הגדרת כתיבה
מבוא
לגבי מזוזות נאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ" (דברים ו' ט', י"א כ'), לגבי ס"ת נאמר: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים ל"א י"ט), לגבי נתינת גט נאמר: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כ"ד א'), ולגבי עשית הציץ נאמר: "וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם" (שמות ל"ט ל') - וש לברר מה נקראת כתיבה לגבי כל אחת מהמצוות. עוד יש לברר אם בעת עשיית השי"ן בתפילין של ראש גם נאמרו דיני "כתיבה". עוד יש לברר מה המעמד ההלכתי של דפוס לגבי קדושת הדבר המודפס ולגבי הכשר גט וסת"ם מודפסים, והאם יש הבדל בין סוגי הדפוס השונים.♦
הגדרת כתיבה
איתא בפרק המביא גט (גיטין כ'.): "תנו רבנן וְכָתַב ולא חקק" - שגט החקוק בטבלא ע"י סכין אינו גט כי אינו נחשב שהגט נכתב, דהרי בעינן "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת"; ומקשה הגמרא: "למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס יצא לחירות, אבל לא בכתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרי" - ופירש"י שגט הרקום במחט אינו נחשב כתיבה "לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו תחובים" כלומר שריקמה רק מוטלת על הבגד ולכן אינה נחשבת ככתובה אולם כתב החקוק על טבלא ופינקס כשר לגרש בו עבד - אלמא חקיקת הגט נחשבת כתיבה; ומתרצת הגמרא: "אמר עולא אמר רבי אלעזר לא קשיא הא דחק תוכות הא דחק יריכות" - כלומר שהחקיקה הפסולה לגרש בה היא כאשר חקק רק את תוכות וצידי האותיות, ואינו נחשב כתב כי לא צייר את האותיות עצמן אלא הן נשארו כמו שהיו, ואילו החקיקה הכשרה לגט היא כשחקק את האותיות עצמן; והגמרא ממשיכה להקשות על המסקנא שחקיקת תוכות וצידי האותיות אינה נחשבת כתיבה: "ותוכות לא ורמינהו 'לא היה כתבו [של ציץ] שוקע אלא בולט כדינרי זהב' - והא דינרי זהב תוכות הן" - דמשמעות הברייתא היא שאף שבציץ נאמר דין כתיבה 'מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם', מ"מ יצירתו היתה על ידי הכאת קורנס על חותם שוקע הגורם לשקיעת צדדי ותוכי האותיות, ונמצא שהבלטת האותיות נעשית מאליה; ודוחה הגמרא: "כדינרי זהב ולא כדינרי זהב, כדינרי זהב דבולט ולא כדינרי זהב, דאילו התם תוכות הכא יריכות" - כלומר שדמיון הציץ להטבעת מטבע הוא רק לגבי התוצאה הסופית, שאותיות הציץ מובלטות, אולם תהליך יצירת הציץ לא היה על ידי הכאת קורנס על חותם שוקע אלא באופן שהבליט את האותיות עצמן [ונחלקו הראשונים כיצד ההבלטה נעשתה, יתבאר בהמשך].ממשיכה הגמרא בבירור כיצד יש לדון את הבלטת האותיות שעל המטבע בהכאת קורנס על חותם שוקע: "אמר ליה רבינא לרב אשי רושמא [חותם המטבע] מיחרץ חריץ או כנופי מכניף" - כלומר האם הכאת הקורנס גורמת לשקיעת תוכות וסביבות הצורה בלי שינוי בגוף הצורה עצמה, או שדחיקת התוכות והצדדים גורמת גם למתיחת הזהב לתוך שקעי הדפוס מתוך דוחקו ונחשב הדבר ככתיבה בידים ולא כיצירת האותיות ממילא [יתכן לפרש שהמחלוקת היא מה קורה במציאות, ויתכן שלכו"ע המציאות היא שצדדי האותיות נדחקים לתוך שקעי החותם ויוצרים את האותיות, אלא שנחלקו אם להתייחס להשפעה מועטת זו כמעשה גם בירכי האותיות], והנ"מ היא להכשר גט החקוק בחותם, ופושטת הגמרא: "אמר ליה מיחרץ חריץ" - כלומר שהחותם גורם רק לשקיעת התוכות והצדדים ואין להתייחס לדחיקת הצדדים לתוך החותם, ומקשה הגמרא שלא יתכן שדחיקת הצדדים אינה פועלת גם בירכי האותיות, שהרי כך היתה דרך יצירת הציץ: "איתיביה 'לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב', ואי סלקא דעתך מיחרץ חריץ הא בעינא מִכְתַּב [פִּתּוּחֵי חוֹתָם] וליכא", ומתרצת הגמרא שלעולם יתכן שרושמא [חותם] מיחרץ חריץ אלא שדמיון הציץ ליצירת המטבע הוא רק כלפי התוצאה שהכתב בולט ולא לגבי צורת ההבלטה: "כדינרי זהב ולא כדינרי זהב, כדינרי זהב דבולט, ולא כדינרי זהב דאילו התם מגואי והכא מאבראי" - כלומר שבעת יצירת המטבע החותם מכה באותו צד שהצורה בולטת בו, ואילו בציץ אינו כן, אלא האותיות עצמן מובלטות.
מדברי הגמרא ברור שהגדרת 'חק תוכות' אינה תלויה בפעולת חקיקה, אלא שכאשר המעשה נעשה בגוף האות - נחשב 'כתיבה' אפילו אם האדם לא כתב אותה, כגון כשחרט אותה או הבליט אותה; אולם כאשר המעשה אינו נעשה בגוף האות אלא מחוץ לה ונמצא שהאות נוצרה, ניכרת או מובלטת מאליה - נחשב 'חק תוכות' ופסול, כגון כשחרט את צדדי האות או שהשקיע את צדדי האות בחותם, וכדו'. וכן מצאנו בתוס' (סנהדרין כ"א: ד"ה כתב, על פי הבנת הברכי יוסף יו"ד רע"א ה') שכתבו שכשהאות ניכרת בלבנוניתה על ידי זה שהאדם מילא את הקלף בדיו פרט למקום האותיות - נחשב 'חק תוכות'; ז"ל המאירי (קרית ספר ב' ב' ד"ה ואף): "בחק תוכות אינו כלום - הרי האות נעשית מאיליה ולא עשה מעשה בגוף האות, אבל חק ירכות - הואיל וחקק גוף האותיות כתיבה היא", וכן לשון הרמ"ע מפאנו (ל"ו): "וכל שהמעשה בגוף האות מיקרי חק ירכות וכשר".
ראה במאמרי 'תיקון אות לאחר שנפסלה' (בספרי 'בינה הגיגי') שנחלקו הסמ"ק הרשב"א והרא"ש בשאלה אם ניתן לתקן אות שנכתבה כדין, ולאחר מכן נפלה עליה טיפת דיו וקלקלה את צורתה, וז"ל הסיכום: סיכום דברי החזו"א: הירושלמי המתיר להפריד נגיעה שלאחר השלמת האותיות, ופוסל בנגיעה לפני השלמת האותיות; הסמ"ק למד מהירושלמי שאף שנגיעה פוסלת - מותר להפריד לאחר שחל שם האות, וממילא התיר לגרר דיו שנפל על האות לאחר כתיבתה, אף אם בטלה צורתה; הרשב"א הבין שהירושלמי לא הצריך לגרר את הנגיעה שלאחר השלמת האות, ומיירי רק כשצורת האותיות ניכרת ולכן הן כשרות כמות שהן, אך אין להכשיר גירוד נגיעה שלפני השלמת האות - כי עדיין לא חל עליה שם אות, ותקנתה רק במחיקת כל האות, וממילא גם אין להתיר לגרד את הדיו שקלקל את צורת האות אף אם הקלקול נעשה לאחר השלמתה; ולדעת הרא"ש, הירושלמי מכשיר נגיעה שלאחר השלמת האות אפילו ללא גירוד - כי הוא סובר שאין צורך בהקפת גויל לאחר כתיבת האות, ואילו הבבלי פוסל אף בנגיעה שלאחר הכתיבה, והכריע הרא"ש שאם לא השתנתה צורת האות מותר לגרד אף נגיעה שלפני השלמת האות, שיתכן שהירושלמי פסל רק עד שיגרד, אך אינו מועיל לגרד נגיעה ששינתה את צורת האות אף אם נעשתה לאחר הכתיבה, וה"ה שלא יועיל לגרר כתם שנפל על האות לאחר כתיבתה ושינה את צורתה, והשו"ע הכריע כרא"ש [ולכן ניתן לגרד נגיעה שלפני השלמת האות, כשלא השתנתה צורתה, כרא"ש ולא כרשב"א]; אמנם, הבה"ל צירף את שיטת הסמ"ק להתיר להפריד אות ה' שרגלה התחברה לגגה בנגיעה דקה, לאחר השלמת כתיבתה, במקום הדחק וכשאין תקנה למחוק את האות, כגון שלאחריה כבר כתב שם קודש, ונשאר בצ"ע.
מלשון רש"י (גיטין כ'.): "הא דחק תוכות... אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות" היה מקום לומר שה'כתיבה' הנצרכת היא שהאדם יצייר את האות ממש, וכן שיחרוט או יבליט אותה על ידי פעולה הדומה לציור, כלומר פעולה איטית על כל חלק מחלקי האות, לאפוקי פעולה הנעשית בבת אחת - כגון יצירתה בחותם, אולם פשוט שדיוק זה אינו נכון, שהרי לפ"ז הדיון אם חותם מיחרץ חריץ או מיכנף כניף אינו רלוונטי, כי גם אם מיכנף כניף עדיין אין כאן מעשה ציור.
א. למסקנת הגמרא חותם שוקע נחשב מיחרץ חריץ - וממילא יצירת אותיות בולטות על ידי חותם שוקע נחשבת חק תוכות ואינה 'כתיבה', בין במטבע העשויה ממתכת קשה ובין בציץ העשוי ממתכת רכה ובין בגט הנכתב על נייר או קלף וכדו', וכתב רש"י שה"ה לחותם שוקע היוצר אותיות בולטות בפינקס - ואין אומרים שרואים את הצדדים כאילו הם נכנסים לתוך השקע [כי אז היה נקרא "מיכנף כניף" - שהוא חק יריכות, הנחשב מעשה בגוף האותיות]; אמנם - אין הכרח לומר שמסקנת הגמרא היא שחותם שוקע הוא בודאי מיחרץ חריץ, אלא עדיין יתכן לומר שהמסקנא היא רק שיש לחוש שמיחרץ חריץ, אבל באופן שצד המיחרץ חריץ יהיה לקולא - יתכן שיש לחוש שמיכנף כניף, כפי שיתבאר.
