הרב ירחמיאל ישראל יצחק הלפרין
בני ברק

"שטרי הדיוטות" ו"כתב המהלך תחת הצורה": שני איסורי קריאה בשבת

שבת קטז:
[משנה קטו. "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהם - מפני ביטול בית המדרש"].
ומפני מה אין קורין כו'. אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש - קורין. ושמואל אמר אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין. וכו'.
רב אשי אמר לעולם כדאמרן מעיקרא, ושמואל כרבי נחמיה. דתניא אף על פי שאמרו כתבי הקדש אין קורין בהן אבל שונין בהן ודורשין בהן, נצרך לפסוק מביא ורואה בו. אמר רבי נחמיה מפני מה אמרו, כתבי הקדש אין קורין בהן כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות.
שם, קמח: קמט.
משנה. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. וכו'.
גמרא. מאי טעמא, רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק. אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. וכו'.
♦
למדנו מסוגיות הש"ס שהיה פשוט לחכמים לאסור לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת, ולכמה אמוראים אף גזרו בדברים אחרים אטו שטרי הדיוטות.
ובביאור מה הם שטרי הדיוטות כתב רש"י בדף קטז: "כגון של חשבונות, או איגרות השלוחות למצֹא חפץ". ובדף קמט. "שטרי הדיוטות של מקח וממכר".
והנה, על מה שכתב רש"י שאף "אגרות שלום" בכלל שטרי הדיוטות, העירו כמה ראשונים שמנהג העולם היה להקל בזה, ורק בחשבונות ומקח וממכר אסרו.
וזה לשון תוספות (קטז:): "וכל שכן בשטרי הדיוטות. פירש בקונטרס איגרות, ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום, ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור על פי צלוחית". והביאו בשם רבנו תם שכשאין באגרות ההם שום צורך מותר, ורק שטרות שיש בהם צורך מסוים בכלל האיסור, אך אם הצורך הוא גדול שוב מותר:
"ונראה לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי דפעמים שיש בהן פקוח נפש. ואפילו יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר"ת, דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתוב בה לפי שיודע מה שבאיגרות, ואם אינו יודע שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש ושרי.
וכן משמע בירושלמי דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי משמע דווקא כעין חובות ושטרות קאמר. וכן פי' רש"י לקמן גבי גזירה שלא יקרא בשטרי הדיוטות דבשטרי מקח וממכר קאמר, וכן הגיה בפי' כתב ידו".
ר"י חילק במפורש בין שטרי חובות ומקח וממכר לבין אגרות שלום, שהן ספק פיקוח נפש. ורבינו תם הרחיב את היתר אגרות שלום, ולמדנו מדבריו ששטרי הדיוטות הם רק כאלו שיש בהם איזה עניין צורך של מקח וממכר, אך אגרות שלום כלל אינן דומות לזה, שכן ממה נפשך או שאין בהן כלל צורך או שיש בהן צורך גדול. ובשני האופנים אין הן דומות לשטרי הדיוטות - אם אין בהן כלל צורך אין הן דומות לענייני משא ומתן ומסחר, ואם יש בהן צורך גדול שוב אינו דומה לענייני מסחר. ואכן, לדבריו אין ההיתר בקריאת אגרות שלום משום פיקוח נפש, אלא משום שיש בהם צורך הגוף גדול שאינו דומה למקח וממכר [ואפשר שזו גם דעת ר"י, ולא נחלק עם רבינו תם אלא באחד שיודע מה שכתוב באגרת]. בסוף דבריו הביא רבינו תם ראיה מהירושלמי שכל הגזירה היא מפני התעסקות בשטרות חוב, ולא סתם באגרות ומכתבים.
ואת עיקר החילוק בין שטרי מקח וממכר והדומים להם לאגרות אחרות כתב גם הראבי"ה (ח"א סי' תשמד): "ומתשובה זו למדנו נמי שאם הביא גוי מחוץ לתחום כתב לישראל בשבת או ביום טוב שמותר לקבלו ואינו מוקצה, וכו', ואין אסור לקרות בו, כדאמרינן בפרק שואל שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ומשמע שאסור לקרות בם, דהני מילי שטר חוב, ומונה אדם את אורחיו דומה נמי לשטרי חוב, שדעתו לכתוב למנותם הילכך גזרו, אבל שאר כתבים לא".
