שימוש בעירוב בערים שלנו - בחינה מחודשת [חלק א']
הקדמה
דנו הפוסקים בשאלה אם מועיל עירוב להתיר טלטול בשבת ברחובות שלנו. ויסוד הנידון הוא שמפורסם שלא מועיל עירוב להתיר טלטול ברה"ר גמורה, וכלשון הגמ' בעירובין דף ו' ע"א "ורשות הרבים מי מיערבא?". ולכן כדי שעירוב יתיר טלטול צריך שהרחובות שלנו לא יהיו מוגדרים כרה"ר גמורה. ובשו"ע סימן שמ"ה ס"ז הביא ב' דעות מה הם התנאים הנצרכים להגדרת רה"ר גמורה - י"א כל שרחב ט"ז אמה, וי"א שצריך ס' רבוא עוברים בו בכל יום. ולהלכה כתבו הפוסקים שיש סתירה בדעת המחבר איזה שיטה עיקרית. וכן האריכו האחרונים בפולמוס גדול מה דעת רוב הראשונים בשאלה זו, ועיין משנ"ב שמ"ה ס"ק כ"ג ובביאור הלכה שם אריכות גדולה בענין זה.ונכתוב בקיצור, שדעת המג"א והט"ז שההכרעה כשיטה שבעי ס"ר, ושכך דעת רוב הראשונים. והביאור הלכה כתב שהמג"א והט"ז כתבו כן משום שמנו רק את הראשונים המובאים בב"י, ולא ראו עוד ראשונים שמכריעים את המתירים. ובספירת הראשונים נחלקו הבית אפרים באו"ח (סימן כ"ו וכ"ז) עם המשכנות יעקב (או"ח ק"כ וקכ"א), שלדעת הבית אפרים רוב הראשונים סוברים שצריך ס"ר, ואילו למשכנ"י להפך, והמשנ"ב הביא רק את המשכנ"י, וכנראה שלא היה לו את הספר בית אפרים[2]. ומאז זמנם עסקו בבירור ענין זה, מה דעת רוב הראשונים. ומסקנת הדברים התבארו בספר הנפלא שיורי עירוב לידידי הרב מרדכי אילן מעמוד 52 והלאה, שהרחיב מאוד בענין זה לברר את כל השיטות. והמעיין שם יראה שבודאי שהצדק כפי שמתבאר שם שרוב גדול ומכריע של הראשונים סברו שצריך ס"ר[3], וכך דעת רש"י ותוס' והרא"ש כו', והיתר זה קדום מאוד לפחות מזמן הגאונים, ודעת האוסרים מיעוט למרות שהם ג"כ גדולי הראשונים[4]. ובודאי המנהג המוחלט בארצות אשכנז במשך מאות שנים היה להיתר[5] כפי שכותב המשנ"ב בעצמו (שס"ד ס"ק ח') "שכן נהגו מעולם", ומצד זה היה נראה שהעיקר להיתר מעיקר הדין[6], אך מ"מ אי אפשר לדחות האוסרים שהם רבים וגדולים, ויש להם טענה אלימתא כמ"ש הרמב"ן עירובין נ"ט ע"א שתנאי זה לא מוזכר בש"ס כלל, ואיך אפשר שהש"ס השמיט תנאי מרכזי זה, שהוא נפק"מ להתיר בכמעט כל המקרים[7]. ולכן צריך למצוא עוד טעמים להתיר כפי שיתבאר. וצריך להבהיר כמה נקודות: א. הסיבה שעירוב לא מועיל לרה"ר גמורה אינו כי צוה"פ אינו מחיצה מדאורייתא, או שהמושג עירוב אינו מושג דאורייתא, ולכן רק ברה"ר דרבנן מועיל משום הם אמרו והם אמרו. שזה אינו נכון כלל, שצוה"פ מחיצה דאורייתא גמורה, וכאשר עושה מחיצות לרה"ר הוא רה"י לכו"ע[8]. אלא באמת שאף שמצד עצם השם מחיצה צוה"פ מועיל גם לרה"ר דאורייתא, אולם יש דין אתו רבים ומבטלי מחיצתא, דהיינו התועלת של מחיצה הוא לגדור מקום מהילוך הרבים, ועל ידי זה ליחד את המקום לרה"י. אבל אם יש רבים שהולכים במקום הגדור הרי המחיצה לא גדרה בעדם, וזה מבטל את התועלת של המחיצה[9]. ולכן רק במקום שאינו רה"ר גמורה, דהיינו מקום שאין הילוך רבים מהני צוה"פ כי אז אין רבים שמבטלי מחיצתא. ב. עצם הדין שאתו רבים ומבטלי מחיצה אינו מוסכם, אלא הוא מחלוקת תנאים, שנחלקו בזה רבי יהודה ורבנן בהרבה מקומות עיין דף כ"ב ע"א ושם נסמן. וההכרעה להלכה אינה ברורה כלל, שאף שקיי"ל בכל מקום יחיד ורבים הלכה כרבים, וא"כ צ"ל הלכה כרבנן שאין אתו רבים ומבטלי מחיצתא, מ"מ הרבה ראשונים כתבו משום המבואר בגמ' שרבי יוחנן פסק שאתו רבים הכי קיי"ל. ויש בזה מחלוקת גדולה בראשונים וצריך לבאר מהי השיטה העיקרית להלכה. ועיין סימן שס"ד ס"ב ובביאור הלכה שם שב' הדעות בשו"ע אם צריך ברה"ר דלתות ננעלות בלילה או די בראויות להנעל, נחלקו בשאלה אם קיי"ל שאתו רבים ומבטלי מחיצה, ולכן צריך דלתות ננעלות, או שלא קיי"ל הכי ולכן מהני תיקון של ראויות להנעל, שהוא כמו צוה"פ לענין זה של אתי רבים. וצריך לבאר את הדברים, ואם תליה זו מוסכמת. ואף שבביאור הלכה בסימן שמ"ה כאשר דן על היתר העירוב בזמננו דן רק על השאלה אם צריך ס' רבוא ופקפק בזה, בביאור הלכה בסימן שס"ד ס"ב כתב שאי"ז טעם ההיתר שנוהגים העולם, שטעם זה קשה לסמוך עליו, אלא טעם ההיתר משום שסומכים על השיטה שפסקה שאין אתו רבים ומבטלי מחיצתא[10]. וכתב שמ"מ זה אינו דרך כבושה לרבים, ואף שאין למחות במי שנוהג כן, אבל בעל נפש יחמיר לעצמו. הרי שיותר ניחא ליה השיטה שאין אתו רבים מאשר השיטה של ס"ר. שעל זה כתב קשה לסמוך על זה, וע"ז כתב שבעל נפש יחמיר לעצמו. והחזו"א הכריע לגמרי כשיטה זו שאין אתו רבים כפי שיתבאר בהמשך. ויתבאר בדברינו: שהראיות של הפוסקים בין בדעת הרמב"ם שס"ל שאין אתו רבים, ובין בדעת הרי"ף והרא"ש שיש אתו רבים. הם רק לפי הגירסא שלנו בגמ', ולא לפי הגירסא של רבינו חננאל ובית מדרשו. ויתבאר שמוכרח שהגירסא שהיתה לפני הרי"ף והרמב"ם והרא"ש היה כגירסת ר"ח ולא כגירסא שלנו. וההכרח לכך הוא שלגירסא שלנו כולם פסקו שיטות סותרות והתקשו בזה הפוסקים, ואילו לגירסת הר"ח אין שום סתירה בדבריהם. ויוצא מזה נפק"מ גדולה לדינא כפי שיתבאר, שגם הטענה שהרמב"ם פסק שאין אתו רבים, ועפי"ז רצו להקל, אינה מדויקת. וגם הטענה שהרי"ף והרא"ש פסקו שאתו רבים ולכן צריך להחמיר אינה מדויקת. אלא יש חילוק בין צוה"פ שלא מועיל לכו"ע, לשם ד' מחיצות שמועיל לכו"ע. ונפק"מ למעשה שאם עושים את העירוב ע"י עומד מרובה, למשל ע"י קו הבנינים, או ע"י קירות תמך או גדרות סתומים, וכן תל המתלקט[11], זה היתר מרווחיא, ואילו צוה"פ לבד הוא היתר עוד יותר גרוע מכפי שסבר המשנ"ב.
ובחלק ב' של מאמר זה (בגיליונות הבאים בעז"ה) יתבאר שיש עוד כמה צדדים לקולא גם בצוה"פ רגילה: א. שיטות ראשונים שאכן פסקו שאין אתו רבים גם בלי שם ד' מחיצות. ב. שיטות ראשונים שגם רבי יהודה דיבר רק בפרוץ מרובה, אבל בצוה"פ כו"ע מודו שמותר. ג. שיטות הרבה ראשונים שאם אין שעריהם מכוונים אין אתו רבים.[12][13]
ויש עוד צדדים לחומרא: א. אם פרצת י' דאורייתא לכאורה לא נחשב שם ד' מחיצות[14], ואין הכרעה ברורה בשאלה זו. ב. שיטות ראשונים שצריך מחיצות ניכרות לעומדים בתוכם, שלא שייך בעיר גדולה. ג. שיטות ראשונים שאי אפשר לעשות שיתופי מבואות במקום שאי אפשר לסגור את המבוי משימוש אנשים זרים. ונבאר כל צד באריכות, ואיך נראית הכרעת הדברים.
