מקום ההטפה בדם ברית
א. היכן מטיפים דם ברית
הלכה פסוקה היא (שו"ע יו"ד רסג, ד) שאם תינוק נולד כשהוא מהול ואין לו ערלה, צריך להטיף ממנו דם ברית. וכן הדין בתינוק שנימול באופן פסול (כגון שנימול בלילה לדעת הרמ"א יו"ד רסב, א, ובנימול ע"י גוי לדעת הרמ"א רסד, א), וכן הדין בגר שנתגייר כשהוא מהול (יו"ד רסח, א), שצריך להטיף מהם דם ברית.והנה, במילה רגילה שמסירים בה את הערלה, הדין הוא שרק העור שעל העטרה יש לו שם ערלה ויש מצוה למול ולהסיר אותו, ומצות מילה היא שתתגלה העטרה. וסדר המילה הרגיל הוא שחותכים את עור הערלה במקום חיבורו לגוף, שהוא מתחת המקום שבו הוא חופה את העטרה, וע"י זה הערלה מוסרת והעטרה מתגלה.
ויש לדון בחיוב הטפת דם ברית כשאין ערלה, מהיכן מטיפים אותו. האם הוא מטיף מהעטרה, משום שזהו המקום שהקפידה בו תורה על הסרת הערלה, ולמקום זה נמסרו דיני המילה ושם מתקיימת מצות מילה תמיד. או שמטיף מתחת העטרה (סמוך יותר לגוף, ובלשון חכמים יש שקוראים אותו מעל העטרה), משום שזהו המקום שבו מחוברת הערלה כשהיא נמצאת, ובמילה רגילה הרי חותכים את הערלה למטה, ונמצא ששם נעשית פעולת החיתוך והוצאת הדם בסתם מילה.
ונראה שמלשונות רבותינו הגאונים והראשונים עולה ברור שיש להטיף מהעטרה (ומ"מ ייתכן דמידי פלוגתא לא נפיק), וכן עולה לדינא מדברי רבותינו האחרונים, וכאשר יבואר בס"ד.
ויש להוסיף בזה טעם מסברא. במילה רגילה, אע"פ שדם הברית יוצא מחלק העור שתחת העטרה שאין חיוב להסירו ואין שמו ערלה (וגם מצד המציאות הוא העור הרגיל של האבר ואינו עוד כפול ונפרד כמו הערלה, ואכ"מ), מ"מ שפיר חשיב דם ברית. והטעם, כיון שחיתוך זה הוא הכורת את חיבור וחיות עור הערלה החופה את העטרה, ודם הברית מתייחס גם לחלק העור הנכרת שכריתתו הוציאה את הדם הזה, ואנו רואים כאן את דם החיתוך של הערלה החופה את העטרה. אבל אין שום עניין בפציעת העור הזה מצד עצמו. ואם כשהוא חותך שם אין החיתוך פוגע בעור הערלה, הרי אין לזה שום משמעות של מילה, והוא מטיף דם מעור שמותר להשאירו ואסור לפגוע בו משום חובל בחבירו. וסברא היא שאין טעם להטפה זו, והרי זה כמטיף מן האצבע (והנה, גם עור העטרה עצמו אין שום מצוה להסיר אותו או לפגוע בו, אבל בזה י"ל שמצות מילה היא על המקום הזה, וקיבלו חכמים שאם היא מגולה ועומד מטיפים ממנו דם ברית, אבל המקום שתחת העטרה אין לו שייכות למצוה אלא א"כ עור הערלה מחובר שם, ועיין היטב).
♦
ב. הטפה מציצים שאינם מעכבים
כשיש רק חלק מהערלה, וכגון שחתכו את רוב הערלה והשאירו ציצי עור, יש חילוק בין ציצים המעכבים לשאינם מעכבים, ונתבארו גדריהם בשו"ע (יו"ד רסד, ה). והנה, המציאות כיום היא שסתם תינוקות הנולדים מהולים יש להם מעט ערלה שהיא בגדר ציצים המעכבים, ויש חיוב לחתוך אותה מדינא. ובזה אין מצות הטפת דם, אלא חותך את ציצי הערלה ובכך מקיים המצוה. ולפעמים נדירות מאוד ייתכן שיהיה תינוק שנולד מהול ויש לו מעט ערלה באופן שדינה הוא שהיא בגדר ציצים שאינם מעכבים (וכן יש מקרים נדירים מאוד של תינוקות הנולדים ללא ערלה כלל).ולכאורה כשיש רק ציצים שאינם מעכבים אין כאן מצות מילה, וממילא יש כאן חיוב הטפת דם ברית. ויל"ע אם לציצים כאלו יש שם ערלה או לא. ולשיטת הסוברים שתמיד מטיפים מהעטרה, מסתבר דשפיר דמי להטיף מהם, כיון שהם חופים את העטרה, ומסתבר שכל החופה את העטרה נחשב כמקום המצוה. ואף שאם יישאר ציץ כזה על העטרה אין חיוב לחתוך אותו, הרי גם עור העטרה עצמו אין חיוב לחתוך אותו, אלא שמצות הטפת דם היא להטיף במקום המצוה. ולכאורה ציצי ערלה ששם ראויים ג"כ להטיף, וכ"ש דשפיר דמי. ויש לדון לשיטת הסוברים שתמיד מטיפים למטה לצד הגוף, האם מודו שכשיש ציצי ערלה יש להטיף מהם אף שאינם מעכבים, או שגם באופן זה יורו להטיף מתחת העטרה. והפשטות היא שכשיש מעט ערלה ודאי אפשר להטיף ממנה, ויל"ע עוד. וכעת לא מצאתי גילוי בדעתם בשאלה זו.
♦
ג. תשובת הגאונים ודברי הרי"ף ועוד ראשונים
בתשובת הגאונים המובאת באור זרוע הלכות מילה (בתוך הל' שבת או"ז ב' סי' צ"ז), וכ"ה בפסקי ריקאנטי (סי' תר"א) שציין לו בב"י יו"ד רס"ח נאמר: 'וכתבו הגאונים סריס גוי דמיגייר אין צריך להטיף ממנו דם ברית הואיל ואין לו גובהה של עטרה אלא נכנס תחת כנפי השכינה כאשה בטבילה'. ע"כ. ומשמע מלשונו שמקום ההטפה הוא בעטרה.ובתשוה"ג החדשות אופק סימן קיא "וסריס גוי דמיגייר אין צריך להטיף ממנו דם ברית, דדם ברית היכא הוי בערלה בגובה של עטרה, כיון דעטרה גופה פסיקא, מן היכא מטיף דם ברית, מאזנו או מחוטמו, הילכך לא צריך". וכעי"ז בספר האשכול הלכות מילה (אלבק, דף קו עמ' ב) ובמקורות תשוה"ג שצויינו במהדו' אופק שם.
והרי זה כמבואר להדיא דמקום ההטפה בנתגייר מהול ואינו סריס הוא בגובהה של עטרה (וראה להלן במש"כ לדחות בספר תשובות איברא).
[והנה, באו"ז כתוב הואיל ואין לו 'גובהה של עטרה'. וכאן הנוסח הוא 'בערלה בגובה של עטרה'. וביטוי זה צ"ב, שהרי כל העטרה כשרה. ואולי זהו שם בעלמא והכוונה לכל העטרה שהיא גבוהה, ויל"ע. ושמא יל"פ את הכוונה בזה שכיון שלמראית העין עור הערלה ממשיך ע"ג הגיד (ובאמת הוא עור אחד, ובמקום שכבר אין ערלה תחתיו הרי זה העור הרגיל של הגיד), והחיתוך נעשה למעשה בחלק זה, הדגישו שדם הברית הוא רק דם הערלה החופה את הגובה שהיא העטרה. ועדיין צ"ב קצת].
ומסתברא שהיא אותה תשובה ובחלק מקובצי התשובות נתקצרה[2]. והנה, עיקר תשובה זו הובאה גם בעיטור סוף הל' מילה ובטור יו"ד רס"ח, אלא ששם הביאו רק את מסקנת הדין ולא הזכירו את הנימוק הנזכר. ונמצא שמדבריהם אין ראיה לנידון דידן, ויש כאן רק סיוע מסויים למסורת התשובה, וא"צ לזה אחרי שהיא כבר הובאה באו"ז וריקאנטי שציין בב"י, וכן היא נמצאת בספר האשכול וכנ"ל.
והנה, יש נידון בפוסקים מה הוא גובהה של עטרה לגבי ציצים המעכבים ברוב גובה, אם הוא חוט הגבוה המקיף העטרה או שהוא כל כובע העטרה. והדעת נותנת שהגאונים כאן קראו גובה עטרה לכל הכובע, שלכאורה אין שום סברא להצריך להטיף דווקא מהחוט הגבוה, ועדיין צע"ק.
ברי"ף שבת (נד, א מדפי הרי"ף) 'הלכך כרבה סבירא לן דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן שבתא וכן הלכה' והמשיך להביא את תשובת רב האי גאון על הנולד מהול 'כללו של דבר רבנן קמאי במתיבתא הכין אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית אלא מיהו בנחת וצריכה מילתא למיבדקה יפה יפה בידים ומראית העין ולא בפרזלא דלא ליעייק ליה, ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה ורואין ונזהרים היאך מוהלין אותו ואם נראית לו ערלה ממתינין לו הרבה שלא יביאוהו לידי סכנה'. ע"כ.
והנה שפתיו ברור מיללו שחובת הטפת דם ברית בנולד מהול היא מספק שמא יש לו ערלה כבושה, והדעת נותנת דמעתה צריך להטיף מהערלה הכבושה עצמה, והיינו ע"ג העטרה ששם היא קרויה ערלה, ועיין (ולולי זה לא מובן איך הערלה מחייבת להטיף ממקום שאינו בדיני ערלה, ועכ"פ היה ראוי שיפרש דבר כזה).
