כולל מאורות אברהם
ביתר עילית
שיעור מהלך מיל וזמן עלות השחר[2]
במאמר זה יתבאר שאין שום שיטה בראשונים שמהלך מיל הוא 18 דקות. ושיעורו לדעת רוב הראשונים והשו"ע הוא 22.5 דקות, ויש סוברים 24 דקות. וזמן עה"ש הוא 90 דקות ביום בינוני גם לפי המציאות. וזמני עה"ש הכתובים בלוחות בימים שאינם בינוניים, לפי חישוב המעלות או לפי שעות זמניות אינם תואמים למציאות.♦
חלוקת היום לשעות
יש להקדים ולבאר את עניין חלוקת היום לשעות: אמרו חז"ל (תנחומא וישב) י"ב שעות ביום י"ב שעות בלילה. ונחלקו הפוסקים כיצד מונים את שעות היום, אם מזריחה לשקיעה (כדעת הלבוש והגר"א), או מעמוד השחר לצאת הכוכבים (כדעת תרומת הדשן והמג"א). ועוד אמרו חז"ל (ע"ז עה.) שבימי ניסן ותשרי, שהם ימים בינוניים, יום ולילה שווים, ולפי המציאות בימי ניסן ותשרי הזמן שיש מזריחת החמה ועד שקיעתה, שווה לזמן שיש משקיעת החמה לזריחתה, כמו שכתבו הרב מנחת כהן (מאמר א' פ"ד) ובאור הגר"א (סימן תנט ד"ה ושיעור מיל). ואפשר לראות זאת בלוחות השנה, שבימי ניסן ותשרי יש י"ב שעות שוות מזריחה לשקיעה שהן 720 דקות, והוא שוה לזמן שיש משקיעה לזריחה. וע"כ יום ולילה שוים ביום בינוני היינו דוקא מזריחה לשקיעה, אבל מעה"ש לצה"כ דר"ת בירושלים, אפילו ביום הקצר ביותר (21 לדצמבר), עדיין היום ארוך מהלילה ביותר מארבעים דקות.וכיוון שיום ולילה שווים בימי ניסן היינו דוקא מזריחה לשקיעה, הרי שדוקא לדעת הסוברים שמונים את י"ב שעות היום מזריחה לשקיעה, יוצא שביום בינוני י"ב שעות היום שוות לי"ב שעות הלילה, וכל שעה ביום בינוני היא אחד מכ"ד ביום (מעת לעת) והיא שעה בת 60 דקות. אבל לדעת הראשונים שמונים את י"ב שעות היום מעה"ש לצה"כ, י"ב שעות היום ארוכות מי"ב שעות הלילה, לכן כל שעה ביום בינוני היא שעה גדולה וארוכה מ-60 דקות, כמו שכתב החזו"א (או"ח סימן יג מכתב ב) וז"ל: "אין בדבר שום ספק דג' שעות (לענין סוף זמן קריאת שמע) שהן שעות הגדולות לפי דברי המגן אברהם היינו רביע היום" עכ"ל.
וכיון שלשיטה זו בימי ניסן היום ארוך מהלילה, א"כ קשה, איך אמרו חז"ל שיום ולילה שוים בימי ניסן ותשרי. ותירץ המנחת כהן (מאמר ראשון פרק י"א) מה שאמרו חז"ל יום ולילה שווים בימי תשרי וניסן, אין הכוונה ליום ההלכתי שהוא י"ב שעות שיש מעה"ש לצה"כ, אלא כוונתם ליום החמה והוא כל זמן שנראית החמה על הארץ, כלומר שהזמן שהשמש נראית על הארץ שוה לזמן שאינה נראית בו, ואין דבר זה קשור לשעות היום ההלכתי, וכן תירץ הפרי חדש בקונטריס דבי שמשי. ואע"ג שהיום ההלכתי בימי ניסן גדול מהלילה נחשב יום זה יום בינוני, כמו שאמרו במשנה (כלים פרק יז מ"ו): "כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית רבי יהודה אומר מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים", והכא נמי יום בינוני שאמרו הכוונה לא ארוך ולא קצר. וכן שעה זמנית ביום בינוני תקרא שעה בינונית, אע"ג שהיא שעה גדולה מששים דקות. ומה שאמרו חז"ל י"ב שעות ביום י"ב שעות בלילה, כלומר שמחלקים את היום בפני עצמו לי"ב חלקים, ואת הלילה לי"ב חלקים.
וביאר בשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן קט) שחכמי תכונת הגלגלים מחלקים היום והלילה כ"ד שעות שוות ויקראו אלו השעות שעות שוות ויש להם תועלת בזה לחישוב מצעדי המזלות, וכן כל חשבונות המולדות אינו אלא לפי חשבון השעות השוות, ולא עשו זה אלא להקל עליהם במלאכתם עכת"ד. ולפי זה אפשר לומר שיש לחז"ל שתי מערכות שעות, וכל השעות המוזכרות בש"ס לענין חישוב התקופה והמולד והמזלות הן שעות שוות, דהיינו אחד מכ"ד ביממה והיא שעה בת ששים דקות. ויש גם מערכת שעות הלכתית, והשעה היא חלק אחד מי"ב שיש מעה"ש לצה"כ או מזריחה לשקיעה, ואורך שעה זו משתנה לפי התארכות היום. ובשעות אלו השתמשו חז"ל לעניני היום ההלכתיים, כגון סוף זמן קריאת שמע, זמן סעודה, פלג מנחה ועוד. וז"ל החזון איש (או"ח סימן י"ג מכתב א'): "שעה זמנית אינה מציאות חיובית המשמשת לדיני התורה לזמן מנחה ולאיסור חמץ, אלא זמן מנחה וחמץ היא הסיבה למציאותה של שעה זמנית, ושעה זמנית היא כבחינת מסובב תולדת הסיבה, ולא שייך כאן לשאול למה השתנתה השעה כי המסובב הוא בנה של הסיבה, ואם הסיבה היא חלוקת יום ארוך גם המסובב דהוא חלק מחלקי הגוף הגדול מתארך”.
ובזה מיושבת דעת הראשונים שמחלקים את היום ההלכתי מעה"ש, וסרה תלונת הלבוש (או"ח סימן רסז) וז"ל: "אלא שהתימה היותר גדול שעלי הוא מדברי בעל תרומת הדשן סימן א', שדקדק בזה הענין ולא עלה על דעתו לחלק בזה, אשר באמת הוא תמוה בעיני מאוד, אבל אומר אני אולי היה זה לבלתי עסקם בזמנו בספרי התכונה וחשבו מאי דחלקו רבנן היום לעולם לי"ב שעות, מתחיל לעולם מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולדידי נראה לי מתוך דברי התוכנים האלקיים בפשיטות שטעות גמור הוא, ולא היה דעת רז"ל מעולם רק מעת זריחת השמש ואילך עד השקיעה, וזה נ"ל הלכה למעשה בכל הדינים הנאמרים בכגון זה שתלו אותם בשעות היום" עכ"ל. וכבר השיב על דבריו המלבושי יו"ט (או"ח סימן רסז) וכתב: "אין זה מוכרח כלל ודברי התוכנים הנחה בעלמא לא מצד ההכרח והמופת כלל ודברי רז"ל בפ"ב דמגילה ובפ"ק דברכות שמעה"ש עד צה"כ יום, ולכך יפה עשה בעל תה"ד והאמת כדבריו וכן דעת התוס' והרא"ש" עכ"ל. וכדבריו ממש כתב גם האליה רבה (סימן רסז סק"ה). וכוונתם לומר שאע"פ שהתוכנים מחלקים את היום לעשרים וארבע שעות שוות, אין זה מכריח את חז"ל לחלק את היום לפי שעות שוות. והמנחת כהן במאמר שני סוף פרק ששי כתב על דברי הלבוש: "ואיני יודע איזה רוח עבר עליו שכתב על דעת בעל תרומת הדשן שהוא שטות גמור בהיות שדעתו היא דעת ר"ת והתוספות והרמב"ן והרשב"א ז"ל ובאמת אי הוה התם הוו אינהו מפקי פולסי דנורא לאפיה" עכ"ל.
מבואר שלדעת הראשונים הנ"ל, אע"ג שיום ולילה שוים ביום בינוני היינו דוקא מזריחה לשקיעה, מ"מ בחרו חז"ל לחלק את היום לי"ב חלקים דוקא מעה"ש לצה"כ, משום שכל המצוות שזמנן ביום תחילת זמנן מעה"ש. ולשיטה זו כל שעה היא שעה גדולה מששים דקות אפילו בימים הקצרים. ואמרו חז"ל (פסחים ב:) דעד צאת הכוכבים יממא הוא, וכתבו התוספות (שם): "אומר ר"י דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה (כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא" עכ"ל. ובמסכת ברכות (ג.) אמרו: "סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא יממא הוא”, משמע שסוף משמרה אחרונה בעה"ש, וממילא שעות היום מתחילות בעה"ש. ובמסכת סוכה (נג.) אמרו לא ראינו שינה בעינינו כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה, הרי מבואר כדעת הסוברים דשעה ראשונה של היום היא מעה"ש. ובספר חידושי הרז"ה מצאתי שכתב ראיה זו.
♦
שיעור מהלך מיל לדעת רש"י ר"ח והר"ש
במסכת פסחים (צג:) אמר עולא, מעלות השחר ועד הנץ החמה מהלך חמשה מילין וכן משקיעת החמה לצה"כ חמשה מילין, ונותרו שלושים מילין מהנץ החמה לשקיעתה. ופירש רש"י ביום בינוני היינו ניסן ותשרי. אלא שאיתותב עולא, ומסקנת הגמרא היא שמעלות השחר עד זריחת החמה מהלך ד' מילין וכן משקיעת החמה עד צה"כ ד' מילין. ולא התבאר במסקנת הגמרא אם ארבעים המילין הם מעה"ש לצה"כ ולפי זה מזריחה לשקיעה 32 מילין, או אם ארבעים המילין הם מזריחה לשקיעה ולפי זה מעה"ש לצה"כ 48 מילין.אבל רש"י פירש שמזריחה לשקיעה נותרו 32 מילין וכן כתב גם רבינו חננאל. וכן פירש תוספות הרשב"א (הר"ש משאנץ) על מסכת פסחים (צד.), שכתב שהילוך אדם בינוני עשר פרסאות "מעלות השחר", וגם כתב שם ששקיעת החמה ד' מילין קודם צה"כ. ולפי זה מזריחה לשקיעה 32 מילין גם לדעת הר"ש כפירוש הר"ח ורש"י.
וכיוון שמזריחה לשקיעה ביום בינוני יש י"ב שעות שוות שהן 720 דקות והן מהלך 32 מילין לדעת רש"י, נמצא שמהלך מיל הוא 22.5 דקות, וזמן עלות השחר (מהלך ד' מילין קודם הזריחה) הוא 90 דקות קודם זריחת החמה. אבל אם נפרש שלמסקנת הגמרא 40 המילין הם מזריחה לשקיעה, כמו שמפרש החזו"א (או"ח סימן יג אות ב), א"כ 720 דקות הן מהלך 40 מילין, ומהלך מיל הוא 18 דקות. וזמן עלות השחר לפי זה הוא 72 דקות קודם זריחת החמה.
והנה, אע"פ דאיתותב עולא כתבו הרבה ראשונים שמעה"ש עד הזריחה ה' מילין: תוספות (פסחים יא ד"ה אחד), הרא"ש (תענית פ"א), מרדכי (במה מדליקין סימן רצ"ג), פסקי רי"ד, ספר המנהיג, ספר הרקח, רבינו ירוחם והיראים. ולפי שיטתם מזריחה לשקיעה 30 מילין, ויוצא שיעור מהלך מיל 24 דקות. וחמש מילין שיש מעה"ש לזריחה עולים לחשבון 120 דקות.
מבואר ששיעור מהלך מיל וזמן עלות השחר תלוי בשאלה כמה מהלך מילין יש מזריחה לשקיעה:
אם מזריחה לשקיעה 40 מילין, אז מהלך מיל הוא 18 דקות ומעה"ש לזריחה ד' מילין שהם 72 דקות.
ואם יש מזריחה לשקיעה 32 מילין, אז מהלך מיל הוא 22.5 דקות ומעה"ש לזריחה 90 דקות.
ואם יש מזריחה לשקיעה 30 מילין, אז מהלך מיל הוא 24 דקות ומעה"ש לזריחה חמשה מילין שהם 120 דקות.
וכן גם משתנה שיעור שעה גדולה ביום בינוני לכל שיטה, למחשבים את י"ב שעות היום מעה"ש לצה"כ דר"ת:
שאם מזריחה לשקיעה 32 מילין, אז י"ב שעות הם 40 מילין, ונמצא שכל שעה מתארכת ביחס של 40/32 ולכן שיעור שעה גדולה הוא 75 דקות (40/32*60). ולשיטה זו משקיעה לצה"כ שעה וחומש גדולה (4/40*12), שהם 90 דקות.
ואם מזריחה לשקיעה 40 מילין, אז י"ב שעות הם 48 מילין, ונמצא שכל שעה מתארכת ביחס של 48/40 ולכן שיעור שעה גדולה הוא 72 דקות (48/40*60). ולשיטה זו משקיעה לצה"כ שעה אחת גדולה (4/48*12), שהיא 72 דקות.
ואם מזריחה לשקיעה 30 מילין, אז י"ב שעות הם 40 מילין, ונמצא שכל שעה מתארכת ביחס של 40/30 ולכן שיעור שעה גדולה הוא 80 דקות (40/30*60). ולשיטה זו משקיעה לצה"כ שעה וחצי גדולה (5/40*12) שהם 120 דקות.
