ראש כולל "ברכת זאב" בני ברק
האם שביעית משמטת רק מלוה או גם שאר חובות
א. שיטת התוס' בכתובות נה. ובגיטין יח. דלרבנן אינו משמט אלא מלוה
שביעית פ"י מ"א שביעית משמטת את המלוה וכו'. ס"ל לת"ק דבהקפת חנות וכן בשכר שכיר אינו משמט וכן באונס ומפתה ומוציא שם רע. ומבואר בתוס' כתובות נה. (ד"ה ולשביעית), ובגיטין יח. (ד"ה מאימתי), דס"ל לרבנן דאינו משמט אלא מלוה ולכן הקפת חנות ושכר שכיר אינו משמט. ומש"ה הקשו שם על הא דאמרי' התם תנאי כתובה ככתובה נ"מ לשביעית, ופי' רש"י שאין שביעית משמטת כתובה כשאר שטרות ותוספת נמי לא משמט, והקשו דאף אם תנאי כתובה אינו ככתובה, מ"מ הא אינו משמט אלא מלוה, ותוספת כתובה לאו הלואה. ומבואר מדבריהם דרבנן ס"ל שדוקא הלואה שביעית משמטת, ולא כל חוב אחר, ולכן את ההתחייבות של תנאי כתובה ודאי דאין שביעית משמטת. וזהו הביאור בהא דהקפת חנות ושכר שכיר אינו משמט. ולפי"ז מובן מה שאמרו בירושלמי על דין השוחט את הפרה דאם הי' החודש מעובר משמט [שם מ"ב], א"ר אלעזר ר' יהודה היא. דאף בחוב רגיל של דמי המקח לרבנן אין שביעית משמטת. אלא דלפי"ז הקשה הב"י (חו"מ סי' סז ד"ה הקפת חנות) אמאי תני במתני' לכל הני, לא הי' לת"ק לומר אלא דשביעית משמטת רק מלוה ולא כל חוב אחר.ובביאור שיטת ר' יוסי ור' יהודה במתני' במה דנחלקו על ת"ק ואם חולקים זה עם זה. הנה מבואר בתוס' שם שר' יוסי ס"ל דשביעית משמטת כל מילי, ואף דלאו הלואה, ולכן בשכר שכיר משמט. ומשמע מדבריהם שר' יהודה ס"ל כת"ק שדוקא הלואה משמטת, אלא דבהקפה הראשון ראשון משמט משום דחשיב כזקיפה במלוה, אבל בשכר שכיר יחלוק ויסבור דאינו משמט. ואפשר הי' לומר שר' יוסי אינו חולק בהקפת חנות, משום דאפשר דס"ל דחשיב כלא הגיע זמנו לפרוע. אולם בתוס' שם כתבו שר' יוסי חולק גם בהקפת חנות.
ולפי"ז מבואר מה שאמרו בירושלמי על דין אונס ומפתה במשנה ב' אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי. ועי' בכס"מ (ה' שמו"י פ"ט ה"ז), שהקשה לפי"ז אמאי פסקינן לה להלכה. ולהאמור ר"מ היינו ת"ק דמתני', ור' יוסי דס"ל בשכר שכיר משמט ה"ה באונס ומפתה. ודוקא לת"ק אינו משמט, משום דאינו משמט אלא מלוה, אבל לר' יוסי ה"ה דמשמט אונס ומפתה. ולהלכה פסקינן כת"ק.
אלא דלפי"ז צריך ביאור אמאי אינו משמט כתובה לפי ר' יוסי. ובתוס' שם רצו לומר שהא דאמרי' תנאי כתובה ככתובה הוא לר' יוסי שס"ל שביעית משמט גם מידי דלאו הלואה, ולפי"ז מודה ר"י שכתובה אינה נשמטת. ובאמת הי' מקום לומר שאף אם אמרי' ששביעית משמטת כל מילי, היינו אף התחייבויות אחרות שלא בדרך הלואה, אבל כתובה דהוא חיוב המוטל כתנאי בי"ד, בזה מודה ר"י דאין חיוב זה דומה לחיוב של הלואה, ובזה אינו משמט. דלא נחלק ר"י אלא רק בכך שלא אזלינן בתר דרך יצירת החוב, דעכ"פ שוה חוב הלואה לחוב מקח, משא"כ חיוב כתובה הוא חיוב המוטל ע"י הבי"ד, וזהו חיוב שונה. אבל להאמור, דמשמע בירושלמי שר"י חולק אף באונס ומפתה, והרי הם קנס המוטל ע"י התורה, ואילו לביאור הנ"ל לגבי כתובה, א"כ בזה הי' צ"ל דר"י מודה. וצריך ביאור מ"ש כתובה מאונס ומפתה.
