יד בנימין
הבנת מהות מלאכת לש, ובירור גדרי גיבול בדבר שאינו ב"ג [חלק ב']
שיטות ראשונים נוספות[2] בהגדרת לישה בדבר שאינו ב"ג - ג. שיטת הריטב"א והרי"ד (מה"ב) * ד. שיטת המאירי * ה. שיטת התוס' והרא"ש * ו. סיכום השיטות להלכה במחלוקת אביי ורב יוסף בדעת ריב"י * ז. בירור הגדר התחתון בדבר שאינו ב"ג
ג. שיטת הריטב"א והרי"ד (מה"ב)
הקדמה
הריטב"א[3] והרי"ד הבינו גם הם כמו הרמב"ם שסוגיית הגמ' בנידון של מורסן משמעותה שאין במורסן איסור דאו'. אך מצד שני הם לא קבלו את האפשרות המחודשת שהסוגיות (שבת יח קנה וביצה לב), חלוקות (וכידוע לרמב"ם גישה מיוחדת ביחס בין סוגיות בש"ס ואכמ"ל). ולכן הם ביארו באופן מחודש כך שהסוגיות לא יסתרו.עוד מתחדש בדברי הריטב"א והרי"ד ביאור ברור יותר מדוע קיימת לישה בשריית דיו, מה שלא פורש בשאר כל הראשונים (וצ"ב מדוע).
ובאופן כללי שיטתם היא שיש מלאכת לש בשריית דיו וסממנים, ואף שנעשית בכך עיסה רכה. ויש גם מלאכת לש בלישת קמח לעיסה. והם מאריכים להסביר מדוע במורסן לא קיימת הלישה שקורית בדיו, ומדוע לא קיימת הלישה שקורית בקמח.
וכן דנים שניהם בשאלה האם אפר דומה לקמח או דומה למורסן, ונקודה זו היא נקודת המחלוקת המרכזית ביניהם, וכמו שיתבאר.
♦
דברי הריטב"א
והריטב"א כתב וז"ל (קנה:): ומשמע ודאי דאפילו לרבי ליכא איסור תורה בנתינת מים למורסן מדלא קתני חיוב חטאת במורסן כדקתני גבי קמח. והטעם דכיון דמורסן לאו בר גיבול הוא שאין עושים ממנו לעולם עיסה אין בגיבולו חיוב חטאת אלא איסורא דרבנן דגזור אטו קמח, וכו'. והא דאמרינן הכא[4] דבמורסן כיון דלאו בר גיבול הוא הוי קיל טפי דאפילו בגיבולו ליכא חיוב חטאת לר' יוסי בר יהודה, ואילו התם אמרינן דדיו כיון דלאו בר גיבול הוא הוי חמיר טפי דמחייב בנתינת מים בלחוד, י"ל דלא דמי דאילו מורסן אין דרך העולם לשרותו אלא לגבלו[5], וכיון דכן אין לחייב בו חיוב חטאת דהא לא דמי ללישה דהוי במשכן דהיינו שריית סממנין, פי' לישת לחם לא היתה במלאכת המשכן. ואפ"ה בעי ר' יוסי בר יהודה גיבול קמח ואף על גב דלא הואי בסממנין דמשכן, משום דבקמח היינו אורחיה, אבל בדיו וסממנין אף על גב שאין דרך בני העולם לגבלו איכא בשרייתו חיוב חטאת כי היא המלאכה שהייתה במשכן, ע"כ. ובהמשך דבריו כתב שבאפר יש שני שימושים בעירוב עם המים, שימוש אחד היה ע"מ להכין בורית, והיו שורים את האפר במים, וכמו שעושים בדיו וסממנים. ושימוש אחר היה ע"מ לטוח בו, ואז היו נותנים מים ומגבלים. ובשני השימושים יש איסור לישה מה"ת[6].♦
אפשרות לביאור דברי הריטב"א ביחס בין שריית וגיבול מורסן לשריית דיו
והנה צריך להבין על איזה מציאות הריטב"א דן בשאלת היחס בין מורסן לדיו, האם הוא דן על מורסן ששורה אותו, דהיינו שנותן מורסן בתוך די הרבה מים והמורסן נימוח שם, או על מורסן שמגבל, דהיינו שעושה אותו למעין דייסא עבה (אך לא עיסה).ואם הוא דן על מורסן שמגבל אותו, לא ברור מה כוונתו לומר שאין דרך העולם לשרות מורסן ובגלל זה פטור, הרי אנו לא דנים על שריית מורסן כלל. ואם דן על השריה, סוף לשונו לא ברורה: 'דהא לא דמי ללישה דהוי במשכן דהיינו שריית סממנין', מדוע לא דמי, הרי אנו דנים בדיוק על אותה פעולה של שריה. והיה צ"ל שלא חייב אע"פ שדומה למה שהיה במשכן, כיון שאין הדרך לעשות כך.
ואולי כוונתו לדון על מורסן שמגבל, ומש"כ שאין דרך העולם לשרות מורסן, עיקר כוונתו לומר שבפועל אנו מדברים על גיבול ולא על שריה. אלא שהוסיף לדייק ולומר שאין דרך העולם לשרותו, דהיינו, שגם אם מאן דהו ישרה את המורסן לא יהיה בזה חיוב. דהבין הריטב"א בפשט הגמ' שלעולם אין חיוב במורסן, בין בגיבול ובין בשריה. [ואולי הבין כך מפני שהמשנה והברייתא מדברות על נתינם מים בלי גיבול, ויתכן שהוא הבין שזה כולל גם מציאות של שריה].
ועדיין לא נחה דעתנו בפשט הריטב"א, דהדברים חסרים ומעורפלים וק"ל. ובמהדורה קמא התבארו ג' הבנות אחרות בדברי הריטב"א, וגם בהם התקשינו, וצ"ע.
♦
הערה על הריטב"א שמצינו שריה במורסן
ויש להעיר על מש"כ הריטב"א שאין דרך בני האדם לשרות מורסן אלא לגבלו, מדברי המשנה בפסחים (לט:) שאוסרת לשרות מורסן לתרנגולים בפסח מפני חשש חימוץ, ומשמע שהייתה דרך לשרות להם מורסן[7], וצ"ע.♦
ניסיון להבין את הסבר הריטב"א לחלק בין מורסן לקמח
ומבואר בדברי הריטב"א שהסיבה שמורסן אינו דומה לקמח היא מפני 'דכיון דמורסן לאו בר גיבול הוא שאין עושים ממנו לעולם עיסה, אין בגיבולו חיוב חטאת'. ויש להסתפק בכוונת דבריו בהבנת המציאות במורסן: א. האם כוונתו לומר שטכנית א"א ליצור ממורסן עיסה כמו קמח (דאין הוא נדבק היטב) ולכן אין בו חיוב חטאת. ב. או שמא סובר הריטב"א שאפשר ליצור עיסה ממורסן כמו קמח, אלא שבפועל אין הדרך לעשות ממנו עיסה. ולאפשרות זו יש שתי הבנות מדוע אין חיוב בגיבול, מה כוונת הריטב"א במילים: 'והטעם דכיון דמורסן לאו בר גיבול הוא שאין עושים ממנו לעולם עיסה אין בגיבולו חיוב חטאת'. לכאורה נראה שכוונתו במילים 'אין בגיבולו חיוב חטאת' היא לגיבול עליו הוא מדבר קודם, דהיינו לגיבול שלא נעשה עיסה. דדוחק לומר שאומר שלעולם לא עושים עיסה, ולכן אין ב'גיבולו' חיוב חטאת הכוונה לגיבול שאומר שלעולם לא רגילים לעשות אותו. ועוד, שאם נבין שכוונתו לבאר את הגיבול שלא רגילים לעשות, יוצא שלא הסביר לנו הריטב"א מדוע אין חיוב לש בגיבול הרגיל במורסן (ונצטרך לתת בזה טעמים מעצמינו), וזה לא נראה.וא"כ יוצא, לפי ההבנה המציאותית שנראית יותר (כמו שיתבאר בסמוך), שהמורסן נעשה עיסה, שלא ביאר לנו הריטב"א מה הדין היכא שגיבל באופן שאין דרך העולם לגבלו.
ויוצא שביאר לנו הריטב"א שכיון שלא עושים מהמורסן עיסה אין בו חיוב חטאת. ובפשטות נראה שלריטב"א הייתה סבורה פשוטה שדווקא עירוב מוחלט של הלח והיבש והפיכתו לדבר אחר לגמרי נחשב לישה, אך בפעולה של 'עירוב בעלמא' כך שהמורסן לא משתנה כ"כ, ולא נהיה לעיסה, כבר לא דומה לדיו ולקמח.
♦
במקום אחר בריטב"א נראית הבנה אחרת
איברא, שבהמשך דברי הריטב"א כתב לבאר את ההבדל בין אפר לטוח למורסן, וז"ל: דהא לא דמי למורסן כפי מה שפירשנו, דמורסן לאו אורחיה בשום גיבול, ואילו אפר אורחיה בגיבול לפעמים לטוח בו תנורים וקדרות ע"ג כירה, ע"כ. והנה האפר נעשה עיסה, ואינו רק עירוב בעלמא, ומבואר שהריטב"א טוען שאין לדמות ביניהם מפני שאין הדרך לגבל מורסן, ומשמע שזה גם במציאות שהמורסן נעשה עיסה כמו האפר, יעויין בזה היטב. וזה סותר למה שהתבאר קודם, שנראה שהריטב"א לא מסביר כלל מה הדין אם עושה מהמורסן עיסה, אלא רק מה הדין אם מערב את המורסן ולא עושה עיסה.עוד יש להעיר על מה שמשמע מדברי הריטב"א קודם שהפטור במורסן הוא מפני שבפועל לא עושה ממנו עיסה, שקשה אם רק זה הטעם מדוע לרבי אין חיוב, דלכאורה בנתינת המים על מורסן ועירובם נעשה יותר עיסה מאשר מה שנעשה בנתינת מים על קמח בלי עירוב. ולכן מוכרחים לכאורה לומר שיש פטור גם באופן שיעשה עיסה.
♦
סיכום הטעם שאין לחייב במורסן כמו בקמח
ולפי האמור עולה שקיימת אי בהירות בדברי הריטב"א מה טעם החילוק בין מורסן לקמח, ונראה שיש בדבריו שני נימוקים. כאשר אדם מכין מורסן בדרך הרגילה, דהיינו שלא נעשית עיסה, בזה פשיטא ליה לריטב"א שאין חיוב, וטעם הדבר יתברר בסמוך. ואם אדם מכין מורסן לעיסה נראה שטעם הפטור הוא מפני שאין הדרך לעשות כן. והדברים נשארו עמומים וחתומים בפשט דברי הריטב"א, וה' יאיר עיננו.♦
דיוקים בלשונות הריטב"א האם המורסן יכול להיות עיסה
ובתחילת דבריו כתב הריטב"א: 'אבל מורסן דלאו בר גבול הוא שאין דרך לעשות ממנו עיסה', ומשמע כאפשרות המציאותית השניה. ובהמשך נקט הריטב"א שיש חיוב דאו' בגיבול אפר לטוח, וכתב שהוא שונה ממורסן וז"ל: דהא לא דמי למורסן כפי מה שפירשנו, דמורסן לאו אורחיה בשום גיבול, ואילו אפר אורחיה בגיבול לפעמים לטוח בו תנורים וקדרות ע"ג כירה, ע"כ. וגם מכאן משמע שאין הבדל מבחינה טכנית בין מורסן לאפר, ושניהם יכולים להיות עיסה, וההבדל הוא שבאפר היה דרך לפעמים לעשות עיסה. ומכאן משמע כאפשרות המציאותית השניה, ומשמע כהבנה השניה באפשרות השניה, שגם היכא שיוצר עיסה אין חיוב. וכל ההבדל בין מורסן לאפר הוא לא מצד התוצאה, אלא מצד הדרך.אמנם בהמשך דבריו כתב הריטב"א לגבי קמח קלי וז"ל: ואין עושין ממנו עיסה שאינו בן גיבול לעשות ממנו ככרות, ואין בגיבולו אלא איסורא דרבנן דגזרינן משום גיבול הקמח כדגזרינן במתניתין גבי מורסן, ע"כ. ומהלשון שאינו ב"ג לעשות ממנו כיכרות משמע שטכנית א"א לעשות ממנו כיכרות, ולא רק שאין הדרך. ואולי אפשר לדחות שבאמת בקמח קלי לא הייתה אפשרות טכנית ליצור עיסה, אך במורסן הייתה אפשרות כזאת. ועוד אולי אפשר לומר שבאמת כיכרות א"א לעשות אלא רק מקמח, אך עיסה כן אפשר. והריטב"א מסביר שלא היו עושים עיסה, אע"פ שאפשר לעשות עיסה, מפני שא"א לעשות מהעיסה הזו כיכרות, אך לעולם קמח קלי נעשה עיסה, וכמו מורסן.
♦
נראה לומר שאפשר לעשות עיסה ממורסן ולעולם אין במורסן חיוב לש
ונראה שיש לנקוט בדעת הריטב"א כהבנה שאפשר ליצור עיסה. ראשית, מבואר בדברי הריטב"א שאפר לטוח נחשב עיסה. ולפי הידוע לנו כעת במציאות מורסן נעשה לעיסה טובה יותר מאשר אפר. ויעויין בהמשך דברי התוס' ועוד, שמורסן מתגבל יותר טוב מאפר. וצ"ל כך בדעתם גם בקמח קלי, כמו שיתבאר. ויעויין עוד באות ז באריכות יותר לגבי המורסן. ונראה שבמציאות הקמח קלי ג"כ מתגבל טוב יותר מאפר (ולא נבדק).ונראה שיש לנקוט בדעת הריטב"א שגם אם אדם יעשה עיסה מהמורסן והקמח קלי לא יהיה בזה חיוב, הן מצד פשטות ורהיטת כל דבריו שאין חיוב במורסן. והן מצד שהוא נוקט כך גם בדעת רבי. ויצא דבר משונה, שאף שרבי מחייב תמיד בנתינת המים, מ"מ במורסן כיון שאין הדרך לעשות ממנו עיסה פטור, ואם יעשה עיסה יתחייב.
