פתח תקווה
קדושת שביעית בפירות נכרים
אחת הסוגיות המרכזיות והמעשיות בדיני מצוות התלויות בארץ בכלל ובדיני שביעית בפרט היא האם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה, או שאין קנין ובביאור מושג זה. ופועל יוצא מהנידון הנ"ל הוא האם יש קדושת שביעית בפירות נכרים או לא. וכנודע, נחלקו בזה מרן הב"י והמבי"ט במשך כמה שמיטות, ומאז במשך שמיטות רבות חוזרת מחלוקת זו ונעורה. ואם כי המנהג במשך הדורות היה להקל בזה, וכפי שפסק הב"י – מ"מ יש קלא דלא פסיק בכל דור ודור שאדרבה יש לנהוג בזה להחמיר כדעת המבי"ט. במאמר זה נבאר בעזה"י ששיטת המבי"ט וסיעתו נראית עיקר להלכה יותר משיטת הב"י, ושיש מקום גדול להחמיר כשיטה זו לשמור קדושה בפירות נכרים. ונחלק מאמר זה לכמה חלקים:א. האם יש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר.
ב. ביאורי גדולי האחרונים בדעת הרמב"ם בביאור 'אין קנין לגוי'.
ג. בירור דעת הרמב"ם בענין הנ"ל.
ד. הוכחות מהתוספתא לביאור המבי"ט וסיעתו.
ה. דעת שאר חכמי דורו של הב"י בביאור דעת הרמב"ם.
ו. דעת שאר הראשונים בביאור המושג 'אין קנין לגוי להפקיע'.
ז. המנהג וההלכה בדורות האחרונים
ח. מהות החרם שעשה הב"י בענין קדושת שביעית בפירות הגוי
ט. באלו דברים יש להחמיר ובאלו אפשר להקל
י. סיכום
♦
א. האם יש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר
בגמ' בגיטין דף מ"ז ע"א נחלקו רבה ור"א האם יש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר, לדעת רבה אין קנין, ולדעת ר"א יש קנין. ומבואר בגמ' שם שגם לדעת רבה שאין קנין – זהו דוקא בארץ ישראל, אבל בסוריא – כיון שכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש – חיוב המעשרות הוא מדרבנן, ויש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר עי"ש.והרמב"ם בהלכות תרומות פ"א ה"י פסק שאין קנין לגוי להפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה עי"ש. וכ"ד הר"י מלוניל במסכת ע"ז דף ו' ע"א מדפי הרי"ף וז"ל דהא אי נמי מזבין לגוי לא מיפקע מחיוב מעשר דהא 'סבירא לן' אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר עי"ש, וכ"כ עוד שם בדף כ"ה ע"א מדפי הרי"ף עי"ש. וכ"פ המאירי בגיטין שם שאין קנין עי"ש, וכ"פ הרי"ד בתוספותיו לקידושין מ"א ע"ב עי"ש, וכ"פ הריא"ז בקידושין ס"פ ראשון [עי' לשונו לקמן]. וכ"פ הכפתור ופרח בפ"ד בתחלתו ובסופו, וכתב שם שכ"כ ר' אליעזר בהלכותיו וז"ל וצריך להזהר בכל מקום מפירות שגדלו בא"י ברשות הגוי ככל חומר אותם פירוש שגדלו ברשות ישראל הן לענין תרו"מ הן לענין שביעית עי"ש. וכ"פ השו"ע ביו"ד סי' של"א ס"ג והלאה עי"ש.