♦
פרק א' - המקור בגמ' לדין אתו רבים
מקור הדברים בעירובין דף כ"ב ע"א, מדובר שם על תיקון שעושים סביב בור מים כדי שיהיה אפשר להוציא מים משם בשבת, ולא תהיה בעיה להוציא מהבור, שהוא רה"י, אל מחוץ לבור, שהוא רה"ר. והתיקון נקרא פסי ביראות[15], שנותנים בד' פינות סביב הבור דיומדים, שהם ב' קרשים מחוברים בזוית ישרה של 90 מעלות, כך שכל דיומד מתחיל גידור של ב' רוחות, ונמצא שכל ד' רוחות גדורות מב' צידיהן בדיומדים. ואיתא שם במשנה "רבי יהודה אומר: אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן - יסלקנה לצדדין. וחכמים אומרים: אינו צריך", והיינו דנחלקו רבי יהודה ורבנן אם יש בעיה בזה שדרך רבים עוברת בתוך המחיצה שלו. לרבי יהודה אם דרך הרבים עוברים בתוך הדיומדים זה מבטל את דין רה"י, ואילו לרבנן אין בזה בעיה. ובגמ' "ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה, ורמי דרבנן אדרבנן. דתניא: יתר על כן אמר רבי יהודה: מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים - עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך. קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, קשיא דרבנן אדרבנן! - דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא: התם - דאיכא שתי מחיצות מעלייתא, הכא - ליכא שתי מחיצות מעלייתא. דרבנן אדרבנן [נמי] לא קשיא; הכא - איכא שם ארבע מחיצות, התם - ליכא שם ארבע מחיצות".וביאור החילוק של הגמ': רבי יהודה סובר שב' מחיצות מועילות מדאורייתא לגדור רה"ר. ולכן אם יש ב' מחיצות סתומות לגמרי, כגון בתים בב' צידי רה"ר, אין אתו רבים. משא"כ כאשר המחיצות אינן גמורות אלא צוה"פ או עומ"ר, וכן דיומדים, יש אתי רבים. וטעם הדבר הוא כפי שכתבנו, שמה שמחיצות לא מועילות לרה"ר אינו משום שא"א לערב רה"ר, אלא משום שאתו רבים ומבטלי מחיצתא, וא"כ כל שהרבים לא עוברים דרך מחיצות הנצרכות כלל, דהיינו ב' המחיצות הגמורות שנצרכות אליבא דר"י, אין הפקעה על המחיצות. ולכן אף שברשות עוברים שפיר דמי[16]. ואליבא דרבנן, נחלקו הראשונים בפירוש הגמ': א. הרבה ראשונים פירשו שאין שום מעלה בשם ד' מחיצות, להפקיע אתו רבים. אלא רבנן ל"ל כלל הדין אתו רבים ומבטלי מחיצתא. ומה שרבנן פסלו בב' בתים ולחי, הוא לא משום אתו רבים אלא משום שחסר במחיצות דאורייתא, שבענין ג' מחיצות גמורות. כך פירשו הרשב"א והריטב"א בסוגיא[17]. ב. שיטת רבינו חננאל ובית מדרשו שיש מעלה מיוחדת של שם ד' מחיצות, שמבטל את הדין אתו רבים. ואינו רק משום הנצרך למחיצות דאורייתא, אלא יש מחיצות דאורייתא שמועילות רק במקום שאין אתו רבים, ואילו כאשר אתו רבים הן בטלות. משא"כ שם ד' מחיצות, שאז הן מועילות גם במקום שאתו רבים, ויתבאר בהמשך בהרחבה.
♦
גירסת הגמרא שבפנינו
קודם לכן הגמ' כתבה על המשנה "רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כאן הודיעך כוחן של מחיצות. כאן - וסבירא ליה? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! - אלא: כאן ולא סבירא ליה". הרי שהם אמרו על שיטת רבנן שאין אתו רבים ומבטלי מחיצתא, שזה גודל כוחן של מחיצות, והגמ' שאלה שרבי יוחנן עצמו אמר שחומות ירושלים לא מועילות להיקרא מחיצות, אלמלא שנועלים את הדלתות, וזה נגד שיטת רבנן, והשיבו כאן ולא סבירא ליה. נמצא שלגירסא שלנו מפורש בגמ' שהמימרא שירושלים צריכים דלתות נעולות הוא משום שאתו רבים ומבטלי מחיצתא, ואי אפשר ליישב שיטה זו עם השיטה שאין אתו רבים.♦
ההכרעת הראשונים להלכה שאתו רבים ע"פ גירסא זו
וכתבו הרבה ראשונים רמב"ן רשב"א ריטב"א ר"ן וכן האו"ז, שאף שתמיד קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, וא"כ ההלכה צריכה להיות כרבנן דמשנה שאין אתו רבים ומבטלי מחיצתא, מ"מ כיון שקיי"ל הלכה כר' יוחנן לגבי ר"א שהיה תלמידו, אין הלכה כרבנן דמשנה. ובאו"ז פירש משום שר' יוחנן תנא ופליג.♦
שיטות החולקות שאין אתו רבים
לעומת זאת, הרבה ראשונים פסקו כרבנן דמשנה משום שיחיד ורבים הלכה כרבים. כך פסק הרמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה ל"ג, ואף שלא פירש את טעם ההכרעה. ובהג' מימוני שם פירש משום יחיד ורבים, וכן דעתו שם. וכן מבואר ברבינו חננאל שבת דף ק"א[18], והובא בשמו בראבי"ה סימן רל"ב בפשיטות[19].[20] והראבי"ה עצמו בשבת דף ה' ג"כ פסק כרבנן דלא כרבי יהודה עיי"ש. וכן בפסקי הרי"ד שם משום יחיד ורבים, וכך גם כתב בתורי"ד כאן בעירובין במהדורא ג'[21]. וכן מוכח בתו"י בשבת שם, שכתבו שהגמ' העמידה את הברייתא כרבנן, אע"פ שאפשר להעמיד כר' יהודה, שניח"ל לאוקמי רבנן.♦
הכרעת הפוסקים
בביאור הלכה סימן שסד סעיף ב כתב "ואחר שעשה לה וכו' - הנה מבואר בסעיף זה דבר"ה בעי דלתות לכו"ע ולדעה קמייתא צריך לנעול ואי לא"ה אסור לטלטל מדאורייתא ולדעה בתרייתא די בראויות לנעול וא"כ קשה על מנהג העולם שמסתפקין בצוה"פ בר"ה שהוא רחב י"ו אמה ומפולש משער לשער ולסמוך על שיטה דלדידן לית לן ר"ה ג"כ קשה מאוד דבאמת רוב ראשונים סוברין דגם בדידן איכא ר"ה עיין במשכנ"י שהאריך בזה וא"כ קשה לסמוך ע"ז באיסור סקילה והנכון דסומכין על שיטת הרמב"ם דפסק כר"א דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ולדידיה בודאי מן התורה סגי בצוה"פ ולא נשאר לנו כ"א איסור דרבנן דיש גם לר"א בלא דלתות וכדמוכח מהרמב"ם ובזה אפשר דיש לסמוך אדעה דאין ר"ה אלא בששים ריבוא ולא הוי אלא כרמלית ולהכי סגי בצורת הפתח ומ"מ לאו דרך כבושה היא דרוב הפוסקים העתיקו כר' יוחנן דבלא דלתות נעולות יש חיוב חטאת וגם קולא זו דאין ר"ה בלא ששים ריבוא הרבה ראשונים פליגי עלה וע"כ אף דאין למחות ביד העולם שנהגו להקל אבל בעל נפש יחמיר לעצמו כי יש בזה גררא דחיוב חטאת וכ"כ בספר בית מאיר עי"ש". הרי שיותר ניחא ליה בשיטה זו מאשר בשיטה שצריך ס"ר. אך כתב שאינו דרך כבושה לרבים משום שרוב פוסקים מעתיקים את ר' יוחנן שצריך דלתות ננעלות, ויתבאר בהמשך שאי"ז דבר ברור. ובחזו"א הכריע באופן מוחלט שאין אתו רבים ושזו שיטה מרווחת. זה לשון החזו"א עירובין סימן מ"ג ס"ק ד' "לענין הלכה נראה דנקטינן דבשם ד' מחיצות ל"א אתו רבים ומבטלי מחיצתא כר"א כ' א', ודלא כר"י, דסתמא דתלמודא שבת ו' ב' מקום ליה לברייתא דהתם כותיה דחכמים, וברייתא דהתם משמע שדהלכתא היא, וכן פסק הרמב"ם פי"ז מה"ש הל"ג, וכן דעת הגה"מ שם והביאו ראיה מהא דפ"ק דשב, וכן נראה דעת הת"י שם ד"ה ולא, וכ"ה בהג' אשרי רפ"ב בשם מהרמ"ק וכ'כ הרע"ב בפירוש המשנה, גם הרי"ף והרא"ש העתיקו משנה כצורתה והשמיטו סוגית הגמ' וסתמא קיי"ל כחכמים וזה דלא כריטב"א שפסק כר"י". והאריך בזה בהמשך בשיטתו שרה"י גודרת רה"ר, וזה תמיד יש לנו, ומסיק בסעיף ז' "ובמ"ב סימן שמ"ה האריך שקשה להקל מחמת שאין ס"ר בוקעים, כל שהיא דרך לרבים לעוברים ולסוחרים ולהאמור ההיתר מחוור ומרווח לכרכים שלנו".ובפוסקים היותר קדומים עיין בגר"ז קו"א סימן שמ"א ס"ק י"ט שכתב בפשיטות שקיי"ל כרבנן שאין אתו רבים כדעת הרמב"ם. וכן כתב גם בסימן שס"ג סעיף מ"ב. ושם בציונים כתב שמזה שהמג"א הביא בב' מקומות את התוס' שבמחיצות בידי שמים יש אתו רבים נביא ענין זה לקמן בהרחבה, מוכח שבשאר מחיצות ס"ל להלכה שאין אתו רבים. ומ"מ עיי"ש בגר"ז שכתב שמדרבנן גם לדידן יש אתו רבים. ועיין בחידושי הצמח צדק שבת דף ק' שתמה עליו מנ"ל גזירה זו, ולמה בפסי ביראות לא גוזרים כן.