♦
חישוב מהלך מיל לפי זמן פלג המנחה שכתבו הראשונים
במסכת ברכות (כו:) מבואר שזמן פלג המנחה הוא באחת עשרה שעות פחות רביע, שהוא שעה ורבע קודם הלילה, וכתב הרב משנה ברורה (סימן רסג ס"ק יט): "ולכו"ע שעה ורביע זו היא שעה זמנית דהיינו שמתחלק כל יום לי"ב חלקים לפי שעותיו בין שהוא ארוך או קצר, ולהשו"ע מתחלק מעה"ש עד צה"כ ולהלבוש והגר"א מזריחת השמש עד השקיעה" עכ"ל. וכיון שלדעת החושבים את י"ב השעות מעה"ש לצה"כ השעות הן שעות גדולות, הרי שפלג המנחה הוא שעה ורבע זמנית גדולה קודם צה"כ, לדעת השו"ע.ולפי זה, לפירוש רש"י שארבעים המילין הם מעה"ש לצה"כ (שהם י"ב שעות גדולות), בשעה גדולה מהלך אדם שלש ושליש מיל, ובשעה ורבע מהלך ארבעה מילין וששית המיל. וכיון שמשקיעת החמה לצה"כ יש מהלך ארבע מילין הרי שפלג המנחה הוא מהלך ששית המיל (של"ג אמות ושליש) קודם השקיעה. וששית המיל הוא ההפרש שיש בין שעה ורבע גדולה (פלג המנחה) לשעה וחומש גדולה (משקיעה לצה"כ).
וכך מפורש בתוספות הרשב"א (פסחים צד.) וז"ל: "שעה ורביע קודם הלילה דהיינו פלג המנחה הוי לילה לענין ק"ש וזהו מעט קודם לתחילת שקיעת החמה דהיינו ד' מילין קודם צה"כ, דד' מילין היא שיעור שעה וחומש שעה כדאמר בברייתא דעוביו של רקיע עשירית היום וזהו שעה וחומש שעה לד' מילין" עכ"ל. וע"כ מה שכתב שעה וחומש, מיירי בשעה גדולה. וכבר הבאנו לעיל שהרשב"א משאנץ ס"ל כשיטת רש"י שמזריחה לשקיעה ל"ב מילין.
אבל לפירוש החזו"א שמעה"ש לצה"כ יש ארבעים ושמונה מילין שהם י"ב שעות, הרי שמהלך אדם בשעה אחת גדולה ארבעה מילין, ובשעה ורבע מהלך אדם חמשה מילין, וכיון שמשקיעת החמה לצה"כ יש ארבע מילין, הרי שפלג המנחה הוא מהלך מיל אחד קודם השקיעה. ונמצא שפלג המנחה הוא רבע שעה גדולה קודם שקיעת החמה.
ולשיטת עולא שסובר שמעה"ש לזריחה חמש מילין, ומעה"ש לצה"כ ארבעים מילין שהם י"ב שעות, הרי שבשעה גדולה אדם מהלך שלש ושליש מיל, ובשעה ורבע מהלך ארבעה מילין וששית המיל, וכיון ששקיעת החמה היא מהלך חמש מיל קודם לצה"כ, נמצא שפלג המנחה הוא מהלך חמש ששיות המיל אחר השקיעה.
ולפי זה נוכל לברר מה דעת שאר הראשונים. הראבי"ה (תענית סי' תתנח) כתב: "משקיעת החמה שהיא התחלת שקיעתה הויא ארבעת מילין עד צאת הכוכבים, וכו' דרב צלי של שבת בערב שבת דהיינו באחד עשר שעות חסר רביע, כדמשמע התם, שאז עבר זמן פלג המנחה ואז היה מתפלל תפלת ערבית וכו', ושעה ורביע היינו כדי הילוך ארבעה מילין בקרוב שהוא פרסה, וכן פסק רבינו תם נמי". ובמסכת ברכות (סימן א) כתב הראבי"ה: "פלג המנחה שהיא י"א שעות חסר רביע, דהיינו שעה ורביעית קודם הלילה שהיא צאת הכוכבים וכו', ולפי מה ששיערו חכמים בפ' מי שהיה טמא כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות הולך בשעה ורביע יותר מפרסה" עכ"ל. הנה ממה שכתב "שעה ורביעית קודם הלילה שהיא צאת הכוכבים", מבואר דס"ל שמונים את שעות היום מעה"ש לצה"כ שהוא ארבע מילין אחר השקיעה, וע"כ ששעה ורביע דפלג המנחה הוא שעה גדולה. וכתב שבשעה ורבע גדולה הולך ארבעה מילין בקרוב, היינו מעט יותר מפרסה, א"כ פלג המנחה מעט קודם השקיעה, וזה כשיטת רש"י, שאם הוא היה סובר כשיטת החזו"א, הוא היה צריך לומר שבשעה ורבע הולך חמש מילין.
וכן סובר הרי"ד (שו"ת סימן קטז) שכתב: "ר' יהודה היה מתיר לקרוא קריאת שמע מי"א שעות פחות רביע, דהא מהלך אדם בינוני הוי עשר פרסאות שהן מ' מיל, מגיע לכל שעה ג' מילים ושליש, ולשעה ורביע מגיעים יותר מד' מילים, ואף על גב דבין השמשות דר' יהודה הוי ג' חלקי מיל כדמוכח בשלהי במה מדליקין הא איכא שהות טובא לטבילת הכהנים ג' מילין ורביע והיכי מהדר לר' מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלים ומה היא טבילת הכהנים לירד ולטבול אינה אלא על דבר מועט מאד והיכי איפשר דלא מצו עבדי לה בשיעור ג' מילים ורביע" עכ"ל. הרי שהוא סובר שמשקיעה לצה"כ ד' מילין, דלא כעולא, וגם כתב שבשעה (גדולה) אדם מהלך ג' מילין ושליש, דלא כשיטת החזו"א אלא כשיטת רש"י.
וכן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם (שער אבלות ישנה), שלאחר שביאר את שיטת רבינו תם כתב: "רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד אמות בקירוב" עכ"ל וזה כשיטת רש"י. ובעקבות הרמב"ן הלך גם הרא"ה בספר פקודת הלוים (פ"ד דברכות) שכתב: "מפלג המנחה ולמעלה דהינו מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה דהינו מעט קודם שקיעת החמה כדקימא לן דמהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות נמצא פרסה לשעה וחומש שעה וקימא לן דמשקיעת החמה עד חשכה שעה וחומש שעה נמצא שקיעת החמה באחת עשרה שעה פחות חומש שעה וכשאדם מתפלל מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה הוא מעט קודם שקיעת החמה ועד שלא יגמור תפלתו תהא שקיעת החמה". וגם הרשב"א (בחידושיו לברכות ב.) כתב שהוא מהלך שתות המיל. וכן דעת הריטב"א (ברכות ב: מהד' מוסד הרב קוק) שכתב: "שהרי השמש עדין על הארץ כדי מהלך שתות המיל". ועוד כתב הריטב"א (ברכות כז:) מדרב מצלי של שבת בערב שבת וכו' כיצד הרי אמרו חכמים שמהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום ונמצא שהולך פרסה בשעה וחומש דחמשה חומשין יש בשעה, שתי שעות הנשארות הם עשרה חומשין. ועוד אמרו דמהלך פרסה איכא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים נמצא ששקיעת החמה באחת עשרה שעות חסר חומש. וזמן ערבית לר' יהודה היא באחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה ואותו זמן שיש בין רביע לחומש היה מתפלל רב והיה גומר תפלתו בשקיעת החמה עכ"ל. וכן כתב השיטה מקובצת (ברכות כז.). וכן משמע מדברי המאירי בבית הבחירה (ברכות כו:) שכתב: "שמי"א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם", רצה לומר שבזמן פלג המנחה, שהוא של"ג אמות קודם השקיעה, אין השמש נראית לרוב בני אדם, מחמת ההרים המסתירים את השמש.
כך הוכיח בספר אחוזת שדה על זמני היום לפי החשבון הנ"ל שהראשונים שכתבו שפלג המנחה הוא שתות המיל קודם השקיעה סוברים שמהלך מיל הוא 22.5 דקות, ודלא כהאורות חיים וספר אור מאיר ששגו בחשבון זה.
וכן היא דעת המהרי"ל (מנהגים) בהלכות אפיית המצות שכתב "שיעור השהייה להחמיץ כדי הילוך מיל שהוא אלפים אמה והוא מעט יותר משליש שעה" עכ"ל, וביאר החק יעקב (סימן תנ"ט) שדעת המהרי"ל שהוא 22.5 ד', והמהרי"ל מיירי בשעה שוה.
ורבים מן האחרונים כתבו בדעת מרן השו"ע שפלג המנחה הוא ששית המיל קודם שקיעה והם: הלבוש (סימן רסז), מנחת כהן (מאמר שני פ"ז), מג"א (סימן רסא סק"י), באור הלכה (סימן רסג ד"ה "בעוד היום גדול", ובסימן רסא ד"ה להקדים), וע"כ לדעת השו"ע מזריחה לשקיעה יש מהלך 32 מילין.
♦
דעת תרומת הדשן
הנה שיעור מהלך מיל מבואר בשו"ע (או"ח סימן תנט) שהוא "רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה", וכן פסק הרמ"א בסימן רס"א דשיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל' (וחד שיעורא הוא). ומקורם הוא מתשובות מהרא"י בספר תרומת הדשן (תשובות קב, קכג, קסז) שבהן הוכיח את השיעור הנ"ל ממהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום בינוני שהוא י"ב שעות כדאיתא בפסחים (צד.). ורבים מן האחרונים ביארו שהוא י"ח דקות, ולכאורה נראה שתרומת הדשן חולק על רש"י ור"ח ועל כל הראשונים הנ"ל בבאור הגמרא בפסחים שמזריחה לשקיעה 32 מילין. וכך כתב החזון איש (או"ח סימן יג אות ב) שלדעת תה"ד אדם הולך מזריחה לשקיעה 40 מילין ולכן שיעור מהלך מיל י"ח מינוט דלא כדעת רש"י והר"ח, וכיון שדרכו של התה"ד לקבוע הוראותיו ע"פ הראשונים ז"ל ודאי קבלה בידו שיעור מיל ע"פ הראשונים ז"ל שפירשו הסוגיא שהעשר פרסאות הם מזריחה לשקיעה עכת"ד. ואמנם הלבוש הוא זה שכבר חידש לפרש שהארבעים מילין הם מזריחה, שכתב בסימן רסז שי"ב שעות היום הם מזריחה לשקיעה, ובסימן תנט כתב ששיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק אחד מעשרים מן השעה, וע"כ לדעתו העשר פרסאות גם הן מזריחה לשקיעה ושיעור מיל הוא י"ח דק'.אלא שאי אפשר לומר שתרומת הדשן סובר שהארבעים מילין הם מזריחה לשקיעה, שהרי בסימן א' כתב התה"ד: "אם באנו להקדים יותר משעה ורביע לפי אורך הימים, כגון באמצע הקיץ שהיום מאריך ביש ארצות כמו י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ונמצא כל שעה יתירה שליש מלבר, וא"כ משעה ורביע תעשה ב' שעות פחות שמינית השעה בינונית" עכ"ל. מבואר בדבריו שביום בינוני יש י"ב שעות מעה"ש עד צה"כ, ובארצות ההם מאריך היום בקיץ שליש מלבר ומגיע לי"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים. וע"כ ס"ל שגם הארבעים מילין הם מעה"ש לצה"כ, שהרי כתב (סימן קסז, וסימן קב): "עשר פרסאות ביום בינוני שהוא י"ב שעות". וכן מפורש בדברי תלמיד התה"ד בספר לקט יושר (עמ' 79) שכתב: "מצאתי בקונטרס בשם הגאון ז"ל דעשר פרסאות שהוא ארבעין מילין הם מהלך אדם בינוני ביום בינוני מעלות השחר עד צה"כ כדאיתא בפרק מי שהיה טמא, ויום בינוני י"ב שעות בדרך זה, ולפי חשבון הללו יגיע שיעור הילוך מיל לשיעור הכתוב בפנים" עכ"ל. הרי שהתה"ד מפרש דעשר פרסאות הן מעה"ש, כפירוש רש"י. וכן פירש בשו"ת חוט השני (סימן צז) שלדעת התה"ד שכתב דמהלך י"ב שעות דיום יו"ד פרסאות, יהיה מהלך שעה רק ג' מילין ושליש, ומעה"ש עד צה"כ הוא י"ב שעות והכי משמע בתה"ד סי' א', וזה מכוון למ"ש בתה"ד סי' קס"ז בשיעור מהלך מיל עכת"ד. ובספר אורות חיים (עמ' שנ"ט) נדחק להגיה בדברי הלקט יושר "מעלות השמש עד השקיעה".
ועוד הרי מפורש שדעת התה"ד בפירוש הגמרא הנ"ל כשיטת רש"י ממה שכתב בהגהות שערי דורא (איסור והיתר שער ח סימן טו), וז"ל: "ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק אחד של שלשים מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום אחד שהוא י"ב שעות, כדאיתא בפ' מי שהיה טמא וכדפירש רש"י שם" עכ"ל. ובעל הג"ה זו הוא מהרא"י ז"ל בעצמו בעל התה"ד, כמו שכתב הרמ"א בספר תורת החטאת (כלל טו אות ח) וז"ל: "וכתב בתרומת הדשן סימן קס"ז והוא בהג"ה שערי דורא [סי' טו] וכו' ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל' משעה" עכ"ל. הרי שמהרא"י ז"ל קרי בחיל "וכדפירש רש"י שם", וע"כ כוונתו לומר שלא תפרש דהארבעים מילין לרבי יהודה הם מזריחה לשקיעה, אלא כדפירש רש"י שם דמזריחה לשקיעה פשו שלושים ושנים מילין. הרי לנו ג' ראיות שלדעת תרומת הדשן הארבעים מילין הם מעה"ש לצה"כ, כדעת רש"י ור"ח והר"ש והראבי"ה והרי"ד והרמב"ן והרא"ה והרשב"א והמאירי והריטב"א והמהרי"ל.
