אב"ד ת"א וחבר ביה"ד הגדול
בדין שתיית יין הקידוש
בע"ה אור לי"ג ניסן תשנ"ולמע"כ ידידי הרב הגאון המובהק בקי בחד"ת מהר"ר יעקב דוד אילן שליט"א
ברכה ושלום רב.
קיבלתי היום את מכתבו ומאמרו החשוב בענין שתיית כוס הקידוש, ולע"ע לא עברתי עליו אלא מקופיא, ונהניתי משפע המקורות שמביא לבסס את חידושו לחלק בין כוס של קידוש לשאר כוס של ברכה. ובעיקר נהניתי ששנינו נתכוונו לדבר אחד להביא מקור לחידושו של המ"ב בענין כדי אכילת פרס בשתיית כמה בני אדם, כי רבים וגדולים תמהו על המ"ב, וראו בדבריו חידוש מוזר שאינו מתקבל על הדעת, והנה מצאנו שהיא גמרא מפורשת.
ולעצם הדמיון בין קידוש לבין מחשבת פיגול, נראה להסביר קצת עפ"י דבריו הידועים של בית הלוי (ח"א סימן ב סק"ז) שמצות אכילת קדשים אינה מצוה על הגברא, אלא המצוה היא שהקדשים ייאכלו ולא ישארו "נותר", ולכן גם מחשבת פגול לאכלו חוץ לזמנו הוא ג"כ בגדר זה, שבשר הקדשים ייאכל חוץ לזמנו, ולכן שייך כאן צירוף של שני בני אדם, וה"ה בקידוש, לפי השיטה שאין חיוב שדוקא המקדש ישתה מן הכוס אלא ה"ה אחר, דהיינו שהמצוה היא שהיין יישתה ולא מצוה על הגברא, ולכן מהני צירוף כמה בני אדם.
ומעתה כיון דחזינן לענין פיגול דגם בשני בני אדם שייך שיעור דכדי אכילת פרס, והיינו דשיעור זה אינו רק בגברא אלא גם בגוף הדבר הנאכל, שייאכל תוך כדי שיעור זה, וא"כ ה"ה בקידוש צריך שישתה תוך כדאכ"פ, כדברי המ"ב.
אסיים בתודה על מכתבו החשוב ובברכת חג כשר ושמח
מוקירו חיים גדלי' צמבליסט
♦
תמצית מאמר הגרי"ד אילן שליט"א
בשו"ע או"ח בסי' רעא סי"ג פסק דצריך לשתות מכוס של קידוש מלא לוגמיו וכו', ובסי"ד כ' דאם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו יצא וכו', וי"א דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור, והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא וראוי לחוש לדבריהם, ודוקא בקידוש אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר ע"כ.ובמשנה ברורה שם אות סח כתב דבעינן שתיה בלי הפסק מרובה, ובמ"ב סקע"ג כתב דהיכא דמצטרף השעור מחמת המסובין בעינן דלא ישהו. והוסיף השע"צ דלא עדיף מאם מקדש בעצמו, ובאפיקי ים ח"ב ס"ב תמה על דברי המ"ב דמ"ש צירוף לאכילת פרס ע"י כמה בנ"א עי"ש.
ונראה, ובהקדם ביאור עיקר דין שתיה בכוס של ברכה ובקידוש, דהנה ברש"י עירובין מ: ד"ה ליתביה מבואר הטעם דבעי' לטעימה בכוס של ברכה דגנאי לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך. ועי"ש ברש"ש שהקשה דעשה המסובב סיבה וכו', וכבר הקדימוהו בתוס' רי"ד וריטב"א עי"ש שעמדו בדברי רש"י. ובאפ"י ח"ב ס"ב הקשה עוד מדברי רש"י בר"ה כט: ד"ה מהו שכתב וברכת היין מבע"ל שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה. הרי דבעי' לברכה משום דבעי' טעימה וא"א ליהנות בלא ברכה. וכבר עמד בזה בבית מאיר יור"ד סימן רסה.
ונראה דבזה חלוק כוס של ברכה מקידוש, דרש"י בר"ה מיירי לגבי קידוש ובזה בעי' טעימה, דזהו החפצא של המצוה שיהא קידוש על כוס יין וטעימתו, ושיטת המיוחס לרש"י בנזיר ג. ובס' הפרדס הו"ד בתוס' רי"ד דקדוש על יין הוי מה"ת, וכחד תרוצא בתוס' פסחים קו. ובכ"ד (ולשאר ראשונים דין יין הוי דרבנן). ונראה דאין הפי' דמצות קידוש היא הברכה על קדושת היום ורק דצריך ברכה על הכוס, כשאר מקומות דבעי' בהו ברכה על הכוס, אלא דבזוכרהו על היין נאמר דהזכירה דשבת תתקיים ע"י יין דקדושת היום נזכרת ע"י היין. וזו הילפו' שהביאו התוס' מקרא דזכרו כיין הלבנון וכו', היינו דליין אית ליה מעלה דזכירה (ולא דהזכירה היא ע"י הברכה והיין הוא מדין כוס של ברכה). ובשאילתות פ' ברכה איתא דבמקדש על פת מקיים מצות לקדשו, וכתב בגליוני הש"ס בפסחים שם דה"נ קרא דזכור אינו מקיים דלזה בעינן יין דוקא. ונראה דלהכי בקידוש נתחדש דבעי' דין טעימה, דהוא גם מהדין זכירה דלזה בעי' שתיה, וכן נראה בט"ז בסי' רעא עיש"ה.