ודעת המחבר והרמ"א בענין זה, לפי דברי הפוסקים ששאלה זו תלויה בשאלה באם צריך דלתות ננעלות או די ראויות להנעל. הרי הב"י בסימן שס"ד דחה את הכרעת הטור שדי בראויות להנעל, משום הרי"ף והרא"ש שהעתיקו את רבי יוחנן. ונבאר ענין זה לקמן, ואם הכרעה זו מוסכמת. ואילו בדרכי משה כתב על דבריו "ואינו נראה דכיון דהמגיד משנה ורבינו הטור כתבו דדברי הרמב"ם עיקר אין לזוז מדבריהם. אך במרדכי ריש הדר (סי' תקט) כתב דר"י סובר דבעי נעילת דלתות אפילו בזמן הזה דלית לן רשות הרבים גמורה ומוהר"ם מרוטנבורק (פסקי עירובין סי' קלב) פליג וסובר דכיון דבזמן הזה דלית לן רק כרמלית לא בעי נעילה וכו' עד ואם כן הוה ליה הכרך כחצר של רבים וכו' וכן הוא בהג"מ פרק שני דעירובין (אות ו)". ולשונו צ"ב, שפתח בדחית דברי הב"י ושוב כתב אך במרדכי כשיטה שדחה. וצ"ב אם חזר בו למה לא תיקן הלשון שכתב אין נראה. ויתכן שהרמ"א נשאר בהכרעה הראשונה אלא רק ציין עוד שיטות כדעה השניה[22]. ועיין בשו"ת צמח צדק החדש סימן מ"א שהביא את הדרכי משה בפשיטות שפסק כרמב"ם. ואילו בפרמ"ג (שס"ד א"א ס"ק ב'), אף שנראה שכך פירש בדרכי משה שהכרעתו שאי"צ ננעלות, מ"מ כתב שמזה שהרמ"א בשו"ע לא השיג נראה שהוא מסכים למחבר.
♦
פרק ב' - גירסת רבינו חננאל ובית מדרשו
אך יש גירסא אחרת בסוגיא שמשנה את כל פירוש הסוגיא ואת הכרעת ההלכה. ברבינו חננאל כתב "בכאן הנוסחאות מתחלפות". ולא פירש מה הן הגירסאות המתחלפות. והדבר התבאר בהרבה ראשונים, במאירי דף כ' באריכות גדולה וכן בתורי"ד שם. וכן הובא בעבודת הקודש לרשב"א (הארוך, הובא במהדורת זכרון יעקב בית נתיבות שער שני אות מ"א). וכן ברבינו חננאל בן שמואל כאן, והוא שיש גירסא במקום "כאן ולא סבירא ליה", "כאן וסבירא ליה", דהיינו ששיטת רבי יוחנן על ירושלים אינה סותרת את שיטת רבנן שאין אתו רבים, אלא מסכמת עמה, וכמובן שצ"ב פירוש הדבר. ובתוס' רי"ד ובמאירי שם פירשו, שלמ"ד אתו רבים ומבטלי מחיצתא לא מועיל מה שהדלתות נעולות בלילה, כיון שהן נפתחות ביום, הרבים שביום יבטלו את המחיצות. ורק למ"ד אין אתו רבים, הוא שמועיל דלתות נעולות בלילה לגדור גם ביום.ואף שזה מבאר למה מוכח שגם רבי יוחנן סובר שאין אתו רבים, לא מבואר למה צריך דלתות נעולות בלילה, ולמה לא די בחומות עצמם. וכפי שפירשו שאר הראשונים, שאם אין אתו רבים אי"צ דלתות נעולות. מוכח שלא היה עומד מרובה. דהיינו אף שודאי העיר היתה מוקפת חומה שיש בה עומד מרובה, מ"מ הרחוב שנפתח לשער לא היה לו עומד מרובה. שהרי מחיצות המבוי נידונות כך, בב' צידי המבוי יש בתים, ואלו ב' מחיצות של המבוי. והמחיצות האחרות הן הצדדים שנפתחים לשער. וכדי שיהיה עומ"ר צריך שיהיה מסוף הבתים שבצידי המבוי עד השער יותר מהשיעור של רוחב השער, וזה לא היה, ולכן מב' צידיו יש פרוץ מרובה. וכעי"ז פירשו התוס' כאן בסוגיא, ובמאירי דף כ' ע"א. ומבואר לשיטה זו שעל צוה"פ יש אתו רבים, משא"כ על דלתות ננעלות ועל עומד מרובה אין אתו רבים. ומבואר לשיטה זו שאין כלל שכל שהמחיצה כשרה אין אתו רבים, אלא גם לדידה יש אתו רבים, אך יש סוג מחיצות מיוחדות שבהן אין אתו רבים. וזה או דיומדים שהם "שם ד' מחיצות" או ע"י דלתות נעולות בלילה, אע"פ שנפתחות ביום. אבל בלא"ה יש אתו רבים. וצריך לבאר את הדבר מסברא, וכן מה נותן הגדרה של שם ד', ולמה חומות לא יחשבו שם ד', ויתבאר בהמשך.
♦
ביאור הדבר ששם ד' הוה כחצר שרבים נכנסים שם
וביאור הדבר איתא בר' חננאל בן שמואל בדף כ"ב: "וחכמים אומרים אינו צריך. פי' דאינו צריך לסלק דרך הרבים ולעשותה חוץ לפסים. אע"פ שבני רה"ר עוברים בין הפסין אינן מבטלים המחיצות. דאמרי' בגמ' ר"י ור"א דאמרי תרוויהו כאן הודעיך חכמים כוחן של מחיצות. ואע"ג דאמרי' לעיל ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וגו' הכא גבי פסי ביראות אינם דומים אלא לחצר שהרבים בוקעים בה שאינה נאסרת בהכי". וזה כגירסא שר"י סובר כרבנן דמשנה, אך מבואר שגם רבנן מודים שיש אתו רבים, ורק בפסי ביראות, משום שיש להם שם ד' מחיצות אין אתו רבים, משום שנחשב כחצר, ובחצר שרבים בוקעים בו לא מתבטלת המחיצה. וזה החילוק בין ירושלים לפסי ביראות. שבירושלים אין שם ד' אלמלא הדלתות, משא"כ בפסי ביראות[23].וכך מבואר במאירי דף כ': "ומ"מ יש גורסין למטה אף לר' יוחנן כאן הודיעך וס"ל וכו' ואע"פ שאמר ר' יוחנן בירושלים אלמלא דלותותיה ננעלות בלילה וכו' לא אמרה אלא שכל מבואתיה מפולשים ואין שם ג' מחיצות ואינו דומה לחצר שהרבים נכנסים ויוצאים בה אפי' זה כנגד זה שהוא רה"י לשבת שהרי חצר ד' מחיצות יש לה". הרי כולם כתבו שהטעם שאין אתו רבים הוא משום שהוא כחצר שאין בקיעת רבים. ונרחיב בזה יותר בהמשך בגדר הדין. ובקצרה גדר הדין הוא שכמ"ש מה שלא מועילות מחיצות ברה"ר אינו משום שאין בכוח מחיצות להתיר רה"ר, אלא משום שאתו רבים ומבטלי מחיצתא, דהיינו שמחיצות נועדו לגדור מקום ולקבוע אותו כרשות בפנ"ע. וכל שהרבים עוברים שם אין משמעות למחיצות, שאין הן מעכבות ומפרידות את המקום משאר הרשויות. וכ"ז כאשר ההילוך שלהם ברשות הוא בצורה של הליכה ברשות הרבים. משא"כ אם יש רשות היחיד ממש שרבים עוברים שם אי"ז מפקיע שם מחיצות, כמבואר בראשונים שנביא בהמשך. וטעם הדבר הוא שכיון שהרשות היא באמת של יחיד ונפרדת משאר הרשויות, במה שהרבים הולכים בה היא לא נעשית משו"ה רשות הרבים, אלא זו רשות היחיד שהרבים הולכים בה. זה גם משום שע"י שהוא שם רה"י מצד עצמו, הילוך הרבים לא מפקיע שם זה, וגם משום שהילוך הרבים בתוך רשות של יחיד מקבל שם אחר, לא כהוכחה שהם הולכים בו כברה"ר, אלא זו הגדרה אחרת של הליכה, הליכה בתוך רשות של יחיד. ויתבאר בהרחבה בהמשך, וכן יתבאר מה נותן שם ד' מחיצות, וכן למה ירושלים לא מוגדרת כשם ד' בלא דלתות נעולות בלילה.
