כולל פוניבז'
בעניין רוב מוקדם
קיי"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב (ב"ק כז, ב ועוד). אמנם רבותינו האחרונים עמדו בכמה וכמה קושיות מדברי הש"ס והפוסקים, שמהם עולה כי באופנים מסוימים הולכים אחר הרוב, ורק באמצעות רוב מתקיימים דיני התורה. ומייסדים הרבה מן רבותינו האחרונים, ובראשם הגאון רע"א, כי אפשר להוציא ממון על פי רוב מוקדם, שהכריע את הנידון מעיקרו לגבי דינים שאינם נוגעים לממון. ואף אם התעורר לאחר מכן נידון ממוני, היות שכבר נקבע הדבר על פי הרוב המוקדם, שוב הוכרע הנידון והוא מועיל אף לגבי הוצאת ממון.במאמר שלפנינו[2] ננסה בע"ה לגעת בכמה נידונים, המתיישבים הפלא ופלא על פי יסוד זה.
♦
א. קושיות ההפלאה כיצד מוציאים ממון על פי רוב
ההפלאה (כתובות טו, ב) עומד ביסוד זה, כאשר מקדים הוא ומקשה כמה קושיות: א. מיהו אכתי קשה ממוציא שם רע דנותן לאבי' מאה כסף ודילמא לאו אבי' הוא וקי"ל (לקמן דף מ"ד ע"ב) דהמוציא שם רע על היתומה פטור. ב. וכן קשה מדמי וולדות דאמרינן בב"ק (דף מ"ט ע"א) דלאו צררי נינהו וע"ש. ג. ועוד תקשה הרבה קושיות דהא אמר רחמנא מכה בהמה ישלמנה ודילמא במקום סייף נקב הוי כדאיתא בש"ס גבי מכה אדם בריש חולין. ד. וכן קשה בנגיחת השור נימא דילמא טריפה הוי, ה. וכן בשומר שנגנב ממנו השור דחייבו תורה לשלומי דילמא טריפה הוי. ו. וראיתי בספר שער המלך שהקשה בפדיון בכור במת לאחר שלשים יום דחייב לשלם דילמא טריפה הוי. והניח בצ"ע, ובאמת קשה מכל הני שזכרנו, עכ"ל.[חלק מהקושיות יש ליישב על-פי מה ששמעתי ממו"ח הרב הגאון ר' מאיר שמחה סוקולובסקי שליט"א, דבשור שנגח את חבירו, וכן אדם שהזיק שור, או שומר שחייב באחריות שור, חייב הוא בתשלומין מעליא על הנזק, ואף אם אליבא דאמת היה השור טריפה, שכן לשור זה יש שוויות ממונית מעליא בשוק, שכן לא ראינו בו שום ריעותא. ואם כן נמצא שאף על הצד שהוי טריפה, מכל מקום הפסיד לו במה שיכול היה למכור את השור ולקבל את תמורתו המלאה].
וכתב ההפלאה ליישב, דכיון שהנהגנו את הרוב לגבי שאר דינים, ממילא מהני אף לנפק"מ ממונית שנידונית לאחר מכן, וז"ל: "ונלענ"ד בזה כיון דאוקמי התורה על הרוב דלאו טריפה הוי לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב, וכן בשור לענין איסור אכילה, וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהן, ה"ה לענין ממונא, ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממונא כגון בשור ונמצא נגחן וכן אינך דמייתי הש"ס בריש המוכר פירות, א"כ ה"נ לא שייך הא דשמואל הכא". וכן כתבו בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' עב) ובחת"ס (שו"ת או"ח רח).
♦
ב. יסוד הרע"א שאם הכרענו מכבר על פי הרוב – שוב נחשב כוודאי
וכן הביא הכתב והקבלה (פרשת בחוקתי ויקרא כז, לב) בשם הרע"א, במה שתמה הכתב והקבלה כיצד אמרינן דרוב אינו כוודאי (עשירי וודאי ולא עשירי ספק) ואינו מועיל בספק ממזר. והלא רוב מהני אף בספק טומאה ברה"ר, דמבואר ברש"י (כתובות טו, א) שלולי הדין של קבוע כמחצה על מחצה, היה טמא בט' שרצים וצפרדעים ופירש רש"י דהוי טומאה ודאית על פי הרוב.והביא ששאל זאת רבו הרע"א: "ושאלתי את פי אדמ"ו הגאון מוהר"ע איגר ז"ל, ואמר שיש לחלק, דבט' שרצים כשפירש קודם שנגע צריכים אנו לדון לכמה דברים אם הוא שרץ או צפרדע ללקות עליו בכעדשה ודנין אותו לודאי שרץ ולוקין עליו בכעדשה, ממילא כשנגע אח"כ בזה הוי כודאי נוגע בשרץ, משא"כ בההיא דקפץ אחד מהמנויין דדנין אותו מיד רק לענין חיוב מעשר אם הוא מן המנויים כבר או לא, בזה אמרי' עשירי ודאי ולא עשירי ספק".
