דיני כרך מסופק בפורים
במאמרינו בגליון הקודם הארכנו לבאר את הדין של 'הסמוך לכרך חרב'. במאמרינו זה נדון בהלכות של 'כרך מסופק והסמוך לו'.כפי שהארכנו בספרנו חומת בית שמש, האזור של העיר בית שמש זכה להסתופף בצמוד לשמונה ערים (!) קדומות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. הראיות של זיהוי כל עיר בפני עצמה, ו(כל אחת ומידת ודאותה השונה), ובצירוף של כולן יחדיו, נותנות לנו הסתברות גבוהה של זיהוי. כך מתאפשר לנו זיהוי של תא שטח תנכ"י גדול בו הסבירות לכך שהוא נמצא לפחות בסמיכות לעיר אחת המוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא גבוהה עד לכדי ודאית, כך נראה ענ"ד.
במאמר זה נעסוק בשאלת דין עיר מסופקת[2], נעסוק בנושאים הבאים:
א. דין הסמוך למקום מסופק.
ב. האם יוצאים י"ח בי"ד במקום מסופק?
ג. האם חיוב קריאה יומיים הוא חומרה או לכתחילה?
ד. האם יש צורך במנהג קדום כדי לקרוא יומיים?
♦
פרק א' - דין הסמוך לעיר מסופקת
לפי הברכי יוסף
המשנה ברורה (סימן תרפ"ח באור הלכה ד"ה או שסמוכין להם) פסק בשם הברכי יוסף: "אם בכרך קראו בי"ד ובט"ו מספק, הכפרים הנראים והסמוכים קוראים בי"ד".הברכי יוסף (סימן תרפ"ח ס"ק ט) מנמק את דבריו: "והכי מסתברא דכיון דאעיקרא הא דסמוך ונראה חידוש הוא למגילה משא"כ בבתי ע"ח כמש"ל, תסגי לן ודאן דקרו בט"ו לחוד לדרוש סמוכים כמשפטן אבל היכא דכרכים גופייהו יספוק עלימו הסמוך והנראה דינן כעיירות דעלמא".
♦
קושיית החזון איש
על כך משיג החזון איש (או"ח קנג סק"ג): "ותימא דסמוך ילפינן ליה מקרא ואותו הספק שבכרך הוא ספק בסמוך שלו. וי"ל כיון דבן כרך יוצא בי"ד אלא בשביל שלא יעקר זמן כרכים בידים התקינו חכמים לקרות בט"ו וזה לא שייך כל כך בסמוך. אבל אין לן לחלק בין כרך להסמוך לו בלי מקור וסתמא שוין הן".החזון איש מקשה על הברכי יוסף מנין לו חלק בין כרך מסופק לסמוך לו בלי מקור? הרי זו דרישתו של החיד"א בעצמו (ברכי יוסף חושן משפט סימן כה סעיף ג): "אין לדון מסברא רק צריך לבקש סמך מהגמרא או מהפוסקים - מהר"י הלוי בתשובה סי' מ"ב".
♦
מענה לברכי יוסף
עיון בברכי יוסף בסוגית "כרך שחרב" מראה מהו המקור לדבריו: "דהא דסמוך ונראה קורין בט"'ו היינו דוקא כאשר הכרך בציביונו ובקמתו ובקומתו דהקריאה של בט"ו, אז הוא דסמוך ונראה גרירי אבתריה... דאמרו בירושלמי מגילה: "קל הוא שהקלו בקריאתה"... ומאחר דאעיקרא הא דסמוך נראה חידוש הוא במגילה שהקלו משא"כ בבתי ערי חומה, תסגי לן היכא שהכרך עודנו עומד על כנו... מהיכא תיתי לקרואה בעיר הקרובה אליו בט"ו?! דאעיקרא כשהכרך בצביונו זו קולא יתירה".כלומר: ראוי ל"סמוך", ע"פ הברכי יוסף, להיות בעל מעמד חלש יותר מהכרך עצמו מהסיבות הבאות:
א. הסמוך הוא תלוי ונגרר אחר הכרך ולא בעל דין עצמאי.
ב. הסמוך לכרך הוא דין מחודש ובגדר "קולא" ע"פ הירושלמי, ואפילו "קולא יתרא", ולכן יש להעמיד את חידושו על כרך ודאי בלבד.
אמנם, לא די בכך, והדרישה למקור המחלק בין הכרך עצמו והסמוך לו ומבליט את חולשתו של הסמוך על פני המוקף, קיימת בעינה. ואם כן, יש למצוא מצב שהם לא הולכים תמיד יחדיו, ויהיה למוקף דין ט"ו ולסמוך דין י"ד.
ואכן, לפי האופן בו הסביר החיד"א את הגמרא הירושלמית בסוגית "כרך שחרב", גמרא זו יכולה להיות המקור לפסק של החיד"א בסמוך לעיר מסופקת.