♦
שיטת רש"י בכתובות נה. דשמיטת כספים היא לאו דוקא בהלואה, ובשיטת הרמב"ם בזה
אך בשיטת רש"י שם [כתובות נה.] מבואר לכאורה דלא כתוס', אלא דגם לת"ק לאו דוקא מלוה שביעית משמטת, אלא אף חיוב שמתחייב כתנאי כתובה אם אינו חשוב ככתובה, ומפרש שם את הגמ' כפשטא ודלא כביאור התוס'.וכן מבאר הב"י שם את דברי הרמב"ם שפסק להך דינא דהשוחט את הפרה, דלכאורה היינו רק לר"י אבל לת"ק אין שביעית משמטת אלא מלוה. ומכח כן מוכיח הב"י שס"ל לרמב"ם שאף לת"ק שביעית משמטת כל חוב, ודוקא בהקפת חנות ושכר שכיר שביעית אינה משמטת. ומבאר הב"י שם דהוא משום דחשיב כלא הגיע זמנו לפרוע ולכן אינו משמט [וזה לכאורה קשה, דהרי זו מחלוקת בגמ' מכות ג:], וכן בשכר שכיר איירי בכה"ג.
ולפי"ז קשה מאי דאמר בירושלמי על דין השוחט את הפרה דאתיא כר' יהודה, דהא התם גם רבנן מודו דמשמט. וכן קשה מה שהקשה הכס"מ שם פ"ט ה"ז, בהא דאמרי' בירושלמי על דין דאונס ומפתה זו דברי ר"מ דמשמע דנחלקו עליו, וא"כ למה פסקה הרמב"ם דלפי"ז ליכא למימר שר' יוסי הוא החולק, דהרי אמרי' דלא נחלקו אלא בכה"ג שלא הגיע זמן הפרעון, אבל בקנס, אם יש סברא לרבנן שאינו משמט א"כ לר"י נמי נימא כן.
♦
ביאור לשיטת רש"י והרמב"ם הנ"ל הא דאין שביעית משמטת אונס מפתה ומש"ר. ואיך הדין בחיובי מזיק וכד'
ובעצם הדין דאונס ומפתה אינו משמט, אף ששאר חיובים משמט, יש לבאר בכמה אופנים. הנה בפי' הרא"ש כתב דהוא משום דלא קרינן ביה לא יגוש כיון דאי מודה מיפטר [לכאורה קשה, דלאחר קבלת עדים אין כבר דין מודה מיפטר]. ולכאורה יש עוד לומר שחיוב קנס לא חשיב כחיוב ממון עד העמדה בדין, ולכן אינו משמט. ולפי"ז הי' אפשר לומר דזהו הדין גם בהקפת חנות, וכדמשמע בפי' המשנה לרמב"ם[2], די"ל דהביאור בדבריו הוא שהקפת חנות חשיב כחלות חוב לאחר ל', ולכתחילה כשמוכר נעשה באופן שיחול החוב לאחר ל'. ובכה"ג שאין כאן עדיין חיוב ממון, בזה יש מחלוקת ת"ק ור"י אם משמט. ולפי"ז י"ל דזהו הביאור בירושלמי דר"מ היא, דלר"י כמו שמשמט בהקפת חנות אע"פ שעדיין לא חל חיוב, ה"ה בקנסות.עוד י"ל בהך דינא דאונס ומפתה. דהנה מצינו שגם כתובה אינה נשמטת, וי"ל דאף דלת"ק כל חיוב משמט, מ"מ זהו רק חיובים דומיא דהלואה, ולא בחיובים שהתורה הטילה כמו חיוב מזיק וגזילה וכד' וכן בקנסות, ולכן אינו משמט. ולכאורה כן משמע ברמב"ם פ"ט משמו"י ה"ז[3], שכתב שם דשבועת השומרים והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה"ז ישבע אחר השמיטה. ולכאורה שבועת השומרים דלא פשעתי ובאופן שאינו ברשותו, לכאורה זו שבועה שאם יודה בה לא ישלם, לשיטת הרמב"ם שכל החיובים שביעית משמטת אף לת"ק. אלא ודאי מבואר שכל החיובים היינו דומיא דהלואה, שהם חיובים הנוצרים ע"י קנינים או מכר, אבל מזיק וחיוב שומרים זהו חיוב שהטילה התורה, ובזה אינו משמט. וא"כ זהו הביאור גם בקנסות.