הרמב"ם (כלי המקדש ט' א'-ב') כתב: "כיצד מעשה הציץ: עושה טס של זהב... וכותב עליו שני שיטין... והאותיות בולטות בפניו, כיצד - חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט" - הרי שפירש שהאדם חופר את האותיות, ואילו הראב"ד (שם) פירש: "א"א אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו, ומדובק בשעוה שאמר אינו כלום" - הרי שנחלקו אם הבלטת האותיות נעשית על ידי חפירה או על ידי הכאה. הכס"מ ביאר שהרמב"ם פירש שגם צריך לכתוב על הציץ את האותיות משום הפסוק וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב, וגם צריך שיחפור מאחריו משום הפסוק וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, והוסיף לפרש שאין כאן מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לראב"ד אם מועילה הכאה, כי גם הרמב"ם מודה שניתן ליצור את האותיות על ידי הכאה, אלא שהרמב"ם לא כתב דרך זו או מפני שכשהאדם מכה בדפוס אינו יכול לכוון שהאותיות שפיתח תבאנה בדיוק כנגד האותיות הכתובות, או מפני "דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס" [נ"ל שאין כוונתו לומר שלרמב"ם דפוס כלל אינו נחשב ככתיבת האותיות, אלא רק לומר שלשון פִּתּוּחֵי חֹתָם משמעה שעושה פיתוחים ולא שמכה - ולא הבנתי את ההכרח לומר כן, כי אינו מוכח מהרמב"ם שגם כתב וגם חפר אלא יתכן שכוונתו רק לומר שכותב על ידי חפירה, והשגת הראב"ד נובעת רק מכך שהגמרא אומרת שיצירת הציץ היתה כהכאה על מטבע, כלומר בדפוס (ולא ע"י חפירה=חריטה), ולכן אין הכרח לדברי הכס"מ שדפוס אינו בכלל פִּתּוּחֵי חֹתָם; ביביע אומר (ג' יו"ד י"ד) סבר שאותיות השם צריכות להכתב כסדרן, ולכן הסביר שהרמב"ם נקט שחופר את האותיות ולא שמכה בדפוס כדי שיוכל לכותבן כסדרן - ולא הבנתי את ההכרח, כי הרי ניתן להכות אות אחר אות; לענ"ד נראה לומר שהרמב"ם לא התכוון לחדש עקרון שהכאה בדפוס אינה נחשבת 'כתיבה', ומה שכתב כאן לשון 'חפירה' הוא מפני שהסתבר לו שבציץ עשו עבודת חריטה עדינה ולא הכו בקורנס, מאחר שהציץ הוא טס עדין של זהב המעובד באופן חד פעמי כדי להיות בקביעות על ראשו של הכהן גדול, וממילא אין ללמוד ממעשה הציץ לפסול גט העשוי על ידי הכאה על טס מתכת]. אמנם הר"ד פרידמן (בסוף אמרי שפר) הבין שיש כאן מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לראב"ד - שהרמב"ם הכשיר את מעשה הציץ רק ע"י חפירת האותיות ולא בהכאה ע"י דפוס, כי הרמב"ם הבין שהאיבעיא אם מיחרץ חריץ או מיכניף כניף לא נפשטה ולכן חשש לחומרא לכל אחד מהצדדים, וממילא מובן מדוע לא כתב במפורש לפסול גט שנוצר ע"י הכאת דפוס שוקע מלפנים - כי חשש שמא מיחרץ חריץ והוה חק תוכות, ומאידך גם לא כתב להתיר ליצור שי"ן ע"י הכאת חותם מאחור - כי חשש שמא מיכנף כניף [ובתוך מעשה ההוצאה שלו מתערב גם מעשה דממילא הנובע מכניפת תוכי האותיות לתוך הירכות שהובלטו, וממילא המעשה אינו לגמרי ישיר, ואילו היה פשוט שמיחרץ חריץ הרי שהוצאת ירכי האותיות היתה נעשית על ידי מעשה ידיו בלבד (כנ"ל כוונתו)], ואילו הראב"ד שכתב שמעשה הציץ היה על ידי מכה בדפוס בולט מאחוריו סבר דהאיבעיא נפשטה דמיחרץ חריץ, והכאת דפוס בולט מאחורי הטס שפיר נחשבת חק יריכות[2].
ב. למסקנת הגמרא החילוק בין חקיקת מטבע לבין חקיקת הציץ הוא "התם מגואי והכא מאבראי", ונחלקו הראשונים בביאורה. רש"י פירש (גיטין כ'., וכן הבין הראב"ד הנ"ל) שיצירת הציץ היתה על ידי חקיקה בצדו האחד - ובכך צדו האחר הובלט: "שהיה הציץ דק כעין טס, וצר האותיות מעבר האחד, ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני - כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים בהם יין", וממילא מובן שהוא סבר שיצירת המטבע נעשית מצד הכתב ויצירת הציץ נעשית מהצד האחר - ושתיהן נעשות על ידי דחיקה; ואילו לר"ת (מובא בתוס' רא"ש גיטין כ'. ד"ה והכא) הוקשה שיצירת אותיות שלא מכיוון הקריאה אינה דרך כתיבה, ולכן פירש: "שלוקח הזהב שבטס במלקחים ומגביה הזהב ועושה בו האותיות, וכן דרך לכתוב בצד הקריאה" - וממילא מובן שסבר שיצירת המטבע נעשית על ידי דחיקה ויצירת הציץ נעשית על ידי משיכה - ושתיהן נעשות מצד הכתב.
ג. עוד רואים מגמרא זו שהגדרת "כתיבה" אינה מוגבלת לאופן מסויים, כי גם חריטה וגם ריקמה וגם הבלטת האותיות מבחוץ [וגם קריעת אותיות בעור, כמבואר לעיל בעמ' ] פנימה נחשבות כתיבה, אלא שיש תנאי שיֵעשה מעשה בגוף האותיות [לאפוקי חק תוכות] ושהאותיות תהיינה קבועות על הדבר שכותבים עליו [לאפוקי ריקמה שרק מוטלת על הבגד; ראה בתשובת הרמב"ם (רס"ח) שאף שריקמה פסולה לכתיבת גט אולם הוא החשיב אותה ככתיבה כדי לחייב עכ"פ לשמור על קדושת טלית שרקומים עליה אותיות במשי, וז"ל: "ואולי יחשוב מישהו שאין זה אסור אלא בכותב על הספר בדיו וכדומה אבל בחורט בעץ או בזהב וכדו' או רוקם בבגד מותר - הרי ידע שאין חילוק בין כתיבה לחריטה כמו שנתבאר בגיטין... וראיה לנו מזה שהחריטה אסורה ככתיבה, והוא הדין ברקימה", אמנם בתשובת בני חיי (יו"ד רפ"א) כתב שהמהרי"ט (או"ח ג') הקשה על הרמב"ם מסוגייתנו שריקמת הגט אינה נחשבת כתב כפירש"י 'לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו קבועים' - וכיון דלא מקרי כתב אין בו קדושה כלל, והליץ שכוונת הרמב"ם היתה שרקימה ע"י צביעה היא כתיבה, ומ"מ ריקמה ע"י מחט אינה כתיבה, וברבינו ירוחם מצאנו סתירה שבמקום אחד (נתיב ב' ב') כתב כרמב"ם שרקימה היא כתיבה, אבל בהלכות גיטין (נתיב כ"ד ב') כתב כרש"י שרקימה אינה כתיבה].
ד. עוד רואים שכדי להיחשב 'כתיבה' אינו משנה על איזה חומר הכתיבה נעשית, שהרי ריקמה היתה נחשבת 'כתיבה' אף שנעשית על בד [אלמלא הבעיה הטכנית שהאותיות אינן קבועות, כפי שכתב בשו"ת משאת בנימין (צ"ט): "משמע דהיינו טעמא לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד, הא אם היה כתוב ודבוק הוה כתב מעליא אע"פ שאין כאן לא כתב ולא דיו ולא נייר ולא קלף"], וכן כתיבת גט כשרה על טס מתכת [באופנים מסויימים], וכתיבת מזוזה היתה יכולה להיות ישירות על אבני הפתח בדומה לכתיבת הס"ת על האבנים שהוצאו מהירדן [אלמלא הגזירה שווה המלמדת שמזוזה צריכה להכתב על ספר].
♦
עוד ניתן להוסיף על הגדרת 'כתיבה' מהירושלמי (גיטין ב' ג', חלקו הובא גם בבבלי גיטין ט':, י"ט.-י"ט:) המבאר את המשנה: "בכל כותבים [את הגט]: בדיו...", וביאר הירושלמי שכתיבת גט אינה יכולה להעשות על ידי חקיקה הטפה או שפיכה: "וכתב - לא חקק, וכתב - לא מטיף, כתב - לא השופך", ומבאר הירושלמי את כל אחד מפסולי הכתיבה. הפסול הראשון הוא גט החקוק, ומבאר הירושלמי שפסול זה הוא רק כשחוקק באופן שהכתב נשאר בולט אולם כשחוקק את האותיות עצמן - כשר: "כתב לא חוקק - אית תניי תני אפילו חוקק, אמר רב חסדא מ"ד לא חוקק בפולט [בירושלמי שבת (י"ב ד') הגירסא "בבולט"] מקום הכתב כגון הדין דינרא, מאן דאמר אפילו חוקק כגון הדין פינקסא"; הפסול השני הוא גט שכתבו על ידי הטפת האותיות, ומבאר הירושלמי שכשטיפטף אותיות ולא חזר והעביר את הקולמוס לעשותן אותיות שלמות - הגט פסול לכו"ע אף שהנטפים יצרו צורה כעין אותיות, ואם חיבר את האותיות לאחר שהטיפן נחלקו אם הכתב פסול: "כתב לא המטיף - רבי יודן בר שלום ורבי מתניה חד אמר שלא עירב את הנקודות, וחרנה אמר אפילו עירב את הנקודות"; הפסול השלישי הוא גט שכתבו על ידי שפיכת דיו, ומביא הירושלמי דוגמא לשפיכת דיו שאינה נחשבת כתיבה, כגון ששפך דיו ללא עפצים ובכך הבליט כתב סתרים: "כתב לא השופך - א"ר חייה בר בא: אילין בני מדינחא ערימין סגין [מאד ערומים] וכד חד מינהון בעי משלחה כתב מסטירין לחבריה [כשמעונין לשלוח לחבירו כתב סתרים] הוא כתב במי מילין [במים ששרה בהם עפצים שאינם ניכרים על הקלף], והך דמקבל כתביה שפיך דיו שאין בו עפץ והוא קולט מקום הכתב [ומקבל כתב הסתרים שופך דיו שאין בו עפצים ובכך ניתן לראות את הכתב התחתון (יתכן שהכוונה היא שדיו שאינו מעופץ לא נתפס בקלף ורק היכן שכבר היה כתב הסתרים העשוי מדיו מעופץ - נתפס הדיו שאינו מעופץ, ושם הכתב ניכר)]".
א. את הפסול הראשון כבר מצאנו בבבלי (גיטין כ'.) - והוא 'חק תוכות', דהיינו שהאדם חוקק את צדדי ותוכות האותיות - ונמצא שהאותיות עצמן נשארו בולטות ללא שנעשה כאן מעשה הבלטה, אך אם הוא חקק את גוף האותיות עצמן - נחשבת ככתיבה [ובבבלי נקרא ההיתר "חק ירכות"]. ניתן להגדיר שהפסול שבעטיו 'חק תוכות' אינו נחשב 'כתיבה' הוא בכך שלא נעשה מעשה בגוף הכתב, והאותיות כאילו נוצרו מאליהן.