ויש ראשונים שנראה מדבריהם שכל הטפת דם ברית היינו קילוף קצת של עור העטרה, וזה מגלה אם יש ערלה כבושה. והסוברים כן הרי ודאי משמעות דבריהם הברורה שאין שום צורך להטיף דם ממקום נוסף, אלא הדם הנוטף מהקילוף של העטרה הוא דם הברית. ועיקר הנידון הוא למי שסובר שמטיפין הטפה בעלמא, שאז יל"ד שאינו במקום שחששנו בו לערלה כבושה.
אמנם, יש כאן מקום עיון, כי כבר הקשו בזה (במנ"ח ועוד) שאם יש כאן ערלה כבושה מי פטר מלמול כולה. וצ"ל שכיון שלמראית עין אין כאן ערלה ואין כאן מה לחתוך הרי אין לו דיני ערל. ומ"מ הבינו חז"ל שלהטיף דם ברית, כיון שאפשר מחוייב הוא בכך. ומעתה יש מקום לטענה ששוב אין הכרח שמטיפים במקום הערלה הכבושה. אבל לענ"ד המחוור הוא שאם חוששין לערלה כבושה, והבינו חז"ל שצריך להטיף, היינו להטיף ע"י פציעת אותה הערלה, ולא להטיף מהגיד מתחת למקום הערלה (ולגבי מצב זה שיש כאן ערלה קשה לקבל שמטיפים מהיכן שהדם יוצא במילה רגילה, ועיין היטב). ויעויין להלן בתשובת הר"ש משנ"ץ שנראה שגם היא מלמדת כן.
♦
ד. ר"ש משאנ"ץ באור זרוע
באו"ז סימן צ"ט הובאה תשובת הר"ש משנ"ץ, וביאר שם שמאן דמחייב בהטד"ב אף בשבת הוא משום שודאי יש ערלה כבושה (ומאן דס"ל דא"צ להטיף כלל סבר שכיון שהעור דבוק כבכל הגוף אין לזה דיני ערלה, ורק מאן דסבר דמטיפין ואין דוחה שבת סבר שיש ספק אם יש ערלה כבושה), וכתב 'מתוך הלשון דנקט טפי הטפת דם ברית בגר שנתגייר מהול ונולד מהול משמע דמה זה בהטפת דם בעלמא אף זה בהטפת דם בעלמא ואף על פי שלא נתקיים בו מצות פריעה למילה איתרבי ולא לפריעה'. והיינו, שאף שאם זו ערלה הרי נשארה העטרה מכוסה, מ"מ שפיר דמי, כיון שהטיפו וקיימו מצות מילה. וכלל הדברים נראה שסבירא ליה שמטיפים במקום הערלה הכבושה, ודן שאף שהטיפו דמה של ערלה מ"מ לא נתקיימה פריעה בכך (ואם ההטפה אינה נוגעת בערלה כלל, מה עניין פריעה לכאן, מלבד הקושי איך זה שיש שם ערלה מחייב להטיף במקום אחר).[ומה שטען מצד שלא נתקיימה מצות פריעה צ"ב, שהרי הנידון הוא על עיקר המילה. ולכאו' זה כעין פשטות דברי תוס' (יבמות עא, ב ד"ה לאקושי) שנראה שהבינו שמדין פריעה למדנו את החיוב להסיר ציצים המעכבים. ויל"פ בכוונתם שנקטו שמצות מילה אינה מחייבת גילוי גמור של העטרה ורק חובת הפריעה היא שמחייבת כן. ואמנם זה מחודש קצת, וצ"ת אם אכן זו הכוונה שם וכאן].
ובהמשך דבריו שם: 'זה כמה שנים הביאו לפני תינוק עכו"ם [לכאו' צ"ל ערל[3]] כבן שנה שהיה בשכונתינו שנולד כשהוא מהול ואין לך אדם הבא לקרוע עור המכסה את ראש הגויה עד שתתגלה כל העטרה שלא היה מביאו לידי סכנה כפלי כפלים מן המשוך כי נתמעטו הלבבות וחכמת האומנים ומפני (רבים) [הדחק] אמרתי להטיף דם בעלמא כעין סריטה מראש הגויה (ב)[כ]חתיכת מילה שחותכים בראש הגויה וכד[א]י הוא רב לסמוך עליו בשעת הדחק ופוק חזי מה עלתה ביה ברב אדא בר אהבה דעבר אדרב.' ע"כ. והיינו שדן לחוש למ"ד שצריך להטיף ולחוש שהכוונה לקלף, אלא שבמקום סכנה יש לסמוך דסגי בהטפת דם וא"צ קילוף.
וכבר העיר בחזו"א שלכאורה זה סותר למה שכתב לעיל שמשמע שא"צ לקלף וסגי בהטפה, וכנראה לא מכרעא ליה, ולולי הסכנה היה רוצה לחוש ולקלף, ועיין.
ועכ"פ נראה מדברי רבינו שמשון שאם מטיפין, אז הוא מהעור שעל העטרה (והביטוי ראש הגויה הוא החלק שבמקום העטרה, כמבואר להדיא בכל לשונו[4]). ומשמעות דבריו ברורה, שהוא דן שסגי בהטפה באותו המקום שדן לקלף בו. ומש"כ 'כחתיכת מילה שחותכים בראש הגויה' הכוונה היא שמצות מילה היא לחתוך את הערלה שע"ג ראש הגויה, ולכן זה הוא מקום המצוה. והנה, הוא דן שם שאם מטיפים בלבד אין זו פריעה, וכוונתו שאף שע"י ההטפה הוא פוצע את הערלה הכבושה מ"מ הוא לא גילה את העטרה (ואם ההטפה נעשית בהמשך הגיד מה שייך בזה פריעה וגילוי הגיד. עוד יש משמעות קצת ממה שהשווה הטפה דגר מהול להטפה דנולד מהול וערלה כבושה, ובפשוטו הוא מעשה אחד בכל פרטיו, אף שאינו הכרח גמור). והדברים מבוארים שמטיפים מן העטרה.
ולגוף הנידון אם מטיפין או מקלפין יעויין להלן בס"ד.
♦
ה. ראבי"ה
בראבי"ה שבת סימן רפ"ה 'והאומן יתפוש בעור שאצל העטרה [לצדו] השמאלית, שנמצאת כל העטרה חוץ לאיזמל, ויטיף דם ברית בלא סכנה'. ע"כ. ובפשוטו ר"ל שאוחז את כל העטרה ונזהר שלא ייגע בה באיזמל, ומטיף בחלק הקרוב יותר לגוף.והעירו שייתכן לדחות, לפי שדברי ראבי"ה כאן הם הדרכה מעשית למוהל כיצד להיזהר מלחתוך בלי סכנה. והנה, במילה רגילה דרך המוהלים היא שתופסים את עור הערלה ומותחים אותו, וע"י כך נמנעת הפציעה של בשר הגיד. וניתן לפרש את כוונת הראבי"ה שהוא בא להדריך את המוהל הבא להטיף מהעטרה כיצד יעשה, והורה שיתפוס העור לצד שמאל וישאיר את העטרה חוץ לאיזמל (היינו שימתח את העור מעט באופן שיתפוס בין אצבעות יד שמאל את העור, וקצה העור יבלוט מבין האצבעות, וירגיש שהבשר כולו מחוץ לבליטה), ואז יפצע את קצה העור. ומה שכתב 'בעור שאצל העטרה' כוונתו העור שע"ג העטרה, וביחס לבשר העטרה הוא קורא לו כך, ו'נמצאת כל העטרה חוץ לאיזמל' הכוונה שבשר העטרה נמצא מחוץ למקום שאפשר שייפצע מהאיזמל. ע"כ. וכתבו לפרש כעין זה בשם הגאון רא"י ברטלר [זצ"ל]. ויל"ע אם זה פירוש מרווח (ובחלק המעשי ראה הדרכה קרובה קצת בספר אות חיים להרח"א ממונקאטש רס"ג ס"ק ד', והביא שם מש"כ בכורת הברית בזה).
ובאמת יש להעיר, שאם כוונת הראבי"ה ללמד דין זה עצמו שמקום ההטפה הוא למטה הרי אין צורך בכל התיאור המפורט, והיה לו לומר דברים כפשוטם - שמקום ההטפה הוא מתחת העטרה לצד הגוף. ובודאי עיקרו בא כאן להדריך המוהל כיצד לא יזיק לתינוק. והנה, אם עיקר כונתו לומר שייזהר להטיף לצד הגוף ולא בעטרה, שזה מסוכן יותר, נראה שג"כ הלשון עמום קצת. ולכאורה יותר מחוור שעיקרו להדריך המוהל לתפוס את העור ולהשאיר את בשר הגיד מחוץ לתפיסה (וכעין שהדריכו גם מוהלי דורותינו בכורת הברית ואות שלום). ואם כנים הדברים הרי י"ל שהמחוור כהפירוש הנ"ל, ועיין היטב.
עוד אפשר לפרש את הלשון 'עור שאצל העטרה' דמיירי בעור ידוע, והיינו כפי ההוה תמיד בנולד מהול שיש עור עבה בתחתית העטרה שהוא שארית הערלה, שזו הצורה המצויה תמיד בנולדים מהולים, שיש להם ערלה קטנה אלא שאינה חופה את כל העטרה (ונולד מהול ממש אינו מצוי כלל וכלל, והרחבנו בזה להלן). וייתכן שלערלה קטנה זו קרא 'העור שאצל העטרה'. ולפ"ז יש מקום לדחות את הראיה מהראבי"ה לנידון דידן, ולומר שמיירי כשערלה זו חופה את העטרה מעט, ובזה הזהיר שלא לחתוך בה כשהיא במקומה וחופה את העטרה, אלא יקפיד להפשיל אותה ולתפוס אותה לצד באופן שלא יהיה חשש לפציעת העטרה, ועדיין יל"ע בביאור זה.
