בית מדרש להוראה "היכלא"
זהירות מ'חכמה יוונית' בתוך לימוד התורה
מסופר בגמרא (סוטה מ"ט ע"ב; ב"ק פ"ב ע"ב; מנחות ס"ד ע"ב) כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה[2], והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים (ראה גליון הש"ס ב"ק), בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה, ומעלין להן תמידין. היה שם בתוך העיר זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם לאלו שמבחוץ [שהוא רצה לסייע להם] בחכמת יוונית. - אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם.למחר שלשלו להן דינרין בקופה, והעלו להן חזיר, וכנראה אותם שהיו על החומה לא הבחינו שהניחו להם בסל חזיר, והעלו את הסל מתוך מחשבה שהוא מכיל כבש לתמיד, כמו שהיה עד אותו יום. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה [רש"י מבאר שכך הדרך של חזיר כשגוררים אותו], ונזדעזעה ארץ ישראל, ששטחה הוא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה (הגהות היעב"ץ).
רש"י מבאר שהזעזוע היה על חילול השם ["מחמת המלך שבערה על חילול שמו"]. ויתכן להוסיף שהזעזוע היה על מה שאותו זקן מסר את כל אחיו שבתוך העיר לידי הרומאים שהיו בחוץ. ועוד יתכן, שהזעזוע היה על עצם כך שאותו זקן גרם להפסקת קרבן התמיד.
עכ"פ מסיימת הגמרא: "באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר, וארור שילמד בנו חכמת יוונית". בתחילה אסרו גידול חזיר, ואח"כ כשנודע להם שהיה זקן שגרם לכל זה על ידי שרמז ביוונית, אסרו גם את זה (בן יהוידע).
♦
א. ב.
והנה, מהי אותה 'חכמת יוונית' שבה 'לעז' הזקן לצרים על העיר? רש"י מפרש (במנחות) "רמיזות", או (בסוטה) "לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו".והגמרא (בסוטה ובב"ק) מקשה: הרי מצינו שמותר לדבר בלשון יוונית, וכמו שאמר רבי ליושבי ארץ ישראל -שהיו מדברים בלשון 'סורסי' - שעדיף שידברו בלשון הקודש או בלשון
יוונית (שהיא שפה יותר נאה משפת 'סורסי', רש"י).
ומתרצת הגמ' "לשון יוונית לחוד, וחכמת יוונית לחוד". וביאור הדבר, שהשפה הרגילה של הדיבור, אינה אסורה, אבל אותן רמיזות שהיו מיוחדים לאנשים מסויימים ואין המון העם מבינים אותם, עליהן גזרו שלא ילמדו אותן.
ובשו"ת הריב"ש (סי' מ"ה) נשאל, מהי אותה 'חכמה יוונית' שחכמים אסרו ב'ארור' ועל האדם להתרחק ממנה, האם מדובר על ספרי החכמות של היוונים או על משהו אחר
והביא את דברי הגמרא הזו, וכתב שודאי לא מדובר בגמרא על השפה היוונית שמדברים בה - כי אם כן מה הכוונה שאותו זקן 'לעז להם' לאותם שהיו מחוץ לחומה, הרי כולם הבינו את השפה הזו (ומציין למגילה י"ח ע"א "לעז יווני לכל כשר"). ובודאי לא מדובר על חכמות שונות וספרי טבע וכיוצ"ב, שזה לא שייך לרמיזה של אותו זקן.
ולכן כותב הריב"ש: "ולכן נראה לי, ש'חכמת יונית' היא לדבר בלשון יוני בחידות ובלשון סתום, שלא יבינו אותו ההמון, רק אותם שלמדו והורגלו באותן החידות". ומביא כמה דוגמאות מהגמרא לחידות כאלו[3], ומבאר שכשהחידות נאמרות בלשון יווני הן נקראות 'חכמה יוונית' [ומביא גם פירוש רש"י שזה רמיזות שרמזו בידים וכיוצ"ב ולא בדיבור, ומסיק שהוא גם מתכוון לאותו ענין]. ומחמת זה מסיק שהאיסור הזה אינו שייך כלל לספרי טבע וחכמה וכו' ע"ש.
♦
ומבואר שהחכמה יוונית אינה חכמה מסויימת או מושגים מסויימים, אלא זה אותם דברים שכל אחד יכול לדבר עליהם, ורק שב'חכמה היוונית' אותם דברים ידועים נאמרים בחידות וברמזים. ואת זה אסרו חז"ל לעשות (בשפה היוונית).
ובחידושי הגרי"ז (בסוטה) מובא בשם בנו הגרי"ד זצ"ל שהקשה, וכי משום שאירע מעשה אחד כזה, לכן כבר גזרו חז"ל ב'ארור' על המלמד בנו חכמת יוונית? - ומבאר שבאותה שעה שאירע המעשה הזה, הבינו חז"ל שהשורש שמחמתו אותו זקן עשה כן, הוא מחמת שלמד חכמה יוונית. ולכן מיד גזרו חז"ל ב'ארור' על המלמד בנו חכמת יוונית.