כפי שהארכנו בגליון הקודם, החיד"א מביא שתי אפשרויות בסוגית כרך שחרב (ע"פ הבנתו בר"ן):
א. הסמוך לכרך השומם מחוייב בדין מוקף, מפני שפוטנציאלית גם הכרך מחוייב, על אף שלא קראו בו בפועל[3].
ב. הסמוך לכרך שומם, יהיה דינו בי"ד ולא בט"ו, ורק אם יכנס אדם לכרך החרב, יהיה דינו של הסמוך בט"ו[4].
נטייתו של הברכי יוסף היא לאפשרות השניה. ואם כך מצאנו את המקור המבוקש: מתקיים מצב בו יש חיוב ט"ו במוקף אך בסמוך לו אין דין מוקף.
♦
עצם זה שחיסרון קל של חוסר מימוש דין מוקף בכרך כבר מבטל את דין מוקף בסמוך, הוא ההוכחה שכל מצב קל בו "תקיפותו של הכרך כמוקף" אינה חזקה, מצב זה מבטל את דין מוקף בכרך.
כך הוא הדבר אצלנו, סובר הברכי יוסף. העיקרון בדין סמוך למקום חרב מלמד אותנו מה הדין בסמוך למקום מסופק.
♦
האם נכון להלכה שדין סמוך למקום מסופק יהיה כפרזים?
נראה לפע"ד לומר שלא כך הוא, מהסיבות הבאות:א. עיקרון הברכי יוסף לא נפסק להלכה:
ע"פ הברכי יוסף, התקנה של מגילה בט"ו נתקנה על הכרך ולא ישירות על הסמוך לכרך, ורק ואגב הכרך, נתוסף הסמוך לו. עיקרון זה, כאמור, נשלל ע"י הרשב"א והריטב"א בהסבר הגמרא הירושלמית, ראשונים שאותם לא ראה החיד"א.
אם כך, מכיון שהעיקרון של תלות הסמוך בכרך נשלל להלכה, גם בהלכה של הסמוך למקום מסופק הדין צריך להיות שלא כברכי יוסף, ואם כן, דין הסמוך כדין הכרך המסופק, ויש לקרוא גם בי"ד וגם בט"ו.
כך מעיר הרב צבי מיכל שפירא (ציץ הקודש סימן נג אות ו) על דברי המשאת משה והברכי יוסף: "ולפענ"ד יש להעיר בזה לפי דברי הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל, דגם הסמוך לעיר הרי הוא כעיר, וא"כ ממ"נ נגררים אחר העיר, דאם הוא כרך צריך להיות נגרר מטעם סמוך לכרך, ואם הוא עיר הרי"ז נגרר מטעם סמוך לעיר, ומדוע יתעלה כחו במה שאינו ברור זה לנו?! הא סו"ס איכא ממ"נ".
ב. פאת השולחן[5] - יש דין יומיים לסמוך למקום מסופק:
בשאלת סיבת חיוב העיר צפת יומיים, הסביר פאת השולחן[6] (סימן ג אות ט"ו) שחיובה הוא מכח זה שהיא נראית מטבריה. מכאן שלמרות שטבריה היא עיר מסופקת, בכל זאת בכוחה לחייב את הערים האחרות יומיים.
ג. לסמוך יש דין עצמאי:
כפי שהארכנו לבאר בדעת הראשונים והגר"א בגליון הקודם, הסמוך לכרך, יש לו דין עצמאי. לכן, גם אם הדין היה שפקע מהכרך החרב דין מוקף, עדין הסמוך לו נשאר בדין מוקף. מה שאומרים על הסמוך 'שאין בו אלא חידושו', אינו מחלק בין הכרך לסמוך לו כשיש ספק משום שהסמוך קיבל מעמד כשל הכרך. אותו הספק שיש בכרך קיים גם בסמוך לו.
ד. במקום שיש ספק חזק שאני:
בשו"ת יד נתן (או"ח עמ' רלב) לרב נתן אורטנר זצ"ל מובא בשם הגאון הרב אוירבאך אב"ד דטבריה זצ"ל, כי במקום בו יש ספק חזק, כמו טבריה, גם הפוסקים הקובעים שסמוך למקום ספק דינו בי"ד יודו שיש להחמיר ולקרוא גם בט"ו. מכאן הסיק הרב אורטנר לעיר לוד. ומכאן נראה להסיק גם לבית שמש, שהתימוכין לזיהויה בעיר הסמוכה לשמונה ערים קדומות[7] הם מסתברים ביותר.