ולדעת הגאונים שהובאה בשו"ע הנ"ל בעי' טעימה ע"י המקדש דוקא, והוא מה"ט דבקידוש שתיית היין הוי מהחפצא דהקידוש, דבעי' זכירה על יין ושתייתו. משא"כ בכוס של ברכה בשאר מצוות הכוס הוי רק היכי תימצי של שתיה, וכמש"כ בשו"ע הרב סי' קצ ס"ד, וז"ל לפי שגם על המברך לא חל החיוב בשתיה כלל שלא חייבוהו אלא לומר שירה על היין שישתה ממנו איזה אדם מישראל שיהיה שתיה שהיא חשובה הנאה לו וכו', ולהלן שם בדבריו שכך תקנו חכמים בכל שירה הנאמרת על היין שיסדרו אותה אצל ברכת היין שהיא שירה המיוחדת ליין לפיכך רשאי לברך ברכת היין ולהטעים לקטן אע"פ שלא הגיע לחינוך וכו'. ובשו"ע הרב שם בסוגרים כתב דטעמא דהגאונים ושיש לחוש לדבריהם לכתחילה הוא משום דבקדוש נא' זכור את יום השבת זכרהו על היין כלומר על שתית יין לכבוד היום לפיכך המזכירו על היין הוא המקדש ושותה ממנו בעצמו וכו', והן הם הדברים שנתבארו.
ולפ"ז ניחא דברי רש"י בר"ה, כיון דקאי על כוס של קידוש, משא"כ ברש"י בעירובין מיירי בכוס של ברכה, היינו ברכת הזמן, ובזה הוי רק דין לסדרה על הכוס אבל אין זה מעיקר חיובו, ולהכי לא בעי' בזה טעימה אלא משום גנאי וכו'. ואכן המפרשים כתבו בדעת רש"י בעירובין דסגי אפי' לתת לקטן שלא הגיע לחינוך, וכמש"כ במג"א בסימן תרכא סק"ג, וכ"נ ברוקח בסי' נב. וכן בשו"ע הרב סי' קצ ס"ד הנ"ל מבואר החילוק דבכוס של ברכה סגי בתינוק ובקידוש בעי' שישתה בר חיובא, ומבואר בדבריו דזהו מדין הקידוש וכמבואר. ועי' בב"י ביו"ד סימן רסה שהביא את תשובת הרשב"א דהא דאמרי' שעור דמלא לוגמיו ה"ד בקידוש. אבל בשאר ברכות לא מצינו דבעי' מלא לוגמיו, וכ"נ בתוס' שבת עו: ד"ה ויעמוד, ועי' ט"ז יו"ד שם סק"י שביאר כן דדוקא מה שצריך כוס מדינא דגמ' בעי' מלא לוגמיו, משא"כ במילה דצריך כוס מטעם דא"א שירה וכו'.
ולפ"ז נ"ל דהא דבעי' שיעור אכילת פרס בשתיית הקידוש אינו כדין שיעור זה בכה"ת, אלא גדרו הוא דכיון דבעי' שתייה בקידוש והוא מדין הקידוש והזכירה הנא' בקידוש. והיינו דל"ה מצוה בגברא גרידא, אלא דע"י שתיית יין הקידוש חשיב קיום דין קידוש וזכירה על היין. ונאמר בזה דחשיבות שתייה של הקידוש היא בשיעור זה, דאז חשיבא שתיית הקידוש, ולא דמי לכה"ת דהך שיעורא הוא בזמן קיום מצוות האכילה דהגברא. ומבואר בזה מש"כ במהר"ם חלאוה בפסחים שם דמלא לוגמיו ל"ה כ"א בשלו אלא של אדם בינוני ול"ד ליוהכ"פ דבהנאה תליא (והראשונים נחלקו בזה).
ובזה ניחא הא דמצטרף מלא לוגמיו מכל השומעים, ומסתבר דכמה בנ"א מצטרפים למלא לוגמיו דאפי' אחד כעוג מצטרף למלא לוגמיו של כל אדם, כיון דהוי דין בחפצא שיהא בכוס הקידוש שתיה, ולא מצד מצות הגברא (ולכן השיעור הוא במלא לוגמיו ולא נא' כאן שיעור רביעית). ולפ"ז ניחא היטב דברי המ"ב דשייך צירוף לשעור אכ"פ בשתית כמה בנ"א כיון דשעור אכ"פ הכא הוא מצד החפצא דיחשב שתייה מיין הקידוש וכמבואר.
ונראה להביא ראיה לדברי המשנה ברורה דמצינו כיו"ב בסופ"ב דזבחים גבי פיגול דבחישב על אכילת ב' בנ"א באכ"פ חוץ לזמנו הוי מחשבת פיגול, ועי"ש בשפ"א, ומבואר דלענין מחשבת פיגול על אכילת כזית חוץ לזמנו, ישנ צירוף באכילת שני בני אדם לענין דחשיב מחשבה על אכילת כזית בקרבן חוץ לזמנו.
ובהעמ"ש על השאילתות שאי' נד סק"ה כתב כעי"ז, דבשאר כוסות של ברכה בעי' יין דשירה היא על היין, משא"כ בקידוש הוי טעם מיוחד דזכירה על היין (וע"ע בדבריו במרומי שדה פסחים צט:). וכתב שם דמה"ט חמר מדינה לא מהני גבי קידוש אף דמהני בכוס של ברכה. ומבואר כן במרדכי שכתב דל"מ קדוש על שכר דבעי' גבי זכירה על היין, וסיוע למש"נ.
♦ ♦ ♦