בגדרי הפסק בברכת הנהנין בין ברכה לאכילה
ברכות מ, א: "אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך, הבא מלח הבא לפתן צריך לברך. ור' יוחנן אמר אפי' הביאו מלח הביאו לפתן נמי א"צ לברך, גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך. ורב ששת אמר אפי' גביל לתורי נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת”.ומבואר דהוי ג' סוגי הפסקות זו למעלה מזו, וכ"כ הרא"ה דלרב טול ברוך א"צ לברך דלא הוי הפסק, דצורך ברכה היא, אבל הבא מלח הבא ליפתן הוי הפסק, ולר' יוחנן אפי' הבא מלח חשיב צורך אכילה וא"צ לברך, אבל גביל לתורי הוי הפסק ושיחה בטלה בין המוציא לאכילה, ורב ששת אמר שכיוון שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו הוי נמי צרכי האכילה.
ולפו"ר נראה דר' יוחנן פליג אדרב ששת וס"ל דמותר לאכול קודם שמאכיל לבהמתו. וא"כ קשה אמאי קיי"ל להלכה שאסור לאדם לאכול עד שיאכיל לבהמתו, והא ר' יוחנן ורב ששת הלכה כר' יוחנן. ועוד, שמטעם זה להלכה לכאורה גביל לתורי הוי הפסק, ובפוסקים לא כתבו כן. ובכס"מ (פ"א מברכות ה"ח) כ' שהלכה כרב ששת דהלכתא כבתראי, וכבר הקשו ע"ז דלא אמרינן הלכתא כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך.
ובפנ"י כתב דהא דאמר רב ששת אפי' גביל לתורי היינו אי לאו דאמר רב יהודה אמר רב שאסור לאדם לאכול קודם שיאכיל לבהמתו. משא"כ לבתר דידעינן שאסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו, פשיטא דלא הוי הפסק. ולפי"ז לא שייך לשון "אפילו", אלא אדרבה ילפינן דגביל לתורי ל"ה הפסק בק"ו מהנך דלעיל, דכיוון שאסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו אין לך צורך פרוסת המוציא גדול מזה.
אמנם בגמ' לא משמע כ"כ שרב ששת סבר שאפי' ללא דינא דרב יהודה אמר רב שאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו ל"ה גביל לתורי הפסק. ועוד, שברא"ה מבואר להדיא שטעמו של רב ששת הוא משום דינא דרב שאסור לאדם לאכול קודם שיאכיל לבהמתו.
ולכאורה בי' דברי הרא"ה הוא על-פי הא דנחלקו הפוסקים האם שרי לטעום קודם שיאכל לבהמתו. דעת הט"ז (קסז, ז) דאין איסור טעימה בעלמא מדאמרה הגמ' אסור לאכול ולא אמרינן אסור לטעום, כמש"כ שבת ט, ב אסור לטעום עד שיתפלל וכו'. אבל המג"א (שם סקי"ח) ס"ל דאסור ג"כ לטעום קודם שיאכל וכן משמע בבית יוסף (שם). ובאמת בגיטין סב גרסינן אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, וכן היא גי' הרי"ף והרא"ש בסוגיא דידן.
וא"כ י"ל דהרא"ה ס"ל דאף ר' יוחנן מודה לעיקר הדין שאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו, אך ס"ל דלטעום מותר, ומשו"ה גביל לתורי הוי שיחה בטלה והפסק. אבל רב ששת סבר שאסור לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, וכן גרס הרא"ה, ולכן לא חשיב גביל לתורי כהפסק ושיחה בטלה. ואולי יש לדייק כן בלשון הרא"ה, שבדר' יוחנן כתב דהוי הפסק דשיחה בטלה בין המוציא לאכילה, ולעיל בדברי רב דהביאו מלח הוי הפסק כתב דהוי הפסק ותו לא. ונראה שכוונתו היא שבאמת לא הוי שיחה בטלה כ"כ, דהוי מצורכי הסעודה שמבלעדי שיתן לפני בהמתו לא יוכל לאכול, אלא שכיוון שמותר לו לטעום אע"פ שלא נתן לפני בהמתו א"כ א"צ להפסיק בין המוציא לאכילה ולכן הוי הפסק שהרי יכול לטעום ואח"כ לצוות שיתנו אוכל לפני בהמתו. ורב ששת ס"ל דאסור לטעום קודם שיתן לפני בהמתו, וא"כ ל"ה שיחה בטלה כלל, שאינו יכול לאכול כלל אחר ברכת המוציא עד שיתנו לפני בהמתו, וא"כ הוי דברים שהם מצורכי הסעודה ול"ה הפסק.
♦
א. ב.
