בן הג"ר יעקב יוסף זצ"ל
בדיני הבדלה במוצ"ש שהוא יו"ט
פרק א' - אם יש להחמיר שלא להדליק אבוקה * פרק ב' - כמה פרטי דינים בהבדלה של מוצאי שבת שחל בו יום טוב * פרק ג' - לענין אדם ששכח לומר ותודיענו, ובקידוש שכח להבדיל וטעם, האם חוזר להתפלל ערבית
פרק א' - אם יש להחמיר שלא להדליק אבוקה
דבר גדול דיבר הגרשז"א בשמירת שבת כהלכתה ח"ב (פס"ב סעיף יב הערה לא), שלא נראה להתיר בשביל חומרא של אבוקה להדליק מאש לאש ביו"ט. וראיתו משעה"צ (סי' תלה ס"ק ט), שלצורך בדיקת חמץ ביו"ט אין להתיר אם הוא עשה ביטול, ואם לא עשה ביטול יש להסתפק, אם צריך ביום להדליק בשבילו נר, ע"ש. ומשמע מדבריו שיש לברך על הנר של יו"ט.ונראה שהדין הוא פשוט לענין בדיקת חמץ, מאחר שגם אם מוצא חמץ בפסח, לדינא אסור לשורפו אלא רק לכפות עליו כלי, כשיטת תוספות והרמב"ם, ולא כשיטת רש"י שמתיר לשרוף בפסח, וא"כ כ"ש שאין לעשות בדיקת חמץ בפסח עצמו על ידי איסור הבערה. ודוק. אבל למעשה ראיית הגרשז"א חזקה, היות שיש בכל זאת מצוה ולא מתירים בשבילו הבערה שכזו, כ"ש לנ"ד. אמנם הנכון יותר בכל זה הוא שבלילה מתיר ודאי להדליק נר מאש לאש, אלא רק ביום שהנר אינו כל כך לראיה טובה ולא מעכב כמו בלילה, ורק בזה הסתפק, הרי לנו שכשיש אור ותאורה וצורך מצוה לא מתיר הדלקה, וה"ה לנ"ד לענין נר של אבוקה.
אמנם ראיתי בשלמי מועד (בפרק עז עמוד שסא), שהעתיקו את דברי הגרשז"א מספר שמירת שבת כהלכתה בצורה לא נכונה, אלא סיימו בלשון אך מסתבר דגם לצורך הידור של אבוקה מותר, ע"ש. דבר שלא כתוב שם.
ומה שהכריח אותם כנראה לזה, הוא מש"כ בספר הזכרון לגרשז"א (סימן ד ענף יג סעיף ז), משם הרב אליקים שלנגר שאם מעדיף לא לעשות אבוקה שפיר דמי, ומשמע קצת כאילו דעתו שאפשר גם לעשות אבוקה, והנראה יותר מש"כ בשש"כ משמו שהוא אסור והראיה ברורה מהלכות של בדיקת חמץ.
ובקובץ יורו משפטיך (גליון 23 הלכה ו), דקדק שממה שבשש"כ כתב שצריך להדליק נר להבדלה ולעשות אבוקה, ורק בהערה כתב מהגרשז"א שצ"ע ההיתר בזה, הרי שלמעשה לא החמיר בזה הגרשז"א, אמנם אנו אין לנו אלא טענתו ושב ואל תעשה עדיף.
אמנם כל דברי הגרשז"א הם שלא ידליק נר בפני עצמו, אבל להצמיד גפרור שפיר דמי, וכמו כן ראיתי בספר יו"ט שני כהלכתו (בפרק א הערה סז), שהביא דין שלא לעשות אבוקה אם השעוה מתחברת זה בזה שיש בו מכבה אלא רק אם עושה בשלהבות בלבד, ע"ש. הרי שמשמע שאם רוצה יעשה אבוקה, אבל לא כתוב בכל הנ"ל שיכול להדליק נר נוסף אלא בנרות יו"ט איירי. אבל נר חדש אסור. ודוק.
וההכרח בדעת הגרשז"א שצריך שיהיה גפרור, הוא מאחר שכתב לענין הדלקת נרות בחדר שיש שם חשמל, שצריך להדחק ולומר שנר שבת ויו"ט הוא לכבוד, ע"ש. [וכה"ג כתב באגרות משה חאו"ח ח"ה סי' ל אות ל], וקשה איך יברך על נר של כבוד מאורי האש, וכדאיתא בברכות פרק ח ובסי' צרח שאין מברכים על זה, וע"כ מחבר לו עוד גפרור ובזה נעשה לא של כבוד ויכול לברך עליו. אבל לדידן כדלקמן שמדליקים בחדר חשוך ורק לאחר מיכן מביאים אותו לשלחן לברך עליו בזה אין צריך אבוקה מצד דין של כבוד.
אמנם אף שהגרשז"א לענין להדליק נר כשיש תאורת החשמל ס"ל שהוא לכבוד, אמנם לא ס"ל הכי לדינא ממש ולא קאמר אלא בדרך דחיה, וע' במאורי אש בפרק ראשון לקראת סופו, וכן במנחת שלמה ח"ב סי' מב ובדפוס ראשון סי' לה בהדיא שהוא לתאורה ועונג, ע"ש.
אמנם בחוט שני על יו"ט (פרק יג ס"ק ג וד) העלה להקל בזה, שלא גרע מנר של מילה שהביא הרמ"א בהלכות מילה שהמנהג להדליק נרות בשעת המילה ואפילו כשחל ביום טוב, ע"ש. וצ"ע מה יענה על הראיה מדין בדיקת חמץ. וצ"ל שהיות והבדיקה בלילה יעילה יותר מהיום עדיף לחכות ללילה, ודוק.
אך יש להשיג על הדמיון של החוט שני לדין של נר של מילה, והוא ששם יש מנהג להדליק נר של כבוד, ואם לא ידליק לא יהיה כלל ועיקר, אבל כאן מאחר ואפשר לצאת ידי חובה בנר קיים, למה צריך להדליק נר נוסף לבטלה, ואם משום האבוקה אינו אלא הידור בעלמא ובשביל זה לא מדליקים נר נוסף.
♦
א. ב.
ובשו"ת אור לציון חלק ג (הערות לפרק יח הלכה ו), כתב, ויש להסתפק, אם כדאי לחבר שתי נרות לצורך ברכת מאורי האש כשחל יום טוב במוצאי שבת, שיש לחוש לחשש כיבוי כשמפריד את הנרות. (ראה בשו"ע בסימן תק"ב סעיף ב' ובמ"ב שם ס"ק י"ט וס"ק כ' ובבאה"ל בסימן תקי"ד סעיף ב' ד"ה ויכבה). ועל כן אף שמצוה מן המובחר לברך על אבוקה, כמבואר בשו"ע בסימן רחץ סעיף ב', כדאי יותר באופן זה לברך על נר אחד בלבד. עכ"ד. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה שם שכן הוא במנהגי חב"ד, וכן העלה להחמיר בויגד משה (סי' טו אות ט), והנה חלקו על דבריו שהפרדת האש לא נחשב לכיבוי, אמנם לספרדים מותר כמש"כ במשנ"ב סי' תקב ס"ב ומשנ"ב ס"ק כ. ע"ש. וגם לרמ"א שרי רק במשנ"ב הביא מא"ר שם שנכון להחמיר בזה.וביו"ט שני כהלכתו (בפרק א הערה סז), כתב, משם הרבבות אפרים בדעת האגר"מ שלא לעשות אבוקה, ולאידך בספר הלכות שבת להרב איידר ע' רסג שמותר לחברם, ע"ש. ובאגרות משה ח"ה (סי' כ אות ל), בתשובה לרבבות אפרים, כותב האגרות משה שמנהג אבות הוא לחבר את הנרות שעוה בלא שום חשש והוא פס"ר שלא ניח"ל כלל ואין כאן מעשה מלאכה וכו' אמנם היות ויש לנו חשמל כל הדלקת נרות בחשמל איך יתכן וצ"ל שהוא לכבוד, ע"ש. הרי בהדיא שסובר שיש לחבר נרות שעוה. ומה מקום לומר אחרת. וביו"ט שני כהלכתו שם מסיים משם הגר"י קמניצקי שלחבר שעוה הוא כיבוי, ואין הדברים ברורים, ובבאר המועדים (בנדיקט) שמנהג שבט הלוי לא לקרב את הנרות, וכן בספר ערב פסח שחל בשבת אסר לקרב את הנרות שעוה. ע"ש.