♦
ביאור סברת הריטב"א
ויש לברר את סברת הריטב"א מדוע אין חיוב בגיבול מורסן באופן שלא עושה ממנו עיסה. ובהקדים נראה שהדרך במורסן הייתה לתת בו מים ולערבו, כך שהמים יגיעו לכל חלקי המורסן ולא יישאר יבש. אך לא היו יוצרים ממנו עיסה (כגון ע"י פעולות של לישה, דהיינו דחיסה וכיווץ).וצריך להבין, הרי לדעת הריטב"א לא הייתה לישת עיסה במשכן, אלא רק שריית דיו. ועשיית עיסה נלמדה מדיו, וא"כ מה בכך שהמורסן לא נעשה עיסה כמו בקמח. וכמו שלמדו קמח מדיו, כך יש ללמוד גם מורסן (שלא עושה ממנו עיסה).
ואם היינו סוברים שיסוד החיוב בלש הוא מצד האיחוד היה ניתן לומר שדווקא 'עיסה' דומה לדיו, כיון שנוצר ממנה דבר מאוחד, משא"כ במורסן, שלא היו עושים ממנו עיסה. ואם יעשו ממנו עיסה יהיה פטור אף שנעשה מאוחד, כיון שאין הדרך לעשותו עיסה. אך התבאר באות ב' שלא נראה לומר כן. וגם בדברי הריטב"א עצמו לא כ"כ משמע כך, דאם זו היה סברתו מדוע אמר שאין שאין חיוב במורסן (כלומר מורסן שמערבב עם מים) כיון שלא דומה למה שהיה במשכן, דהיינו שריית סממנים, היה צ"ל בפשטות שהוא כיון שאותו מורסן לא מתאחד[8]. ועוד, שהריטב"א מחייב באפר לבורית, ולכאורה כל העניין הוא שהמים יקבלו טעם מהאפר, ואין כל עניין באיחוד של האפר, ויתכן אף שהאפר שוקע למטה, ולכן לא מסתבר לומר שמהות המלאכה היא האיחוד.
ואולי הריטב"א הבין שכדי לחייב בלש צריך שיצור דבר חדש, כמו בסממנים ששורה אותם בנוזל ויוצר צבע. והבינו חז"ל שה"ה גם באבקות וקמחים שלש ויוצר מהם עיסה. אך פעולה שאינה יצירת עיסה אלא עירוב בעלמא, ובעצם אין כוונת האדם כלל ליצור דבש חדש אלא רק שהמורסן יהיה לח יותר ואכיל לבהמות, לא נחשב לישה.
או אולי באופן אחר, שאין הנק' מצד כוונת האדם ליצור דבר חדש, אלא שהתוצאה עצמה (מבחינה חיצונית) היא גרועה והמורסן לא משתנה כ"כ לדבר אחר לגמרי, כמו קמח שנעשה עיסה. וזה גם שונה מדיו וסממנים ואפר לבורית.
ויותר מסתבר כהבנה השניה, כיון שהריטב"א סתם שאין חיוב לש כשלא עושה עיסה, מסתבר שהסברא פשוטה יותר.
♦
ביאור דין קמח קלי וקושי בפטור בעיסה רכה
וצריך לומר שגם גיבול של קמח קלי שלא היו עושים ממנו עיסה, אלא רק מערבים את הנוזלים בתוכו לא נחשב יצירה חשובה ולא נלמד מדיו. ולפי האמור הטעם הוא או מפני שאין כוונת האדם ליצור דבר חדש אלא הוא עושה מעשה עירוב בעלמא. או שהתוצאה עצמה אינה שונה כ"כ בין שלב הקמח קלי לשלב העיסה (דייסא), ולא דומה לדיו ולקמח.אך יש לדון, כשאדם עושה עיסה רכה מה טעם הפטור, הרי זה כבר דומה יותר בתוצאה לדיו, דאמנם יתכן שהדיו נוזלי יותר, אך אכתי לא ברור מדוע היצירה שונה כ"כ ביניהם. ורק אם נאמר את ההסבר הראשון, שאין כוונת האדם ליצור דבר חדש, יהיה מובן. אך הסבר זה עלום מאוד, דמי קובע מהו דבר חדש ומה לא, והרי"ד והריטב"א השוו מעצמם בין דיו וסממנים לאפר, ומניין להם שאפר נחשב דבר חדש וחשוב.
ושמא י"ל שהרי"ד והריטב"א סוברים שהחיוב בסממנים הוא דווקא במציאות שאדם שורה יבש כדי ליתן טעם במים, וכל מציאות שמערבים מים ביבש כדי להטעים את היבש שייכת כבר ללישת קמח, וצ"ע.
♦
ביאור הסברא מדוע אין חיוב בהכנת עיסה ממורסן
ובביאור הטעם מדוע אין חיוב בלישת עיסה ממורסן אפשר להבין בשתי אפשרויות. אפשרות ראשונה פשוטה, דעצם זה שאין דרך המלאכה בדבר גורם לכך שלא שייכת בו המלאכה. ואף שהיה צד להגדיר שהוא עשה את המלאכה אלא שהוא מעין מקלקל, סובר הריטב"א שאין בזה כלל מלאכה[9].ואפשרות אחרת ע"פ ההבנה שכדי להתחייב משום לש צריך ליצור דבר חדש, אפשר שגם כשאדם עושה ממורסן בצק, כיון שאין בזה תועלת וחשיבות לא נחשב דבר חדש ולא מתחייב משום לש.
♦
שיטת הרי"ד
והרי"ד (פסקי רי"ד יח. תוס' רי"ד קנה:) כתב וז"ל: ונראה לי לתרץ דשני מיני גיבולין הם, דגיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה, וכיוצא בו גיבול דעפר עושין ממנו עיסה לבניין. וגיבול דיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם במים, ע"כ. ונראה שכוונתו לומר שיש שני סוגי חיובים במלאכת לש, האחד שיוצר עיסה, והאחד ששורה את היבש במים כדי ליתן טעם במים. ובסמוך כתב שבשריית אפר לבורית יש חיוב כמו בדיו, ונראה פשוט שכיון שהמטרה בשריית הדיו והסממנים לא הייתה יצירת עיסה אלא נתינת הטעם במים, לא אכפת לן כלל שלא נעשית עיסה עבה אלא רכה או נוזל גמור.♦
חילוק הרי"ד בין דיו למורסן
ובחילוק בין דיו למורסן כתב הרי"ד וז"ל: ולא דמי גיבול דדיו וסממנין דאמרינן לאו בר גיבול הוא, לגיבול דמורסן דלאו בר גיבול הוא. דתנן בשילהי מסכתין ונותנים מים על גבי המורסן אבל לא גובלין, פירוש גזרינן גיבול דמורסן אטו גיבול דקמח, אבל נתינת מים דמורסן לא גזרינן אטו נתינת מים דקמח, דנתינת מים דקמח אינה אסורה אלא שמא יגבל, דהוי חיוב חטאת, אבל גיבול דמורסן אין בו חיוב חטאת דלאו בר גיבול הוא, לא דמי דיו למורסן, דבודאי בגיבול דמורסן ליכא חיוב חטאת, שאין דרך העולם לגבלו כלל. אבל דיו אף על פי שאין דרך העולם לגבלו, בשרייתו איכא חיוב חטאת, שהיא הלישה שהיתה במשכן, ע"כ. ומבואר בדבריו שאין חיוב בגיבול המורסן כיון שאין הדרך לגבלו. וצריך להבין מה הכוונה שאין הדרך לגבלו, הרי מבואר בכל הסוגיה שהיו מגבלים את המורסן. ונראה שכוונתו למה שהגדיר בר גיבול: 'שדרך העולם לגבלו לעשותו עיסה לעשות ממנו כיכרות'. ואת המורסן היה מערבים ולא עושים עיסה.ועוד צריך להבין מדוע לא נחייב במורסן כמו החיוב בשריית הדיו, ומה בכך שלא היו מורסן במשכן. ונראה שהרי"ד לא טרח כלל להסביר זאת כיון שבמציאות כלל לא היו שורים מורסן אלא מגבלים אותו (כלומר מערבים ויוצרים מעין דייסא). ומסתבר שאם שורים אותו כדי שיתן טעם במים אין לחייב, כמו שאין לחייב במורסן שיעשה ממנו עיסה כיון שאין הדרך לעשותו עיסה, כמו שהתבאר בדברי הריטב"א.
ניסיון להבין את החילוק בין מורסן לקמח
ובחילוק בין מורסן לקמח יש להקדים שיתכן שעיקר הביאור של הרי"ד בזה לא נמצא לפנינו, דהוא כתב וז"ל (תוס' קנה:): מאוד פירשתי יפה במהדורא תנינא דקמח דבר גיבול הוא איכא חיוב חטאת ומורסן דלאו בר גיבול הוא ליכא חיוב חטאת, ע"כ. ויתכן שהרחיב שם יותר. ומצינו כמה לשונות של הרי"ד בזה, דז"ל בפסקים (קנה:): דאין חיוב אלא גבי קמח דהוא בר גיבול ועושין ממנו עיסה, אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא, שאין עושין ממנו עיסה, אין בגיבולו חיוב חטאת, ע"כ. ומעי"ז כתב גם לגבי קמח קלי: ואין עושין ממנו עיסה, שאינו בר גיבול לעשות ממנו ככרות, ואין בגיבולו אלא איסור דרבנן, ע"כ. ופשטות דבריו נראה שמדבר בפועל על מציאות שלא עושה עיסה, ולרי"ד כמו לריטב"א יש סברא פשוטה שכשלא עושה עיסה אין חיוב לש.איברא שגם ברי"ד יש לכאורה הכרח לומר שגם אם יעשה עיסה אין חיוב, כיון שהוא נוקט שגם לדעת רבי אין חיוב במורסן, וכטענה שהועלתה לעיל בדברי הריטב"א. עוד יש להעיר מלשון הרי"ד: ולא דמי גיבול דדיו וסממנין דאמרינן לאו גיבול הוא לגיבול דמורסן דלאו בר גיבול הוא, דבוודאי בגיבול דמורסן ליכא חיוב חטאת שאין דרך העולם לגבלו, ע"כ. ופשטות לשונו מורה על כך שהטעם שאין חיוב לש הוא מפני שאין הדרך לגבל, דהיינו, שההבדל הוא לא מצד התוצאה, אלא התוצאה היא אותה תוצאה והפטור הוא מפני שאין הדרך (יעויין היטב). עוד יש להוכיח מדברי הרי"ד שבאפר לטוח אין חיוב לש ומדמה אותו למורסן, והרי באפר אנו מדברים על מציאות שעושים ממנו עיסה. ובהכרח שסברת הרי"ד היא שעצם זה שאין הדרך לעשות עיסה, אז גם כשבפועל עושה עיסה יהיה פטור.
וסיכום הדברים נראה שהעמימות שהתבארה לעיל בריטב"א קיימת ג"כ ברי"ד, יעוי"ש. סיכמנו את הדברים, וה' יאיר עיננו.
♦
דברי הרי"ד שבאפר לטוח אין איסור תורה של לש
ובנקודה מרכזית אחת חולקים הרי"ד והריטב"א, דהרי"ד סבור שאין איסור תורה באפר שמכינו לטוח, ובניגוד לריטב"א, וז"ל: וקשיא לי, כיון דאפר לאו בר גיבול הוא, היכי סליק אדעתיה דרב יוסף דהאי אפר אפר ממש הוא ומיחייב עליו חטאת, ומאי שנא ממורסן האפר. ותו, דהא במסכת ביצה בפרק המביא אמרי' קיטמא שרי, ופירש המורה מותר להטיח ולגבל בו כדי להטיח בו תנורו ביום טוב, משום דאפר לאו בר גיבול, ולפי שעה הוא עושה כדי שלא יצא חומו, ע"כ. וביאר בהמשך שהחיוב באפר הוא דווקא שנעשה לבורית[10].♦
בירור המחלוקת בין הרי"ד לריטב"א באפר לטוח
וכאמור לעיל הריטב"א נחלק בזה על הרי"ד וכתב שאין לדמות אפר לטוח למורסן, וז"ל: ואף על פי כן אינו מחוור, דהא לא דמי למורסן כפי מה שפירשנו דמורסן לאו אורחיה בשום גיבול ואילו אפר אורחיה בגיבול לפעמים לטוח בו תנורים וקדרות ע"ג כירה, ע"כ. ולכאורה טענתו צודקת וצריך להבין מדוע הרי"ד לא סבר כך, ומה יענה על טענתו.וביתר ביאור, בשלמא בתחילת הבנתו של הרי"ד שהגמ' בדף יח מדברת על אפר לטוח, קושייתו מובנת, דהגמ' עצמה אומרת שהאפר אינו ב"ג, ולדעת הרי"ד מפורש בדף קנה שדבר שאינו ב"ג אין בו איסור תורה. ולכן בהכרח לומר שאף שהיו מעט שמגבלים את האפר, חז"ל קבעו לנו שהוא אינו ב"ג. אך מסקנת הרי"ד היא שהגמ' כלל לא מדברת על אפר לטוח אלא על אפר לבורית, וא"כ שוב היה לרי"ד לחזור להבנה הפשוטה שלעולם אפר לטוח הוא ב"ג, וכמו שטען הריטב"א.
ונראה שיש שתי סיבות לכך שהרי"ד נשאר בזה שבהכרח אפר לטוח אינו ב"ג - סיבה ראשונה, דאם אפר לטוח נחשב ב"ג, לא מובן מה הוכיח רב יוסף לאביי מהברייתא לגבי אפר, דלעולם אימא לך שמדובר באפר לטוח ולא באפר לבורית (וכבר הוקשה כן לעיל בהערה ע"ד הריטב"א יעוי"ש). וסיבה שניה היא מה שמביא הרי"ד מהגמ' ורש"י בביצה, שמבואר שאין איסור דאו' בגיבול אפר, ורש"י פירש שהוא אינו ב"ג. אמנם בגמ' עצמה לא מבואר שהטעם הוא מפני שאינו ב"ג, אך ס"ל לרי"ד שיש להניח שהוא אותו טעם שמצאנו במורסן (להבנתו במורסן) ולא טעם אחר. ולכן מכח זה טען שאע"פ שכן היו מגבלים אפר, לא היה איסור דאו'.
