מחה"ס הכי איתמר
כונה במצות צדקה
מאמר תגובה
על מש"כ הגר"י שליט שליט"א בתוך דבריו שגם צדקה אי"צ כונה, עפ"י הספרי, יש לדון שהספרי לא איירי במצות צדקה כי אם במצות שכחה, ומצות שכחה פשיטא שהיא נעשית בלא כוונה. ואף לגבי שכחה אמרו שם ש"זכה" ו"מתברך", ולא שהוא מקיים "מצות עשה". ובב"ב ט: נראה ד"ברכה" אינה "מצוה", דאמרו שם "המפייס לעני מתברך בי"א ברכות", ופיוס לעני אינו קיום מצות צדקה. ובויקרא רבא (לד טו) נראה דהמפייס מתברך גם אם לא נתן צדקה.ומציינים למדרש תנאים (דברים פט"ו) שמשם נראה דכן מקיימים בזה מצות צדקה, דז"ל: "הרי אדם שלא היה בידו לעשות צדקה אלא שאבד סלעו מתוך ידו, ומצאה עני ונתפרנס בה, מעלין עליו כאלו נתנה בידו, אמרת מה זה המועל בשוה פרוטה בלא יודע וכו' הזוכה בלא יודע מעלין עליו כאילו זכה" וכו'. ומ"מ צ"ע כנ"ל שהוא מענין מצות שכחה ולא מצות צדקה.
ומעוד מקומות יש לדון אם בצדקה אי"צ כונה:
♦
המעשה בר' עקיבא שלקח מר' טרפון מעות לקנות בהם עיירות ופיזרם שליש לעניים ושני שלישים למתנין ולעוסקי באורייתא ולספריא (מס' כלה פ"ב, קרוב לסופו, ויקרא רבה פל"ד), ומשמע שם שנחשב לר"ט שקיים מצות צדקה דקרי לי' פסוקא דפזר נתן לאביונים (תהילים קיב ט). ואמנם ג"ז יתכן דרק כשלבסוף ר"ט התרצה למה שעשה רע"ק, אז הוא קיים את המצוה. וא"כ אחרי שהתרצה קיים את המצוה אף שבשעת נתינה לא ידע מזה. אולם, ליכא הכרח שרק כשהתרצה קיים את המצוה.
ובס' שפתותיך כלה עמ"ס כלה שם, ביאר עפ"י הפוסקים שהביא השד"ח (מער' מ' כלל סו) דמי שאחרים כופין אותו למצוה, אף שהוא אינו מכוין, מהניא לו כוונת הכופה, דא"כ ה"ה הכא כונת רע"ק היא שחלה על צדקה דר"ט. ויל"ע בזה.
♦
א. ב.
בשו"ת שערי דעה (ח"א שם) הוכיח דבצדקה אי"צ כונה, מהאומר סלע זה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור (ב"ב י:), דש"מ שאע"פ שנתן לצרכו והנאתו עכ"ז קיים המצוה. ועוד הוכיח כן מהא דבמעשר מותר לנסות להקב"ה. ועיין עוד בס' חמש ידות (יד ב' ס"ס ו' בהגה"ה) מה שהרחיב בזה.ויש לדון, דשפיר מכווין הן לשם מצוה והן לשם תועלת, ולא מוכח שאי"צ כוונה כלל. וזהו תורף תירוץ הגמ' בב"ב שם, כאן בישראל כאן בגוי, ומפרש"י דישראל בכל גוני ליבם לשמים.
♦
המהר"ל בגור אריה (שמות פ"כ אות כח) והכת"ס (פר' משפטים, עה"פ אם כסף תלוה) כתבו לגבי מצות הלוואה, שהתורה נקטה ציווי זה בלשון "אם" שהוא לשון רשות, דמצוות צדקה וגמ"ח תהיה באופן שמרחם על העני ומשתתף בצערו לעזרו ולסעדו, ולא בעבור שהוא מוכרח מאת השם. ולדברים אלו יש לדון שגם בצדקה אין כוונה מעכבת, אלא העיקר שהנותן עושה מטוב לב.
אלא שמסתברא דאין כוונתם למעט את כוונת המצוה, דכל שלא עשה מחמת ציווי הבורא העיקר חסר, וחלילה לעשות המצוות רק מצד הכרע הדעת, ועי' במפרשי המשנה על האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ובאמת דבבית הלוי (ח"ב דרוש א', ד"ה אמנם מ"מ) כתב דבנתינת צדקה בלא כונה נפטר מחיובה דעכ"פ העני קיבל הצדקה, אבל קיום עשה אין בזה [ומשמע שם מדבריו דבעידן ריתחא ענשינן על ביטול עשה כה"ג].
♦
ג. ד.
קיי"ל (או"ח תעה ס"ד) דהאוכל מצה בלא כונה יצא, ומפורש בראשונים הטעם ד"נהנה שאני"[2]. והנה כשאדם עושה ופועל מתוך רחמים ג"כ יש לו מזה הנאה, וא"כ כל שנתן צדקה מתוך רחמים אולי הנאה זו מועילה ככוונה, ועולה לו למצוה אף אם לא כיון למצוה. וכן מוכיחים ממגילה (ז:), שרבי אושעיא אמר לר"י נשיאה קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים, הרי שאי"צ כונה לצדקה, או מתנות לאביונים שדומה לה. אך צ"ע אם באמת עשיה מתוך רחמים נחשבת הנאה עד דרגה של כוונה, או רק הנאת אכילה החשיבוה כן. וכן צ"ע אם מוכח ממגילה דר"י נשיאה התכוין רק למשלוח מנות, או שמא איפכא התכוין למתנות לאביונים וקמ"ל שקיים גם משלוח מנות.♦
ה.
והנה, לענין נתינת צדקה לעילוי נשמה, כתב הב"י (או"ח ס"ס תרכא) משם הרוקח דצדקה לא מהניא לרשע, והובא במשנ"ב שם (ס"ק יט), ומשמע משום שלא היה נותן צדקה אם היה חי. ברם קדיש ותפילה אמרינן אף על רשעים שכפרו בזה בחייהם - לבד ממשומד. הרי לן בזה דבר והיפוכו, שדברים שבחיים צריך כונה מהני לאחר מיתה, וצדקה, שמחיים לכמה דעות אי"צ כונה, לאחר מיתה לא מהני.עד כאן ממה שנראה לעת עתה בפלפולא ופטטיא דאורייתא בענין זה, וה' הטוב יזכנו לעשות כל מצוותיו בתכלית ההתלהבות הכיסופים והאושר על זכותינו לעמוד לשרת לפניו.
♦ ♦ ♦