשה ר' צדוק היה ראש הפרושים שאחזו שעבור זה שעבדי הם ולא עבדים לעבדים יש ליהרג, משא"כ לשיטת ר' יוחנן בן זכאי. ע"ש באריכות שהדבר נעשה לפי ההלכה שלהם ולא לפי ההלכה שלנו שהוא הפרושים.
[כנראה המניע לפסקו של הרב גורן היה מה שראה בתוקף תפקידו, וכידוע שבמלחמת יום הכיפורים כשמונים וארבע חיילים נהרגו באכזריות גדולה על ידי המצרים, והוא ראה זאת ראשון].
והנה ביקרתי במצדה, ועיקר "ההוכחה" לאימות של ספר יוסיפון שהרגו את עצמם, הוא שמספרת האשה שניצלה, שבחרו בגורל עשרה אנשים שאחראים להרוג, ואלעזר בן יאיר ראש המבצר, מסתבר שהיה על גביהם. ומצאו עשרה חרסים במקום אחד עם שמות ועוד של אלעזר. למעשה גופות ההרוגים לא נמצאו, כמעט.
ובפרוטוקול החפירה של ידין ישיבת הצוות מיום 6 בנובמבר נמצאו גופותיהם של כעשרים ושמונה מורדים בלבד, שלושה מהם גבר צעיר אישה צעירה שצמתה נשתמרה להפליא וילד. וגם נמצאו בארמון הצפוני עוד כעשרים וחמישה שלדים של מורדים גברים ונשים בגילאים שונים נמצאו במערה מתחת לחומה במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו.
[עוד מספרים, כנראה מספר יוסיפון, שאת ההרוגים קברו למטה מקום המחנות של הרומאים, וזה גם קשה למה להוריד כמות גדולה למקום אחר וכו']. ועוד נראה ממראה הבית הכנסת והכסאות שקבועים בקיר שהם לא היו בכלל 900 איש, ואפילו אם היו ילדים ונשים אבל הוא מכיל בקושי גדול למאה איש. רק להראות לרומאים צד חיובי שכבשו כל כך הרבה כתב כך. ויתכן שלכן מרבה לשבח את עצמו ולומר שהוא מדייק ולא כמו שאר שאומרים אחרת, כי המספרים שלו מופרזים.
מובא בויקיפדיה ערך מצדה, שהסוציולוג נחמן בן יהודה אף קובע כי על מצדה לא התנהל כל קרב. מנגד, חוקרים אחרים כגון מיכה ליבנה, מתארים בצבעים חיים את שגרת הקרבות בעת המצור בין המגינים על החומה לרומאים במחנותיהם, וביתר שאת בעת הפריצה למבצר. מרדכי גיחון מציין במחקרו "נפילת מצדה הכיצד" כי יחסי הכוחות, אותם הוא מעריך ב-1:10 לטובת הרומאים, לא איפשרו למגינים להיכנס לקרב פנים אל פנים מול הרומאים, וכי סביר להניח כי אלעזר בן יאיר בחר להלחם מול הרומאים בעת פריצת החומה, שכן בנקודה צרה זו לא היו הרומאים יכולים להביא את יתרונם המספרי לידי ביטוי. עוד נמצאו שם אלפי חיצים, ואם לא נערך שם שום קרב למה יש שם ראשי חיצים משומשים. עוד, כידוע היה אשמה גדולה על יוסף בן מתתיהו שהפך לצד הרומאי ולא התאבד לפני כן, ובזה שמספר על אחרים הוא מכסה על עצמו, וע' באריכות ביוסיפון בפרק ע מכל זה. וששאול לא עשה כדין לדבריו וכו', ע"ש.
♦
ג. ד.