♦
האם התה"ד והשו"ע מיירי בשעה גדולה
ולכאורה נראה מכל זה שהתה"ד והשו"ע מיירי בשעה גדולה בת 75 דקות, ולכן שיעור מהלך מיל 22.5 ד', כדעת רש"י. וכך כתב בספר שלום יהודה לרבי אליעזר פלצינסקי (סימן ו). וכן כתב פרופסור הרב יהודה הלוי בספר "זמנים כהלכה" שדברי השו"ע והתרומת הדשן בשעות גדולות.ומוכח כן מהלקט יושר, תלמיד תרומת הדשן (עמ' 78) שכתב: "זה התשובה מצאתי כתוב בקונטרס בשם הגאון זצ"ל נראה לענ"ד דמשמע קצת מן הספר, דהיו צריכים להזהר להפסיק באכילת חמץ בי"ד בסוף ד' שעות מתחילת היום בעמוד השחר, אפילו בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולנו כי"ד שעות בימי ניסן וכו' או נחשוב לעולם ב' שעות לפני חצי היום וכו' ומסתמא תחילת הגזירה לא הייתה אלא להרחיק ב' שעות מחצות כמו שהוא בעניין בינוני" עכ"ל. ומדכתב הלקט יושר בשם רבו שמונים שעות אלו מעה"ש, הרי שהשעות שדיבר בהן התה"ד הן שעות גדולות שהן אחד מי"ב, שיש במשך היום מעה"ש לצה"כ ביום בינוני, ולא שעות של 60 דקות (ודלא כהבנת הט"ז והמ"ב בסימן תמג). ואין לומר שלדעת התה"ד אע"פ שמונים את השעות מעה"ש, מ"מ מונים בשעות של 60 דקות, שא"כ השאלה (בתה"ד סימן קכא) הייתה צריכה להישאל על כל השנים ולא רק בשנת העיבור. דאם מיירי בשעות שלנו, הרי בכל השנים בסוף ד' שעות שוות מעה"ש יש יותר מג' שעות עד חצות. ועוד אין סברא למנות את שעות היום מעה"ש ולחשב בשעות של 60 דקות, כמו שכתב החזו"א (סימן יג, מכתב א').
וכן נראה להוכיח מדבר המהר"י ווייל (שו"ת סימן קצג) שחישב שיעור מהלך מיל לפי שעה גדולה וז"ל "שיעור מהלך מיל דהיינו רביע משעה וחלק אחד מעשרים משעה כדמשמע בתוספות פ"ק דפסחים" עכ"ל. וכתבו התוספות (פסחים יא: ד"ה אחד) דתחילת שעה שניה קודם הנץ החמה הוא, דמהלך אדם ביום עשר פרסה שהן מ' מילין ומעלות השחר עד הנץ החמה מהלך ה' מילין כדאמר בפרק מי שהיה טמא, וזה עולה לשעה ומחצה עכ"ל. מבואר בדברי התוספות שהם מונים את י"ב שעות היום מעה"ש לצה"כ, שהרי הם כתבו דתחילת שעה שניה היא קודם הנץ החמה, ועל כרחך י"ב שעות אלו שעות גדולות הן, ומיירי בימי ניסן. וחמשת המילין הם שמינית מהיום שיש מעה"ש לצה"כ שהוא 40 מילין, ולכן זה עולה לשעה ומחצה גדולות שהן שמינית מי"ב שעות. וכן מבואר בתוספות במסכת סנהדרין (מא:) שכתבו: "דמעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין והם שמינית היום דהיינו שעה ומחצה", וכן כתבו בתוספות הרא"ש (שם). וכיון שכתב מהרי"ו ששיעור מהלך מיל דהיינו רביע משעה וכו' כדמשמע מדברי התוספות הנ"ל, ע"כ שהשעה שדיבר בה מהרי"ו היא ג"כ שעה גדולה, וחשבונו של מהרי"ו פשוט, שאם תחלק שעה ומחצה לחמשה מילין נקבל רביע שעה וחלק אחד מעשרים משעה גדולה. ואע"פ שחשבון זה נעשה עפ"י שיטת עולא דקאי שם בתיובתא, מ"מ חשבון זה של מהרי"ו נכון גם למסקנת הגמרא לפי פירוש רש"י, שהרי אם תחלק י"ב שעות לארבעים מילין גם כן תקבל תוצאה זו שכתב מהרי"ו[3].
ולפי האמור סתם שעה שכתבו בראשונים אינה בהכריח שעה שוה. וכן מוכח מדברי הריטב"א (ברכות כז:) והשיטה מקובצת (שם), שכתבו מדרב מצלי של שבת בערב שבת וכו' כיצד הרי אמרו חכמים שמהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום ונמצא שהולך פרסה בשעה וחומש וכו' ועוד אמרו דמהלך פרסה איכא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים נמצא ששקיעת החמה באחת עשרה שעות חסר חומש, וזמן ערבית לר' יהודה היא באחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה ואותו זמן שיש בין רביע לחומש היה מתפלל רב והיה גומר תפלתו בשקיעת החמה עכ"ל. הנה מבואר בדבריהם שהם מונים את שעות היום עד צה"כ, וע"כ שעה ורביע של זמן פלג המנחה היא בשעה גדולה, ולכן גם שעה וחומש שכתבו שיש משקיעה לצה"כ (מהלך ד' מילין) היא ג"כ שעה גדולה. שאם נאמר ששעה וחומש מיירי בשעה שווה, א"כ איך יעלה החשבון של "אותו הזמן שיש בין רביע לחומש", הרי זה בשעה גדולה וזה בשעה שווה. וז"ל המנחת כהן (מאמר שני פ"ח ד"ה והנה) "שכבר הוכחתי למעלה בראיות שהשעה וחומש שיש מן השקיעה עד צה"כ היא שעה זמנית כמו שהוא שעה ורביע של פלג המנחה".
אלא שהחק יעקב (בסימן תנט) שהירבה להקשות על השו"ע, ורצה מתחילה לתרץ דברי השו"ע בשעות גדולות, לבסוף דחה סברה זו. ובקובץ אגרות לחזו"א (כרך ג קעח) רצה השואל (כנראה הוא מחבר הספר שלום יהודה) לבאר את דברי התה"ד והשו"ע לפי שעה גדולה, אלא שהחזו"א למנחתו לא "שעה" ודחה בשתי ידים שיטה זו וכתב: "ומש"כ לפרש דברי הר"מ והתה"ד והשו"ע (לעניין מהלך מיל) על שעות גדולות מעה"ש עד צה"כ אין ראוי כלל לדון בזה, דכל מקום שנזכרה שעה בגמ' ובפוסקים ואין להלכה שבדבריהם קשר עם היום, כל שעה היא אחד מכ"ד" עכ"ל. וכוונת החזו"א לומר שאע"פ שלעניין זמני היום, כגון ג' שעות של סוף זמן ק"ש או שעה ורבע של פלג המנחה, משערים בשעות גדולות (כמו שכתב בחזו"א סי' יג), מ"מ סתם שעה שנזכרה בפוסקים היא שעה בת 60 דקות.
♦
האם אפשר לומר שהתה"ד חישב שיעור מהלך מיל לפי יום קצר
הנה, הפרי חדש בקונטריס דבי שמשי הבין בדברי התה"ד דמיירי בשעה שוה, וכתב לפי דבריהם צ"ל דרבי יוחנן לא מיירי ביום בינוני דתקופת ניסן אלא בכמו חדש אחד קודם או אחר. והקשה על זה קושיות רבות ולכן דחה את דברי התה"ד מהלכה. וגם בספר אור מאיר נדחק לפרש שהתה"ד מיירי בימים הקצרים בשנה שאז יש י"ב שעות שוות מעה"ש לצה"כ. ולא יתכן לפרש כן, שהרי אפילו ביום הקצר ביותר (21 לדצמבר), הזמן שיש מע"ה לצה"כ דר"ת ארוך בהרבה מהלילה, וכ"ש לשיטת עולא שיש מעה"ש לזריחה ה' מילין. ועוד, שמפורש בדברי התה"ד בסוף תשובה ק"ב, וכן בתשובה קס"ז דמיירי ביום בינוני שהוא י"ב שעות. והוא בתקופת ניסן ותשרי, כמו שכתב רש"י (פסחים צג:) "ביום בינוני, דתקופת ניסן ותשרי". וגם במאמר שהתפרסם בגליון אליבא דהלכתא (כסליו טבת תשע"ז עמ' פ"ז) נדחק הה"כ לפרש שהרמב"ן והרשב"א והתה"ד מיירי ביום הקצר ביותר שיש בו י"ב שעות מעה"ש לצה"כ, ומה שכתב התה"ד "יום בינוני" אין הכוונה לימי ניסן ותשרי אלא הכוונה שהוא בינוני, היינו שהיום (מעה"ש עד צה"כ) והלילה שוים. וביאר שרק בדעת עולא מיירי ביומי ניסן ותשרי אבל לא לדעת רבי יהודה. ועצור ב'מילין' לא אוכל דאין דבריו ביושר, דלא מסתבר כלל לפרש יום בינוני על יום הקצר ביותר ולומר על זה כדאיתא בפרק מי שהיה טמא, והתם כל הסוגיא מיירי בהפיכת סדום ובקורבן פסח שהם שייכים לימי ניסן (כמו שטען בקונטריס דבי שמשי ד"ה ואהא). ועוד בינוני פירושו לא גדול ולא קטן, כמו שאמרו במשנה (כלים פרק יז מ"ו): "כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית" והכא נמי יום בינוני שאמרו לא ארוך ולא קצר. תדע שכתב התרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רכד): "פעם אחת בדרך שמועה לפי תומו שכמו לפני שלש שנים נתאכסן ג"כ אשכנזי אחד והיה שמו משה, והיה אדם בינוני לא ארוך ולא גוץ ביותר". ובשו"ת תרומת הדשן (סימן קכא) כתב: "דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו ב' שעות קודם חצות", ומוכח מתוכן התשובה דכוונתו לימי ניסן. וכן מפורש בלקט יושר (עמ' 78) בדעת התה"ד שכתב "ומסתמא תחילת הגזירה לא הייתה אלא להרחיק ב' שעות מחצות כמו שהוא בעניין בינוני", ר"ל במו ביום בינוני היינו ניסן בשנה שאינה מעוברת. ועוד קשה לפירושם, דא"כ מה הקושיא בגמרא "לימא תיהוי תיובתא דרבי חנינא", הרי לפירושם רבי יהודה מיירי בטבת שהימים קצרים לכן מעה"ש לזריחה רק ארבעה מילין, והפיכת סדום הייתה בימי ניסן שהיום התארך ולכן השיעור הוא חמשה מילין, ולמה הוצרכו לתרץ "ויאיצו שאני". ועוד, שכבר הבאנו לעיל מה שכתב מהרא"י בעל תה"ד בהגהות שערי דורא בחשבון שיעור מהלך מיל שסיים דבריו "כדאיתא בפ' מי שהיה טמא וכדפירש רש"י שם", הרי מפורש שהתה"ד מבאר את הגמרא כפי שפירש רש"י.♦
הבנת הגר"א בדעת התה"ד
הגר"א בביאורו (סימן תנט) טען על התה"ד שהוא טעה במציאות וחשב שיש בימי ניסן י"ב שעות שוות מעה"ש לצה"כ, וכתב "וטעות גדולה הוא שכ"כ כל התוכנים שבתקופת ניסן ותקופת תשרי שהן ימים בינונים י"ב שעות מנץ החמה עד השקיעה ומע"ה עד צ"ה הוא ט"ו שעות" עכ"ל. והן אמת שנמצא כתוב בירושלמי ריש ברכות (פ"א ה"א ד' ע"א) שבימי ניסן יום ולילה שוים היינו מעה"ש עד צה"כ. וז"ל הירושלמי "א"ר יוסי ברבי בון אם את אומר ליתן עוביו של רקיע בלילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ותשרי היום והלילה שוין". מבואר שלפי הירושלמי אם נחשב את היום מזריחה לשקיעה נמצא שבימי ניסן היום קצר מהלילה, ומחמת הקושי בין המציאות למה שכתוב בירושלמי, כתב המנחת כהן שיש טעות סופר בירושלמי והגיה: 'אם אין את אומר ליתן עביו של רקיע ללילה', ובספר סדר זמנים הגיה את הירושלמי באופן אחר.והרב כנפי יונה (סימן סט) כתב תחילה לבאר שמה שאמרו בירושלמי הוא לפי מה שחשבו חכמי ישראל (פסחים צד:) שביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע, ולפי מה שחשבו הרי מהלך השמש בלילה בקשת מעל הרקיע הוא גדול ממהלך השמש ביום בקשת שמתחת לרקיע, ולכן צריך ליתן את מהלך השמש בעובי הרקיע ליום כדי שיהיו יום ולילה שוים, וכן ביאר בספר סדר זמנים (פתיחה). ומסיק הרב כנפי יונה דכיון שמה שחשבו חכמי ישראל הוא נגד המציאות, ע"כ צ"ל שהוא טעות סופר בירושלמי, כדברי המנחת כהן.
אבל הרשב"א בחידושיו (ברכות ג.) ותוספות הרא"ש (ברכות ב:) הביאו את דברי הירושלמי הנ"ל ולא העירו על זה כלום, ומשמע שהם סוברים שכך היא המציאות. והרשב"ץ בחידושיו (ברכות ב:) העתיק את דברי הירושלמי, וכתב "ויש לאצטגנינין דרך אחרת בזה ואנו על דברי רבותינו ז"ל אנו סומכין". הרי שאע"ג שידע שלדעת חכמי הטבע יום ולילה שוין מזריחה לשקיעה, דחה את דבריהם וסמך על הירושלמי, ונראה שרצה לומר שחכמי הטבע טועים בדבר זה.
וכן נראה שחשב גם התה"ד ממה שכתב בסימן א' "דיש רוצין לומר דבימי הקיץ שהימים מאריכין, אנן מחשבינן שעות הלילות לשעות קטנות, ושעות היום לשעות גדולות" עכ"ל, ומשמע שאין הוא מסכים לחשב בשעות זמניות, אלא בשעות קבועות שאינן משתנות כל השנה, וזה יתכן רק אם נפרש שהשעה היא אחד מכ"ד ביום. אבל לחשב את שעות היום בשעות גדולות, וגם לומר שאינן משתנות כל השנה הוא דבר תמוה. וע"כ צ"ל שגם התה"ד סבר שיש י"ב שעות שוות מעה"ש לצה"כ בימי ניסן. וכן סבר גם האיסור והיתר הארוך (שער א סימן ט), שהיה תלמידו של התה"ד, שכתב "נוהגין העולם להשהות במלח שעה אחת מכ"ד שעות ביום, ובדיעבד מותר בשהיית מהלך מיל וכו' ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק אחד משלשים בשעה" עכ"ל. ולפי זה תתיישב הסתירה שנמצאת בדברי שני תלמידי התה"ד, שהלקט יושר כתב שהי"ב שעות הן מעה"ש לצה"כ, והאיסור והיתר כתב שהשעות הן אחד מכ"ד ביום. וע"כ צ"ל שהם סברו שיום ולילה שוים ביום בינוני דוקא מעה"ש, ולמדו דבר זה מהירושלמי הנ"ל.