♦
סיכום
ההלכה בדין סמוך למקום מסופק, לכאורה ראויה היא להיות כמו בכרך בחיוב יומיים בקריאת מגילה. זאת היא דעת החזון איש. נראה שאין הלכה כברכי יוסף, משום שהעיקרון של פסיקתו שדין הסמוך טפל לדין מוקף סותר דברי ראשונים והגר"א. כך גם סוברים ציץ הקודש ופאת השולחן.ונראה שגם לברכי יוסף, והמשנ"ב הפוסק כמותו, במקום שיש ספק חזק שאני.
♦
פרק ב' - עיר מסופקת – האם אפשר לצאת י"ח בי"ד?
הקדמה
יש טענות האומרות כי במקום מסופק יש לקרוא בי"ד בלבד, מהסיבות הבאות:א. "הכל יוצאים בי"ד" כדברי הירושלמי, ולכן בספק אפשר לסמוך על כך, וזו "רשת ביטחון" שדי לסמוך עליה במצבי ספק.
כך כותב הרב שריה דבליצקי: "... ואפילו יהיה ספק ואפילו יהיה ספק זה לא ספק סביר ושקול אלא ספק רחוק, הרי כי הודאות הגמורה של יציאת ידי חובה בי"ד, על סמך הנאמר: "הכל יוצאין בי"ד", מכריעה לצד י"ד…".
ב. זו מחלוקת, ובדין דרבנן ההכרעה היא לקולא.
"... גם לדעת הרמב"ם יום ט"ו הוא לכל היותר רק מתקנת חכמים ולא מדברי בלה. ומכיון שזוהי מחלוקת ראשונים בדרבנן אם תיקנו גם בט"ו, היה מקום לומר שבט"ו סד"ר לקולא, אלא מכיון שהשו"ע פסק כדעת הרמב"ם יש לנהוג גם בט"ו, אולם רק במקום שכבר נהגו כך יש לנהוג יומיים מספק, אך במקום שלא נהגו אין חיוב, אלא רק ממידת חסידות" (מתוך הסכמתו של הרב יעקב אריאל לקונטרס "פורים בבאר שבע" של הרב שמואל דביר).
ג. קריאה יומיים תלויה במנהג. יש טענה כי לא ניתן לחדש קריאת מגילה בט"ו משום שיש צורך במסורת של קריאה פעילה באותו מקום שעברה מדור לדור. יש הנסמכים להוכיח זאת מלשונה של מסכת סופרים: "מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין, הכל כמנהג המדינה".
ואם כך, אם אין בבית שמש מנהג קיים של קריאה יומיים, אין שום חיוב בכך.
כמובן שאין בכוחנו הדל לחלוק על גדולי עולם אלו שהזכרנו, אך תורה היא וללמוד אנו צריכים, וננסה לעיין בסוגיות אלו, והדברים יוצבו כשאלה בפני רבותינו.
♦
א. אסור לסמוך על "הכל יוצאין בי"ד" לכתחילה
הלכה רווחת[8], היא בירושלמי ש"הכל יוצאים בי"ד". להלן נראה שני פירושים לקביעה זו, אחד היותר ידוע, והשני ע"פ הגדרתו של הרשב"א ועוד ראשונים נוספים.הפירוש הידוע (ע"פ הגר"א והפרי מגדים): אף על פי שדין מוקפין הוא בט"ו באדר, הבסיס המשותף של פרוזים ומוקפים כאחד הוא בי"ד באדר. מכאן נגזרת ההלכה שבן כרך שקרא בי"ד יצא בדיעבד ידי חובה, וכדברי הירושלמי (שקלים א א): "לא מסתבר אלא לשעבר (דיעבד) אבל לבוא (לכתחילה) לא".
הגר"א גרס אחרת בגמרא זו, והסביר כי ההלכה "הכל יוצאין בי"ד" מדברת גם על לכתחילה: "לא מסתברא לשעבר אלא לבא".
וכך מסביר הגר"א את דברי הגמרא (הגהות הגר"א על מסכת שקלים): "הא דאמר רבי חלבו "הכל יוצאין בי"ד" לא בא לאשמועינן שאם קרא בי"ד ועבר יום ט"ו שיצא בקריאת י"ד, דמאי קמ"ל? מאי דהוה הוה!? אלא אתא לאשמועינן דלהבא לא, שאם קרא בי"ד ועדין יום ט"ו לפניו, נמי אין צריך לקרוא בט"ו שכבר יצא בי"ד שהוא זמן קריאה".
מסביר הגר"א: רבי חלבו האומר את ההלכה ש"הכל יוצאין בי"ד" ודאי דיבר לא רק על דיעבד אלא אף על לכתחילה, כלומר: מדובר במצב בו אדם קרא בי"ד ועוד יום ט"ו לפניו, ועל מצב זה אומר רבי חלבו שהוא פטור מקריאה בט"ו.