הבית יוסף (קסז, ו) כתב שבדברי רש"י מבואר שאע"פ ששח מצורכי הסעודה, אם אינו דבר ששייך לפרוסת המוציא הוי הפסק. שפי' רש"י ד"ה הביאו מלח שאין צריך לברך שאף זו צורך ברכה היא שתהיה פרוסה של ברכה נאכלת בטעם. וכן משמע בלשון המרדכי, שכתב שאם סח בדברים אחרים דלא שייכי להמוציא צריך לחזור ולברך. וכן נראה מדברי תוד"ה הבא שכתבו שאנו שאין רגילים להביא מלח או לפתן משום דפת שלנו חשוב. ומשמע דהוי הפסק לדידן, מדהעמידו דבריהם על תחילת הסוגיא דמיירי בדין הפסק ולא גבי מעשה דרבא בר שמואל שאמר שפת נקיה א"צ מלח[2].אבל הרמב"ם (פ"א מברכות ה"ח) פליג וסובר שאם הפסיק בדברים שהם מעניין דבר שמברכים עליו אינו צריך לברך שנית וכו'. ונראה בדבריו שכל שהשיחה היא מעניין הסעודה לא הויא הפסק, וא"צ שתהיה השיחה מעניין פרוסת המוציא דווקא.
ובראש יוסף בי' דמחלוקת רש"י והרמב"ם תלויה בגי' הגמ'. רש"י גרס טול ברוך, דהיינו קח מפרוסת המוציא, וא"כ הוי דווקא בהפסק לצורך ברכת המוציא, ואילו הרמב"ם גרס טול כרוך, כלומר אמר לפלוני לאכול עימו וכו', וסבר הרמב"ם דשרי לטעום קודם שמאכיל לבהמתו, וא"כ מוכח דצורכי סעודה נמי לא הוי הפסק. א"נ סבר הרמב"ם דע"כ מיירי בפת נקי, ולכן סבר שהביאו מלח הוי הפסק שהרי פת נקי א"צ מלח, ור' יוחנן סבר שאע"פ שא"צ מלח לברכה מ"מ הוי מצורכי הסעודה, ולכן ל"ה הפסק.
ולכאורה לדעת רש"י שצורכי הברכה לא חשיבי הפסק, צ"ל דרב סבר דדווקא טול ברוך לא הוי הפסק, דהוא מוכרח לפרוסת המוציא, כמש"כ הפנ"י דמיקרי צורך הברכה דשמא ישכח אח"כ ליתן לחברו שיצא בברכתו ויצטרך לברך שנית, וכיוון שחברו יוצא בברכתו שפיר חשיב כצורך הברכה. אבל הביאו מלח דמיירי בפת נקי, הוי הפסק, או אפי' בפת שאינו נקי דהיינו פת קיבר, מ"מ אפשר דלא הוי לעיכובא כ"כ כמו טול ברוך. ור' יוחנן סבר דאף הביאו מלח חשיב כצורך הברכה אבל גביל לתורי הוי הפסק, או משום שמותר לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, או שס"ל דהוי איסור חיצוני ולא חשיב ממש כצורכי ברכה.
ורב ששת ס"ל דכיוון שכל יום סמוך לסעודתו צריך להאכיל את בהמתו חשיבא האכלת הבהמה כצורכי הסעודה, ואמירה זו של גביל לתורי לא חשיבא הפסק. ועי' כעי"ז במנחת שלמה ח"א סי' י"ח בהערה.
♦
ג.
פסק הרמ"א (רעא, ה): אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל יקדש על הפת ואח"כ יאכל, אבל בהבדלה יאכל תחילה שאין מבדילין על הפת. וכתב' המג"א שבתשובת מהר"ם (סי' ש"ב) כ' בשם הריצב"א שיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל, דהא אסור לאכול קודם שיבדיל. ולא דמי לגביל לתורי דא"צ לברך שנית, דהתם אסור מדאורייתא.והגרשז"א במנחת שלמה (שם) נתקשה בדברי הריצב"א מאי שנא איסור דאורייתא דל"ה הפסק וחשיב מצורכי הסעודה ואילו איסור דרבנן הוי הפסק. ומשו"ה נדחק לבאר בדברי הריצב"א דמש"כ והתם איסור דאורייתא, אין כוונתו לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, אלא עיקר כוונתו לומר שהחיוב להאכיל לבהמתו קשור ממש להיתר אכילת האדם, כיוון דלהדיא ילפינן לה מקרא דלבהמתך והדר ואכלת ושבעת. ואף אם אין זה איסור תורה אלא אסמכתא בעלמא, מ"מ הוי כהביאו מלח וליפתן, הבאים ממש להכשיר את הסעודה. משא"כ איסור אכילה לפני הבדלה, שהוא רק מפני שחכמים אסרו לאכול עד שיקיים מצוות הבדלה המוטלת עליו, ולכן אפי' אם הבדלה דאורייתא מ"מ אין זה קשור ממש עם אכילת האדם[3].