ונראה דזהו הביאור גם בהשגת הראב"ד שם, דכתב שהוציא דין זה מהירושלמי וכו' במלוה הדבר תלוי וכו'. ונראה דלא בא להביא מקור לעצם הדין שדבר שאין השביעית משמטתו אין השבועה נשמטת, דהא מקורו בתוספתא, אלא מביא ראיה שחיוב שומרים הוי ממון שאינו נשמט. אולם ברמב"ם שם הי"ב כתב וז"ל: קנסות של אונס ושל מפתה והמש"ר אינם נשמטים. ומדייקים שם שהוסיף הרמב"ם "קנסות" וכו', דמשמע שחיובי מזיק שיש בהם, שביעית משמטת, וצ"ע בזה[4].
♦
ב. ביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין מלוה כפרנית, ותלוי בהנ"ל אם שביעית משמטת חיובי גזלן
והנה שם ברמב"ם ה"ח ז"ל: הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמיטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית משמטת. והוא עפ"י הירושלמי המובא בר"ש כאן משנה ב'. ובראב"ד שם השיג שלא נאמר דין זה אלא לאחר שבועה, דלדברי הרמב"ם קשה מתני' דהשביעית משמטת את השבועה וה"ז עומד בכפירתו עיי"ש. ונראה דהביאור בקושיתו הוא שכיון שמלוה שכפר בה אין השביעית משמטתו, א"כ איך תשמט השבועה, דהרי השבועה היא כאשר יש כפירה, ובזה אין השביעית משמטת את השבועה, כיון דהוי ממון שאין השביעת משמטתו, וכמבואר בה"ז[5].♦
ביאור דברי הר"ן בשבועות בענין שביעית משמטת את השבועה
ונראה דזה גם מה שהי' קשה להר"ן בשבועות פרק כל הנשבעין (לב-ב) בהך דינא דשביעית משמטת את השבועה. שם הקשה בתחילה דתיפוק ליה דהשמיטה את הממון, וע"ז מיישב דאיירי בממון שכפר בו. ועיי"ש שהוסיף וכתב: קמ"ל דשביעית משמטת שבועה זו כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל וכו'. וצריך ביאור מה הוצרך לומר דהוי כופר הכל, הרי בלא"ה ישב את קושייתו הנ"ל דאין השביעית משמטת את הממון[6]. ונראה דזה הי' קשה לו דאיך השבועה תשמט, כיון שהוי ממון שאין השביעית משמטתו, וע"ז הוא מיישב שכיון שהממון שהודה בו נשמט, והרי ללא הממון הזה אין חיוב שבועה כיון שהוי כופר הכל, נמצא שהשביעית שמשמטת את הממון שהודה, משמטת אף השבועה הבאה מכוחה[7].♦
ישוב קושית המנ"ח על הר"ן
ובזה מיושבת קושית המנחת חינוך (מצוה תעז אות יג) על הר"ן הנ"ל. המנ"ח הקשה דאיך יפטר מן השבועה מחמת דהוי כופר הכל, דמ"מ כיון שבשעת התביעה הי' מודה במקצת שוב אינו נפטר אף אם עתה הוא כופר הכל, דדוקא בהילך פטור, אבל אם שילם לאחר מכן חייב שבועה[8]. ולהאמור ניחא, שודאי אין הפטור מדין כופר הכל אלא מחמת שהשביעית משמטת את השבועה, אלא דקשה דהוי ממון שאין השביעית משמטתו. לכן הוא מיישב שכיון שהחלק שהודה בו השביעית משמטתו, א"כ שוב השביעית משמטת את השבועה הבאה מכח אותו החלק, דהרי בלא זה הוא כופר הכל.♦
ביאור הא דאין שביעית משמטת מלוה כפרנית, ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה
ונראה בישוב קושית הראב"ד על הרמב"ם ובביאור מחלוקתם בזה - דלכאורה יש לדון בהך דינא של מלוה ונעשית כפרנית דאין השביעית משמטת - אם הוא משום דחסר בלא יגוש, דכיון שכפר חשיב דאינו יכול ליגוש, ולכן אין השביעית משמטת. או די"ל דהנה איתא בירושלמי פ"י דשביעית דף כט. לאחר שמביא את דין מלוה כפרנית כתוב שם [לפי גירסת הגר"א] לא צורכה אלא מלוה שהיא נעשית כפרנית מן העדיות. ופי' הגר"א, פי' אם כפר וגבה ממנו בעדים הוי כגזלן וגזלן משלם בעדיות ע"כ פי'. ועוד הוסיף בירושלמי: כפרנית שהיא נעשית מלוה בבינונית, ופי' הגר"א: פי' אם בתחילה כפר ואח"כ הודה הוי כשאר בע"ח, ע"כ פי'. הרי מבואר שמלוה שכפר בה חשיב כגזלן עליה, ולפי"ז י"ל דלכן אין השביעית משמטת, משום דאין השביעית משמטת חיובי גזלן.ונראה דבזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד. דהראב"ד לשיטתו, דבה"ה בדין שחט את הפרה השיג על הרמב"ם דאישתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי דהאי מתני' ר"י וכו'. ולפי המבואר לעיל ס"ל להראב"ד כשיטת התוס', שדוקא מלוה השביעית משמטת, ולפי"ז חיובי גזלן אין השביעית משמטת, וזהו הביאור במלוה ונעשית כפרנית. וממילא הקשה הראב"ד דמאחר דחיובו כדין גזלן איך תשמט השבועה[9].
אבל בשיטת הרמב"ם ביארנו לעיל דס"ל דשביעית משמטת כל חוב וי"ל דאף חיובי גזלן, ורק בקנסות אין השביעית משמטת. ולפי"ז צ"ל דהא דאין השביעית משמטת מלוה ונעשית כפרנית זהו משום דהוי מלוה בלא נגישה, כיון שכפר[10], וממילא י"ל בפשיטות דכל מה דאמרי' שחיוב ממון שאין השביעית משמטת אינה משמטת את השבועה זהו דוקא כאשר הוי חיוב ממון שאין השביעית משמטתו. אבל היכא דהחיוב ממון הוי כזה שהשביעית משמטת אותו אלא שחסר בלא יגוש, בזה י"ל שכיון שלענין שבועה הרי נוגשו, א"כ כלפי החיוב שבועה לא חסר בלא יגוש, ולכן משמט את השבועה[11].
והר"ן בשבועות דלא ניחא ליה בהא [לפי ביאורנו לעיל], משום דס"ל בכתובות [בריש אע"פ ד"ה לשביעית כתב כדברי התוס' שם] כשיטת התוס' והראב"ד דשביעית משמטת דוקא מלוה. וא"כ בנעשית כפרנית, דחשיב כגזילה, הוי כממון שאין השביעית משמטתו, ולכן הוקשה לו למה השביעית משמטת את השבועה בזה, ותירץ את תירוצו וכפי שביארנו לעיל[12].
♦
לשיטת הראב"ד איך ניישב את קושית הר"ן בשבועות
ובשיטת הראב"ד דס"ל שמלוה ונעשית כפרנית זהו דוקא באופן שפטרוהו בי"ד בשבועתו, וא"כ באופן שיש שבועה הרי גם משמט את החוב, א"כ תהי' קשה קושית הר"ן הראשונה,דל"ל לשביעית משמטת את השבועה, תיפוק ליה שמשמט את הממון וממילא איןשבועה[13].והנה המרדכי בשבועות בנוסחא אחרת פרק כל הנשבעין דף מט. מבאר דהא דאמרי' שביעית משמטת את השבועה איירי בממון של הקפת חנות, דשם אין השביעית משמטת את הממון ומשמטת את השבועה. ולכאורה זה דלא כתוספתא, שפסקה הרמב"ם, דממון שאין השביעית משמטתו אינו משמט את השבועה. אולם י"ל דהמרדכי ס"ל כשיטת הרמב"ם דשביעית משמטת כל חוב, והא דאין השביעית משמטת את הקפת החנות זהו משום שחסר בלא יגוש, וכדמבאר הב"י בזה. ולפי"ז ניחא, דזה הוי ממון שהשביעית משמטתו אלא דחסר בלא יגוש, אבל כלפי השבועה הרי יכול ליגוש את השבועה, ולכן השביעית משמטתו. ולפי"ז הי' אפשר לומר שהראב"ד יתרץ את קושיית הר"ן הראשונה בכך דאיירי בהקפת החנות. אך זה אינו, דהראב"ד לשיטתו דס"ל שאין השביעית משמטת אלא מלוה ולא כל חוב אחר, וא"כ הקפת חנות הוי ממון שאין השביעית משמטתו וממילא לא תשמט את השבועה[14]. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, איך יפרש הראב"ד את דין שביעית משמטת את השבועה, דהרי ממילא משמט את הממון[15].