מוסיף הגר"א (שם) ומבאר את הגמרא: "... היינו מספק שמא הוא כרך, וצריך לקרות בט"ו, ואם כן, איך נאמר שלכתחילה יקראו בי"ד תמיד ותעקר זמן כרכים? אלא על כורחך דלכתחילה לבן ט"ו אסור לקרות בי"ד, אבל בההיא דרבי חלבו איירי דאם קרא פעם אחת באקראי שיצא, בכהאי גונא לא מעקר זמן כרכים".
כלומר: סובר הגר"א שאסור לבן כרך לקרוא בי"ד, וכלשון הגמרא (ירושלמי שקלים א א): "אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים בידיך".
אך אם קרה הדבר בטעות[9], יצא בן כרך ידי חובה בקריאה בי"ד ואינו צריך לקרוא בט"ו.
ב. לפי כל הראשונים: אין המוקף יוצא בדיעבד בי"ד
הרשב"א: נאמר על הספקות בלבד
הרשב"א (ד: ד"ה "אלא כל הנדחה") מגדיר לנו את המושג "הכל יוצאים בי"ד" באופן שונה מהביאור שראינו לעיל: "די"ד זמן קריאה לכל הוא, כלומר לרוב הקוראים וכדאיתא בירושלמי".כלומר: המושג הלקוח מהירושלמי ש"י"ד זמן קריאה לכל הוא" מדבר על מצב מסופק בו הכל יוצאים בי"ד משום שהולכים אחר הרוב.
♦
דעת המאירי
כדברי הרשב"א כן משתמע גם מהמאירי (בית הבחירה מגילה ב): "בני כרכים שקדמו לי"ד לא יצאו וחוזרים וקורין... בהדיא אמרו: "זמנו של זה לא זמנו של זה". ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו: "הכל יוצאין בי"ד" לא נאמר זה אלא על הספיקות".המאירי כותב שבדיעבד בן כרך לא יוצא ידי חובה, וש"הכל יוצאים בי"ד" נאמר על ספקות. כלומר, משום שרוב קוראי המגילה הם בי"ד, נידונים כל הספקות כפרוזים.
♦
סתירה בתוך הירושלמי
יש לציין שהסבר זה אינו תואם את הירושלמי במסכת מגילה פרק שני הלכה ג. שם נאמר כי "הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה" מוסב על בן כרך ודאי ולא מסופק. אף שנח היה לפרש את המושג "הכל יוצאים בי"ד" באותו אופן בשני המקומות, הרשב"א והמאירי בחרו לתת בכל גמרא פירוש שונה למושג זה.♦
דין דיעבד לרשב"א
מה יסבור הרשב"א במקרה בו בן כרך שקרא בי"ד?"ובני עיירות שקראו בט"ו ובני כרכין שקראו בי"ד לא יצאו דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה". (רשב"א דף ב. ד"ה אלא שהכפרים).
♦
נביא כעת ראשונים נוספים העוסקים בדין דיעבד של בן כרך:
דעת הראב"ן
ראב"ן סי' תנא (דף מ"ה ע"א): "הקורא מגילה למפרע לא יצא דכתיב "נזכרים ונעשים": מה עשיה למפרע לא, דמוקפין שקראו בי"ד לא יצאו, אף זכירה שהיא הקריאה למפרע לא".♦
דעת הריטב"א
בנוגע לשאלת הירושלמי האם בן כרך יכול להוציא ידי חובה בן עיר בי"ד, מסתפקת הגמרא, ושני צדדי הספק הם:א. אינו מוציא, כי "כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן".
ב. מוציא, כדעת האומר "הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה". (מגילה ירושלמי פרק ב הלכה ג).
הריטב"א (ב: ד"ה אלא שהכפרים) דוחה להלכה את האפשרות השניה וקובע: "בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניהם וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל".
כלומר: ההכרעה היא שאין הלכה כפי האומר ש"הכל יוצאין בי"ד" ולכן אין מוקף יוצא בדיעבד בי"ד.
♦
דעת הרמב"ם ועוד ראשונים
הסברם של הרשב"א והמאירי למילים "הכל יוצאים בי"ד" מסייע לנו להבין את דעתו של הרמב"ם וראשונים נוספים בשאלת דין דיעבד של מוקף ודאי.וז"ל הרמב"ם (מגילה א יא): "עִיר שֶׁהִיא סָפֵק... וּמְבָרְכִין עַל קְרִיאָתָהּ בְּי''ד בִּלְבַד הוֹאִיל וְהוּא זְמַן קְרִיאָתָהּ לְרֹב הָעוֹלָם".
ובתשובות הרמב"ם (תשובות הרמב"ם א שאלה קכ"ד [מופיע כסימן ק"ה בשו"ת פאר הדור]): "וכל מקום מסופק אם הוא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לא קוראים בי"ד ומברכין לפניה ולאחריה, שי"ד זמן קריאה לכל הוא. וקוראין בט"ו ואין מברכין לא לפניה ולא לאחריה".