וברם יש לשאול, שא"כ הוא הרי צריך לחתוך עור זה כולו ולא סגי להטיף שם דם ברית[5]. ויש ליישב דמיירי כשהוא בגדר ציצים שאינם מעכבים. והנה, לשיטות שרק רוב גובה של כל הכובע מעכב, הרי סתם נולד מהול הוא בגדר זה, ועיין. וצ"ב בגדרי ציצים המעכבים לראבי"ה, וכעת ל"ע [ויל"ד עוד במעט ערלה שראויה לחפות באופן שהוא ציץ המעכב, אבל מפני קטנותה היא חוזרת למטה ואינה נמתחת ולכן אינה חופה. והנה, יש מהפוסקים שלכאורה ס"ל שבחתכו מקצת וחזרה לתחת הגיד וראויה לחפות הוי ערל דאורייתא, ויל"ד כשמבריאתו הוא כך ולא חפה מעולם מהו. וצ"ב. ואיני יודע אם הוא מצוי בנולד מהול, ויש לברר[6]].
♦
ו. תוס' יבמות ועוד
יש שהביאו מדברי תוס' יבמות מו, א ד"ה דרבי יוסי, וכ"ה ברא"ש ותוס' הרא"ש שם וברי"ו, שכשבאו לדון בגר שא"א להטיף ממנו דם ברית ציירו כשנכרת כל הגיד, וכתבו שגר כזה נכנס לגרות בטבילה לבד, וכאשה. ע"כ. ודקדקו מ"ט נקטו בנכרת כל הגיד הרי סגי שתיכרת העטרה, ומזה רצו להוציא שנקטי הני רבוותא שאם נכרת חצי הגיד או רובו אפשר להטיף בחלק הגיד הנשאר, והוי הטפת ד"ב כשרה, ורק בנכרת כולו א"א להטיף.ויש להעיר על זה, שאין שום סברא בדבר שתועיל הטפה למטה ממקום חיבור הערלה. וכל מה שטען האבני נזר להטיף למטה מהעטרה הוא רק מצד שמטיפים במקום ששם יוצא הדם תמיד, וכאילו ייחדה תורה מקום זה לדם הברית, אבל המטיף יותר למטה אין שום טעם שיועיל. ומדברי האבני נזר עצמם יש לשמוע שבאופן זה גם הוא פוסל (וכ"כ בפשיטות בשבט הלוי ח, רטז: 'ואפילו אלו שעושין למטה מן העטרה כמש"כ כב' בקבלה ממוהלים זקנים, מ"מ פשוט שצריך להיות על העור הפונה ושייך עוד להעטרה לא כאלה שעושין זה כמעט בגיד עצמו שזה לא מהני מידי').
ובאמת, שאם נכשיר בכל הגיד הרי ע"כ הטעם הוא שכל האבר נחשב מקום מצות המילה, ונראה שאם כן הוא הרי כ"ש שבעטרה כשר, ואטו העטרה אינה חלק מאבר המילה. ומעתה, אם זו כוונת תוס' הרי שפיר דמי גם במטיף מהעטרה, ועיין (וראיתי מי שכתב שכשמלין אפשר לחתוך למטה הרבה ותיחתך הערלה ואין גבול לדבר, ונמצא שאפשר לחתוך את כל עור הגיד עד הכיס וכך לחתוך את הערלה, ולכן הכל נחשב מקום דם הברית. ע"כ. ולענ"ד אין לחיתוך כזה שום שייכות למצוה לא מצד הדין ולא מצד המציאות הרגילה, ורחוק לשמוע שתהיה לזה משמעות בהלכה, ועיין).
וח"א שליט"א העירני שאם נקבל את הדיוק ג"כ י"ל שכוונת תוס' לומר שאם נכרת חצי הגיד אין לו תקנה, לפי שיש לו אבר מילה ואין אפשרות להטיף ממנו דם ברית, ורק אם נכרת לגמרי בזה אמרינן שכיון שאין לו אבר מילה כלל נקבע דינו שאינו בכלל המחוייבים, ודינו כאשה, שאין בה חיוב הטפה. ויל"ע היטב אם ראוי לומר כן. וברם לענ"ד נראה יותר שעיקר הדיוק אינו, וכדלהלן.
ועוד, שנראה רחוק שישמיעו הראשונים דין כזה בהבלעה. ואילו באו ללמד דבר זה היו אומרים שנראה שאם נחתך חצי הגיד או רובו עדיין מועיל להטיף בתחתית האבר, ואם נחתך כולו א"צ להטיף ומתגייר בטבילה. ורחוק שיסתמו כאילו אין כלל נידון ושאלה בזה. ואטו סברא פשוטה היא שאפשר להטיף בגיד צמוד לגוף, שאין המקום שייך למצות מילה ולדם הברית כלל (ורק אם נייחד את ההטפה למקום החיתוך, בזה יש מקום לומר שנקטו כן כהנחה פשוטה, ועיין היטב). ויש להעיר שהטור יו"ד רס"ח הביא את דברי הרא"ש בזה ונקט בשמו 'אם נכרת הגיד וכו', ואילו יש כאן חידוש דין גדול ובא ללמד דין בזה היה ראוי שיביאנו כלשונו.
והמחוור לענ"ד שלא נכנסו כאן כלל לדון כמה ייחתך מן האבר ויוכל להטיף, אלא העמידו מצב של נכרת עור הגיד, היינו הערלה, מול מצב של נכרת כל הגיד, היינו שנחתך גם הבשר, ואין הכוונה כלל לצייר שנחתך יותר ממקום ההטפה. ואל תתמה, שהרי מצאנו ביטוי זה עצמו בדברי רש"י יבמות ע"ה ב' ד"ה 'ואפילו נכרת נמי - כל הגיד דהא תנן אם נשתייר מעטרה מלא החוט כשר אף על פי שנחתך כל שמעטרה ולמטה'. ע"כ. והנה נקט לשון זו עצמה שנכרת כל הגיד, וכוונתו לצייר שנחתך כל הבשר במקום מסויים באבר, ולא שנחתך כל האבר עד הגוף. ושו"ר (בקונטרס הטד"ב שבספר אוצר הברית ח"ב) מכתב מהגריי"ק זצ"ל בעל קה"י שכתב כעין זה, וראה מדבריו בהערה[7].
עוד יש להעיר שעכ"פ בדברי תשובת הגאונים הנ"ל שמטיף מגובהה של עטרה, מבואר שצריך להטיף צמוד לעטרה ולא באבר למטה. ואם כונת תוס' להכשיר בנחתך רוב האבר, הרי לכאורה זה שלא כדברי הגאונים.
♦
ז. בביאור דברי המאירי
במאירי שבת קלה, א: 'נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית שמא יש שם ערלה כבושה ר"ל מעט עור דק דבוק בבשר שמתוך דקותו ודבקותו ומיעוטו אינו ניכר ולאחר זמן תתפרק ותתכסה העטרה'... 'ומעתה צריך למולו מעט כעין קלפה להטיף ממנו דם ברית'... 'והטפה זו הנעשית מספק ערלה כבושה הזהירו הגאונים לעשותה בנחת ובעיון דק וביד ולא בברזל ואם נראה לו בודאי שיש שם ערלה כבושה הטפתו דוחה שבת'. ע"כ. והדעת מכרעת שאותה 'כעין קליפה' נעשית בעטרה, שהיא מקום הערלה הכבושה. וראה בהמשך דבריו שאין מברכים לפי 'שאין זה ערלה גמורה שתהא הסרתה קרויה הכנסה'. ע"כ. ומבואר שההטפה היא הסרה מסויימת של הערלה הכבושה.בספר מגן אבות (להמאירי) ענין י"ד דן בדיני הטפה בנולד מהול וכתב 'והטפה זו לפי הסוגיא נראה שהיא מחמת ערלה כבושה, ופירושה, מעט עור דק דבוק בבשר כעין קרום שמתוך דקותו ודבקותו ומיעוטו אינו ניכר ודומה כאלו העטרה מגולית מכל וכל, ושמא היום או לימים תתפרק ותתכסה בו העטרה. וא"כ הטפה זו סביב העטרה לגלותה יותר מעט. ותקנו הגאונים לעשותה בצפורן דרך משמוש וגרירה בצפורן עד שיצא דם ואם מצאו בה כן הרי אית מילה ודאית, ואם לא נמצא הרי יציאת הטפת דם ברית, ולא באזמל'. ע"כ. ולכאורה ביאורו הוא שממשמש וגורר בעטרה, ואם יצא דם ולא מצא ערלה כבושה, יש כאן 'יציאת הטפת דם ברית'[8]. ומה שכתב 'סביב העטרה' אין הכוונה מחוצה לה (ואין לזה שום פירוש), אלא הכוונה לומר שמטיף בהיקף העטרה ומקלף מעט כדי שתהיה יותר גלויה (היינו שאם העור שלה הוא עור ערלה כבוש הרי הקילוף מגלה את העטרה עצמה שתחת הערלה הכבושה). וזה נראה מוכרע מתוך העניין, ועיין.
והמשך דבריו שם הוא: 'ולמוהלי הדור ראיתי שחותכים מעט מן העור הנפרע, ואין נראה כן לפי הסוגיא שמאחר שנפרע העור מעל העטרה מאליו מה לנו ולחיתוכן ואינו אלא כמחתך בבשר ומ"מ אם לא נתגלית העטרה מכל וכל אלא שעדין דבוקה בסוף העטרה ודאי נשלים אותה פריעה ודיו ואין בזה ספק'. ע"כ. וצ"ב מאי קאמר. והנראה יותר בביאורו שמיירי כשיש מעט ערלה סמוך לתחתית העטרה, וכפי שהוא בכל נולד מהול (ואחד מרבבה לא יימצא באופן אחר, וית' להלן), וקרא לזה עור שנפרע מאליו, היינו עור שהוא כמופשל למטה מבריאתו. ואותם מוהלים היו חותכים מעט מעור זה כדי להטיף דם ברית, ועל זה טען שכיון שאינו חופה את העטרה הרי זה כמחתך בבשר בעלמא. ומ"מ אם הוא חופה מעט בתחתית העטרה, הרי אה"נ שודאי 'נשלים אותה פריעה', היינו שאם הוא חופה מעט יש להשלים את הפריעה ובחיתוך כמנהגם, עד שתהא העטרה גלויה כדינה, ובזה יוצאים גם דין הטפת דם ברית.