ב. לגבי גדרי הפסול השני, שמטיף את האותיות, מצאנו בירושלמי מחלוקת; לדעה אחת הפסול הוא רק כשלאחר ההטפה לא חיבר את הנטפים לכדי אותיות גמורות - ולכאורה הפסול הוא משום חסרון בצורת האותיות ולא מפני שהטפה אינה כתיבה, ולדעה אחרת הפסול הוא אף כשלאחר מכן חיבר את הנטפים לכדי אותיות גמורות - לכאורה הפסול הוא משום שצורת האותיות לא היתה כתובה מתחילה, וכן נראה שהבין בשו"ת שואל ומשיב (א' ג' ק"ב) שכתב שנדון הירושלמי הוא כשהטיף טפין טפין ולא היה תואר אות ע"ז, ומה שאינו מועיל צירוף הנקודות לאחר מכן הוא כי גוף האות לא היה בסתם רק ע"י טפין טפין, וא"כ הוא כמטיף חצי האות וכותב חצי האות, ואף גרוע מכך, שהרי בראשונה לא היה תואר כתב אלא רק מטיף, ומה שעירב את הנקודות לאחר מכן אינו מתקן את ההטפה להיות נקראת 'כתב' [ועוד כתב השו"מ "אבל בכותב תמונת אותיות רק שאינה בשלימות - כל שיתקן הכתב הראשון בקולמוס הוי כתיבה..."]; וכך ביאר את דעה זו גם בערוך השולחן (אה"ע קכ"ה י'): "וחד אמר דאפילו בכה"ג פסולים דאין זה כתב כיון שמתחלה לא כתב כצורת האות ממש" [והוסיף עוד לתמוה מדוע הפוסקים לא כתבו את דין מטיף, וביאר שהבבלי אינו סובר פסול זה, והוא עדיף ממה שבבבלי לא הצריכו להרחיב את הקרעים לצורך מילוי חתימת העדים, ונשאר בצ"ע לדינא]. מ"מ פשוט שכתב הנעשה על ידי הטפת טיפות דיו באופן שהנטפים מתחברים לאותיות ברגע הווצרם - נחשב ככתב למרות שלא נעשה על ידי משיכות קולמוס ככתב רגיל, כפי היסוד שנתבאר בעמוד שהגדרת "כתיבה" אינה מוגבלת לצורה טכנית מסויימת.
דבר חידוש מצאנו ברמב"ן (גיטין כ':) שכתב שכל המחלוקת אם מועיל עירוב נקודות הדיו לאחר הכתיבה הוא רק בגט "ואלו בס"ת דבר ברור הוא שאפילו עירב את הנקודות אין זה כתב", וכ"כ המאירי (גיטין כ':): "ובספר תורה מיהא אף בעירב אינו כתב", ולא ידעתי מה הכריחם לזה; ואולי י"ל שלמדו כן מכך שכללי כתיבת ס"ת דומים לכללי כתיבת מזוזה - והרי לגבי מזוזה למדנו מהפסוק "וּכְתַבְתָּם" שהכתיבה צריכה להיות תמה, כלומר שלימה כהלכתה [יתבאר להלן], וממילא הם הבינו שכל מה שדעה זו הכשירה כתיבה על ידי הטפת האותיות שלאחר מכן חוברו - הוא דוקא לגבי גט, שהכתיבה אינה חייבת להיות שלימה מתחילה, אולם לגבי כתיבת סת"ם הכתיבה צ"ל שלימה מתחילה.
ג. הפסול השלישי המבואר בירושלמי הוא גט שכתבו על ידי שפיכת דיו, והדוגמא המבוארת שם לזה היא שפיכת דיו ללא עפצים על קלף הנראה חלק, אלא שעל הקלף כבר כתובות אותיות בכתב בלתי נראה העשוי ממים ששרו בהם עפצים - ושפיכת הדיו שאינו מכיל עפצים גורמת לכתב המוסתר להֵרָאות. אינו מסתבר שכוונת הירושלמי לכנות בשם "השופך" את השלב הראשון של הכתיבה בכתב הסתרים, מאחר שזו כתיבה גמורה ולא שפיכה - אלא שיש בה חסרון שהכתב אינו נראה, אלא מסתבר ש"השופך" שאינו נחשב 'כתיבה' מתייחס לשלב השני של שפיכת הדיו שאינו מעופץ - שבכך האותיות מובלטות; נמצא שהגט הכתוב בכתב סתרים אינו גט מאחר שהכתב שהגט נכתב בו אינו ניכר, וכשהכתב יובלט על ידי הדיו שאינו מעופץ הגט עדיין ישאר פסול מאחר ששפיכה אינה כתיבה, וכך הבין הפרי חדש (אה"ע קכ"ה).
יש לדון בפסול זה אם הוא רק מפני ששפיכת הדיו נעשית ככיסוי שטח ללא שמתהוות בכך אותיות [וצורות האותיות תהיינה ניכרות רק לאחר מכן - ודומה הדבר ליצירת צורת אותיות ממילא שלא על ידי פעולה באותיות עצמן, שהוא פסול מחמת חק תוכות], אולם אם ישפוך את הדיו לתוך תבנית של צורות אותיות - יהיה כשר, או שהפסול הוא מחמת ששפיכת דיו אינה צורת כתיבה - וממילא יהיה פסול אף אם ישפוך את הדיו לתוך תבנית של צורות אותיות.
לענ"ד מסתבר יותר כהצד הראשון, שהפסול הוא מחמת שצורת האות מתהווה רק ממילא לאחר מכן בדומה לחק תוכות, וכן משמע שהבין הפר"ח (אה"ע קכ"ה); ומסתבר שטעם הדבר הוא לפי שכבר התבאר לעיל שהגדרת 'כתיבה' אינה מוגבלת לצורת יצירה מסויימת, וכפי שחריטה וריקמה וטפטוף אותיות באופן עקרוני יכולים להיחשב 'כתיבה' - כך גם שפיכת דיו יכולה להיחשב 'כתיבה' [והפסול אמור רק במקרה כאן שהכתיבה אינה ניכרת בעת הכתיבה, אלא רק לאחר מכן], ולענ"ד כך משמע שהבין גם הערוך השולחן (אה"ע קכ"ה י') שכתב: "שופך - מפרש שם דשופך הכתב ונבלע בהנייר ואין ניכרים האותיות מבחוץ", והוסיף לכתוב שאף שפסול 'השופך' אינו מוזכר בבבלי בסוגייתנו - אולם הפוסקים כתבוהו: "שהרי כתבו כמה דינים כה"ג שצריך שיהא ניכר הכתב" - ואף שלא הבנתי במדוייק את כוונתו אולם פשוט שהוא הבין שהפסול של 'השופך' אינו מחמת זה שעצם השפיכה אינה כתיבה אלא מחמת זה שהכתב אינו ניכר. אמנם לסברא השניה שהפסול כאן הוא מפני ששפיכה אינה כתיבה מצאנו סימוכין בדברי רבינו קרשקש (גיטין ט':) ובשו"ת דברי מלכיאל (ב' פ': "אי לאו קרא דממעט שפיכה הוה אמינא דהוי כתיבה גמורה לענין גט... כיון שהאותיות ניכרים מצד ששחורים יותר מהקלף שפיר הוי כתיבה, ורק דגזה"כ הוא 'וכתב' ולא 'השופך' - שצריך שיתהוו האותיות בכתיבה ולא בשפיכה"), ויתבאר להלן.
ד. בתשובות המיוחסות לרמב"ן (קכ"ב) כתב שפסולי חק תוכות והמטיף וכיו"ב הוא משום דבעינן שיהא כותב כדרך הכותבים; ברור שהרמב"ן לא התכוין בזה לומר שכל אופני החקיקה ההטפה והשפיכה הם שלא כדרך הכותבים, אלא רק להסביר טעם באופנים המסויימים שחז"ל פסלו של חק תוכות המטיף והשופך; יש לדון בדברי הרמב"ן, שהרי המושג 'דרך כתיבה' נובע מהגמרא בפרק הבונה (שבת ק"ג.): "הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו... חייב", ומקשה הגמרא: "בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה בכך, אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך", וכן מהגמרא (שבת צ"ד:) "כוחלת משום כותבת... וכי דרך כתיבה בכך".
♦
המשך דברי הירושלמי: "עדים שאינן יודעין לחתום: ר"ל אמר רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא, בסיקרא והן חותמין בדיו, א"ל רבי יוחנן מפני שאנן עסוקין בהלכות שבת [ומחייבים את הכותב בדיו על סיקרא] אנו מתירין את אשת איש [להחשיבו גט בחתימת עדים בדיו על סיקרא]? אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן וחותמין, ולא כתב ידו של ראשון הוא [הרי כשממלאים את השבלונה הרי חוזרים על כתב ידו של מי שהכין אותה ולא של העד - ואין זו עדות]? אלא מרחיב לפניהן את הקרע [לרש"י (גיטין ט':) מסרטין ורושמים בסכין את שמות העדים והם ממלאים את הקרעים בדיו, לתוס' (גיטין ט':) בשם ר"ח מייצרים שבלונה מנייר אחר והעדים ממלאים את הקרעים דיו, ואין ממלאים את כל השבלונה כדי שהגט יתקיים בחותמיו, והסביר רבינו קרשקש (גיטין ט':) בשם התוס' "דדוקא דרך כתיבה אבל לא לשפוך דיו על הנייר שאין זו כתיבה" ("ולכתחלה נזהרין בחתימת העדים בכל דבר שנזהרין בכתיבת הגט" [רמ"א אה"ע ק"ל י"א]), ואף שאינו מפורש בתוס' אולם נ"ל שדייק כן מדכתבו תוס' שאין ממלאים את כל השבלונה - ש"מ שהמילוי אינו נעשה בדרך שפיכת הדיו אלא בדרך כתיבה, ולפי זאת יתכן שאין כוונתו ששפיכה אינה כתיבה אלא רק שבעת מילוי התבנית יש לעדים לכתוב ולא לשפוך דיו כדי שהתבנית לא תתמלא; צ"ע בדברי ערוה"ש (אה"ע קכ"ה י') שהבין שהבבלי (גיטין ט':) שלא הזכיר שמרחיבים את הכתב אכן אינו סובר כן, ולפי דבריו תו אין הכרח לומר ששפיכה פסולה, ואעפ"כ כתב שמה שהבבלי לא הביא במפורש את פסול השופך "דיתירא היא, דמקודם ביאר שם הש"ס דין זה, ע"ש" - ולא מצאתי לאיזו גמרא כוונתו, וגם לא הבנתי אם כוונתו שהבבלי פוסל את השופך או שמכשיר, וצל"ע], רבי מנא בעי ולמה לינן [לא אנן] אמרין רושם לפניהן במים [או בכל דבר שאינו מתקיים והוא ממלאו בדיו/והן חותמין - דלא הוי כתב על גבי כתב]? אם בא ועירר [אם בא הבעל ועירער קודם שנמחק הרושם מדבר שאינו מתקיים ויאמר שמעולם לא חתמו העדים בדיו אלא בדבר שאינו מתקיים והאשה מילאה את החתימות בדיו] עררו קיים" [שהרי דברים ניכרים הם; ומ"מ מפני תקנת עגונות פסק הרמב"ם (גירושין א' כ"ג, על פי מסקנת גיטין י"ט.) להתיר ש"רושמין להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רשומו מתקיים, והן כותבין על הרושם"].
