מו"צ בבית הוראה יד הרמ"ה
מח"ס אהל יעקב
להרגיע כאבי בטן עם בבקבוק חם בשבת
בס"ד תשרי תשפ"אלכבוד הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א דומ"ץ ברחובות ומח"ס גם אני אודך ושא"ס, בדבר השאלה שהגיע אליך וביקשת לשמוע את דעתי הקלושה בזה אודות אשה שהרגישה כבר לפני שבת כאבים בגופה, והסתפקה אם היא יכולה להכין בשבת קודש בקבוק חם מגומי וכדומה, כדי להניח אותו במקומות שיש לה את הכאבים.
♦
תשובה
והנה במקרה שאחד סובל מכאבים חזקים מאוד, ויש חשש ממש לכל מיני שאלות חמורות, כגון בעיות בכליות וכדומה, מחללים את השבת עבור חולה כזה. ואם אין חשש חשש סכנה אלא שמצטערים מזה יכולים לקחת תרופה נגד הכאבים. ולענין שאלה דידן, שבס"ד אין לה כאבים כאלו, והיא רק צריכה להרגיע את השריר או הכאב מפני שכואב לה, נלענ"ד שיש להקל ולהשתמש עם בקבוק עם מים חמים [כמובן שבשבת צריכים לראות שאין מים קרים בתוך הבקבוק מלפני כן, אלא לשפוך מים חמים מהקומקום ואח"כ אפשר להוסיף מים קרים בתוכו].ויסוד היתר הנ"ל, דהנה איתא בגמ' במסכת שבת דף מ: "ובלבד שלא יבא קומקומוס של מים חמין וינחנו על בני מעים בשבת." ורש"י פירש שמא ישפכו עליו, ונמצא רוחץ בשבת בחמין. ותוס' פירשו לא יביא משום רפואה, וגזרו אטו שחיקת סממנים. בשו"ע (סימן שכ"ו סעיף ו') כתב דאסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמין. וביאר המ"ב שם (ס"ק י"ט) שלפי רש"י אם החמין בכלי סגור שרי, ואילו לפי תוס' גם בכלי סגור אסור דמחזי כרפואה. וסיים שלצורך גדול אפשר להקל, וכן דעת בעל שבט הלוי זצ"ל. ויבלח"ט הגר"ח קניבסקי שליט"א פסק דבזמנינו היות שאף בריאים משתמשים עם בקבוק חם שוב אינו מחזי כרפואה, ומותר לכתחילה ליתן בקבוק חם על המיחוש אפילו בלי צורך גדול. וראה עוד בשש"כ (פרק ל"ד סעיף י"א) שאם אדם סובל מכאבים חזקים מותר להשתמש עם בקבוק עם מים חמים, וכן בשו"ת אור לציון חלק ב' (פרק ל"ו שאלה א'), ובספר ארחות שבת (פרק כ' הערה קפ"ז).
העולה לדינא: מי שסובל מכאבים חזקים בטנו בשבת יכול למלאות בקבוק עם מים חמים ולהניחו במקום הכאב.
♦
ולתועלת הענין מצאתי לנכון לצרף עוד תשובה בהלכות רפואה בשבת, בעניין אם מותר להניח בצל במיטה כדי להקל על הצינון, שקיבלתי ממע"כ שליט"א מתוך ספר שו"ת וישמע משה (כת"י) וז"ל:
שאלה: בימי החורף רבים הסובלים מצינון, ויש דברים שאנשים רגילים לעשות כדי להקל על הצינון ואינם בגדר רפואה ממש, כגון לחתוך בצל ולהניח אותו במיטה עם הסובל מצינון, כדי שינשום בעת שישן את אדי הבצל, וזה מיקל על תופעות הלוואי של הצינון. ויש לעיין האם מותר לעשות כן בשבת, וזה מכמה צדדים: א. האם דבר שאינו ע"פ דרכי הרפואה [תרופת סבתא], הוא בכלל גזירת שחיקת סממנים. ב. האם רפואה שנעשית בדרך הרחה בלבד יש בה משום גזירת שחיקת סממנים. ג. האם העובדה שבצל הוא מאכל בריאים הוא סיבה להתיר להשתמש בו גם בדרך הרחה, שזה אין דרך בריאים לעשות.