הרי שהאיסור הוא רק מה שדומה ממש לשטרי חוב.
והנה, בהמשך הגמרא בדף קמט. הובאה ברייתא: "תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת. ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא, אמר רבי חנין אל תפנו אל מדעתכם".
לא התבאר בברייתא ובגמרא מה טעם איסור הסתכלות בדיוקנאות, ורש"י כתב שאף זה משום שטרי הדיוטות. כנראה הטעם הוא לשיטתו ששטרי הדיוטות כוללים אף אגרות שלום, ואם כן יש לחשוש שיחליפו בין כתב שתחת הצורה לבין אגרות שלום, אך לרבנו תם שהאיסור הוא רק בענייני מקח וממכר צריך ביאור מה טעם האיסור. והנה, תוספות הביאו אף לאסור מכח ברייתא זו קריאה בספרי מלחמות בשבת:
"ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן דלא גרע מהא דתניא בפרק שואל (לקמן קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת. ואפילו בחול לא ידע ר"י מי התיר דהו"ל כמושב לצים".
אפשר שמדבריו יש ללמוד שכתב שתחת הצורה והדיוקנאות הוא איסור אחר מאשר שטרי הדיוטות, וביסודו אף בחול אסור כיון שהם דברי הבאי וקלות ראש, לעומת שטרי הדיוטות, שאסורים מצד העיסוק בענייני מקח וממכר בשבת. ומכל אחד משני איסורים אלו לומדים לאסור בעוד עניינים - משטרי הדיוטות לומדים לאסור ענייני גורלות בחלוקת מנות בסעודה, ומכתב שתחת הצורה לומדים לאסור סיפורי מלחמות.
אם כן, לשיטה זו אכן יש שני איסורי קריאה שונים בשבת מדרבנן, ושורשיהם בטעמים נפרדים. ובזה ניתן ליישב את הערת המהרש"א על התוספות, וזה לשונו: "ועוד יש לדקדק דכתב שתחת הצורה לא אסרו שם אלא משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כפרש"י שם, ואמאי לא נגזור כן באגרות אף שאין צריך למה שכתוב בהן כו' לפי' ר"ת לעיל, ויש לחלק ודו"ק".
כלומר לדעת תוספות קשה מדוע לא גזרו באגרות שלום אטו שטרי הדיוטות כמו שגזרו [כפי דברי רש"י] בכתב שתחת הצורה. ולדברינו אי אפשר להקשות כן, שהרי לשיטתם גם כתב שתחת הצורה איסורו הוא משום דברים בטלים וקלות ראש ולא משום שטרי הדיוטות, שכן הוא אינו כלל מעניין השטרות והמקח וממכר. וכמו כן, כתב שתחת הצורה כלל אינו דומה לאגרות שלום.
♦
להאמור עד כה נמצא שאין שום מקור לאסור קריאת אגרות שלום בשבת, לא באיסור שטרי הדיוטות דהיינו שטרי מקח וממכר ולא באיסורי הקריאה של כתב שתחת הצורה ודיוקנאות.
לפי זה לכאורה אין גם מקור לאסור לקרוא בספרי חכמות, כיון שהם אינם שייכים לשני האיסורים, וכנ"ל. ובעניין זה ידועה תשובת הרשב"א (א, תשעב) לגבי הלכות מוקצה: "השיב עוד שמותר בשבת להביט באשטורל"ב דכלי הוא. וכל כלי מותר לצורך גופו ואפילו כלי שמלאכתו לאסור. וכל שכן שאין אלא כאחד מספרי החכמה. דמה הפרש יש בין כתוב רשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר".
אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות (כג, ב) כתב בדרך כלל שאין לקרוא שום ספר בשבת שלא מספרי הקודש, וזה לשונו: "מונה אדם את אורחיו את פרפרותיו מפיו כו' - טעם מה שאסרו למנות מן הכתב גזירה שמא יקרא אגרת שלום בשבת, והוא אסור כי לבד ספרי הנבואות או פירושיהם אסור לקרות בשבת או ביום טוב, ואפילו היה אותו הספר בחכמה מן החכמות". ומדבריו נראה שהוא לא חילק בין שני איסורי הקריאה, ועירב בין גזירת שטרי הדיוטות לבין אגרות שלום, וכשיטת רש"י.