♦
נפק"מ לדינא בין הגירסאות
התבאר שיש ב' גירסאות בגמ' אם רבי יוחנן חולק על רבנן דמשנה או לא. וכן שתמיד קיי"ל כרבנן דמשנה, ורק אם ר' יוחנן מכריע להלכה דלא כן, קיי"ל כוותיה. וא"כ לגירסא שבפנינו שר' יוחנן פוסק נגד רבנן דמשנה וס"ל שאתו רבים ומבטלי מחיצתא, הכי קיי"ל. משא"כ לגירסא שר' יוחנן לא חולק על רבנן, אדרבה קיי"ל כרבנן שאין אתו רבים. וכן נפק"מ שלשיטות שהוא חולק, רבנן ס"ל שאין אתו רבים בכל מחיצות כשרות, משא"כ לגירסא שאינו חולק, רבנן ס"ל שאין אתו רבים רק בסוג מחיצות מיוחד של "שם ד' מחיצות", שאז המקום מוגדר כחצר ולא כרה"ר. וכן נפק"מ אם מי שהביא את המימרא של ר' יוחנן על ירושלים שצריך דלתות נעולות ע"כ פוסק שאתו רבים או להפך, וזה נפק"מ גדולה בהכרעת ההלכה כפי שיתבאר.♦
מקורות בראשונים שפסקו ב' המימרות והפוסקים התקשו בזה משום גירסתם הנ"ל
א. הרי"ף במקום וכן הרא"ש (פ"ב ס"א) מעתיקים את המשנה הנ"ל על פסי ביראות כצורתה, בלא להביא שרבי יוחנן פסק דלא כרבנן דמשנה. ובפשטות אם מעתיקים משנה עם יחיד ורבים כמות שהיא, ע"כ שהקורא יבין שקיי"ל כרבים, כפי שהכלל בכל מקום. ואם משמיטים את הגמ' במקום, שכלשון האו"ז הנ"ל שרבי יוחנן תנא ופליג ולכן לא לפסוק כרבנן, ע"כ נבין שהלכה כרבנן. וכך כתבו שו"ת בית אפרים אורח חיים סימן כו "והנה הרי"ף והרא"ש הביאו מתני' כצורתה משמע דסבירא ליה דכחכמים קי"ל כמו בכל דוכתא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים". וכן בחזו"א (סמ"ג סק"ד) כתב: "גם הרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה והשמיטו סוגית הגמ' וסתמא קיי"ל כחכמים", ועיי"ש בס"ק ח' ששוב ראה את מחלוקת הבית אפרים והמשכנ"י ומסכים לבית אפרים.ב. אך הרי"ף והרא"ש במקו"א, ברי"ף דף ב' מדפיו, והרא"ש פרק א' סימן ח', העתיקו את המימרא של רבי יוחנן "והני מילי מבואות המפולשין לרה"ר הוא דסגי להו בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן אבל ברה"ר גופה לא מערבין אלא בדלתות מכאן ומכאן והוא דננעלות בלילה דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר דאלמא כל שאין דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר". ולפי הגירסא שבפנינו זה סותר את המשנה, ותימא איך העתיקו את שתיהן כצורתן. והרמב"ן במלחמת ה' (דף ו ע"א) הוכיח מהעתקת הרי"ף את המימרא של רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה שאתי רבים ומבטלי מחיצתא[24], אך צ"ב א"כ איך העתיק את המשנה כצורתה. ועיין בספר יצחק ירנן (הלכות שבת פרק יז הלכה י) שכתב: "אך קשה טובא להרי"ף והרא"ש דפסקו כר"י דבעינן ננעלות והביאו המשנה כצורתה דפרק עושין פסין כנראה דפסקו כחכמים וסתרן אהדדי וכעת קשה"[25].
ג. ולהנ"ל מוכח שהם גרסו כגרסת הרמב"ם שאין סתירה ביניהן, ור"י לא בא לחלוק על המשנה אלא להסכים לה. ולכן פשוט שהם העתיקו ב' הדברים. ולפי"ז מוכח שהלכה כרבנן שאין אתו רבים. וכן מוכח שכ"ז בשם ד' מחיצות ולא במחיצה כשרה בעלמא. ובחזו"א שם לא קיבל ד"ז, משא"כ הבית אפרים, כ"נ לפו"ר.
♦
פרק ג' - שיטת הרמב"ם, דלתות ננעלות או ראויות להנעל, ואם זה ראיה על אתו רבים
התבאר בדברינו שלגירסת רבינו חננאל ובית מדרשו יש חילוק בין שם ד' מחיצות, שאין אתו רבים, למחיצות רגילות, שאע"פ שהן מועילות מדאורייתא יש אתו רבים, כך שיטת רבנן והכי קיי"ל. ונפק"מ שמחיצות עירוב שבנויות על צוה"פ לא מועילות ברה"ר, משא"כ מחיצות שבנויות על עומד מרובה מועילות להתיר רה"ר דאורייתא. והשתא צריך לבאר את דעת הרמב"ם, האם פסק אתו רבים, והאם הוא מצריך שם ד' מחיצות או די בכל מחיצה כשרה. והפוסקים הוכיחו משיטת הרמב"ם שאי"צ דלתות ננעלות אלא די בראויות להינעל, שהוא לא פסק את דברי רבי יוחנן הנ"ל[26]. ויסוד המחלוקת הוא שננעלות מהני להתיר אתי רבים דאורייתא, משא"כ ראויות להינעל מועיל רק כתיקון על בעיה דרבנן. ומזה הוכיחו שהרמב"ם ס"ל שאין אתו רבים כלל גם בלא שם ד' מחיצות, שהרי ראויות להינעל אינן שם ד'. ועפי"ז כתבו כמה פוסקים, עיין גר"ז (קו"א שמ"א סקי"ט) וביאור הלכה (שס"ד ס"ב), שע"ז סמכו העולם להתיר עירוב, וכונתם גם עירוב של צוה"פ. ויתבאר בדברינו שנראה שגם הרמב"ם סובר שבעינן שם ד' מחיצות וצוה"פ לא מועיל להפקיע אתי רבים. ולפי"ז אין סמך מהרמב"ם להתיר עירוב של צוה"פ בלא עומ"ר.♦
לשון הרמב"ם
ברמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה לג כתב: "הזורק מרה"ר לבין הפסין חייב הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה ויותר מארבעה על ארבעה והרי הרבוע ניכר ונראה ונעשה כל שביניהם רה"י, ואפילו היו בבקעה ואין שם ביניהם באר שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן, ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה והזורק לתוכן חייב, ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם היה ביניהן באר". הרי שהרמב"ם להדיא פסק כרבנן דמשנה שאי"צ לסלק את הרבים מפסי ביראות. וזה להדיא דלא כפוסקים כר' יוחנן נגד המשנה. ובחידושי הרשב"א (דף ו' ע"ב) כתב בדעת הרמב"ם: "ואיהו ז"ל סובר שאין הלכה כר' יוחנן אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפ' פסין דאמר כאן הודיעוך כחן של מחיצות כאן הודיעך וס"ל, כדאיתא לקמן בריש פ' עושין פסין, ואף על גב דר' אלעזר תלמיד אצל ר' יוחנן כיון דקאי כרבנן דר' יהודה כוותיה סבירא לן והלכך אפילו רשות הרבים מיערבא".♦
דין דלתות ראויות להינעל
ובפי"ז דשבת הל"י כתב הרמב”ם: "שתי כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואח"כ יעשה ביניהם רה"י. ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל. היו משוקעת בעפר מפנה אותן ומתקנן להנעל. אבל צורת הפתח או לחי וקורה אינן מועילן בהכשר רה"ר". ובפשטות מה שדי בראויות להינעל הוא דלא כר"י, וזה כשיטתו הנ"ל שקיי"ל כרבנן שאין אתו רבים. וצ"ב, א"כ למה צריך דלתות ראויות להינעל, ולא די בלחי וקורה. והרשב"א שם והמ"מ במקום הביאו את הסוגיא בד"ו: "תנו רבנן: כיצד מערבין דרך רשות הרבים - עושה צורת הפתח מכאן, ולחי וקורה מכאן. חנניה אומר: בית שמאי אומרים: עושה דלת מכאן ודלת מכאן, וכשהוא יוצא ונכנס - נועל. בית הלל אומרים: עושה דלת מכאן, ולחי וקורה מכאן". והגמ' הקשתה שאי אפשר לערב רה"ר, והוכיחו כן מרבי יוחנן אלמלא ירושלים כו', והעמידו במבואות המפולשים לרה"ר. וא"כ י"ל שהרמב"ם פירש שהגמ' העמידה במבואות המפולשים רק לשיטת רבי יוחנן, אך הרמב"ם שפוסק כרבנן יכול להעמיד את הברייתא גם ברה"ר, ומ"מ הוא פסק כשיטות שצריך דלתות ולא די בלחי וקורה. אך צ"ב טובא שלא נמצא מי שמצריך ב' דלתות אלא חנניא אליבא דב"ש, ולא יתכן שהרמב"ם יפסק כב"ש. והרשב"א התקשה בזה מאוד כאן, וכן בשו"ת הרשב"א חלק ג סימן רסט נשאר בצ"ע.♦
הרמב"ם במקו"א כתב דלתות ננעלות
והרשב"א שם מסיק שהרמב"ם לא מדבר על רה"ר גמורה, אלא רק על מפולשות לרה"ר, וכגמ' דידן. ומוכיח כן מרמב"ם הלכות עירובין פ"א הל"א: "וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות וננעלות בלילה שכולה רשות היחיד היא, זה הוא דין תורה". הרי לשונו להדיא ננעלות בלילה, וסותר עצמו כאן. וע"ז הוכיח הרשב"א שהרמב"ם בפי"ז דשבת מדבר על מפולשת לרה"ר וכגמ', ולא על רה"ר בעצמה.ושאר הראשונים חלקו ע"ז, שהטור הנ"ל הביא את הרמב"ם ברה"ר ממש, וכן במגיד משנה במקום הקשה כן, וכתב שלא דייק כיון שלא איירי בהלכות תיקון מחיצות כעת. ועיין בבית מאיר שס"ד ב' שהוסיף להקשות שהרמב"ם פסק בדיומדים אין אתו רבים ואי"צ דלתות כלל, והרמב"ם כאן איירי במוקף חומה וע"כ שהוא עדיף מדיומדים, ולמה צריך דלתות. וכתב שע"כ הרמב"ם לא דייק כעת, כמו שכתב המגיד משנה, ורק בהלכות עצמן דייק[27]. ובשו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קלה (אלף תקח) כתב עוד ישובים עיי"ש. וכל מהלכים אלו דחוקים מאוד.