♦
קשיים בשיטת הרי"ד והריטב"א
אך באמת נראה שעדיין טענת הריטב"א צודקת, וסו"ס כיון שכן היה מצוי שמשתמשים באפר לטוח, כבר אין זה מוגדר כדבר שאין דרך בני האדם לגבלו, והיה צריך להיות בזה חיוב תורה.ומאידך, נראה שהטענות שהביאו את הרי"ד לומר שלא כמו הריטב"א גם הן צודקות, הן הסיבה הראשונה, והן הסיבה השניה, דכפי שהתבאר בסימן א' אות א' עיקר פשט הגמ' בביצה הוא כפירוש רש"י.
ולכן נראה מצירוף שתי הצדדים שעיקר הפירוש במשמעות שאפר 'אינו בר גיבול' אינו הפירוש שחידשו הרי"ד והריטב"א, אלא הבנה אחרת. ובהנחה הפשוטה, אותו פירוש יש גם לדברי הגמ' שמורסן אינו ב"ג (וכ"ד כל הראשונים שהוא אותו פירוש, למעט המאירי, כמו שיתבאר בהמשך).
ובאמת נראה שעצם הפירוש למושג 'בר גיבול' שהדרך לעשותו עיסה אינו מרווח, דבכל הש"ס המשמעות של המילה 'בר' היא שיש אפשרות כזו, וכמו כן כאן נראה שהפשט של בר גיבול הוא שהדבר יכול להתגבל.
עוד נראה שגם הביאור המחודש שהדיון בין רב יוסף לאביי היה באפר לבורית ולא באפר לטוח אינו מתיישב על הלב, ולא בכדי שאר הראשונים לא הבינו כך. וברי"ד עצמו מבואר שהוא מחדש כן מדעתו. וגם קצת משמע מהלשון 'אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים', שמדובר בכמות לא גדולה של מים, שבאה לגבל את האפר.
עוד נראה שהחילוק בין שריית סממנים לעיסה רכה מקמח קלי אינו מיושב די הצורך [וקושי זה קיים גם לדעת שאר הראשונים מלבד הרמב"ם, כמו שהורחב באות ב'].
♦
בירור גדר המלאכה בשריית סממנים
והנה צריך להבין מהי מהות המלאכה בשריית סממנים, ולעיל (אות ב') התבאר באורך שאם נוקטים שיש חיוב לש בשריית דיו (שלא כרמב"ם) נראה להגדיר את מלאכת לש כמהות אחת, שמשנה את היבש ע"י משקים. והתבאר שיש ראשונים שמחייבים גם בריכוך, שאינו שריה ולא גיבול. אך ברי"ד מבואר שיש 'שני מיני גיבולים', וכן מבואר שהוא סובר באמת שאין חיוב לש בריכוך, וצריך להבין מה הגדר והמהות לשיטתו.והתבאר לעיל בשם היראים שהגדיר שכל שדרך 'למחותו' ע"י משקים נחשב לש, ונראה מדבריו שמהות המלאכה בשריית דיו היא ההמסה והמיחוי של היבש ע"י המשקים. ויש לדון האם גם לדעת הרי"ד (והריטב"א בעקבותיו) מהות המלאכה היא המיחוי.
וז"ל הרי"ד: ונ"ל לתרץ דשני מיני גיבולין הם, גיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה וכיוצא בו גיבול דעפר שעושין ממנו עיסה לבנין. וגיבול דדיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם במים, ואין דרך לגבלן לעשות מהם עיסה. ורב יוסף דסבר דהאי אפר אפר ממש הוא, הנה מפרש ברייתא דמחייבא ביה חטאת כגון שלא גיבלו לבנין אלא היה צריך לשרות האפר במים כדי שיתן האפר טעם במים. כגון אלו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר, ודמיא שרייתו לשריית דיו וסממנים ומש"ה היא חייב חטאת, ע"כ. ומצד אחד בלשון הרי"ד לא נאמר בפירוש עניין ההמסה והמיחוי, והוא רק אומר שעושים כך כדי שייתן טעם במים. אך מצד שני התבאר לעיל שכוונת המשנה 'כדי שישורו מבעוד יום' היא בעצם לכך שהיבש שנמצא בתוך המים ימס. וגם אפשר לפרש שמש"כ יתן טעם במים הכוונה היא ע"י זה שימס, כי בפועל הטעם ניתן ע"י ההמסה.
ויש לדון שאולי אין המלאכה במיחוי מכך שרבי מחייב בנתינת המים, ובמציאות נראה שע"י נתינת המים לבד האפר לא נמחה, והראיה שלדעת רב יוסף ריב"י מצריך לגבל (לערבב) כדי לחייב, וביאר הרי"ד: 'בעי ר' יוסי בר' יהודא גיבול דקסבר לא מיערב שפיר ואינו נשרה יפה אם לא יגבלהו'. ונראה שאם כל האפר היה נמס לא היה נכון להגדיר שלא נשרה יפה בלי הגיבול.
אך אינו ראיה, דאולי חלק מהאפר היה נמס כבר בתחילת השריה, ונמצא שהמלאכה כבר התחילה, ורבי סובר שיש לחייב כבר על תחילת המלאכה.
♦
אפשרות להגדרת המלאכה
ונראה להגדיר את המלאכה של שריית הסממנים כהתמזגות הסממנים במים, ומצד אחד לא ברור שיש משהו מהותי בעצם המיחוי (שמסתמא קורה), אך מצד שני מסתבר שהמהות קשורה להתמזגות והחיבור של הסממנים עם המים, ואם ישרה במים דבר שרק יפלוט אליו טעם אך לא יתמזג עימו לא יהיה בזה חיוב לש [ומסתבר שיש לדון בראיות ממרחבי הש"ס].ואחת הסיבות לומר כך היא כדי לדמות זאת יותר לתהליך שקורה בקמח, ומסתבר לקרב את שני מיני הגיבולים זה אל זה. וכמו שבקמח קורית התמזגות של הקמח עם המים ויצירה של דבר חדש, כך גם בסממנים עם המים.
אמנם כאמור לעיל באות א' נראה שאין המלאכה מצד איחוד הסממנים עם עצמם. אע"פ שבקמח יש פעולה של איחוד הקמח עם עצמו.
ועוד סיבה פשוטה יש לזה, דאם לא נאמר כך כבר לא נוכל לקרוא לסממנים 'גיבול', דשריה של דבר שלא מתערב כלל עם המים ורק נותן בהם טעם לא נקרית גיבול. וברי"ד רואים שהוא מכנה גם את שריית הסממנים כגיבול.
♦
סיכום שיטות הראשונים בהגדרת מהות מלאכת לש
ועד כה נראה שעלו מספר הבנות במהות מלאכת לש:א. לדעת הרמב"ם נראה שההבנה היא ההבנה הפשוטה והמקובלת של מלאכת לש, שיוצר מהנפרדים גוש אחד.
ב. עלתה אפשרות שהגדרת המלאכה רחבה יותר, שיוצר דבר חדש מהיבש ע"י הנוזל. וזה מתאים לכך שיש חיוב גם בשרית דיו, וגם בשרית כרשינים.
ג. ביראים נראה שהגדר מצומצם יותר, אך רחב יותר מהרמב"ם, והוא כולל לא רק דיבוק של הנפרדים אלא גם מיחוי.
ד. ברי"ד (ובריטב"א) נראה לומר שגדר מלאכת לש הוא 'גיבול', כלומר מיזוג הלח והיבש זה עם זה, ולא כהבנה ב' שדי בעצם זה שיוצר דבר חדש ע"י הנוזל. ויש שני סוגי גיבול, גיבול ע"י שריה ויצירת עיסה רכה או נוזל. וגיבול ליצירת עיסה.
♦
ד. שיטת המאירי
שיטת המאירי לחלק בין שני סוגי ב"ג
והמאירי ביאר שבאפר יש חיוב דאו' של לש משעת נתינת המים, ובניגוד למורסן, וכתב וז"ל (יח.): ואף על פי שבפרק אחרון התירו נתינת מים למורסן עם אמרם שם שאינו בר גיבול ולדעת זה היה לנו לומר שמנתינת מים חייב, יראה שהמורסן דומה לקמח ולא אמרו שאינו בר גיבול לומר שאינו מחסר גיבול, אלא שאי אפשר לגבלו, וא"כ אף זה נתינת מים שבו אינו כלום[11], ואעפ"כ אם גבלו חייב, אבל אפר נתינת מים לבד מחייבת, ע"כ. ומבואר מדבריו שכוונת אביי לחלק בין דבר שאינו ב"ג שיודה בו ריב"י שחייב מנתינת המים, הייתה שונה במורסן ממה שטען באפר ודיו, ובאפר ודיו טענתו הייתה מצד זה שאין הם צריכים לגיבול, ולכן ריב"י יודה. ואילו מורסן צריך את הגיבול, אלא 'שא"א לגבלו', ולכן היה צריך להתחייב מנתינת המים, ויעויין בסמוך. ומסקנת הגמ' היא שאין לקבל את טענתו של אביי לגבי מורסן, דכיון שהוא צריך את הגיבול אין לחייב מנתינת המים, וכמו בקמח, ואע"פ שא"א לגבלו.♦
שתי אפשרויות בהבנת דברי המאירי שא"א לגבל את המורסן
והנה צריך להבין מה כוונת המאירי שהמורסן 'א"א לגבלו' ומצד שני כותב שאם גבלו חייב, והדברים סותרים זה את זה, דאם א"א לגבלו, איך כותב שגבלו. ואולי מה שכתב 'א"א' כוונתו שקשה לגבלו, וסיום דבריו שאם גבלו חייב הכוונה אם התאמץ ובכל זאת גבלו לידי עיסה, שאז יתחייב. ונראה שסתם גיבול במורסן אין בו חיוב, כי לא מגיע למצב דומה לעיסה[12]. וביאור זה דחוק, דלא נח לבאר שא"א הכוונה רק שקשה.אך אפשר להבין את כוונת המאירי אחרת, דלעולם סובר המאירי שא"א כלל לגבל את המורסן כדי שהוא יהיה עיסה אחת כמו קמח, וזה הכוונה שא"א לגבלו. אלא שאומר המאירי שאעפ"כ, אם גיבל מה שכן יכול לגבל, חייב.
♦
דיוק מהמשך דברי המאירי
ובהמשך דבריו כתב המאירי וז"ל: ומ"מ מה שהתירו לכתחילה כן ובקמח לא התירו אלא שאמרו שאינו חייב מפני שאי אפשר לגבלו כקמח, ונמצא מחסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ, ע"כ. ומבואר להדיא מדבריו שכוונתו 'אי אפשר לגבלו' הכוונה לאפשרות השניה, שבפועל אינו מתגבל כמו קמח, ולא מצד הקושי, ודו"ק. ונראה שזו גם כוונתו בתחילת דבריו. וכן משמע מפשטות לשונו שאין גיבולו גיבול כ"כ, שבפועל כל גיבול שעושה בו לא מביא לתוצאה כמו בקמח.♦
ביאור סברת אביי לחלק בין מורסן לקמח
וצריך להבין מאי קסבר אביי, דמה בכך שקשה לגבל את המורסן, או שא"א לגבל אותו כקמח, סו"ס כיון שכל עוד לא מערבים אותו הוא לא מגיע אל תכליתו, ולא נגמרה מלאכתו, מדוע יתחייב האדם בנתינת המים. ואולי הביאור הוא שהערבוב של המורסן אמנם מועיל ונצרך לו, אך אין הוא משנה את התרכובת שלו עם עצמו, וכל מה שעושה הערבוב הוא רק להביא את המים למקומות נוספים שלא חדרו אליהם בהתחלה. וע"כ סבר אביי שיש לחייב בנתינת המים, דבזה קורה עיקר השינוי במורסן דקודם נתינת המים הוא יבש ומופרד, ואחר נתינת המים התחיל בו כבר הגיבול. אך מסקנת הגמ' שאע"פ שהערבוב לא משנה כ"כ את המרקם של המורסן לא אכפת לן, ודי בזה שהוא מערב את המים יותר בשאר חלקי המורסן.♦
קושי בפשט הגמרא
ויש להעיר שלכאורה ביאור המאירי בגמ' אינו נח, דיוצא שאביי אמר בשני מקומות דברים דומים ובכל מקום כוונתו הייתה שונה, וצ"ע.♦
סתירה בדברי המאירי בגדר גיבול מורסן
ומבואר במאירי שאף שא"א לגבל את המורסן, אם גבלו חייב. וכן מבואר כבר בתחילת לשונו: 'ואף על פי שבפרק אחרון התירו נתינת מים למורסן עם אמרם שם שאינו בר גיבול ולדעת זה היה לנו לומר שמנתינת מים חייב'. ובהמשך דבריו כתב וז"ל: ומ"מ מה שהתירו לכתחילה כן [לתת מים במורסן] ובקמח לא התירו אלא שאמרו שאינו חייב, מפני שאי אפשר לגבלו כקמח, ונמצא מחסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ, ע"כ. ונראה שכוונתו לומר שכיון שאין הגיבול של המורסן חשוב גיבול מה"ת הקלו בו בנתינת המים, וזו המשמעות שאין גיבולו גיבול כ"כ. דאם במורסן יש חיוב תורה בגיבול לא מובן מה הכוונה שאין גיבולו גיבול כ"כ, ולא מובן איך זה מהווה טעם להקל בנתינת המים. והיה מקום לומר שנתינת מים לקמח יוצרת דבר שדומה לגיבול, ולכן היא אסורה מדרבנן, משא"כ נתינת מים למורסן. אולם, ראשית לא ברור איך הסבר זה נכנס בלשון המאירי, ושנית א"א לומר כן דמבואר בהמשך המאירי להדיא שהטעם שאין נותנים מים לקמח הוא חשש שמא יגבל, ולא מצד זה שהוא דומה ללש. ובהכרח אין זה החילוק בין מורסן לקמח, אלא כמו שהתבאר שבמורסן אין גיבול מהתורה, ולכן לא חששו שמא יגבל.ובדף קנה ע"ב כתב המאירי וז"ל: הקמח הוא מחוסר גבול וגבולו נקרא גבול ומתוך כך נתינת מים לתוכו אינה מחייבת אלא שלכתחילה אסור שמא יגבל, אחד נתן קמח ואחד נתן מים שניהם פטורים ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת מים לבד שנתינת מים לתוכו הוא גבולו, ובכלל זה נתינת הסמנים השחוקים לתוך המים לעשיית דיו, וכן נתינת מים לתוך האפר לשריקת פי תנור וכיוצא בה. ומה שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כגון מורסן נתינת מים מותרת לכתחילה, מעתה נותנין מים לתוך המורסן לתרנגולים או לשוורים אבל לא גובלים. ומ"מ הואיל שאין גבולו גבול גובלין ע"י שנוי, ע"כ. ומבואר שקמח גיבולו נקרא גיבול, ואילו מורסן גיבולו לא נקרא גיבול, ולכאורה המשמעות היא שבקמח יש איסור תורה של לישה ואילו במורסן אין. ועוד מבואר במאירי שמפני שאין גיבולו של המורסן נקרא גיבול התירו לגבלו ע"י שינוי. ולכאורה בהכרח כוונתו היא שכיון שאין הגיבול בו אסור מה"ת התירו ע"י שינוי.