♦
לשיטת הראשונים המתירים לקרוא באגרות שלום כיון שאין הן דומות לשטרי מקח וממכר, יש לברר את ההגדרה מה דומה ומה לא לשטרי הדיוטות. והנה כתב המשנה ברורה (שז, נד) הגדרה נפלאה, לגבי ההיתר לקרוא שלא בפה אגרת שלא יודע מה כתוב בה: "דשמא יש בה דבר שהוא צורך הגוף ואינו דומה לשטרי הדיוטות שהם רק צורך ממונו". [והוסיף: והנה אף דיש שאוסרים גם באופן זה כמבואר בב"י, סמך בזה להקל באופן שלא יקרא רק יעיין בלבד דבעיון בלבד גם כן יש מתירים בשטרי הדיוטות"].
הרי דכל דבר שאינו צורך ממונו אינו דומה לשטרי הדיוטות של מקח וממכר.
♦
אמנם זה צריך ביאור הקשר בין כתבי הקודש לשטרי הדיוטות [לדעת רבי נחמיה], שהרי כתבי הקודש כלל אינם דומים למקח וממכר, ומדוע גזרו עליהם?. ונראה שאכן בזה הגזרה שונה, וכלשון הירושלמי (טז, א. הובא בתוספות): "דתני ר' נחמיה מפני מה אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה, מפני שטרי הדיוטות, שאם אומר את לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך שנתעסק בשטרותיו. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור, אף הוא אומר כתבי הקודש אסור שטרי הדיוטות לא כל שכן".
ונראה מזה שהאיסור הוא כדי לחזק את העניין של שטרי הדיוטות, ולא של חשש אחלופי בין כתבי הקודש לשטרי הדיוטות (כמו בגזירה של הסוגיא בדף קמט.). ובזה יובן מה שרבי נחמיה אסר רק עד זמן המנחה, שהרי אם האיסור הוא משום ביטול בית המדרש הדבר מובן שלאחר הדרשה יהיה מותר לקרוא בכתבי הקודש, אך לשיטתו קשה. אמנם יש שמחקו מדבריו את המילים "מהמנחה ולמעלה"[2] מטעם זה, אך יש שגרסו זאת וביארו שלא גזר עד כדי כך (ראה בביאור הגר"ח קניבסקי), ולדברינו ניחא כצד השני, שכן האיסור הוא רק כחיזוק לאיסור שטרי הדיוטות, ולא ככל החששות שמא יחליף מותר באסור.
וכך נראה מלשון הירושלמי שמסיים "מתוך שאת אומר לו שהוא אסור, אף הוא אומר כתבי הקודש אסור שטרי הדיוטות לא כל שכן", שאין האיסור לקרוא בכתבי הקודש רק שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות, אלא גם כדי לחזק את האיסור של שטרי הדיוטות עצמן, שלא יבואו לזלזל בו לאחר שיראו שבכתבי הקודש מותר לקרוא.
♦
על כל פנים הצענו ללמוד מדעת תוספות שיש שני מיני איסורי קריאה בשבת, האחד משום הבל וקלות ראש, והשני משום מקח וממכר, ולשניהם יש גזירות המרחיבות אותם. איסור נוסף הוא משום ביטול בית המדרש, ולדעת רבי נחמיה אף הוא משום שטרי הדיוטות.
כתב הרא"ש (פכ"ג, א): "ושטרי הדיוטות דאסיר למיקרי בהו פר"י היינו שטרי מקח וממכר ושטרי חובות ומשכונות משום ממצוא חפצך ודבר דבר.
וכיון דחיישינן שלא למנות אורחיו ופרפרותיו שמא יקרא בשטרי הדיוטות מסתברא הוא הדין בכל אגרות רשות. ומצינא לפלוגי דוקא בהני שייך למיגזר טפי לפי שהן מענין חשבונות וצרכיו ודמי לשטרי הדיוטות טפי מאיגרי הרשות שהן דברי שלומות ואין בהן צורך. אבל מדאסרינן כתב שמהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות שאין בהן צורך כלל ואסרינן משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, נראה דהוא הדין אגרות הרשות".