והנה, הגר"א בסקכ"ח כתב שבזה"ז שתרו"מ דרבנן יש קנין לגוי כמו בסוריא בזמנם כמבואר בגיטין מ"ז ע"א עי"ש. ושורש סברא זו כבר כתבה סה"ת בהלכות א"י וזת"ד [עפ"י מהדורת מכון ירושלים] או שמא אפילו אין קנין לגוי היינו אי הארץ עומדת בקדושתה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לגוי להפקיע מעשר מדרבנן וכו', ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי אפילו מדרבנן וההיא דתנן פרק הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית יסבור קדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין יובל נוהג מ"מ שביעית נוהגת, ויתיישב בכך פירוש רבינו שלמה פרק זה בורר וכו' אגיסטון אני בתוכה ופירש שכיר גוי אני וכו' והא דמכריז ר' אמי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא היינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן הלכך משום ארנונא שרי לגמרי וכו' אבל בקרקע הגוי בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע, והרוצה להפריש תרומה בזה"ז ולהחמיר ולהפריש אפילו מפירות הגוי משום שאין ראיה לא לחיוב דרבנן ולא לפטור לגמרי פירות הגוי וכו' אלא סברא בעלמא וכו' יזהר שלא יפריש מפירות הגוי על של ישראל וכו' עי"ש. וכן המרדכי בהלכות ארץ ישראל[2] כתב בסתמא כדברי סה"ת שהוא ספק וזת"ד והשתא כיון דלא איפשטא אם יש קנין לגוי להפקיע בא"י מידי מעשר או לא, ויש להסתפק עוד דאף למ"ד אין קנין משום דס"ל קדשה לעת"ל אבל לדידן דקי"ל לא קדשה - לדברי הכל יש קנין להפקיע מידי מעשר ופטור אפילו מדרבנן וכו' א"כ יש ליזהר שלא יפריש משל גוי על של ישראל או איפכא וכו', ומטעם זה משמע אפילו למ"ד אין קנין וכו' לדידן דלא קדשה לעתיד פטור אפילו מדרבנן נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי אפילו מדרבנן וכו' עי"ש. ומבואר מדבריהם שאע"פ שצידדו לפטור בזה"ז מתרו"מ וכן להתיר בשביעית – מ"מ לא הכריעו כן בצורה מוחלטת.
והנה, כמה אחרונים כתבו שמצאנו חברים לשיטת סה"ת הנ"ל בסוגיא בסנהדרין כ"ו ע"א שציין סה"ת, וכפי שהביאו בשו"ת יבי"א ח"י סי' מ"ב וכן בספר דבר השמטה [להגר"מ לוי] סי' ה', וכפי שנבאר. בגמ' שם מבואר שאדם שזורע בשביעית יכול לטעון 'אגיסטון' אני בתוכה ואין לו איסור. ופירש"י אגיסטון - שכיר, וקרקע של נכרי הוא, א"נ משום ארנונא שכרו בעל הבית לחרוש ע"כ, וכ"פ ר"ח שם וז"ל יכול הוא שיאמר שדה זו שלו היא ואני אריס בתוכה ע"כ, וכ"ה בסתמא בערוך ערך אגיסטון [כדרכו מפירוש הר"ח], וכ"פ המאירי שם שכיר בקרקע של גוי עי"ש. וא"כ כולהו ס"ל לכאורה שבזה"ז מותר לעבוד בשביעית בקרקע של גוי, וע"כ כסברת סה"ת הנ"ל.