דעתו של הרב מרדכי אליהו שאפשר לברך על הנרות של יו"ט (ואפשר מרחוק). כך אמר הרב שמואל אליהו משמו בקול צופיך (גליון 963 נשא תשעט), ובקול צופיך גליון 100 ר"ה תשסא ס"ל שאפשר להצמיד גפרור, אבל לא שתי נרות שיש בהם נוזל שעלול לגרום גרם כיבוי ביו"ט. ע"ש. וכ"כ להקל להצמיד גפרור בלוח הלכות ומנהגים (תשעה ע' 290), משם הגרי"ש אלישיב, והאגרות משה ח"ה (סי' כ אות ל), אפילו בנרות שעוה, והרב נאמ"ן ביתד המאיר סיון תשעו (ע' 575), והגר"ש דביליצקי ביתד המאיר סיון תשעט (סי' קיב).
אמנם למעשה לא נהג הגרי"ש אלישיב כן אלא בירך על הנרות של יו"ט בלא להצמידם, ושכן נהגו הגר"נ קרליץ ושבט הלוי ובספר דרכי יוסף צבי, וכמש"כ הרב דינר בגליון מים חיים (גליון 366).
וכן מו"ז לא נהג לעשות באבוקה אלא על הנרות של יו"ט בירך, ע' להרב עידן בן אפרים.
ובשש"כ שם שמנהג חב"ד לברך על שתי נרות שלא סמוכים זה לזה, אבל בחק לישראל כתב שיברך רק על נר אחד, ע"ש.
וביתד המאיר סיון תשעו הביא הרב חדוק משם הרה"ג מאיר מזוז - נאמ"ן שאביו היה מברך על נרות יו"ט ולא היה עושה אבוקה, וטוב להצמיד גפרור, ע"ש. אבל להנ"ל שב ואל תעשה עדיף. ואם יש לו נר אחר שהדליק ממנו ויברך עליו לכו"ע הוא אתי שפיר מאוד.
♦
וראיתי בשו"ת צי"א חלק יד (סימן מב), שכתב שיש להחמיר בזה לעשות בדוקא אבוקה, מפני כמה אופנים, או מפני של מצות חבילות חבילות, ולאידך יש לומר שהואיל ואתעביד בה חדא מצוה לעבד ביה מצוה אחריתי, ע"ש. הנה מה שטען בצי"א שהם חבילות חבילות, מאחר שבגמרא בפסחים דף קג איתא לענין שעושה יקנה"ז על הכוס ואין בו חבילות חבילות כי חדא ענינא הוא, כך י"ל לעניננו שאין בו חבילות חבילות שחדא ענינא הוא. ועוד יש לצדד ולומר שנעשתה מצותו של נר יו"ט ועל כן אין בו חבילות, אף שכבתה זקוק לה, ודוק.
ועוד דן שם בצי"א לומר שהיות ונעשה גם לכבוד גם לתאורה משמע מדברי רבינו יונה שבכה"ג לא מברכים. ודבריו לענ"ד תמוהים, וז"ל רבינו יונה, איתא בברכות (דף נג ע"א), אמר רב יהודה אמר רב כל שמוציאין לפניו (לפני המת) ביום ובלילה אין מברכין עליו וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה מברכין עליו, ומבאר רבינו יונה על הרי"ף הטעם מפני דאם דרך להוציאו על המת ביום משום כבוד אעפ"י שבלילה מוציאין בנרות להאיר כיון שמוציאין משום כבוד אין מברכין עליהם. ומוסיף וכותב וז"ל: ומכאן נראה שהנרות של בית הכנסת כיון שדרך להדליקם לכבוד אין מברכין עליהם ואפי' נאמר שפעמים מדליקים אותם להאיר אפי' הכי נראה מכאן שאם נעשה להאיר ונעשה לכבוד אין מברכין עליו, מפי מורי הרב נר"ו עכ"ל. עכ"ד רבינו יונה, ומזה למד הצי"א שגם לענין נ"ד היות שנרות שבת ויו"ט דינם שוה, וברמב"ם איתא שיש בהם כבוד שבת ועונג שבת, על כן יש בהם תרתי על כן אי אפשר לברך עליהם מאורי האש, עכ"ד. והנה דבריו מדברי רבינו יונה הם דברי הביאור הלכה (בסימן רצח סעיף יא ד"ה נר בהכ"נ), ונר שהוא עשוי לכבוד ולהאיר עיין בפמ"ג שכתב דאין לברך עליו ומצאתי שכ"כ גם בתר"י אכן ברש"י נ"ג ד"ה בסוף וד"ה כל מת וכו' משמע שאין סובר כן. עכ"ד. והנה ממה שהפרמ"ג לא הביא שכן דעת תר"י משמע שאין דעתו כן, אף שאינו ראיה כל כך, ולענ"ד בלשון רבינו יונה יש לדון טובא ולומר שאין בו ראיה כי כוונתו בסיום דבריו הוא שאם דרך להדליקם לכבוד מסתמא, אף שפעמים הוא להאיר מ"מ אין לברך עליו. אבל אם להיפוך כוונתו בעיקר להאיר וגם לכבוד מנלן להחמיר. וקצת דוחק, אבל היות שרש"י מתיר ועדיף דוחק הלשון מהענין[2].
ואפילו אי לא נימא הכי, מ"מ נראה לומר שנר של שבת הוא לא עשוי לכבוד אלא כשמדליקו בערב יו"ט, אבל אם מדליקו ביו"ט, בזה לא שייך לומר שהודלק לכבוד. וכמו שכתבו בכתבי הגר"ח שבפרק ל ה"ה כתב מבעוד יום, והוא משום כבוד שבת, אבל בשבת עצמו הוא מדין של עונג, והרגיש בשינוי זה בדברי ירמיהו. והקדימו בזה ביאור הגר"א (אורח חיים סימן תקכט), וז"ל, עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד. עכ"ד. ולפי זה יש להוסיף על פי מש"כ הנצי"ב בהעמק שאלה (סימן קכב אות ג), שמדוע מברכים על נר שבת והלא אין גמר עשייתה מצותה אלא בשעת אכילה כמש"כ המרדכי (שבת אות רצד), אבל לרמב"ם מאחר שהוא משום כבוד שבת ולא משום האכילה א"ש שמיד חיובו ולכן מברך, ע"ש. ולהנ"ל, הנה מערב שבת הוא כבוד שבת, אבל עונג שבת הוא רק בשבת עצמו. ודוק. וממילא כאן שמדליקו בשבת עצמה אמרינן שהוי עונג שבת גרידא.
וכן ראיתי שהשיגו על דברי הצי"א בקצרה שאין המנהג כן ברבבות אפרים ח"ד (סי' קכד אות יד), ושכ"כ בנטעי גבריאל, ע"ש.
אמנם אחר המחשבה נראה שיש מקום לדברי הרב צי"א אם מדליקים נרות יו"ט כשיש עדיין חשמל, שהוא רק לכבוד, וכמש"כ להדחק הגרשז"א והאגרות משה כנ"ל באות א בסופו, על כן אי אפשר בשום אופן לברך בכה"ג על הנירות של יו"ט כיון שהם עשויים רק לכבוד.
אבל למעשה כפי שמפקפק בזה הגרשז"א עצמו וכן הגר"מ שטרנבוך וכן היה מורה ובא מו"א זצ"ל בזה שיש להקפיד להדליק בחדר חשוך וכן הוא בחזו"ע בהלכות שבת בלשון זהורית, ולא כמש"כ בקובץ קול תורה מזה, על כן הוי דין של תאורה גמורה ולא לכבוד וכנ"ל ואתי שפיר. ולאחר מיכן יטלטלנו למקום שאוכל בשביל ההדלקה של מאורי האש, יוצא שיותר קל מכל יו"ט ואין בעיה בהדלקת אש כיון שהוא לצורך הבדלה ושם אין בעיה של תוספת אורה, ומכל מקום לצאת מידי צל של ספק שתדליק את הנרות בכוונה לעונג יו"ט ונר הבדלה.