♦
ג. אם מלוה כפרנית לא קרינא ביה לא יגוש מאי שנא מע"מ שלא תתבעני בשביעית, ובדין הלואת יו"ט לפי"ז
ובעיקר דברינו בשיטת הרמב"ם, דמלוה ונעשית כפרנית אין השביעית משמטת משום דאינו יכול ליגוש, יש לדון בזה. דהנה הר"ש כאן מ"ב הביא ירושלמי דפריך והא אין ראוי לתובעו בר"ה, ומשני רבי בא בשם ר' זעירא כיון שראוי [להאמינו] להזמינו כמי שראוי לתובעו וליתן לו מעות, והואיל ולא נתן נעשית מלוה ומשמטת. ומפרש הר"ש: שמא ר"ל דכיון דאיגלאי מילתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי. ואח"כ מביא הר"ש מהגמ' שבת קמח: דפליגי שם בהלואת יו"ט אם ניתנה ליתבע ודייק ממתני' דאי אמרת ניתנה ליתבע מש"ה משמט אלא אי אמרת אינה ניתנה ליתבע אמאי משמט, ומשני דאיגלאי מילתא למפרע דחול הוא. ומקשה הר"ש שם תימא דהרי אף למ"ד ניתנה ליתבע, מ"מ ביו"ט כולהו מודו דלא ניתנה ליתבע ולא קרינא ביה לא יגוש עיי"ש.ולכאורה תמוה [ועי' בזה תורת זרעים כאן], דהרי חלוק מה דאינו יכול לתבוע ביו"ט, דזהו מחמת איסור יו"ט ובזה י"ל דקרינא ביה לא יגוש, משא"כ למ"ד הלואת יו"ט לא ניתנה ליתבע, הרי מופקע כח התביעה מעצם החוב ובזה לא קרינא ביה לא יגוש. וביותר י"ל דאם הי' סברא לומר שאף מחמת איסור יו"ט אם אינו יכול לתבוע לא קרינא ביה לא יגוש, בזה לכאורה לא תועיל הסברא דאיגלאי מילתא למפרע, דסוף סוף הרי בפועל המלווה לא יכול לתבוע, ומה שייך בזה איגלאי מילתא למפרע. וא"כ י"ל דהירושלמי והבבלי דברו בשני ענינים, דהירושלמי מקשה דהלואה א"א לתבוע ביו"ט, וע"ז לא מועיל התירוץ דאיגלאי מילתא למפרע. וי"ל דתירוץ הירושלמי הוא זה גופא, שכיון שראוי ליתנו לא חסר בלא יגוש, דבזה שאסור לו לתבוע ביו"ט לא מחסר בלא יגוש בזה. אך הבבלי הקשה דעדיין קשה למ"ד הלואת יו"ט לא ניתנה ליתבע, א"כ חסר כח תביעה בחוב זה ולא קרינא בזה לא יגוש. ע"ז מיישב שאיגלאי מילתא למפרע דהוא חול, וא"כ עצם החוב הי' ראוי ליתנו לו. ומה שבפועל לא הי' יכול לתבוע, דבזה לא שייך איגלאי מילתא למפרע, הרי זה אמרי' דאינו חסר בלא יגוש כיון שעצם החוב הי' ראוי ליתבע. וא"כ דברי הירושלמי והבבלי בזה הם שני ענינים, וצ"ע דברי הר"ש בזה.