הרי שהרא"ש הבחין וכתב שלכאורה אי אפשר לאסור לקרוא אגרות רשות אטו שטרי הדיוטות, כיון שאין בהן צורך ואין הן דומות לשטרי חשבונות ומקח וממכר. מאידך, אפשר לאסור אותן כמו שאסרו כתב שתחת הצורה משום שטרי הדיוטות.
למעשה, הרא"ש סבר ששתי הסוגיות הן גזירה אטו שטרי הדיוטות, ואם קשה לדבריו מה הסברא לאסור כתב שתחת הצורה אטו שטרי הדיוטות הרי אין דמיון ביניהם, כפי שכתב ששטרי הדיוטות הם דבר שיש בו צורך וכתב שתחת הצורה אין בו צורך. לעומת זאת, לפי איך שפירשנו את דעת רבינו יהודה בתוספות שכתב שתחת הצורה אסור מדין אחר [ומאותו טעם ספרי מלחמות אסורים], הרי שבאמת אין איסורו משום שטרי הדיוטות, והדר דינא להתיר אגרות שלום שאין בהם צורך.
יש להדגיש ולחדד זאת כיון שסיעה מרבותינו הראשונים אוחזת בדעה שאגרות שלום מותר לקרוא בשבת (דעת תוספות והראבי"ה הנ"ל והובאו בעוד ראשונים. וראה גם במגיד משנה כג, יט, בשם הרמב"ן), וקושיית הרא"ש עליהם מכתב שתחת הצורה לכאורה חזקה מאוד. אלא שכאמור יש להפריד את שני הנידונים, ולדעת אותם ראשונים אין להקיש בין איסורי הקריאה של דברי ההבל וקלות הדעת בשבת לבין איסורי הקריאה בשטרי הדיוטות, הן לקולא והן לחומרא.
ונראה עוד שלדעות אלו אין שום איסור בעצם לקרוא כל כתב שנמצא תחת צורה שהיא ואף סיפורי מלחמות, בדברים שאינם הבאי וקלות ראש, אלא דברי חכמה או מצווה.
♦
בשם רבינו יונה הביא הרא"ש ראיה לאסור אגרות שלום מהאיסור לקרוא בכתבי הקודש:
"והביא ה"ר יונה ז"ל ראיה מהא דתניא פרק כל כתבי א"ר נחמיה מפני מה אין קורין בכתבי הקודש בשבת כדי שיאמרו בכתבי הקודש אין קורין בשטרי הדיוטות לא כל שכן. והא ודאי דלר' נחמיה אסור לקרות באגרות הרשות מהאי טעמא, ומדר' נחמיה נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בכתבי הקודש שאין לאסור מטעם זה, אבל ודאי אגרות הרשות בשטרי הדיוטות מיחלפי".
ולדברינו לעיל רבנו תם ידחה את הראיה בכך שהאיסור לקרוא בכתבי הקודש הוא איסור מיוחד, כדי שלא יזלזלו באיסור שטרי הדיוטות, ואי אפשר ללמוד ממנו על דברים הדומים לשטרי הדיוטות שיש לגזור בהם [דהיינו שאינו חשש "מיחלפי"].
הרא"ש המשיך להביא מדברי רבינו יונה לגבי עיון בשטרי הדיוטות בלא קריאה בפה:
"ואיכא רבוותא דאמרי שלא אסרו למנות האורחין מתוך הכתב אלא בקריאה דומיא דפיו, אבל עיוני בלא קריאה שרי.
ומסתברא לן דעיוני נמי אסור, דתניא בתוספתא כתב שתחת הצורה ודיוקנאות אסור להסתכל בהן בשבת. והלין דכתבין מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק אסור לקרותן בשבת. ואף בחול לא ידענא מי התירו שהרי נאמר ובמושב לצים לא ישב. ע"כ דברי ה"ר יונה ז"ל".
וכוונתו לשיטת ראבי"ה (ח"א סי' תשמד) בשם הרשב"ם, והובאה גם בעוד ראשונים, שאיסור שטרי הדיוטות הוא רק בדיבור בפה. ודחה זאת רבינו יונה מדקדוק לשון התוספתא "אסור להסתכל", והביאו שיטתו הרבה ראשונים.