עוד איתא בירושלמי: "הקורע על העור כתבנית כתב - כשר" - כלומר שקריעת העור כפי צורות האותיות כשרה לגט מאחר שכל אות נוצרה בתבניתה על ידי מעשה בגוף האות, אולם "הרושם על העור כתבנית כתב - פסול" - דהיינו השקעת צדדי ותוכות האותיות על ידי חותם שוקע כך שאותיות הגט מתקבלות ללא מעשה בגופן, והיינו פסולא דחק תוכות כדכתב הרמ"ע מפאנו (צ"ג) "היינו רישמא דגמרא דילן שהוא כעין דפוס המטבע". מירושלמי זה למדנו דוגמא נוספת לפעולה הנחשבת 'כתיבה' - קריעת עור בתבנית אותיות, וגם זה מחזק את היסוד שנתבאר בעמוד שהגדרת "כתיבה" אינה מוגבלת לצורה טכנית מסויימת.
♦
שנינו בפרק הבונה (שבת ק"ג.): "הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו... חייב", ומקשה הגמרא: "בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה בכך, אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך? אמר רבי ירמיה באטר יד שנו", ומכאן למדנו שכתיבה ביד שמאל אינה נחשבת דרך כתיבה; בב"י (ל"ב ה') כתב שיש ראשונים שלמדו מדיני שבת לכתיבת סת"ם לפסול סת"ם שנכתבו ביד שמאל [כגון ספר התרומה (ר"ה) שכתב: "ובענין זה צריך לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה דנאמר בכולהו כתיבה - דאין לומר דווקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד אבל בעלמא כשר, אין סברא לומר כן שיכתוב ס"ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהא חייב", ועוד הבנה ראיתי שמאחר שכתיבה בשמאל אינה דרך מלאכה - לכן סברא היא דמה שאינו נחשב 'כתיבה' לגבי שבת - גם אינו נחשב 'כתיבה' לגבי סת"ם], ויש ראשונים שכתבו רק שצריך שיכתבם בימינו ולא כתבו אם נפסלו בדיעבד כשכתב בשמאל, ולכן פסק בשו"ע: "אם כתב בשמאל פסולים אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין", ולגבי הלכות גיטין כתב הרמ"א (אה"ע קכ"ג א') "ולכתחלה יכתוב הסופר בידו הימנית", וביאר בח"מ (קכ"ג ה'): "דבשבת בעינן מלאכת מחשבת... אבל מ"מ כתב מיקרי לענין גט" [ובב"ש (קכ"ג ד') הוסיף שאפילו אם אין תפילין אחרים - לא יברך על הנחתם, ובגיטין יקילו בדיעבד רק במקום עיגון או כשכבר ניתן].
בשו"ת הרמ"ע מפאנו (ל"ח) נקט כדעת פוסלים כתיבת סת"ם שנעשתה בשמאל, וחידש: "ושמעתי שיש במצרים אדם אחד שהוא גידם וכותב בפיו תפילין ומזוזות וס"ת ואין מוחה, ואני אומר בברור שהן פסולין - לא אמרו גידמת חולצת בשינֵיה אלא משום שאין חליצה צריכה ימין מן התורה... אבל כתיבה בימין לדברים שבקדושה היא מן הדברים הפוסלים מן התורה כמ"ש בספר התרומה (תפילין ר"ה) ... ואם בפירוש אמרו אין דרך כתיבה בשמאל - כל שכן שאין דרך כתיבה בפה", הביאו המ"ב (ל"ב י"ט), ובשו"ע הרב (ל"ב ז') הכשיר תפילין שנכתבו בשמאל "אם אי אפשר למצוא תפילין אחרים שנכתבו בימין", אולם לגבי כתיבה בפה פסל "אפילו אי אפשר למצוא אחרים - שבודאי אין דרך כתיבה כלל בפה". לענ"ד נראה שהני מילי כשכותב ביד שמאל או בפיו - שאין דרך האנשים לכתוב כך, שהרי גם לאדם בריא יש יד שמאל ויש פה - ובכ"ז אינו כותב בהן, וממילא פשוט שכתיבה ביד שמאל ובפה אינן דרך כתיבה [מעין סברא זו ראה במ"ב (ש"כ ח') "בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותם, אבל בלא"ה אמרינן דבטלה דעתם"].
מאחר שאמרו שדרך כתיבה היא דוקא ביד ימין - היה מקום להניח שכתיבה הנעשית באמצעות מכשיר היא פסולה, אולם אין לומר כן, כי פשוט שכשאמרו שדרך הכתיבה היא ביד ימין לא התכוונו לומר שכתיבה הנעשית באמצעות מכשיר איננה דרך כתיבה אלא כוונתם היתה רק לאפוקי כתיבה הנעשית בשמאל - כי גם לאדם ימני יש יד שמאל ובכ"ז אינו כותב בה, משא"כ לגבי כתיבה באמצעות מכשיר - הרי כך היא דרך הכתיבה אצל מי שמעונין לכתוב באופן זה, וראיה לכך שהרי הקדמונים שדנו לגבי כשרות גט מודפס לא אמרו שאינו דרך כתיבה [אמנם אין להוכיח זאת מכך שעיקר הכתיבה נעשית בקולמוס - שהרי בכתיבה בקולמוס היד היא הכותבת]; ביאור הדבר: בהלכות שבת מצאנו כמה אופנים הנחשבים שלא כדרך מלאכה, כגון כתיבה ביד שמאל (שבת ק"ג.), הוצאה בתוך המנעל (שבת צ"ב.), טוייה על גבי העזים (שבת ע"ד:), והמשותף לאופנים אלו הוא שאין הדרך לעשות כך את המלאכה, ובדף צ"ב. אמרה הגמרא שהמוציא משוי על ראשו פטור אף שכך רגילים אנשי הוצל להוציא - כי בטלה דעתם אצל כל אדם, ומוכיחים מכאן תוס' (שבת צ"ב: ד"ה את"ל) שגם על מנהג מקום ניתן לומר שבטלה דעתם, ומקשים תוס' מדעת רבי אליעזר שאמר שהמקיים קוצים בכרם לוקה משום כלאי הכרם כי בערביא מקיימין קוצים לגמליהן - דמשמע שאין אומרים על מקום מסויים שבטלה דעתם, ומתרצים תוס' שלגבי מנהג מקום אין אומרים שבטלה דעתם אם גם בשאר המקומות היו נוהגים כמותם אם היו גם להם התנאים המיוחדים השוררים שם ["התם חשוב מנהג ערביא - דלכל העולם נמי אם היה להם רוב גמלים הוו נמי מקיימי"], אך מנהג של יחידים אינו נחשב כדרך המלאכה אף אם עושים כן רק מפני תנאים מיוחדים ["אבל בית מנשיא דחד גברא בטלה דעתו אף על גב דלכל העולם אם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין"]; למדנו מכאן שכל הנדון שלגביו אומרים שאינו דרך מלאכה הוא רק כאשר גם כשאחרים עושים את אותה פעולה - עושים אותה באופן שונה [כגון, מי שמוציא - מוציא בידו ולא על ראשו, למרות שגם לו יש ראש, מי שטווה - טווה לאחר הגזיזה, מי שכותב ביד - כותב ביד ימין], אולם אם נוהגים לעשות פעולה במקום מסויים רק מפני התנאים המיוחדים השוררים שם - אזי הדבר נחשב כדרך מלאכה, בתנאי שכולם היו עושים כך אם היו להם תנאים זהים.
הדבר פשוט שאם כדי להגיע לאיכות מלאכה מסויימת יש צורך להשתמש בדרך שאינה שגרתית - אין לומר שאין זו דרך המלאכה, כפי פשוט שהכותב גרפיטי [כתובת על קיר הנעשית בספריי] בשבת יתחייב אף שאין רגילים לכתוב על ידי ספריי, והדבר דומה למה שמבואר בחז"ל שהשימוש בחותמת בולטת ליצירת גט נחשב כדרך כתיבה. ולכן מצאנו שרבים הכשירו גט מודפס; וכן פשוט שאם ניתן להגיע לתוצאה העדינה הרצויה גם על ידי יד שמאל - הרי שכך גם יעשו האנשים, ושוב תֵּיחשב דרך כתיבה, כגון הכותב במכונת כתיבה - פשוט שיתחייב בשבת על הקלדת האותיות שרגילים לכותבן ביד שמאל, וראה עוד במאמר לגבי דפוס משי (פורסם בירחון 'האוצר' גליון יט).
