שאלות הלכתיות כתוצאה מהאסון הכבד במירון תשפ"א - הרב רפאל סויד
"על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", מה נאמר ומה נדבר על האסון הנורא שפקד את עם ישראל, באסון הנורא בהילולת רשב"י במירון כשנסתלקו לבית עולמם ארבעים וחמש נפשות מישראל, קדושים וטהורים. וזה כתוצאה מכך שהם נמחצו למוות רח"ל במדרון ביציאה מאחת ההדלקות. ומלבד מה שאמורים להתחזק בתורה וירא"ש, יש לדון בשאלות הלכתיות הנובעות ממקרה טראגי זה [ופשוט ואי"צ לפנים, שכל דברינו הם לפלפולא בעלמא, כיוון שלא הגעתי להוראה, ובוודאי שבדיני נפשות החמורים].א. הנה, יש לעיין מה הדין לו יצויר שאדם היה מצליח לשאול רב בעודו בתוך התופת הנוראה, שהוא יכול להתרומם ולצאת, אולם אין לו ספק שאם יצא הוא יצטרך לדרוך על אנשים אחרים כדי לצאת, באופן שהוא יכול להביא למותם. האם נימא שמותר לו לצאת או לאו, ויש לדון בזה בכמה אנפי - האם הוי לאו של רציחה ויהרג ואל יעבור, או דלמא דהוי דרך הצלה. ועוד, שאם הוא כבר נמצא על אנשים, אפשר שלמרות שהוא ידרוך לרגע אחד על אנשים זה עדיף מזה שהוא לוחץ כל הזמן על אנשים מסוימים. ועוד, שאפשר לומר דהוי בגדר משמיא קא מרדפי ליה.
ב. וכמו כן יש לדון האם מותר לאנשי ההצלה להיכנס לתוך זירת האסון תוך כדי שיצטרכו לדרוך על מקצת מהאנשים כדי לפתוח את המחסום וכדו', דמחד גיסא אפשר שיגרמו למיתתם של כמה מהאנשים, ומאידך גיסא, יצילו בכך רבים אחרים. והנה, במשנה בתרומות [סוף פ"ח] איתא גויים שאמרו לישראל תנו לנו נפש אחת, ואם לאו נהרוג את כולכם, ימותו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל, ומאידך גיסא שוב י"ל דהוי מעשה הצלה.
ג. ועוד יש לדון באופן שרואים אדם שנמצא מתחת מפולת האנשים שאפשר להצילו לחיי עולם, אולם לצורך הטיפול יש לפנות אנשים גוססים מעליו, שיש להם חיי שעה, והתזוזה יכולה לגרום למיתתם, האם מותר להציל.
ד. והנה, ידועים דברי החזון איש (יו"ד סי' ס"ט סק"א ד"ה ויש לעיין) שאעפ"י שאמרו שאין למסור נפש אחת כדי להציל נפשות רבות, מ"מ היכן דהוי דרך הצלה כגון בהטיית חץ, שרי, והניח דבר זה בצ"ע [וידוע שדברי החזון איש נכתבו לאחר מעשה שהי' באוטובוס שהידרדר עם רכבו בחיפה, ועמד לפגוע בקבוצת אנשים, וע"כ הסיט את רכבו לצד ופגע רק באדם אחד, ראה בספר מסירות נפש (עמ' 66) בשם הרב אליעזר וולף משמי' דהגר"ח גריינימן זצ"ל ויבלחט"א הגר"ד לנדו[2]]. והנה, מעודי תמהתי על דברי החזון איש, שהלא אדם שמטה חץ, היכא דלא הוי דרך הצלה, הוי רוצח על פרטיו ודיניו, ולעומת זאת אדם שמוסר את חבירו למלכות, לא חשיב רוצח, אלא רק לדינא דמורידין ולא מעלין. ומעתה הדבר צ"ב, שרציחה ממש תותר לצורך הצלה, ואילו מסירת נפש שאינה כרציחה, לא תותר לצורך הצלה עקיפה. ואשר מבואר בזה בדברי החזון איש, שלא רק שהוא בא להבדיל בין מעשה שהוא מעשה הצלה ישיר, לדבר שהוא באופן ישיר מסירה ובאופן עקיף הצלה, אלא שהגדרת מעשה הצלה גורמת שיהיה עדיף אף על דין שהוא טוב יותר לולא הסברא של מעשה הצלה. כלומר, שהריגה ע"י הטיית חץ לצורך הצלה ישירה, עדיפה על מסירה.