♦
אפשרות שהמאירי חזר בו
ואולי אפשר לומר שהמאירי חזר בו, דקודם שביאר מדוע התירו לכתחילה במורסן נתינת מים בשונה מקמח הוא הביא את ביאור חכמי הדורות, וכתב שהם מהווים סעד לחילוקו בין מורסן לאפר, ובסוף דבריו כתב 'והדברים נראים'. ויתכן שגם מה שכתב שאין חיוב דאו' במורסן הוא חלק מדברי חכמי הדורות ולא דברי המאירי עצמו. ובדף קנה המאירי נקט כעיקר בשיטת חכמי הדורות.♦
ביאור החילוק בין מורסן לקמח למאי דסבר המאירי מעיקרא
אך לפי"ז צריך להבין לשיטת המאירי עצמו, שגם במורסן יש חיוב דאו' של לש, מה ההבדל בין מורסן לקמח, מדוע במורסן התירו נתינת מים, ואילו בקמח אסרו. ואולי סבר כמו ההסבר השני שהביא בשם חכמי הדורות, שבאמת צריך להיות איסור דרבנן, והתירו לצורך תרנגולים, ואיה"נ עקרונית גם בקמח אם הוא היה נצרך לתרנגולים היו מתירים.♦
הבנה אחרת במאירי והקושי שבה
ואחר כל זה לכאורה יש דוחק בהבנה שהמאירי חזר בו ממה שכתב בתחילה, ולא ציין לזה כלל, ופשטות דבריו משמע שהכל באותו מהלך, אלא שכאמור לעיל לכאורה מוכרחים לומר שאין איסור דאו' בגיבול המורסן, דרק כך אפשר להבין את החילוק בינו לבין קמח בעניין נתינת המים, וכן את מש"כ המאירי שהתירו לגבלו בשינוי.ומתוך הדוחק אפשר אולי לבאר את המאירי באופן אחר, דאם ננקוט כהבנה הראשונה בכוונת המאירי 'שא"א לגבל' את המורסן דהיינו שקשה לגבלו, ואעפ"כ אם גבלו חייב, הכוונה אם התאמץ וגבלו, יהיה אפשר לבאר כך: שבסתמא דמילתא לא היו מגבלים את המורסן כדבעי, ולא היה חיוב תורה. וכל מה שאמר בהמשך שבגיבול המורסן אין איסור דאו' ולכן הקילו בו בנתינת המים, וכן מה שאמר שמשום שאין גיבולו של המורסן גיבול התירו לגבלו בשינוי, היינו הגיבול הרגיל שנעשה במורסן, שלא נעשה על ידו עיסה גמורה, והוא לא דן במציאות שעושה עיסה גמורה שבזה יש איסור דאו'. ואין לחשוש בנתינת המים במורסן שמא יגבל גיבול גמור, כיון שאין הוא מצוי ואין צורך לזה.
אך הסבר זה דחוק מאוד בסתימת המאירי שכותב בפשיטות כמה פעמים שאין גיבולו גיבול, והכל מיירי רק בגיבול הרגיל במורסן. ועוד קשה בסתימת המאירי בדף קנה שהוא כותב בסתמא שאין גיבולו נקרא גיבול, ולא מתייחס כלל לכך שיש גם גיבול דאו' במורסן. ועוד קצת דחוק, שמש"כ המאירי שא"א לגבלו היינו שקשה לגבלו אך באמת כן אפשר. ועוד דחוק הביאור במש"כ המאירי 'ואעפ"כ אם גבלו חייב' שמשמעות אע"פ היינו אע"פ שקשה לגבלו, דמה בכך שקשה לעשות כן, מדוע שדבר זה יהווה סברא להקל. ומה שהצענו לבאר שהמשמעות היא מצד שאין רגילים לעשות כן, חסר במאירי, וצ"ע.
♦
קושי בהבנת החילוק בין אפר למורסן
ולפי האמור יוצא שלדעת המאירי לעולם אין איסור דאו' בגיבול מורסן, ובשונה מאפר. ובמציאות לכאורה הדבר אינו מובן, דבפועל אפשר להכין עיסה מוצקה יותר ממורסן מאשר מאפר, וכפי שיתבאר בהמשך כתבו כמה ראשונים שהמורסן מתגבל יותר מאפר, וצ"ע. ויעויין עוד בסמוך ביחס בין דברי התוס' למאירי אפשרות ליישב שגדר הגיבול למאירי הוא איחוד ולא בעשיית גוף אחד יציב.ואם היינו מבינים במאירי שלעולם אם יגבל את המורסן לעיסה יש חיוב, וכל מה שהוא אומר שפטור הוא דווקא במציאות שהאדם לא מגבל לעיסה, מובן. אך כאמור לא נראה כן בדעתו.
♦
ה. שיטת התוס' והרא"ש
הבנת התוס' במשמעות של בר גיבול
והתוס' (יח. ד"ה אבל) כתבו וז"ל: אבל דיו דלאו בר גיבול הוא - והא דאמר בבמה מדליקין (כג.) כל השמנים יפים לדיו איבעיא להו לגבל או לעשן, לאו דוקא גיבול אלא האי גיבול היינו עירוב בעלמא, ע"כ. ובביאור המציאות בגיבול שמן לדיו כתב רש"י וז"ל: לגבל - מצאתי בתשובות הגאונים שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר, וגורר השחרורית ונותן בו שמן קימעא, ומגבל בו ומייבשו בחמה, וממחה אותו לתוך הדיו, ע"כ. ומבואר מדברי רש"י שאחרי שהיו מגבלים את השמן בשחרורית ומייבשים אותו, היו מוסיפים אותו לתוך דיו קיים[13]. והנה צריך להבין איך הבינו התוס' את המשמעות ש'מגבל' את השמן בדיו. אם ההבנה היא שמגבלים את השמן בשחרורית, לכאורה לא ברור מה קושייתם מדיו, דהמשנה מדברת על נתינת דיו גוש לתוך מים והוא נמחה לתוכו ואפשר לצבוע בו, ובזה אומרת הגמ' שאינו מתגבל, ואין ללמוד מזה שהשמן והשחרורית לא מתגבלים. ואדרבה, מלשון רש"י שמייבשים בחמה ואח"כ ממחים משמע שכן מתגבל. וגם לא נראה שהבינו שלגבל הכוונה היא לשלב של נתינת השמן שהתייבש בחמה בתוך הדיו, דלא מובן איך שייך בזה לשון גיבול, הרי גיבול נעשה תמיד בדבר יבש מפורד, ואילו שם מדובר בדיו נוזלי ומוכן כבר. ועוד, שאין זה דומה לנידון המשנה, דבמשנה מדובר על גושי דיו שנותנים אותם עם מים, ואילו שם לא מדובר על גושי דיו, אלא על דיו מוכן, ובפשט התוס' נראה שמדובר על אותה מציאות. וכנראה שהתוס' הבינו שמדובר בנתינת של שמן על דיו יבש, ושלא כתשובת הגאונים, ויעויין גם בריטב"א שם.ונראה שהתוס' לא הבינו כמו המאירי, דלפי המאירי המשמעות שדיו אינו ב"ג היינו שאין צריך לגבלו, ולהבנתו אין קושיה מהגמ' בדף כג, כי זה שלא צריך לגבל לא אומר שלא היו מגבלים בפועל, אלא הכוונה היא שעיקר המלאכה נעשית בנתינת המים, והגיבול לא מוסיף משמעותית לעיסה.
ועוד מוכח כן מתשובת התוס' שכתבו שאין הכוונה לגיבול אלא לעירוב בעלמא, ואם התוס' היו מבינים כמו המאירי הם היו צריכים לומר בסגנון שמה שאמרו שמגבלים אין הוא נצרך אלא עושים כן לשפר בעלמא, ובאמת נעשה מאליו וכיו"ב, וק"ל.
♦
ראיה נוספת מהתוס' שלא למדו כמאירי והבנתם שיש שתי רמות בב"ג
ועוד המשיכו התוס' וז"ל: ואם תאמר והא מורסן דאמר בפרק בתרא דלאו בר גיבול הוא וקאמר התם ר' יוסי ברבי יהודה אינו חייב עד שיגבל, וי"ל דהתם לגבי קמח קאמר דאינו בר גיבול אבל בר גיבול הוא טפי מדיו ולהכי לא מייתי מיניה הכא אדיו, ע"כ. ומבואר מדבריהם שיש שתי רמות בדבר שאינו ב"ג, האפר אינו ב"ג כלל, והמורסן אינו ב"ג כ"כ, אך כן מתגבל קצת. ובזה מיישבים מדוע הגמ' לא מוכיחה מכך שריב"י מצריך גיבול במורסן ולא מחייב בנתינת המים, כדעת רב יוסף שבדיו ריב"י לא יחייב בנתינת המים, דשאני מורסן מדיו דהוא כן ב"ג קצת. והנה לפי המאירי קושיה מעיקרא ליתא, והמשמעות של המושג ב"ג אינה אותה משמעות, דבנידון של דיו ואפר הכוונה שהם אינם צריכים את הגיבול, ואילו במורסן הכוונה היא שהוא אינו מצליח להתגבל. ובהכרח שהתוס' הבינו שהמשמעות של אינו ב"ג היא אותה משמעות, וכפשט הגמרא. אלא שהם חילקו בין הרמות של הדבר שאינו מצליח להתגבל.אך מכאן אין ראיה בדעת התוס' איך הבינו את המשמעות של אינו ב"ג, דאמנם מוכח שאין שתי משמעויות שונות לב"ג והכל באותה משמעות, אך עדיין אפשר להבין שגם בדיו וגם במורסן הכוונה שהם אינם צריכים גיבול. והתוס' מחלקים בין דיו שאינו צריך גיבול כלל, לבין מורסן שאינו צריך גיבול כמו קמח, אך אכתי צריך גיבול יותר מדיו. אך מדיון התוס' בדיו מוכח שהם הבינו שלא כמאירי וכנ"ל.
ועוד נראה שלא ברור מדוע אביי סבר שמורסן אינו צריך גיבול, דבכל הסוגיה משמע שהמורסן כן צריך גיבול, ויעויין.
♦
בפשט הגמ' נראה כהבנת התוס'
ובאמת בפשטות הלשון 'אינו בר גיבול' נראה יותר שהכוונה שהדבר אינו מתגבל בפועל, ולא שהוא מתגבל אלא שלא צריך את הגיבול, דבהקשרים אחרים בחז"ל הלשון 'אינו בר' הכוונה האם המציאות שייכת אליו או שאינו שייכת אליו, ולא בהקשר לשאלה אם הוא צריך את הדבר. וכגון 'בר קיימא' שהכוונה היא שהדבר קיים, ולא שהוא צריך קיום.♦
דעת התוס' שגיבול מורסן אסור מה"ת
ונראה שלדעת התוס' גיבול מורסן אסור מה"ת, דכיון שהם רק כתבו שיש שתי רמות בדבר שאינו ב"ג, ודבר שאינו ב"ג כלל לדעת אביי מודה ריב"י לרבי, ודבר שאינו ב"ג כ"כ מסקנת הגמ' בדף קנה שריב"י לא מודה לרבי. וא"כ אין לנו כל מקור לחדש שבמורסן לא יהיה איסור תורה, דכל מה שהוא שונה מדיו הוא רק בשאלה מתי חל החיוב, ולא בגדר הדאו', ואדרבה הוא מתגבל יותר ממנו. ודווקא למאירי שהבין שהגמ' אומרת שהמורסן אינו מתגבל בפועל, בניגוד לדיו ואפר שמתגבלים, אלא שלא צריכים גיבול, אפשר לקבל שאין במורסן חיוב תורה.וביחס לדעת הריטב"א והרי"ד, בהכרח פליגי עליהם בזה שסוברים שיש חיוב תורה בגיבול אפר, כמבואר לעיל באריכות שהם הקשו על דעת רש"י. אמנם לריטב"א יש חיוב באפר לטוח, אך לדעתו הגמ' לא דנה בו, והחיוב חל גם לאביי רק בגיבול, ובתוס' מבואר שהגמ' דנה באפר לטוח, ולאביי מודה ריב"י לרבי שהחיוב הוא בנתינת המים. ועדיין היה מקום לומר שהתוס' סוברים כמו הריטב"א ופוטרים במורסן. אך א"א לומר כן, דלריטב"א כוונת הגמ' היא שהמורסן אין דרכו בגיבול בניגוד לאפר לטוח, שדרכו קצת בגיבול, ונחשב כמו קמח. ולכן סובר שאין חיוב במורסן. ובתוס' מבואר להיפך, שהמורסן יותר ב"ג מאפר לטוח. [ובן מן דין, קשה להעמיס כל מהלך הרי"ד והריטב"א בדעת הראשונים שסתמו. וראה גם לשון הריטב"א בדף קנה ע"ב שאחר שכתב את הסברו לכל הסוגיה סיים: 'כנ"ל פירוש שמועה זו ושמועה דפ"ק. ושם כתבתי שיטת התוספות ושיטת רבינו ז"ל', ובדף יח הביא את החילוק התוס' בין שני הרמות בב"ג, וביאר שהגמ' מדברת על אפר לטוח, ונראה שהיה ברור לו שאין הדברים עולים בקנה אחד, וק"ל].