♦
כתב הרמ"א (אה"ע קכ"ה ד'): "י"א דלכתחילה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל שלא לבא לידי חקיקה"; הלבוש (אה"ע קכ"ה כ"ב) הסביר את טעם המחמירים: "משום דכתיב וכתב ומשמע ולא וחקק, ופירשו החקיקה האסורה... שלא יחקוק יריכי האותיות תוך הקלף רק יכתוב אותם על גבי הקלף", ותמה על טעמם: "דהא בהדיא מסקינן... שאפילו אם חקק וחפר יריכי האותיות שנמצא הכתב שוקע - כשרה, דלא ממעטינן מוכתב ולא וחקק אלא חק תוכות ולא חק יריכות", ולכן הסביר טעם אחר: "ד'וכתב' - כתב אחד משמע ולא כתב על גבי כתב, והכא אם יכתוב באחת מקולמוסין הללו הקולמוס חוקקת וחופרת הכתב תוך הקלף שהוא כשר לבדו... ואח"כ תבא הדיו שבקולמוס למלאות כתב חקיקת הקולמוס - והוי כתב שעל גבי כתב דקי"ל שהוא פסול... אבל בקולמוס של ברזל שהיא קשה מאד ודאי יש להקפיד מפני שהיא חוקקת"; בשו"ת קנאת סופרים (סי' ע"ט, למהרש"ק) כתב שאיסור גמור הוא לכתוב בקולמוס של ברזל דכיון שהברזל חוקק - הרי הדיו בא על החקיקה והוי כתב על גבי כתב, ואפילו אם באים יחד אסור דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו; הערוה"ש (אה"ע קכ"ה ל"ה) כתב: "ואף על גב דאין שום חשש בזה אף אם יבא לידי חקיקה דהא חוקק את האות עצמו וכשר כמו שנתבאר מ"מ יש לחוש שמא יבא לידי חקיקת תוכות (ב"ש), ועוד דלכתחלה טוב יותר שלא לחקוק כלל אלא לכתוב (הגר"א), ועוד שמא יהיה הנייר דק וחודו של קולמוס יחקוק הנייר וינקוב האות בנקב מפולש ויהיה מקצת האותיות בנקבים ומקצתם בדיו, ולפעמים יהיה הסדק והנקב סמוך לאותיות ולא תהיינה מוקפות גויל (גט פשוט), והדבר פשוט שבשעת הדחק כשאין קולמוס אחרת אין למנוע הגט בשביל זה כי אין שום טעם בזה מדינא והיא חומרא בעלמא", ובהל' ס"ת (יו"ד רע"א ל"ח) הוסיף שאין כדאי לכתוב בנוצת ברזל "דהתורה מארכת ימים והברזל מקצר", ובשבט הלוי (ב' קל"ו) הוסיף על דבריו שיש להקל לכתוב בעטים של זהב בתנאי שקשה לו הכתיבה בנוצה ובתנאי שהכתיבה בעט זהב תהיה מהודרת שהרי זהב אינו מנקב את הקלף וגם אינו מקצר ימיו. פשוט שמדינא אין שום פקפוק בקולמוס של ברזל, ורבי יונה לנדסופר (בני יונה רע"א) עצמו כתב בעט ברזל: "במדינות אלו אין הקנים מצוים כל כך חזקים ואם יעשה ממנו קולמוסים ע"כ שיצטרכו לתקנם על כל שורה ועי"ז יהיה הכתב בכמה שינויים, על כן נהגו לכתוב בשל ברזל דוודאי אין בו חשש חקיקה דהרי חק ירכות הוי... וזאת הגזרה חדשה היא שלא מצאנוה בגמרא, ואם החמירו בגיטין לא מצאנו אותה הגזירה בס"ת, ע"כ לעשות כתב שוה יותר עדיף מחששות רחוקות כאלה, ומכ"ש שגם הגזירה הזאת כמעט היא בלי טעם כי היאך שייך למגזר שיחקוק תוכות בהאי קולמוס שאינו נעשה לחקיקה כלל... ואנו אין לנו לעשות חששות מלבנו במה שלא מצאנו בש"ס, ע"כ עדיף טפי לעשות כתב מיופה ושוה ממיחש כאלה, דאין בקולמוס של ברזל ענין חקיקה כלל - שמוציא דיו כדרך כל הקולמוסים, ואי משום דיכול גם כן לחקוק - לא אכפת לן דמיד יתפשט הרושם ההוא על הקלף, לכן אין למחות בידי הסופרים, וכן כתבתי אני בקולמוס ברזל"; וכן כתב בקסת הסופר (ג' ו'): "י"א שיש לכתוב בקולמוס של קנה ולא בנוצה, ואין נוהגים כן אלא כותבין בנוצה ואפילו בקולמוס של ברזל", וכן הסיק במשנת הסופר (ביה"ס ד"ה ואפילו) שהעיקר כדעת הקסת הסופר שמדינא אין חשש בעט ברזל. מ"מ כשהדבר נגע למעשה שמעתי ממורה הוראה מובהק שאין לסופר לשנות לקולמוס של ברזל מאחר שכל עוד שהשינוי לא התקבל הרי שיראו את כתיבתו כדיעבד, ומדוע לשנות, אם כי פשוט שאם עשה כן בדיעבד יש להחשיב את הס"ת כלכתחילה, ובפרט שהכתיבה או התיוג נאים יותר, ובקולמוס של פלסטיק התיר לכתוב לכתחילה.
♦
סיכום ההגדרה
כללו של דבר, כתיבה היא יצירת צורת האות במעשה אקטיבי הקובע את גבולות האות על משטח ממשי.וכלפי זה - אין שום נפ"מ אם הפעולה היא בציור בטוש, בשפיכת דיו כפי תבנית אותיות, בנתינת פקודה למחשב, בחירור נקבים בצורת אות, בריקמה [חוץ מהבעיה שריקמה אינה ממש בבד אלא רק מוטלת עליה], בהקשת קורנס על טס זהב דק, בריסוס גרפיטי, בפיזור אבקת זהב על דבק בצורת אותיות, בשפיכת דיו על משטח משומן חלקית [כפי הדרך באופסט], בשפיכת דיו על נקבים דקיקים בצורת אותיות [כבדפוס משי] - וכל כה"ג שהאות נוצרת באופן אקטיבי.
מה שאינו נחשב כתיבה הוא כאשר הצבע כבר נשפך שלא בצורת אות, ומגרדים מסביב עד שרואים את פני האות - שהרי כאן המעשה האקטיבי של צביעת המשטח [שצביעה זו בסופו של דבר תהווה את האות] - לא יצרה צורת אות אלא רק כתם, והאות תיראה רק לאחר מכן, ובלחיצת שבלונה באופן שהשוליים נמעכות והאות נראית נחלקו אם השוליים נלחצים והאות נוצרת ממילא, או שמא האות מובלטת והויא כתיבתה.
למשפחה זו צריכים להשתייך המטיף והשופך, לכל פירוש אפשרי - שמעשה הנחת הדיו על הקלף [וכל כיו"ב] לא יצר אות, אלא האות נוצרת רק לאחר מכן באמצעים שונים, כגון שבתחילה היו טיפין חסרי משמעות שלאחר מכן התחברו מעצמם ליצירת צורת אות, וכן כתיבת אותיות בכתב נסתר - והבלטת האות רק לאחר שפיכת חומר שמבליט אותן - פעולות אלו מוגדרות כ'אינן דרך כתיבה', שהוא שם המשפחה של 'חק תוכות', ולא משום שכתיבה היא רק בטוש על בריסטול - אלא כי תהליך הנחת הצבע על הנייר לא גרם להווצרות קוי האות, אלא האות נוצרת רק לאחר מכן באמצעים שונים.
נמצא ש'לא כדרך כתיבה' איננה כהגדרתה בהל' שבת - שמשנים מדרך הכתיבה הרגילה, אלא הגדרתה כאן היא כשאין מעשה כתיבה אלא הווצרות אותיות לאחר שהדיו הונח על הקלף.
ממילא פשוט שאם מתיזים ספריי על קירות בית [גרפיטי] בצורת אותיות - הויה כתיבה אף שהיא נעשית בהתזה וגבולותיה לא ברורים [קשיות 50 בפוטושופ], וה"ה התזה על משטח מחורר שמגביל מראש את התפשטות הצבע כך שהתוצאה תהיה אות בעלת גבולות ברורים [קשיות 100 בפוטושופ].
ומעתה, החדרת דיו באמצעות מגב לתוך חרירים בצורת אותיות - הויה כתיבה מעליא.
וכמו כן ברור שמריחת אותיות מתכת בולטות [והפוכות] בדיו והחתמת ניירבאמצעותן - הויא כתיבה, כפי שכך היו מדפיסים פעם, וכן כל כיו"ב, כגון חותמות משרדיות המצויות אצלנו.
♦
כתיבת הגט
כבר התבארה לעיל הגמרא בפרק המביא גט (גיטין כ'.), וביארה הגמרא שאף שבתורה כתיבת הגט נאמרה בלשון "וְכָתַב" אולם אין הכוונה שכתיבת הגט צריכה להיות ממש בדרך כתיבה [כגון בדיו] אלא ניתן אף לחקוק אותיות על טבלה, פינקס או טס מתכת, וכן ניתן להבליט את אותיות הגט על ידי חקיקתם מצדו החיצוני של טס מתכת דק [ולדעת ר"ת אינה דרך כתיבה מצדו האחר של הכתב אלא יש להבליט את האותיות בפינצטה מצידו של הכתב], והיה ניתן אף לרקום את הגט על בד אם כתיבת הריקמה היתה קבועה ולא רק מוטלת על הבגד; מה שהתירו לחקוק את הגט על טבלה ופנקס הוא בתנאי שהאדם חוקק את האותיות עצמן אולם אם הוא רק חוקק את צידיהן ותוכן - הרי שלא עשה מעשה בגוף האותיות ואינו נחשב 'כתיבה', והוא הנקרא "חק תוכות".בירושלמי (גיטין ב' ג') הוסיפו עוד אופן שנחשב 'כתיבה' והוא "הקורע על העור כתבנית כתב - כשר" - כלומר שקורע את העור בתבנית אותיות, ומיעטו שלשה אופנים שאינם נחשבים 'כתיבה': "וכתב - לא חקק, וכתב - לא מטיף, כתב - לא השופך". הפסול "וכתב - ולא חקק" מבואר בירושלמי שהוא דוקא כשחוקק באופן שהכתב נשאר בולט אולם כשחוקק את האותיות עצמן - כשר, כפי המבואר בבבלי בגדרי "חק תוכות". הפסול "וכתב - לא מטיף" מבואר בירושלמי שהוא כאשר האדם טיפטף את אותיות הגט ולא חזר והעביר את הקולמוס עליהן לעשותן אותיות שלמות, ונחלקו בירושלמי האם הגט כשר כשחזר ועירב את האותיות, וכתב הפר"ח (אה"ע קכ"ה ג') שמאחר שלא נפסקה ההלכה כאחת הדעות - הוי ספק מגורשת, וביארו האחרונים שהפסול בזה הוא כי מאחר שלנטפים אלו לא היתה צורת אות ממש מתחילתם - הרי שגם העברת הקולמוס לאחר מכן אינה יכולה לתקן את ההטפה. הפסול "כתב - לא השופך" מבואר בירושלמי ששפך דיו ללא עפצים ובכך נגרמה ממילא הבלטת כתב סתרים, ומדברי חלק מהאחרונים משמע שפסול זה אינו מפני ששפיכת דיו אינה דרך כתיבה אלא מפני ששפיכת הדיו שלא לתוך תבנית אותיות אינה כתיבה - ומה ששפיכה זו גורמת להבלטת האותיות שהיו כתובות בכתב סתרים דומה ליצירת צורת אותיות ממילא שלא על ידי פעולה באותיות עצמן - שהוא דומה לפסול של חק תוכות, אולם אם האדם ישפוך את הדיו לתוך תבנית של צורות אותיות - הגט יהיה כשר, או שהפסול הוא מחמת ששפיכת דיו אינה צורת כתיבה - וממילא יהיה פסול אף אם ישפוך את הדיו לתוך תבנית של צורות אותיות; אמנם בדברי רבינו קרשקש (גיטין ט':) ובשו"ת דברי מלכיאל (ב' פ') מצאנו סימוכין לומר שפסול "השופך" הוא מפני ששפיכת דיו אינה דרך כתיבה [ויתכן שאף כוונת רבינו קרשקש אינה ששפיכת דיו אינה דרך כתיבה אלא כוונתו רק לומר שכאשר העדים אינם יודעים לחתום ומכינים להם תבנית אותיות כדי שימלאוה בכתב ידם - יש להם לכתוב בתוך התבנית ולא לשפוך לשם דיו, כי אם הם ישפכו הרי שימלאו את כל התבנית - ונמצא שיהיה ניכר רק כתב ידו של מי שהכין את התבנית ולא של העדים].