והנה, אם הוא בגדר ציצים המעכבים פשוט שחובה גמורה לחתוך ולגלות, אבל אם הוא בגדר ציצים שאינם מעכבים לכאורה אין חובה לחתוך ולהטיף משם, אבל אם עשה כן קרוב דשפיר דמי, ונתבאר במקומו. ומלשונו נראה דמיירי באופן שהוא חובה, ויל"ע.
וכנראה אותם מוהלי הדור הורגלו לחתוך בעור העטרה שלמטה, כיון שבאמת כמעט תמיד הוא חופה מעט, ונשתלשלה טעות לעשות כן אף כשאינו חופה.
ולמה שנתבאר הרי עיקר טענתו הוא כעין טענת החזו"א, שאם העור אינו חופה העטרה אין שום טעם לחתוך ולהטיף בו, והרי זה כחותך מבשר הגוף או מן האצבע, ועיין היטב. ולכל הדרכים נראה שאין כאן שום מקור להטיף מהעור הנפשל אחרי הפשלתו, ובודאי שאין מקור מכאן להטיף בגר מהול מעור האבר תחת העטרה לצד הגוף, שהוא 'כמחתך בבשר'.
♦
ח. כללי מילה לר"י הגוזר
עוד יש שהביאו מספר כללי המילה לר"י הגוזר (שהיה בזמן הראשונים, ואמנם אינו מרבותינו הראשונים הידועים, ולא ידעתי עד כמה סמכינן עליה) שכתב (עמ' ל"ו) שבגר מהול צריך להטיף דם ברית 'וטעמא דאית ליה עדיין עור הפריעה'. ע"כ. ויש שהבינו שר"ל שעור הפריעה מופשל למטה ונדבק שם, כפי שהוא בישראל הנימול, ומ"מ צריך להטיף מחמתו, וא"כ צריך להטיף מן העור הזה במקומו, שהוא למטה מעטרה לצד הגוף. וברם נראה פשוט שאין זו כוונתו. והנה מסברא, אם נימול כישראל אין שום טעם שיהיה איזה דין בעור הזה, והוא מתאחה לגמרי עם עור הגוף. ומה זה טעם שכיון שיש לו עור זה לכן צריך להטיף, הרי בישראל משאירים תמיד עור זה, וזו מילה כעיקר מצותה. וכוונתו נראית שדן בערבי מהול וגבעוני מהול, והבין שהם אינם פורעין כלל ומשאירים את עור הפריעה לחפות את העטרה, ובזה אמר שצריך להטיף מעור הפריעה, ועיין.ויל"ע שאם הוא חופה את העטרה יצטרכו לקרעו ולהפשילו וכישראל הנימול, ואולי הוא סבר שכשמלין את הערלה יש דין לגלות לגמרי, אבל כשגוי בא להתגייר בלי ערלה אין דין לגלות ולפרוע, וצ"ע. ואולי י"ל דאה"נ שצריך לפרוע, אלא שנתחדש שאין די בהפשלה גרידא, וצריך גם להטיף משם דם ברית. ויש להעיר שאם לא יפצעו את העור ויטיפו הרי כמדומה שאין משמעות להפשלה, ובכל שעה יכול יהיה לחזור ולחפות, והוי כמפשיל את הערלה עצמה (בערל גדול קצת, שהיא פרודה לגמרי וניתנת להפשלה), דבודאי הרי זה ערל גמור ולאו מידי עבד, ורק ע"י החיתוך יש אפשרות שתתאחה מתחת העטרה. ויל"ע עוד.
ולעניין דינא לא שמענו מרבותינו לחלק כן, ונקטינן לדינא שגם אם נימול לגמרי ואין לו עור הפריעה כלל, ג"כ צריך להטיף דם ברית, ועיין.
עוד הביאו מדבריו, וכעי"ז בדברי בנו שהעתיק דבריו, שפירשו שערלה כבושה היא שמכסה רק מקצת העטרה למטה. ויש שהבין דמעתה מטיפין שם, ואינו, אלא שר"י הגוזר ובנו פירשו שיש מהתנאים שסברו שכיון שאינה אלא למטה הרי זה מהול גמור, ויש שחששו להחשיבו ערל (ואם מיירי במכסה רוב גובה כו' אין מובן צד הפטור, וצ"ל דמיירי במגולה הכל. ומ"מ כיון שלמטה יש קצת ערלה חששו שמא כבושה היא). ואין כאן שום הכרעה כיצד מלין בחשש כזה. ולגוף הנידון הרי הוא להיפך, שמשמע שם שבחשש ערלה כבושה עוסקין לגלות את הכבוש על העטרה, אבל המכסה למטה הרי הוא גלוי ואינו כבוש. ונטיית הדברים שם שגם ההטפה נעשית במקום שחוששין שנכבשה הערלה, והיינו על העטרה. אלא שגם זה יל"ע עד כמה הוא מוכרע. ועכ"פ נראה שודאי אין שם ראיה דסברי המחברים להיפך מהגאונים. ויל"ע עוד בכל זה.
♦
ט. דברי תשובות איברא בבאור דברי קמאי
בספר תשובות איברא להגרי"א הנקין סימן נ"ט (והוא המאמר שנדפס בקובץ קול תורה תשכ"ג), כתב לדחות את משמעות תשובת הגאונים הנ"ל, וטען שאם העטרה קיימת אז 'החלק שלמטה טפל להערלה שלמעלה אבל לא כשאין עטרה, ולא שייך מילה שם כי המילה היא גילוי עטרה'. ע"כ. ולא הבנתי טענתו, ומה שייך טפלות לעטרה מגולה, וכי יש דין לפצוע בעטרה או בנטפל לה, והרי הערלה היא שנצטוו להסירה. ואם הערלה אינה חופה את העטרה כלל ודינא הוא דמ"מ מטיפין מהערלה החופה את האבר שלא במקום עטרה, מניין לומר שיש בזה תנאי שתהיה עטרה קיימת בסמוך. וכל כי האי הו"ל לפרושי, ואיך כתבו כדבר פשוט שא"צ להטיף הואיל ואין לו גובה עטרה, והרי עדיין ניתן להטיף כמו שמטיפים תמיד. והיה להם להוסיף שאף שההטפה אפשרית ואינה בגובה, מ"מ תנאי נוסף יש בדין זה - שיהיה הגובה קיים.אמנם, גם אם נקבל שיש סברא כזו ונקבל שלשון הגאונים מתפרשת לכך, הרי בתשובת הגאונים שבספר האשכול ועוד מקורות כתוב בטעם דין זה "דדם ברית היכא הוי בערלה בגובה של עטרה, כיון דעטרה גופה פסיקא, מן היכא מטיף דם ברית, מאזנו או מחוטמו, הילכך לא צריך". ולכאורה מבואר כאן להדיא שלא כפירושו.
וגם בלשון זו דן שם וכתב 'הריהו כותב 'בערלה' ואף שנמתח מאחר העטרה אבל אחר המתיחה הוא בגובהה של עטרה, וגם החתך השני הוא ממש בגובהה של עטרה, והפריעה מתחלת תמיד מגובהה של עטרה, ואם יש ציצין בגובהה של עטרה יטיף בהם... אבל בגיד גופא אין שייך חיתוך והטד"ב כנ"ל'. ע"כ. ואינני יודע מה יישב בזה[9]. - ואשר כתב שם מסברא, יעויין לעיל מה שנראה בזה.
ובשם המאירי כתב שהביא מנהג המוהלים להטיף מהעור 'רק הוא חולק שא"צ הטפה בעור שנפרע לגמרי רק אם הוא עדיין דבוק, וזה לשיטתו שאין מצות הטפת ד"ב להלכה אם אין שם ערלה כלל ע"ש'. עכ"ד. והנה הסכים שבדברי המאירי מבואר שאין מקום להטיף מהעור שתחת העטרה לצד הגוף. ומה שדחה שהמאירי לשיטתו, שס"ל שאין הטפה בנימול שלא כדין ובגר מהול, וכל ההטפה היא רק בנולד מהול שיש חשש ערלה כבושה. - הנה המאירי עצמו הביא מהגאונים ועוד מקמאי שס"ל שגר שנימול צריך הטד"ב, ורחוק מאד לומר שהוא נחלק עליהם בשאלה כיצד מטיפים באופנים שלכו"ע צריך להטיף. ועוד שלדבריו עולה שלמעשה טענת המאירי על מוהלי דורו היא למה פסקו כהגאונים, ולא משמע כן כלל, ועיין.
וסוף דבר שלענ"ד נראה ברור מדברי הגאונים והראשונים לא כך, ואיני יודע לבאר דבריו. ויעו"ש שביסס את דבריו על ביאור חדש במהות הספק בערלה כבושה, ולענ"ד משמעות הפוסקים שלא כדבריו, ועיין עוד בדבריו בהערה[10].
♦
י. דברי האחרונים במקום ההטפה
מצאנו בכמה אחרונים שביארו היכן מקום ההטפה, וכדלהלן.בתשובת מהר"ם פרובינציאלו (סי' מ"א, היה מחכמי איטליה בזמן הב"י בערך): 'קטן שנולד מהול וגר שמל בגיותו... צריך להטיף מהם דם ברית ר"ל מן העטרה, וכל מקום שבה כשר להטפת דם ברית'. והנה לנו דברי גאון קדמון שכתב במפורש להטיף מהעטרה.
ויעו"ש פרטים בנכרת ראש הגיד לפ"ז. ויש להעיר שמבואר שם שאם יש סכנה להטיף הרי הוא נכנס לברית בטבילה. ברם, ייתכן שכל זה במצב שבכל אדם בעולם הטפה מראש הגיד במצב כזה היא סכנה, שזה נחשב שאינו ראוי להטפה. וכפי שאפשר להבין שאם יש בשר חשוף אינו נחשב ראוי להטפה גם מפני שאין מושג של הטפה מבשר מפני הסכנה (ומיהו בבשר יל"ד גם מצד שייתכן שרק העטרה המתגלית בהסרת הערלה היא הראויה להטיף ממנה אבל הבשר דינו כבשר הגיד שלא במקום העטרה, ועיין). ונפק"מ למי שסובל מבעיות קרישה או מכשל במערכת החיסונית באופן שאסור להטיף ממנו דם ברית אע"פ שיש לו אבר כשל כל אדם, שלכאורה אין לנו מקור מדבריו לומר שיתגייר בטבילה בלי מילה.