ומלשון התוס' מוכח שבמורסן יש חיוב תורה, דהם כתבו לגבי מורסן: 'וקאמר התם ר' יוסי ברבי יהודה אינו חייב עד שיגבל', ומבואר להדיא שיש חיוב בגיבול מורסן. ונראה מהתוס' שהייתה להם גירסא אחרת בגמ', ובמקום הגירסא המופיעה לפנינו 'אין נותנים מים למורסן דברי רבי, ריב"י אומר נותנים' הם גרסו כמחלוקתם לגבי אפר וקמח: 'אחד נותן את המורסן ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי, ריב"י אומר אינו חייב עד שיגבל'. וכן מבואר להדיא בתוס' הרא"ש[14].
דעת ראשונים נוספים
וראשונים נוספים כתבו כדברי התוס' ביחס בין דברי הגמ' שדיו אינו ב"ג, לדברי הגמ' שהשמן יפה לדיו 'לגבל', שכ"כ הרשב"א והר"ן ותוס' הרא"ש. וברשב"א ובר"ן לא מבואר איך הבינו את היחס בין דברי אביי שמודה ריב"י לרבי בדיו ובאפר, לדברי הגמ' בדף קנה שריב"י חולק במורסן, וא"כ אין ראיה גמורה שהם יחייבו במורסן. ובתוס' הרא"ש מבואר כחילוק של התוס', וכ"כ היראים (סי' קב). ותלמיד הרמב"ן (קנה:) כתב שהמורסן מתגבל יותר מאפר ודומה יותר לקמח, וא"כ נראה גם בדעתו שהוא סבור שיש בו חיוב מה"ת.ווהרשב"א והר"ן נקטו בפשיטות שיש חיוב באפר ושלא כהרמב"ם והרי"ף, ונראה שיש להניח בדעתם שיאמרו כך גם במורסן, דשיטת הרי"ד והריטב"א ושיטת והמאירי, שמחלקים בגדר לישה דאו' בין אפר למורסן מחודשת, וההנחה הפשוטה שאין לנקוט כך. וכך עולה מדברי הריטב"א עצמו שבסוגיה בדף יח ביאר את הדברים כהבנה המקובלת, וכתב: 'אף על גב דמורסן לאו בר גבול הוא פליג ר' יוסי בר' יהודה דלא מחייב עד שיגבל'. וכן נראה גם בלשון הר"ן (על הרי"ף קנה:) וז"ל: וכיון דלרבי יוסי ברבי יהודה לא מיחייב בנתינת מים עד דאיכא גיבול ועל ידי שינוי מותר, מתניתין נמי דקתני נותנין מים על גבי מורסן אבל לא גובלין ר' יוסי ברבי יהודה היא, ע"כ. וכיון שהסביר את הדברים בפשטות נראה שאין חילקו בין קמח למורסן. וכן משמע מהלשון 'מתניתין נמי', שדין מורסן כדין קמח, ושלא כדעת הראשונים הנ"ל שהיתר נתינת המים הוא דווקא במורסן ולא בקמח.
והראבי"ה (רט) כתב וז"ל: וכן נראה דמותר לרחוץ ידיו במורסן או באפר כירה בשבת, אם מגובלים מערב שבת, או ייקחם יבשים בידיו וישפוך על ידיו המים, דגיבול על ידי שינוי הוא ושרי, כדאמרינן בפרק מי שהחשיך, ע"כ. ומבואר שלומד מהשינוי של מורסן לשינוי של אפר, ובאפר מקובל בראשונים שיש חיוב תורה, ולא נח' הריטב"א והמאירי אלא במורסן, ומשמע שהוא סובר שגם במורסן יש חיוב, ולכן אפשר ללמוד מכך שהתירו בו לישה בשינוי שה"ה גם באפר.
והתרומה (ריט) כתב וז"ל: וכן פליגי פרק בתרא המורסן דלרבי נתינת מים לחודיה [חייב] משום לש, ע"כ. ומבואר שהוא מחייב במורסן[15]. וגם אם נגרוס בלי המילה חייב נראה שהוא אותו משמעות.
ויעויין לעיל (אות א') בדברי רש"י שיש חיוב לש במורסן, אך לגבי אפר כתב שאין בו חיוב תורה, יעוי"ש מה שהצענו בדעתו.
♦
קושי בהבנת סברת אביי לשיטת התוס'
והנה יש לדקדק לדעת התוס' בהבנת טענת אביי שדבר שאינו ב"ג מודה ריב"י לרבי. דלכאורה מה בכך שהוא לא נעשה עיסה, סו"ס לא נגמרה מלאכתו וצריך עוד לערבו ולגבלו. וצ"ע.ולראשונים האחרים נראה שהדברים מיושבים, לגבי מורסן נראה לבאר בדעת כל הראשונים שסוברים שאין איסור דאו' בגיבולו, שאביי טען שאף שממשיכים את הגיבול, מ"מ כיון שאין הגיבול יוצר שינוי מהותי מצד מלאכת לש, על כן הדבר יאסר כבר בנתינת המים. והטעם שלא יוצר שינוי מהותי משתנה בין הראשונים, לדעת הרמב"ם הטעם הוא כיון שלא נעשה גוף אחד, ומהות המלאכה שיהיה גוף אחד. ולדעת הריטב"א הטעם הוא כיון שאין רגילים לעשות ממנו עיסה, ואף אם יעשו ממנו עיסה נראה שאין חיוב. ומסקנת הגמ' שאעפ"כ כיון שסו"ס יש צורך חשוב בערבוב לא אסרו בזה. או שמסקנתה היא שאף שמצד הסברא היה צריך לאסור בנתינת המים, כיון שמורסן שונה מקמח, מ"מ כיון שכל האיסור במורסן הוא אטו קמח, ובקמח אין איסור דאו' בנתינת המים לא אסרו בו (ראה תוס' רי"ד קנה:).
ולגבי אפר ודיו לדעת המאירי כוונת הגמ' שהאפר והדיו אינם צריכים את הגיבול. ולדעת הרי"ד והריטב"א משמעות המילים שאינם ב"ג היא באותה משמעות כמו לגבי מורסן, שאין הדרך לעשות מהם עיסה, ובניגוד למאירי. אך בפועל נראה שהכוונה היא דומה, ולדעתם בדיו מדובר בסוג לישה אחר ממורסן וקמח, והוא לישה באופן של שריה, ועיקר המלאכה בזה היא השריה, ואף שהיה ערבוב מסוים אח"כ, מ"מ עיקר המלאכה כבר נעשית. וכך ביארו גם לגבי אפר שמדובר באפר לבורית.
♦
קושי בהבנת המציאות בגיבול מורסן עפ"ד התוס' והמאירי
ומדברי התוס' עולה שמורסן הוי ב"ג יותר מדיו, ולכן לא הקשתה הגמ' מכך שריב"י חולק במורסן על דברי אביי. וצריך לומר שהמורסן הוי ב"ג יותר מאפר, דאי לא נימא הכי יקשה מדוע לא הקשתה הגמ' ממורסן על מה שאמר אביי באפר. וגם קשה, דאם האפר מתגבל יותר מדיו לא מובן איך הוכיח רב יוסף ממה שמצריך ריב"י גיבול באפר לדיו, דאולי אפר שאני מדיו, וע"כ נראה שדין אפר כדיו.ולכאורה המשמעות היא שמורסן נהיה 'עיסה' יותר מאפר, ונראה שהכוונה שנהיה יותר 'גוף אחד', דהיינו יציב ומוצק, ובשונה מאפר שא"א להפוך אותו לגוש אחד אלא רק למין 'קרם', שא"א לאחוז בצד אחד והצד השני יהיה באויר, אלא רק כמות מאוד מועטת.
וצריך להבין איך הדברים מתיישבים עם מש"כ המאירי, דלכאורה הוא ביאר בדיוק להיפך, שהמורסן א"א לגבלו, ולכן אין בו חיובטו, ואילו באפר נקט שיש חיוב (ונח' רב יוסף ואביי בדעת ריב"י האם חל בנתינת המים או בגיבול), ובהכרח שהבין שנעשה בו גיבול ולא כמו במורסן.
♦
אפשרויות שונות ליישוב הקושי
ויש כמה אפשרויות ליישב. אפשרות ראשונה היא שהתוס' והמאירי הבינו בצורה שונה את המשמעות של גיבול, דהמאירי הבין שגיבול משמעותו איחוד, ולכן הוא נקט בפשיטות שהאפר מתגבל יותר מהמורסן, דבאמת בבדיקה שנעשתה באפר הגרגירים מתאחדים זה עם זה. ויתכן שהמורסן לא מתאחד כדבעי, כי גרגירי קמח המורסן עבים יותר מאשר באפר. והתוס' הבינו שגיבול אין הכוונה איחוד, אלא הכוונה היא כמו עיסה של קמח ומים, דעיסת קמח ומים היא הגיבול המושלם, וכל שיותר קרוב לזה הוי ב"ג טפי. ונראה שההגדרה היא שנהיה גוש אחד קשיח יחסית ומדובק היטב. ואולי משום הכי הבינו שהמורסן הוי ב"ג טפי מאפר, דאע"פ שבמציאות האפר מתאחד עם עצמו, מ"מ המרקם שלו יחסית רך, ואילו מורסן נהיה במרקם קשה יותר. ובאמת מוכרחים לומר בדעת התוס' שגיבול אין הכוונה לאיחוד, דבדיו המציאות היא שנעשה איחוד מושלם והדיו נימוח בתוך המים, ונראה שאין הבדל אפילו בינו לבין קמח.[16]אפשרות שניה היא לומר שהמאירי והתוס' הבינו אחרת מהו מורסן, דידוע שנח' הראשונים מהו הסובין ומהו המורסן (ראה באחרונים בסימן תנד), וההבנה המקובלת היא שהסובין הוא הקליפה הפנימית יותר מהמורסן, והיא אכילה יותר, וכן מוכח במסכת תרומות (פי"א מ"ה, כן הוכיח הראבי"ה סימן תעד, אך ראה גינת ורדים יו"ד כלל ד' ס"ו מה שדחה). אך ברש"י (ב"ק צט: ד"ה סובין, שבת עו:[17]) נראה שהסובין הוא הקליפה החיצונית והמורסן הוא הקליפה הפנימית (וצ"ע מהמשנה בתרומות). והמאירי (שבת עו. פסחים לו:) נקט כהבנה המקובלת. ולפי"ז אפשר לומר שהתוס' הבינו שהמורסן המדובר הוא הקליפה הפנימית, וכרש"י, ומסתבר שהוא מתגבל טוב יותר מהקליפה החיצונית. ואולי הוא היה מתגבל טוב יותר מאפר. וצריך בדיקה בכל זה, ולידוע לנו כעת נראה שגם הקליפה החיצונית מתגבלת טוב יותר מאפר.
אפשרות שלישית היא שלעולם אין הבדל בין המאירי לתוס' בשאלה מהו המורסן, אלא שההבדל הוא באיזה מצב היה המורסן. דמצינו שתי מצבים של המורסן, האחד כשהוא טחון, והוא היכא שהוציאו אותו אחרי הטחינה ע"י הנפה (ראה במאירי שם, ובפיה"מ לרמב"ם שבת פ"ז מ"ד), ושני שהוא אינו טחון והוא היכא שהוציאו אותו ע"י כתישה במכתשת (רשב"ם ב"ב צג: ד"ה מורסן, רש"י פסחים לו ד"ה לתיתה (וראה גם בשבת עד. ד"ה שכן). ויעויין בתוס' רא"ש בשבת עד שמבואר שאף מי שלא היה כותש אלא טוחן כמו שהוא, אח"כ היה מרקד, ומסתבר שע"י הריקוד היו מוציאים את המורסן אלא שלא יוצא כדבעי כמו ע"י הכתישה. ולפי"ז אפשר לומר שהמאירי הבין שמדובר במורסן שהוציאו ע"י כתישה, ולא במורסן שהוציאו ע"י טחינה, ולכן נקט שאין גיבולו גיבול. והתוס' הבינו שמדובר במורסן שהוציאו ע"י הטחינה.
אך לא נראה לומר כך, מכמה סיבות. ראשית, המאירי סתם את דבריו, ולפי האמור יוצא שכל ההיתר במורסן הוא דווקא במורסן שאינו טחון, וזה דוחק. וזה דוחק גם להסביר שהגמ' שהתירה בסתמא לתת מים במורסן הכוונה היא דווקא למורסן שאינו טחון[18]. שנית, המאירי (יח.) דימה את המורסן לחול, ומשמע שמדובר בטחון. שלישית, המאירי כתב (פסחים לו: ד"ה מאחר): והרי למדת שסובין ומורסן שני דברים הם ושהסובין בר חלה אבל לא המורסן, וזהו שביארנו שהקמח השני הוא הנקרא סובין והשלישי שאדם נותנו לתרנגולין הוא נקרא מורסן, ע"כ. ומשמע שהקמח השלישי אדם נותנו לתרנגולים.
♦
בירור ההיתר בנתינת מים לכתחילה במורסן
וצריך להבין לדעת התוס' שיש איסור דאו' בגיבול מורסן, מהו ההיתר בנתינת מים לכתחילה לדעת ריב"י. אפשר לומר שהתוס' סוברים שלדעת ריב"י אין איסור כלל בנתינת המים אפילו לא מדרבנן, ושלא כדברי הראשונים הנ"ל (רי"ד ריטב"א ומאירי) שנקטו כדבר פשוט שיש בזה איסור. ולא קבלו את הדיוק מהלשון 'אינו חייב עד שיגבל'. ומצד הסברא הדבר ניתן להיאמר, דניתן לראות את נתינת המים כחצי שיעור באיכות, שלא מצאנו מקור לאסור בכהאי גוונא. ובאמת הראשונים הנ"ל אסרו מצד גזירה שמא יגבל ולא מצד שעושה חצי שיעור, והתוס' יכולים לומר שלדעת ריב"י לא גזרו בזה, וכ"כ הט"ז[19] (שכד סק"א). ומצד הלשון 'אינו חייב' שדנו לומר שחיוב אין אך איסור דרבנן יש, לכאורה הוא לא מוכרח, דכל כוונת ריב"י היא רק לבאר מתי חל החיוב, ואין מטרתו לדון במי שנותן במים, ולכן הוא השתמש בלשון אינו חייב, וזו הסיבה שהוא גם לא אומר לפי הבנה זו שמותר לתת מים, דאין זה הנידון, אלא הנידון הוא במהות הלישה מתי היא קורית. אמנם ק"ק לומר כן מצד שלא מסתבר שרבי וריב"י יחלקו בין איסור דאו' למותר לכתחילה (ראה שבת קלח.).ועוד אפשר לומר שלעולם ס"ל לתוס' שמודה ריב"י שיש איסור דרבנן לתת מים לקמח, או מצד חצי שיעור באיכות, או מצד גזירה שמא יגבל, וההיתר בגמ' הוא היתר מיוחד לצורך התרנגולים, אך לא לצורך התרנגולים אסור לתת מים. ולדעת התוס' נראה שעקרונית ההיתר אמור להיות נכון גם בקמח אם הוא מתאים לאכילה של הבהמות.