תשובה: הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי שליט"א אמר שזו שאלה יפה וראוי לעיין בה. ומכל מקום אם הניחו את הבצל במיטה מערב שבת בודאי אין חשש בדבר ומותר ללכת לישון שם. ואילו הגאון הגדול רבי נסים קרליץ (שליט"א)[זצ"ל] נטה להקל בדבר ולהניח את הבצל גם בשבת עצמה. וכן הסכימו הגאונים רבי יצחק זילברשטיין, רבי מרדכי גרוס, רבי נפתלי נוסבוים, רבי יעקב מאיר שטרן, רבי יעקב חיים סופר, רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א. וביארו הגר"נ נוסבוים והגרי"מ שטרן טעמם מכיון שהבצל הוא מאכל בריאים ומותר לאוכלו, מותר גם להשתמש בו להרחה. והוסיף הגרי"מ שטרן דכשם שלא יעלה על הדעת לאסור לשתות כוס תה עם לימון ודבש למי שכואב לו הגרון, או לאכול פירות הדר למי שחסר לו ויטמין C, והטעם הוא משום שהוא מאכל בריאים ואין הדבר ניכר שעושה כן לרפואה, והכי נמי בנידון דידן יש להתיר להניח את הבצל.
והרה"ג רבי מאיר זאב זעלפריינד שליט"א הראה לי מש"כ בספר נשמת שבת [חלק ה סימן שצ"ג]: מי שנצטנן ונסתם חוטמו עם ליחות, האם מותר להריח וויקס. תשובה: יש להחמיר, ויש מי שמיקל, ע"כ. וביאור המחלוקת, דהמקילין מדמים דין זה להכנסת פתילה לפי הטבעת, שכתב השו"ע סעיף נה דאין לחוש משום רפואה רק שלא ישיר נימין, ע"ש. והטעם, דאין הפתילה עושה רפואה אלא גורמת לפתיחת הנקב, וכך הריח החריף גורם לפתיחת החוטם מצואת האף. והאוסרים מדמים דין זה להא דכתב המג"א שם [סקנ"ה] שאסור לעשות קריסטי"ר [חוקן] בשבת משום גזירת שחיקת סממנים. ואמנם הדעת תורה כתב שהמג"א לא אסר לעשות קריסטי"ר במים בלבד, רק אם מערבים בו סממנים וכדו' המרפאים, ולפ"ז בודאי אין מניעה להריח הוויקס בשבת. ובספר כף החיים כתב בשם שו"ת פדה אברהם שריחא לאו מילתא היא לענין איסור עשיית רפואה בשבת. וכ"כ בשו"ת באר משה [ח"א סימן לג] להקל.
ואילו הגאון רבי שמאי גרוס שליט"א הביא ראיה לאסור מהא דכתב הבאר היטב [סימן שכח סק"ל] בשם שו"ת הלכות קטנות וז"ל: ומכאן יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטיטו"ן [טבק] בשבת, אע"פ שינשוף אותו בשביל הנזילה, כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול, ע"כ. וכן כתב בשערי תשובה [סק"ל]: ועיין בשו"ת מים רבים כתב גם כן להתיר לשאוף טאבק"ו בנחיריו, אף על פי שעושה כן לפי שעלול במיחוש הראש, כיון שנתפשט שאיפת הטאביק הגדולים וקטנים משום תענוג או משום ריחא, ולא מוכחא מלתא דעביד לרפואה, ע"כ. ומשמע דוקא בטבק, שדרך להריח בו בחול שלא לרפואה, אבל בצל שאין דרך להריחו שלא לרפואה אסור.