ואם ירא שמא יחטא האם מותר להרוג את עצמו, ציין בגליון כת"י ליבי"א לצפיחית בדבש דף קעה ע"ג וזר"א ח"ב ס' קמב, ובן יוחאי (דלת מז), עכ"ד. והרב צפיחית בדבש כתב שם ששאר איסורים לא יאבד, רק על המרת דתו בכח יאבד, ע"ש. ולכן יש להשיג על דברי הרב בן יוחאי שכתב להתיר ע"פ הריטב"א שמותר לאבד עצמו בשביל לא להעבירו על דת, ע"ש. ואין ראיה לשאר עבירות או מחמת תשובה. וראיתי בספר תפארת אדם (אסטרייכר) שהביא במבוא של הספר שהרב ישמח משה מסיגט פסק שיאבד עצמו לדעת על שלא ימיר דתו מהרהורי כפירה, ע"ש סיפור מבהיל, ע"ש. אמנם לאידך גיסא ראיתי להרב זרע אמת ח"ב (סי' קמב), שהעלה שאף שיש לאדם הרהורי כפירה והוא לא מצליח להתגבר, אסור לו להרוג את עצמו ועליו להתגבר. ועל אף שהרב חיד"א משמע מדבריו להקל בדבר הזה, יש לחלק כדברי התוספות במסכת ע"ז דף יח בתירוץ השני שגם ביסורין אם הוא להעביר על דת יש לאסור, ובפרט בנ"ד שהוא לא ממש יסורים.והנה יש לחשב שבעבירות שהדין אומר יהרג ואל יעבור, על כן אם הוא הורג את עצמו מחשש שלא יעמוד בנסיון ניחא, אבל בעבירות שהדין אומר יעבור ואל יהרג, א"כ מדוע ימסור עצמו למיתה. אמנם, למקלים כשיטת התוספות, שבשאר איסורים גם מותר ליהרג ולא יעבור, על כן הקילו שאפשר במקום יסורין ליהרג כיון שניתן ליהרג בכה"ג, אבל לדידן שאסור להחמיר על עצמו על כן חמיר יותר.
ובשו"ת זר"א (בסי' קמב), צידד לומר שס"ל לתוספות כשיטה שמביא בשטמ"ק בכתובות לג שמ"ש "ובכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך, היינו רק ליהרג על קדוש ה', אבל הכאה שאין לה קצבה, שהוא יותר מבכל נפשך אין בזה חיוב, והיינו טעמא דקאמר דאלמא נגדוהו לחמ"ו הוו פלחי לצלמא, והא שסרקו את ר"ע במסרקות של ברזל, היינו הכאה שיש לה קצבה. ע"ש. ועל כן ס"ל לתוספות שאלמלא היה להם יסורין היו עובדין ע"ז, ולכן מותר למות כדי לא להגיע להיתר שכזה, אבל לדידן שהלכה נפסקה שאסור לעבוד ע"ז תמיד, בזה אנחנו אומרים שאסור למסור נפשו. וכל עוד שלא הגיע לזה אסור לו למסור נפש.
עוד כתב בזר"א שהרי התוספות בגיטין נז: ד"ה קפצו כולן, כתבו, קפצו כולן ונפלו לתוך הים, והא דאמר במס' ע"ז (דף יח.) מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו הכא יראים היו מיסורין כדאמרינן (כתובות דף לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן. ע"כ. ואולי העיקר כדברי התירוץ השני של תוספות (על אף שהתוספות בע"ז יח הב"ד התירוץ הראשון דוקא). ובאמת יש להבין את התירוץ השני של תוספות מה רצו בזה, ובהגהות יעב"ץ ציין לספרו אבן בוחן שהאריך בהלכות בכל זה. אבל לא ראיתי שיסביר את דברי התוספות.
ובתוספות רבינו אלחנן בעבודה זרה (דף יח.) כתבו, שכתב רבינו יעקב (ר"ת), דהיכי דחובל והורג את עצמו מחמת שמתיירא שלא יכפוהו הגוים על ידי (איסורים) [יסורים] ומכות ומיתה רעה יותר לעבור על דברי תורה וירא שלא יוכל לעמוד בהם מותר כגון קפצו כולם ונפלו לתוך הים דגיטין (נ"ז ע"ב), ואף על גב דמשם אין ראיה כל כך, שעל כרחם היו יכולים השבאים לנהוג בהם קלון כדאמר שנשבו לקלון, מ"מ סברא היא דשרי ומצוה היא. ע"כ.
וראיתי שכתב בספר תפארת יעקב מסכת גיטין (דף נז עמוד ב), בתוס' בד"ה קפצו, והא דאמר מוטב שיטלנה מי שנתנה וכו'. ולדעתי נראה דאינהו סברי דזהו דוקא לחבול בעצמו אבל לקפוץ לים דיכול להנצל דהא נפל למים שאל"ס אשתו אסורה הלכך אף שלא ינצל כיון דהוא לאו להרוג עצמו מיכווין רק לנוס לים אולי ינצל ולא יחטא בזה סברו דמותר לעשות. כנ"ל. עכ"ד.
עוד ראיתי מש"כ בזה בשו"ת להורות נתן (חלק ח סימנים סה עד סז) אם מותר היה בשואה לאחראים להתאבד בשביל להזהיר את העם שיברחו ולא ישתפו פעולה וכו', ע"ש.
♦ ♦ ♦