ובספר זמנים כהלכתם (פ"ה ס"ה) מסיק גם הוא שהתה"ד סבר בטעות שמעה"ש לצה"כ דר"ת יש י"ב שעות שוות ולכן כתב את השיעור הנ"ל. אלא שכתב אח"כ "יתכן שאילו ידע התה"ד דביום הבינוני שיעור הזמן של מחצית מהיממה שהם 720 דקות הוא הזמן שבין הנץ החמה לשקיעה, היה גם הוא מפרש דלמסקנת הסוגיא, מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, פירושו שהולך העשר פרסאות מהנץ החמה עד השקיעה, שהרי ס"ל לתה"ד דיסוד החשבון של שיעור הילוך מיל הוא ע"י חלוקת מחצית מהזמן של היממה, דהיינו 720 דקות ל-40 מיל ולפי"ז שוב היה סובר התרוה"ד אפילו לפי המציאות התוכנית האמיתית דשיעור הילוך מיל אחד הוא 18 דקות" עכ"ל.
הנה, מה שכתב בספר הנ"ל שאילו ידע התה"ד את המציאות, גם אז היה סובר דשיעור הילוך מיל אחד הוא 18 דקות, אין אלו אלא דברי נביאות. שהרי כל הראשונים פירשו שהארבעים מילין הם מעה"ש לצה"כ, ולא נמצא אחד מהם שסובר שהארבעים מילין הם מזריחה לשקיעה, וטעמם הוא משום דעולא ורבא פירשו שהארבעים מילין הם מעה"ש לצה"כ, ולכן הם סוברים שגם למסקנת הגמרא הארבעים מילין הם מעה"ש לצה"כ. ולמה שיחלוק התה"ד בזה על כל הראשונים, ונודע מה שכתב מהרש"ל בספר ים של שלמה (ביצה פ"ה ס"ו): "שאין דרך המהרא"י בעל תרומת הדשן לחלוק על דברי הראשונים בלי ראיה גמורה וסיוע משאר המחברים" עכ"ל. ובודאי שהתה"ד מפרש את הגמרא כפירוש רש"י, שלמסקנת הגמרא מזריחה לשקיעה ביום בינוני יש 32 מילין, כדמוכח ממה שכתב בהגהות שערי דורא.
ומעתה, שהמציאות ידועה וברורה שיש י"ב שעות שוות מזריחה לשקיעה בימי ניסן, ע"כ כדי לקיים דברי התה"ד והשו"ע צריכים אנחנו לפרש דבריהם בשעות גדולות, אע"ג שנראה שכוונתו של התה"ד הייתה לשעות שוות. שהרי אם היה יודע התה"ד את המציאות היה כותב שיעור מהלך מיל הוי שלש שמיניות השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני שלושים ושנים מילין ביום אחד, שהוא י"ב שעות מזריחה לשקיעה כדאיתא בפ' מי שהיה טמא, וכמו שמסיק הגר"א בביאורו לשו"ע (סימן תנט). ועוד, שיש לנו לילך אחר כוונת האומר, והדבר ברור שכוונת התה"ד לומר שפרק הזמן היוצא מחלוקת היום מעה"ש לצה"כ לי"ב חלקים, ממנו תקח רביעית ועוד חלק אחד מעשרים. ומה נפק"מ אם התה"ד חשב שאותו פרק זמן היוצא מחלוקת היום לי"ב חלקים הוא ששים דקות. וכיון שאנו יודעים שפרק זמן זה הוא 75 דקות א"כ צריך לפסוק שיעור מיל הוא 22.5 דקות. והרי לא מצאנו בראשונים מי שסובר שמהלך מיל הוא י"ח דקות שנוכל לסמוך עליו.
♦
דעת המגן אברהם
ונראה לענ"ד שכך מפרש המג"א דברי השו"ע לפי שעות גדולות, שכתב בסימן תנ"ט (סק"ג): "הוי רביעית. ולאותם המחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל" עכ"ל. מבואר בדברי המג"א שהחישוב של מהלך מיל הכתוב בשו"ע נעשה לפי חישוב י"ב שעות מעה"ש לצה"כ. כן כתב הביאור הלכה (סימן רסא ד"ה להקדים) וז"ל: "הנה לפי מה שכתב המחבר לקמן בסי' תנ"ט ס"ב מוכח דס"ל די"ב שעות היום נחשב מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ופלג המנחה הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים" (דלא כמו שרצה לחדש החזון איש בדעת התה"ד). כן כתב להוכיח מדברי המג"א הנ"ל בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ו הע' ד) שדעת השו"ע שמשערים מעלות השחר לצאת הכוכבים. הנה המג"א מזכיר בחיבורו את דברי המנחת כהן (סימן נח ס"ב, סימן רסא סק"ט), ולכן ודאי שידוע היה למג"א מה שכתב במנחת כהן שמזריחה לשקיעה יש במציאות י"ב שעות שוות, ומעה"ש לצה"כ יש י"ב שעות גדולות.ולפי זה יש לפרש את דברי המג"א הנ"ל כך: שלפי התה"ד והשו"ע, שחישבו את שיעור מהלך מיל בשעה גדולה היוצאת מחלוקת היום מעה"ש לצה"כ, הוי שיעור מהלך מיל רביעית שעה גדולה, ולאותם המחשבים י"ב שוות מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה שוה. ולפי זה, לדעת המג"א שיעור מהלך מיל הוא 22.5 דקות. ותדע שהמג"א בסימן רס"א (ס"ק י) ביאר שלדעת השו"ע פלג המנחה כדי מהלך של"ג אמה ושליש קודם תחילת השקיעה, ודבר זה אפשר רק אם נאמר שמהלך מיל הוא 22.5 דקות, כמבואר לעיל. וע"כ מה שכתב השו"ע "הוי רביעית שעה וכו'", לדעת המג"א מיירי בשעה גדולה. וזה לא כהמחצית השקל (סימן רסא) שכתב שרביעית שעה וכו' הם משעות ההשוואה, ולכן יצא לו ששיעור מיל ח"י מינוטי"ן.
וכך למד הגה"ק מצליח מאזוז זצ"ל הי"ד בשו"ת איש מצליח (ח"א עמ' נג) שכתב :"שיעור מיל דהיינו י"ח דקים זמניים שהם כ"ב וחצי שווים, בתקופת ניסן ותשרי" עכ"ל. הרי שהוא מחשב את דברי התה"ד והשו"ע לפי שעה גדולה של 75 דקות. ובעמ' נ"ב כתב דלכו"ע ארבעים מילין ליום, מעה"ש לצה"כ ביום בינוני דתקופת ניסן ותשרי.
♦
דעת רב סעדיה גאון
הבאנו לעיל את דעת תוספות הרשב"א שסובר שמהלך מיל הוא 22.5 דקות, ומה שכתב "שעה וחומש שעה לד' מילין", היינו בשעות גדולות, וכן שעה וחומש שכתבו הרא"ה והריטב"א והשיטה מקובצת. ומעתה נוכל לפרש כך גם את דברי רב סעדיה גאון בסידורו שכתב ששיעור הליכת פרסה הוא שעה וחומש מן הזמן הממוצע, היינו לפי שעות גדולות, שאפשר שגם לדעת הרס"ג מחשבים את י"ב שעות היום מעה"ש לצה"כ שהם מ' מילין, כשיטת הראשונים הנ"ל. שאם תאמר שכוונתו לשעה שהיא אחד מכ"ד ביום, למה ליה למימר "מן הזמן הממוצע", שהיה לו לכתוב שעה וחומש סתם, ואנן ידעינן שהכוונה לשעה שוה. לכן צריך לפרש מה שכתב "מן הזמן הממוצע" כלומר יום ממוצע שהוא בימי ניסן, ולעולם י"ב השעות הן מעה"ש לצה"כ. ובדרך זה ביאר בספר סדר זמנים (פתיחה אות ה' בהג"ה) את דברי הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה שמעלות השחר עד נץ החמה הוא כמו שעה וחומש משעות הזמניות.הנה, יש שכתבו להוכיח שלדעת הרב סעדיה גאון מונים את שעות היום מזריחה לשקיעה מדכתב בסידורו "וזמן הבוקר שבו חייבים בקריאה ובתפלה, מזריחת השמש עד סוף שעה רביעית של היום". ואין מזה ראיה, שכל כוונת הרס"ג ז"ל לומר דזמן התפלה מתחיל מהזריחה, וקודם הזריחה אין זמנה רק בדיעבד, ולכן כתב שזמנה מהזריחה, ונמשך זמנה עד סוף שעה רביעית מעה"ש. וכעין נמצא גם בלשון מרן השו"ע בסימן נ"ח שכתב "זמן קריאת שמע של שחרית, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות ויכירנו, ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות", והרי אין לפרש שמונין את ג' השעות מזמן שיראה את חבירו הרגיל עמו, אלא ודאי הכוונה מעה"ש. וכן תפרש גם דברי הרס"ג, שאע"פ שכתב שזמנה של התפילה מהזריחה, מ"מ מונים השעות מעה"ש. ומה שלא כתב הרס"ג בפירוש סוף שעה רביעית מעה"ש, כיון שהיה הדבר פשוט אצלו ששעות היום נמנות מעה"ש ולא ראה מי שחולק על זה.
♦
הראיה מאבל שבא ממקום קרוב
בספר אורות חיים רוצה להוכיח בדעת כמה ראשונים שהמיל הוא י"ח דקות מהא דאיתא במס' מו"ק (כא:) גבי אבל שבא ממקום קרוב, וכתבו הראשונים שמקום קרוב הוא עשר פרסאות, ומסתבר שכתבו שיעור זה משום דבעינן שיהיה ראוי לבוא ביומא קמא למנות עמהם ביחד, ואם נימא שעשר פרסאות הם מעה"ש עד צה"כ נמצא שיבא אחר שנשלם היום, וע"כ ס"ל לכל הני ראשונים שארבעים המיל הם מזריחה לשקיעה. ובספר שלום יהודה (סימן ו) כבר דחה את ראייתו של האורות חיים, שהרי אף הרמב"ם בהלכות אבל (פ"ז הל' ד) כתב: "מקום קרוב שהוא מהלך עשרה פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד", ואעפ"כ בהלכות ק"פ (פרק ה' ה"ט) פסק הרמב"ם שמזריחה לשקיעה מהלך שלשים מיל, א"כ נמצא שיבא האבל אחר שנשלם היום. וע"כ אין להביא ראיה מכאן, ויתכן דאבל אגב מרירותיה רהוט בדרכו כדאמרו ויאיצו שאני.ועוד רצה האורות חיים להביא ראיה מדברי הרא"ש שכתב (מו"ק פ"ג): "כתב הראב"ד האי שיעורא דפרשי רבוותא בהכי סמכי לו. כיון דאי שכיב שיכבא סמוך לערב ונסתם הגולל עם חשיכה ולמחר שדר ליה שליחא ומודעי ליה ומטי שליחא התם סמוך למנחה וליומא אחרינא אתי לגבייהו נמצא משיג אותם תוך שלשה שעדיין הוא תוקפו של אבל" עכ"ל. ומשמע דסמוך למנחה הוא קודם שקיעה, א"כ מבואר שהעשר פרסאות הן עד שקיעת החמה. ויש לדחות, שהרי גם הרא"ש וגם הראב"ד סוברים כשיטת ר"ת, ומה שכתב סמוך למנחה היינו סוף זמן מנחה, שהוא ד' מילין אחר השקיעה.
♦
דעת הרמב"ם
כתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (פ"ה ה"ט): "חמשה עשר מיל או יותר הרי זה דרך רחוקה" (שהוא מהלך אדם מזריחה ועד חצות היום), מבואר שלדעת הרמב"ם מזריחה לשקיעה מהלך 30 מילין כדעת עולא, וע"פ זה מהלך מיל 24 דקות כמו שכתב הרמב"ם בפרושו למשנה דפסחים (תרגום הרב קפח פ"ג מ"ב) וז"ל: "מיל אחד, והוא כדי שני חומשי שעה מן השעות השוות". ולפי זה מהלך שלשת רבעי מיל הוא שמונה עשרה דקות, ולכן פסק הרמב"ם בהלכות תרומות (מהד' פרנקל פ"ז ה"ב): "אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינוניים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה".אלא שקשה למה פסק כעולא, והרי איתותב עולא. ובמעדני יום טוב (ברכות פ"א) כתב ליישב את דעת הרמב"ם דאע"ג דעולא איתותב מרבי יהודה דשמעינן ליה דאמר דעוביו של רקיע הוא אחד מעשרה, מ"מ לא נדחו בזה דברי עולא שאמר איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ שהם ט"ו מילין שהיא דעת רבי עקיבא, דעולא ראה וידע שכן הוא ט"ו מילין ממודיעים לירושלים דהא שכיח בא"י, אלא שמכח סברא ג"כ רצה להוכיח שיש ה' מילין מעה"ש להנץ החמה. ולכן פסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח כעולא לענין ט"ו מילין.
אבל בפרוש המשנה ריש ברכות כתב שהרמב"ם שמעה"ש השחר עד הנץ החמה הוי שעה וחומש, וזה לא כדעת עולא. והגר"א בשנות אליהו רצה להוכיח מזה שלדעת הרמב"ם מונים את י"ב השעות מזריחה לשקיעה, וגם הארבעים מילין גם הם מזריחה לשקיעה. וע"פ זה מהלך מיל ח"י דקות וזמן עה"ש שהוא ד' מילין קודם לזריחה הוא שעה וחומש. וסמך הגר"א שיטה זו מגמרא ירושלמית ריש ברכות: "דתני בשם ר' יהודה עוביו של רקיע מהלך חמישים שנה, אדם בינוני מהלך ד' מילין [החמה מהלכת ת"ק שנה], עד שהחמה מנסרת ברקיע מהלך חמישים שנה אדם מהלך ד' מילין, נמצאת אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום" ע"כ. ולדברי הגר"א סותר הרמב"ם את עצמו מפרוש המשנה דברכות ממה שפירש במשנה דפסחים ולמה שפסק בהלכות קרבן פסח.