[והב"י (שכד) כתב וז"ל: אלא משום דכיון דבנתינת מים לא מיחייב לרבי יוסי ברבי יהודה אף על פי שחכמים גזרו עליו כדמשמע מדקתני בפרק מי שהחשיך רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל דאלמא חיובא ליכא אבל איסורא מיהא איכא, הני מילי בקמח שאין בו צורך ליום, אבל במורסן שיש בו צורך היום להאכיל לחיה ועוף לא גזור, עכ"ל. ולא ברור האם כוונתו לומר שכיון שעקרונית יש צורך במורסן לא גזרו אפילו אם הדבר יעשה שלא לצורך, או שכוונתו כנ"ל, שגם במורסן יש איסור דרבנן כמו בקמח, והתירו רק לצורך הבהמה. ומשמע טפי כהבנה הראשונה. ואין להאריך].
♦
קושי באפשרות השניה
ולכאורה יש קצת קושי באפשרות השניה שיש איסור דרבנן בנתינת מים למורסן, דהגמ' סותמת שמי ששנה את המשנה הוא ריב"י שנוקט לגבי קמח 'אינו חייב עד שיגבל', ואם איתא שיש איסור דרבנן בנתינת מים לקמח אכתי קשה מה ההיתר במשנה, והגמ' הייתה צריכה לבאר שאף שמודה ריב"י שיש איסור דרבנן בנתינת מים לקמח, הכא התירו לצורך בהמה. ולפחות אביי היה צריך להמשיך להקשות שעד כאן לא קאמר ריב"י אלא שאין איסור דאו' ומהו ההיתר לאיסור דרבנן, והדברים חסרים מן הספר (שו"ר שכ"כ הט"ז שכד סק"א ע"ש). ובשלמא לשיטת הראשונים האחרים שבמורסן אין איסור תורה, וכל האיסור בו הוא רק גזירה אטו קמח, נראה שאפשר להבין יותר בקלות שבמורסן יש ירידת דרגה מקמח. ואף שמודה ריב"י שיש איסור דרבנן בנתינת מים לקמח, מורסן קיל טפי כיון שהוא רק מדרבנן. ועצם זה שבמורסן אין איסור תורה, לדעת הראשונים הנ"ל הוא דבר פשוט לאמוראים.ועוד קשה דלא מצאנו בחז"ל שהתירו איסורי דרבנן לצורך אכילת הבהמות, ואדרבה במשניות קודם לכן נאמרו כמה וכמה הגבלות בהאכלת הבהמה באיסורי דרבנן, ואף באיסורי דרבנן שאין להם סרך אטו דאו', יעוי"ש.
♦
אפשרות ליישוב הקושי השני וקושי ביישוב
ואולי אפשר לומר שעד כאן לא מצאנו שהעמידו איסורי דרבנן לצורך האכלת הבהמה אלא היכא שאין הוא נצרך כ"כ לבהמה, ושאני מורסן שאינו נאכל לבהמה בלי מים אלא בדוחק, ולכן התירו אותו.אך קשה לומר כן, דמבואר בגמ' (קנה.) שלדעת רב הונא אסור לשווי אוכלא לבהמה בשבת, וביאר רש"י (ד"ה וה"ק) שהטעם מפני שהו"ל 'אולודי אוכלא בשבת', ונראה שכוונתו היא כעין האיסור לרסק קרח כדי שיזובו מימיו, שכתב רש"י (שבת נא: ד"ה כדי) שהוא מוליד בשבת ודומה למלאכה. ומבואר בגמ' שלכן אסרו לרסק שחת לעיירים קטנים שאינם יכולים לאכול בלי ריסוק. ועולה שלא התירו איסור דרבנן בשביל אכילת הבהמות. וקשה להבין מדוע האיסור לתת מים במורסן קל טפי מאיסור אשווי אוכלא, ובסברא נראה להיפך, שכיון שיכול האדם להגיע לאיסור תורה אם יגבל, האיסור הוא חמור טפי.
וא"א לומר שהמורסן לא נאכל כלל בלי מים, ולכן הקילו לתת בו מים, דפשטות כל הסוגיה בדעת רב הונא היא שדבר שא"א לבהמה לאכלו כלל הו"ל אשווי אוכלא ואסור. ואדרבה, מכח זה נראה שמוכרחים לומר שהמורסן נאכל ע"י הדחק בלי מים (והתבאר לעיל שכ"כ הרי"ד), שאל"כ איך התירו לשרותו במים לדעת רב הונא, תיפוק ליה דהוי אשווי אוכלא. אלא בהכרח נאכל ע"י הדחק, וכיון דהכי לא נחשב אשווי אוכלא (ראה ב"י סימן שכד). ועוד קשה, שמי לא עסקינן שיש לו דברים אחרים להאכיל את הבהמה חוץ ממורסן, וצ"ע.
♦
דברי הגמ' שהתירו לגבל בשינוי
אמנם בהמשך הסוגיה (עפרש"י) מבואר שהתירו לגבל מורסן בשינוי, ובגיבול המורסן בהכרח שיש איסור, וא"כ נראה שגם בגיבול בשינוי יש מלאכה, והתירו היתר מיוחד לצורך הבהמות. וא"כ יש מקום ללמוד מזה גם להיתר של נתינת המים במורסן, שלעולם יש בזה איסור דרבנן, אלא שהוא הותר לצורך הבהמה. אך נראה שיש לחלק בין היתר של שינוי שמצינו שמשתמשים בו במקומות רבים, ואפילו באיסור תורה, לבין שאר איסורי דרבנן. ובגמ' (כתובות ס.) מבואר שהתירו איסור דאו' בשינוי במקום הפסד, ובראשונים נראה שהוא היתר מיוחד דווקא בשינוי ולא בכל איסורי דרבנן (יעויין בר"ן על הרי"ף שבת סא מדפי הרי"ף, ובכל העניין בטל חיים שבת ח"ב סימן ב. ויעויין גם בתורת האדם שער המיחוש מקור נוסף שכלאחר יד קיל מאיסור דרבנן, ואכמ"ל).♦
במאורות מבואר שמותר לתת מים בקמח
והמאורות (יח.) כתב וז"ל: שורין דיו וסממנין וכרשינים ונישורין והולכים כל השבת כולה. אבל בשבת לא יתן לתוכו מים, דאיכא למימר דנתינת מים לדיו זהו שרייתו דכיון דדיו לאו בר גיבול הוא חייב בנתינת מים לחודיה, ע"כ. ונראה בדבריו שהוא מסופק האם הלכה כרב יוסף או כאביי, והוא מנמק את האיסור לתת מים בדיו שמא הלכה כאביי. ומדוייק שלדעת רב יוסף אין איסור אפילו מדרבנן, דאם גם לרב יוסף יש איסור דרבנן לא מובן מדוע הוא כותב שרק מפני שאולי הלכה כאביי ויש חיוב דאו' אין לתת מים, וק"ל. וכן מתבאר מדבריו בדף קנה ע"ב וז"ל: גובלין את הקלי, דגיבול דקלי כנתינת מים בקמח דמי, ולא חיישינן לנתינת מים, ע"כ. ומבואר להדיא שנתינת מים לקמח מותרת לכתחילה[20].♦
סיכום שיטות הראשונים בגדר לישה בדבר שאינו ב"ג
ולסיכום הדיון אלו שיטות הראשונים שעלו בגדר לישה בדבר שאינו ב"ג:א. שיטת הרמב"ם – כל דבר שאינו נעשה מקשה אחת כבצק ועפר אין בו חיוב לש. ולכן אין חיוב באפר ובמורסן.
בגאונים המובאים בשבה"ל מבואר שאין חיוב באפר מטעם אחר, כיון שגיבולו לא מחזיק מעמד. ויש לדון בדעתם מה הדין במורסן.
בהשוואת דברי רש"י בכמה דוכתי אפשר להבין שבאפר אין חיוב לש, ובמורסן יש חיוב. ולא מבואר מה יסוד הדברים.
ב. שיטת הרי"ד והריטב"א שדבר שמגבלים אותו כמו אפר ומורסן, ולא שורים אותו שיתן טעם במים כמו דיו וסממנים, אין חיוב לש אלא כשהדרך לעשותו עיסה.
ונח' הרי"ד והריטב"א האם אפר לטוח נחשב דבר שהדרך לעשות עיסה וחייב (ריטב"א), או שהוא כמורסן שאין הדרך לעשותו עיסה ופטור (רי"ד).
ג. דעת המאירי שבאפר יש חיוב לש, ובמורסן משמע שבמס' סובר שאין חיוב לש, ולא זכינו להבין את הגדר לדעתו.
ד. דעת התוס' והרא"ש ועוד ראשונים שאין חילוק בשאלה אם יש מלאכת לש או שלא בין דבר שהוא ב"ג לדבר שאינו ב"ג.
ואופני לישה נוספים שלא נעשה עיסה (כגון דיו וכרשינים) יעויין באות ב' באריכות, וסיכום הדברים בסוף אות ג'.
♦
ו. סיכום השיטות להלכה במחלוקת אביי ורב יוסף בדעת ריב"י
סיכום דברי הראשונים
ובסימן ב' יתבאר שפסקו רוב הראשונים כדעת ריב"י ולא כרבי, ולפי"ז יש נ"מ גדולה בהכרעת מחלוקת רב יוסף ואביי בדעת ריב"י האם בדבר שאינו ב"ג מודה לרבי או שלא. ומצינו בזה כמה שיטות בראשונים:א. יש מהראשונים שמבואר בדבריהם שפסקו כאביי, כן מבואר ברשב"א (ביצה לב ע"ב, ובעבוד"ה ש"ב ס"ו אות נה) ובערכי תנאים ואמוראים (ערך ריב"י). ויש מהראשונים שמשמע בדבריהם שהם נוקטים כאביי. הר"ן (שם) כתב וז"ל: ומסוגיא דהכא שמעינן בהדיא דטפי איכא לחיובי בנתינת מים (דמיד) [דמידי] דלאו בר גבול הוא מהיכא דבר גבול דבקטמא דלאו בר גבול הוא בעי למימר דבנתינת מים ליחייב, ע"כ. הרא"ש (ביצה פ"ד ס"ט) כתב וז"ל: ועוד מוכח התם בפרק מי שהחשיך דמיחייב טפי במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו, ע"כ. התוס' (שבת שם) כתבו וז"ל: ומכאן קשה על המפרש אהא דאמר בביצה בפרק המביא קיטמא שרי היינו כשנותנין מים לתוכו לשרוק התנור סביב הואיל שלאו בר גיבול הוא, והכא משמע דאדרבה דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי, ע"כ. ומהלשון 'הכא משמע' נראה שנוקטים שזו משמעות הסוגיה, והיינו שמסקנת הסוגיה היא כאביי ולא כרב יוסף. ובביצה (לב:) כתבו וז"ל: ותימה דאמרינן בשבת דאפילו בנתינת מים על [האפר] בעלמא הוא חייב משום מגבל[21], ע"כ. וכן הבין הב"י (סי שכד) בדעת התוס'. הראבי"ה (תשעט) כתב וז"ל: אמר רבינא וקיטמא שרי. יש מפרשים כגון שנתן עליו מים קודם יום טוב והרי חשוב מגובל [ב]נתינת המים, כדמוכח בפרק קמא דשבת בפלוגתא דרבי ורבי יוסי בר' יהודה, ע"כ. ומבואר שהוא נקט כדעת אביי, שבאפר מודה ריב"י שבנתינת המים מתגבלכא. וכן משמע בסמ"ק (קצד, אלא שהסמ"ק עצמו בסימן רפב נוקט שהלכה כרבי), ובכל בו (סימן נח). ובאו"ז (סימן שסא) מבואר שדעת אביי עיקר, יעוי"ש. ובסימן סא כתב: 'ואתוקמא דחיה דאביי'.
ב. יש מהראשונים שנראה שלא הכריעו בזה, יעויין במאורות שהובא לעיל, וביראים (קב).[22]
ג. יש ראשונים שנראה שנקטו כדעת רב יוסף, בסמ"ג (לאוין סה) משמע שדברי רב יוסף הם המסקנה יעוי"ש, וכ"מ בתרומה (סימנים סימן רכ).
ד. המאירי (שבת יח) כתב: 'וכמסקנא האמורה כאן באחד נותן אפר וכו' שפירשוה בעפר הא באפר מנתינת מים חייב', ומשמע שהוא מקבל את דברי אביי. אך לדעתו דבר שאינו ב"ג הכוונה היא לדבר שלא צריך גיבול, ואין להשוותו עם שיטת הראשונים הנ"ל שנקטו כאביי.
ה. הריטב"א (קנה:) נקט כדעת אביי, אלא שהוא הבין שאביי מיירי באפר לבורית ולא באפר לטוח, ובאפר לטוח מודה לרב יוסף.
ו. דעת הרי"ד (תוס' קנה:) לחלק בין דבר שאין בו מלאכת לש מה"ת שבזה אע"פ שאינו ב"ג מתיר ריב"י לתת בו מים, וזה מוכח מההיתר לתת מים במורסן. אך דבר שיש בו מלאכת לש מה"ת ואינו ב"ג, כגון דיו ואפר לבורית, בזה נשאר אביי בדעתו שמודה ריב"י לרבי. וכתב הרי"ד וז"ל: וי"ל שקיבל רב יוסף דברי אביי כדי שיבוא שתי המשניות כר"י ב"ר ולא תיתי חדא כר' חדא כר"י בר"י, ע"כ. ומשמע שגם הוא מקבל את דעת אביי.