ולדברינו ייתכן שלהסתכל בלא לקרוא יהיה אכן מותר באיסורי הקריאה משום שטרי הדיוטות, אך יהיה אסור באיסורים משום דברי הבל וקלות ראש. ולא יהיה ראיה מלשון התוספתא לגבי כתב שתחת הצורה על איסורי שטרי הדיוטות כיון שהם שני איסורים שונים. וזיל בתר טעמא, שלשקוע בדברי הבל בשבת אסור אף בעיון, אך עיסוק ב"ממצוא חפצך ודבר דבר" של חול אינו אלא בקריאה בפה. [אכן לטעם שהביא השבולי הלקט (סי' קכב) בשם אחיו מדוע לאסור אפילו קריאה בהרהור לא יהיה חילוק, וז"ל: "וכן כתב ר' בנימין אחי נר"ו דאפי' הרהור בלא קריאה אסור לפי שאי אפשר שלא ישא ויתן בדברי ענייני האגרת". אך לדברינו ניתן לתת טעם ולחלק באופן אחר וכנ"ל].
♦
נפקא מינה נוספת יש בין שני איסורי הקריאה לעניין מי שמתענג בקריאתם. שכן יש מקום להקל בקריאת דברים שאסורים רק משום כבוד השבת למי שמתענג בהם, אך אין מקום להיתר כזה בחשש של עסק במשא ומתן, וכפי שנרחיב.
כתב תרומת הדשן (פסקים וכתבים קנה): "כתבו התוס' פרק אלו קשרים (שבת קיג: תד"ה שלא) וכ"כ אשירי שם, דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת כדמוכח בירושלמי בעובדא דאימיה דרשב"י, ואפילו שאילת שלום התירו בדוחק. ומכאן יש חששא שנוהגין אדרבא בשבת טפי מבחול להתאסף ולספר שמועות מענייני מלכים ושרים וארצותיהם דהיינו שיחה בטילה. אם היו כולם מתענגים בספור השמועות לא הוי קפידא, כדמוכח בסמ"ק דמתיר לפסוע פסיעה גסה לבחורים המתענגים במרוצתם.
ונלע"ד הטעם דכיון דמתענגים בכך חשיב דבר מצוה, וחפצי שמים כדבר מצוה דמותר לרוץ בב"ה ולהרבות שיחה, דעלה קאי הסמ"ק ולדבר מצוה שרי".
ופסק השלחן ערוך (ריש סי' שא): "אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או כיוצא בו. בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו". ביאר זאת המגן אברהם: "וכן לראות. פירוש אף על פי שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' ש"ז סט"ו, מכל מקום אם הראיה עונג לו מותר לראות". ולפי ביאור זה הסיפא בשלחן ערוך היא דין נפרד, שמותר לראות כל דבר שמתענגים. אכן, המגן אברהם הביא ביאור נוסף: "והב"ח פי' דמותר לרוץ כדי לראות דבר עונג". ולפי זה הסיפא היא המשך לרישא, והיא דוגמא להיתר ריצה בשבת, אך אין זה קשור לאיסורי קריאה בשבת. הט"ז דחה את הביאור השני, ועיין מחצית השקל.
והנה, לפי החילוק שחילקנו בין איסור קריאת כתב שתחת הצורה וספרי מלחמות, לבין איסור שטרי מקח וממכר, הרי שההיתר משום תענוג יהיה רק בכתב שתחת הצורה, שיסודו משום מושב לצים, וכמו שמתירים לדבר דברים בטלים כשמתענג [כדברי התרומת הדשן], אך שטרי מקח וממכר יהיה אסור אף שמתענג, ואף לא אלו שאסרו בדומה להם כגון רשימות פרפראות לאורחים, שכן לא שמענו מעולם להקל באיסורי שבת למי שמתענג בהם, ופשוט.
ואכן, הפרי מגדים הרחיב בדברי המגן אברהם אך ורק לגבי האיסור משום "מושב לצים" שקיים בעיקרו אף בחול, וכתב: "שם נאמר כתב שתחת הצורה אסור לקרותו בשבת. ובב"י הטעם, כשטרי הדיוטות, ואף בחול בדבר מועט שרי, בשבת אסור, אבל לראות הצורה עצמה משמע דשרי. ואין הכי נמי דאם תענוג לו לראות הצורה והכתב לידע מה הוא, כי אם לא יקרא אינו יודע מה הוא ואין לו תענוג, שרינן כהאי גוונא. והכלל, כל מה שאסרו בכעין זה בשבת לחוד, אם הוא עונג לו שרי, הא מה שאסור בחול לקרות שטרי הדיוטות משום מושב לצים, וודאי בשביל עונג שבת לא התירו לו".