בחידושי ר"מ קזיס (תלמיד רמ"ע מפאנו, חי בדור הלבוש והב"ח) לשבת: 'ופלוגתא דרבה ורב יוסף דרבה ס"ל שהנולד מהול אפשר שאין לו ערלה כלל, וא"כ א"צ להטיף ממנו דם ברית, ואפשר ג"כ שיש לו ערלה אלא שלהיותה דקה ודבוקה לבשר נראה כאילו אין לו ערלה והעטרה נראית מגולה... ולפיכך מספיקא צריך להטיף ממנו דם ברית, שע"י החתך שיעשה יכיר ויראה אם יש שם ערלה אם לאו ואם יהיה שם ערלה יסירנה'... ע"כ. ומבואר מדבריו שנקט שעושין הטפת דם ברית ע"י חתך ע"ג העטרה.
בספר פחד יצחק (אות ת תנוק) הביא מחידושי מהר"ר גא"ל (גור אריה הלוי) על השו"ע[11]: 'ראוי לעשות הטפה זו מהעטרה כדי לראות אם היא ערלה כבושה דאז צריך להסירה ע"י פריעה וכמ"ש המחבר, דאם היו מטיפים מן העור שבסוף העטרה לא ירגישו אם הוא מהול או אם היא ערלה כבושה, וכ"כ רמ"ף בתשובה מ"א (-ר"מ פרובינציאלו בתשובה הנ"ל שהייתה אצלו בכ"י), וכתב עוד שאם יש קצת עור ובשר חופין העטרה מטיפין משם, עיין מהרמ"ך בתשובה. עוד כתוב בהגה כתיבת יד ממוהר"ר עזריא אלאטינו מפירארא רופא מובהק בשו"ע שלו בסימן זה שסוברים שצריך להטיף הטפה מהעטרה'. ע"כ. מש"כ בתוך הדברים 'שאם יש קצת עור ובשר חופין העטרה מטיפין משם' אולי כוונתו לומר שאם הוא בגדר ציצים שאינם מעכבים אפשר להטיף משם. ויעויין לעיל שכן נראה[12].
בסידור יעב"ץ הלכות מילה (אות נ"ו): 'נולד מהול... חותך מעט בציפורן בעור של העטרה ומטיף ממנו דם ברית' (בסידורי היעב"ץ המצויים יש הוספות מאוחרות, ובדקתי במהדורות קודמות ועולה שהדברים הנ"ל הם מהיעב"ץ עצמו).
ובמגדל עוז להיעב"ץ (ח, טז): 'הנולד מהול כבר נזכר לעיל שצריך הטפת דם ברית, כתב מהרי"ל שחותך מעט בציפורן, ור"ל בעור שע"ג העטרה'. ע"כ. ולשון זו קצת צ"ב כי הנולד מהול העטרה שלו מגולה ואין 'עור על גבי העטרה', ברם נראה פשוט שהוא קרא לעור של העטרה עור שע"ג העטרה, וכפי שאפשר לקרוא לעור היד והרגל עור שע"ג היד והרגל (והעטרה אינה רק שם לעור אלא זהו השם של חלק זה באבר, ופשוט). וכוונתו להטיף מהעטרה, וכדבריו בסידור.
בדרך החיים (הל' מילה, דיני זמן המילה, אות ג'): 'נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית בעור העטרה במקום המילה'. ע"כ. ומבואר להדיא שעושים את ההטפה בעור העטרה. ויעו"ש בדה"ח שהמשיך: 'ומיהו בנחת וצריכא מילתא למבדקיה טובא יפה יפה שמא יש שם ערלה כבושה'. ע"כ. וגם לשון זו משמע שהוא עוסק כל הזמן בעטרה, ועושים הטפה זו בנחת ותוך בדיקה להבחין אם יש ערלה כבושה, ועיין.
[ומה שכתב 'במקום המילה', לפי העניין נראה שכוונתו היא שהעטרה היא המקום של מצות מילה שמצותה לגלות העטרה, ולא למקום החיתוך, ועיין. וכ"ה הלשון בחזו"א יו"ד סי' קנד אות ג 'שמקום השרט צריך שיהיה בראש הגויה שהוא מקום המילה'. ע"כ. וראה דוגמא לזה ברש"י יבמות ע' א' ד"ה ואם נשתייר ''עטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה', וכ"ה ברע"ב יבמות פ"ח מ"ב. והיינו שקראו לכל הכובע מקום המילה, ורש"י ביאר שהעטרה היא השורה הגבוהה ששם. וחזינן שימוש לשון זה, ותול"מ].
בספר ברית אברהם (להג"ר צב"א אוירבך בעל הנחל אשכול[13], עמ' 42): 'הנולד כשהוא מהול ודאי... צרכינן עכ"פ להטיף ממנו דם ברית, והיינו בעטרה במקום המילה, ומדברי ש"ך וט"ז ופרישה משמע קצת שהטפה זו ע"י סכין היא, אבל במהרי"ל כתוב: ר' מנקוט ז"ל היה חותך מעט בציפורן את הנולד מהול כדי להטיף ממנו דם ברית ו[ת]ו לא מידי'. ע"כ (וראה לעיל בביאור לשון במקום המילה, וייתכן שלקח את הביטוי הזה מהדרך החיים). ומש"כ מש"ך וט"ז ודרישה היינו מט"ז סק"ב וש"ך סק"ה שכתבו שהבדיקה היא בציפורן אבל ההטפה אינה בציפורן. ויעויין שם עמ' 92 בסידור ההלכות בקצרה (19): 'נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית בעור העטרה'. ע"כ.
בספר דברי ירמיהו על הרמב"ם (הל' מילה פ"א ה"ז): 'וצ"ל דע"י הטפת דם הברית יתברר אם הוי ערלה כבושה דאז תתפרד הערלה דאל"כ מאי אהני הטפת דם ברית בלבד אם העטרה נתכסה בערלה כבושה'. ע"כ. ובפשוטו היינו שנקט כהנחה מוקדמת שמטיפין מהעטרה.
בשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' קנא) כתב: 'אך יש מקום לומר עפ"י ששמעתי מאדמו"ר הרי"ם זצל"ה מגור בטעם ערלה כבושה שמטיפין ממנו רק מעט דם בצפורן. ולכאורה משום חשש ערלה היה צריך לקלוף כל העטרה. ואמר הוא ז"ל כי באמת ע"כ אינו מזיק, כי לשון כבושה הוא כמו כבוש תחת ידך, אך מ"מ מועילה האי ערלה כבושה להיות נחשבת הטפת דם ברית שצריך להטיף מהערלה, והיכא דליכא ערלה כלל לא נחשב הטפת דם ברית כיון שאינו מטיף מערלה. עכ"ד'. ע"כ. ומתוך הדברים אתה למד דפשיטא ליה להרי"מ מגור (בעל חידושי הרי"מ) שבנולד מהול מטיפין מהעטרה, שהוא המקום שדנים אם יש בו ערלה כבושה, וכמבואר מלשונו, ועיין (ברם, האב"נ עצמו ביו"ד סי' של"ד נקט שמטיפין מתחת העטרה לצד הגוף, וית' להלן).
בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' של"ד) הביא מה שהעיר אביו הגרז"נ (אב"ד ביאלא מח"ס אגודת אזוב): 'כיון שצריך הטפת דם לבד איך שוייה [רב] אדא בר אהבה כרות שפכה [שבת קלה ע"א] הלא יכול להטיף בראש העטרה'. ע"כ. ומבואר דפשיטא ליה להגרז"נ מביאלא שעכ"פ אפשר להטיף מראש העטרה (וייתכן שהיה פשוט לו שגם מעכב להטיף מהעטרה, ומש"כ 'יכול' היינו שיכול להטיף מראש העטרה למעלה באופן שאין בו סכנה, וא"צ להטיף מתחתית העטרה).
ברם, בנו בעל אבני נזר השיב על דבריו וכתב על זה: 'הנה מעשה בא לפני בגר שנתגייר בפרייסין וחששתי מפני הבי"ד ואמרתי להטיף ממנו דם ברית ולהטבילו שנית והסכמנו להטיף במקום חיבור העטרה עם הגיד כי שם יוצא תמיד דם בשעת מילה כשכורתין הערלה ובגוף העטרה רוב פעמים אינו יוצא דם כלל בשעת מילה והטפת דם ברית צריך במקום שדרך הדם לצאת בשעת מילה. ע"כ נלע"ד להלכה בנולד מהול ואין ערלה כבושה להטיף לבד במקום חיבור החוט ובניכר ערלה כבושה לקלוף גם בשבת. ושאלתי למוהלים ואמרו כי אינם יודעים כלל מענין ערלה כבושה כי לא נזדמן להם'. ע"כ.
והנה מבואר שהכריע מסברא ולא הזכיר שום מנהג בזה, ושנימוקו להוראה זו הוא 'כי שם יוצא תמיד דם בשעת מילה כשכורתין הערלה'. ברם, כבר ביארנו לעיל שלענ"ד הסברא לא כך, ודווקא אם הדם הוא דם חיתוך הערלה הרי הוא מתייחס למצות מילה, אבל אם הדם אינו דם חיתוך הערלה אלא מטיף מהאבר במקום שאין בו מצות מילה כלל, הרי הוא כמטיף מהאצבע. ולא הזכיר שום מנהג בדבריו, וכבר נתברר לעיל מקמאי ובתראי שצריך להטיף מהעטרה.