אם ההסבר של "הכל יוצאים בי"ד" הוא כהסבר הראשון שביארנו, דהיינו: שבדיעבד יוצא בן הכרך י"ח בי"ד, לא יהיה מובן מדוע משתמש הרמב"ם במשנה תורה בנימוק "והוא זמן קריאתה לרוב העולם" ולא בנימוק שבדיעבד יוצא בן כרך בי"ד, שהוא הנימוק היותר חזק.
מכאן נראה שדעת הרמב"ם היא כדעת הרשב"א והמאירי, ולכן משתמע מהרמב"ם שאף בדיעבד, בן כרך לא יצא י"ח בקריאה בי"ד.
מלבד הרמב"ם, נראה שגם הגאונים, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והטור כך סוברים. הנימוק שמובא ע"י כולם לכך שהקריאה היא רק בי"ד במקום מסופק או הקביעה שגם אם קוראים יומיים, הברכה תהיה דוקא בי"ד הוא: "רוב עיירות קוראים בי"ד". א"כ, משמע שהגאונים, הרמב"ם, הטור, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הראב"ן והמאירי, כולם סוברים שמוקפים לא יוצאים בדיעבד בי"ד.
♦
פרק ג' - מחלוקת אחרונים
מחלוקת בנושא זה להלכה אנו מוצאים רק אצל האחרונים.מהר"י בן חביב[10], פרי חדש וערך השולחן סוברים כי מוקף אינו יוצא חובה בי"ד אף בדיעבד.
ולעומתם, הגר"א[11] והפרי מגדים סוברים כי מוקף יוצא בדיעבד בי"ד.
עיון בדבריהם מורה כי מחלוקתם היא בשאלה: האם הבבלי חולק על הירושלמי?
ההלכה הירושלמית "הכל יוצאים בי"ד" לא נאמרה בתלמוד הבבלי, ואם נפרשה כאמירה העוסקת בדין דיעבד של מוקפין, נשאלת השאלה: האם דברי הירושלמי סותרים את דברי הבבלי: "זמנו של זה לא זמנו של זה" (מגילה ב)? כלומר: האם דברי הבבלי, שזמני המוקף והפרוז שונים, נכונים רק לכתחילה או גם בדיעבד?
בזה נחלקו האחרונים.
הפרי חדש וערך השולחן: מחלקות בבלי וירושלמי. הלכה כבבלי ולכן אין מוקפים יוצאים בדיעבד.
הגר"א והפרי מגדים: הבבלי דיבר על לכתחילה והירושלמי דיבר על דיעבד.
הגר"א (ביאור הגר"א תרפח, ח) ביאר את הרמב"ם על פי שיטתו, ונימק את סיבת הברכה בי"ד במקום מסופק בנימוק שמוקפים יוצאים בדיעבד בי"ד. הקושי הגדול הוא איך דבריו נכנסים בדברי הרמב"ם, שנתן נימוק אחר ופחות חזק משל הגר"א: "הוֹאִיל וְהוּא זְמַן קְרִיאָתָהּ לְרֹב הָעוֹלָם", וצ"ע.
♦
מהי ההלכה?
המשנה ברורה בשער הציון (סימן תרפ"ח סק"ח) פסק לכתחילה כפרי חדש ובדיעבד כפרי מגדים והגר"א. הנ"מ תהיה בן כרך שקרא לבן עיר, האם יוצא בקריאתו. המ"ב סובר שלכתחילה לא יקרא ואם קרא אז יצא. הגר"ע יוסף אף הוא פסק כפי המשנה ברורה (יביע אומר חלק א או"ח סימן מג אות ט"ו וכן בחלק ז סימו נח אות ו) [אולם ראה לקמן].אולם היו שהשיגו ועירערו על הלכה זו, משום שכל הראשונים פסקו שאף בדיעבד אין מוקף יוצא בי"ד:
א. "בודאי דלא ראה (הפרי מגדים) דברי הריטב"א שלא נדפס בימיו דשם מבואר שגדולי הראשונים פסקו הך בעיה דירושלמי לחומרא... דאילו הוי חזי לדברי הריטב"א הוי הדר ביה" [רבי רחמים חי חיותא הכהן, בספרו תקפו של נס (בסוף הספר, פרק ג הלכה ט)].
ב. "אולם איני יודע למה הכריע כן להלכה (הרב עובדיה יוסף) אחר שמצא שתי ראשונים המסייעים לפרי חדש, ובפרט דאנו קיבלנו הוראות הפרי חדש במקום שאינו חולק על מרן הבית יוסף, וכמו שכתב הגאון רבי יונה נבון בתשובות נחפה בכסף (ח"ב הלכות פסח טז:)" [הרה"ג משה שמואל דיין, בספר גם אני אודך, חלק ד, של הרב גמליאל רבינוביץ, עמ' רמ"ח].