אולם נראה שאין מזה ראיה למעשה; שהרי רש"י הנ"ל פירש ב' פירושים, ואפשר שבזה גופא פליגי ב' הפירושים האם ס"ל כחידושו של סה"ת או לא. וא"כ אין ראיה מה ס"ל לרש"י למעשה, ואדרבה בד"כ קי"ל כפירוש בתרא, וא"כ לא ס"ל למעשה חידוש זה אלא גם בזמנינו בקרקע הגוי אסור לחרוש ורק משום ארנונא התירו. ואף לפירוש הר"ח והערוך, שפירשו רק כפירוש הראשון של רש"י - עדיין אין זה אומר שכך ההלכה, דהא התוס' בגיטין ס"ב ע"א הקשו סתירת הסוגיות, שבגיטין שם אמר רב אין עודרין עם הגוי בשביעית, ובסנהדרין הנ"ל מבואר שמותר לעבוד בקרקע של גוי בשביעית [לפירוש הראשון ברש"י הנ"ל]. ותירצו התוס' בתירוץ השני א"נ קסבר [בסנהדרין] יש קנין לגוי להפקיע משביעית עי"ש. ומבואר שאפשר לומר שהסוגיות הנ"ל חלוקות האם יש קנין או אין קנין להפקיע ממצוות, וא"כ לדידן דקי"ל אין קנין לגוי – אין הלכה כגמ' בסנהדרין הנ"ל, והראשונים הנ"ל פירשו כן את הגמ' אבל אין ראיה שכך ס"ל הלכה למעשה. ושוב ראיתי שכ"כ להדיא בתשובה המיוחסת לר"י קורקוס שפירסם הרב יעקב שפיגל בהמעין תשס"ח [מ"ח, ד] עמ' 14 שהביא את דברי סה"ת הנ"ל וכתב וז"ל והוא מפרש כפירוש ראשון שפרש"י וכו' וכל הראשונים חלקו בזה, ורש"י עצמו פירש לשון שני וכו', ובודאי דלפירוש ראשון קשיא ההיא דהנזקין, וא"א להעמיד אותו פירוש אלא אם נאמר דיש קנין לגוי להפקיע וכו' עי"ש. וזה ממש כדכתבנו בס"ד.
ומה שהביאו מדברי המאירי בסנהדרין – אדרבה, מדבריו נראה שהוא גופיה לא ס"ל כן, דז"ל קדושת שביעית נוהגת בארץ אף לאחר חורבן וכו' וגוי שיש לו קרקע בא"י ועובדה בשביעית וכו' אין עוזרין אותו ביד, א"כ מהו שנאמר כאן אגיסטון וכו' שמא דוקא בסוריא ועבר הירדן וכו' ויש מפרשים אף בא"י ולא אמרו אין עודרין עם הגוי לדעתם אלא בקרקע משותף בינו לבינו שיאמרו בחלקו הוא עוסק, או שמא לאחר חורבן הוקל איסורו להתיר עבודה בקרקע של גוי עי"ש. הרי שבסתמא כתב שבא"י אסור ורק בסוריא מותר, ורק לבסוף כתב בשם י"מ שאף בא"י מותר, וא"כ הוא עצמו דעתו לאיסורא, וגם בשאר מקומות פסק בפשיטות שאין קנין גם בזה"ז. וע"כ לבד מסה"ת והמרדכי, שגם הם הסתפקו בדבר ולא הכריעו בצורה מוחלטת – לא מצאנו כעת ראשונים אחרים דסבירא להו כן, והם חשיבי דעת יחיד.
ובהלכות א"י המיוחסות לטור[3] כתב וז"ל ואין שביעית נוהגת לענין איסור זריעה וחרישה בא"י מדאוריתא אלא מדרבנן וכו' ובשדה ישראל הוא אסור אבל לא בשדה גוי, ואם משדה ישראל נותנים למלך מקצת מכל שדה ושדה מותר לזרוע דמכריז רבא פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא. וא"צ להפקיר הפירות בשנה השביעית בא"י בזה"ז. ואין אסור לעשות מהם סחורה כיון שאין הארץ מיוחדת להם. ואין עודרים עם הגוי בשביעית ע"כ. הרי שבתחלה כתב כדברי סה"ת הנ"ל, אולם בסוף סיים עם הגמ' שאין עודרים עם הגוי בשביעית, וכבר הקשו רבים סתירה זו.
והנה, מדברי הגר"א נראה דס"ל שגם השו"ע שהעתיק את לשון הרמב"ם – ס"ל כחידושו, דהא הוא קאי על דברי השו"ע בסי' של"א סי"א [שהעתיק את לשון הרמב"ם בפ"א מתרומות ה"כ] שכתב בזה"ל שותפות הגוי חייבת בתרומה ומעשרות. כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות וכו' הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של גוי, אף על פי שמרחן הגוי, וחייבים מדבריהם. בד"א, בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה, אבל אם לקחו שדה בסוריא - הואיל והמעשרות שם מדבריהם - אפילו חלקו הגדיש, חלקו של גוי פטור מכלום [ע"כ לשון הרמב"ם, והוסיף השו"ע] ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם - גם בא"י חלקו של גוי פטור מכלום ע"כ. וע"ז כתב הגר"א שנראה שה"ה לענין קנין לנכרי – דינו כסוריא ויש קנין וכנ"ל.