ובאמת תמוה מה מצאו רע באותה 'שפת רמזים' של היוונים, עד שהבינו שהקלקול שהיה לאותו זקן נבע ממה שעסק בחכמה יוונית זו. והרי עצם הענין של הרמזים יכול להיות בכל שפה, ואינו שייך דוקא ליוונים.
ונראה לבאר, שהרי באמת כל אחד יכול להמציא רמזים וחידות, ואם כן מה היה מיוחד בזה אצל היוונים. וצריך לומר שאדם רגיל גם אם אומר חידה, אבל זה רק באופן חד פעמי מחמת שעמום או איזה צורך[4], אבל היוונים לקחו את זה למשימה העיקרית שלהם, ובזה היו מתעסקים כל הזמן, ושכללו את החידות שיהיו יותר מתוחכמות, וחיברו על זה ספרים וכו' וכו'.
ותמוה, מה היה הענין שלהם בהתעסקות בזה, והרי כשאומרים דבר בצורה של רמז וחידה, אין שום שינוי בתוכן של הדברים, וכל החכמה היא רק בצורה של העברת הדברים. ואם כן, קשה מאוד מה ראו חכמי יון -שהיו חכמים ונבונים[5]- להתעסק בדבר כזה, הרי זה נראה כ'העברת זמן' בדבר חסר מטרה וחסר תכלית?!
ונראה שכאן רואים את המהות של החכמה היוונית. הענין שלהם היה 'ליהנות מהחכמה', וידוע שהטבע של השכל להתענג על דברים חכמים, ולכן היוונים שרצו להתענג תענוגים שכליים, המציאו להם כל מיני התחכמויות שונות, חידות ורמזים מתוחכמים, והיו פותרים חידות ונהנים. והרי זה ממש כמו אדם שמטרת חייו יהיה לפתור 'תשבצים' ו'סודוקו' או לנצח במשחק ה'שחמט'... שהוא נהנה מזה, ואין בזה שום תכלית.
והבינו חז"ל שמי שעוסק ב'חכמה היוונית', הרי הוא שקוע בכך ברמה כזו שזה משפיע על כל חייו, עד שגם הלימוד תורה שלו נעשה ב'סגנון' של 'חכמה יוונית'. ודבר זה גורם שהתורה אינה נכנסת בדמו, וכמו שיתבאר, וסופו להתקלקל.
♦
ג. ד.
ונמצא, שכל הענין של החכמה היוונית היה: ליהנות מהחכמה, לענג את השכל. - אבל בלי שום השפעה מהתוכן של הדברים. אלא רק הנאה חיצונית בלי שום תוכן והפנמה.ובדבר זה ממש הפוכה חכמת התורה מהחכמה היוונית. המטרה של לימוד התורה היא לא "רק" להתענג מהלימוד. אמנם חייבים שיהיה תענוג מהלימוד (כי רק כך התורה נדבקת באדם, עי' הקדמת אגלי טל), אבל לא זה המטרה! - המטרה בלימוד התורה היא להפנים את הלימוד ולחיות אותו, שתהיה 'תורת חיים'! כשלומדים הלכה - לקיים אותה, כשרואים השקפה מסויימת - לחיות על פיה, כשמבינים סברא - להפנים אותה כצורת חשיבה נכונה. לא להשאיר הכל כדברים חיצוניים שנועדו לענג את השכל ותו לא[6].
ומה'חכמה היוונית' הזו הרחיקו אותנו חז"ל. ואמרו ש'אסור לאדם שילמד את בנו חכמה יוונית'. ומקשים, למה אסרו דוקא 'ללמד את בנו', הרי באותה מידה היו יכולים לאסור שאדם ילמד עם עצמו. נראה שהתשובה לזה היא, שבאמת מותר לעשות מפעם לפעם חידות ורמזים לתענוג בעלמא, אבל אסור שזה יהיה דרך חיים! וכשאדם 'מלמד את בנו חכמה יוונית', הרי הוא מנחיל לו את זה כדרך וסגנון לחיים.
♦
אמרו חז"ל (עירובין ס"ד ע"א): "מאי דכתיב וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן? - כל האומר שמועה זו נאה, וזו אינה נאה - מאבד הונה של תורה". ומבאר רש"י שסופה להשתכח ממנו.
ויש לבאר, מדוע כל כך חמור לומר 'שמועה זו נאה וזו אינה נאה'. ועוד יש לבאר, מה הטעם שנקרא 'רועה זונות'. ובפשטות הכוונה לדימוי לשוני, שהמילים 'זו נאה' דומים למילה 'זונה'. אך עדיין צ"ב שורש הדימוי, דלא נראה שזה רק דימוי לשוני, אלא שיש כאן דימוי בתוכן הדבר.