ובזה מיושב מה שתמהו האחרונים על המגן אברהם, איך ייתכן להתיר איסור "ממצוא חפצך" משום עונג? וז"ל שלחן ערוך הרב (קו"א שא, ב): "ומה שכתב המגן אברהם ... צריך עיון גדול היכי שרי משום עונג שבת גזרה דשמא יקרא בשטרי הדיוטות כדפרש"י ורא"ש. עיין שם ברא"ש דאיסור שטרי הדיוטות הוא ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן ג"כ איסור מקח וממכר כמ"ש התוס' ורא"ש פט"ו, ואם כן נשרי נמי מקח וממכר לצורך ענג שבת כשאי אפשר לקנות בדרך היתר בהקפה, וח"ו ישתקע הדבר, שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך חול, כגון שלא יהא דיבורך (עיין סי' ש"ז ס"א בהג"ה) והילוכך בשבת כבחול, דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול, אבל שאר כל האיסורים היוצאים מפסוק זה אם תשיב כו' אפילו הגזרות שגזרו חכמים בשבילם לסייג פשיטא דלא דחינן להו משום מצות ענג שהיא מצוה הבאה בעבירה. וכל שכן להרמב"ם דס"ל בשטרי הדיוטות שמא ימחוק, עיין ט"ז סי' ש"ז דאסור אף בכתב שתחת הצורה אף אם מתענג כי שמא יבא לקרות בשטרי הדיוטות ולמחוק. הילכך מחוורתא כפשט לשון הסמ"ק וכמ"ש הב"י (וב"ח) ואליה רבה".
ואכן, לדברינו צודקים דברי שלחן ערוך הרב אך אין בהם משום קושיא על המגן אברהם, שכן יסוד האיסור בדיוקנאות אינו משום "ממצוא חפצך", שבו אין שום מקום להתיר כשמתענג, אלא טעם האיסור הוא משום שהם דברי הבאי וקלות דעת, ואם מתענג שפיר הוי מצווה ולא מושב לצים. ודוק. ואכן, בשטרי מקח וממכר והדומים להם אין את ההיתר של עונג שבת.
וכך פסק הגרי"ש אלישיב (כפי שהביא בשמו הגר"נ רוטנברג מח"ס שבת היום, בנתיבות ההלכה ב עמ' 29): "הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי לגבי קריאת עיתונים שאם יש עונג בקריאתם אפשר להקל לקרוא דברי חולין, ומשא ומתן אסור לקרוא".
[וכאן המקום להעיר שלטעם האיסור בשטרי הדיוטות משום שמא ימחוק (כמו שהביא השלחן ערוך הרב הנ"ל את שיטת הרמב"ם הידועה בפרק כג מהל' שבת הי"ט) אין מקור לאסור בספרים מודפסים, שבהם אין מוחקים, כמו שהעיר הגרי"ש אלישיב, הו"ד בספר אשרי האיש הל' שטרי הדיוטות. אך לטעם האיסור משום "ממצוא חפצך" אין סברא להקל בדפוס].
♦
את ההבחנה בין שני איסורי הקריאה אנו מוצאים גם לגבי היתרו של הרמ"א לגבי שטרי הדיוטות הכתובים בלשון הקודש, שלא נאמרו בשטרי מקח וממכר והדומים להם, אלא רק באיסורי הקריאה משום מושב לצים.