אולם בדעת השו"ע א"א לומר כן, דהא מדהעתיק בסעיפים שלפני כן את דברי הרמב"ם בסתמא לענין אין קנין לנכרי – ש"מ דהכי ס"ל למעשה, ואין ללמוד מדיני ברירה, דתלי בכל מקום בדאוריתא או בדרבנן, לדיני קנין בא"י, ששם רק בסוריא הקלו ולא בא"י בפירות דרבנן או בזמן דרבנן.
וגם בדעת הרמב"ם א"א לומר כדברי סה"ת והגר"א [וכפי שכבר כתב בשו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תנ"ח], דהא סה"ת בנה את יסודו לפי דעתו שקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא ולכן פסקינן יש קנין, אבל הרמב"ם בפ"א מתרומות הכ"ו ס"ל שקדשה לעתיד לבוא, והסיבה שבזמנינו תרו"מ מדרבנן היא משום שאין ביאת כולכם, ולכן ודאי דקי"ל אין קנין גם בזה"ז. ויותר מזה, גם למ"ד יש קנין חייב מדרבנן בא"י, וכן מפורש להדיא בתשובת הרמב"ם [בלאו] סי' קכ"ט עי"ש.
אלא שהאבנ"ז שם כתב שלמ"ד לא קדשה לעתיד לבוא דברי סה"ת מוכרחים עי"ש. אולם מצאנו לריא"ז בקידושין שחלק להדיא על סה"ת, וז"ל [לאחר שהביא דברי סה"ת לענין אחר] המקומות שקידשן עזרא אע"פ שבטלה קדושתן נוהגין בהן שביעית ומעשר ירק בזה"ז מד"ס לפי שנוהגין בהן בזה"ז כמו שהיו נוהגין בזמן הבית, וכשם שבימי הבית תבואה הגדלה בשדה הגוי חייבת לפי שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר כך בזה"ז חייבת במעשר עי"ש, הרי שחלק להדיא על דברי סה"ת גם לפי דעתו שקדושת עזרא בטלה בזה"ז.
ועי' בשו"ת שערי רחמים [פראנקו] יו"ד סי' כ"ג שהאריך לדחות את דברי הגר"א בדעת השו"ע, והוכיח מדברי הב"י ועוד אחרונים דלא ס"ל כדעת הגר"א [וסה"ת] עי"ש.[4] וא"כ גם לענין שביעית אין לסמוך על דעה זו להתיר לעבוד בקרקע הנכרי בשביעית.
ומעתה כיון שהתבאר שדעת רוב הראשונים שגם בזמננו אין קנין לגוי להפקיע קדושת הארץ וכ"פ השו"ע ושאר אחרונים – בפשטות נראה שפירות הגדלים בקרקע הגוי יש בהם קדושת שביעית כמו פירות הגדלים בקרקע ישראל.
אולם, כנודע נחלקו בזה גדולי האחרונים, ובראשם הב"י והמבי"ט ואחריהם נמשכו תלמידיהם הללו אוסרים והללו מתירים, וזה אחד הנושאים המעשיים יותר בשביעית אצל רוב האנשים שאינם חקלאים ואינם עוסקים בדיני העבודה בקרקע בשביעית אלא בדיני קדושת הפירות.
ומצאנו ב' טעמים להתיר פירות אלו, ולומר שאין בהם קדושת שביעית.