ואם הדליקה כשיש חשמל בשום אופן אין להקל בזה ולברך עליו מאורי האש כיון שהוא לכבוד והוא פסול לנר של הבדלה.
היוצא מכל זה שלהדליק נר נוסף לצורך הבדלה יש לאסור ולהצמיד גפרור שב ואל תעשה עדיף והמיקל יש לו על מי לסמוך.
שתי בעלי בתים בבית אחד שהחמיר מרן שלא יברכו, האם גם לא ידליקו בכלל, הנה לא שמענו שלא ידליקו, וגם מרן כתבו בתורת חומרא וכמש"כ כמדומני בשמש ומגן, ועל כן המיקלה יש לה על מי לסמוך, וביורו משפטיך ליעקב החמיר בזה. ועוד נראה שהיות ויהיה להרבה נשים עוגמת נפש שהיא לא מדליקה נרות יו"ט וחבל שבאה להתארח וכו', אין לך היתר גדול מזה כמו שהתירו להדליק נר נשמה מהאי טעמא שכתב בכתב סופר והב"ד בבאה"ל.
♦
ג. פרק ב' - כמה פרטי דינים בהבדלה של מוצאי שבת שחל בו יום טוב
לברך על הגז בשמירת שבת כהלכתה (פ' סא' ס"ק פ"ז) הביא משם הגרשז"א זצ"ל דיש להסתפק במדליק להבה של גז רק לברכה לבד. אי שפיר עביד, שהרי גם נרות הבדלה שלנו אינם עומדים להאיר רק לכבוד, ואפ"ה מברכין מפני שנדלקו רק לצורך הברכה. וא"כ אפשר דה"ה בכל להבה שנדלקת לצורך הברכה. עכ"ד. והב"ד בפסקי תשובות.ובמאמר מרדכי חלק ב (פרק מו), משמע שאם הדליק את הגז לתאורה מברך, וכ"ד הרב שמאי קהת גרוס בעלים לתרופה וכ"פ מו"א זצ"ל, אבל אם לא הודלק אלא לצורך בישול לא. ולענ"ד אין לברך עליו בלא"ה כיון שהוא אור כחול ולא מאיר כמעט.
[וע' במג"א (ס' קנד ס"ק כא), שהביא מהב"ח סו"ס תרעד בשם רש"ל בתשובה ס' פה' שנר של הבדלה לאחר שהבדיל עליה כבר עבר מצותה ומותר להדליק ממנה. והעיר מג"א לא ידעתי מה קדושה יש בנר הבדלה דהא מברכין על אור כבשן, ועוד דאפילו בנר של שבת אין בה קדושה ומותר להדליק ממנה. עכ"ד. אולם בספר פלאים תו"ש שם כתב שהאריז"ל בשו"ע שלו (ה' הבדלה ס"ב) כתב שהאר"י לא היה מבדיל רק על נר של שעוה המיוחדת לכך. ע"ש. א"כ חזינן שיש מקור לזה להדליק רק לנר הבדלה].
ושמעתי משם הרב גדעון בן משה שאמר שאסור לברך מאורי האש על נר נשמה שמשאיר בכדי להדליק ממנו מאש לאש מאחר והוא לא נעשה לתאורה.
♦
א. ב.
ולהוציא את הפתיל צף יש להחמיר בזה כדמצינו בשבת מז. בתוד"ה הנח ששיירי פתילה שהולך לאיבוד יש בו מוקצה, וע' ברע"א שם בתוספות למשניות אות סה הסבר משלו ע"ש. והאם מותר לצורך הדלקה אחרת, יש להחמיר בזה כדעת הגרשז"א, במנחת שלמה ח"ב (סי' לט אות א), לחלוק על רע"א בסו"ס תקא להקל בזה, בתרתי, שלא נאמר שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש אלא רק בכה"ג שהוא לא רק מתוך, וכאן ההדלקה הוא מדין של מתוך, שמתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך אוכל נפש. ולזה לא הותר מוקצה, ועוד כשיש חשמל להחשיבו צורך נפש הוא קשה מאוד. ע"ש.והנה לקחתו עם כף ארוכה הוי לכאורה טלטול מן הצד לשיטת הט"ז סו"ס שי והב"ד משנ"ב שם, אבל אדה"ז בקו"א סי' רנט חלק ע"ד, ובזכרון יוסף ריישא כתב כשיטת אדה"ז, ואכמ"ל, אבל כאן יש לומר שלא נחשב לצורך דבר המותר, מכיון שהוא צריך רק את מקומו, ולא הוי ככל טלטול מן הצד שצריך אותו עצמו, ודוק. אמנם למעשה האחרונים ס"ל שצריך את מקומו גם נחשב לצורך דבר המותר.
וכמו כן נשאלתי על אדם בתחילת שבת שנכבה לו הפלטה וכל האוכל מבושל חוץ מהג'חנון, והעבירו לכירה אחרת ונזכרו מהג'חנון, וצריך דחוף להוציאו האם מותר על ידי כף, תלוי בהנ"ל אם הוי צורך דבר המותר היות שהוא רק צריך את מקומו. והמחמיר יצטרך להוציאו עם השיניים וכדומה.
אמנם ראיתי שהזהירו (הליכות מועד ח"א פרק ג סי' ד ס"ק טו), שלא יקח בכף עצמו שלא לבוא למחלוקת אם יש בסיס לחצי שבת אלא באופן של ניעור.
אמנם לדינא יש להקל בזה להרים את הכלי עם הפתילה כיון שאין כאן דין בסיס כיון שמדובר על יו"ט אחר השבת, וביום טוב הוא מותר, על כן היות והכלי חשוב יותר אפילו לתוספות בביצה כא שמחמירים לטלטל בכה"ג, הנה כאן שהוא מטלטל אגב הכלי הוי כדין טלטול עצמות וקליפות שבסימן שח סעיף כז שמותר לצורך מקומו, וכאן צריך להדליק אחר במקומו, ולא דיבר רע"א אלא באופן שלוקח רק את הפתילה בלא הכלי שמצורף לו ואז לא הוי אלא טלטול בידים ולא טלטול מן הצד. ודוק.
והנה ראיתי בהליכות מועד (בפרק ג סימן ד ס"ק יד), שכתב להקל לטלטל אגב הכלי מדין טלטול מן הצד אפילו לא לצורך מקומו, שמותר, ושלח למש"כ בהליכות שבת ח"ב (פרק ז סו"ס עא עמוד שיט), שהתקשה בין סי' רסה ס"ג שלבית יוסף אסור להניח כלי לקבל בתוכו פחם שיש בו ביטול כלי מהיכנו, משם הכל בו שסיים בוי"א לאיסור, ומאי שנא מדין של סי' שכז בשיורי הכוס יין ששתה ממנו נכרי שמותר לטלטלו, וההסבר כי הוא בטל כלפי הכלי, ולחלק יצא משם ח"א שבמניח בכוונה שיונח בתוכו חמור טפי, משא"כ בשיורי כוס וכדומה, ע"ש. והתפלאתי על המראה, כיון שהיא גופא שאילת הראשונים בזה למה הקילו לטלטל בשיורי הכוס, ותירוצו זכה לכוין למש"כ בריטב"א בשבת דף מז. איתא, משם הרמב"ן שדבר שלא הונח לכתחילה אלא נעשה מאיליו כמו קיטמא דכנונא בזה אין בסיס, וכן שיורי כוסות של נכרי, משא"כ באבן שעל פי חבית, ע"ש. ולפי זה אתי שפיר איך שאסור בפחם שהונח בכוונה. אבל אם אתינא להכי יש מקום לפי זה ביו"ט אחר השבת שדנים על הוצאת הפתילה, שכאן נחשב הפתילה שלא נעשית מאיליו שיהיה מותר בניעור, אלא כמניח, מאחר והוא בא מערב שבת לכאן בשבת אין לו דין בסיס כי הוא מאיליו, משא"כ ביו"ט שמונח ועומד לפני כן יהיה אסור, ודוק.
