חתן שבשעת אמירת הקידושין לא התכוון במילים שאמר
מאמר תגובה
בגליון האחרון של ירחון האוצר דן יפה הרב יוסף שליט שליט"א, מכולל יד ברודמן רחובות, האם צריך בקידושין כוונה לשם קיום מצוה. וחשבתי לדון בקצרה בכוונה לשם קידושין.הנה ברור שצריך "דעת" בקידושין, הן מצד האיש והן מצד האשה, שקידושין הרי הוא מעשה רצוני בחירי וצריך דעת ורצון לכך[2], וכעין גמירות דעת בקנינים (וגם כאן הוא קנין, לענין אישות, כביאור הגאון הנצי"ב זצ"ל במשיב דבר ח"ד סי' לה, או קנין אחר, ראה בס"ד מאמרי "מהות הקנין בקידושי אשה" בירחון האוצר גיליון טז).
וא"כ יל"ע איך הדין בדבר המצוי בחופות, שהחתן חושש ונראה לו שבשעת אמירת הקידושין "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" לא היתה לו כוונת המילים, מרוב התרגשות, עייפות, לחץ, מבטי הסובבים והבזקי הצלמים?
ובאמת, שגם לכתחילה לא כ"כ נמצא בין הרבנים עורכי החופות שיזהירו בזה את החתן, ליישב דעתו באמירה זו ולכוון למילים. ולכאורה הוא דבר המצוי, והיה ראוי שיזהירו על זה בכל חופה.
ושאלה זו היא ביתר שאת בקידושין אצל אחינו התינוקות שנשבו, שבד"כ אינם יודעים מה לומר בקידושין, והרב עורך החופה חוזר עם החתן מילה במילה, ובד"כ החתן אינו מכוון למה שאמר ובקושי מבין את הנאמר בכלל.
♦
סומכים על הכוונה הכללית בשעת מעמד הקידושין
והנראה ברור בזה, שהרי קיי"ל דברים שבלב אינם דברים, ולכן אין בזה בעיה מצד מעשה הקידושין. וראה בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע תחילת סי' נט) שבקידושין גמורים לא מתחשבים באומדנות וכו', מפני שדברים שבלב אינם דברים, "ולא אזלינן בתר המחשבה כלל מה שהוא סותר דברים היוצאין מפה. ולא משום חסרון נאמנות. אלא שאף שמאמינים לה מה שהיה בליבה לא משגחינן".ובפשטות אין דין "דיבור" ו"אמירה" בקידושין, כמוכח מהגמ' בקידושין דף ו, א שאם היו עסוקין באותו ענין ונתן לה קידושיה ולא פירש, מקודשת, מפני שברורה דעתם ומחשבתם, אע"פ שלא היתה אמירה. ומעמד החופה נחשב כעסוקין באותו ענין, ראה על זה באוצר הפוסקים סי' כז, טו, ה.
וא"כ הרי פשוט שלכל חתן במעמד החופה יש רצון וגמירות דעת לקידושין, ורק יתכן שבשעת אמירת המילים לא התכוון, ואין לחשוש לזה.
וגם לשיטות שחידשו שיש דין "אמירה" בקידושין[3], מ"מ לא נראה הכרח לחדש עוד חידוש וחומרא שצריך גם כוונת המילים בזה, אלא מספיקה הגמ"ד שבשעת החופה, ודוק.
ונראה שהדבר דומה[4] לדברי המ"ב בסי' ס ס"ק י: "ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה, כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה, אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא, שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין עכ"ל. ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו היא כדי לצאת, אף על פי שלא כיון בפירוש, יצא, אבל בסתמא בודאי לא יצא, כדאיתא בתוס' סוכה דף ל"ט ע"א ד"ה עובר, עיי"ש. וכ"ז לענין בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה, וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם, עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות ק"ש ובמעשה רב".
♦
האם צריך לכתחילה להדריך ולהזהיר את החתן בזה?
בבן איש חי (שנה א' פרשת שופטים סע' ה) כתב לגבי הכלה: "וצריך להזהיר את הכלה שתראה פני החתן המקדש אותה, ותשים ליבה בעת נתינת הכסף לידה ותקבלנו לשם קדושין, כי יש כלות שהם ביישנות הרבה ובשעת הקדושין כמעט קרובים הם להתעלף, ואין הכלה שמה ליבה על מה שאומר לה החתן בשעת הקדושין ועל מסירת הכסף לידה, לכך צריך להזהירם בזה".ובילקוט יוסף (חופה וקידושין עמ' קפז) כתב גם שהחתן והכלה צריכים להבין את משמעות המילים של הקידושין וכו', "ולכן יש להזהיר את הכלה שתשים לב למה שהחתן אומר, ולא תשים כל מעיינה בצילומים".
ובספר מנחה לחיים (לרב ישי מזלומיאן שליט"א, תשרי תשס"ו) אסף עובדות והנהגות מגדולי ישראל בסדר עריכת חופה וקידושין, נמצא אצל חלקם שהזהירו את החתן לכוון בקידושין לשם קידושין וקנין[5], וראה מש"כ בס"ד בסוף מאמרי בירחון האוצר, צויין לעיל. ובמנחה לחיים שם בעמ' טו הביא מעשה מהגרא"ח ברים זצ"ל "שהחתן אמר אחר הנתינה שלא כיוון לקידושין, וציוה לחזור על נתינת הטבעת בפני עדים". ונראה שהוא מצד 'מהיות טוב אל תקרי רע', אם אפשר בקלות לתקן, כגון בצד לאחר החופה בלי ידיעת הציבור, וכדומה.
וע"ע על הכוונה בקידושין ובצורך לכתחילה שתהיה דעת החתן והכלה מיושבת עליהם ויחשבו מה הם עושים, מש"כ בקובץ מבקשי תורה לג, על חופה וקידושין, קונטרס שלמי אליעזר עמ' עו-עח.
♦ ♦ ♦