עוד ציין הגר"ש גרוס להא דאיתא בסימן שו ס"ז: מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, מותר דהוי מדידה של מצוה. ותמה הא"ר כיצד מותר למדוד אזור עבור החולה, ומדוע אין בזה משום גזירת שחיקת סממנים, כמו בכל עניני רפואה. ותירץ: ולא גזרינן משום שחיקת סממנין אלא ברפואה שיש בו ממש כגון משקה או אוכל, ע"כ. ומשמע שבדבר שהוא אוכל או משקה גזרו משום שחיקת סממנים, אפילו אם אופן עשיית הרפואה אינו ע"י אכילה או שתיה אלא בדרך סגולה וכדו'.
ועל מה שהתיר הגר"ח קניבסקי אם הניח את הבצל במיטה מערב שבת תמה הגר"ש גרוס, דאף אם הבצל היה מונח שם מקודם, הרי האדם לא היה במיטה מערב שבת, וכיצד מותר לו להיכנס למיטה בשבת כדי להריח את הבצל ולהתרפא. אא"כ נאמר שהוא בצירוף הסברא שבצל הוא מאכל בריאים ולא חשיב רפואה ממש בהרחתו.
וגם הגאון רבי מנדל שפרן שליט"א נקט לאיסור, אא"כ יש לו שפעת והוא בגדר נופל למשכב שהתירו לו נטילת תרופות בשבת. ואמר דדוקא בנידון דידן יש לחוש טפי לשחיקת סממנים, שהרי כשעובר זמן מרובה מאז שחתך הבצל פג ריחו של הבצל ושוב אינו מועיל כל כך, והדרך היא לגרד את השכבה העליונה באופן שיחזור ויתן את ריחו מחדש, והרי בגירוד השכבה העליונה עלול בקל להיכשל באיסור טוחן. והסכים עמו הגאון רבי צבי כהן שליט"א, והוסיף דמצאנו להגרש"ז אויערבך זצוק"ל דבר חידוש בזה, שמי שקיבל מכה במצח ויש לו נפיחות גדולה, והדרך להוריד את הנפיחות היא ע"י שמניחים שם קרח או מרגרינה וחמאה וכדו', ולכאורה היה לנו לאסור לעשות זאת משום גזירת שחיקת סממנים. וחידש הגאון זצ"ל שלא גזרו גזירה זו אלא במכה או חולי שיש אפשרות לרפאותם ע"י סממנים, בזה גם אם מרפא אותם בדרך אחרת גזרו שמא יבוא לנסות לרפא גם ע"י סממנים. אבל מכה זו, שאין לו רפואה ע"י סממנים, אינה בכלל גזירת חז"ל. ויש ללמוד מדבריו שטענת הגר"מ שפרן נכונה, ומכיון שברפואה זו גופא יש חשש שיבוא למלאכת טוחן בודאי יש לאסור משום שחיקת סממנים.
וכעין שאלה זו יש לעיין באלו שנוסעים לטייל בחו"ל, ואומרים שעושים את זה לרפואה, ומכל מקום הרבה בריאים נוסעים לשם לטייל וליהנות מהאויר הצח. והראו לי במ"ב (סימן שא סק"ז) שכתב על מה שהתיר הרמ"א לטייל בשבת וז"ל: אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה, מ"מ שרי כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה כו'. ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה, ע"כ. ובשער הציון סק"ט כתב דמדברי הרמב"ם משמע כדעת האוסרים. והביא שם את מחלוקת המג"א והט"ז האם מותר לרוץ כדי שיהיה לו תיאבון לאכול, ע"ש. ולכאורה דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים זו. אמנם הסכמת פוסקי דורנו, ובראשם הגאונים הגדולים רבי חיים קניבסקי שליט"א ורבי נסים קרליץ (שליט"א)[זצ"ל] להתיר טיול בשבת גם אם מתכוין לצורך בריאות, מכיון שרוב בני אדם הולכים לטייל להנאתם ולא מינכר שעושה זאת לצורכי בריאות.
בברכת התורה
יעקב אהרן סקוצילס
♦ ♦ ♦