ושאר חילוקי הראשונים בזה, הנה בתוספות בביצה דף כא: איתא משם ר"ת ששאני שיורי כוס שאי אפשר לנער, וביאר הרשב"א כיון שהוא דבוק בו, ע"ש. ולפי זה כאן בשיורי פתילה אפשר לנער ויהיה אסור לטלטל.
וראיה לשיטת הכל בו להחמיר אפילו בפחם שאין לו חשיבות מדברי התוספות בפרק כירה בסופו בדף מז. ד"ה ואמר, שכתב מפורש להיפוך שלא תימא דאיירי כשהחבית צריכה לכך או מעות חשיבי ולא בטילי ולהכי הביא מדין של אבן בכלכלה ואפר במחתה שאין לו חשיבות ואפ"ה הוי מוקצה. ע"ש. וכפי שביארם יפה בחידושי הריטב"א שם. אמנם מיד בתוספות לאחר מיכן ד"ה הוה מטלטלינן, איתא ששיורי כוסות לא חשובים שהכוס יתבטל אליהם, וע"ש ברשב"א איך שביאר את התוספות, משמע שצריך חשיבות מסויימת בכדי שיהיה אסור לטלטל. וכן בתירוץ ראשון שבתוספות בביצה כא. ששיורי כוסות הוא בטל לגמרי, ומשמע ששברי פתילה חמור יותר.
אמנם נודע שיטת הרשב"א (בביצה ב. ובעבודת הקדש שער אפיה ובישול אות ט), שאם אין חשיבות למוקצה שעליו אין בו דין בסיס, ואבן על פי חבית מיירי שהיא צריכה לבנין ואדם חס עליה שלא תאבד, וכתב המאירי שם שהדברים נראים, ובשטמ"ק בביצה שם חלק ע"ד אבל כתב שצריך עכ"פ שיהיה איזה צורך בהם כמו באבן שע"פ החבית שיש לחבית צורך לזה, משא"כ אם אין לו צורך כלל כמו קליפין אין בו איסור של בסיס. ושרי לטלטלו, ועוד טעם כתב הרמב"ן בשבת קמג. שכיון שעיקר הטלטול בפת דמיא למעות שעל הכר שמטלטלן ועודן עליו לפי שעיקר הטלטול בדבר המותר, וכאן אינו נעשה בסיס, שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן, וכ"כ המאירי והר"ן, ולפ"ז ג"כ מותר לטלטלו, הרי לנו ג' סניפים להקל בזה. ע"ש. וכל טעמים של הרמב"ן לא שייכים לפתילה ויהיה אסור. ודוק. לסיכום יש להקל לטלטלו לצורך מקומו בלבד.
♦
בשמירת שבת כהלכתה שם, הביא שמנהג חב"ד שבמאורי האש לא לראות את הצפרנים, וע' בנטעי גבריאל הלכות פסח. והעירני הרב יוסף חיים אוהב ציון שבהגדה של פסח עבודת הגפן כתב, שהיות שבמהר"ם כתב טעם של ראיית הצפרניים משום שעד עכשיו היה אסור במלאכה משא"כ עתה מותר במלאכה, לכן כאן ביו"ט שחל במוצאי שבת אין לעשותו, והוא פלא.
אמנם איתא בהדיא לא"ה במהרי"ו שכתב בסימן קצג שיש להסתכל גם ביקנה"ז. ושכן משמע באו"ז ע"ש. וצ"ל שגם מלאכת אוכל נפש נחשב למלאכה לענין זה.
וכן לפי טעם הזהר יש לו טעם בפ"ע. ועל כן אפשר להניח את אצבעות הידים ולברך מאורי האש.
♦
ג. ד.
עוד העלה הגרשז"א בשמירת שבת כהלכתה ובשלחן שלמה שאין לעשות בקידוש שבליל יו"ט שישפך היין כמו בהבדלה, כיון שהוא סימן לברכה שהוא התחלת המלאכה וכאן היות שהוא יו"ט ואסור במלאכה אסור לעשות כן. ע"ש. וכאן ודאי לא שייך לומר שמותר במלאכת אוכל נפש, שבזה לא שייך לומר סימן ברכה.♦
נשים שמקפידות לא לעשות הבדלה כמש"כ של"ה מסכת שבת פרק תורה אור עוד כתב (תולעת יעקב, סוד מוצאי שבת, אות כ"ב)[3] וזה לשונו: וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מ א) בסוד העץ שחטא בו אדם הראשון, גפן היתה. ואמרו (בראשית רבה פי"ט ס"ה) מלמד שסחטה ענבים ונתנה לו, והם 'סורי הגפן נכריה' (ירמיה ב, כא), 'קבעת כוס התרעלה' (ישעיה נא, יז), כוס חמתו. וכנגד זה בא לאשה דם נדות, סוד הזוהמה שהטיל הנחש בחוה (שבת קמו א). ולפי שנתכוונה להבד(י)ל מאדם על ידי היין, אין הנשים טועמות יין של הבדלה. עכ"ד. והב"ד במג"א וא"ר ותו"ש אות ה, שלא העתיקוהו נכון. [ועוד הזכיר בתו"ש באות כ מדברי השל"ה שלא מברכים ברכת הלבנה כי גרמו מיעוט הירח, ע"ש]. ולא מובן הטעם שהתכוונה להבדיל מאדם על ידי היין.
אמנם כאן ביקנה"ז יכולות לעשות ולטעום מקידוש והבדלה, כ"כ בשו"ת משנה שכיר ח"א (חלק דבק טוב סי' י אות ג), והב"ד ברבבות אפרים (ח"ד סי' קכד אות יג), ושכן משמע מאהבת יונתן שהקידוש על היין הוא תיקון לחטא עץ הדעת, הרי שזה טעם שגובר על הטעם שלא יטעמו, ע"ש. ודפח"ח, וכן העלה באר משה חלק ו סי' קלו. וגם יכולות לטעום וכ"כ בשבט הלוי ח"ד (סי' נו), ובמשנ"ה ח"ח (סי' לו), בספר שובע שמחות להרב שריה דבילצקי זצ"ל (פרק ד' ס"ק קצו), וספר הליכות ביתה (עמוד רכו). ע"ש.
♦
ה. ו.
לא מברכים על הבשמים במוצאי שבת שחל ביו"ט, וע' שו"ע אדה"ז סי' תעג סעיף ו משם הרא"ש כי תענוג של יו"ט ושמחתו הוא משיב נפש. ע"ש.ואם בירך על הבשמים בקידוש האם יש בו הפסק, מובא משם הגרשז"א שאין בו הפסק, ובשלחן שלמה (סי' צרח אות ו.ג), כתב, שהיות שלא גרע מבשמים שמברכים אצל השו"ע והספרדים בברית מילה, ע"ש. וכתב הרב דינר בגליון מים חיים (גליון 366), העיר שבשש"כ (פרק סב ס"ק מט), העיר על דבריו מדברי הבאה"ל סי' רצח ס"ה ד"ה אין מברכין על הנר שלא שבת וכו', עיין במ"ב דאפילו בדיעבד לא יצא והוא מהמ"א וכתב בחדושי רע"א דצריך לחזור ולברך בפה"ג כיון דברכת מאורי האש שבירך לא יצא ממילא הוי הפסק בין בפה"ג לטעימה.
ובבאה"ל כתב משם רע"א שאם אדם בירך על נר שלא שבת במוצאי יוה"כ חוזר ומברך הגפן, וכן פוסק בחזו"ע שם, הנה בשלחן שלמה מפקפק בזה (בסי' צרח אות ו.ד), שיש צד להסביר את רע"א, מ"מ נראה יותר שאין כאן הפסק וחשיב טעות לגביל לתוריה, ולא יגרע מסי' רט בדין פתח בחמרא וסיים בשיכרא שסיים שהכל ואין כאן הפסק. וכה"ג כתבו הפוסקים שאם טעה וספר ספירה בטעות ומתקנו תוכ"ד שמועיל, ולא חוזר לספור בברכה. ע"ש[4].