ובשו"ת איש מצליח (ח"א ס' טו סוף דף נג ע"ב) דחה את דברי הגר"א הנ"ל וכתב: "וגם הראיה שהביא (הגר"א) מהירושלמי ושאר דקדוקים שכ' שם ע"ש, אינם אלא בדרך סמך בעלמא להרמב"ם, אבל לפי האמת כמו דמפ' רש"י בבבלי מ' מילין מעה"ש עד צה"כ, גם ת"ק שנה של חמה המוזכרים בירושלמי נוכל לפרש כן. אבל מהנ"ה עד השקיעה רק ת' שנה" עכ"ל. וגם בספר ברית שלום (לרבי פינחס שחי בדורו של הרמ"א) פירש את הירושלמי הנ"ל כפירוש רש"י וז"ל "והיינו מעלות השחר עד הנץ מהלך אדם ארבעה מילין, הולך השמש מהלך חמשים שנה, ומהנץ החמה עד התחלת שקיעתה מהלך שלשים ושתים מילין לאדם, הולכת השמש מהלך ארבע מאות שנה וכו' אם כן סך הכל מהלך חמש מאות שנה מעלות השחר עד צאת הכוכבים" עכ"ל. וגם רבותינו הראשונים ודאי ראו את הירושלמי הזה שהרי העתיקו קטעים מהירושלמי דברכות, ואע"פ כן פירשו את הסוגיא דפסחים שהארבעים מילין הם מעה"ש, ומוכח שלמדו כן מהירושלמי הזה. ומ"מ אם באנו לברר את דעת הרמב"ם יש לנו לתפוס מה שכתב בהלכות קרבן פסח כעיקר ששיעור מהלך מיל הוא שני חומשי שעה.
וזה לשון הרמב"ם בפרוש המשנה (ברכות פ"א): "ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות/השוות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל כמו שנתבאר בתורת המדעים" עכ"ל. מבואר בדברי הרמב"ם שהמקור לדבריו הוא מספרי המדע שהיו בזמנו. והיה הרמב"ם בקי בספרים אלו כמבואר בהקדמתו לפירוש המשנה שכתב "כשיורגל בספרי ההנדסה וילמד כראוי בעניני התבניות הכדוריות וזולתן מן התבניות היחסיות ויעבור אח"כ לספר שנתחבר בענין הזה וכדומה לו כלומר ספר התכונה הידוע ספר ה"מגסטי" אז יתברר לו ענין זה ויהיה אצלו דבר ברור שאין בו ספק שכבר נתאמת במופת, ולא ישאר אצלו הבדל בין אמתת גודל השמש שהוא כמדה הזו ובין אמתת מציאותה". ובירחון מוריה (טבת תשנ"ו מאמר שכתבו טוביה כאץ והרב גרשון וייס) מבואר שמקורו של הרמב"ם הוא מ"ספר הנשפים", ושם מבואר שחשבון זה של זמן עלות השחר הוא כשהשמש נמצאת 19 מעלות מתחת לאופק, ודוקא בקו המשוה. שהרי בארץ ישראל שעה וחומש קודם הזריחה השמש נמצאת 16 מעלות מתחת לאופק. וכך כתב גם בבאור הגר"א הנ"ל שהשיעור שכתב הרמב"ם על קו השוה ודברי הגמרא על אופקם. וממילא אין לנו ללמוד מדברי הרמב"ם בפירוש משנה זו שזמן עה"ש באופק א"י הוא שעה וחומש.
♦
זמן עלות השחר במציאות
עד כאן נתבאר זמן עה"ש בימים בינונים, אבל בקיץ שהימים ארוכים רואים בחוש שגם הזמן שיש מעה"ש לזריחת החמה מתארך, לכן בעבר נהגו לחשב את זמן עה"ש בשאר ימות השנה לפי אורך שעה זמנית, וחשבו שאורך הנשף (הזמן מעה"ש לזריחת החמה) משתנה ביחס שוה להשתנות אורך היום, כן כתב הפרי חדש בקונטרס דבי שמשא, ולפי חישוב זה הנשף הקצר ביותר הוא באמצע החורף. אלא שחישוב זה לא היה מתאים למציאות, שהרי במציאות בקיץ התארכות הנשף הוא גדול מיחס התארכות היום, ובחורף הנשף אינו מתקצר אלא מעט ביחס למה שמתקצר היום. ולכן בשנים האחרונות עברו רוב הלוחות לשיטת חישוב זמן עה"ש לפי מספר המעלות שהחמה מתחת לאופק (מלבד לוח המאור שעדין מחשב לפי שעות זמניות, וכן כתב לחשב בספר הלכה ברורה ח"א ס"א ס"ק ט"ז, ועיין מה שכתב בזה הגר"מ מאזוז שליט"א באור תורה טבת תשנ"ה עמ' רס, רסד).שיטת המעלות מחושבת לפי הזוית שהשמש נמצאת מתחת האופק. כלומר שאם רוצים לקבוע שאורך הנשף ביום בינוני 90 ד', שאז השמש נמצאת 19.75 מעלות מתחת לאופק, מחשבים בשאר ימות השנה באיזה שעה נמצאת השמש בזוית זו. והנה, אע"ג שהחישוב לפי מספר המעלות קרוב לשכל וקרוב למציאות יותר משיטת חישוב לפי שעות זמניות, מ"מ לפי שיטת חישוב זו נמצא שהנשף הקצר ביותר הוא דוקא בימים הבינונים, ולא בחורף (כפי שיוצא לפי חישוב השעות הזמניות), ודבר זה הוא נגד המציאות.
וראיתי בספר תשובות וכתבים ממרן החזו"א (סימן כט) שכתב בשם החזו"א שלקביעת זמני הנשף יש לבדוק את המציאות שיתכן וישנן סיבות עלומות מאתנו הגורמות להחשיך שיהא צה"כ, לפיכך אין לנו בזה מקום לחשבונות כפי מהלך החמה, ואין בידינו אלא השיעור בימים בינוניים המבוארים בגמרא ע"כ.
ומצאתי לוח של מהר"י שווארץ (ירושלים תרנ"ד) שבו זמן עה"ש ערוך ע"פ המציאות, וכתוב בו: "לוח לדעת בכל יום רגע עלות השחר וכו' אשר הוציא לאור הרב ר' יוסף שווארץ ז"ל בטורח רב ובבדיקה מדוייקת יותר מארבעת אלפים פעמים" עכ"ל. ובשו"ת איש מצליח (ח"א סימן טו הסעיף השלישי עמ' נב) כתב: "וליבי סומך על מהר"י שווארץ שהיה תוכן וגם רב כנראה ממאמריו הארוכים שהעתיק לנו הפקודת אלעזר הנ"ל מספרו, ומסר עצמו בכל כוחו הדק היטב, ומאחר שאמר בזמן שיש בעיק"ת ירושלים ת"ו מעה"ש עד הנ"ה שעה ומחצה וכו'" עכ"ל. ולפי לוח זה, אע"פ שביום בינוני עה"ש במציאות הוא 90 דקות קודם הזריחה, מ"מ ביום הקצר ביותר אין זמן עה"ש מתקצר אלא בחמש דקות ומגיע ל-85 ד' קודם הזריחה (ולפי חישוב שעות זמניות הוא מתקצר ב-14 ד', ולפי חישוב המעלות להיפך, הוא מתארך ב-5 ד'). ואילו ביום הארוך ביותר, מתארך זמן זה במציאות בשלשים דקות, ועה"ש מגיע ל-120 ד' קודם הזריחה (ולפי חישוב שעות זמניות הוא מתארך רק ב-17 ד', ולפי חישוב המעלות הוא מתארך ב-22 ד').
וכתב מהר"י שווארץ במאמר אילת השחר (דף כ"ד ע"א): "והנה מצאתי וראיתי פה עיר הקודש שהנשף והשחר בתקופת טבת ממש בערך השחר והנשף בתקופת ניסן ותשרי, שמתקופת תשרי עד ניסן ממש לא יש שום הפרש, אף שבערך היום דהיינו מהנץ החמה עד השקיעה יש הפרש גדול, ואף שזה מתנגד לתורת התכונה, אכן המציאות כך היא, והשגחתי פעמים רבות עד אין מספר ולא נאמר מקרה הוא, ואמת דברי החוקרים שהיקש השכלי מורה כמה דברים והנסיון מכחישם" ע"כ. וכתב על זה בשו"ת איש מצליח (שם): "ואין אחר הנסיון כלום, ובזה הונח לי מה שהייתי תמיה במקומנו פה, שהזמן שיש מעמוד השחר עד הנץ החמה, כמעט שוה כל ימות השנה, וההבדל מועט מאד וכו' אף שבערך הזמן מהזריחה עד השקיעה, יש הפרש גדול. שבקיץ יהיה יותר מי"ד שעות ומחצה. ובחורף כתשע שעות ומחצה, ולפי האמור אין קושיא כי מי יעמוד בסוד ה', ואין להשגיח על החשבון כנגד המציאות, וכהאי גוונא תמצא עוד להרב מנחת כהן במאמר ב' פ"ה בשיעור שבין השקיעה לצאת הכוכבים במדינתו שאינו כפי התכונה" עכ"ל. ופלא בעיני שכל הלוחות התעלמו מהלוח שערך הרב שווארץ, ומגישים לציבור לוח זמנים ע"פ שיטת המעלות שאינו נכון. והעיקר הוא המציאות כדמוכח במסכת יומא (כח.).
והנה מדברי הראשונים דס"ל שפלג המנחה הוא מעט קודם השקיעה, משמע שמציאות זו קיימת בכל ימי השנה. אבל לפי חשבון המעלות וכן לפי הלוח של מהר"י שווארץ, רק בימי ניסן ותשרי נמצא שהדבר כן, וברוב ימי השנה פלג המנחה הוא אחרי השקיעה.
ומ"מ המציאות מוכיחה שזמן עלות השחר בא"י ביום בינוני הוא שעה ומחצה קודם הנץ החמה, וממילא שיעור מהלך מיל 22.5 ד'. וכן כתב הגר"א בביאורו (סימן תנט) "שכ"כ כל התוכנים שבתקופת ניסן ותקופת תשרי שהן ימים בינונים י"ב שעות מנץ החמה עד השקיעה ומע"ה עד צ"ה הוא ט"ו שעות" עכ"ל.
♦
המנהג
המנהג בירושלים היה לחשב את זמן עלות השחר ביום בינוני 90 דקות קודם הזריחה, שכן הוא בלוחות שבסוף ספר דברי יוסף, וכן היה מנהג בגדאד שכן הוא בלוח עולמי שבספר מעשה נסים. וכן היה המנהג במצרים, שכן הוא בלוח שנת "רנה ותודה" לפ"ק (תרע"א). וכן כתב בספר כף החיים (סימן פט סוף אות ד') וז"ל: "ועכשיו אנו מחשבים קרוב לאחד משמונה ביום כידוע לחושבי העיבור", ר"ל אחד משמונה מלבר שהוא אחד מעשר מלגאו, היינו 90 דקות. והחוט המשולש לא במהרה ינתק: ההלכה, המציאות, והמנהג.♦
קנצי 'למילין'
לדעת התה"ד מזריחה לשקיעה מהלך 32 מיל כדעת רש"י ושאר ראשונים, ועל כן מה שכתב התה"ד בשיעור מהלך מיל שהוא "רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה", צריך לחשב לפי שעה היוצאת מחלוקת היום לי"ב שעות ביום בינוני מעה"ש לצה"כ דר"ת. ואע"ג דאפשר שהתה"ד חשב שיש י"ב שעות שוות מעה"ש לצה"כ, מ"מ אין לזה שום נפק"מ כיון שגם אם היה יודע את המציאות, עדיין היה מפרש כרש"י שמזריחה לשקיעה יש מהלך 32 מיל, אלא שהיה כותב ושיעור מהלך מיל הוי שלש שמיניות השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני שלושים ושנים מילין ביום אחד שהוא י"ב שעות שוות מזריחה לשקיעה כדאיתא בפ' מי שהיה טמא, כמו שמסיק הגר"א בביאורו לשו"ע (סימן תנט). שהרי דעת התה"ד בפירוש הגמרא הנ"ל כשיטת רש"י, ממה שכתב התה"ד בהגהות שערי דורא "כדאיתא בפ' מי שהיה טמא וכדפירש רש"י שם". וכדי לקיים את דברי התה"ד והשו"ע צריכים אנחנו לפרש דבריהם בשעות גדולות של 75 דקות, אע"ג שאפשר שכוונתם הייתה לשעות שוות.ורבים מן האחרונים נקטו להלכה ששיעור מהלך מיל 22.5 ד' והביאם ספר ישראל והזמנים (ח"ג עמ' תצה) הלא המה: ספר הפרדס למהרא"ל עפשטיין ז"ל, סדר זמנים לרי"א חבר ז"ל, שו"ת משנת רבי אליעזר (סימן ג' ענף ו), שו"ת ערוגות הבושם (או"ח סימן סו), שו"ת מהרי"ץ (סימן כח), דברי יוסף למהר"י שווארץ ז"ל (דף סג), תולדות שמואל (בפתיחה הקדמה ו), משנה ברורה (סימן תנט ס"ב, ובה"ל ד"ה "הוי" סמך ע"ז במקום הפסד), ספר בין השמשות (טוקצינסקי), ספר אחוזת שדה (בקונטרס שבסוף הספר). ונוסף עליהם הגר"א והחק יעקב בסימן תנט והחת"ס (שו"ת או"ח סימן פ) ושו"ת איש מצליח. וכן המג"א והמאמר מרדכי (סי' רסא) ושו"ת שאגת אריה (ישנות סימן יז) שכתבו שלדעת השו"ע זמן פלג המנחה הוא ששית המיל קודם השקיעה.
♦
סוף דבר
א. שיעור מהלך מיל הוא 22.5 דקות. והיא דעת ר"ח, רש"י, הר"ש, הראבי"ה, הרי"ד, הרמב"ן, הרא"ה, הרשב"א, המאירי, הריטב"א, מהרי"ל, תה"ד, לקט יושר, ושיטה מקובצת, וכן היא דעת מרן השו"ע והרמ"א, וכן דעת רבים מן האחרונים, ולא נמצא בראשונים מי שסובר ששיעור מהלך מיל הוא 18 דקות.ב. זמן עלות השחר ביום בינוני 90 דקות קודם הנץ החמה, כפי שהיה המנהג בדורות שעברו. וכן מהלך פרסה לכל שאר הדינים הוא 90 דקות.