ז. לדעת הרמב"ם ע"פ מה שהתבאר לעיל בדעתו יוצא שדברי אביי נדחו מכח הסוגיה בדף קנה, וא"כ נראה שלדעתו אין כל חומרא בדבר שאינו ב"ג יותר מדבר שהוא ב"ג, ודין אפר כדין מורסן, ושלא כראשונים שחילקו בין אפר למורסן. ובדבריו (פ"ח הט"ז) הוא כלל את האפר והמורסן ביחד, ובפשטות נראה שאין חילוק ביניהם. וכן מבואר במאורות (ביצה לב), שנקט כדעת הרמב"ם וביאר שמותר לגבל את האפר בשינוי כמו מורסן, וכ"כ בחידושי המאירי (שם) בשם הרב בדרשי.
♦
ניסיון לברר את היחס בין הריטב"א למאירי
והנה צריך להבין מה שורש המחלוקת בין הריטב"א למאירי בנתינת מים על אפר אליבא דאביי בדעת ריב"י, דהמאירי סובר שיש בזה חיוב כיון שאינו צריך גיבול, והריטב"א נקט לא כך, וכנראה הבין שהוא צריך גיבול.ובבדיקה במציאות מתברר שאחר נתינת המים באפר צריך לגבלו כדי שהוא יהיה מוכן כדבעי, ובדומה לקמח, ולפי"ז דברי הריטב"א מובנים בפשיטות. וצריך להבין מה כוונת המאירי שכתב שאין צריך לגבלו. ואולי אפשר לומר שס"ל למאירי שמה שמגבלים את האפר אינו אלא כדי שהמים יגיעו אל האפר התחתון, אך באפר העליון, שהמים הגיעו אליו, נעשה גיבול כדבעי, דהמטרה באפר אינה כמו בבצק שיש צורך במרקם מסוים, ויש אף צורך במיעוך ודחיסה כדי שיעשה עיסה כדבעי, וגם החלק העליון של הקמח שהמים הגיעו אליו לא מתגבל כדבעי לפני שגיבל, והגיבול לא נעשה רק כדי להביא את המים אלא הקמח שנמצא בתחתית אלא גם כדי לגבל כדבעי את החלק העליון. משא"כ באפר שהשימוש בו היה כדי לטוח, די במעט הרטבה שלו וכבר אפשר לקחת ממנו לטוח. ויתכן שזו כוונת המאירי שאין צריך לגבלו, דהיינו שכדי להשתמש בו לטוח אין צריך לגבלו, בשונה מקמח. ואע"פ שהחלק התחתון לא התגבל אין בכך כלום, ומעין מה שמצאנו במנחות (נז.) שאם מניח חתיכת בשר על גחלים ונצלה חלק ממנה חייב[23].
ולפי"ז צריך להבין מדוע הריטב"א לא מחייב באפר לטוח מפני השכבה העליונה שנפגשת עם המים. ויתכן שהוא סבר שבנתינת המים גם החלק העליון לא מתגבל כדבעי.
ויתכן להסביר עוד באופן מחודש, שהוא סבר שאע"פ שנוצר גיבול טוב בחלק העליון, כיון שאין מחשבת האדם בנתינת המים לכך שהוא מגבל את החלק העליון, וכוונתו לגבל היא כשיגבל ויערבב בפועל, נחשב כמו מתעסק ופטור[24]. והדברים מחודשים, דבאופן כללי מתעסק הוא שאינו מתכוון לפעולה, והמציאות היא שאינו יודע שהיא תקרה, כגון מתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר (שבת עב:), ואילו כאן לאדם לכאורה אין חוסר בידיעה של הפעולה שפועל, דהוא יודע שבנתינת המים מתגבל החלק העליון, אלא שהוא לא מכוון לתוצאה, וא"כ יש לדונו כפס"ר שחייב.
ואין לומר שהסיבה שאין בזה חיוב היא מפני שלא נהייתה עיסה, דלעיל התבאר שכל מה שהצריך הריטב"א שכדי שיהיה מלאכת לש בעינן דבר שנעשה עיסה אינו אלא כדי שתהיה חשיבות למה שיצר האדם. והראיה הפשוטה לכך היא מזה שרבי מחייב בנתינת המים בקמח וק"ו באפר, ופוטר בנתינת המים במורסן, ומה שהוא פוטר במורסן הוא מהטעם שכתב הריטב"א שאין הדרך לעשות ממנו עיסה, ואעפ"כ הוא מחייב בנתינת המים בקמח, אף שלא נעשתה עדיין עיסה.
♦
דיוק ההגדרות באיזה דבר מודה ריב"י לרבי
ונמצאו שלוש שיטות בדעת אביי:א. בשיטת התוס' וסיעתם נראה להגדיר שכל דבר שבתוצאה לא מתגבל כדבעי יש חיוב בנתינת המים. והסברא כנראה היא מפני שהגיבול לא משנה כ"כ את הדיבוק.
ב. למאירי ההגדרה היא כל דבר שלא צריך את הגיבול, ואף אם רגילים לעשות בו גיבול (דמסתמא היו מגבלים את האפר כדי שיהיה כדבעי), כיון שע"י נתינת המים כבר אפשר להשתמש בו למטרה שהכינוהו חייב.
ג. לריטב"א נראה להגדיר שרק דבר שנעשה מוכן לגמרי ע"י נתינת המים, כמו אפר לבורית ודיו יש חיוב בנתינת המים. ואע"פ שהיו רגילים לערבם היה זה לשבח בעלמא.
הכרעת ההלכה בנתינת מים לדבר שאינו ב"ג
והנה, בנתינת מים לדבר שאינו ב"ג יש ספק דאו' אחד מפני מחלוקת הראשונים האם יש איסור תורה בלישת דבר שאינו ב"ג. ולפי האמור עולה שלדעת רוב הראשונים ההלכה היא כאביי ולא כרב יוסף, ומעט מהראשונים מסתפקים בזה, ומעט נוקטים כרב יוסף[25]. ויש לדון האם לראות את הדבר כספק או כמוכרע כדעת אביי. והוא נ"מ גדולה, דאם ניתן לראות את הדבר כספק יש בזה ס"ס ויהיה מקום להקל, אך אם אין לראות את הדבר כספק נשאר בזה ספק דאו' ונצטרך להחמיר. והבה"ל (שכד ס"ג ד"ה אין) הביא חלק מהראשונים הנ"ל, והבין בדבריהם שהם פוסקים כאביי, וכך נקט להלכה. והחזו"א (סי' נו סק"ב סק"ג) נקט שהלכה כרב יוסף, שלא כבה"ל. ולפי האמור צודק הבה"ל (והחזו"א לא ראה חלק מהמקורות).אולם נראה שגם אם ננקוט שאין הכרעה כאביי (אלא נשאיר בספק), אכתי לא ברור שיש בזה ספק ספיקא, מפני שלדעת התרומה (סי' רכ, יובא בסימן ב') ועוד ההלכה היא כרבי, וא"כ יוצא שעצם ההנחה שנוקטים כריב"י אינה נכונה, והדבר ספק. וא"כ יוצא שיש ס"ס להחמיר, שמא הלכה כרבי, ואת"ל שהלכה כריב"י אולי הלכה כאביי. אך נראה שס"ס זה להחמיר אינו נכון, דהכל שם אחד, מתי קורה הגיבול (יעויין בסו"ס ב'), ולכן נחשב ספק אחד.
ולמסקנה נראה שאין לראות את דברי אביי מוכרעים, אע"פ שכ"ד רוב הראשונים, דסו"ס מבואר בכמה ראשונים שאין הכרעה כדבריו. ועוד יתבאר בסימן ב' שלעיקר נראה שהלכה (ולא למעשה) כדעת ריב"י ולא כרבי. וא"כ בכל מקרה של נתינת מים בדבר שאינו ב"ג קיים ס"ס בדאו', שמא הלכה כרמב"ם וסיעתו שאין בו איסור דאו', ואת"ל שיש אולי הלכה כרב יוסף שאין חיוב בנתינת המים, ונמצא שאפשר להקל (ולא למעשה).
וכל זה בדיון ברמת הדאו', וברמת הדרבנן יתבאר בסימן ב'.
♦
ז. בירור הגדר התחתון בדבר שאינו ב"ג
בירור גדר הלישה בדבר שאינו ב"ג
ויש לדון מהו הקצה האחרון שמוגדר גיבול, ובעיקר הנ"מ בזה היא לסוברים שדבר שאינו ב"ג אסור מה"ת, ולסוברים שדבר שאינו ב"ג אסור מדרבנן, בהרבה מקרים יש להקל מספיקא. ועוד יש צד להקל עפ"ד הרמב"ם שכותב שאין לגבל קמח קלי אטו קמח, ואין לגבל מורסן אטו עפר וכיו"ב, ויש מקום לומר שאין איסור כללי לגבל כל דבר שאינו בר גיבול, אלא רק בדברים מסוימים שמצאנו שאסרו חז"ל, או במה שדומה להם לגמרי שניתן להניח שכלול בגזירה שגזרו עליו, ואם יש דבר חדש שכבר לא דומה לגמרי אין להמציא בו גזירה מדעתנו.♦
בירור המציאות בלישת מורסן
ונראה שעיקר הבירור בזה הוא בחיפוש ובדיקה מהו אותו מורסן שדברו עליו בגמרא, שעליו אמרו התוס' שיש בו חיוב תורה. ויש שני דברים מרכזים שצריך לברר אותם: א. האם המורסן הוא הקליפה הפנימית או הקליפה החיצונית. וכאמור לעיל הראשונים נחלקו בזה, ונראה שהדעה הרווחת היא שמדובר בקליפה החיצונית, אך לדעת רש"י בכמה מקומות מדובר בקליפה הפנימית, והיינו מה שנשאר בנפה אחרי הריקוד. ב. בהנחה שהוא הקליפה החיצונית (כדעה הרווחת יותר), האם המורסן המדובר הוא מורסן טחון או מורסן שבור שיצא ע"י כתישה במכתשת.♦
אופני ההפרדה של המורסן מהחיטה
וכדי להסיר את המורסן מהחיטה השתמשו בשתי דרכים, או ע"י כתישה במכתשת, או שהיו טוחנים את החיטים עם הקליפה ואח"כ היו מנפים, והמורסן היה יוצא בתחילה. ומצאנו בחז"ל שני צרכים שלשמם היו מסירים את הקליפה קודם לטחינה. צורך אחד הוא כדי שהקמח יהיה נקי יותר, בפסחים (מ.) מבואר שע"י הלתיתה של החיטים הלחם נעשה נקי יותר, ופרש"י (פסחים לו. ד"ה לתיתה) שאחרי הלתיתה היו כותשים במכתשת ומסירים הקליפה[26], וכן עולה מדבריו בשבת (עד. ד"ה שכן). ובשבת (עד.) נאמר שהעני אוכל פיתו בלא כתישה, משמע שהעשירים היו כותשים כדי להכין סולת נקיה, וכ"כ רש"י שם.מציאות נוספת שהיו מסירים את הקליפה הייתה כשבאו להשתמש בחיטים בשביל דייסא ולא בשביל טחינה, וז"ל הגמ' (מו"ק יג.): מיתיבי חילקא טרגיס וטיסני טמאין בכל מקום. בשלמא למאן דאמר חדא לתרתי לתלת ולארבעה משום הכי טמאין בכל מקום דאתכשור, אלא למאן דאמר כונתא [כוסמת שלמה] אמאי טמאין בכל מקום הא לא איתכשור, כגון דמיקלפן דאי לאו דשרא להו במיא לא הוה מיקלפא, ע"כ. ומבואר שפשוט לגמ' שבתהליך שהיו שוברים חיטה לכמה שברים היא הייתה מוכשרת, וביאר שם המפרש 'שא"א בלא לתיתה'. ולכאורה נראה שהצורך ללתות הוא כדי שהקליפה תסור מהחיטה כדבעי בשעה שכותשים במכתשת. וכן מבואר ברמב"ם (טו"א פט"ז ה"א) וז"ל: וכן חטין שחולקין אותן ברחיים אחת לשתים ואחת לשלש כדי לעשות מהן מעשה קדירה כגון הריפות וכיוצא בהן, הרי הן בחזקת מוכשרין בכל מקום בין של שווקין בין של בתים, מפני שלותתין אותן להסיר קליפתןכו, ע"כ.