הבית יוסף (שז) הביא את דברי הראשונים הנ"ל בעניין קריאת ספרי מלחמות:
"וכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קטז: ד"ה וכ"ש) דאותן מלחמות הכתובות בלשון לעז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהם דלא גרע מכתב שתחת הצורה ואפילו בחול לא ידע ר"י מי התיר דהו"ל מושב לצים. וכיוצא בזה כתב הרא"ש בפרק שואל (שם) בשם ה"ר יונה וזה לשונו והלין דכתבי מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק אסור לקרותן בשבת ואף בחול לא ידענא מי התירו שהרי נאמר (תהלים א א) ובמושב לצים לא ישב"
ומהמילים "בלשון לעז" דייק הדרכי משה, שבכתובים בלשון הקודש אין איסור:
"ויש לדקדק מדבריהם דלא נאסר לקרות בשטרי הדיוטות אלא כשכתובים בלשון לע"ז אבל אם כתובים בלשון הקודש מותר לקרות בהן דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה. אבל לא נראה כן ממה שאכתוב בסמוך לדעת מקצת רבוותא דאסרו לקרות בספרי חכמות חיצוניות אף על גב דמסתמא הם כתובים בלשון הקודש. מיהו נראה מאחר דאינו אלא איסור דרבנן דיש לסמוך אדקדוק דברי התוספות לקרות בהן כשהן כתובים בלשון הקודש. ולכן נוהגין גם כן לקרות בספרי החכמות בשבת.
ואפשר דאף הרמב"ם והר"ן והמגיד משנה לא אסרו אלא בימים הראשונים שהיו כותבים כל הפירושים והחכמות בלשונות אחרות, כמו שידוע מספרי הרמב"ם שהוצרכו להעתיק אחר כך, אבל בלשון הקודש נראה דשרי. וכו'. כן נראה לי".
וכן פסק בהגהתו לשלחן ערוך (סעיף טז): "ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש שרי".
והקשה הב"ח:
"כתב הרב בהגהת שלחן ערוך דספורי מלחמות שכתובים בלשון הקדש שרי לקרותן בשבת, ודקדק כך ממה שכתבו התוספות בפרק כל כתבי (דף קי"ו) בד"ה וכ"ש וז"ל מיהו אותן מלחמות הכתובים בלעז נראה לרבינו יהודא דאסור לעיין בהם וכו', ומביאו בית יוסף, דמשמע דוקא בלשון לעז אבל לשון הקדש הלשון בעצמו יש בו קדושה ויש ללמוד מן הלשון הצח כמה דברים שרי. וכו'.
מיהו נראה לפע"ד דלשון הפוסקים לא משמע הכי אלא כל שטרי הדיוטות ומלחמות אפילו כתובים בלשון הקדש אסור לקרות בהן. והא דנקטו התוספות מיהו אותן מלחמות הכתובים בלעז וכו' לא באו אלא להורות מקום האיסור והוא דדוקא אותן מלחמות של מלכי האומות זה עם זה שחיברו האומות בלשון לעז הוא דאסור אפילו היו מעתיקין אותן מלשון לעז ללשון הקדש כיון דאינן אלא שטרי הדיוטות ממש, מה שאין כן ספר יוסיפון וספר דברי הימים של רבי יוסף הכהן וכיוצא בהן דיש ללמוד מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים אפילו העתיקם ללשון לעז מותר לקרות בהן.
ועוד אפשר לומר דנקטו התוספות לעז משום דכתבו בסוף דבריהם ואפילו בחול לא ידע ר"י מי התיר דה"ל מושב לצים עכ"ל, דכשכתובים בלשון לעז דוקא ה"ל מושב לצים דאלו היו כתובים בלשון הקדש לא ה"ל מושב לצים ואינו אסור אלא בשבת.
והכי נקטינן דכל שטרי הדיוטות וספורי מלחמות אפילו כתובים בלשון הקדש אסור לקרות בהן בשבת דלא כהרב בהגהת שלחן ערוך נ"ל".
הרי שהב"ח צידד שאכן סיפורים בלשון הקודש אינם מושב לצים בחול, אך בשבת עדיין אין ראיה להתיר, וכפשטות לשון הפוסקים.
אמנם לעניינו נראה שכל התירו של הרמ"א אינו אלא בסיפור מלחמות וכתב שתחת הצורה, שהם משום מושב לצים ודברי הבאי, ואם הם כתובים בלשון הקודש יש סברא לומר שיש בהם קדושה בעצם ואינם דברי הבל וליצנות. אך שטרי מקח וממכר והדומים להם בוודאי אסורים אף בלשון הקודש. וכן כתב המשנה ברורה בשם הפרי מגדים: "אבל בלשון הקודש וכו' - דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה, ולפי זה גם אגרת שלום הכתובה בלשון הקודש שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה, אך שטרי חובות וחשבונות גם להרמ"א אסור אפילו בלשון הקודש [פמ"ג]".