ג. כיון שיש חומרא וקולא בכל שיטה הן לעניין שיעור מהלך מיל והן לעניין זמן עה"ש, אין להחשיב את שיעור מהלך מיל 18 ד', ואת זמן עה"ש 72 ד' קודם הזריחה אפילו לחומרא, כיון שאין עושים חומרי דבי תרי דסתרי אהדדי דהוי ככסיל בחשך הולך (עירובין ז.).
ד. זמני עה"ש הכתובים בלוחות בשאר ימות השנה לפי חישוב המעלות או לפי שעות זמניות אינם תואמים למציאות, ואין להשגיח על החשבון כנגד המציאות. זמן עה"ש הנכון לכל ימי השנה הוא ע"פ לוח של הרב יוסף שווארץ, שכתב עליו בשו"ת איש מצליח: "וליבי סומך על מהר"י שווארץ שהיה תוכן וגם רב כנראה ממאמריו הארוכים שהעתיק לנו הפקודת אלעזר הנ"ל מספרו ומסר עצמו בכל כוחו הדק היטב" עכ"ל.
♦
לוח שנתי – זמן עלות השחר
לוח לדעת בכל יום זמן עלות השחר באופק ירושלים עה"ק ע"פ הלוח מיסודו של רבי יוסף שווארץ (תרנ"ד) שערך בבדיקה מדוייקת יותר מארבעת אלפים פעמים (מתורגם לשעות שלנו, וכל השעות הןם לפי שעון חורף):♦ ♦ ♦
התכתבות עם הרב עידוא אלבה
א. א. שיעור מהלך מיל על פי פשט הגמרא והירושלמי
לשון הגמרא בפסחים צד ע"א אחרי הבאת שיטת עולא ורבא: "מיתיבי, רבי יהודה אומר: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תיובתא דרבא, תיובתא דעולא! תיובתא. לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן? - אמר לך: אנא ביממא הוא דאמרי, ורבנן הוא דקא טעו, דקא חשבן דקדמא וחשוכא".רש"י מפרש שהקושיה על רבי יוחנן היא אם נאמר שהוא סבר שמעמוד השחר לזריחה יש חמש מילין, ולפי המסקנה הוא אמר שמעמוד השחר לזריחה יש ארבע מילין, אך כבר כתב הגר"א כמה קושיות על כך. ולענ"ד אכן קשה לפרש כך, כי בפשטות דברי רבב"ח בשם רבי יוחנן הם אך ורק כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, וההמשך הוא חשבון של עולא, וא"כ אין כלל מקום לשאלה על רבי יוחנן. רבי יוחנן בכלל לא צריך להסביר דבר שהוא לא אמר. ואין לדחות שעכ"פ צ"ל שהגמרא הבינה שהכל מדברי רבי יוחנן, דאכתי קשה לדברי רש"י שמסקנת הגמרא שהוא לא אמר שזה חמשה מילין מה שהגמרא היתה צריכה לומר הוא רק שעכ"פ המילים 'מעמוד השחר להנץ חמש מילין' אינן מדבריו, אלא הוא אמר רק ארבע מילין, ומפשט הלשון נראה שהגמרא אומרת דבר אחר.
אלא נראה שהגמרא הבינה מתחילה שרבי יוחנן אמר רק שאדם הולך ביום ארבעים מיל, ושאלה היא שאם נאמר שרבי יוחנן אמר ארבעים מיל מעמוד השחר לצאת הכוכבים, יקשה גם עליו מדברי רבי יהודה. וכן נראה מדחיית הגמרא "אנא ביממא קאמרי", כלומר לא כפי שחשבתם שאני דיברתי על ארבעים מיל ביום, כולל הקדמא וחשוכא שלפני עיקר היום, אלא אני דברתי אך ורק בזמן עיקר היום, שהוא מהנץ החמה עד השקיעה בלבד. גם לשון רבי יהודה "אחד מעשרה ביום" בפשטות היא כמו לשון רבא "אחד מששה ביום", דקאי על יום מהנץ לשקיעה.
וכן לשון הירושלמי בברכות: "ואתיא דר' חייא (כנראה צ"ל חנינא) כר' יודה, דתני בשם ר' יודה עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמשים שנה אדם מהלך ארבעת מיל נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה".
משמע שארבעים מיל הם מנץ החמה עד השקיעה, כי הירושלמי משוה את המהלך של 40 מיל ל500 שנה, שהן גודל העולם וגודל הרקיע, ומשמע שחמש מאות הוא חוץ מעובי הרקיע הפרוס על העולם מסביב. נמצא שהרקיע והשמש שמנסרת דרך עובי הרקיע מחוץ לתחום העולם, ולכן נראה שהארבעים מיל הם מהנץ עד השקיעה.
♦
ב. שיעור מהלך מיל לפי הראשונים
למרות שפשט הגמרא בפסחים והירושלמי בברכות הוא שמיל הוא 18 דקות, כתב כבודו במאמרו שאין בין הראשונים מי שסבר שמיל הוא 18 דקות של שעות שוות.אך רס"ג בסידורו עמ' כט כתב "הליכת פרסה היינו שעה וחומש מן הזמן הממוצע". ברור מדבריו שיש שעה וחומש שאינה מן הזמן הממוצע, אך הוא בא להבהיר שלענין כדי הליכת פרסה זמן זה אינו משתנה אלא הוא תמיד שעה וחומש של הזמן הממוצע. לענ"ד אי אפשר לבאר שכוונתו לשעה גדולה שמחושבת לפי 1/12 מיום בינוני שבו יש 15 שעות, שכן הוא בא להורות הלכה למעשה כיצד לחשב, ואם כוונתו לשעה גדולה לא יתכן שהוא לא יפרש להדיא לאיזה שעה הוא מתכוון.
ברמב"ם בפיהמ"ש ברכות (א, א) כתוב שעמוד השחר הוא קודם עלות השמש "שאעה וכ'מס מן סעאעאת אלאעתדאל" לפי תרגום אבן תיבון הוא קודם הנץ החמה "שעה וחומש משעות הזמניות", אבל התרגום הנכון הוא כדברי הרב קאפח "שעה וחומש משעות השוות". במהדורת המאור תרגמו "בכמו שעה וחומש משעות שויון היום והלילה". אך זהו פירוש ולא תרגום. מבחינה מילולית ברור שמה שהרמב"ם כתב הוא "שעות שוות", ואין שתי נוסחאות ברמב"ם. נראה שכוונתו היא ששיעור זה נאמר בשעות שוות של יום בינוני שבו השעות שוות, אבל בקיץ ובחורף יש לשער בשעות זמניות, ולא אמר כאן שעות זמניות כדי לרמז על המקור ממנו לומדים זאת.
גם מדבריו עולה בפשטות שמיל הוא 18 דקות, כי הרמב"ם לא מזכיר שם צאת הכוכבים מופלג ארבע מילין מהשקיעה, ובפשטות יום בינוני ששעותיו שוות הוא מהנץ לשקיעה.
ובענין הסתירה ברמב"ם, שכאן כתב שעה וחומש, כפי מסקנת הגמרא בפסחים, ואילו בפסחים כתב שמיל הוא שני חומשי שעה, כדברי עולא ורבא. כבודו כתב לתרץ על פי מה שאחרי שהרמב"ם כותב את השיעור של שעה וחומש הוא מסיים "וסבתו קרבת שטח הקיף אור השמש לאדים הכבדים העולים מן הארץ תמיד שגבהם על פני האדמה חמשים ואחד מיל כמו שנתבאר בתורת המדעים" (בתרגום מהדורת מעליות "בחכמת הלימודים"). וכתב כבודו שענין השעה וחומש בדברי הרמב"ם לקוח גם הוא ממקורות של ספרי מדע, וכוונתם שכ"ה בקו המשוה, ולכן לא קשה מזה על דברי הרמב"ם בפסחים שנקט שמיל הוא שני חומשי שעה.
אך לענ"ד זה לא יתכן שכן מלשון הרמב"ם משמע שמה שהתבאר בתורת המדעים הוא אך ורק סיבת הדבר, אך השיעור נאמר לפי מסקנת הגמרא בפסחים, שכדי לדעת מהו שיעור מיל יש לחלק 12 שעות של ימי ניסן ל40[4]. גם לדבריך אכתי קשה איך בפירושו לפסחים ובהלכה מתעלם הרמב"ם ממסקנת הגמרא ופסק כעולא. וראה בהערות הגרי"ש אלישיב שהרמב"ם בפסחים אזיל לפי גירסה שבה אין את סיום הגמרא, אך לא מצאתי בדקדוקי סופרים נוסח כלשהוא שבו חסרה מסקנת הגמרא לדחות את דברי רבא ועולא.
לענ"ד י"ל כעין דברי הגרי"ש אלישיב, שכיון שהרמב"ם ראה במציאות שהשיעור לפחות בחורף גדול יותר משעה וחומש זמנית, החליט בפירושו לפסחים לנקוט כדעת עולה ורבא, אף על פי שהגמרא דחתה אותם מדברי רבי יהודה, כי נראה לו שזה מה שתואם למציאות, ומסתמא היו תנאים שסברו כמותם, ורק הגמרא לא מצאה אותם.
תרומת הדשן סבר שבין עמוד השחר לצאת הכוכבים יש 12 שעות שוות, כפי שהוכחת ממה שכתב בסימן א' "דיש רוצין לומר דבימי הקיץ שהימים מאריכין, אנן מחשבינן שעות הלילות לשעות קטנות, ושעות היום לשעות גדולות", משמע שהבנתו הפשוטה היא שמחשבים תמיד בשעות קבועות שאינן משתנות כל השנה, כיון שביום בינוני יש 12 שעות שוות מעמוד השחר לצאה"כ, ורק יש אומרים שבימי הקיץ משנים את השעה לפי אורך היום, ולכן כתב (בהג"ה שבסי' קכג) שמיל הוא 18 דקות. והוא כהבנת הגר"א, שעכ"פ תרומת הדשן גופיה סבר שביום בינוני יש 12 שעות מעלות השחר לצאת הכוכבים, ולפי יום זה מהלך מיל הוא 18 דקות של שעות שוות. ולכן גם בשו"ע שהביא דבריו צריך לפרש שמיל הוא 18 דקות של שעות שוות.
על כן נלענ"ד לחוש לסברה שמיל הוא 18 דקות, ואת הבעיה מצד ריבוי האור בפרט בחורף 72 דקות לפני הזריחה יש ליישב כדלהלן באות ד.
♦
ג. חישוב השעות מנץ החמה לשקיעה
פשטות הגמרא בפסחים יא ע"ב "אחד אומר בשתי שעות" שאין אנשים טועים בין לפני הנץ לאחר הנץ, אלא מדובר בטעות בין שעה ראשונה לשתי שעות בשעות שלאחר הנץ.וכן נראה מהגמרא בברכות (כז ע"א) שהתפללו ערבית מפלג המנחה ואחרי שיצאו מבית הכנסת עדיין השמש זרחה, וזה מתיישב בפשטות רק אם השעות של פלג המנחה מחושבות לפי שקיעת החמה כפי שכתב בספר 'סדר זמנים' בפתיחה, או שעכ"פ מחשבים לפי מיל של 18 דקות.
וכן נראה מהרמב"ם בשו"ת (פאר הדור סי' מד. מקיצי נרדמים סי' קלד) כשמבאר שהשעות הן שעות זמניות וכתב: "אם תשים פניך לצד דרום בדיוק והמזרח לשמאלך והמערב לימינך, אז תראה השמש בתחלת היום נמוכה וקרובה לארץ למראית העין, וככל שתעבור שעה מן היום, השמש מתרוממת מן הארץ, היא לצד שמאלך, עד סוף השעה הששית ואז תראה השמש נגד פניך בדיוק מול עיניך. וזהו מה שקוראים בי קרנאתא. וכשתשלם השעה השביעית, תראה השמש יורדת לצד ימינך והיא תשפל ותרד, עד אשר תשקע".
מבואר מדבריו שכל השעות מתחילות כאשר "תראה השמש בתחלת היום... עד אשר תשקע", משמע שתחילת היום היא מזמן שבו השמש נראית, ובסופו כשאין רואים את השמש. ויסוד התשובה שם הוא לבאר מה שאמרו חז"ל "שית יומא בי קרנתא... חמה בראש כל אדם", ופירש הרמב"ם שהוא באמצע מהלכה, ובמקומינו היא תמיד נוטה קצת לדרום בזמן היותה בראש כל אדם.
גם רבינו חננאל בברכות כו כתב שמנין ארבע שעות של התפילה הוא חוץ מהזמן שיש משיאיר המזרח עד הזריחה.
כידוע לא נוהגים כיום כר"ת בצאה"כ אלא כגאונים, ומשמעות הרמב"ם שהשקיעה היא העלמות השמש מעיננו, וצאת הכוכבים כפשוטו - ראיה של ג' כוכבים. לפי זה לא מסתבר שהשעות ההלכתיות נאמרו מעמוד השחר לצאת הכוכבים של 3/4 מיל אחרי השקיעה, כי באופן זה אין התאמה בין השעות לחצות בזמן שחמה בראשו של כל אדם. ועל פי זה מובן גם מה כוונת הרמב"ם בפיהמ"ש לברכות שהשעות השוות של ימים שוים, כוונתו לימים שבהם יש 12 שעות מהנץ לשקיעה.
הראיות שהביא כבודו לחשב את השעות מעמוד השחר הן מסוגיות שבהן לא מדובר על הלכות של שעות היום, ולכן אין להסיק מהם לענין שעות שנאמרו בהלכה.
לכן נראה לענ"ד שבודאי יש מקום לשיטות ששעות אלו מחושבות לפי הנץ והשקיעה. ומאידך גיסא, מי שירצה לחוש לתוספות ודעמיה הסוברים שמחשבים מעמוד השחר לצאת הכוכבים, יכול להתפלל ערבית רק החל מ18 דקות לפני השקיעה, וכן בהדלקת נרות של שבת יכול להדליק רק ב18 דקות שלפני השקיעה.