מכל זאת מבואר שהכתיבה הכשרה לגט אינה מוגבלת לכתיבה בקולמוס ודיו, אלא כל פעולה הגורמת במישרין ליצירת אותיות מוגדרת ככתיבה כגון חריטת גוף האותיות, הבלטן על ידי חריטת טס מתכת מצדו החיצוני [ולר"ת - דוקא על ידי פינצטה מצדו של הכתב], קריעת העור בתבנית האותיות, וכדומה; הפעולות הפסולות לכתיבת הגט הן רק פעולות שאינן יוצרות את האות במישרין, כגון חריטת צדדי האות בלבד, הטבעת חותם שוקע הגורם לשקיעת צדדי האות בלבד, או שפיכת דיו נטול עפצים הגורם להבלטת כתב סתרים, וכן פסלו ריקמה - שאינה יוצרת אות המוטלת לגמרי על הבגד, ונחלקו בשאלה אם מותר לחבר נטפי אותיות שלא יצרו צורת אותיות ברגע הטפתם, וכתב הפר"ח שיש להחמיר מספק; משמעות הדברי מלכיאל [ויתכן שגם רבינו קרשקש] היא ששפיכת דיו אינה נחשבת ככתיבה אף אם האדם שופך את הדיו לתוך תבנית אותיות, ומכמה אחרונים לא משמע כן.
♦
הגדרת 'כתיבה' הנצרכת לגט
מכל הנ"ל ניתן להגדיר שכדי לקיים את הפסוק "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" - נצרכים בכתיבת הגט כמה תנאים:א. לדעת ריה"ג הגט צריך להיכתב על ספר, כלומר שלא יכתוב את הגט על אוכלין או על דבר שיש בו רוח חיים, שאינם בכלל 'ספר' [וכ"פ בתשובת הגאונים (שערי צדק ב' א')], ולדעת חכמים הגט אינו צריך להיכתב על ספר ובלבד שיכתב על דבר תלוש ושל קיימא [וכ"פ הרמב"ם (גירושין א' ו') והשו"ע (אה"ע קכ"ד ב')], ולכתחלה יש לכותבו על קלף מתוקן לסת"ם.
ב. בגט א"צ כתיבה תמה [ז"ל ב"י (אה"ע קכ"ו י"ח): "לא בעינן בגט כתיבה תמה כמו בספר תורה"].
ג. גט אינו צריך להיכתב דוקא בדיו - לכן אפשר לחקוק אותיות בקלף כפי תבנית הגט, ובלבד שלא תהיה חקיקה הפסולה משום 'חק תוכות', וכן אפשר להבליט את אותיות הגט מבחוץ [ומסתבר שלדעת ר"ת הסובר שיצירת אותיות מהצד ההפוך אינה נחשבת דרך כתיבה - יוכל רק להבליטן מצד הכתב, כגון על ידי משיכתן בפינצטה]; חשש 'חק תוכות' הוא כאשר האות ניכרת שלא על ידי מעשה בגופה, כגון כשחורט רק את צדדי ותוכות האותיות ולא את גוף האותיות עצמן, או כשמטביע חותם שוקע שאינו פועל באות עצמה אלא רק גורם לשקיעת צדדי ותוכות האותיות.
ד. הטיף דיו ליצירת אותיות והאותיות לא התקבלו כצורתן ממש, ולא חיבר את הנטפים לאחר מכן ליצירת צורות האותיות - הגט פסול; אם לאחר מכן חיבר את הנטפים ליצירת צורות האותיות - נחלקו בירושלמי, וכתב הפר"ח שיש להחמיר מספק; נלענ"ד שאם הנטפים מתחברים לאותיות ברגע הווצרם - הגט כשר; אם לאחר שהטיף את הדיו האותיות התקבלו בתמונתן [רק שאינה בשלמות] - מועיל להשלים את צורתן בקולמוס.
ה. שפך דיו באופן שצורת האותיות תהיה ניכרת רק לאחר מכן [כגון שהשפיכה גרמה להבלטת כתב סתרים] - הגט פסול כי 'השופך' אינו 'כתיבה'; שפך דיו לתוך תבנית אותיות - משמעות האחרונים שאין זה בכלל 'השופך' שפוסל את הגט, אמנם הדברי מלכיאל [ויתכן שגם רבינו קרשקש, ראה לעיל] הבין ששפיכת דיו אינה בכלל 'כתיבה'.
♦
כתיבת סת"ם
לגבי כתיבת סת"ם הגמרא מבררת בפרק הקומץ (מנחות ל"ד.) האם כוונת התורה באמרה "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ" היא שיש לכתוב את המזוזה ישירות על אבני הפתח: "ת"ר, וּכְתַבְתָּם - יכול יכתבנה על האבנים", ודוחה הגמרא מגזירה שווה: "נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה, מה להלן על הספר אף כאן על הספר [לרש"י הלימוד הוא מגט, ולתוס' הלימוד ממגילת סוטה או מס"ת שהמלך כותב (כי למאי דקי"ל כרבנן אין חובה לכתוב גט על ספר וגם א"צ לכתוב גט בדיו [והרי בהמשך למדו שצריך במזוזה כתיבה בדיו])]", ומקשה הגמרא שאולי נלמד ג"ש אחרת למזוזה מכתיבת התורה על האבנים שהוצאו מהירדן: "או כלך לדרך זו נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה [וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹאת] - מה להלן על האבנים אף כאן על האבנים", ומסיקה הגמרא שיש להעדיף ללמוד את כתיבת המזוזה שהיא לדורות בג"ש מהכתיבה על הספר שגם היא לדורות מאשר ללומדה מהכתיבה על האבנים שאינה לדורות, והרי בכתיבה לדורות מצאנו שברוך בן נריה כתב את המגילה בדיו: "נראה למי דומה דנין כתיבה הנוהגת לדורות [מזוזות] מכתיבה הנוהגת לדורות [גט/סוטה/ס"ת], ואין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה שאינה נוהגת לדורות [על האבנים], וכמו שנאמר להלן (ירמיה ל"ו י"ח) וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ". מוסיפה הגמרא להקשות כיצד ניתן ללמוד מגזירה שווה שכתיבת המזוזות צריכה להיות על ספר בניגוד לפשטות הפסוק שיש לכתוב את המזוזות ישירות על אבני הפתח: "אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי רחמנא אמר עַל מְזוּזֹת - ואת אמרת נילף כתיבה כתיבה [על ספר]?", ומתרצת הגמרא שיש סיוע נוסף לכך שכתיבת המזוזות אינה על אבני הסף, שהרי יש תנאי בכתיבת המזוזה שהכתיבה תהיה כתיבה תמה [בתוס' הסבירו שהכוונה לכתיבה מתקיימת (והקשה ר"ת למה לא יכתוב כתיבה תמה כשהאבנים חלקות [הובא במרדכי הלק"ט מנחות תתקס"ב]), ולענ"ד יתכן לומר גם שהכוונה לכתיבה שלימה ולא שבורה (כפירש"י "תם - שלם כהלכתה" [שבת ק"ג:, הובא בב"י ל"ב ד', וראה בב"י ל"ב כ"ה במי שפסל תפילין משום שרגלי התוי"ן לא נגעו לגוף האות: "ובעינן כתיבה תמה ושלמה ולא שבורה"])] ורק לאחר שכתב כתיבה תמה יקבע אותה על המזוזות: "אמר קרא וּכְתַבְתָּם - כתיבה תמה והדר על המזוזות" [כך פירש"י שהקושיה היתה שיש דין בכתיבה תמה וגם דין לקובעה לאחר מכן בפתח, והקשה השפת אמת שיכול לסוד את האבנים בסיד ולכתוב על הסיד, כמו שעשו באבני ירדן, ולכן הסביר שאין זה דין נפרד אלא שכוונת הגמרא היא שהכתיבה צ"ל שלֵמה לפני הקביעה בפתח (כגון כשכותב על הקלף ומניחו על המזוזה)]; וממשיכה הגמרא לתמוה שאם כל כך ברור שהכתיבה נעשית על ספר ולא ישירות על אבני הסף כי המצוה היא לכתוב מתחילה כתיבה תמה ורק לאחר מכן לקבוע אותה על המזוזות - אזי כלפי מה הוצרכו גם לגזירה שווה [מִגֵּט/סוטה/ס"ת]: "ומאחר דכתיב וּכְתַבְתָּם - האי גזירה שוה למה לי?", ומתרצת הגמרא שהגזירה שווה הוצרכה למנוע שיחקקו את המזוזה על אבנים תלושות [והחקיקה תֵחשב כתיבה תמה] ולאחר מכן יקבעו את האבנים בסף: "אי לאו גזירה שוה הוה אמינא ליכתבא אאבנא וליקבעה אסיפא, קמ"ל".נראה שלמסקנת הגמרא מה שכתיבת המזוזות נעשית על הספר - הוא מחמת גזירה שווה כתיבה כתיבה [לרש"י מִגֵּט, ולתוס' מסוטה או מס"ת]; ומה שהעדיפו ללמוד מגזירה שווה שהכתיבה נעשית על הספר ולא למדו מפשט הפסוק שהכתיבה נעשית בדיו על אבני הפתח - הוא מפני שבפסוק כתוב וּכְתַבְתָּם, כלומר שתהא כתיבה תמה והדר על המזוזות [לרש"י ותוס' - על האבנים אי אפשר לכתוב כתיבה תמה, ולשפת אמת - הקביעה בפתח צריכה להיות רק לאחר שהכתיבה הסתיימה]; ומה שעדיין הוצרכו ללמוד מגזירה שווה שהכתיבה נעשית על הספר בדיו ולא למדו זאת מכך שחובה לכתוב כתיבה תמה [וכתיבה בדיו על אבנים הרי אינה כתיבה תמה] - הוא מפני שאלמלא הגזירה שווה היה עדיין ניתן להכשיר מזוזה החקוקה על האבנים [שהרי חקיקה נחשבת כתיבה תמה]; ומה שהעדיפו ללמוד מגזירה שווה מִגֵּט/סוטה/ס"ת שהכתיבה נעשית על הספר ולא ישירות על אבני הפתח [בחקיקה - כדי שתהא כתיבה תמה] כפי שיכלו ללמוד מגזירה שווה מהאבנים שהוצאו מהירדן - הוא כי העדיפו ללמוד כתיבה לדורות [מזוזה] מכתיבה לדורות [גט/סוטה/ס"ת] שנעשתה בדיו, ושם הרי מצאנו שספר נכתב על ידי ברוך בן נריה עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ.
למדנו מגמרא זו שבמזוזה הכתובה בדיו על אבנים אין מקיימים מצות מזוזה כי אין זו כתיבה תמה [לרש"י ותוס', ולשפת אמת - כי המזוזה צריכה להיות כתובה לפני הקביעה], ובמזוזה החקוקה על אבנים ללא דיו אין מקיימים מצות מזוזה אף שהיא נחשבת כתיבה תמה, כי מברוך בן נריה למדנו שכָתב את המגילה עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ [נראה שכוונת הגמרא רק לומר שמברוך בן נריה למדנו שצריכים לכתוב בדיו, ואין כוונתה לומר שאבנים אינן 'סֵפֶר' - שהרי הגדרת ספר אינה מוגבלת לנייר וקלף, כפי ששנינו בגיטין י"ט. שאף לדעת רבי יוסי הגלילי ש'סֵפֶר' מלמד על מה כותבים את הגט - אך רק אתי לאפוקי אוכלין ודבר שיש בו רוח חיים (וכ"ש לדעת חכמים ש'סֵפֶר' כלל אינו מלמד על מה כותבים את הגט אלא רק על ספירת דברים, ולכן מתירים לכתוב גט גם על עלה של זית ועל קרן של פרה ועל יד של עבד)].