ואף שדברי המנחת שלמה נכונים מאד מסברא, מ"מ בדברי הריצב"א לא משמע שזהו עיקר החילוק. ועוד, שהמחצית השקל, לבושי שרד והפמ"ג פירשו כולם את דברי הריצב"א כפשוטו, שיש חילוק בין דין תורה לדין דרבנן. וא"כ בעינן טעמא לחלק בין דאורייתא לדרבנן.
השו"ע (קסז, ז) פסק: ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה ויעקב היה מברך המוציא ונתכוון להוציא השומעים ואח"כ ניגב ראובן ידיו ובירך על נטילת ידים ל"ה הפסק ויצא בברכת יעקב ואינו צריך לחזור ולברך ברכת המוציא. ולכאורה יל"ע אמאי שתק שם המג"א לשו"ע, והא אכילה בלא נטילה וה"ה אכילה בלא לברך על הנטילה אינם אלא מדרבנן. וא"כ לדעת הריצב"א הוי הפסק כמו הבדלה, שהרי איסור דרבנן הוי הפסק, ול"ד לגביל לתורי, שהוא איסור תורה ולא חשיב הפסק.
וצריך לומר שמש"כ הריצב"א לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, ביאור דבריו הוא שהיכי שההפסק בא לתקן את המאכל שיהיה ראוי לאכול הרי הוא מסדר האכילה ולא הוי הפסק אבל כשההפסק בא לתקן את האדם האוכל הוי הפסק. וכדברי הנתיה"מ (רלד, ג) שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא. וא"כ הדין שלא לאכול קודם הבדלה אינו חסרון בחפצא אלא הוא תיקון הגברא, ולכן הוי הפסק, אבל נטילת ידים וברכת הנטילה, אע"פ שחיובם הוא מדרבנן הרי הם נחשבים מסדר האכילה ולכן חשיבי כתיקון הסעודה והמאכל. וה"ה לכל איסורי תורה שמבלעדיהם לא נחשב המאכל כראוי לאכילה, והוי דומיא דהביאו מלח הביאו לפתן, שבא לתקן את המאכל ולא הוי הפסק.
וממילא מבואר היטב דלגבי נטילת ידים לא השיג המג"א מאומה על השו"ע, דודאי ל"ח הפסק, כי הוא ממש כצורכי הסעודה ומסדר האכילה, וכן גביל לתורי אפי' לסוברים שהוא דרבנן, י"ל שהוא מסדר האכילה. אבל שאר איסורים, אם הם איסורי תורה הרי הם איסורי חפצא ובאים לתקן את המאכל ולא הוו הפסק, ואם הם איסורים דרבנן אזי הם איסורי גברא ובאים להכשיר את האדם האוכל והוי הפסק.
וכן נראית סברא זו מדברי החזו"א (דמאי טו, ה), שכתב שאם ברך המוציא ונזכר שלא הפריש מעשר ודאי צריך לברך על ההפרשה והוי הפסק לצורך הסעודה, ויפריש בפיו, שאין מברכים על הפרשת מעשר במחשבה לחוד. והיינו כדאמרן, שהפרשת תרומות ומעשרות באה לתקן את המאכל ולכן הוי הפסקה לצורך המאכל דל"ה הפסק בין ברכה לאכילה, וממילא גם שרי לברך על הפרשת המעשר, שהיא חלק מתיקון המאכל.
ובמנחת שלמה נסתפק דשמא כיוון שא"צ להפריש בכל פעם שאוכל אין זה נחשב מסדר האכילה ולא דמי לגביל לתורי. אבל כמשנ"ת נראה, שאף שאין זה מסדר האכילה התמידית ה"ז צורך המאכל, וא"כ משו"ה ל"ה הפסק.
ואם כנים הדברים, אזי אדם שהפסיק לצורך עצמו כדי שיכול יהיה לאכול ולא לצורך תיקון המאכל, דרך משל אדם שצריך לבלוע תרופה קודם האכילה ונזכר אחר ברכת המוציא ששכח ליטול את התרופה, אם יאמר לאחרים הביאו תרופה הוי הפסק שאין זה נחשב כצורכי הסעודה. ובשדי חמד (שו"ת מכתב לחזקיהו סי' ה') האריך לדון במי שנדר שלא לאכול קודם שלומד ח"י פרקים משניות ושכח ובירך המוציא האם שרי לו להפסיק או דחשיב הפסק בין ברכה לאכילה. ולכאורה י"ל דהוי הפסק, דאי"ז דומה לגביל לתורי, שהרי לימוד המשניות הוא תיקון האדם והוי הפסק. אם לא שנאמר שכיוון שכך קבע לו האדם שזהו סדר האכילה התמידית שלו רק לאחר לימוד ח"י פרקים משניות, יש לו יכולת להחשיב את לימוד המשניות כסדר האכילה, וא"כ ה"ה בתרופה קבועה, וצ"ע[4].
♦ ♦ ♦