בענין זה יש לעורר על אלו שנוהגים לקולא בתרתי דסתרי. מצד אחד סומכים לענין זמן קריאת שמע ותפילה על חישוב השעות מהנץ החמה, ומצד שני גם כאשר מתפללים מנחה ומיד לאחריה ערבית של שבת מוקדמת, מחשבים פלג המנחה לפי צאת הכוכבים ג' כוכבים, ונמצא שהם עושים קולות דסתרי אהדדי. ואם הם רוצים לחוש למחשבים מעמוה"ש לצאה"כ, יש להתפלל מנחה לפני פלג המנחה מהשקיעה, וערבית לאחר 18 דקות לפני השקיעה.
כמו כן, הם יכולים להתפלל מנחה לפני השקיעה וערבית לאחריה, שהוא כשיטת רבינו יונה ודעמיה שסוף זמן מנחה גם לרבנן שאמרו "עד הערב" הוא שקיעת החמה.
ולגבי סוף זמן קריאת שמע, מאחר שהחישוב לפי היום שמעמוד השחר עד צאה"כ מיושב רק אם מיל הוא 18 דקות, נראה שיכולים לסמוך על הזמן המחושב לפי עמוה"ש שהוא 72 דקות לפני הנץ (כמו בלוחות מבית מדרשו של הגרע"י), אלא שבחורף יש להקדים 10 דקות, כדלקמן. ובכל אופן המקדים הרי זה משובח.
♦
ד. דרך החישוב
לפי מה שהביא כבודו מהרב יוסף שווארץ דרך החישוב על פי ראית המציאות של כמות האור קרובה יותר לדרך החישוב על פי שעות זמניות מאשר לדרך החישוב על פי מעלות.אבל לענ"ד אי אפשר לשער על פי ראיה בלבד, כי אין אפשרות לכל אחד להחליט מהי כמות האור שמגדירה את עמוד השחר. ענין הופעת האור בחורף מוקדם יותר ממה שהיה צפוי לפי המעלות שבהן השמש נמצאת נובע מדברים שאיננו יודעים אותם, ויתכן שגם בימי החורף עצמם הוא דבר שמשתנה לפי מזג אויר[5]. לכן לענ"ד כל זה מסייע למה שכתבתי בירחון האוצר ט, שמלשון חז"ל שמעמוד השחר לנץ הוא עשירית היום נראה כדרך החישוב לפי שעות זמניות, שהיא קרובה למציאות בחורף יותר מדרך החישוב לפי מעלות.
אמנם בבית המקדש הרואה היה אומר ברקאי, וזו קביעה לפי ראית המציאות, אך מסתבר שבבית המקדש דקדקו לחשב לפי המציאות בימים בהם אפשר לשער, שהיה להם מומחים מיוחדים, אבל לציבור היו מורים על פי שעות זמניות כי אי אפשר לתת לכל אחד להחליט מהי כמות אור של עמוד השחר. וגם בבית המקדש יש ימים מעוננים שקשה לראות בהם, ובזה הלכו לפי חישובים. כל שכן אם הולכים לפי מיל של 22.5 דקות, שהרי בדרך כלל בחורף באביב ובסתיו לא ניכר אור במיוחד במזרח 90 דקות לפני הנץ, לכן נראה שלציבור הורו חז"ל לשער לפי שעות זמניות. לפי דרך הראשונים שמיל הוא 22.5 דקות, וד' מיל 90 דקות, בדרך כלל הוא לפני שיש אור ניכר ובכל זאת לא נמנעו מלהגדירו כעמוד השחר, ונראה שהוא כדברי הירושלמי בברכות (א, א) שענינים אלו תלויים גם בלשון בני אדם, כלומר לפי איך שמתייחסים בני אדם לביאת האור, וכפי שאמרו לגבי המלך "שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתה דייעול". ולפי ההקשר שבבקר ובערב הוא דבר והיפוכו, וכן לשון בני אדם על דבר שמשתוקקים לו, נראה כדברי הגר"א שהגיה "שרי עליל אף על גב דלא על, אמרינן דעל", וכפי שביארתי בירחון האוצר ט.
אכן כשהחישוב הוא לפי מיל שהוא 18 דקות, בחורף יוצא עמוד השחר שעה לפני הנץ בעוד שבפועל לפחות 10 דקות לפני כן כבר יש אור ניכר, וקשה מדוע לא נחשיבו כעלה השחר. לכן נראה שלשיטת המחשבים מיל 18 דקות יש לחשב כך רק בשאר עונות השנה, אבל בחורף יש להחשיב את עמוד השחר כמו באביב.
♦
מסקנות:
א. יש לחוש הן לסוברים שכדי הליכת מיל הוא 18 דקות של שעות רגילות, והן לסוברים שהוא 22.5 דקות.
ב. יש מקורות מבוססים לשיטות שזמני היום לקריאת שמע נקבעו לפי זריחה ושקיעה.
ג. המתפללים ערבית מפלג המנחה, ורוצים לחוש הן לשיטה שמחשבים את שעות היום לפי זריחה ושקיעה, והן לשיטה שמחשבים לפי צאה"כ, צריכים להתפלל מנחה יותר משעה ורבע לפני השקיעה, ולהתפלל ערבית רק לאחר 18 דקות לפני השקיעה. החושש לסברה זו צריך גם להמנע מלהדליק נרות בברכה יותר מ18 דקות לפני השקיעה.
ד. אמנם מדינא אפשר להתפלל מנחה לפני פלג מהשקיעה, וערבית לאחריה, או מנחה לפני השקיעה, וערבית לאחר השקיעה.
ה. לשיטות שמחשבים מיל 22.5 דקות אפשר לחשב את עמוד השחר בכל עונות השנה לפי 90 דקות זמניות, לשיטות שמחשבים לפי 18 דקות נראה שבחורף יש לחשב את עמוה"ש בזמן שבו הוא באביב, כך שבכל אופן עמוד השחר אינו פחות מ72 דקות לפני הנץ. נראה שלדינא נכון לחוש לשתי השיטות.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
אע"ג שבסברא היה אפשר לפרש את הגמרא בפסחים שארבעים המילין הם מזריחה, מ"מ מסברא אי אפשר לחלוק על מה שפירשו הראשונים שארבעים המילין הם מעה"ש.
וגם את הירושלמי אפשר לפרש בשני אופנים. אבל כיון שמצאנו בספר ברית שלום (לרבי פינחס, שחי בדורו של הרמ"א) שפירש את הירושלמי כדעת הראשונים, למי נשמע, לרב עידוא, שכותב שפשט הגמרא והירושלמי שארבעים המילין הם מזריחה, או לראשונים?
אכן הרס"ג בא להורות הלכה למעשה, והוא התכוין לשעה של חז"ל, שהיא ששית הזמן שיש מעה"ש לחצות היום ביום בינוני. וכיון ששעה של חז"ל היא השעה ההלכתית, הרי דבריו כמפורשים. ואין לך ראיה לחלוק על זה, אלא מסברא בלבד. ועם סברות אני לא מתווכח.
אם אתה מביא ראייה מהרמב"ם, א"כ תצטרך לפסוק שמהלך מיל הוא 24 דקות. והיישוב הנכון לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דברכות הוא כמו שכתב הגר"א שהרמב"ם מיירי בקו המשוה.
ואם כתב הרמב"ם את הסיבה להופעת האור, ודאי שכוונתו גם לתוצאה הנובעת מסיבה זו, והיא שלפי ספרי המדע ההם, עה"ש 20 מעלות תחת האופק. וגם כאן לא הבאת ראיה אלא סברא בלבד.
ומה שכתבת שצריך לפרש את דברי תה"ד 18 דקות, והרי אתה מודה שדבר זה נכתב בטעות, שהרי מפורש בהגהות שערי דורא שדעת התה"ד לפרש את הגמרא בפסחים כשיטת רש"י שמזריחה לשקיעה 32 מילין. ואיך אתה רוצה שנפסוק הלכה כדבר שנכתב בטעות?
לא כתבתי שזמן עה"ש במציאות קרוב יותר לדרך החישוב ע"פ שעות זמניות. אלא הראיתי שלפי שתי שיטות החישוב, בין לשיטת המעלות ובין לשיטת הזמניות, אינן תואמות למציאות. והלוח שערך הרב שווארץ אינו "דרך חישוב" אלא עדות ראייה.
נכון, אין אפשרות לכל אחד להחליט מהי כמות האור שמגדירה את עה"ש. ומה שכתבת שהיה להם במקדש מומחים מיוחדים, והרי גם לנו יש מומחה בדבר זה, ולמה שלא נסמוך על מהר"י שווארץ שהיה תוכן וגם רב, וכתב לוח לזמני עה"ש בירושלים, והזמנים שכתב בימים בינונים מתאימים לדעת הראשונים, ומסר עצמו בכל כוחו הדק היטב לברר ענין זה ע"פ המציאות, וסמכו עליו רבנים גדולים?
ומה שאתה מסיק שיש לחוש לשתי השיטות, כבר אמרו על זה חז"ל (עירובין ז.) שהעושה כחומרי דבי תרי דסתרי אהדדי (כשיש חומרא וקולא לכל צד) הוי ככסיל בחשך הולך. וכבר הארכתי בנושא זה בירחון אור תורה (תמוז תשעה סימן קי), לענין שאסור להחמיר בצאה"כ כשיטת ר"ת, וכ"ש בענייננו, ולא הבאת שום ראיה מוכחת שיש בראשונים מי שסובר שארבעים המילין הם מזריחה, אלא רק סברות בעלמא.
יוסף עובדיה
♦
ב. ג.
א. בעניין פשט הגמרא וראשונים הסוברים שמיל הוא 18 דקות
מה שכתבתי על פשט הגמרא והירושלמי שמיל הוא 18 דקות הוא על יסוד דברי הגר"א. לא כתבתי זאת כהכרעה, אלא כדי להראות שאין לבטל את דבריו. לענ"ד אין ספק שגם רס"ג, והרמב"ם בפיהמ"ש ברכות, ותרוה"ד סברו שמיל הוא 18 דקות. הרמב"ם בא לפרש על מה מדברת המשנה, ולא מזכיר כלל בדבריו את קו המשווה, לכן צריך לפרש שכוונתו לעמוד השחר הנוהג במקומותינו. ומה שהרמב"ם למעשה פסק כעולא אין זה סותר לכך שזה האופן שבו הוא למד את הגמרא. ומה שתרומת הדשן לכאורה לא ידע שביום בינוני בא"י יש יותר מ12 שעות מעלות השחר לצאה"כ אין זה משנה את העובדה שדעתו היא שמיל הוא 18 דקות ממש, וממילא מובן שזהו פסק השו"ע. ואין דבר במציאות שסותר לפסק זה. לכן הסוברים כך יכולים שפיר להתבסס גם על פסק השו"ע.♦
ב. בעניין בדיקת המציאות של הרב יהוסף שווארץ
בניגוד למה שהיה בבית המקדש, לרב יוסף שווארץ לא היתה מסורת להגדרת האור של עמוד השחר. לכן אין לראות בבדיקת המציאות שהוא עשה דבר שמחזק את הסוברים שמיל הוא 22.5 דקות. הסוברים שמיל הוא 18 דקות יאמרו שצריך כמות אור גדולה יותר כדי שייחשב עמוד השחר. ואדרבה תוכנים אחרים כתבו שאין רואים כלל אור כל זמן שהשמש נמצאת יותר מ18 מעלות תחת האופק, ו90 דקות לפני הנץ בימי ניסן השמש נמצאת 19.75 מעלות מתחת לאופק, ובגלל זה דחו את הסברה שמיל הוא 22.5 דקות[6].מכל מקום, לפי דבריו כמות האור שהוא הגדיר אותה כעמוד השחר נראית בשיא קיץ 120 דקות לפני הזריחה. בניסן ותשרי 90 דקות לפני הזריחה, ובחורף 85 דקות לפני הזריחה. עיקרון השינוי הזה בין העונות, שבחורף עמוד השחר מאוחר לאביב מתאים יותר לשיטת החישוב לפי שעה זמנית מאשר לשיטת המחשבים לפי מעלות.
והנה, רבים ממחברי זמננו הבינו שכמות האור היא פועל יוצא מהמעלות בהן השמש נמצאת, אך לפי דברי הרב יהוסף שווארץ אין התאמה בין מיקומה של השמש לפי חישוב המעלות לכמות האור, אלא שאין בדבריו הסבר לתופעה זו. לענ"ד כיון שהתופעה אינה מוסברת יתכן שהיא משתנה לפי מזג אויר, כך שאדם שיבדוק את הדבר בה' שבט ימצא בו' שבט כמות אור כזו 5 דקות יותר מוקדם, ובז' שבט 5 דקות יותר מאוחר בגלל השתנות מזג האויר, ולכן לענ"ד חז"ל לא התכוונו שנשער בצורה כזו. הגמרא אומרת שמעמוד השחר לנץ החמה הוא עשירית היום, בפשטות הכוונה היא להורות לנו לחשב לפי שעות זמניות, כיון שזה בערך מתאים למציאות, ואין הקפדה על ההבדל שיש בכל זאת בדבר, כל עוד שאין אור ניכר הרבה לפני כן.
מסברה נראה שזמן עמוה"ש של 90 דקות זמניות תואם למציאות בימי החורף, והא עמוה"ש אם הוא זמן קודם להאיר המזרח, ואילו זמן עמוה"ש של 72 דקות זמניות תואם להאיר המזרח, אבל בחורף אין להקדימו לפחות מ72 דקות לפני הנץ.