♦
בטור צ"ע אותו דיוק
בטור שס"ד מביא את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם צריך ננעלות או ראויות להינעל, ומסיק על שיטת הרמב"ם: "וכן נראה מסוגיית ההלכה". ובסימן שמ"ה כתב הטור: "רשות היחיד הוא המקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה ויש בו ד' טפחים על ד' ואפילו אם יש בו כמה מילין אם מוקף לדירה ודלתותיו נעולות בלילה הוי רה"י". וברמ"א שמ"ה ס"ז כתב על רה"ר: "ואין דלתות נעולות בלילה (טור)". ובמשנ"ב (ס"ק כ"ב) כתב ע"ז: "מלשון זה משמע דאם לא היו נעולות ממש אף על פי שראויות לנעול לא נתבטל עי"ז שם ר"ה והוא כדעה ראשונה המובא לקמן בסי' שס"ד ס"ב ע"ש". ופלא, הרי הרמ"א ציין שהעתיק את לשון הטור, והטור להדיא הכריע להלכה שאי"צ ננעלות. וע"כ שאינו דיוק, וזה ממש כרמב"ם הנ"ל, שכאשר אינו מתעסק בפרטים למעשה כותב ננעלות, ואילו כאשר מפרט איך לבצע כתב את הדין שדי בראויות להינעל. והמשנ"ב מיאן בזה, כפי שהרשב"א לא קיבל פירוש זהף וצ"ע ישוב הדבר.♦
פרק ד' - שיטות שראויות להינעל מהני מדאורייתא
כל דברי הראשונים והאחרונים הנ"ל מבוססים על הנחה שדלתות ננעלות מועיל מדאורייתא, אך דלתות הראויות להינעל הן תיקון מבוי בעלמא מדרבנן, וכמו לחי וקורה, ורק נצרך למקרים יותר חמורים. אך יש ראשונים שלהדיא סברו שמהני גם בדין דאורייתא. ולדבריהם אין שום הוכחה מזה שהרמב"ם כתב ראויות להינעל שאין אתו רבים מדאורייתא, וזה רק לתיקון מבוי, אלא זה מועיל לתקן דין דאורייתא. ולפי"ז תשתנה הכרעת הדברים לגמרי כפי שיתבאר.שיטה זו, שגם למ"ד אתו רבים ובטלי מחיצתא די בראויות להינעל ופירשו את המימרא של רבי יוחנן אלמלא ירושלים כו' על ראויות להינעל ולא על ננעלות, מפורשת בב' ראשונים חשובים. בראב"ן סימן שמ"ט כתב: "ועוד שיש להם שערים לעיירות וראוים לנעול דלת בלילה וכיון דראויין להנעל הרי הן כנעולין ואין חייבין עליהן משום רה"ר כדאמרינן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רה"ר לפי שהיתה רה"ר שלה רחב ט"ז אמה והיה בה דריסת הרגל של ס' רבוא ומהני לה נעילת שער דלא הויא רה"ר". הרי שפירש בדברי ר' יוחנן בעצמו לא ננעלות ממש אלא ראויות להינעל. וכבר הביאו בשו"ת אבני נזר או"ח סימן רע"ז אות ג' ועוד. ובאבנ"ז כתב שטעמו כעין כל הראוי לבילה. וסברא זו מוזכרת כבר במאירי בדף בדף ו'. ובאבנ"ז שם רוצה להתיר עפי"ז גם כאשר הממשלה לא נותנת לסגור עיי"ש, כי זה רק עיכוב של אריא רביעה עליה ולא מעכב את הראוי לבילה[28]. ור' ירוחם בנתיב י"ב חלק י"ז כתב: "רשות הרבים אינו יכול לעשות לו עירוב אלא א"כ הוי דלתותיה ננעלות בלילה, אז יכולים לערב כמו חצר. כי כך היתה ירושלים והיה לה דין כרמלית ואי"צ תיקון אחר במבאות שלה. ולפי"ז אם ירצה לערב מקום א' שהוא רה"ר עושה לה דלת מכאן בראשו ושיהי' ראויות לנעל אע"פ שאין נעולות כך פשוט בעירובין פ"ק". וזה ממש כראב"ן. ויש בלשונו ממש כדברי הרמב"ם, שאת הגדרת הדין כותב בננעלות ולמעשה כותב שמשו"ה כאשר עושה ראוי להינעל שפיר דמי.
♦
ראית שאר הראשונים של"מ ראויות להינעל מדאורייתא, ופירוש אחר לדעת הראב"ן ורבינו ירוחם
ושאר הראשונים מיאנו בזה, שלדעתם ראויות להינעל אינו תיקון מחיצה דאורייתא כלל אלא רק תיקון מבוי. ויסוד המחלוקת הוא ביאור הגמ' בדף ו', שלפירוש א' מפורש בגמ' כן, ואילו לפירוש ב' בגמ' אין ראיה משם, ואדרבה נראה להפך. ונבאר את הדברים. ושו"מ באור שמח פי"ז דשבת הל"י שכתב ממש כעין דברינו, ונבאר את הדברים.בגמ' דף ו' הגמ' הקשתה על המימרא הנ"ל כיצד מערבין רה"ר "ורשות הרבים מי מיערבא? והתניא: יתר על כן אמר רבי יהודה: מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים - עושה לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן - ונושא ונותן באמצע. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך. וכי תימא: בכך הוא דלא מיערבא, הא בדלתות מיערבא. והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! ואמר עולא: הני אבולי דמחוזא, אילמלא דלתותיהן ננעלות - חייבין עליהן משום רשות הרבים! - אמר רב יהודה: הכי קאמר, כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים - עושה צורת הפתח מכאן, ולחי וקורה מכאן".
ונחלקו הראשונים מה הוכיחה הגמ' מהמימרא של רבי יוחנן נגד הטענה "וכ"ת בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא". שרש"י פירש שרבי יוחנן הצריך ב' דלתות ואילו חנניא אליבא דבית הלל אמר דלת ולחי. ובתוס' ד"ה והאמר רבא ביארו שרש"י לא פירש שהקושיה היא מכך שלרבי יוחנן צריך ננעלות וחנניה לא הצריך אלא ראויות להינעל, שאפשר שגם חנניה איירי בנועל ממש. והביאו את פירוש ר"י שחלק על רש"י ופירש את קושית הגמ' שלרבי יוחנן צריך ננעלות ואילו לחנינא די בראויות להינעל, וכן פירש רבינו חננאל[29]. הרי שלר"ח ור"י יש גמ' מפורשת שראויות להינעל מהני למבואות ולא לרה"ר, משא"כ ננעלות מהני לרה"ר. ואילו לרש"י אין מקור כלל בגמ' לחילוק זה, ולא נמצא מקום אחר שהגמ' דנה בדבר זה.
♦
דעת הרמב"ם בביאור הסוגיא
ובדעת הרמב"ם נראה שפירש להפך מתוס' בדעת רש"י, לא ששניהם ננעלות אלא שניהם לא ננעלות, וכמו שהבאנו מהראב"ן ורבינו ירוחם שגם לרבי יוחנן מהני ראויות להינעל. ותתיישב בזה קושית התוס', שהקשו אם איירי בננעלות למה צריך ב' דלתות, והרי לכו"ע די בג' מחיצות. ולהנ"ל לק"מ. ולפירוש זה אדרבה נראה בגמ' שכל הבעיה ברה"ר היא משום שזה לחי, אבל אם היה מדובר בדלתות היה מהני אפילו באינן ננעלות. ושוב ראיתי באור שמח פרק י"ז הלכה י' דשבת שהאריך בחשבון זה בגמ' והיוצא מזה לדעת הרמב"ם[30]. שאין הפירוש כמ"ש המ"מ שהרמב"ם שינה את הגמ' לשיטתו שפוסק כרבנן, אלא אדרבה הרמב"ם פסק את הגמ' ודייק שכל הבעיה היא בדלת ולחי ולא בב' דלתות. ולפי"ז יתיישב מה שתמה הרשב"א שאין שיטה שצריך ב' דלתות חוץ מב"ש. ולהנ"ל אה"נ, אך זה במבוי הפתוח לרה"ר, כמבואר בגמ', אבל ברה"ר עצמו מהני ב' דלתות אע"פ שהן רק ראויות להינעל. והרמב"ם אינו דוחה את רבי יוחנן משום שפסק כרבנן אלא פסק כוותיה, כמ"ש שלגירסת הר"ח ובית מדרשו אין הם חולקים. וצריך ב' דלתות משום שאין אתו רבים רק בשם ד' מחיצות, ולא בשם ג' ולא בלחי וקורה. ולמתבאר, שדעת הרמב"ם היא שדלתות ננעלות דרבי יוחנן ה"ה ראויות להינעל, יתבאר בפשיטות למה כתב דלתות ננעלות, ואח"כ פירט ראויות להינעל. שאינו משום לאו דוקא כמ"ש המ"מ, אלא שאין בזה מחלוקת, והדין הוא ננעלות, ומ"מ מהני ראויות להינעל משום ננעלות. והיינו, שאם רבי יוחנן שאמר ננעלות בא לאפוקי מראויות להינעל, כדעת שאר הראשונים, ע"כ בדיוק נאמר, ואז תמוה למה כאן כתב כך וכאן כך. אבל לראשונים שס"ל ננעלות ה"ה ראויות להינעל, זה פירוש המימרא. וביותר אם זה מועיל משום ראוי לבילה. הרי שהוא אמר את יסוד הדין, ושוב שאי"צ בפועל אלא די בראוי, ואז מועיל משום ננעלות. וזה ג"כ ישוב לדיוק בטור כמ"ש.♦
היוצא מזה לדעת הרמב"ם
נמצאנו למדים שדעת הרמב"ם כדעת רבינו חננאל ובית מדרשו. ולא כפי שפירש הרשב"א והמגיד משנה בדעתו. וא"כ הרמב"ם פוסק את רבנן שאין אתו רבים, וגם פוסק את רבי יוחנן שדלתות ננעלות. אך פירש את רבי יוחנן דעת הראב"ן ורבינו ירוחם שה"ה ראויות לנעל משום ראוי לבילה. והטעם שהצריך ב' דלתות אינו משום שפסק כב"ש, כמובן, אלא כמבואר בגמ' לפירושו ולפירוש רש"י, שאליבא דרבי יוחנן מבואר שכל המו"מ הוא במבוי הפתוח לרה"ר, אבל ברה"ר עצמו בעינן ב' דלתות ננעלות. וטעם הדבר הוא כדי שיהיה לזה שם ד' מחיצות. שרק אז אליבא דרבנן ורבי יוחנן אין אתו רבים. ואילו היה הצורך לכך מצד החומות צריך היה לומר כמ"ש בתוס' שהמבוי היה ברוחב השער שבחומה ולא היה עומד מרובה על המבוי עצמו, והבתים בצידי המבוי סלקו את המחיצה של החומה מהמבוי, ופשוט. ומלבד הראיות הנ"ל, הרי הראנו שבית מדרשו של הרמב"ם כולם גרסו כאן "וסבירא ליה", וא"כ מסתבר שגם הרמב"ם גרס כן.♦