האחד הוא מה שכתב הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד בתוך הדברים, וז"ל ואם באנו לדון - יותר טעם יש לאומר שיש לו קנין להפקיע משביעית דקרא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לכם ולא לגוים ע"כ. והפאת השלחן בסי' כ"ג אות כ"ט כתב שדרשה זו מקורה בתו"כ בהר פ"א פסקא ו' לכם ולא לאחרים, ופירש דה"ק מ"ש קודם והיתה שבת הארץ דחל קדושת שביעית על הארץ היינו בקרקע שלכם ולא לאחרים לגוים גם שזרע דגנו בשדהו בא"י לא חל קדושת שביעית, עי"ש שסמך ע"ז סמיכה בכל כוחו. אולם בפירוש הראב"ד והמיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ שם פירשו שכונת התו"כ היא שאין מוסרין 'פירות' שביעית לגוי עי"ש, וכ"פ הראנ"ח בפירושו קרבן אהרן שם [והפאת השולחן הביאו ודחאו, אולם לא ראה שכן פירשו הראשונים הנ"ל], ולא קאי א'קרקע' של גוי. ועוד, שלא מצאנו לאף אחד מהראשונים שיביא דרשה זו ויפרש שאין קדושת שביעית בפירות נכרים, ובפרט שדעת רוב הראשונים שנביא לקמן שיש קדושת שביעית בפירות נכרים. וע"כ נראה שאין לסמוך על טעם זה.
הטעם השני, והוא העיקרי שבו האריכו האחרונים, הוא בביאור המושג 'אין קנין לגוי להפקיע' בדעת הרמב"ם, ועל מה נאמר הדין הנ"ל.
♦
ב. ביאורי גדולי האחרונים בשיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם בפ"א מתרומות ה"י גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם ע"כ. והמשמעות הפשוטה היא שרק אם חזר ולקחה מפריש תרו"מ מן התורה, אבל כל עוד היא ביד הגוי – אינו חייב. ונאמרו בזה ג' ביאורים עיקריים, כפי שסיכם בצורה נפלאה בספר תורת הארץ [לר' משה קלירס, ירושלים תרפ"ה – תרפ"ח] ח"ב פ"ג בעיקר מאות י"ד והלאה, וזת"ד:הכס"מ שם כתב בזה"ל ואע"ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לגוי - לא קי"ל כוותייהו. א"נ דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל, ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו ע"כ. וכ"כ עוד הכס"מ שם בהי"ג והוסיף בשחזר ולקחה 'או אם קנה הפירות ומירח אותן' עי"ש, וכ"כ עוד בה"כ עי"ש. וכ"כ עוד באורך בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד עי"ש. אלא שבשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"ג הרבה להקשות על דברי הכס"מ הנ"ל שמבואר מדבריו שכשהקרקע אצל הגוי יש קנין להפקיע, שממקומות רבים מבואר שגם בכה"ג אין קנין להפקיע. ולכן ביאר בספר תורת הארץ שכונת הכס"מ היא שכשהקרקע ביד הגוי יש לו בה קנין פירות, דלגבי זה אמרינן יש קנין להפקיע. ועל כן לענין תרו"מ - כל עוד הקרקע ביד הגוי – אין היא חייבת בתרו"מ, וכמו כן אם ישראל יקנה מפירות שדה זו בעודה ביד הגוי ויפריש מהם תרו"מ בשבלים לא יחול ע"ז שם תרו"מ [ומדרבנן כתב שם שיחול ע"ז עי"ש], ואם ישראל קונה הפירות כשהם תלושים והוא גומר אותם – חייבים בתרו"מ מהתורה [ועי"ש באות י"ט שהתקשה להסביר טעם הדבר]. ולענין שביעית – אסור ליהודי לעבוד בקרקע הגוי בשביעית דהא לגבי הקרקע עצמה – אין קנין לגוי להפקיע, אולם הפירות – אין בהם קדושה, דהא יש לגוי קנין פירות להפקיע הקדושה. וכך ביאר הכס"מ את דברי הרמב"ם בפ"ד משמיטה הכ"ט שכתב בזה"ל גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגוים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם ע"כ. וביאר הכס"מ שם וז"ל כלומר מפני שהשדה של גוי 'וגם לא נעבד בה עבודה ע"י ישראל' הלכך מותרים, ומשום דאיכא לאקשויי אהא אף על פי שלא נעבדה ע"י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים - לכך תירץ, אילו היו הספיחים אסורים מן הדין - היה כדבריך, אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע, ובגוי לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית - הילכך ליכא קושיא מספיחים עי"ש, וכן האריך בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד עי"ש.