♦
כשמבדילין על הכוס מסיימים ״ברוך וכו' המבדיל בין קודש לקודש״, ואם שכח ואמר ״המבדיל בין קודש לחול״ לא יצא, הגרשז"א בשמירת שבת כהלכתה (פרק סב ס"ק מח), ושבט הלוי ח״ח (סי' קיח), וכן נוטה דעת בעל ה״קהילות יעקב״ זצ״ל בארחות רבינו ח״ב (עמ' קיא), אבל א״צ לחזור על ברכת בפה״ג, ונימק הגרשז"א שההסבר הוא שהיות ובאמצע הברכה אומר בין קודש לחול על כן לא הוי הפסק וכגביל לתוריה, וכן העלה בשבט הלוי שם.
אמנם חזו"ע פסח (ע' כט), היקל בזה שלא חוזר. אמנם במאמר שכתבנו בס"ד בדין של אדם ששכח ותודיענו, אות ב הבאנו מדברי רב שרירא גאון שמשמע בהדיא שאין שייכות לומר בין קדש לחול כלל בזמן שכזה, הרי בהדיא שלא שייך לומר לשון הבדלה בין קדש לחול בכה"ג כלל ועיקר. ויש לדחוק קצת.
♦
ז. פרק ג' - לענין אדם ששכח לומר ותודיענו, ובקידוש שכח להבדיל וטעם, האם חוזר להתפלל ערבית
כתב מו"ז בשו"ת יחוה דעת חלק א (סימן צא אות טו), הנה הגאון ר' אפרים זלמן מרגליות בס' מטה אפרים (סי' תקצ"ט אות ז'), כתב שאם התחיל ותתן לנו ד' אלוקינו וכו', שוב אין לו להחמיר על עצמו לחזור ולומר ותודיענו ע"כ. ונראה שהוא מדמה דין זה למ"ש הרא"ש בפסקיו (פרק תפלת השחר סי' יז), וכן פסקו הטור והש"ע (סי' רצד ס"ד וס"ה), שאם שכח לומר אתה חוננתנו במוצ"ש וסיים את הברכה אף על פי שלא פתח בברכה שלאחריה אינו חוזר, ואם רצה להחמיר על עצמו, אם סיים תפלתו רשאי, ואם עדיין לא סיים תפלתו אינו רשאי לחזור משום הפסק ע"ש. ובאמת כי רב המרחק ביניהם, ששם מאחר שחתם בחונן הדעת, אינו רשאי להפסיק בין ברכה לברכה, אבל כאן שעודנו עומד באותה ברכה ויכול לחזור ולתקן תפלתו לכתחילה, למה לא יעשה כן. והרי מבואר בטור וש"ע (סי' תרפ"ב ס"א) שאם שכח ולא אמר על הנסים בחנוכה אין מחזירין אותו, ומיהו אם נזכר באותה ברכה כל זמן שלא הזכיר את השם, אפילו נזכר בין ברוך אתה לה' חוזר ע"כ. ומכל שכן כאן, שיועיל שאם ישכח ויטעם לפני שיבדיל על הכוס לא יצטרך לחזור כל התפלה. אמנם יש להעיר ממ"ש בב"י (סי' קיד), שאם שכח ואמר בימות הגשמים מוריד הטל, שאינו חוזר, אפילו נזכר באמצע הברכה אינו חוזר. וזה מוכיח כדברי המטה אפרים. אולם באמת כבר העירו האחרונים בזה על מרן הב"י, וכמ"ש בעולת תמיד שם. וכן העלה המאמר מרדכי (סי' קי"ד ס"ק י"ג) שאם עוד לא סיים את הברכה חוזר לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. והוכיח כן מדברי מרן הש"ע (סי' תרפ"ב) הנ"ל ע"ש. וכן פסק המשנה ברורה בביאור הלכה שם בשם הפמ"ג. (וע"ע בספר תפלה לדוד סי' קפ"ט). ונראה שכן עיקר, וכפסק מרן הש"ע (סי' תרפ"ב). וה"ה בנידון שלנו. עכ"ד. ובחזו"ע ימים נוראים (ע' צ), הוסיף יותר מזה, וכן כתב הגרב"צ ליכטמן בספר בני ציון (סי' קיד סק"ח), שכן מפורש בחידושי הריטב"א ריש תענית, שאם לא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אלא מוריד הטל, אע"פ שאין מחזירים אותו, היינו דוקא כשסיים הברכה, אבל בעודנו באמצע הברכה מחזירין אותו. ע"ש. ושו"ר בספר נטעי גבריאל (הל' ימים נוראים בתשובה סי' ז עמוד רמד), שהעיר כן על הרב מטה אפרים, והשיב לו הגר"מ שטרן (בעל באר משה), שהצדק עמו, ודלא כהמט"א. ע"ש. גם בנטעי גבריאל (על שבועות עמוד עה) הביא שמצא כן להגרא"ח נאה, שהובא בקובץ יגדיל תורה, שכבר העיר כן על המט"א. וציין להשדי חמד (מע' ר"ה סי' ג אות ג). ע"ש. (ואע"פ שאמר ותתן לנו ה' אלהינו, יוכל לסיים, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, ושוב יאמר ותודיענו וכו'. ואין לחוש בזה לשם ה' לבטלה, שכל שהוא בנוסח תפלה ולא בחתימה שפיר דמי, וכמ"ש מרן הש"ע (סי' תרפב) לענין על הנסים שאפי' נזכר אחר שאמר האל ישועתינו ועזרתינו סלה האל הטוב, חוזר לומר על הנסים. וכ"כ האחרונים בדין ש"צ שטעה בחזרה בתענית צבור ולא אמר עננו, אפי' אמר רפאנו ה', חוזר ואומר עננו, (אע"פ שאם לא אמר עננו וחתם ברכת רפאנו אינו חוזר. ואם חזר ברכה לבטלה היא, כמבואר בש"ע סי' קיט ס"ד). וכן פסק בשו"ת אוהב משפט (חאו"ח סי' ל דנ"ט ע"ב). ושכ"כ השדי חמד (מערכת ר"ה סי' ג אות ג), ושכן דעת מרן ע"ש. וכן העלה כיו"ב בשו"ת תפארת אדם אוסטרייכר (חאו"ח סי' יא). וכ"כ הגאון ר"מ רוטמאן בשו"ת ברוך השם (חאו"ח סי' ל) ואכמ"ל יותר. עכ"ד.הנה בספר ערב פסח ות"ב שחל בשבת (ע' רכב), הב"ד הרב שריה דבילצקי שאמר שאין צריך לחזור ולומר ותודיענו אלא לפני קדשנו במצותיך עדיין אפשר לומר ואין קפידא שיהיה קודם ותתן לנו, ודפח"ח. והגר"מ אליהו זצ"ל כתב שיאמר לפני והשיאנו, וראיתי להלכות רי"ץ גיאת (הלכות הבדלה עמוד יח), שכתב, במוצאי שבת ליום טוב תקנו לן רב ושמואל ותודיענו משפטי צדקך בברכה רביעית. ורב עמרם קבע לה בתחלתה וראשונינו נהגו בסופה בהשיאנו. עכ"ד. ובהליכות עולם פרשת צו (אות כט), העלה שישלים היכא שיכול לפני סיום הברכה. ע"ש. ונכון.
ועמש"כ בשו"ת שבט הלוי חלק ט (סימן כג), ויש לי לישב קצת דעת המט"א למש"כ התוי"ט במעדני יום טוב פ"ד דברכות סי' י"ז ז', דאף לשיטות הראשונים דס"ל בעלמא אפי' בדברים שאין מעכבין עדין יכול לחזור אם אפי' סיים הברכה כל שלא התחיל הברכה השניה, מכ"מ באתה חוננתנו לא יחזור כיון שיש עוד הבדלה על הכוס, וי"ל גם לדידן נהי דבואתה חוננתנו חוזרים כל שלא סיים הברכה דהיינו אמירת ה' ב"ה התם אינו פוגע לפני זה בשם אבל אם אמר כבר ותתן לנו ה' אלקינו שנתקן לצורך ברכה האמצעית ואם יאמר אח"כ ותודיענו מפסיד קצת אמירת ה' אעפ"י שאינו מפסיד לגמרי, וכיון שיכול להבדיל על הכוס לא יחזור מ"מ אם אמרו שם אין מזניחין אותו, וגוף לשון המט"א הוא רק דרך שא"צ להחמיר על עצמו לחזור. עכ"ד. ועוד נאמר משם השבט הלוי, שהמטה אפרים שהחמיר בזה לשיטתו בסי' תקפב סעיף י לענין וכתוב לחיים בעשי"ת שאם פתח ואמר האל ישועתינו לא חוזר, כיון שהזכיר ה', ע"ש. משא"כ לדידן וכמש"כ שם במשנ"ב ס"ק טז. וע' ברב פעלים מזה כנודע.