פרק ה' - הדין שבחצר אין בעיה של רגל הרבים
יש לשון משותפת בכל הראשונים שפירשו שאין אתו רבים ומבטלי מחיצתא בשם ד' מחיצות. לשון הרמב"ם פי"ז הלכה ל"ג דשבת: "הזורק מרה"ר לבין הפסין חייב הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה כו', ואפילו היו בבקעה ואין שם ביניהם באר שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן, ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה והזורק לתוכן חייב, ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם היה ביניהן באר". הרי שההסבר שלו הוא משום שהוא כמו בחצר שהרבים בוקעים בו. ואותו לשון בדיוק יש בעוד ראשונים, בר' חננאל בן שמואל בדף כ"ב: "וחכמים אומרים אינו צריך. פי' דאינו צריך לסלק דרך הרבים ולעשותה חוץ לפסים. אע"פ שבני רה"ר עוברים בין הפסין אינן מבטלים המחיצות. דאמרי' בגמ' ר"י ור"א דאמרי תרוויהו כאן הודעיך חכמים כוחן של מחיצות. ואע"ג דאמרי' לעיל ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וגו' הכא גבי פסי ביראות אינם דומים אלא לחצר שהרבים בוקעים בה שאינה נאסרת בהכי". וכך מבואר במאירי דף כ': "ומ"מ יש גורסין למטה אף לר' יוחנן כאן הודיעך וס"ל וכו' ואע"פ שאמר ר' יוחנן בירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וכו' לא אמרה אלא שכל מבואתיה מפולשים ואין שם ג' מחיצות ואינו דומה לחצר שהרבים נכנסים ויוצאים בה אפי' זה כנגד זה שהוא רה"י לשבת שהרי חצר ד' מחיצות יש לה". הרי שכולם כתבו שהטעם שאין אתו רבים, שהוא כמו חצר שהרבים בוקעים בו, וצ"ב איזה טעם זה, ובפשטות הוא גם טעם למה צריך ד' מחיצות דוקא ולא די במחיצות כשרות בעלמא. אכן, לשיטת הרמב"ם שדין רה"י הוא רק בד' מחיצות, כל דין ג' מחיצות דאורייתא הוא רק להתיר טלטול ולא לענין לחייב הזורק מתוכו מרה"ר. ומובן מאוד הטעם שבד' מחיצות יש שם חצר משא"כ בג'. ומובן ג"כ הטעם שלא יהיה אתו רבים בד' מחיצות אבל לא בג', כי בד' הוא רה"י גמורה משא"כ בג' הוא רק כרמלית. ובסברא זו האריך הנודע ביהודה בדורש לציון דרוש י"ג וכן בשו"ת שמודפס בתשובה מאהבה חלק א' סימן ק"ח. אך יתבאר שגם החלוקים על הרמב"ם סוברים שיש אלימות מיוחדת לד' מחיצות. ולא רק ביחס לרשות, אלא גם למחיצות עצמן, שכאשר יש ג' מחיצות צריך מחיצות יותר אלימות כדי שיחשב מקום גדור. משא"כ כאשר יש ד' מחיצות, מהני במחיצות פחותות. וזה משום שעצם זה שמקום גדור מכל צדדיו הוא אלימות למחיצות שלו, ונבאר את הדברים באריכות בהמשך.♦
הראב"ד ורמב"ן והרשב"א מודים לעצם הסבר שמקום שמוגדר כרשות יחיד אין אתו רבים
ובאמת מצאנו שגם הרמב"ן והרשב"א שחולקים על הסברא של שם ד' מחיצות אין אתו רבים, ול"ל הסברא שהוא כחצר ואין בקיעת רבים מבטלת, מודים לעצם הסברא. אלא שהם הגדירו את הדברים באופן שונה, לא כד' מחיצות, אלא כמקום בבעלות יחיד. ולכן הם פסקו שבמקום שהוא בבעלות של יחיד אין אתי רבים. והמאירי בדף כ' להדיא העמיד את הגדרת הדברים כמו שכתבנו, ששיטת הרמב"ן הנ"ל היא אופן שונה ליישם את סברא הרמב"ם וסיעתו. וזה לשונו "אבל היכא דאיכא שם ד' מחיצות אע"ג דגריעי אי בקעי בה רבים אין דריסתן מבטלת מחיצות כו' ולא דמי ירושלים שמבואתיה מפולשים לחצר שאע"פ שרבים נכנסים ויוצאים לא נפיק מדין רה"י, התם הוא דבחצר אית ליה ד' מחיצות משא"כ בירושלים דליכא אלא ב' מחיצות. וכו' וכל שיש לה תורת רה"י אין בקיעת רבים מבטלת וכו'. והראב"ד נתן חילוק אחר ואמר דירושלים לא דמיא כלל לחצר דחצר שנכנסים ויוצאים בה דין הוא דליהוי רה"י הואיל וחצר אינה נמסרת לרבים וכו' ומעתה השתא דאמרינן דחצר שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו דרה"י הוא משום הני טעמא דאמרינן או מפני שיש לה ד' מחיצות או מפני שאינה נמסרת לרבים כתירוץ הראב"ד וכו'”.דהיינו שיש שם רה"י גמורה, שבה לא אכפת לנו כמה אנשים נכנסים ויוצאים, וכמו שבנין גם אם יהיו בו ס"ר מ"מ אינו רה"ר, אלא זו רה"י שרבים הגיעו לשם. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד מהו הגדר של רה"י גמורה. לרמב"ם זה ד' מחיצות, ואז הוא דומה לחצר. וזה כמבואר בגמ' בשבת שחצר יש לה ד' מחיצות, משא"כ מבוי, שיש לו ג' מחיצות. ולראב"ד תלוי הדבר בבעלות, שאם הוא בבעלות יחיד הוא רה"י גמורה.
וכשיטת הראב"ד כ"ה שיטות הרמב"ן בדף נ"ט והרשב"א בדף כ"ב, שאין בקיעת רבים עושה רה"י בחצר של יחיד. ולשון הרמב"ן רה"י כשמה שהוא של יחיד. ואף שברחבה שם ר"ל גם בחצר בקיעת רבים, או שאנן לא קיי"ל הכי, או שבמסקנת הגמ' יהושע מסרה ליחיד ונאמר שכל שמסור ליחיד אין בקיעה. והרשב"א הוסיף גם במבוי המפולש אין בקעי רבים אלא רק ברה"ר. ולכאורה כך מתבאר חילוק הגמ' בדף ו', לא כפירוש שאר ראשונים שיש חילוק ברוחב המבוי או בכמה בוקעים, אלא החילוק הוא אם זה של יחיד או של רבים. וא"כ גם הרשב"א מודה לעצם היסוד שבמקום שהוא רה"י אין בקיעה, אלא שהוא חלק בגדר הדברים, ואת שם ד' הוא פירש כמחיצות בעלמא. ובעבודת הקודש הרשב"א פוסק כר' יהודה שיש אתו רבים, ומ"מ הוא פוסק שבחצר אין אתו רבים. והקשו בבית אפרים ומשכנ"י טובא. ולהנ"ל הרי מבואר בחידושיו שלא קיי"ל כרחבה, אלא לדידן בחצר אין אתו רבים[31].
♦
פרק ו' - מעלת שם ד' מחיצות אליבא דהרמב"ם
התבאר שלדעת הרמב"ם, ומקורו בשיטת רבינו חננאל ובית מדרשו, אע"פ שבמחיצות שמועילות מדאורייתא יש אתו רבים ומבטלי מחיצתא, מ"מ בשם ד' מחיצות אין אתו רבים. וגדר הדבר הוא שמקום מוקף ד' מחיצות הוא כמו חצר של יחיד, שאע"פ שרבים עוברים דרכה לא מתבטל ממנה שם חצר של יחיד, ה"נ בשם ד' מחיצות הוא כ"כ מוגדר כרה"י, שאין הרבים שעוברים בו משנים גדרו, אלא אדרבה אנו מגדירים שהרבים לא הולכים בו כרבים בתוך שלהם, אלא הליכתם משתלבת גם הגדרת החצר, ואי"ז הליכה של רבים. וכעת נבאר את הדברים, ונוכיח ששיטת הרמב"ם שחיובי רה"י הם רק בד' מחיצות מוכרחת לסברא זו שיש מעלה של שם ד'.♦
שיטת הרמב"ם שחיוב רה"י רק בד' מחיצות
איתא ברמב"ם הלכות שבת פי"ז הל"ט "מבוי שהכשירו בקורה אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרה"י הזורק מתוכו לרה"ר או מרה"ר לתוכו פטור, שהקורה משום הכר היא עשויה, אבל אם הכשירו בלחי הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו חייב שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית". מבואר ברמב"ם שמבוי, אע"פ שהוא לא נחשב רה"ר ומותר לטלטל בו, אינו רה"י לחומרא לחייב את המכניס לתוכו. והשיג הראב"ד "א"א הא מילתא קשיא טובא כיון שמותר לטלטל בכולו אלמא במבוי שיש לו שלש מחיצות קאמר וקיימ' לן דג' מחיצות דאורייתא א"כ הכשירו בקורה אמאי פטור וכי באו חכמים להקל בשל תורה להטעינו קורה". דהיינו, שכיון שג' מחיצות דאורייתא, למה לא יתחייב משום רה"י. ושיטת הרמב"ם מבוארת שחלוק היתר טלטול מחיוב רה"י. ויש מחיצות שמפקיעות שם רה"ר, ומ"מ אינו קובע שם רה"י. שזה שם בפנ"ע ונצרכות ד' מחיצות כדי לקבוע שם רה"י[32]. והראב"ד ועוד הרבה ראשונים תמהו עליו, שכל שמוגדר כמוקף מחיצות לענין להפקיע רה"ר ה"נ נחשב רה"י. ומבואר חידוש נוסף בדעת הרמב"ם שלחי מהני גם לחיוב טלטול אע"פ שהוא פרוץ מרובה, וצ"ב איך יגדור רוח רביעית לעשות חיוב מדאורייתא.♦
קושית הראשונים מגמ', וגירסת רבינו חננאל שם כרמב"ם.