♦
מדברי הראשונים נראה שהמורסן שאכלו התרנגולים היה טחון
ובדברי כמה ראשונים מבואר שהתרנגולים אכלו מורסן טחון ולא מורסן שלם.[27] הרמב"ם בפיה"מ (פסחים פ"ב מ"ז, תרגום הרב קאפח) כתב: מורסן – פסולת הקמח, ושורין הוא לשרות המורסן ולהניח לפני התרנגולים שיאכלוהו לאטן, ע"כ. ונראה די ברור ששורין את המורסן שכתב מיד קודם, שהוא פסולת הקמח. והמאירי (פסחים לו: ד"ה מאחר) כתב וז"ל: והרי למדת שסובין ומורסן שני דברים הם ושהסובין בר חלה אבל לא המורסן, וזהו שביארנו שהקמח השני הוא הנקרא סובין והשלישי שאדם נותנו לתרנגולין הוא נקרא מורסן, ע"כ. ומשמע שהקמח השלישי אדם נותנו לתרנגולים. הראבי"ה (פסחים סי' תעד) כותב על דברי המשנה (פסחים לט:): "אין שורין את המורסן לתרנגולים", שהמורסן הוא: "הנשאר בנפה אחרי ריקוד", דהיינו המורסן אחר שנטחן, ולא מדובר על מורסן שלם.♦
המציאות בלישת מורסן שבור
ובבדיקה במציאות בקליפת חיטים שהוסרה שלא ע"י טחינה עלה שהקליפות אינן מתאחדות כלל אחת עם השניה, כלומר שהמים לא גורמים כל שינוי למרקם של הקליפה ולאיחוד של הקליפות זו בזו (בניגוד לקמח ואפר), אך מחמת קלותן הן נדבקות ונצמדות מעט זו לזו. ויש לדקדק בדברי הראשונים בסוגיה האם זו המציאות שעמדה מול עיניהם כשדנו במורסן, ואם אכן זו המציאות יתחדש חידוש עצום שכל דיבוק קלוש שכזה נחשב לישה מה"ת.♦
צידוד לכך שמדובר דווקא במורסן טחון
ויש להקדים שלדעת הראשונים שבמורסן אין חיוב מה"ת וההיתר לגבל בשינוי נאמר דווקא בו ולא בקמח, נראה שיש לנקוט שדברי המשנה: 'נותנין מים למורסן' נאמרו גם על מורסן טחון, ולא דווקא במורסן העשוי מקליפות, דאם ההיתר אמור דווקא במורסן מקליפות הגמ' לא יכולה הייתה לסתום שמותר לגבל מורסן. וכיון דהכי, מסתבר לומר כך גם בדברי הראשונים החולקים, דלא נח לומר שנחלקו במציאות איזה מורסן נותנים לתרנגולים, האם מורסן טחון או שבורכז. וא"כ יש מקום לומר שכל מה שאמרו הראשונים שיש איסור דאו' במורסן הכוונה דווקא למורסן טחון.[28]♦
דיוקים בדברים הראשונים
ומהתוס' (שבת יח. ד"ה אבל) עולה שהמורסן מתגבל יותר מאפר (וכפי שהתבאר לעיל). ועל הצד שנקטו התוס' שהמורסן הוא הקליפה החיצונית ולא הפנימית, קשה מאוד להבין איך ניתן לומר שאותן קליפות חיטים שבורות מתגבלות יותר מאפר, וע"כ אם מדובר בקליפה החיצונית מדובר במציאות שהיא טחונה. ויעויין בפר"מ (שכא משב"צ סק"ז, ראה יוסף שבת יח ד"ה והוי) שטען במציאות שלא שייך בהם גיבול מדאו'.והרי"ד והריטב"א טרחו לבאר מדוע במורסן אין גיבול מה"ת, וטענו שאינו דומה לקמח כיון שאין הדרך לעשות ממנו כיכרות. ונראה שאם הם היו דנים על קליפות חיטים שבורות הם לא היו צריכים להגיע לכך שאין הדרך לעשות כיכרות, דהחוש מעיד שאין הן מתגבלות כלל. ובאמת גם הריטב"א (יח.) כתב כדברי התוס' שהמורסן מתגבל יותר מאפר[29].
והרמב"ם (הלכ' שבת פכ"א הל"ד) כתב וז"ל: המורסן אף על פי שאינו ראוי לגבול אין גובלין אותו שמא יבוא לגבול העפר וכיוצא בו, ע"כ. ועוד כתב (פ"ח הט"ז): ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן, ע"כ. ומכאן נראה שהמורסן דומה לעפר ולאפר ולחול הגס, ואינו קליפות.
עוד כתב הרמב"ם (חמו"מ פ"ו ה"ה) וז"ל: ואין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין, אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויצא בה ידי חובתו, ע"כ. ומבואר בדבריו שאפשר לאפות 'פת' ע"י המורסן. ונראה שזה שייך דווקא במורסן טחון ולא בקליפות (אך אין משם ראיה גמורה שזהו המורסן שדברו עליו במלאכת לש).
והמאירי (פסחים עד:) דן בעוף שלא הוכשר מהדם, ונצלה בתנור כשטחו סביבו בצק, האם אומרים שהבצק מונע את הדם מלצאת או שלא, וכתב וז"ל: עוף או שאר בשר שלא נמלח ולא צלאו ולא בשלו בקדרה אלא שעשה לו דפנות של בצק וטפלו לתוכן והניחן בתנור ונאפית שם כאלו שבני אדם קורין בלשון לעז שלנו פאנאדאש, יש צדדין שהוא נדון כצלי ומותר ויש צדדין שהוא נדון כקדרה ואסור. וכיצד הוא הדין, אם היה בצק זה של סלת מותר בין הבשר בין הלחם ואפילו האדים הבצק מבחוץ או מבפנים או בחלק פנימי שבו כשאדם שוברו או חותכו, שאין דנין אותו באדמומית של דם אלא מיחל בעלמא. שהסלת מתוך שאינו דק ולא נטחן כל כך אין חלקיו מתדבקין כל כך והרי הוא כחלול והדם יוצא. וכן הדין בכל קמח גס או מורסן וכיוצא באלו. היה הקמח דק ומנופה אסור הכל אפילו לא האדים הבצק, שמתוך שחלקיו מתדבקים הרבה אין הדם יכול לצאת, ונשאר קצתו עם הבשר או העוף וקצתו נבלע בבצק, ומתוך כך הכל אסור, ע"כ. ומבואר מדבריו שיש מציאות שעוטפים עוף ע"י מורסן. ודעת המאירי (שבת עו. פסחים לו:) שהמורסן הוא הקליפה החיצונית. ובהכרח לא מדובר בשברי קליפות הנ"ל. [ובפשטות נראה שזהו המורסן שדברו עליו בהקשר של לישה].
♦
קושי במציאות גם להבנה שמדובר במורסן טחון
איברא שנראה שגם אם הקליפות הנ"ל יטחנו אכתי חלק מדברי הראשונים לא יהיו מיושבים, דבמציאות גם אחרי טחינת הקליפות הנ"ל הן אינן נעשות כעין בצק כלל.♦
דברי הגמרא שהמורסן לתרנגולים מחמיץ
ובמשנה (פסחים לט:) מבואר שהמורסן שהיו מביאים לתרנגולים היה מחמיץ. ולכאורה מוכח מזה שלא מדובר באותן קליפות, דהחוש מעין שאין הן מחמיצות כלל. איברא שלכאורה קשה בכל מקרה, דגם אם הקליפות יטחנו הן לא יחמיצו כלל, וכן טענו כמה אחרונים (שו"ת הב"ח סימן קז, פמ"ג א"א תנד סק"א, א"ר שם, גינת ורדים יו"ד כ"ד ס"ו. ובמג"א סק"א נראה מסתפק בזה).ולכאורה נראה לומר שהמורסן בזמנם היה מעורב בקמח, ואם מדובר במורסן טחון הדבר מובן יותר, דמסתבר שבניפוי שלו היו נדבקים אליו פירורי קמח[30]. ואולי גם במורסן שבור ע"י הכתישה היו ניתז מעט קמח על המורסן[31].
♦
ביאור דברי הראשונים
ואם כנים הדברים אפשר להבין את דברי הראשונים הנ"ל, דכיון שבמורסן היה מעורב קמח הוא היה נדבק והיה נוצר ממנו מעין עיסה. ואכתי נראה שלא מדובר בקליפות שבורות אלא במורסן טחון, דככל הנראה מעט הקמח שקיים בקליפות הללו לא מביאן לידי בצק.♦
דיון בדברי המשנה בתרומות האם במורסן מעורב קמח
ובתרומות (פי"א מ"ה) נאמר: המורסן מותר, סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר, ע"כ. ומבואר שבמורסן אין קדושת תרומה, משא"כ בסובין, שכשבאים מחיטים חדשות הן אסורות. וביאר הרא"ש וז"ל: וכן הסובין של ישנות שהן יבשות ונטחנים היטב, אבל של חדשות הן לחות ואינן נטחנים היטב ונשאר הרבה קמח מעורב עם הסובין, ע"כ. ומבואר בדבריו שהטעם שהסובין מחיטים חדשות אסורות הוא בגלל הקמח שמעורב בהם, ולכאורה מוכח מכאן שבמורסן לא היה מעורב קמח.אך אין בזה ראיה מוכרחת, דלשון הרא"ש היא: 'ונשאר הרבה קמח', ויתכן שבסובין ישנות, וכן במורסן, היה מעורב מעט קמח.
ומלבד זה אפשר לבאר את המשנה אחרת מהרא"ש, שהטעם שהסובים מהחיטים החדשות אסורות אינו בגלל הקמח, אלא מפני שהם עצמם היו נאכלים, משא"כ הסובים מהחיטים הישנות והמורסן, שלא היו נאכלים (יעויין בדרך אמונה הלכות תרומות פי"א ה"ה ציון ההלכה סקקט"ז).
♦
בראבי"ה מבואר שהמורסן מחמיץ בלי קמח
איברא, שהראבי"ה (תעד) כתב וז"ל: אין שורין את המורסן לתרנגולין. ירושלמי כשיש בהן שמנונית. פירוש אותן שבאו מן החיטין, כדכתיב עם חלב כליות חטה, אבל אין נראה לפרש כשיש בהם מעט קמח, ע"כ. ומבואר בדבריו שבמורסן אין קמח, אך מדובר דווקא כשיש שמנונית, ולא ברור מהי אותה שמנונית שבגללה אסור לשרות את המורסן, וצ"ב. ועכ"פ עולה מדבריו בהכרח שהמורסן מחמיץ, והראבי"ה סבור שהמורסן היא הקליפה החיצונית יותר, וקשה להבין במציאות איך הוא מחמיץ. ואולי ההסבר הוא בגלל אותה שמנונית שדיבר עליה הראבי"ה, וצ"ב. ויעויין גם ברדב"ז (אלף טו) שמבואר בדבריו שהמורסן מחמיץ, אך אולי גם הוא מדבר במורסן שמעורב בקמח.♦
סיכום
העולה מכל האמור נראה שהמורסן עליו דנו במלאכת לש התגבל יחסית טוב[32], ולא נראה שמדובר במעין קליפות שאין בהן אלא דיבוק קל בעלמא. ולראבי"ה מדובר במורסן בלי קמח, אך מדובר במורסן שיוצא בהרקדה ולא בקליפות שבורות, ומסתבר שהדיבוק בו אינו טוב כ"כ, ואכתי אין הכרח שבקליפות יהיה איסור לש כלל.♦
הערה על דברי הבה"ל בגיבול מוץ
והבה"ל (שכד ס"ג ד"ה אין) כתב וז"ל: וכ"ז במורסן, אבל במוץ פשוט דאינו בר גיבול לכו"ע ולדעת אלו הראשונים יש בהו חיוב חטאת כשנותן בו מים בשבת, עכ"ל. ומבואר בדבריו שבמוץ יש איסור תורה לראשונים הסוברים שדבר שאינו ב"ג יש מלאכת לש מה"ת. ולפי האמור הדברים אינם ברורים כלל, ויתכן מאוד שהתוס' לא מיירו אלא בכגון אפר שמתאחד ונהיה כעין עיסה, והמורסן כאמור מתגבל עוד יותר טוב, ובזה הם סברו שאף שאינו ב"ג להיעשות ממש גוף אחד כעיסה, מ"מ האדם חייב בזה, אך במוץ וכיו"ב שע"י המים לא נוצר כמעט דבר, ולכל היותר יש דיבוק כלשהו לא דברו כלל, ואין לנו מקור שיחמירו בזה, לא מה"ת ואפילו לא מדרבנן. וכ"כ בשביה"ש בשם חכם אחד (פתיחה למלאכת לש אות כ' בסגריים, ויעוי"ש בשביה"ש עצמו טענה נוספת, ויתבאר בסימן ד'). וראה לעיל בשם הפר"מ שגם נקט שלתוס' אין חיוב בקליפות המורסן, וק"ו שלא במוץ.♦
מדברי הגמ' בזבחים משמע שלא די בדיבוק כלשהו
ובגמ' (זבחים צד:) נאמר: רבא לטעמיה, דאמר רבא זרק סודר למים חייב, זרק פשתן למים חייב. בשלמא סודר עביד כיבוס, אלא זרע פשתן מ"ט, וכ"ת משום דמקדח, אי הכי, חיטי ושערי נמי, הנך אית להו רירי, ע"כ. וכתב רש"י: הנך אית להו רירא - זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי, ע"כ. ומבואר בדבריו שהחיוב אינו מעצם זה שהמים מדביקים מעט את הפשתן זה לזה, אלא דווקא מפני שהפשתן עצמו משתנה וע"י כך הוא נדבק ומתאחד עם הפשתן. ובסברא לא ברור מה החילוק בין קליפות המורסן והמוץ לחיטים ושעורים, ולפשתן בלי הרירי, וההבדל היחיד ביניהם הוא רק בכך שהם יותר קלים, וממילא נוצר בהם מעט דיבוק, וכאמור נראה שאין בכדי מעט הדיבוק הזה כדי לחייב, וצ"ע.♦
הגדרת הגדר התחתון ללישה בדבר שאינו ב"ג
ובפועל קשה להגדיר מה הגבול התחתון של לישה בדבר שאינו ב"ג, ונראה שיש להיעזר בדוגמאות שנאמרו בחז"ל ובראשונים.ונראה שאחד הגדרים התחתונים הוא אפר, שכאמור לעיל ע"פ התוס' (שהם השיטה המחמירה בדבר שאינו ב"ג) הוא מתגבל פחות ממורסן. ומסתבר שאע"פ שהראבי"ה כתב שבמורסן אין קמח, הם יודה לתוס' שהמורסן מתגבל יותר מאפר, וצריך בירור במציאות (וא"א להאריך).
עוד מבואר בירושלמי שיש גיבול דאו' בשום כתוש, ויתבאר באריכות בסימן ג'. והראשונים דימו גם לחרדל, וכן לנתינת משקים לחרוסת. ונראה ששום כתוש מתגבל עוד פחות מאפר.
עוד נאמר בגמ' שיש לישה מה"ת בזרעי פשתן, ובמציאות הדיבוק שלהם הוא פחות מאפר, כמו שיתבאר בסימן ד'. ויתבאר שם מה שיש לדון בדעת הרמב"ם מדוע יש בהם איסור תורה.
וא"כ נראה שבכל ספק של לישה יש לבחון האם התוצאה דומה לאפר או שום כתוש או זרעי פשתן.
ובקפה שחור לדוג' נעשה נסיון לגבלו והגיבול היה מוצק פחות מאפר, אך עדיין יתכן שיש בו איסור דאו'. ובפרט אם שיטת המאירי היא שהגדר הוא איחוד ולא דיבוק מוצק.
והט"ז (שכא סקי"ב והוב"ד במ"ב סקס"ח) כתב שיש לישה בצנון ואורגקעס (מלפפון) קצוצים דק דק. ולא ברור מהי רמת הקציצה, ולפי האמור נראה שבהרבה מקרים אין בזה לישה כלל[33].
♦ ♦ ♦