[אמנם יש להשיב על הראיה מדין של ענינו שהוא הראיה העיקרית כיון שהזכיר שם ה' ולא רק שם האל שהוא קל יותר. וכפי ששמעתי ממו"א בזה בענין של ש"צ שאמר רק מילת רפאינו, ע' בתורת המועדים סימן ג ס"ק ט ע' עה שדעת העו"ת שבמילה אחת חוזר, וכן משמע מדברי המהרש"ל, וחלק ע"ד הרמ"ע וכ"כ שאר הפוסקים, וכמש"כ כה"ח ס"ק כג. ע"ש. והנה באמת לשון מרן בשו"ע דידן הוא אפילו לא גמר רק רפאינו, ומשמע כל עוד שלא אמר בא"ה שחוזר, וכן משמע בהדיא בב"י, אמנם בשו"ע הראשון, שהוא וינציה בשנת שכה וכן בשלד כתוב, "לא התחיל רפאינו", והוא לשון משובש, שהרי אם לא התחיל לומר רפאינו מה הבעיה בכלל, וצריך לומר שצריך להוסיף את המילה "רק" והכוונה אפילו לא התחיל רק את המילה רפאינו, מ"מ חוזר, ומשו"ע שנת של והלאה מובא כנוסח דידן, ומאחר שהוא סב"ל שוא"ת עדיף שאפילו אמר מילת רפאינו, חוזר. וכ"פ מו"א זצ"ל הכ"מ. וכן הוא בהקלטות של הלכות עשרה בטבת,
וע' לבעל החו"י בספרו מקור חיים שש"צ ששכח ולא אמר ענינו, כך צריך לומר ותחילת לשון מרן שגמר גואל ישראל הוא מיותר לגמרי.
ולמעשה אף שהמנהג להקל יש להחמיר וסב"ל ויש לומר בשמע קולינו ולא לומר ויחל.
ואין לומר שאינו דומה לדין של מודים, שאם לא אמר יעלה ויבא משלים אחר המחזיר שכינתו לציון, אבל אם החל מודים לא משלים, שהתם הוא רק אזכרה ולכן כשהחל בברכה אחרת לא מהני, משא"כ בנ"ד הוא ברכה בפ"ע ואפילו החל ברכה אחרת חוזר לברכה הקודמת כל עוד שלא אמר ברוך אתה ה', כי יש לומר בזה שהיות שבגמרא במגילה יז: איתא שגואל ישראל קאי על הצרות האישיות שיש לאדם ולא כמו שאת צמח שהוא לדברי הנביאים, וכדברי האר"י בשער הכוונות שיכוין הרבה בזה שמצפה לישועה, ועל כן הסמיכו את עננו לברכת גואל ישראל והוא כעין ברכת גואל ישראל ולכן כשמתחיל רפאינו הוי ברכה בפ"ע ודוק. אמנם לדינא מודה ובא מו"א לדברי מו"ז שאין בעיה לחזור אפילו כשמזכיר שוב שם ה' כל עוד שלא אמר ברוך אתה ה'].
♦
א. ב.
והנה באור לציון ח"א (סי' לז), לחדש יצא שכל אמירת ותודיענו הוא תקנה אחרונה שמרב ושמואל כדאיתא בברכות דף לג: ועל כן אם שכח ותודענו ואכל קודם הבדלה יצא, ע"ש. אמנם בספר ערב פסח ות"ב שחל בשבת סתם שחוזר, ומו"א זצ"ל בגליון כתב שכ"כ יב"א, וצ"ע היכן. ובאמת בהליכות עולם פרשת צו (אות כט), הב"ד האור לציון ושבכה"ג כתב בדברי יציב (חאו"ח סי' ריג), לישב דברי המטה אפרים שלא חוזר אף שלא חתם כי הוא תקנה אחרונה, ועוד צידד בזה ע"ש. ודחה הליכות עולם שהרי כתב פרמ"ג (וכן הוא בראש יוסף בברכות שם), שחוזר, ודברי אור לציון לא נהירא, ע"ש. וכ"כ גם בחזו"ע ימים נוראים (ע' צ), מזה וז"ל, ודבריו תמוהים מאד, שאחר שתיקנו לנו רבותינו האמוראים לומר ותודיענו, דין ותודיענו כדין אתה חוננתנו, ואף בלי נוסח ותודיענו היו צריכים להבדיל בתפלה באיזה נוסח שהוא, מלבד ההבדלה על הכוס, שהרי אמרו (בברכות לג.) המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שמבדיל על הכוס, וכיון ששינה מתקנת חכמי התלמוד, בודאי שאם טעם צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלתו, כדברי הפמ"ג. וכן מוכח בתוס' הרא"ש (ברכות לג.). וכן פסק המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' רצד). וכן עיקר. ודלא כהאור לציון. עכ"ד.וראיתי לאחד מגדולי האחרונים בספר ידי אליהו על הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים (פרק ב), שכתב יפה, שהבדלת יום טוב שחל להיות אחר השבת שהיא ותודיענו נתקנה בבבל דהכי איתא בפ' אין עומדין אמר רב יוסף לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא דבבל ותודיענו וכו' ולא ייחס רבינו תקנה זו לבבל משום דעיקר תקנת ההבדלות מעזרא ובית דינו הם ולא היתה תקנת בבל אלא הנוסח בלבד וזה פשוט. עכ"ד. הרי לא כאור לציון, (וע"ע בשו"ת שיח יצחק סי' נג).
אמנם ראיתי במרומי שדה שם, לבאר שהרי בטעם שהבדלה בחונן הדעת בזמן שהוא בימי החול, מצינו בו שני טעמים, א. כדאיתא בירושלמי שאין לבקש צרכיו קודם הבדלה, ב. ועוד טעם דאיתא בבלי בפרק תפלת השחר, אם אין דעת הבדלה מנין, ושני טעמים הללו לא שייכים ליו"ט אלא רק בהודאה, ולכן כשרב ושמואל תקנו לשון שיוכל להכנס לאתה חוננתנו, ע"ש. ולפי זה לא הייתה הבדלה קודם רב ושמואל כלל ועיקר. וכדברי האור לציון. [ועדיין היה מקום לחשב ולומר שהיה צריך לעשות הבדלה תמיד רק השאלה היכן. ול"נ].
וכן בס"ד מוכח מרש"י היפך מזה, שכתב וז"ל לא האי ידענא כו', לא נראין ולא מודים ולא מטים. ע"כ. פירושו שיש אומרים שרק מטים שהוא הוראה ולא מורים כן לרבים, וי"א שנראים ומורים לרבים, ועל כן קאמר שלא כלום אלא מרגניתא בבבל, הרי שלא הייתה הבדלה כלל, שהרי זו הסוגיא אם בכלל יש הבדלה ביו"ט שחל במוצאי שבת, ודוק היטב. והוא ממש כדברי האור לציון בזה.