הראשונים הקשו על שיטת הרמב"ם מגמ' דף י"ב ע"ב: "רב יהודה אמר מבוי שאין ראוי לשיתוף, הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב. הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור”. ופי' כל הראשונים שאינו ראוי לשיתוף ר"ל מבוי מפולש, וכאשר תקנו בלחי הזורק לתוכו חייב. משא"כ בקורה, הזורק לתוכו פטור. וא"כ מפורש שמבוי מפולש שנתנו בו לחי הוה רה"י גם לחיוב רה"י, דלא כרמב"ם הנ"ל, ונשארו בתימא.אך מבואר שם ברבינו חננאל שהייתה לו גירסא אחרת בגמ', ולגירסתו אדרבה מבואר בגמ' כרמב"ם. שרבינו חננאל לא גורס "מבוי שאינו ראוי לשיתוף" אלא "מבוי הראוי לשיתוף", וא"כ אדרבה איירי שיש כבר ג’ מחיצות. ואפ"ה לחייב את הזורק לתוכו צריך עוד לחי, והוא ממש כשיטת הרמב"ם. אלא שיש בפירושו עוד פרטים שצ"ב, וע"י ביאור עניינים אלו יתבאר ענין שם ד' מחיצות שכתבנו לעיל.
וז"ל: "אמר רב יהודה מבוי הראוי לשיתוף פי' כגון מבוי מפולש ועשה בראשו האחד דלת ובראשו האחרת לחי או קורה לפיכך ראוי הוא עכשיו לשיתוף אם הכשירו בלחי, הלחי במקום מחיצות חשוב ונמצא בו ד' מחיצות לפיכך הזורק מרה"ר לתוכו חייב. אבל הכשירו בקורה שהיא משום היכר ואין בו אלא ב' מחיצות ודלת הזורק לתוכו פטור". הרי מפורש לגירסתו שצריך ד' מחיצות לחייב משום רה"י, וזה ממש כשיטת הרמב"ם. וכבר כתב כן המגיד משנה על המקום. וכן רבי אברהם בן הרמב"ם בברכת אברהם[33] נשאל שהרמב"ם סותר את הגמ' הנ"ל, והשיב אדרבה בגמ' מפורש כדברי הרמב"ם ומעתיק את גירסת רבינו חננאל הנ"ל[34]. ועיין בהשגת ספר ההשלמה על הרמב"ם[35], שמביא כגירסת רבינו חננאל בשם רבינו ניסים גאון וכתב שע"ז סמך הרמב"ם[36].
♦
צ"ב המשך הגמ' לגירסת הר"ח
אלא לכאורה המשך הגמ' אינו מתיישב לפירוש ר"ח, אלא לגירסת שאר הראשונים, וצריך לבאר את הדברים. הגמ' שם מפרשת שנחלקו רבה ורבא, שלרבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר, ולרבא אחד לחי ואחד קורה משום היכר. והגמ' שאלה על רבא "איתיביה רבי יעקב בר אבא לרבא: הזורק למבוי, יש לו לחי - חייב, אין לו לחי - פטור! הכי קאמר: אינו צריך אלא לחי, הזורק לתוכו - חייב, לחי ודבר אחר - הזורק לתוכו פטור". הרי שלרבא, שלחי אינה מחיצה, לא יתכן שע"י לחי יחשב רה"י. והגמ' תרצה שאם אינו צריך אלא לחי, דהיינו שיש ג' מחיצות, חייב, אע"פ שלחי אינה מחיצה. משא"כ אם חסר יותר מלחי, דהיינו שיש ב' מחיצות ע"י לחי אינו חייב. הרי מבואר שבג' מחיצות כבר חייבים משום רה"י, שהרי הלחי שמוסיף לרבא אינו מחיצה. וזה נגד הרמב"ם. וראיתי באחרונים שכתבו שאה"נ לשיטת רבא מוכרחים לומר כן, משא"כ לשיטת רבה שלחי משום מחיצה י"ל שרק ע"י הלחי, שיש שם ד' מחיצות חייב. וזה דחוק מאוד שהשתנה באמצע מו"מ בגמ' עקרון חשוב כזה, האם דין רה"י תלוי בהיתרו מרה"ר, ולכן כל שמותר משום רה"ר שוב נחשב רה"י, או שהוא שם בפנ"ע שצריך לזה ד' מחיצות. וצ"ל שזה מוכרח מעצם המחלוקת אם לחי משום היכר או משום מחיצה.♦
נראה דלר"ח דלת חשיבא מחיצה רק כאשר יש ד' מחיצות
ונראה בדעת ר"ח נראה ישוב אחר, ויהיה בזה נפק"מ לדינא. שהרי את הדין של מבוי הראוי לשיתוף הוא פירש בב' מחיצות ודלת. וז"ל "אמר רב יהודה מבוי הראוי לשיתוף פי' כגון מבוי מפולש ועשה בראשו האחד דלת ובראשו האחרת לחי או קורה לפיכך ראוי הוא עכשיו לשיתוף אם הכשירו בלחי, הלחי במקום מחיצות חשוב ונמצא בו ד' מחיצות לפיכך הזורק מרה"ר לתוכו חייב. אבל הכשירו בקורה שהיא משום היכר ואין בו אלא ב' מחיצות ודלת הזורק לתוכו פטור". הרי שהוא לא העמיד את הגמ' באופן של ג' מחיצות, אלא באופן של ב' ודלת. ומלשון הר"ח נראה שדלת נחשבת מחיצה רק אם ביחד איתה יש ד' מחיצות, שכאשר הרשות מוקפת מד' רוחות, גם מחיצה קלושה נחשבת מחיצה להקיף את הרשות. משא"כ אם אין ד' מחיצות, דלת לא חשיבא מחיצה, כי היא מחיצה גרועה. שכך כתב שאם נתן לחי "נמצאו בו ד' מחיצות", משא"כ אם לא נתן לחי ברוח הד' "ואין בו אלא ב' מחיצות ודלת", ולא 'ואין בו אלא ג' מחיצות'.וסברא זו שדלת נחשבת מחיצה רק כאשר יש ד' מחיצות ולא כאשר יש ג', מפורשת בתוס' בדף ו' ע"ב ד"ה האמר, שהקשו על הגמ' שבדלתות נעולות צריך ב' דלתות, הרי ג' מחיצות דאורייתא וכיון שהדלת ננעלת היא כמחיצה, ולמה צריך ב' דלתות. ותרצו "ויש לומר לפירושו דהיינו דוקא היכא דאיכא ג' מחיצות גמורות הוו דאורייתא אבל הכא דשלישית ע"י דלת רביעית נמי צריך דלת". הרי שדלת חשיבא מחיצה רק כאשר הרשות סגורה מד' רוחות, משא"כ בג' מחיצות דלא, לא חשיבא מחיצה.
וא"כ י"ל לדעת ר"ח שאה"נ בג' מחיצות גמורות חשיב רה"י לחייב את הזורק לתוכו לכו"ע. ומה שצריך ד' מחיצות הוא רק כאשר הרוח השלישית היא עם דלת ולא מחיצה גמורה. שאז אם יש ד' מחיצות נחשב רה"י, משא"כ אם אין ד' מחיצות הדלת לא נחשבת מחיצה שלישית כלל, ולכן הוה מקום עם ב' מחיצות. וא"כ בהמשך הגמ' בדעת רבא אפשר לפרש "אינו צריך אלא לחי" לא בב' מחיצות ודלת אלא בג' מחיצות גמורות, ובזה כו"ע מודו שהויא רה"י דאורייתא. וכן נראה בר"ח, שבדברי רבא לא פירש דלת אלא כתב ג' מחיצות. וצ"ע אם אפשר לפרש כן גם בדעת הרמב"ם שאיירי רק בב' מחיצות ולא בג' מחיצות גמורות. ועיין בהערה פירוש נוסף בסוגיא מהג"ר גרשון כהן[37]. ובין למש"כ ובין למה שהוא פירש מוכח בסוגיא שאם יש ד' מחיצות גם מחיצות גרועות נחשבות מחיצה, משא"כ כאשר יש רק ג' מחיצות צריך מחיצות גמורות כדי להיחשב מחיצה.