ובאמת אף יותר מכך איתא בירושלמי כאן, ופסקה הרמב"ם שם ה"ט, התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת. ומבאר שם בכס"מ דזהו משום דגוף החוב הוא חייב לפרוע בכל עת, ולכן קרינא ביה לא יגוש. ועי' בתוס' הרי"ד בירושלמי שם דלפי"ז לא קשה קושית הבבלי בשבת קמח: דלמ"ד הלואת יו"ט לא ניתנה ליתבע אמאי משמט, דגם בזה אמרי' שאת גוף החוב הוא חייב לפרוע בכל עת ולכן משמט. ועיי"ש, דהוא מבאר דלכן רש"י בשבת קמח: מבאר דכל קושית הגמ' היתה דהי' משמע ממתני' דללא ההשמטה הי' יכול לתבוע. וע"ז פריך דאם לא ניתנה ליתבע מאי משמט הרי שמוט ועומד הוא. אך לעצם הדין דמשמט לא קשה, דאף שאינו יכול לתבוע מ"מ משמט, כיון שהחוב בעצמותו יכול לתבוע, וכמו בדין מתנה ע"מ שלא תתבעני דמשמט. אולם הראשונים בשבת חלקו על פי' רש"י, ופי' דהקושיא היא שאמאי משמט הרי אינו יכול ליתבע, וא"כ לא הי' צריך לישמט כיון שאינו ראוי ליגוש. וזה לכאורה דלא כמבואר בירושלמי דמתנה ע"מ שלא תתבעני שביעית משמטתו.
נמצא עתה דג' פירושים י"ל בזה - שיטת רש"י בשבת, וכפסק הרמב"ם, דאף חוב שאינו יכול לתבוע מ"מ השביעית משמטת אם את גוף החוב הוא חייב לפרוע, ואף שאין המלוה יכול לתבוע מחמת שהתנה או משום דהוי הלוואת יו"ט. ובשיטת שאר הראשונים בשבת מבואר שאם אינו יכול לתבוע מחמת שהלוואת יו"ט לא ניתנה ליתבע, חשיב כאינו ראוי ליגוש ואינו משמט. אך עדיין י"ל לשיטתם שזהו דוקא שהחוב בעצמותו אינו ראוי ליתבע, אך הא דאינו יכול ליתבע מחמת איסור יו"ט לא חשיב דאינו ראוי ליגוש. ואילו שיטת הר"ש דאף אם אינו ראוי ליגוש מחמת איסור יו"ט, חשיב כאינו ראוי ליגוש ואינו משמט.
וא"כ בדין מלוה ונעשית כפרנית דאמרי' דאינו משמט כיון דאינו ראוי ליגוש, בשלמא למבואר בר"ש י"ל דאף שמה שאינו ראוי ליגוש הוא מחמת שבפועל הוא כופר, אף שאין כאן בחוב עצמו סיבה שאינו יכול ליגוש, מ"מ חשיב כאינו ראוי ליגוש ולכן אינו משמט. אך אם נחלק ונאמר שמה שבפועל ביו"ט אינו יכול לתבוע אינו חסר בלא יגוש, א"כ ה"ה הכא הרי מה שאינו יכול לתבוע מחמת כפירתו של הלוה הוי כאינו יכול ליגוש מחמת איסור יו"ט.
וביותר לפי מה שפסק הרמב"ם, וכמבואר בשיטת רש"י, שאף במתנה ע"מ שלא תתבעני, דבזה הרי את גוף החוב אינו יכול לתבוע, מ"מ משמט כיון שאת גוף החוב הוא חייב לפרוע, א"כ בודאי קשה מדוע מלוה ונעשית כפרנית חשיב כאינו ראוי ליגוש.
וצ"ל דכאן, במלוה כפרנית, כיון שחשיב כגזלן על המלוה חשיב טפי דליתא בלא יגוש. ובאמת, כמו שביארנו לעיל, עצם החוב של גזילה ראוי לישמט לפי הרמב"ם, וכמו כל חוב שאינו הלואה ורק דחשיב כאינו ראוי ליגוש. ולכן לענין שמיטת השבועה חשיב כממון שהשביעית משמטת, דמה שאינו משמט מחמת שאינו ראוי ליגוש אינו סיבה שלא תשמט את השבועה, וכדביארנו לעיל. אך אם נימא דחוב של גזילה אינו נשמט דהוי כחיוב שומרים, וא"כ נצטרך לומר שמלוה כפרנית לא חשוב כגזול לשיטת הרמב"ם, ואעפי"כ אינו נשמט כי חסר בלא יגוש, יקשה כנ"ל דלכאורה הוי כע"מ שלא תתבעני דפסק הרמב"ם דהשביעית משמטת [ואולי יש סברא לחלק בין מה שאינו יכול ליגוש מחמת הא דהתובע מנוע מלתבוע לבין שאינו יכול לתבוע מחמת כפירת הנתבע, דבזה אמרי' דלא קרינא ביה לא יגוש].
♦ ♦ ♦