ה. והנה, במעשה שהיה באולמי ארמונות וורסאי בירושלים בשנת תשס"א, ג"כ דנו האם מותר להרים את ההריסות, שעל ידי כך מן הסתם שימותו אנשים, ומאידך גיסא לולא זה ימותו כולם. ומצינו בהקדמת הפני יהושע כתב על מעשה שהיה בזמנו, שהוא עצמו היה נוכח בו, שהיו הריסות של בתים, וכתב הפנ"י וז"ל: "ורבים אשר המיתו ברמיסתם יותר מאשר בראשונה, אף דלא סגי דלאו הכי, שכוונתם לפקוח ולהציל את הגל" עכ"ל. ולא ברירא האם כוונתו שעל כן שרי, וכדברי החזון איש, שאם הוי דאך הצלה שרי, וצ"ע.
ו. והנה, כתבנו שיש לדון האם העובדה שהוא נדחף על חבריו נחשב כדינא דמשמיא קא מרדפי ליה, שמצינו במשנה באהלות [סוף פ"ו], שע"כ עובר לא חשיב רודף לגבי אמו, לאחר שיצא מרחם אמו. אכן, באגרות משה מבואר לא כן, שכתב [בחו"מ ח"ב סי' ע"א] שדין זה הוא רק לגבי עובר שכך דרך העולם, שהעובר יוצא מרחם אמו, ולעיתים היא מסתכנת בכך. משא"כ הכא, שרק באופן מקרי נוצר מצב שקיומו של האחד מהווה רדיפה לגבי השני, משמיא קא מרדפא ליה.
ז. ויש לעיין באדם שלא הבין מדוע אנשים נעצרו מללכת, ועל כן דחף אנשים קדימה כלפי מטה במדרון, ודבר זה גרם כמובן להימחצות של האנשים בקצה המדרון, והכא הוי דרך ירידה, וממילא יל"ע האם הוא חייב גלות. ואף שאין לנו ערי מקלט, עדיין לפי השיטות שיש גואל הדם בזה"ז [עי' קצוה"ח סי' ב' סק"א], ממילא אינו חייב אם יהרגהו [ואף שקשה לדעת מי דחף, אולם כפי הנשמע כל המקום מרושת במצלמות אבטחה, ובאופן תיאורטי אפשר לדעת]. ועוד, שאם אותו אדם שדחף גרם גם להפסד בממון, יהיה פטור מחמת קלב"מ.
ח. וכמו"כ יש לדון בכהן שדחף אנשים כלפי מטה, האם הוא נפסל מלישא את כפיו. והנה אם מדובר שהוא נדחף ע"י אחרים, והוא לא עשה מעצמו כלום, אף שאותו אדם שמת, מת על ידו, מ"מ הוא לא עביד מידי. וכדברי הגר"ח (הל' יסודי התורה) שאדם שאומרים לו או שנזרוק אותך על תינוק, או שיהרגוהו, מותר לו לתת שיזרקוהו על תינוק, כיוון דהוי כחפץ בעלמא. וע"כ באופן זה אינו חייב גלות, ולכאו' גם שרי לישא כפיו[3]. ובעצם הענין של כהן שהרג את הנפש שלא ישא כפיו, משום שנאמר "ידיכם דמים מלאו" ואין קטגור נעשה סנגור, והנה סוגיא זו רחבה מאוד ויש בזה כמה צדדים, האם הוי שוגג הקרוב לאונס, ועוד שלדעת הרמ"א אם עשה תשובה יש להקל, וכמובן שיעשה שאלת חכם לדינא.