♦
עוד מקורות שבד' מחיצות די במחיצות גרועות
תוס' בדף י"ז ע"ב ד"ה עושין הקשו איך מועילים דיומדין, הרי קיי"ל שצריך עומד מרובה. "עושין ארבעה דיומדין - והא דאמר לעיל (דף טו:) הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כי הכא דהואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח"[38], עיין לשון הרשב"א: "א"נ כל שיש מחיצה בפאות ואיכא שם ארבע מחיצות אפילו פרוץ מרובה הויין מחיצות והתם בדליכא שם ארבע מחיצות וליכא דופן בפאות וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל", וכן תרצו עוד ראשונים[39], ועיי”ש בתורא”ש שהקשה שא"כ תועיל גם פרצת י’, ותירץ שאה"נ ופרצת י' מדרבנן[40].♦
מעלת שם ד' מחיצות בסוכה
עיין בתוס’ סוכה דף י"ז ע"א ד"ה פס, שהקשו למה הצריכו לעשות דופן שלישי באופן של פס ד' ולהעמידו תוך ג' לדופן כדי שיהיה דופן ז', למה לא יעשה ב' פסים תוך ג' ויהיה כמו פס ד' משום לבוד. כמו שהקשו בעירובין דף י' כעי"ז על מבוי. והרי מהני לעשות את דופני הסוכה לבוד, כמבואר בגמ' סוכה דף ז' דופני שבת כדופני סוכה לענין לבוד. "ואין שייך כלל לחלק בין סוכה של ג' דפנות לסוכה של ארבעה". הרי שהעלו סברא שתהיה קולא למחיצות של ד' דפנות ולא של ג' ושללו ד"ז, וא"כ לכאורה הם לא קיבלו הסברא הנ"ל. אך האחרונים פירשו שבסוף תוס' מוכח שיש מעלה לשם ד', ונבאר. בתוס' שם תרצו שמחיצות שתי בלא ערב לא מהני, כמבואר בעירובין. והקשו האחרונים, עיין מהרש"א מהר"ם ועוד, שהרי לא קיי"ל הכי, אלא מהני לבוד, שהוא שתי בלא ערב. ובמג"א או"ח סימן תר"ל הקדמה כתב ע"ז "א"כ צ"ל הא דתניא דמהני קנה קנה פחות מג' היינו כשעוש' ד' דפנות אבל כשעושה ג' דפנות בעי ב' שלימות דעריבן ושלישית בטפח וצ"ה וכ"כ הר"ן בהדיא גבי ב' כהלכתן ע"ש וא"כ אין אנו צריכין לידחק בדברי התוס' לומ' שהם שלא אליבא דהלכתא כמ"ש רש"א אלא גם הם ס"ל כיון דלא הוי מחיצה אלא בשיירא כמ"ש סימן ש"ס לא הוי מחיצה גמורה ולא מהני אא"כ יש ד' דפנות בקנה קנה פחות מג' וכן משמע בטור ס"ז וכן כוונת הרא"ש והטור ומ"ש התוס' שאין חילוק היינו קודם דידעינן סברא". עיין בנו"כ שם שהאריכו בזה. ובהג' רש"ש על השו"ע הוכיח מפסקי התוס' כדברי המג"א[41].ומוכח מכ"ז שיש הבדל גדול בגדרי מחיצות. אם המקום אינו מוקף צריך מחיצות להפקיעו מגדרו, ואז יש תנאים מה נחשב מחיצה ומה אינו נחשב מחיצה. משא"כ כאשר המקום מוקף מכל רוחותיו ומובדל משאר המקומות, אין צריך גדרי מחיצות ממש, אלא מועיל מה שהמקום מוקף ומובדל. ולכן מהני פרוץ מרובה או פרצת י', וה"ה דלתות ראויות להינעל, ואפי' לחי משום הכירא. וכ"ז כאשר יש ד' מחיצות
וברור שזה טעם הרמב"ם בשם ד' מחיצות, לא משום שמהני מדין מחיצות. ולכן גם דלתות ראויות להינעל מהני במקום דלתות ננעלות. וזה הטעם שלא די בדלת א'. יסוד הדבר הוא שדבר שמוקף מד' רוחות הוא שם רה"י. ואינו משום ראוי לבילה אלא הוא מגדיר את המוקף כמוקף ומוגדר. ולכן דיומדין ודלתות ראויות להינעל, אם הם מד' רוחות שפיר דמי. וצריך לסדר הכל סביב הר"ח הזה שכאשר יש ד' צדדים מהני גם לחי, משא"כ כאשר אין ד' צדדים אינו כלום. וזה היסוד להכל.
♦
העולה בזה הלכה למעשה
ואם כן הדברים יש נפק"מ גדולה למעשה בין לקולא ובין לחומרא. לקולא, התבאר בדברינו שבשם ד' מחיצות דהיינו שיש עומד מרובה, דעת ג' עמודי ההוראה של השו"ע, דהיינו רי"ף רמב"ם ורא"ש, שאין אתו רבים. וא"כ אפשר לסמוך על שיטה זו לדינא. והפוסקים שנחלקו הוא משום שלא הייתה לפניהם גירסת הר"ח וכל בית מדרשו, ולכן סברו שיש סתירה בדבריהם, ונחלקו בהכרעת הדבר. אבל אחר שהתבררה הגירסא שהיה בפניהם ואין שום סתירה בדעתם, כך עיקר ההכרעה. לחומרא, בעירוב של צוה"פ לבד, שקשה לסמוך ע"ז. והוא, כי הביאור הלכה והחזו"א, נקטו שעיקר הסיבה לסמוך על עירוב הוא משום פסק הרמב"ם שאין אתו רבים. ולהנ"ל כ"ז בעירוב של עומד מרובה מד' רוחות, אך בעירוב של צוה"פ לבד אין שום מקור בדעת הרמב"ם להתיר. ואדרבה, הוכחנו שהרמב"ם שהצריך דלתות ראויות להינעל לא משום שס"ל שזה תיקון מבוי דרבנן, אלא שגם מדאורייתא מועיל ראויות להינעל ואין בזה מחלוקת. וכן מוכח מזה שלרמב"ם לא די בצוה"פ, אלא צריך שם ד' מחיצות או ע"י דלתות או ע"י עומד מרובה מד' רוחות. והוכחנו שכן דעת הרי"ף והרא"ש, ואילו הפוסקים נחלקו בדעתם להלכה משום סתירות בדבריהם, משום שלא ידעו את הגירסא שהיה בפניהם. וא"כ למעשה הכרעת ג' עמודי ההוראה, רי"ף רמב"ם ורא"ש, שכאשר חסר בשם ד' מחיצות אתו רבים ומבטלי מחיצתא, משא"כ כאשר יש שם ד', דהיינו עומד מרובה אין אתו רבים. וא"כ קשה לסמוך על עירוב של צוה"פ, וזה עוד יותר גרוע ממה שסברו המשנ"ב והחזו"א[42].♦
הישום למעשה
בדרך כלל בערים שלנו בארץ ישראל יש עומד מרובה. שברוב הערים הבתים בנויים בצפיפות, וגם כאשר יש ריוח בין בנין לבנין, יש גדרות שסוגרות את הריוח. ולכן כל צד של הכביש סגור בעומד מרובה. ובאזורים הרריים יש קירות תמך וגדודי שהם מחיצות גמורות. ואף שהבתים הם רק מב' צדדים, ויש ב' צדדים פתוחים שהכביש עובר שם. בערים שלנו הכביש אינו ישר אלא מתפתל, ובפרט באזורים הררים, וא"כ בכל מקום שתעמוד אם תמשיך קו ישר יש מולך בנין, וא"כ הוה מוקף מד' רוחות.ועבור הדין דאורייתא אי"צ שכל העיר תהיה מוקפת מסביב עם היקף א' של מחיצות, אלא די בזה שכל מקום שתעמוד יהיה בו מוקף מד' רוחות, וכאשר תעבור למקום הבא ג"כ תהיה מוקף[43]. והבעיה בזה היא רק פרוץ למקום האסור שהוא דין דרבנן, וכמו"כ חסר בתיקוני מבוי דרבנן, כגון לחי ודלתות כ"א לפי הנצרך. וכיון שמדאורייתא יש עומד מרובה, והנידון הוא רק על תיקוני מבוי דרבנן, שוב אפשר לסמוך לענין דרבנן על רוב הראשונים והמנהג שנהגו שצריך ס' רבוא, וכמ"ש הביאור הלכה בענין זה. ואף שהביאור הלכה כתב שכל בעל נפש יחמיר לעצמו, כ"ז לשיטתו שהרי"ף והרא"ש פסקו שאתו רבים, אבל למשנ"ת שיטה זו שבשם ד' מחיצות אין אתו רבים הוא השיטה העיקרית להלכה ומוכרע שכך דעת רי"ף רמב"ם ורא"ש וטור. וכך נקט החזו"א כמ"ש. וא"כ לכאורה יהיה מותר מעיקר הדין לסמוך על העירוב, אף שבודאי יש טעם ומעלה להחמיר. ויש טעם נוסף להיתר בתיקוני מבוי דרבנן אף בלא לצרף את הדין ס"ר, כפי שפסקו הנודע ביהודה והחזו"א למעשה, שכל שהרשות גדורה מדאורייתא, אין אתו רבים גם לענין דרבנן. שאף שרבנן תקנו תיקוני מבוי לא אמרו שיש אתו רבים בל"ז וכפי שהבאנו בהערה כאן[44]. וא"כ אפשר להעמיד את תיקוני המבוי במקום רחוק שיש בו עומד מרובה, כל שיש רצף של עומ"ר בין המקום שהוא עומד למקום תיקוני המבוי. שאע"פ שאי"ז העומד מרובה שהוא סומך עליו כאן, שמ"מ אין אתו רבים על תיקוני המבוי.
והבעיה היא רק מי שמטלטל מחוץ למקום הבנוי, שאז בצד א' של הכביש אין בנינים ואין עומד מרובה. ואע"פ שעושים צוה"פ הרי זה גרע טובא כמ"ש. ואם הוא באזור הררי לא תהיה בעיה שתמיד יש קירות תמך או תל המתלקט. אבל באזור לא הררי, שאין עומד מרובה, הרבה יותר קשה לטלטל במקום זה, וכן בקצה כביש שאין מקום בנוי מולו יהיה בעיה[45]. ויש עוד נקודות שאפשר עפי"ז להתיר גם בצוה"פ, ולהפך להחמיר גם בעומד מרובה, ויתבארו בחלק ב' של המאמר.
♦ ♦ ♦