ג. אין ספק שלו היו שולטות עיניו הקדושות (של הגר"א) בריטב"א ובמאירי שכתבו מפורש שבני ט"ו לא יוצאים בי"ד ואפילו בדיעבד... שכן ראוי להיות חוזר. [ברית אברהם לרה"ג יוסף שבתאי שני סימן כ"ד].
ד. הרה"ג שמעון מועלם בספרו "כרכים ומוקפים" פרק יז (יצא בשנת תשע"ו) האריך מאוד לבאר נושא זה בספרו, וזו מסקנתו: "על פי דברי כל הראשונים וחלק מהאחרונים, אזלו להם כל דברי האחרונים שכתבו שאף מי שהוא ודאי בן ט"ו יוצא ידי חובה בי"ד, וזה אינו נכון, שמבואר בכל הראשונים והפרי חדש להיפך, ועוד חזינן... שאף הספיקות לא יוצאים י"ח בי"ד בלבד".
ה. על דברי הגר"ע יוסף כתב הרב מועלם: "אם היה רואה היביע אומר לדברי כל הראשונים שהבאנו לעיל, שכולי עלמא סבירא להו כהפרי חדש, ואין אפילו ראשון אחד שמשמע להו דלא כהפרי חדש, פשיטא שהיה פוסק הלכה למעשה כדעת הפרי חדש ודלא כשאר האחרונים".
ו. הגר"ע יוסף בעצמו, במהדורה חדשה של ספרו יביע אומר חלק ז הוסיף מקור מהראב"ן כראיה לפרי חדש, ולפיכך נשאר בצ"ע.
ז. הראשל"צ, הגר"י יוסף, המשיך את דברי אביו, והביא מקורות נוספים כשיטת הפרי חדש - את הרשב"א והמהר"ם בן חביב, וכך כתב (ילקוט יוסף, פורים תשע"ו, עמ' 47): "ולפי זה, בצירוף דברי הרשב"א והמאירי הנ"ל, נראה שהעיקר כדברי הפרי חדש, דבן כרך שקרא בי"ד לא יצא ידי חובה".
♦
סיכום
אמנם הגר"א והמשנה ברורה פסקו שבדיעבד בן כרך יוצא י"ח בקריאה בי"ד, אולם דבריהם הם לכאורה בניגוד לכל הראשונים, ולכן פסקו רבים שאינו יוצא בדיעבד.♦
פרק ד' - הכל יוצאים בט"ו
הגמרא הירושלמית אומרת את הדברים הבאים (מגילה א א): "כל החודש כשר לקריאת מגילה... ובלבד עד ט"ו".ירושלמי זה לא נפסק להלכה אלא רק לשעת דחק, כשבן י"ד לא יכול לקרוא בזמנו, אז סומכים על הלכה זו, וכך מביא הבית יוסף: בן עיר שהיה בספינה או בדרך ולא היה עמו מגילה, נזדמנה לו בט"ו, קורא אותה בט"ו וה"ר יעקב הביא ראי' לדבריו מדגרסינן בירושלמי: "כל החודש כשר למגילה ובלבד עד ט"ו". ואם יש מי שמסתפק בדבר יקרא בלא ברכה. [בית יוסף סי' תרפ"ח בשם שבולי הלקט סי' קצ"ה וכן הכלבו סימו מ"ה ד"ה בן]
כן נפסק להלכה בשו"ע סוף סי' תרפ"ח, ונחלקו האחרונים האם יכול אף לברך:
לדעת הט"ז (סק"ט) – מברך.
ואילו לדעת המג"א (סקי"ב) – קורא ללא ברכה.
הלכה זו מוזכרת ע"י מהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול סוף סימן א) כצירוף להעדפת קריאה בט"ו על פני י"ד.
על כל פנים, אנו לומדים מכאן שבן עיר הקורא בט"ו יוצא ידי חובת מגילה כדין מצוה שלא בזמנה[12], ולט"ז, המחייב במצב זה אף ברכה, יתכן שעל פיו נחשב לבן העיר הקורא בט"ו כמצוה בזמנה[13].
חשיבותה של הלכה זו היא בכך שיש בה בגדר "רשת ביטחון" מפני החשש בהכרעה להקל על הציבור ולא להטריחו לקרוא יומיים מגילה, אלא להסתפק בקריאה בט"ו בלבד במקום בו מסתבר לראותו כמוקף.
♦
סיכום
א. "הכל יוצאים בי"ד" נאמר על א. עיירות מסופקות ב. במצב של דיעבד בלבד.ולכן: א. מוקף ודאי הקורא בי"ד לא יצא ידי חובתו.
ב. יש בכך ביטול מצות כרכים בידיים ופגיעה בכבודה של ארץ ישראל.