ומביא הכתב והקבלה בשם הרע"א ליישב על פי זה תמיהות נוספות: א. כיצד אפשר לחייב בהמה במעשר, והלא דילמא היא טריפה ופטורה ממעשר בהמה, דאין זה עשירי וודאי. ב. שוחט שניבל כיצד חייב, הלא דילמא במקום נקב נקב.
אולם ליסוד המבואר ניחא, דהיות שהחזקנו את הבהמה ככשרה לגבי היתר שחיטה, ממילא מהני הכרעת הרוב אף לנפק"מ של עשירי וודאי וחיוב ממון על היזק הבהמה (וכן כתב הרע"א תנינא קח).
♦
ג. שור שהרג את חבירו – דילמא היה טריפה
וכן כתב הרע"א (ב"ב צג, א) לדון מדוע שור שהרג את חבירו חייב בתשלומין, והלא דילמא השור הנהרג היה טריפה, ואין הולכין בממון אחר הרוב. ומיישב הרע"א דהיות שאם דנים אנו את השור אם הוא מותר באכילה הכשרנו אותו על פי רוב בהמות שאינן טריפות, מעתה מועיל הרוב לקבוע שאינו טריפה אף לגבי נידון ממוני (ויש חידוש בדברי הרע"א, שכן מדובר בשור בחיי חיותו, שעדיין אין נפק"מ לגבי אכילתו קודם שחיטה, מכל מקום הוי כעין חזקה דרבה (יבמות ל, ב)). וכיסוד זה כתב השב שמעתתא (ד, ח) דשאני רוב מוקדם, עיי"ש.מעתה על דרך זה אף בנידון דנן, שכיון שהכרענו על פי רוב שהבהמה כשרה, אם כן אף אם מתעורר ספק חדש תולים שהבהמה כשרה והנקב נעשה ע"י הזאב.
♦
ד. רוב בעילות אחר הבעל – מדוע אין זה ממזר ספק
כתב השמעתתא (א, א) לגבי רוב בממזר: "ולענ"ד היכא דאיכא רובא ודאי אזלינן בתרה אפילו בספק ממזר, דבפרק קמא דחולין (יא, א) ע"ב מנלן דאזלינן בתר רובא אתיא ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו הוא עיין שם, הרי דהא דמחזיקין בתר אבוה אינו אלא משום רוב או משום חזקה, ואי נימא דרובא וחזקה לא מהני בספק ממזר א"כ לא משכחת קהל ודאי".בהערות מילואי שמעתתא הביא ליישב, לפי יסודם של הרע"א וההפלאה, שבמקום שהחזקנו מכבר את הבן כאביו לענין כיבוד אב, אחר שהוחזק אם כן אף לגבי כל הדינים דיינינן ליה כאביו ודאי.
♦
ה. רוב במכה אביו
וכן הקשה השואל בשו"ת הרע"א (תנינא קכט) דהגמ' בסנהדרין (פד, ב) דנה האם מכה אביו ואמו, אולי בעינן שיהרוג את אביו ממש על מנת להתחייב חנק למ"ד חנק חמור, ונמצא שאם הרג אדם אחר מיתתו בסייף הקלה, ואילו אם הרג את אביו מיתתו בחנק החמורה. והקשה הרב השואל, כיצד יהרגו את מכה אביו בחנק, והלא דילמא לאו אביו הוא ומיתתו בסייף, וכתבו התוס' בחולין דאין הולכים על פי רוב במיתות. (ובאמת היה מקום להקשות כיצד חייבה התורה מיתה למכה אביו, והלא דילמא אינו אביו).ויישב הרע"א בכמה אופנים, ובאופן הג' כתב ליישב, דהיות שהחזקנו אותו כאביו כשנולד לגבי דין כיבוד, אם כן אף כאשר נולד לאחר מכן נידון של מיתה, מכל מקום כבר הכרענו מכח הרוב המוקדם.