ויש להעיר שבמכתבו הקודם לאביו[14] (ונדפס בחלק חו"מ והובא לעיל) הביא האבנ"ז מדברי החידושי הרי"מ, שנראה מהם שמטיפים מהעטרה. ואולי הוא חילק בין הטפת דם ברית בנולד מהול, שבזה חיישינן לערלה כבושה, ובזה נראה מהחידושי הרי"מ שמטיפים מהעטרה, ובין הטד"ב בגר שנימול בגיותו או מי שנימול ע"י גוי וכדומה, שבזה אין נידון של ערלה כבושה, וס"ל להאב"נ שיש להטיף מהעור שתחת העטרה. ויש עוד מחברים שחילקו כך (והנה, לשון דבריו בשם החי' הרי"מ 'והיכא דליכא ערלה כלל לא נחשב הטפת דם ברית כיון שאינו מטיף מערלה', וע"כ לא התייחס כאן לנימול בגיותו וכו' שודאי אין כאן ערלה ומ"מ צריך הטפה). ברם, לענ"ד זה מחודש ופשטות הדברים שכל ההטפות שוות. וכן נראה מוכח מדברי האו"ז שהובאו לעיל, וצ"ת.
וכדברי האבני נזר יו"ד כן הוא בספר כורת הברית (לר"א פוסק למברג תרנ"ג, רסג, יג בקצר ובארוך), אות שלום (לבעל שו"ת מנחת אלעזר, רסג סק"ה), שו"ת לבושי מרדכי[15] (להגרמ"ל וינקלר אב"ד מאד) ועוד ספרים כיו"ב מסמוך לזמנינו [ויש מחברים שכתבו לחלק, שבתינוק הנולד מהול ההטפה מהעטרה, אבל בגר מטיפים מתחת העטרה לצד הגוף. יעויין בזוכר הברית ומילה שלמה. ולענ"ד זה רחוק. ועיין באו"ז שדימה הני תרי הטפות יעו"ש].
ברם, למה שנתבאר הרי הוא דלא כקמאי וגדולי בתראי, וצ"ע. והנה בדבריהם נראה שלא ידעו על מנהג קדום כדבריהם, והדעת נותנת שמעולם לא היה מנהג ידוע בזה, וכאשר יבואר להלן. וגם לא הביאו דברי כל האחרונים שהורו להטיף מהעטרה, וייתכן שאילו הוו חזו היו מודים לדבריהם בדבר שאין בו ראיה ברורה, ועיין היטב.
ברם יש לציין פרט חשוב הנוגע לדינא, שבספר כורת הברית הנ"ל שם כתב שדיעבד אם הטיף מהגיד יצא (והיינו באם הטיף מהעטרה, כמבואר למעיין בכל דבריו שם). וכיון שלהמורים להטיף בעטרה נראה שהוא מעכב ואם הטיף למטה לא יצא, הרי הנכון להטיף בעטרה, שעכ"פ בדיעבד הוא כשר לכו"ע (והנה, האות שלום בזה הביא את עיקר דברי הכורת הברית להלכה, ובודאי אין לנו לייחס לו פלוגתא על הכרעה זו שדיעבד כשר גם בעטרה. והלבו"מ הביא את דברי האות שלום וסמך עליו, ואיני יודע אם ראה במקור הדברים, ועכ"פ מקור לפסול ודאי אין לנו). אבל באבני נזר סתמא דמילתא שכוונתו שהוא לעכב[16].
בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כ"ז) דן בנכרי שבא להתגייר לשם אישות באוסטרליה והראבינער קיבלו להתגייר, והמוהלים היו שני רופאים ערלים, ומצאוהו מהול, 'וביקש אותם הראבינער לחתוך עוד קצת ערלה היינו הטפת ד"ב'. ודן האחיעזר שם בהרבה פרטים ולא העיר כלום על צורת ההטפה. ע"כ. והנה אם הכוונה שמצאו שהוא נולד מהול הרי מסתבר שהיה כפי המצוי תמיד, שיש טבעת של ערלה החופה את תחתית העטרה, וחתכו 'עוד קצת ערלה' היינו שחתכו את הערלה הקטנה שהייתה לו. וכבר כתבנו שבזה מודו כו"ע שיוצאים בכך (וכמה אחרונים קראו לזה הטפת דם ברית מפני שזה מה שעושים בנולד מהול ואינו מילה רגילה). ולא עסק כלל בנידון דידן. ואם היה הנידון בגוי שנימול ממש בקטנותו מאיזו סיבה, וכפי שמשמע מהמשך התשובה יעו"ש, הרי צ"ב מה כוונת הביטוי 'לחתוך עוד קצת ערלה', ולכאורה אין באדם מהול מקום מסויים או עור מסויים שיש לקרוא לו עוד קצת ערלה. ועשיית שריטה קטנה בעטרה או מתחת העטרה אינה קרויה לחתוך עוד קצת ערלה. וייתכן לטעון שהכוונה שהראבינר ביקש שיקלפו מעט בעטרה, וגם זה נראה רחוק. ועכ"פ נראה שודאי אין מכאן ראיה שהמקום הוא מתחת העטרה[17].
♦
יא. האם היה מנהג ידוע בעניין
לגבי השאלה אם היה מנהג, הנה נמצא כתוב בדברי מוהלים מומחים רבים מדורות קודמים ומדורנו, שיחד מלו כמה רבבות, וכולם מעידים שלא מצוי כלל וכלל נולד מהול ממש, ומה שקוראים נולד מהול הוא ערלה קטנה כמין טבעת שחופה את החוט הגבוה שבעטרה, וחייבת מילה מדינא. וכפי שהבנתי, המצוי הוא שהוא חופה את רוב היקף השורה הגבוהה (וברוב גובה השורה הגבוהה, ואמנם הוא נידון אם יש תנאי כזה מדינא ואכ"מ), ובמצב כזה נקטינן לדינא שהוא ציץ המעכב, וחוזרין עליו אפילו בשבת ומברכין על מילתו.ראה בשולחן גבוה ובאות שלום ובזוכר הברית, ובזמנינו בספרים ברית אברהם הכהן[18], אוצר הברית, מילה שלמה, תורת הברית. וכולם מעידים בשם עצמם ובשם מוהלים ותיקים אחרים חבריהם שלא ראו כלל (או שראו פעם אחת) נולד מהול שאין לו ערלה כלליח.
והנה,[19][20]מילת גרים לא הייתה מצויה כלל באירופה, שהיה נגד חוקי המלכות וחשש סכנה[21], וגם הגרים המעטים שם הרי היו ערלים כדרך כל הנוצרים, ולא היה מצוי בזמנם מילה בגויים מטעמים רפואיים כפי שמצוי כיום[22].
ובמצב כזה הרי בפשוטו אין מקום לדבר על "מנהג" בדיני הטפת דם ברית.
♦
יב. ההוראה בספרי מחברי זמנינו
יעויין לעיל מדברי תשובות איברא שכתב להטיף תחת העטרה לצד הארץ (היינו מחוץ לעטרה בסמוך יותר לגוף), וכוותיה נקט בציץ אליעזר ח, כט. ובאור לציון א' יו"ד י"א הבין שזה היה מנהג גמור וכתב לסייע לזה מתוס' יבמות מ"ו, ויעוין לעיל בזה.אבל בשבט הלוי ח, רט"ז כתב: 'ומה"ט פשוט דצריך לעשות הטפת ד"ב בעלמא למעלה מן העטרה במקום הברית, ואפילו אלו שעושין למטה מן העטרה כמש"כ כב' בקבלה ממוהלים זקנים מ"מ פשוט שצריך להיות על העור הפונה ושייך עוד להעטרה לא כאלה שעושין זה כמעט בגיד עצמו שזה לא מהני מידי'. ע"כ. ובספר גרות כהלכתה בירורי הלכה ב' תשובת בעל שבט הלוי (מיום אדר"ח אייר תשנ"ז): 'אשר שאל בענין מקום הטד"ב, מעודי פשוט כדעת מרן החזון איש דההטפה במקום שטח העטרה מקום ברית, ומה שדרכי להורות שיתחילו השריטה בקו המבדיל למעלה עד קצה העטרה טעמי דשם עיקר יציאת דם ברית, אבל היסוד הוא כמו"ש החזון איש, ומי שעושה כפשטות החזון איש עושה כהלכה'. ע"כ (וראה להלן בהוראתו המעשית מהגרש"א שטרן).
וכן בתשוה"נ (א', תרט"ו) ג"כ נקט לעיקר שמטיפין מהעטרה עצמה (ויעויין בתשוה"נ שדן שבחוט יש אופן שטוב לכו"ע, ושכן ראוי לעשות, וכעת לא עיינתי שם).
בספר גרות כהלכתה להגרש"א שטרן (פ"ג הל' ה'): 'הטד"ב נעשית ע"י חיתוך או עשיית נקב בבשר העטרה, ויש שסוברים לעשותה במקום חיבור העטרה עם הגיד, ויש נוהגים לעשות שריטה בבשר העטרה שיגיע עד מקום החיבור לצאת ידי כולם'. ובהערה י"א הביא את דברי התשוה"נ ש'המקום המובחר הוא בחוט גופא', וכתב על זה 'וכן הנהיג מרן בעל שבט הלוי שליט"א במקומנו'. והביא את הוראת הגרשז"א והגריש"א להטיף בשני המקומות.
בשם הגריש"א יש סתירה בעדויות, ואביא את אשר מצאתי[23]. בספר ישיב משה בשם הגריש"א שהעיקר כפי שנהגו, ושלא כהחזו"א, וציין לו הגריש"א שיש מוהלים שמטיפים בשני המקומות וצ"ב. ובספר מבשר טוב להגרב"צ רבינוביץ' (אדמו"ר מביאלא ואב"ד לוגאנו, מילה, סי' ט"ז אות א'): 'יצא לי לדבר בדין זה עם מרן הגרי"ש אלישיב זצללה"ה ואמר לי שיטתו בזה כדעת החזו"א שצריך לעשות ההטפת דם ברית במקום ראש הגויה'. ובספר מילה שלמה כתב ששאל את הגריש"א לפי השיטה שמטיפים מתחת העטרה לצד הגוף אם צריך להטיף דווקא במקום שהייתה הערלה מחוברת או שאפשר להטיף בכל האבר, והגריש"א השיב לו (פרק י"ב הערה 483): 'וז"ל, בעצם כל הענין הזה לא מובן אבל מ"מ כיון שכך הדין יכול לעשות בכ"מ שרוצה עכ"ל'. ע"כ מהספר שם. והיינו שכל הטעם של שיטה זו אינו מובן, ומ"מ כיון שכך הדין אין טעם לחלק (ייתכן שכוונתו הייתה לומר כיון שלשיטה זו כך הדין אף שהוא עצמו לא סבר כן, אבל משאר התשובות שם בשם הגריש"א עולה שהמחבר הבין ממנו שדעתו שעיקר הדין כמנהג העולם. ואולי הגריש"א סבר שיש בזה מנהג גמור הראוי לקבוע בהלכה אף שאינו מובן, אלא שבדברינו נתבאר שלא היה בזה מנהג. ברם לאחרים אמר שהוא סובר כהחזו"א וכנ"ל, וצ"ב בדעתו).