ב. אמנם המ"ב והגר"א קבעו ש"הכל יוצאים בי"ד" נאמר גם על מוקף ודאי, אבל דבריהם באים בסתירה לדעת כל הראשונים.
ג. פרוז שקרא בט"ו יוצא י"ח בדיעבד, אמנם כמצוה שלא בזמנה.
♦
פרק ה' - עוד בעניין קריאה בי"ד בלבד במקום מסופק
לגבי הטענה שיש ללכת לקולא ולא לקרוא מגילה בט"ו, משום שזהו דין דרבנן וספק דרבנן לקולא, נרצה להעיר מספר הערות ולטעון את הדברים הבאים:א. לגבי הפסיקא לקולא
א. זו מחלוקת אם מצווה מדברי נביאים נוהגים דאורייתא ולחומרה או כדרבנן ולקולא.ב. "מגילה וחנוכה שהוא פירסומי ניסא לא אזלינן בספקיהן לקולא והוו כדברי
תורה" [רבי רחמים חי חיותא הכהן, בספרו תקפו של נס (בסוף הספר, פרק ג הלכה ט)].
ג. הרי הלכה פסוקה היא ברמב"ם ובשו"ע שבמקום מסופק יש לעשות פורים יומיים, ומנין לחלק בין מקום שכבר יש בו מנהג לקרוא יומיים למקום שעדין לא נהגו, כי לא התפתח מנהג מתוך חוסר מודעות?
♦
ב. מדוע הפסיקה לקולא לא תהיה לקרוא רק בט"ו?
אמנם "הכל יוצאין בי"ד", אך מאידך יש גם צד שני: "אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים בידיך" [שקלים ירושלמי א א].ומבאר הגר"א בהגהותיו על המסכת: "דמקום שנהגו לקרות שני ימים, היינו מספק שמא הוא כרך וצריך לקרות בט"ו, אם כן איך נאמר שלכתחילה יקרא בי"ד תמיד ותעקר זמן כרכים?!".
ומוסיף הגר"א: "דלכתחילה אסור לבן ט"ו לקרות בי"ד".
אם כן, ביטול קריאה בט"ו הוא בעייתי משום ביטול כרכים בידים!
מהי חומרתו של ביטול מצות כרכים? חכמים דאגו ל"כבודה של ארץ ישראל" וקבעו משום כך קריאה יומיים גם במקום מסופק. המציאות בה בפועל רק ירושלים נכנסת לגדר מוקף, ורק עוד שני ישובים בלבד קוראים יומיים (ועוד בתי כנסת בודדים בעוד שישה ערים בארץ) היא בגדר עקירת זמן כרכים ובזיונה של הארץ!
מקום עם הסתברות גבוהה, למרות שעדין נשאר צד של ספק, ראוי לכאורה לראות אותו כודאי:" היכא דאיכא ספיקא אלא דאיכא רגלים לדבר לאיסורא או להיתרא לא מיקרי ספק" [פרי חדש כללי הספקות בסימן ק"י ביורה דעה].
"באמת אומדנא ברורה - דין תורה יש לו שהוא נחשב כודאי גמור… בדרך כלל, במקום שמתברר להדיין בכלל אמיתת הענין, לא על פי איזה פרט של אומדנא, אלא מההיקף של כמה עניינים ביחד, זהו ענין ברור". [הראי"ה קוק בעזרת כהן סימן מא].
מדוע אם כן שלא תהיה ה"קולא", במקום שמסתבר שיש לו דין מוקף, אף שאינו ודאי, מדוע שלא יהיה דינו רק בט"ו?
♦
ג. הגאונים יודו בנידון דידן שיש לקרוא יומיים
דעת הגאונים היא שבמקום מסופק יש לקרוא בי"ד בלבד. הנימוק לכך הוא ש"רוב עיירות קוראים בי"ד".הגר"א (או"ח תרפ"ח סעיף ד) מבאר את הגאונים באופן הבא: "וכתבו הגאונים אע"ג דאמרינן דחזקיה קרי כו' מדת חסידות היה ועוד דוקא בא"י שהיו עריה ידועות בשעת התקנה מחמת בתי ערי חומה כו'".
שני נימוקים לדברי הגאונים:
א. קריאת מגילה יומיים המופיעה בגמרא היא מידת חסידות.
ב. הגאונים דברו על חו"ל ולא על ארץ ישראל.
נבחן את הנימוקים הנ"ל והקשרם לענייננו:
בחינת נימוק א - שו"ת מנחת יצחק – ספק חזק שאני:
בשו"ת יד נתן (סימן ל עמ' רלא) לרב העיר לוד, הרב נתן אורטנר הביא בשם שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן סא) וביאר, כי דברי הגאונים כי קריאה יומיים היא מידת חסידות בלבד נכונה רק למקום בו יש חשש שמא המקום מוקף, אך מקום בו יש "ספק חזק", כדוגמת העיר לוד, יודו הגאונים שיש לקרוא יומיים, ולא אומרים ספק דרבנן לקולא.