וכן יש לבאר מה הסיבה שזה גורם לשכוח את כל תורתו, הרי לכל הפחות היה צריך להשאיר בידו את השמועות שחושב שהן נאות, ובדברי הגמרא נראה שאת הכל יאבד וישכח.
ונראה, שמדובר כאן על אחד שלומד את התורה עצמה כ'חכמה יוונית'. הוא אינו לומד את התורה בשביל להפנים אותה ולחיות על פיה, אלא הוא לומד בשביל התענוג השכלי, בשביל הברק החיצוני שגורם לו תענוג. הרי אם כך, מובן מאוד למה הוא אומר 'שמועה זו נאה וזו אינה נאה', כי לא בכל הדברים יש ברק חיצוני שהשכל נהנה ממנו, יש דברים פשוטים, ויש דברים מסובכים. וכיון שהוא לומד רק בשביל ההנאה השכלית שיוצא לו, לכן הוא 'מסנן' את חומר הלימודים, ומחפש ללמוד רק את הדברים המבריקים והמעניינים, שיגרמו לו הנאה שכלית.
ואדם כזה, שאינו חי את הלימוד, ואינו מפנים את הדברים שמשיג, הרי שסופו לאבד ולשכוח את כל לימודו! גם את החלקים שכן נהנה מהם והיו 'נאים' בעיניו. ולא מצד שזה 'עונש' על מה שעשה, אלא זה המציאות, מי שלא חי את הלימוד, למה שיזכור אותו? ראיתם פעם מישהו שזוכר את כל ה'תשחצים' שפתר בעל פה?...
אכן, הכינוי המתאים לאדם כזה הוא "רועה זונות". כי 'אשה' לא מיועדת רק להנאה, אשה מיועדת לחיות איתה. 'זונה' היא זו שמיועדת רק להנאה ותו לא, לא לחיות איתה. התורה היא 'אשה', היא לא 'זונה' ח"ו. מי שלוקח את התורה רק כהנאה ולא כ'שותף לחיים', הוא ממש כמו 'רועה זונות'.
♦
ה. ו.
כמובן 'הנפקא מינה למעשה' מדברים אלו, הוא לידע ולזכור בזמן הלימוד את היסוד הזה. לחיות את הלימוד, לקחת את התורה כשותף לחיים, ולחיות איתה, לצעוד איתה. וגם בזמן 'חיי המעשה' צריך לזכור את היסוד הזה, כשאדם עומד לפני הכרעה מסויימת, והוא יודע מה דעת התורה על הנושא הזה, עליו לנהוג כך לא כי הוא 'חייב', אלא כי כך הוא חי, כי זה הדרך חיים שלו, עד שהוא מעצמו ומדעתו רוצה לעשות כך.עוד נפק"מ מעשית יש בלימוד הזה: להיות "מודה על האמת". לפעמים יש לאדם סברא מבריקה, דבר שגורם לו הנאה גדולה, והוא מבין בעומק דעתו שזה לא האמת, והחברותא מעיר לו שדבריו אינם נכונים. וקשה לו מאוד להודות על האמת, כי 'חבל לו' על הסברא המבריקה שלו. - האמת לפעמים נראית כדבר פחות 'כיף' מהסברא השקרית.
אם הוא לא מודה על האמת, הרי זה סימן שהוא לומד את התורה כ'חכמה יוונית', הוא מחפש את ההנאה, לא את האמת. הרי אם הוא רוצה לחיות את הלימוד, ולנהוג למעשה על פיו, הוא לא יסכים להנהגה שאינה האמת. ואם כן, כאשר הוא מתעקש להישאר בדעתו המבריקה והמשמחת אפילו כשמתברר לו שהיא אינה אמת, אות הוא שאינו מתכנן לחיות את הלימוד. הברקות לא 'חיים', הברקה נעצרת בהנאה, היא לא גורמת הנהגה מעשית.
ובענין זה מספר בנו של הגר"ח מוולאז'ין על אביו (בהקדמת נפשה"ח) "רגיל היה על לשונו שכל חידושים שמחדש הן בגפ"ת הן בשו"ת, ושיערה דעתו דחדי ליביה מפלפוליה, הוא חושש לנהנה מדברי תורה והיה קרוב בעיניו שהחידוש אולי אינו לאמיתה של תורה, כמאמר חז"ל 'כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו'. ודרך בדיחותא היה אומר שזהו נחשב אצלו לשוחד שמשחד עצמו בחדותא דמסתיי'. והיה מתייגע לסתור דברי עצמו ולחזור לשנות דבריו, ולשקול בפלס שכלו איך להעמיד על האמת בסברא ישרה ובשיקול דעת נכונה".
אבוי לנו אם נלמד בלי להנות מהלימוד, אך אבוי גדול יותר – אם כל תכליתנו תהיה ההנאה לבדה!
♦ ♦ ♦