מו"ץ בבית ההוראה יביע אומר
מחובשי בית המדרש יחוה דעת ירושלים
בדין ברכות ההודאה לניצולי האסון במירון
בס"דיום חמישי כ"ד אייר תשפ"א
לכבוד ידיד נפשי מזכה הרבים המופלא, וכתר שם טוב עולה, הרה"ג רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א.
בדבר השאלה אודות האסון הגדול במירון בליל ל"ג בעומר, לתקפ"ץ. ויש אדם שמצא את חבירו רק אחרי כמה שעות במירון לאחר האסון הנורא, האם הוא יכול לברך שהחיינו מרוב שמחה שהוא מצא שלא קרה לו כלום ב"ה.
נראה לענ"ד שהניצול עצמו יברך הגומל בלא שם ומלכות. ואם הוא נסע בדרכו למירון או בחזרתו נסיעה ארוכה, יברך הגומל על הנסיעה ויכוין לפטור את נס ההצלה. וידידיו וקרובי משפחתו השמחים בראייתו, לא יברכו שהחיינו אלא אם לא ראוהו יותר משלשים יום.
הנה בברכות (נח.) איתא דהרואה את חבירו אחר שלשים יום מברך עליו שהחיינו. וכ"פ מרן בשלחן ערוך (סי' רכה ס"א). אך על פחות משלושים יום אין מברכים. אמנם כתבו כמה וכמה פוסקים שבזמננו אין נוהגים לברך שהחיינו, אולם להלכה אם באמת הוא שמח מאד בראייתו, אפשר לברך שהחיינו. ומ"מ היינו דוקא אם עברו ל' יום. [וע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' כה) וח"ז (סי' לג) שכתב לענין יהודים שנחטפו במטוס ע"י מחבלים והובאו לאוגנדה, קרוביהם שהיו חרדים לשלומם, אם עברו עליהם ל' יום שלא ראו אותם מברכים עליהם שהחיינו. ע"ש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ה (ס"ס כד) ובספר ברכת ה' ח"ד (פ"ב סכ"ז)].
ומכל מקום נראה שהניצולים יברכו ברכת הגומל בלא שם ומלכות. דהא קיימא לן שארבעה צריכים להודות, חבוש ים יסורים מדבר. ונחלקו הראשונים אם הני ארבעה דוקא, או לאו דוקא ובכל נס שנעשה לאדם יברך ברכת הגומל. וכתב מרן בשלחן ערוך (סי' ריט ס"ט) דהני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל. וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא. וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. והאריכו בזה האחרונים. וכ"כ בבן איש חי (פ' עקב ס"י) ובכף החיים (אות נב) שיברך בלא שם ומלכות.
אלא שמצוי שאלו שהיו נוכחים במירון נסעו נסיעה ארוכה להגיע לציון, ולכן צריכים לברך הגומל מדין הולכי דרכים. והדבר תלוי בדין אם נוהגים לברך הגומל על נסיעה מעיר לעיר, שכתב מרן בשולחן ערוך (סי' ריט ס"ז): באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך. ע"כ. ואף למנהג ספרד, נודע המחלוקת בזמננו אם צריך לברך הגומל. ואנן בדידן נקטינן שמברכים הגומל על נסיעה מעיר לעיר, אף בזמננו. וכן דעת מרן הגר"ע יוסף ולהבה"ח מרן ראש הישיבה שליט"א. וע"ע בס' ברכת ה'. וע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ז (סי' לג) אודות חיילים שנשארו בחיים מפיצוץ שאירע בצור (בשנת תשמ"ד) ואירע להם נס גדול, אם נסעו ד' פרסאות צריכים לברך הגומל. ע"ש.
ולענין קרובי משפחתו האם יכולים לברך עבורו ברכת הגומל, עי' בש"ע שם (סעיף ד') שכתב: אם בירך אחר ואמר: בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב, וענה אמן, יצא. וכן אם אמר: בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, וענה אמן, יצא. הגה: ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה.
ולכאורה יש משמעות בדברי הש"ע שאפילו אחר שאינו קרובו יכול לברך על טובת חבירו, כל שהוא שמח בזה. ולהלכה הסכימו האחרונים שאין לברך הגומל על חבירו או אשתו, אלא על אביו או רבו. ודוקא בדיעבד יצא, אבל לכתחלה אין לעשות כן. עי' במשנ"ב (ס"ק יח) ובביאור הלכה (ד"ה ואין זה) ובכף החיים (אות לג). וע"ע בברכת ה' ח"ד (פ"ו סמ"ב) ובחזון עובדיה ברכות (עמ' שנ, שפא) ובשו"ת יביע אומר ח"ח (חאו"ח סי' ח אות ג').
ועיין בט"ז (סק"ג) דהיינו דוקא ששמח בליבו על שזה נתרפא או ניצול, אבל אם אינו שמח בלבו כל כך, אלא שאומר כן מפני השלום, אין לומר בשם ומלכות דהוי ברכה לבטלה, אלא יאמר בריך רחמנא דיהבך ניהלן. וכ"כ בכף החיים (אות לד).
[ובאופן שלא עברו ל' יום, יוכל ליטול פרי חדש ולברך עליו שהחיינו. וע"ע בספר הליכות שלמה (תפלה, פכ"ג סי"ב) שאחר שכתב שלא נוהגים בזמננו לברך ברכת שהחיינו, רק במקרים מיוחדים. ובשאר גוונים אם מרגיש רצון לברך, יזמין לעצמו פרי חדש ויברך בשעה שיראהו, ותעלה הברכה לכאן ולכאן. וכן נהג הגרש"ז אוירבך גופיה, שכאשר היו חתנו וביתו באים מחו"ל, היה מזמין פרי חדש לעצמו ומברך שהחיינו. ע"ש].
ויה"ר שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. אמן.
ביקרא דאורייתא
יצחק מאזוז ס"ט
♦ ♦ ♦