וכאמור לעיל, זיהויים של ערי החומה הסמוכות לבית שמש הם בעלי הסתברות גבוהה ביותר.
בחינת הנימוק השני - זיהוי ערים עם חומה מימי יהושע – בזכות הלכות ערי חומה:
הגר"א אומר שקריאת המגילה יומיים מספק היא דוקא בארץ ישראל משום שהיכולת לדעת על היות עיר מוקפת חומה מימות יהושע היא מחמת שמירת הלכות בתי ערי חומה שנהגו בערי ישראל.
על המסורת של ערי ישראל כערי חומה כותב גם הרשב"א (מגילה י:): "ומסתברא לי דכל הני מילי בארץ ישראל שבזמן התקנה היו עריהם ידועות ומקובלות בידם אי זו היא עיר ואי זו כרך מפני שהיה להם לדעת מחמת דין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים".
הכיצד ניתן לדעת אם עיר כלשהי נושאת חומה מלפני כ3400 שנה? בחו"ל קשה לדעת, אך בארץ ישראל הרבה יותר קל. המסורת ההלכתית של ערי חומה, הנוהגת רק בערים מוקפות מימי יהושע, היתה קיימת עד לימי בית שני והעידה על אותם ערים כמוקפות מימות יהושע.
ולדידן, אמנם מסורות אלו התנתקו מאיתנו, אולם ניתן לחדשם באופנים אחרים, כגון על פי מסורות של שימורי שמות, (מסורות הייחודיות לארץ ישראל בלבד), או עפ"י עדויות הידועות לנו לאורך ההסטוריה ונתונים נוספים, כפי שהארכנו מאוד בספרנו "חומת בית שמש".
♦
ד. תלות קריאת יומיים במנהג
יש טענה שיש לדייק ממסכת סופרים שדין מוקף תלוי במסורת העוברת מדור לדור עד ימינו של קריאת מגילה בט"ו באותו מקום: "מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין, הכל כמנהג המדינה".העלי תמר על הירושלמי (שקלים א, א) דוחה ראיה זו באופן הבא: "וכל זה הוא לפי ביאור המפרשים שמדובר בברייתא במקום שהיו מסופקים בו אם הוא מוקף חומה מימות יב"נ, אולם פירושם קשה דמקומות המסופקים לאו במנהגא תליא מילתא אלא משום דדינא הכי ואיך תלי לה הירושלמי במקום שנהגו כן רק מחמת מנהג".
העלי תמר מסביר את דברי מסכת סופרים באופן הבא: "בא"י נראה שהיה קיים מנהג כזה לקרא ב' ימים אף בכרך שהוא מוקף בוודאי מימות יב"נ".
כלומר: ע"פ העלי תמר, דין תלות במנהג המוזכר במסכת סופרים אינו בעיירות מסופקות אלא בכרך ודאי.
אולם פרשנים אחרים, כדוגמת הגר"א, ביארו את דברי מסכת סופרים שהמדובר הוא במקום מסופק. האם לשיטתם יש ראיה בצורך של מסורת קריאה בט"ו באותו מקום?
נראה שדי לבחון שאלה זו ע"פ המנהג לקרוא ביפו ולוד. מנהג זה החל רק במאה ומאתים שנים האחרונות. קודם לכן לא היו יהודים בערים אלו למשך מאות רבות של שנים, ולכן לא השתמר שום מנהג מהעבר, אלא מדובר בחידוש דין מוקף ללא מנהג קדום.
ומכאן שאלתנו נפשטת בפשטות: אין צורך במנהג קדום, ודברי מסכת סופרים אינם מצמצמים את האפשרות לקריאה בט"ו למקום בו יש מנהג קדום.
גדולי רבותינו בדורות האחרונים בחנו את אותם מקומות והכריעו שיש לקרוא יומיים. הם לא פסקו כי מדובר בספק דרבנן ולכן יש לקרוא בי"ד בלבד, אלא פסקו כפי פסק השו"ע, שבמקום מסופק יש לקרוא יומיים.
ולסיום נביא את דברי השל"ה הקדוש (חלק א [ורשה תר"ץ] חידושים למסכת מגילה עמוד פז): "ראוי ליחיד אשר יראת אלוהים בליבו להחמיר ולקרוא ממגילה כשרה גם בליל ט"ו ויום ט"ו, רק יקרא אז בלא ברכה. וכבר רמזתי שראוי לאדם ירא וחרד במצוות ומכל שכן במצוה עוברת... ראוי להיות זריז בה כהנה וכהנה".
♦ ♦ ♦