לאור המתבאר מובן שהסיבה שיש לפסול מזוזה שהאותיות חקוקות בה היא מפני חסרון הדיו ולא מפני שחקיקה אינה נחשבת 'כתיבה' הכשרה למזוזה [כפי שהבין בשו"ת בצל החכמה (ב' נ"ד י"ח) מגמרא זו שאף שחקיקה היא כתיבה מעליא, אולם חקיקה פסולה למזוזה], וממילא אין מקור לפסול מזוזה מודפסת מטעם שהדפסה נחשבת חקיקה, כי בחקיקת הדפוס משתמשים בדיו [וגם אין כאן פסול של 'חק תוכות' שהרי חקיקת הדפוס היא 'חק ירכות', אמנם עדיין יש לפסול מזוזה מודפסת מחמת חשש פסול 'שלא כסדרן', מחמת חשש חסרון כוונה בכתיבת השמות (ובכתיבת כל המזוזה), ומחמת חסרון השרטוט, ויתבאר לקמן].
♦
הגדרת 'כתיבה' הנצרכת לסת"ם ולגט
מכל הנ"ל ניתן להגדיר שכדי לקיים את מצות "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ" נצרכים בכתיבת המזוזה כמה תנאים [בנוסף למה שבכתיבת סת"ם צריך לכתוב את הסת"ם ואת שמות הקדש לשמה, צריך לשרטט את הקלף, צריך לכתוב מתוך הכתב, צריך לקרוא את המילה בפה לפני כתיבתה, ובתפילין ומזוזות צריך גם לכתוב את האותיות כסדרן]:א. המזוזה צריכה להיכתב על ספר, ולמדנו זאת מגזירה שווה כתיבה כתיבה [מִגֵּט/סוטה/ס"ת].
ב. המזוזה צריכה להיכתב בכתיבה תמה, ולמדנו זאת מהפסוק 'וּכְתַבְתָּם', וממילא הכתיבה צריכה להיות קבועה ושלימה מתחילתה, ולכן אי אפשר לכתוב את המזוזה ישירות על אבני הפתח, אף שגם אבנים נחשבות 'ספר'.
ג. המזוזה צריכה להכתב בדיו, ולמדנו זאת מכך שמצאנו שהמגילה נכתבה על ידי ברוך בן נריה '[עַל הַסֵּפֶר] בַּדְּיוֹ', ולכן אי אפשר לחקוק את המזוזה באבני הפתח, וגם לא לקרוע אותיות בקלף כתבנית המזוזה, וכל שכן שאינה מועילה רקימת המזוזה על בגד - שפסולה אפילו בכתיבת גט.
ד. מאחר שהמזוזה צריכה להכתב בדיו לכן אי אפשר לחקוק אותיות בקלף כתבנית המזוזה אף באופנים שאין בהם משום פסול 'חק תוכות', ואפילו אי אפשר להבליט את אותיות המזוזה - למרות שאופנים אלו נחשבים כ'כתיבה' בכתיבת גט, וכל שכן שאינה מועילה חריטת צדדי ותוכות האותיות או הטבעת חותם שוקע - הפסולים אף בכתיבת גט.
ה. לגבי כתיבת גט נחלקו בשאלה אם כתב את הגט על ידי הטפת דיו, ולאחר מכן חיבר את הנטפים ליצירת צורות האותיות, ראה בעמוד , אולם לגבי כתיבת ס"ת כתבו הראשונים שלכו"ע אין זה נחשב 'כתב' [בעמוד כתבנו שיתכן שלמדו כן מכך שהמזוזה צריכה להיכתב בכתיבה תמה, כלומר שתהא שלימה מתחילתה].
ו. שפך דיו באופן שצורת האותיות תהיה ניכרת רק לאחר מכן [כגון שהשפיכה גרמה להבלטת כתב סתרים] - הסת"ם פסולים כי 'השופך' אינו 'כתיבה'; שפך דיו לתוך תבנית אותיות - משמעות האחרונים שאין זה בכלל 'השופך' שפוסל את הגט, ויש שהבינו ששפיכת דיו אינה בכלל 'כתיבה' [ראה לעיל].
ז. כותב בשבת ביד שמאל פטור, דאינה דרך כתיבה; יש ראשונים שלמדו מכאן לפסול סת"ם שנכתבו ביד שמאל, ויש שרק כתבו שצריך שיכתבם בימינו; בשו"ע פסלם רק כשאפשר למצוא סת"ם שנכתבו בימין וברמ"א כתב רק שהסופר לכתחילה יכתוב בימין. לדעת הפוסלים בזה - יש לפסול גם בכתיבה בפה או ברגל, וכ"כ המ"ב. לענ"ד אין ללמוד מכאן לפסול כתיבה הנעשית באמצעות מכשיר - שגם כך היא דרך כתיבה.
ח. הוראת הפוסקים היא שאין מדינא אין חשש בכתיבה בקולמוס של ברזל, וחלקם אף העידו שכך נוהגים, ובפרט מתייגים בו, ומ"מ למעשה אין לסופר לשנות לקולמוס של ברזל כל עוד שהשינוי לא התקבל, כדי שלא יראו את כתיבתו כדיעבד; בשבט הלוי היקל לכתוב בעטים של זהב בתנאי שהכתיבה בנוצה קשה לו ושהכתיבה בעט זהב תהיה מהודרת; מנהג סופרים רבים לכתוב בקולמוס של סיליקון.
♦
דפוס
מלשון רש"י (גיטין כ'.): "הא דחק תוכות... אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות" היה מקום לומר שה'כתיבה' הנצרכת היא שיצייר את האות ממש, וכן שיחרוט או יבליט אותה על ידי פעולה הדומה לציור, כלומר פעולה איטית על כל חלק מחלקי האות, לאפוקי פעולה הנעשית בבת אחת - כגון יצירתה בחותם, אולם פשוט שדיוק זה אינו נכון שהרי לפ"ז הדיון אם חותם מיחרץ חריץ או מיכנף כניף אינו רלוונטי כי גם אם מיכנף כניף עדיין אין כאן מעשה ציור.כתב הגר"ש קלוגר זצ"ל (שו"ת סת"ם ב' ס"א) שהדפסת ס"ת ע"י גויים ללא השמות פסולה אף אם יהודי ישלים את השמות, שהרי הגוי פסול לכתיבה לשמה, וגם מפני שהשלמת השמות ע"י יהודי הויא פסול מנומר כי ניכר ההבדל בין המודפס לנכתב; ושיש לפסול גם ס"ת שכולו נדפס ע"י יהודי כי דפוס אינו נחשב ככתיבה חשובה והויא ככתיבה בשמאל, והרי בסת"ם הויא גזירת הכתוב שהכתיבה דוקא בימין - ש"מ שבסת"ם צריך כתיבה חשובה, ואין זה רק מפני דילפינן משבת שנצרכת כתיבה כדרכה, וגט מודפס התירו כי א"צ בגט כתיבה חשובה; ושעוד יש לפסול מאחר שאינו קורא בפיו לפני ההדפסה, ואינו מועיל אף אם יקרא את כל העמודה כי נצרכת אמירה לכל מילה בפני עצמה, כפי שהקב"ה הקריא ומשה חזר על כל מילה - ואם יקרא את כל העמודה מראש הוה הפסק בין הקריאה לכל מילה, והוא הלממ"ס ולא רק כדי למנוע טעות, ומעלת בן קמצר תוכיח שאף לא הפסיק בין הקריאה לבין כל אות ואות, וגם יש לחוש שאם לא יקרא בפיו בסת"ם המודפסים - הרי שגם לא יקרא בס"ת הנכתבים; ושעוד יש לאסור סת"ם מודפסים מפני חסרון הכוונה המצוי אצל רוב המדפיסים שהם עמי הארץ; ושאי אפשר להדפיס כל אות משמאל לימין כדרך שהיא נכתבת בקולמוס, וממילא הוה שלא כדרך כתיבת ס"ת - ומכל הלין יש לפסול סת"ם מודפסים מדינא ולא רק כחומרא כדעת המג"א.
אמנם, לענ"ד יש מקום לפקפק בטעמיו:
במה שפסל אף הדפסה ע"י יהודי ללא חסרון לשמה וכוונת השמות ומנומר [כי מדפיס גם את השמות] כי בעינן כתיבה חשובה, ודפוס הוא ככתיבת שמאל - יש לדחות שבב"ש (קכ"ג ד') לא כתב שלא צריך כתיבה חשובה לגיטין אלא רק כתב שאי אפשר ללמוד מפסולי סת"ם לגיטין כפי שהקילו בהם בכמה פרטים, כגון לגבי דיו וגט מעורה.
ומה שפלפל שאין לומר שרק לגבי שבת הצריכו כתיבה חשובה ולא לתפילין (דלא כב"י) כי מסתבר שנלמד מהדדי, וההקפדה על כתיבה בימין מעידה דבעינן גם בתפילין כתיבה חשובה, לאפוקי בגט שאינה כתיבה חשובה ומועיל דפוס כי גם כתיבת שמאל כשרה - יש לדחות, שבאמת אין דרשת חז"ל כזו אלא איפכא "מה כתיבה בימין אף קשירה בימין", ומה שדרשה מחודשת זו הובאה במקצת ראשונים ובב"י ובט"ז - אין כוונתם שזו דרשה גמורה, ובודאי שאין ללמוד ממנה לפסול איטר לכתיבת סת"ם אפילו כשכותב בימין דידיה, כפי שהיה מי שהבין, וממילא תו אין להקשות למה לי קרא, וממילא גם אין לתרץ שהתורה לימדה דבעינן כתיבה חשובה, ולילף מתפילין גם לגבי ס"ת, אלא האמת היא דילפינן פסול דכתיבה בשמאל משבת, דכתיבה בשמאל אינה דרך מלאכה, וסברא היא דמה שאינו נחשב 'כתיבה' לגבי שבת - גם אינו נחשב 'כתיבה' לגבי סת"ם, או כפי שכתב סה"ת (תפילין ר"ה) "דאין לומר דווקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד אבל בעלמא כשר - אין סברא לומר כן שיכתוב ס"ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהא חייב", והני מילי לגבי כתיבה בשמאל, דאין איש כותב כך, אולם דפוס שפיר הוה דרך כתיבה, כפי שהארכתי להוכיח ש"דרך כתיבה" אינה תלויה בכמות האנשים העושים כן אלא באם מי שמעונין באופן זה - עושה את המלאכה בצורה זו[כלומר - המעונין לכתוב כותב בימין, והמעונין להקליד - מקליד גם בשמאל, והמעונין בדפוס משי - מורח דיו סמיך במגב, וכדו'].
ומה שדחה שצריך לקרוא כל מילה לפני כתיבתה, וקריאת כל הדף לפני הדפסתו לא מועילה לכל מילה דהוה הפסק - לא הבנתי מנין למד שיש בזה משום הפסק, הרי לפי הטעם דהקריאה מיועדת שלא יטעה - כלל אין חשש בדפוס כי הוא מוגה היטב, וגם לטעם הב"ח שהקריאה מחילה קדושה על הכתיבה - מנין שאי אפשר לקרוא כמה מילים ביחד, וכן מנהג הסופרים שקוראים כמה מילים ביחד.