וכן העירני הרב עמנואל מולקנדוב מדברי רב שרירא גאון שאין שייכות לומר בין קדש לחול כלל בזמן שכזה, והובא באוה"ג (ברכות עמ' 33) דס"ל דהוי שינוי ממטבע הברכה ולא יצא.והוא דשם דן לענין אמירת אור חדש על ציון תכין בסוף ברכת יוצר שהרס"ג ס"ל שאין לאומרו משום שאין זה מענין המטבע וכתב: לא ידעיננא ולא סבירא לנא כיון דחותם גופיה יוצר המאורות מאי איכפת לן מאי אימור באמצע מימרא וכו' מאן דמדקדק באור חדש דלא למימריה דעיקר ברכה על אור מעשה בראשית הוא וכו' דלאו על האי אור עיקר ברכה, וכו' ועוד כדמבדלינן באורתא דאפוקי שבתא ליומא טבא שהיא הבדלה בין קדש לקדש לאו קא מנינן סדר הבדלות בין קדש לחול ולא עיקר ברכה בין קדש לחול הוא, אף הכא נמי אע"ג דאמרת עיקר ברכה על אור השמש – כדמאני בהדה באמצע מימרא מאורות אחרים לא הפסיד וכו', ודאי אי חתים חלופי יוצר המאורות ברוך יוצר אור חדש הפסיד דלאו הוא עיקר ברכה וכו' עי"ש, ומבואר מדבריו שמי שחותם בדבר שאינו עיקר ברכה לא יוצא ורק להזכיר באמצע הברכה שפיר דמי, והוא גופיה קרי למילים 'בין קדש לחול' לאו עיקר ברכה, עכ"ד. הרי בהדיא שלא שייך לומר לשון הבדלה בין קדש לחול בכה"ג כלל ועיקר.
זאת ועוד חידש בשו"ת דברי יציב בסברא לומר שאין הבדלה בתפלה כשיש קידוש, שכל תקנת הבדלה בתפלה משום שהענו ולא היו מבדילין על הכוס, אבל בכה"ג שהוא בליל יו"ט שיש בו קידוש לא תקנו בו הבדלה בתפלה, ודפח"ח. הרי לנו כדברי רש"י והגאונים שלא הייתה הבדלה כלל ולכן יש מקום לומר לפי זה שלא חוזר אם לא אמר ותודיענו.
ואף שאפשר לפקפק בזה לכאורה לפי מה ראיתי בשיטה מקובצת (מסכת ברכות דף לג עמוד א), וז"ל, ומהא דאמרינן דחזרו והענו קבעוה בתפלה שמעינן דאין מבדילין על הפת דאמאי לא תקנוה על הפת דליכא למימר דהענו דלא הוה להו פת דאם כן במאי חיו. וכן בדין דלא דמי לקידוש דקידוש מתוך שהוא בא על סעודה מקדשין על הפת מה שאין כן בהבדלה. עכ"ד. וע"ע בצל"ח שם כה"ג, (וע"ע בהערות של הרב אלישיב שם), ועל כן אף שיש קידוש בליל יו"ט יתכן שהוא על הפת ולא על היין ולכן שייך בו הבדלה בתפלה, ודוק.
ולמעשה הוא פלוגתא בין מרן לרמ"א (בסימן רצו סעיף ב), וז"ל, וביו"ט שחל להיות במו"ש, שיש בו קידוש שהוא נאמר על הפת, י"א שאגב הקידוש מבדילין ג"כ עליו. וי"א שיותר טוב לומר הקידוש והבדלה שניהם על השכר. (הגה: והסברא ראשונה עיקר). ע"כ. הרי שיש עדיפות לא לעשות הבדלה על הפת, ובאור זרוע (ח"ב הל' מוצ"ש סי' צא), חידש שאע"פ שא"א להבדיל על פת, מ"מ ביקנה"ז של יום טוב יוכל להבדיל על הפת במקום שמקדש על הפת. והביא דברי ר' אברהם ב"ר עזריאל שביאר זאת משום שהוי כמיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת, וכו' ע"ש. [וכתב בהערות של הגרי"ש אלישיב שם שדברי פלא הם]. ולפי זה חזר הדין לדברי יציב שלכן לא תיקנו הבדלה בכה"ג. ותלוי במחלוקת זו.
זאת ועוד, על טענת מו"ז שהעיקר התקנה הוא בתפלה, כפי שהוא פשט הדברים, הנה ע' בחידושי מהר"ם בנעט בברכות שם, שדייק מדברי רש"י שהפך את הסדר וכתב קודם העשירו קבועה על הכוס, ולאחר מיכן כתב בתחילה שהיו עניים כשעלו מן הגולה, והוא שרק משום שהיו עניים לא תקנו מתחלה על הכוס, משום דחזינן שכשהעשירו תקנו על הכוס, ולא על התפלה - דאל"כ אכתי קשה קושיית הש"ס נחזי וכו' - ש"מ דאם אפשר חייב על הכוס ולא בתפלה, ש"מ דבתחלה עניים היו, עכ"ד. וכן ע' בפנ"י שם לצדד שהעיקר על הכוס דומיא דקידוש וגם שאין לו ברכה בפ"ע, ע"ש. ויל"ע. ובראש יוסף דן מדוע אם לא הבדיל יש תשלומין בכוס, משא"כ בקידוש, וע"כ שבהבדלה יש עיקר גם בכוס, משא"כ בקידוש שצריך גם תפלה וגם כוס מעיקרא, ע"ש. ויש שרצו לומר שהדבר תלוי בפלוגתא אם טעם אם חוזר ומתפלל, שלרמב"ם שלא חוזר ומתפלל, [כדלקמן], שס"ל שהיות שהוא שרק הזכרה בעלמא ולכן לא חוזר, משא"כ לחולקים, וכ"כ בש"ס מתיבתא (שם בהערה 26), ע"ש.
♦
אך עדיין יש לדון בו מצד אחר, והוא שציין מו"א זצ"ל לעינים למשפט בברכות לג ושם איתא משם תוספות הרא"ש שקאי בגמרא על מוצאי שבת ויו"ט ששכח לומר ותודיענו ושכח להבדיל בקידוש שחוזר. ע"ש. והאריך בדיעות שי"א שטעה פירושו שאין לו כוס, ע"ש.
ובאמת מצינו בדין זה שאם שכח לומר אתה חוננתנו ואכל קודם הבדלה, שכתב במאור ישראל (פרק י מהלכות שבת), שיש לחשוש שצריך תנאי נדבה, מאחר שי"א שכל זה כשאין כוס אבל אם יש כוס אין דין זה שחוזר להתפלל, וכ"כ ספר הבתים בדעת הרמב"ם וכן הביא המאירי איזה דעה וכ"כ בספר המכתם, ע"ש. וכן העלה בחזו"ע שבת חלק ב, ולפי זה הקשה הרב גדעון בן משה שאיך ביו"ט ס"ל למו"ז זצ"ל שאם לא אמר ותודיענו חוזר, כמש"כ בהליכות עולם פרשת צו אות כט, והלא אי אפשר לעשות נדבה בשבת וביו"ט כמו שכתב מרן בסי' קז סעיף א בדין ספק התפלל. וכנראה לזה התכוין מו"א זצ"ל בציינו לעינים במשפט הנ"ל. וכן העלה מו"א זצ"ל לדינא שלא יחזור ויתפלל, אבל יאמר לש"ץ למחרת בשחרית שיכוין להוציאו י"ח, שאם חייב היה להתפלל ערבית ולא התפלל, הרי לפניו תפילת תשלומין, ודפח"ח. [אבל לא מצד אחר, שכתב הגרשז"א בשש"כ (פס"ב הע' צה), שאפילו אם אכל ביום א קודם הבדלה, לא מסתבר שחוזר להתפלל שחרית או מנחה אם לא אמר אתה חוננתנו כיון שהתפלל כבר כמה תפילות, וסיים בצ"ע. ע"ש].
והנה יש ליישב בדוחק את דברי מו"ז זצ"ל בזה ולומר, שהנה בחזו"ע סוכות בדין אם אמר חג סוכות במקום שמיני עצרת כתב שחוזר, והוסיף ולרווחא דמילתא יעשה תנאי נדבה כמש"כ כעין זה בערה"ש ר"ס קח, ע"ש. הנה שם מן הדין חוזר[5] ורק לרווחא דמילתא, וכן הוא בכה"ח (סי' תכב ס"ק יח), שאם לא זוכר אם אמר יעלה ויבוא שכתב בב"י שחוזר, ואף שכנה"ג אמר שהיות ותוך ל' יום אמר לא חוזר מ"מ אין העיקר כן אלא חוזר, ולרווחא דמילתא יעשה תנאי נדבה בלבו, ואפילו בשבת, והב"ד באור לציון חלק ג (הערות פ"ב ה"ג).