ומוכיח זאת הרע"א, דאל"כ כיצד אפשר לחייב אב לפדות את בנו, דילמא הבן הוא טריפה ואינו חייב בפדיון הבן (וכן הקשה השער המלך טו"מ פרק ט'). וכן דילמא אינו אביו, דהרי רק מכח רוב בעילות הוא אביו, ואין הולכין בממון אחר הרוב. ובהכרח שהיות שהחזקנו את הבן כבנו לענין כיבוד אב וכמה דברים, מהני אף לגבי נידון ממוני של פדיון הבן שמחויב הוא מכח הרוב המוקדם.
♦
ו. כיצד נשרפת בת כהן על פי הרוב
הנה הצל"ח (חולין יא, ב) הביא את קושיית מוהר"צ הלברשטט זצ"ל על דברי התוס' (שם ד"ה ליחוש) שאין הולכין אחר הרוב במיתה (כגון הנסקלין בנשרפין).מעתה לפי סברת התוס' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא: "א"כ בת כהן בשרפה היכי משכחת לה, וליחוש ודלמא לאו אביה הוא ולאו בת כהן היא, ואין לומר דאזלינן בתר רובא, הא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא, ותידון בסקילה כדין בת ישראל שזינתה"[3].
אמנם לדרכם של רבותינו האחרונים ניחא היטב, שכן הוחזקה הבת כהן כבתו של אביה לענין כיבוד אב ואם, ואם כן רוב מוקדם זה יועיל אף לגבי רוב במיתת בת כהן בספק שנולד לאחר מכן.
עוד אפשר ליישב על פי זה קושיא נוספת, הנה שיטת רבי שמעון (ב"ק ע, א) ששחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה לחיוב תשלומי ד' וה'. ואם כן קשה, כיצד יש חיוב דו"ה, דילמא במקום נקב נקב, ואף שיש רוב שאינן טריפות, מכל מקום אין הולכין בממון אחר הרוב.
♦
ז. רוב בחיוב גנב בתשלומי דו"ה
עוד הקשו[4] מהא דמבואר בב"ק (קו, ב) שהשוחט בן פקועה פטור מד' וה', ומבואר בחולין (עה, ב) שבן פקועה הבא על בת פקועה, מן התורה פטור בנו ובן בנו משחיטה עד סוף כל הדורות. ואם כן שוב צ"ב היאך משכחת לה כלל חיוב תשלומי ד' וה', נימא שהשור נולד מבן פקועה, ואף דרוב בהמות לאו בני פקועה נינהו הא אין הולכין בממון אחר הרוב.אמנם למבואר שרוב מוקדם מחייב אף שיוצאות ממנו לאחר מכן תוצאות ממוניות, אם כן היות שעל פי רוב החזקנו את הבהמה שחייבת היא בשחיטה ומותרת היא באכילה ע"י שחיטה שאינה טריפה, אם כן אף שלאחר מכן נולד ספק ממוני, מכל מקום כבר הכרענו על פי רוב מוקדם שהבהמה אינה טריפה ושחיטתה תהיה שחיטה הראויה. ועל דרך זה יש ליישב את הקושיא הנזכרת מבן פקועה, שהיות שדנו על פי רוב שצריכה הבהמה שחיטה ושחיטה תתירה, אם כן אף שנולד לאחר מכן ספק ממוני, מכל מקום הוכרע הוא על פי הרוב המקודם, וכיסוד ההפלאה.
♦
ח. חיוב שור שעשה את העבד לטריפה
הנה רש"י בגיטין (מג, א) כתב דשור שנגגח עבד ועשאו טריפה חייב בשלושים של עבד, וז"ל: "דבשלמא קנס דלא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה, שנאמר אם עבד יגח השור וגו', איכא לאוקמיה כשעשאו טריפה וכו'". והקשה מו"ח שליט"א הרה"ג מאיר שמחה סוקולובסקי שליט"א, דדילמא העבד היה טריפה מקודם.אמנם יש לומר על פי יסוד האחרונים הנ"ל, שרוב שהוחזק מקודם לכן, מועיל אף לגבי דיני ממונות שנובעים לאחר מכן, וכפי שיתבאר להלן. ואם כן הכא נמי נפסק על העבד מכוח רוב מוקדם שהוא בריא וההורגו חייב, ואם כן מהני אף להוציא ממון משור שנגחו ועשאו טריפה.
♦ ♦ ♦