ומה שדחה את דברי הב"י שטעם הקריאה הוא כדי למנוע טעות, ודחה שגם הב"י לא אמר רק שלא מועילה קריאת אחֵר דאכתי יש חשש טעות, ושכך גם כוונת הנמוק"י - יש לדחות שהגרש"ק ציין לנמוק"י בהלכות תפילין, ושם לא מצאתי שום דבר הרלוונטי לענייננו, ובדברי הנמוק"י (הל' ס"ת ד'.) מצאתי שכתב: "ואפילו אות אחת וכו' - כדי שלא יטעה בכתיבתה שלא יחסר ולא יותיר, ואפילו יהיה בקי בכל חדרי התורה ויודע אותה ע"פ כרב חננאל" - אבל שם אין הנדון על אמירה בפיו לפני הכתיבה אלא שיש לכתוב מתוך כתב.
ומ"ש שגוף הקריאה בתחילה הוה הלממ"ס - יש לדחות שלפי הבנתו הרי היה צ"ל דלכו"ע בעינן קריאה בפה, ומחלוקת הגירסאות האם משה חזר לומר אחרי הקב"ה או שלא חזר לומר היא אם מועילה קריאת המקריא, ולפ"ז מ"ש תוס' שלגירסא זו הוה חומרא לסופרים הוא רק דלא מהני קריאת המקריא, וגם זה אמור רק כשכותב על פי מקריא, ולדבריהם נמצא שכשכותב בעצמו מתוך הכתב לכו"ע בעי לקרוא בעצמו שהרי אין כאן אחֵר שמקריא לו, ולפ"ז הוא דלא כפי שהבין הר"י אסכנדרני מהסמ"ג שהכותב מתוך כתב אין צריך לקרוא בפיו, וגם אין תו מקום לקושיית המג"א ולתירוץ הפמ"ג מדוע בכותב תפילין לא הצריך המחבר קריאה בפיו כי שגורים או כי פחות חמורים מס"ת. וממילא פשוט שלא זו ההבנה, אלא מחלוקת הגירסאות היא אם בכלל צריך קריאה בפיו, וטעם הקריאה למחמירים הוא או כדי שלא יטעה או כדי להחיל קדושה על הכתב, והנוקטים שכשכותב מתוך הכתב או שבתפילין א"צ קריאה בפיו - נקטו את הטעם הפשוט של חשש טעות ולא נחתו לחידוש הב"ח שחידש מתוך סתימת הטור את הרעיון של החלת הקדושה.
מ"ש שבשביל גזירה לא הוה פסלינן בדיעבד - יש לדחות שלא ידעתי מנין למד שהקריאה בפיו מעכבת, והרי כל דין זה תליא במחלוקת גירסאות אם משה קרא בפיו, ומבואר בתוס' במנחות שלכל הגירסאות משה עצמו לא קרא בפיו את הפסוקים האחרונים כשכתבם בדמע, וגם פשוט שאם היה בזה עיכוב לא היו מוותרים על זה בתפילין לכתחילה; ועוד, שאם היה פסול בזה הרי שלא נמצא ס"ת כשר.
ומ"ש שאמרו שהקב"ה אומר ומשה כותב למרות שלא שייכת בזה טעות, כי הרי אם היה בזה חשש טעות לא היתה מועילה קריאת אחר, ועם זאת הקב"ה הקריא למשה, ומוכח שצריכים אמירה בכל מילה בפ"ע כי הקב"ה אמר לו כל הפרשה ומשה חזר על כך בשעת הכתיבה - לא הבנתי את כוונתו, שהרי מנין לו שמה שמשה קרא בפיו אינו רק כדי לקבל אישור שהוא כותב ללא טעות.
ומ"ש שיש לחוש שאם לא נצריך קריאה בפיו בתפילין יבואו לכתוב ללא קריאה בפיו גם בס"ת - יש לדחות שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו, ובפרט שחלק מהפוסקים, וכ"פ השו"ע, כתבו שבתפילין א"צ קריאה בפיו ולא חששו שגם בס"ת לא יקרא, ועוד יותר מזה מצאנו גם פוסקים שלא הצריכו קריאה בפיו כשכותב מתוך הכתב, ולא חששו שיבוא לעשות כן גם כשאחר מקריא לו.
ומ"ש שיש להביא כדמות ראיה, שמדקיללו את בן קמצר שלא לימד את הפטנט לכתוב את כל האותיות יחד - מוכח שיש בזה מעלה, ומן הסתם המעלה היא שכלל לא יהיה הפסק בין הקריאה לכתיבת כל האותיות - יש לדחות שלא ניתן להוכיח ממעשה זה שמה שקיללוהו היה מפני שהיו מרוויחים שלא יהיה הפסק בין הקריאה לכל אחת מהאותיות, ולא חסרים הסברים אחרים מה היו מרוויחים, ומשה רבינו יוכיח, ששמע מילה שלמה [או פסוק שלם] וכתבו, ולא שמע אות אות.
ועוד הוסיף לבאר שאולי קיללו את בן קמצר מפני שכתב את כל השם בד' קולמוסים שאינה דרך כתיבה, אך אם היה מלמד את כולם היה הופך לדרך כתיבה - כוונתו שקיללוהו כי כתב כתיבה פסולה - ולביאור זה יש לתמוה, שהרי נמצא שמעשה זה אינו דומה לבית גרמו ובית אבטינס המוזכרים שם שלא לימדו על מעשה הקטורת ועל מעשה לחם הפנים שעשוהו באופן מעולה; עוד יש לתמוה שלדבריו אם היה מלמד לאחרים היה הופך להיות דרך כתיבה - אם כן מדוע דפוס אינו דרך כתיבה לאחר שרבים משתמשים בו; ועוד תמוה, שהרי ביאר לעיל שמה שכתיבה בשמאל אינה דרך כתיבה אינו מפני גדרי שבת שאינו דרך מלאכה אלא גזירת הכתוב הנלמדת בהיקש מקשירת התפילין שבימין - וא"כ מנין לפסול כתיבה בארבעה קולמוסין ביד ימין?
ומ"ש שכשמצריכים כתיבה - הרי שמדקדקים ביראת השמים של הסופר ושיעשה מלאכתו באמונה, ואם ידפיסו - הרי רוב המדפיסים עמי הארצות וקלי דעת ולא ימלט שמחשבתם לא תהיה לשמה ושלא יזהרו בשאר דיני ס"ת, ואף המג"א כתב שנהגו להחמיר שלא להדפיס ס"ת, ולענ"ד הוא פסול מדינא - חשש זה נכון ומוצדק, וראוי בעטיו לגזור שלא ידפיסו ס"ת, אולם אין זה מעיקר דיני כתיבה אלא גזירה מקומית של רב למקומו ולתקופתו, ומאחר שבזמננו אפשרויות ההשגחה הן טובות, ואנו סומכים על השגחה גם בנושאים בעייתיים יותר, כגון יין נסך ושחיטה - מדוע שלא יוקם מנגנון כשרות על ס"ת מודפסים המבטיח שמדפיסים שומרי מצוות ידפיסו לשמה, והוא כ"ש מתחומים אחרים שבהם הפיתוי לרמאות גדול יותר, משא"כ לגבי ס"ת שכמעט כל הקונים הם שומרי מצוות, וגם הוא דבר שאין בו טורח לקחת פועלים שיחשבו לשמה - אין לנו סיבה לגזור, וחשש המג"א היה רק מפני חשש חקיקה, ובדפוסים דידן לכאורה אין חשש זה ממשי, שאפילו חק ירכות לית לן, וכ"ש חק תוכות.
ועוד כתב טעם לפסול הוא כי בכתיבה אשורית כל אות נכתבת משמאל לימין, וביאר במהרי"ל (מ') שכך לומדים ממשה, ובדפוס זה בלתי אפשרי, ומה שהמג"א פסל רק מחשש שידפיסו תפילין והוה דלא כסדרן - הוא כי תפילין אינם צריכים להיות ככתיבת משה וממילא פסול זה לא קיים בהם אלא רק שלכס"ד - נלענ"ד שלפי הבנתו כוונת המהרי"ל היא שמושכים את הקולמוס משמאל לימין, וממילא טען שאי אפשר לעשות כן בדפוס, ולא ידעתי לפי הבנתו כיצד הכשירו תפילין הנכתבות על ידי סופר איטר המושך את האותיות מימין לשמאל; מ"מ לענ"ד לא לזו היתה כוונת המהרי"ל, אלא שהוקשה לו דמאחר שביאר ש"וכן בלולב נראה לי להקיף דרך ימין בנענועו למזרח דרום מערב צפון" - לכן תמה מדוע כותבים את אותיות הס"ת אות אחר אות מימין לשמאל ולא משמאל לימין: "ותמיהני על כתיבת תורתנו הקדושה דפונין לשמאל, ושמא משה רבינו ע"ה עיניו ראו את [פני] מורו ית' ופנה לימינו", וממילא תו אין מקור להצריך שהאותיות תכתבנה משמאל לימין, ואין לפסול דפוס מחמת זה.
כתב הרב ישראל פרץ בקובץ אור ישראל (32) שאין לומר שהט"ז פסל דפוס, שהרי הפתחי תשובה (רע"א ב') כתב "ועיין בט"ז דמשמע מדבריו דהדפוס הוא ככתיבה ממש, וכשר לכתחילה לכתוב ס"ת ע"י דפוס", עכ"ל, וכן למדו בט"ז הבני יונה, וכ"כ בספר קול יעקב (רע"א כ"ד) ובערוה"ש (סו"ס רע"א, עי"ש). והמדייק בדברי הט"ז "ומ"מ לענין גט ודאי אין לעשות בדפוס דידן שקצת דומה לחקיקה" - רואה שהט"ז החמיר דווקא בגט, וגם בגט החמיר רק לכתחילה, אך אם צריך לכתוב בקולמוס ברזל מותר גם ע"י חקיקה, דחק ירכות הוא וכשר; ומה שהמשיך הט"ז "אבל לענין קדושת ספרים כל המיקל עתיד ליתן את הדין" - ודאי כוונתו שיש בהם קדושה וגם הוי כתיבה ממש וכשר לס"ת, וכ"כ בהמשך, כשתמה מדוע באבני האפוד לא כתבו ע"י דפוס: "אלא ברור הוא דמעשה הדפוס מקרי כתיבה ממש ולא חקיקה כלל", וכ"כ הט"ז להדיא (או"ח רפ"ד סוף ס"ק ב') "דהדפוס יש לו ממש דין כתיבה", עיי"ש; מבואר מכל דברי הט"ז שדעתו שדפוס הוי כתיבה ממש, אמנם רבים האחרונים שחלקו עליו, ודפוס דידן לא דומה כלל לדפוס שדיבר הט"ז להכשיר, כי הוא נעשה כצילום, ופסול לכו"ע, וכן למעשה נקטינן דלא כהט"ז, ואין להדפיס אפילו בדפוס שלהם ס"ת, וכמ"ש הרבה אחרונים.
♦ ♦ ♦