ובאמת לא הבנתי תשובה זו, שהרי כל טעמם של המורים כן הוא מפני ששם יוצא הדם תמיד, ורחוק מאד לומר לפ"ז שיכולים להטיף במקום שאין דם יוצא משם לעולם. ולגוף הסתירות בדעתו, כמדומה שלפי העניין הרי קרוב יותר שתחילה אמר לסמוך על המנהג, ואח"כ עיין בדברים וחזר בו והורה שהעיקר כהחזו"א, ועדיין צ"ב מה בדיוק סבר. ובספר אוצר הברית (מהמוהל המפורסם ר"י וייסברג) כתב שהגריש"א והגרשז"א הורו לו להטיף בשני המקומות. ועיין בספר גרות כהלכתה בירורי הלכה ג' תשובת הרא"צ ישראלזון בשם הגריש"א (כד סיון תשנ"ז) על מקום ההטפה ועל הנידון אם סגי בנצרר האם נקטינן כהחזו"א, והשיב: 'אין נוהגין כהחזו"א בשני דברים אלו אלא עושים שריטה שיצא דם ממש, וכן עושים שריטה בשני מקומות גם בראש העטרה וגם למטה מן העטרה'. ע"כ (ולעניין מה סבר כעיקר הדין עדיין צ"ב).
בספר מבשר טוב הנ"ל הביא מכמה אחרונים שסוברים כהחזו"א ונקט שיש להטיף מספק בשני המקומות (ויתחיל את השריטה מלמטה וימשיך לתוך העטרה. ויש להעיר שמצד המציאות ייתכן שיותר נוח לעשות שתי דקירות קטנות בדוקרן וכדומה).
♦
יג. העולה לדינא
לענין דינא לענ"ד נראה מוכרע שאין לנו לעזוב את דברי הגאונים ופסק הר"ש משאנץ ואור זרוע מפני משמעות דברי הראבי"ה (ויעול"ע שגם בדבריו יש מקום לדון) ומפני מה שדנו לדקדק בתוס' ועוד ראשונים. וכן הבאנו מכמה קדמוני אחרונים שהורו כן בפירוש, וכן נקט בתוקף החזו"א[24], ונראה שיש לתפוס לדינא שמטיפים מהעטרה.ומ"מ, לעניין מעשה, אחר שרבים נתרגלו להטיף למטה לצד הגוף, וגם יש משמעות כזו בראבי"ה, הרי אף שמעיקר הדין נראה לענ"ד שא"צ להטיף שם, מ"מ סברא היא שניחותא היא לגר ולתינוק שתהיה הטפתם לכו"ע, ובגר הלא ייתכן שיהיו שיתעקשו להצריכו הטפה נוספת או לפקפק בגרותו, שזה צער גדול ולפעמים יוכל להיות בגדר מעוות לא יוכל לתקון על העבר, וההטפה עצמה כשנעשית כראוי כמעט אין בה צער וסכנה, ולכן מסתבר שמהנכון והראוי להוסיף על ההטפה דדינא עוד הטפה למטה לצד הגוף, לצאת ידי הרגיל. ויעויין לעיל בדברי הפוסקים בדורנו שכמה פוסקים הורו להטיף בשני המקומות.
♦
יד. במטיף מתחתית העטרה אם שפיר דמי לשני השיטות
אם צריך להטיף מהעטרה, מסתבר מאד שגם אם הטיף בתחתית העטרה למטה הוי הטפה כשרה. ואפילו אם נאמר שאם נשתיירה ערלה בגובה כזה הוי ציצים שאינם מעכבים (ובאמת שאם יש רוב היקף בפשוטו הוי ציצים המעכבים אף בקו דק ואכ"מ), היינו לפי שרובו נימול ואין בו מקום חשוב של ערלה, אבל ברור שגם המיעוט הוא חלק ממקום המצוה. והרי אם יהיה ציץ זה חלק מרוב היקפה וגובהה של עטרה הוא מצטרף לתת שם ערל מדאורייתא (ואכן כשלא סילק ידו חוזר לחתוך ציצים אלו אפילו בשבת), ועיין.ומסתבר שאפשר להטיף גם במקום חיבור העטרה לגוף, אף שמקום זה הוא כיסוי של צד העובי של העטרה ולא של צד האורך שלה, ועור הערלה עיקרו לאורך ויל"ע אם הוא מתייחס לרוחב, שקרוב לומר שכל העטרה חייבת בגילוי ושלא להתכסות בערלה, ומסתבר שמצרפים שטח זה למדידת רוב גובה והיקף (בין אם הוא רוב גובה השורה או שהוא רוב גובה כלל העטרה, ואכ"מ לבאר את השיטות בזה).
ויל"ע מה הדין בזה לטענת האבני נזר ודעימיה שצריך להטיף מהמקום שממנו יוצא הדם תמיד. וייתכן שבזה יודה האב"נ דשפיר דמי, כיון שאם יחתוך במילה רגילה עד שם הרי קיים את המצוה בכך (כיון שלא השאיר חוט החופה רוב גובה העטרה, והוו ציצים שאינם מעכבים), וא"כ גם מי שרוצה להטיף במקום הכשר לחיתוך שממנו יוצא דם תמיד הרי יכול הוא להטיף משם. ויש לדון בזה, לפי שאם חותך שם ומשאיר ציצים שאינם מעכבים הרי הדם נוטף מהחלק של עור הערלה הנשאר, אבל כעת הוא בא להטיף מעור העטרה עצמה ואין שם עור ערלה כלל, ומעור העטרה הרי אין הדם נוטף גם כשחותך שם. ומ"מ ייתכן דשפיר דמי, לפי שי"ל שעיקר הגדר הוא בחלק האבר שבו הוא מטיף, וכל מקום הכשר לחיתוך כשר להטפה (ואין הכרח שיטיף מעור הגוף שהייתה הערלה מחוברת אליו). וצ"ת בזה. ואם נסכים שלהאב"נ שפיר דמי הרי כשמטיף שם הוא מועיל לכו"ע, ועיין.
♦
טו. בעיקר הנידון אם מטיפים או מקלפים
יעויין לעיל באו"ז שדן שאולי צריך לקלף מעט, ומשמע שכשאפשר חשש לזה, ובמקום סכנה הקל שא"צ לקלף וסגי להטיף, והזכיר שצריך אומנות לקלף יעו"ש. וראה במאירי שבת ק"ל א' 'ומעתה צריך למולו מעט כעין קלפה להטיף ממנו דם ברית', וכעי"ז במגן אבות עניין י"ד יעו"ש. ואמנם בש"ר לא מצאנו זה, והמשמעות ברורה שרק מטיפין, וכ"ה המובן בפוסקים, ובתשובת הר"ש שבאו"ז צידד בזה ואסיק שבשעת הדחק יש להקל. ולכן נראה דלדידן יש להקל ולהטיף בלבד. וכדומה שכן המנהג כיום בכל ישראל, שרק מטיפין ואין מקלפין.♦
טז. הוראת החזו"א בנצרר הדם
בחזו"א (יו"ד קנד, ג): 'והשרט אין לו שיעור דאין צריך הוצאת טיפת דם בפועל אלא כל שנצרר דם כל שהו כדרך שרט בעור דק שבדק סגי'. ע"כ. ורבים הבינו שכוונתו לומר שאם נצרר הדם תחת העור שפיר דמי. ויש שנחלקו על הוראה זו וטענו שצריך הטפת דם בפועל.והנה, לגוף הנידון קרוב לומר שנצרר הדם נחשב הטפה, שהרי לעניין מלאכת חובל בשבת ולעניין חיוב מיתה בחובל באביו זה נחשב שהוציא דם[25]. והעניין שבאמת הדם יוצא, והוא כנוס מתחת העור ככנוס בכיס, וזה נחשב שהוציא את הדם. ומעתה, גם לעניין מילה שפיר נאמר שזה כמוציא דם ואוסף אותו מתחת העור. ומניין להמציא גדר חדש שצריך שיהיה דם גלוי לאויר העולם, ועיין היטב.
ברם, נראה יותר שלא זו כוונת החזו"א בדבריו. וכמדומה שלמעשה רחוק מאוד לצייר את השאלה הזו, שכדי לגרום לנצרר הדם שהוא שטף דם תת עורי אנו צריכים למכה יבשה בלי חיתוך של פני העור, ושתהיה מכה חזקה שיש בכוחה להוציא דם מהבשר אל מתחת פני העור. ואיך יעשה כן המוהל עם מחט או סכין של מילה. וכמדומה שזה דבר רחוק ואינה שאלה מעשית כלל, ואינו נעשה כלל ע"י 'שרט בעור דק שבדק'.
והמחוור בעיני שכוונת החזו"א לומר שכשאמרו הטפת דם א"צ שיהיה הדם מטפטף ונוזל ויוצא ממקום החתך לחוץ אלא די בכך ששורטים שריטה דקה ביותר ורואים בעין שמקום השריטה מתאדם, ואף שלא מצטבר שם דם בכדי טפטוף, כבר יצא ידי חובת ההטפה. ולזה קרא החזו"א 'נצרר הדם' היינו שנצררה כמות דם כל שהוא בשריטה. וקמ"ל החזו"א שכיון שברור שיצא דם הרי נתקיימה הטפת דם ברית. ועיין היטב.