אמנם בחזו"ע שם ציין למש"כ בערך השלחן סי' קו סק"א, כתב שאם ספק התפלל שכתב מרן שלא חוזר בסי' קז אלא בתנאי נדבה ולא בשבת ויו"ט, הני מילי בשאר תפלות אבל בשחרית הוא ספיקא דאורייתא לחומרא ויחזור בתנאי נדבה מס"ס אפילו בשבת ויו"ט, ע"ש. עוד כתב בערה"ש (בסימן קח בסופו), שאם שכח ר"ח בערב שבת חוזר בליל שבת שתים כיון שיש נדבה ביו"ט וס"ס בפלוגתא דרבוותא, ע"ש. והוא קולא גדולה. ולדידן קשה לומר כן אלא א"כ נימא שיש דעת מרן ורק לרווחא דמילתא, אבל בנ"ד שיש דעת הרמב"ם שלא חוזר אם יש כוס, שמרן בב"י תמה מדוע השמיט הלכה זו, ומצאנו לו סמוכין, על כן יש כאן חששא גדולה וקשה להקל ולסמוך על נדבה בשבת.
והנה לכאורה עוד יש לצרף גם את דעת הרמב"ם שפסק שאם החל ערבית ונזכר שהתפלל כבר גומר תפלתו בנדבה, א"כ כאן שעיקר תקנת ערבית על התקנה שהיא רשות, על כן קיל להתפלל בו נדבה אפילו בשבת, אמנם דעת מרן להחמיר בזה שאין חצי נדבה גם בחול, וכמש"כ בשו"ת אור לציון חלק ב (הערות פרק מה הלכות תפילה הערה לד), ראה שו"ע בסימן קז סעיף א, שאין לכוין באמצע תפילתו לשם נדבה, וראה במג"א שם ס"ק ג', שלדעת מרן היינו אף בתפילת ערבית, וכדעת הראב"ד, ושלא כדעת הרמב"ם בפרק י' מהלכות תפילה הלכה ו' שבתפילת ערבית שהיא רשות רשאי להמשיך. ולכן אף שהפר"ח כתב לסמוך בזה על הרמב"ם, ולצרף את שיטת הרשב"א שהביא בב"י שם שסובר שרשאים בכל אופן להמשיך לשם נדבה, וכן כתב בכה"ח שם אות י"ב, מ"מ אנו אין לנו אלא דברי מרן, שבכל אופן יפסיק מיד. עכ"ד.
[וע' בזכור לאברהם תשס"ב (ע' תשסה) מדודי הרה"ג אברהם יוסף, על מה שכתב בהליכות עולם (פ' משפטים סעיף ח), בענין המחלוקת אם יש תשלומין אחר ד' שעות, בהסבר דברי מרן בסי' קח סעיף ג. וז"ל, הא דמשלים התפלה שהפסיד, דוקא בזמן תפלה, אבל בשעה שאין זמן תפלה, לא. עכ"ד. האם הכוונה לאפוקי מאחרי ד' שעות, וכן הבין דרך החיים, ופסקו משנ"ב, אבל יש שהבינו שהכוונה שצריך שיהיה סמוך לתפלה החיובית ולא שהפסיק באמצע, ויש שהבינו שהכוונה רק לאפוקי מחצי שעה שאחר שחרית עד מנחה שלזה אין תשלומין, ופסק הליכות עולם שכל עוד שלא הסיח דעתו יכול להשלים עד חצות, אבל לחוש לדברי האחרונים יעשה תנאי נדבה כמש"כ א"ר, ע"ש. והסתפק דודי הנ"ל, האם בשבת יתפלל אחר ד' שעות או לא, ובספר אשי ישראל (פ"ל הערה כז), כתב שיתפלל תשלומין כיון שמעיקר הדין אפשר להשלים תשלומין. אמנם בפרמ"ג מש"ז ג לא משמע הכי, ע"ש. עכ"ד].
♦
ג. ד.
עוד לכאורה יש להחמיר ולצרף בזה שלא יחזור אם הוא רק שתה מעט מהכוס של הקידוש בזה ודאי שלא יחזור כיון שהוא רק טעימה, וכמש"כ באור לציון [אך סותר א"ע מיניה וביה, שכתב באור לציון שאם בירך על מאכל קודם הבדלה לא יטעם, ולכאורה למה שלא יטעם ואין בזה חסרון]. ובגליון של יב"א ח"ב (חיו"ד סי' ה הערה 4), כתב, וע' בשמים ראש (סי' שעח), שצידד שאפשר שאיסור טעימה קודם הבדלה הוא רק ברביעית כדין מטעמת, ושוב כתב שי"ל שאסור לטעום כלום משמע לגמרי, עכ"ד. והיחס לבשמים ראש ידוע למפוקפק, ובזה אתי שפיר מה שהרמ"א בסי' רעא כתב שאם בירך יטעם קודם הבדלה, ולמה לא יעשה הבדלה מדין גביל לתוריה, כעין שכתב כן בקידוש? ולהנ"ל כיון שבטעימה בעלמא לא חשיב אכילה לכן אין צורך לעשות מיד הבדלה.ולאידך, כיון שכתוב בשו"ע לשון טעימה יש לומר שהוא לכו"ע סגי בפחות מכזית, כיון שלא כתוב לשון אכילה. ועי' ביב"א ח"ח (סי' לג אות ג), שכתב לצדד שאסור אף לטעום כיון שכתוב בגמרא טעימה, אך לא הכריע בזה. ובילקו"י (עמוד תנב), כתב שבמנחת עני כתב שאסור אף בטעימה, אך לא קי"ל בעיקר דינו של המנחת עני כוותיה. ובאמת הוא מחלוקת שבבאה"ל בהלכות פסח (סי' תעג ס"א ד"ה עד שהתחיל), הביא משם אדה"ז שכתב שאם יש לו כרפס ולא הבדיל בקידוש יאכל את הכרפס עתה, ותמה בבאה"ל הלא עובר על איסור גמור לאכול לפני הבדלה, ומשום מוסיף על הכוסות היכא שיש ברכת הבדלה אין לחוש וצ"ע, ע"ש. ולדעת אדה"ז יש לומר שהיות שהוא פחות מכזית אין כאן איסור. אמנם כתבו אדה"ז בסוגריים ונודע בכללים שכל מקום שכתב כן הוא מסופק להלכה בזה.
ובשו"ת באר משה כתב לפשר בין הדעות, שאם לא אמר גם בתפילה ותודיענו שאז חוזר את התפלה, בזה י"ל שלא יאכל כרפס. ע"ש. והדברים יל"ע טובא, שהרי טעם כבר בקידוש, ואולי לא יגרע הקידוש ממקדש על שלחנו באמצע הסעודה, ובעצם הקידוש קודם להבדלה. ועשה כדינו, אך הוא דוחק בפ"ע. ואין לומר שלא קשיא מידי מדין של קידוש כיון ששתית יין נחשב למשקה ואין איסור קודם הבדלה. ולכן לא חשיב שאכל קודם הבדלה, וליתא מכיון שאסור לשתות יין לפני הבדלה ולא הותר אלא מים כמש"כ בשו"ע, וכ"כ בהדיא בתוספות הרא"ש בברכות לג. שאם שתה מהכוס הוי טעם שחוזר על התפלה. אבל אין להוכיח מכאן על טעימה בעלמא, כיון שאין קידוש אלא במקום סעודה ולדעת כו"כ ראשונים ואחרונים יוצאים בזה י"ח של קידוש במקום סעודה על כן לא חשיב לטעימה אלא ליותר מזה. ועל כן בנ"ד הוי יותר מטעימה.
ועל כן דעת אדה"ז שבלא"ה עבר וטעם קודם הקידוש ועל כן אין כאן קפידא כל כך באכילת כרפס, או שטעימה לא חשיבה. וכנ"ל.
לסיכום, לדינא אין להקל בזה ואינו יכול לחזור ולהתפלל ערבית, ושב ואל תעשה עדיף. רק לכתחילה יאמר לחזן להוציאו י"ח בשחרית בתפלת החזרה בשביל ספק תשלומין.
♦ ♦ ♦