וכן נראה פשוט שאיסור המשנה "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב", הוא אף בלשון הקודש, ורק על ספרי מלחמות דיבר הרמ"א[3].
♦
את החילוק האחרון בין שני איסורי הקריאה בשבת, נביא לגבי הלכה מחודשת שהסכימו לה כמה אחרונים, ולפיה אין איסור קריאה אטו שטרי הדיוטות בספרים העומדים לקיום אלא רק במעין שטרות ודפים ופנקסים, וכפי שנרחיב להלן. ועל פי הנ"ל נראה שייתכן להקל בזה במה שגזרו אטו שטרי הדיוטות של מקח וממכר, כיון שיש חילוק בין ספרים מודפסים העומדים לקיום לבין שטרות של משא ומתן וענייני מסחר, אך לא בדברים שאסורים משום מושב לצים בשבת, ולכן ספרי מלחמות יהיו אסורים אף אם אינם דומים לשטרי הדיוטות.
כתב הגרא"ז מרגליות בספרו שערי אפרים (פ"י סע' לג בפתחי שערים): "הנה בענין לקרות מתוך הכתב הנפטרים שצריך להזכיר, צ"ע אם מותר לעשות כן ביו"ט". יסוד השאלה הוא כמובן מאיסור שטרי הדיוטות, והנה לאחר שהציע כמה צירופים להקל על פי דברי גדולי הפוסקים הוסיף:
"ומכל מקום נראה לי שיש לכתוב בספר ויקרא מתוך הספר, דאע"ג דאמרינן דגם טבלא ופנקס מחלף בשטרא מכל מקום עכ"פ יש להקל טפי מקורא מתוך לוח נייר שרושם עליו.
וגם י"ל דדוקא טבלא ופנקס שרושם הדברים לשעתם מיחלף בשטרא, מה שאין כן בזה שהוא כותב לעצמו תוך ספר הוא לקביעות לזכור למועדים לשנים הבאות אין זה דומה לשטרות ולא מיחלף".
בתחילת דבריו כאן הוא לומד מסוגיית הגמרא בדף קמט. שיש סוגי כתיבות שאינם מתחלפים בשטרי הדיוטות. שהרי הגמרא נושאת ונותנת בשאלה האם כתב על קיר, שקוע או בולט, וכתב שעל טבלה ופנקס, עלולים להתחלף לבני אדם בשטרות, משמע שלא כל סוג כתב מתחלף בשטרות, ואם כן גם כתב שעל ספר לא מיחלף בשטרות. אך הוסיף בזה גם סברא, שכן שטרות מטבען הם דברים העומדים לשעתן לצורכי המסחר או ההלוואה, ושונים מספרים שעומדים לקביעות לשנים הבאות, ולכן ספרים ושטרות אינם דומים ומתחלפים זה בזה.
את ההיתר להלכה הביאו הגר"ב זילבר בספרו אז נדברו (ח"ב סי' י) "די"ל רק באגרת דדומה לשטר גזרה אטו שטרי הדיוטות משא"כ ספר אינו דומה כלל לשטר". וכן הגרי"ש אלישיב, כפי שמסרו רבים מתלמידיו בשמו (וראה למשל בארחות שבת פרק כב הערה רכ).
ההיתר הוא כמובן רק בדברים שהם אטו שטרי הדיוטות ולא בענייני מקח וממכר עצמם שאסורים אף בספר, כלומר ספרי הדיוטות יהיו אסורים לכולי עלמא. ולדברינו כאמור ההיתר לא יהיה נכון אף בספרי מלחמות וכתב שתחת הצורה, שלא נאסרו אטו שטרי הדיוטות של מקח וממכר אלא משום מושב לצים וקלות ראש בשבת (ותתיישב בזה הערת הארחות שבת שם על השערי אפרים מספרי מלחמות וספרי חכמות).
בכל דברינו עד עתה עמדנו בעיקר על החילוק בין שני איסורי הקריאה בשבת והנפקא מינה ביניהם, וכפי שהעלנו בדברי התוספות. אמנם עדיין המלאכה רבה בחשבון ודקדוק דברי הפוסקים להלכה בכל פרט ופרט בסוגיא זו, ולא עליך המלאכה לגמור.
♦ ♦ ♦