♦
ג. בענין החומרה מספק לכאן ולכאן
במאמר של כבודו (אור תורה תמוז תשע"ה סי' קי) הביא את דעת התוספות שכל היכא שאינו יודע להכריע כמי ההלכה מותר להחמיר גם בתרי חומרי דסתרי אהדדי, ואינו נקרא כסיל, וכן פסק המג"א סוסי' תצג "מפני הספק מותר לנהוג תרי חומרי דסתרי אהדדי", וכ"ד אחרונים שהבאת שם. אך דעת הרמב"ן והרשב"א (חולין מד) שגם מי שמסופק צריך לבחור אחת מהשיטות. וכבודו כותב שכך דעת רש"י ועוד ראשונים.אך לענ"ד יש להעיר שהחזו"א (יוד קנ, א) כתב בטעם הדבר "כיון שיש כאן מחלוקת חכמים ראוי להלוך אחר אחד מהן בין לקולא בין לחומרא, ואפשר דדוקא כשהם רבותיו". ונראה מדבריו שענין זה הוא מצד כבוד לרבו, ואם כן אין זה שייך לנידון דידן, שזו מחלוקת קדומה בין הרבנים של כלל ישראל, ולא של רבותיו. ובערוך לנר (ר"ה יד ע"ב על פי שיטת רש"י) כתב שנקרא כסיל דוקא כשמחמיר בלי לדעת את הטעם, או שלא למד, אבל אם הוא יודע את הטעם ועדיין מסופק הלכה כדברי מי, לא נקרא כסיל. וכעין זה כתב בדברי צבי (או"ח סי' תצג על המג"א). לפי דבריהם משמע שאם חקר ולא הגיע למסקנה מוחלטת שפיר יש לו להחמיר אף בחומרי דסתרי אהדדי. וכן הוא בנידון דידן. אמנם, כפי שהבאת שם יש שכתבו שאין להחמיר שמא יבוא מזה לקולא, אך בראשונים לא מפורש טעם זה.
והנה, בענין המחמירים כר"ת בצאת הכוכבים כתב כבודו שם שגם לשיטת תוספות אין להחמיר בזה מאחר שנהגו כולם להכריע כגאונים ומלים תינוק בשבת כשנולד 25 דקות לאחר השקיעה לפי שיטת הגאונים, אף שהוא בניגוד לר"ת. אלא שענין זה אינו שייך לנידון דידן בספק מתי עמוד השחר, ומהו כדי הליכת מיל, ואיך מונים את שעות היום, שכל אלו דברים שאין בהם הכרעה ברורה בפוסקים האחרונים. לכן לענ"ד נכון להחמיר כפי שביארתי במסקנות שכתבתי לעיל.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
כתבת: "ומה שתה"ד לכאורה לא ידע שביום בינוני בא"י יש יותר מ-12 שעות מעלות השחר לצאה"כ אין זה משנה את העובדה שדעתו היא שמיל הוא 18 דקות ממש, וממילא מובן שזהו פסק השו"ע".
אתה מחליף סיבה בתוצאה, שלפי דבריך, אם היה יודע התה"ד שיש י"ב שעות מזריחה לשקיעה, הוא היה מפרש את הגמרא שארבעים מילין הם מזריחה לשקיעה. אולם, אין אלו אלא דברי ניחוש. ולפי זה היה התה"ד חולק בדבר זה על כל הראשונים דס"ל שארבעים מילין הם מעה"ש, ואין כן דרכו של התה"ד.
הנה, כנגד כל הראשונים שבודאי ס"ל שארבעים מילין הם מעה"ש, יש את דברי הרס"ג ופירוש ברמב"ם למשנה, שאין דבריהם מוחלטים, ולזה אתה קורא ספק בהלכה, וטוען שיש לחשוש שמא כוונת הרס"ג והרמב"ם ל 72 דקות. ודאי שמהלך כזה אינו דרכם של הפוסקים. אלא הנכון הוא להשוות הדעות, דאפושי פלוגתא לא מפשינן.
לשון הגמרא בעירובין: "כל היכא דמשכחת תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל לא ליעבד וכו' ולא כחומריה דמר וכי חומריה דמר". הרי מבואר דלאו דוקא כשהם רבותיו אלא בכל מחלוקת שתמצא, לכן צ"ל שדעת התוספות היא כמו שכתב החקרי לב (יו"ד סי' פז דף קלג) וז"ל: "נראה שמפרש התוספות דכי תני הרוצה לעשות כב"ש עושה היינו בחכם שדעתו נוטה לדברי ב"ש יעשה כב"ש, ואי דעתו נוטה כב"ה יעשה כב"ה, ואי תופס חומרי שניהם אף שדעתו נוטה לדברי אחד מהם נקרא כסיל, אך אם אין בידו כח להכריע דעתו, בזה הוא שאמרו בשל תורה הלך אחר המחמיר אע"ג דמיקרי כסיל בשיטת התוספות". ובנושא דידן, ודאי שהדעת נוטה אחר כל הראשונים. ורצון התורה הוא למעט המחלוקות בהלכה, ושתהיה הלכה אחת בכל דבר. ואחד מהכללים לצימצום המחלוקת הוא, דבמילתא דאית בה קולא וחומרא למר וקולא וחומרא למר דסתרן אהדדי, חייב להכריע כאחד מהם, דאלו ואלו דברי א' חיים.
המשך הויכוח מיותר, שכל הטענות של כל צד ברורות, ואין צורך לחזור על מה שכבר נכתב.
יוסף עובדיה
♦
ד. ה.
א. כיון שאין כלל ש"קבלנו הוראות תרומת הדשן", אלא יש כלל אחר (לספרדים) "קבלנו הוראות מרן", לא צריך לעסוק בשאלה מה היה אומר תרומת הדשן אילו היה יודע כך וכך, אלא יותר יש לדון בזה על מה שפסק השו"ע שמיל הוא 18 דקות (וכ"ד הרמ"א). לענ"ד לגביו לא יכולים לומר שאילו הוא היה יודע שבין הנץ החמה לשקיעה יש 12 שעות היה אומר שמיל הוא 22.5 דקות, בגלל שיתכן שכשפסק זאת בשו"ע ידע זאת, אלא שמכל מקום כיון שגם לאחר ידיעה זאת, הקביעה שמיל הוא 18 דקות עולה בקנה אחד עם מה שעולה מפשט הסוגיות [הגמרא בפסחים, והגמרא בברכות (לאחר שהתפללו ערבית זרחה להם החמה), והירושלמי בברכות, והרמב"ם בפיהמ"ש ברכות], לכן פסק כך להלכה.ב. בגמרא נידה לו ע"א מובאת מחלוקת בין רב ללוי, ומר זוטרא פסק לחומרה כשניהם, וכתבו שם התוספות (ד"ה הלכתא) דאף דהוי תרי חומרי דסתרי אהדדי "הכא דמספקא לן פסיק כמר להחמיר וכמר להחמיר". פשט הדברים הוא שגם אם הייתה למר זוטרא דעת נוטה לרב או ללוי, כל עוד שלא הוכרע אצלו הדבר לגמרי שאחד מהם צודק שפיר יש לו להחמיר.
גם אם ננקוט כחקרי לב שאין להחמיר אף כשרק 'דעתו נוטה', כאן אינו בגדר זה, שהרי כבודו אינו מיישב כלל את הראיות מפשט הסוגיות, אלא רק אומר כך אמרו הראשונים. כיון שמפשט הסוגיות עולה שמיל הוא 18 דקות, דעתי לכאורה נוטה לשיטה זו, אך כיון שרבים מהראשונים אינם אומרים כך יש לחוש לדבריהם גם בדסתרי אהדדי.
ג. ההכרעה של כבודו היא שמיל הוא 22.5 דקות, וכן שיש לחשב את שעות היום מעלות השחר לצאת הכוכבים. לא מובן לי איך יתיישב הדבר עם מנהג ישראל להדליק נרות שבת וכן לקבל שבת יותר מ3 דקות לפני השקיעה, בזמן שלשיטתך הוא ודאי לפני פלג המנחה. למעשה לפי דרכך שמי שנוהג כסברה אחת אחד אינו רשאי להחמיר כסברה השניה, היה לך לפסוק שאין רשות להחמיר לחשב את שעות היום מעלות השחר, כיון שהוא נגד מנהג ישראל בקבלת שבת.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
אמנם קבלנו הוראות מרן, אבל יש לנו עוד כלל, וזה לשון שו"ת יבי"א (ח"י חו"מ ס"א): "ועתה בהגלות נגלות ספרי הראשונים, אשכחן שדחו סברא זו, ובודאי אילו היה מרן רואה דבריהם לא היה פוסק לדינא כאותו פוסק שנזכר בבית יוסף, ומה תועיל בזה קבלת הוראות מרן" עכ"ל. והכא נמי, אילו היה יודע מרן שדברי התה"ד הם כשגגה היוצאת מלפני השליט, ושלדעת כל הראשונים שיעור מהלך מיל 22.5 ד' או 24 ד', מה תועיל בזה קבלת הוראות מרן. ודעת הרמב"ם ביד החזקה, כדעת עולא, לכן כתב בפרוש המשנה ששיעור מיל 24 דקות.
ומה שכתבת: "כיון שמפשט הסוגיות עולה שמיל הוא 18 דקות, דעתי לכאורה נוטה לשיטה זו". הנה, מאחר שכל הראשונים לא פירשו את הסוגיות "כדעתך", פשט כזה אינו אלא לפילפולא בעלמא, אבל להלכה לא קיים פשט כזה (וגם הגר"א שכתב לפרש כך בדעת הרמב"ם בפירוש המשנה, אינו אלא בדרך פילפול, ולהלכה נקט שהוא 22.5 ד'). וגם אם תתעקש לומר שיש בראשונים דעה כזו, אחרי רבים להטות, ולא אמרינן דעת נוטה אלא במחלוקת שקולה. ולכן המחמיר כדעה זו הרי שהוא עובר על איסור כסיל בחושך הולך.
ההכרעה שהמיל הוא 22.5 ד', היא כיון שלמסקנת הגמרא לפי כל הראשונים מזריחה לשקיעה (720 דקות) מהלך 32 מיל, ואין לזה קשר לענין כיצד יש לחשב את שעות היום, אם מזריחה או אם מעה"ש.
ולענין חישוב שעות היום, מנהג הספרדים היה למנות מעה"ש עד חצות היום שש שעות זמניות גדולות (לענין ק"ש ותפילה וערב פסח), ומחצות עד צה"כ של הגאונים שש שעות זמניות קטנות (לענין פלג המנחה). וצה"כ דפסחים, הוא כל הכוכבים.
ועיין בקובץ מאורי יהושע (קובץ ד עמ' לה) במאמרו של הגאון הגדול שריה דבליצקי זצ"ל שכתב לחלק את היום לשנים בחישוב השעות וסיים וכתב: "ואף שמה שהעליתי הוא דבר חדש לחלק באורך השעות של חצי יום ראשון לאורך השעות של חצי יום השני, מ"מ כיון דבשני חצאי היום אנו מחשבים כפי המציאויות ובכל חצי הכל אמת ומתאים למציאות, מה בכך שלא משתווים החצאים, וחותמו של הקב"ה הוא אמת, משא"כ בחישובים האחרים אי המציאות משוועת קופצת בראש" עכ"ל. וכך משמע בשו"ת מהרי"ל (סימן קנב) שכתב: "לעולם חשבינן ו' שעות מחצות עד הערב, ומהנהו משערינן פלגא המנחה ותוספת שבת", והובא במג"א סימן רסא. וגם אם לא נראה לך המהלך הזה, כבר כתבתי שאין לזה שום קשר לשיעור מהלך מיל.
יוסף יונה
♦
ו. ז.
א. מאחר שדעת רס"ג היא שמיל 18 דקות, וכן נראה מהרמב"ם בפיהמ"ש ברכות, וכן מהראב"ד המובא ברא"ש (מועד קטן ג, לח) דכתב שאם שולחים שליח בבקר למרחק של עשר פרסאות "מטי שליחא התם סמוך למנחה", ולא כתב שהוא מגיע בצאת הכוכבים, וכן הוא פשט הגמרא בשתי סוגיות, והירושלמי בברכות, יותר מסתבר שאם היה מרן רואה את כל הראשונים, היה אומר שי"א שמיל הוא 18 דקות וי"א שהוא 22.5 דקות, ויש לחוש לשתי השיטות.ב. הגר"א לא כתב מה הכרעתו, ובפשטות דעתו כפי שכתבתי שיש לחוש לשתי השיטות.
ג. הרה"ג שריה דבליצקי הגדיר את מה שהוא כתב "להמציא חידוש", הוא לא אמר שזו דעת המהרי"ל, כי המהרי"ל בכלל נוקט לחשב לפי צאה"כ של ר"ת, והוא גם אינו אומר שזה מנהג הספרדים.
מנהג הספרדים מובא אצל החיד"א (חיים שאל ח"ב סימן לח אות ע): "דשעות אלו מתחילין מעמוד השחר... וכן פשטה ההוראה בכל המקומות". ואצל הבא"ח (ש"ר ויקהל ח): "לחשוב מעמוד השחר עד צאת הכוכבים", ושניהם נקטו בצה"כ של הגאונים[7]. ומבואר שהיו מחשבים את 12 שעות היום לכל העניינים מעמוד השחר עד צאה"כ של הגאונים. אין אצלם הו"א לחשב חצי ראשון לפי צה"כ דר"ת (שלפי זה זמן קריאת שמע יותר מאוחר), וחצי שני לפי צה"כ של הגאונים, אלא שבחצות נקטו כחישוב מהזריחה לשקיעה (בא"ח ש"ר וישלח ד). בין סברה זו ובין סברת הרב דבילצקי קשות, כי בגמרא (יומא כח ע"ב. פסחים נח ע"ב. סנהדרין מ ע"א) משמע שחצות היום שבו השמש מעל ראשו הוא לפני שש שעות ומחצה, וכל הזמנים בגמרא מחושבים באותם 12 שעות, הן זמן קרי"ש והן זמן מנחה גדולה והן זמן פלג המנחה.
ד. הקשר בין שיעור מיל לשאלה אם השעות הן מעמוה"ש או מהנץ הוא שבמציאות אם מחשבים את השעות מעמוה"ש לא מסתבר לחשב לפי מיל של 22.5 דקות (שכן לפי זה מותר לקבל שבת רק 3 דקות לפני השקיעה, ולכן זמן קריאת שמע יש לחשב לפי עמוה"ש של 72 דקות (ורק בחורף להקדם ב10 דקות). אך לגבי איסור אכילה לפני התפילה ותענית, וכן ברכת התורה בשבועות כשכיון ביום הקודם לפטור עד עמוה"ש, יש לחשב לפי עמוה"ש של 90 דקות. ולפי מה שביארתי יש לחשב לפי שעות זמניות כמו בלוחות מבית מדרשו של הרב מרדכי אליהו.
בכבוד רב
עידוא אלבה
♦ ♦ ♦