♦
נספח
מתוך מכתב תגובה בדין הטפת דם ברית
באסיא חוברת קא נתפרסם מאמר, ובתוך הדברים דן בדין מקום ההטפה בדם ברית. בדברינו לעיל יש התייחסות לרוב הנקודות שנכתבו שם, ואציין את עיקרי הדברים בקצרה בפרט ביחס לסיכום שבעמ' 12 שם.א. לגבי המנהג – הנה האבני נזר לא הזכיר כלל שיש מנהג אלא שמעשה בא לפניו 'והסכמנו' להטיף במקום חיבור העטרה עם הגיד (אולי כוונתו לומר שהוא ובית דינו הכריעו כך). וכן בכורת הברית ובאות שלום ובלבושי מרדכי לא הזכירו שום מנהג. וכמדומה שהראשון שאפשר להבין מדבריו שיש 'מנהג' הוא החזון איש שכותב שההלכה נשתכחה ומטיפים שלא כדין. אמנם אין כוונתו כלל לומר שיש לראות בזה מנהג המחייב הלכתית, ואדרבא.
ובאמת שהדעת נותנת שמעולם לא היה בזה מנהג קדום, כי נולד מהול שמדינא אין לו ציצים המעכבים אינו שכיח אפילו אחד לרבבה, ואכמ"ל. וכן מילת גרים שנימולו ודאי לא הייתה שכיחה כלל, שברוב אירופה הייתה הגרות אסורה ע"פ החוק וכו', וגם מעט הגרים אשר נתגיירו הרי היו ערלים, והתופעה של גויים שנימולו לא הייתה שכיחה כלל.
האבני נזר דן על גר שהיה נידון שמא מילת הגרות שלו לא נעשתה כדין ולא דן על נתגייר כשהוא מהול, והכורת הברית ודעימיה דנו אם יארע נולד מהול לגמרי שהוא דבר נדיר מאוד וכנ"ל, וכן נימול ע"י גויים או ביום השביעי או בלילה הם מקרים נדירים.
ב. לגבי רשימת הראשונים שהוזכרה בספר אוצר הברית ושציינו אליה במאמר שם – נפלו כאן טעויות מצערות.
א. הרא"ה – ככל הידוע לי אין בעניין זה שום ידיעה מדברי הרא"ה. וברור לי שמקור הטעות במי שלא קרא נכון את דברי הציץ אליעזר. וזה לשון שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן כ"ט (מפרויקט השו"ת וכן הוא בנדפס): "והשכיל לבאר זה הדק - היטב, שהטד"ב אינו בראש הגויה וגם להביא דברים מפורשים בזה מדברי הרא', כמדברי הראבי"ה שבת פר"א דמילה סי' רפ"ה, ומהמאירי בספרו מגן אבות ענין הי"ד, הגרי"א הענקין שליט"א בירחון קול תורה טבת - שבט תשכ"ג...".
והיה מי שראה את הביטוי: דברים מפורשים בזה מדברי הרא' (- שהכוונה בזה: מדברי הראשונים), וחשב שהכוונה מדברי הרא"ה, ולהד"ם. ומלבד שהדברים מבוארים מעצמם הרי כמובן שבדברי הגרי"א הענקין שציין שם אין שום מובאה מהרא"ה (וראה במאמר שם עמ' 11, ודו"ק).
ב. ראבי"ה - יעויין בדברינו שלא ברור שזו הכוונה בדבריו, ועכ"פ נראה שלעניין הלכה למעשה א"א כלל לדחות ע"פ זה את המשמעות הברורה שבגאונים ובאו"ז ועוד.
ג. מאירי – מקור זה צויין כבר בציץ אליעזר שם אבל לענ"ד יש להעיר טובא.
המאירי כתב בספר מגן אבות ענין יד: "ולמוהלי הדור ראיתי שחותכים מעט מן העור הנפרע, ואין נראה כן לפי הסוגיא שמאחר שנפרע העור מעל העטרה מאליו מה לנו ולחתוכן ואינו אלא כמחתך בבשר ומ"מ אם לא נתגלית העטרה מכל וכל אלא שעדין דבוקה בסוף העטרה ודאי נשלים אותה פריעה ודיו ואין בזה ספק".
הגרי"א הנקין הבין ש'מוהלי הדור', שעליהם התלונן המאירי, סברו שמטיפים מתחת העטרה לכיוון הגוף. ונמצא שדעתו של המאירי שחלק עליהם היא להיפך. אלא שכתב הרב הנקין לדחות הראיה בטענה שהמאירי לשיטתו בנושא אחר יעויין שם (ולענ"ד תירוץ זה הוא דוחק גדול, וכפי שנתבאר בדברינו בפנים). וכיון שהחליט הרב הנקין שאין ראיה מדעת המאירי עצמו - נסתייע ממעשי מוהלי הדור שהזכיר המאירי.
ונמצא שאין זו דעת המאירי אלא המאירי סובר להיפך, ויש כאן רק הסתייעות ממעשי מוהלים שהזכיר המאירי ושלל את הנהגתם. ויעויין בדברינו מה שיש לדון בנימוקם של אותם מוהלים, ושאין הכרע שסברו שמטיפים שלא מהעטרה.
ד. כללי מילה לר"י הגוזר ובנו - מלבד שאין אלו ראשונים מוכרים, עוד נראה שאין זו כוונת הדברים שם, ונתבאר בדברינו.
ה. דעת התוס' ביבמות שהובא בהערה – יעויין בדברינו שנראה שא"א ללמוד הוראה זו מדברי התוס', ושגם אם נקבל הדיוק הזה הרי בפשוטו יעלה שדעתם שכל מקום באבר כשר להטפה וכולו נחשב מקום המצוה, ולכאורה לפ"ז הוא הדין שגם בעטרה שפיר דמי.
ג. לגבי דעת הגאונים, לענ"ד בדברי הגאונים הוא כמפורש, והרחבתי בדברינו, וכן במאירי הוא כמפורש.
ד. לרשימת האחרונים יש להעיר שמגדולי האחרונים, ר"מ פרובינציאלו, יעב"ץ, דרך החיים, פחד יצחק (להגר"י לאמפורנטי) בשם מהר"ר גא"ל (ר' גור אריה הלוי[26]) ועוד נקטו שמטיף מהעטרה, ונתבאר בדברינו (בחלק מהם יש מקום לדיון, וכמו שנתבאר שם). וראה להלן אות ז' דעת פוסקים בדורנו שמורים להטיף מהעטרה.
ה. בדעת האחיעזר – לענ"ד אין מקום להביא מדבריו ראיה שלא להטיף מהעטרה, ונתבאר בפנים.
ו. בדעת הגרר"י רייכמן – גם כאן נפלה טעות מצערת. הגרר"י רייכמן דן תחילה שאין להטיף מהעטרה (ודלא כהחזו"א) ואחרי שראה דברי הגאונים חזר בו ופסק כדבריהם, ולא כמו שצוטט בשמו את תחילת דעתו.
ז. עוד יש להעיר הערה חשובה מאד, שחלק מהאחרונים שהובאו שם כחולקים מודים שדיעבד אם הטיף מהעטרה שפיר דמי.
כורת הברית - כתב שדיעבד ההטפה חלה גם בעטרה, והאות חיים הביא עיקרי דבריו בלי להוסיף דבר, ונראה פשוט שסתמא דמילתא שהסכים גם לפרט זה שלא הביא שם.
הלבושי מרדכי הוא ציטוט מהאות חיים.
האבני נזר - בדבריו אכן י"ל שמעכב דיעבד, ואמנם נראה שם שאביו (אב"ד ביאלא ומחבר אגודת אזוב) לא סבר כך. לגבי נולד מהול מבואר בדבריו בשם החידושי הרי"מ שהוא בעטרה, ונתבאר בדברינו.
ח. והנה הגר"ש וואזנר והגר"מ שטרנבוך בתשובות והנהגות פסקו עיקר הדין להטיף מהעטרה וכן הוא בספר גרות כהלכתה של הגרש"א שטרן. וכן היה מורה ובא הגר"נ קרליץ זצ"ל וכן נהגו בבית דינו (שהוא מבתי דינים היותר חשובים בגרות). והגאון האדמו"ר מביאלא (אב"ד לוגאנו) פוסק שמעיקר הדין צריך להטיף בשני המקומות.
ט. לגבי הטענה מסברא, יעויין בדברינו שביארנו סברת החזו"א, וכן השבט הלוי והתשוה"נ הורו כך גם מסברא.
י. בדעת הגרש"ז אוירבך – במה שנכתב שם שהוראתו להטיף בשני המקומות אינה מעיקר הדין לא הובא שם כל מקור והוכחה לדבר זה, וצ"ע.
יא. מה שטען על החזו"א ש'הרחיב את ההשוואה' בין נולד מהול לנתגייר מהול – לענ"ד סתימת כל הפוסקים מלמדת שאין שני סוגי הטפות, ואילו היה חילוק היה דבר כזה צריך להופיע באיזה מקום. הפוסקים לא אמרו כלום בשאלה היכן מטיפים מלבד ההוראה לקלף וכו' שנמצאת בחלק מהפוסקים, שמשמעותה היא שמטיפים בעטרה, ובודאי שהפשטות היא שזה מקום ההטפה גם בנימול שלא כדין ובגר שנימול בגיותו. וטובה סתימתם של ראשונים כדברי הבית מאיר הידועים.
[מה שצויין שם למי שניסה לפרש את האור זרוע שאין כוונתו להטיף מהעטרה - לענ"ד בדברי האו"ז בהקשרם אין לזה מקום כלל, ונתבאר בדברינו].
יב. לעניין הלכה, נראה שהשיטה העיקרית בראשונים ובגדולי האחרונים היא להטיף מהעטרה, ובפרט וביותר כאשר חלק מהאחרונים שנחלקו הודו גם הם שדיעבד אם הטיף מהעטרה שפיר דמי[27]. ולעניין מעשה נראה שהנכון להטיף משני המקומות כדי למנוע צער ועוגמת נפש בעתיד, וכאשר הורו חלק מגדולי ההוראה בדורנו.
♦ ♦ ♦