דעת ר' בצלאל אשכנזי בתשובתו הגדולה בסי' א' דבגוף הקרקע אין קנין לגוי להפקיע קדושתה, רק יש לו קנין פירות ע"י המלאכות שעושה בהם בתלוש. ולכן אם הגוי עשה מלאכה בפירות, אף שלא מירחן ולקחן ישראל ומירחן פטורים מהתורה מתרו"מ וחייבים רק מדרבנן, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו טרם שעשה הגוי בהם מלאכה והישראל גמרן חייבים מהתורה בתרו"מ, ואם לקחם ישראל טרם שעשה בהם הגוי מלאכה והפריש מהם תרו"מ בשבלים הוי תרו"מ מהתורה וכל מצוות התלויות בארץ נוהגות בקרקע זו מהתורה אף בעודה ביד הגוי. וטעמו הוא מדכתב הרמב"ם בפ"א מתרומות הי"א וז"ל פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומירחן הגוי פטורין מכלום, שנאמר דגנך ולא דגן גוי עכ"ל. הרי דקאמר תרתי - שנגמרה ביד הגוי ומירחן הגוי, וע"ז קאמר פטור, הא אם לקחן קודם שמירחן הגוי ומירחן הישראל חייב, ושוב כתב ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ע"כ. הא קמן, דקאמר דוקא כשלקחן אחר שנתלשו קודם שגמר מלאכתן, הא אם לקחן אחר שנגמרה מלאכתן אפילו אם מירחן ישראל פטורין, ותקשי מדידיה אדידיה. אלא דהכי קאמר, בשלקחן ישראל לאחר גמר מלאכה ומירחן הישראל פטורין מדאורייתא וחייבין מדרבנן, ואעפ"י שלא פי' זה להדיא כמאן דפריש דמי, עכ"ל.
ודעת המבי"ט בתשובה ח"א סי' כ"א ובספרו קרית ספר פ"א מתרומות שלמ"ד אין קנין גם כשהקרקע ביד הגוי לא נפקעה כלל קדושתה והויא כא"י גמור כאלו היא ביד ישראל, והגדל בקרקע זו יש בו זיקת תרו"מ כמו בפירות ישראל, ואם הפריש ישראל תרו"מ בשבלים הוי תרו"מ מהתורה, ורק כשנגמרו כשהם של גוי נפטרו מתרו"מ מחמת מירוח הגוי. וכן לענין שאר מצוות התלויות בארץ אין חילוק בין קרקע שביד הגוי לבין קרקע שביד ישראל ואסור לעבוד בקרקע שביד הגוי בשביעית והפירות הגדלים שם בשביעית יש בהם קדושת שביעית מהתורה. אך מה שהגוי עובד בקרקע זו בשביעית אין הישראל עובר ע"ז כלום.
ולפירוש זה מה שכתב הרמב"ם וחזר הישראל ולקחה – הוא כמו שכתב הרדב"ז שם וז"ל לאו למימרא שאם לקח הפירות לא יתחייב מה"ת, שכתב בסמוך שחייב, אלא בא לומר שאפילו לקח הקרקע לא הוי כיבוש יחיד ויהיה פטור מה"ת אלא חייב בכל מה"ת, ואין יכול לומר אני בא מכח הגוי שהרי קנה את הקרקע עכ"ל. והנה בספר תורת הארץ שם הקשה על הרדב"ז וז"ל ודבריו צריכים ביאור, דאיך ס"ד למימר דבלקח הקרקע יהיה כיבוש יחיד ויהיה פטור יותר ממי שלקח הפירות עד שנאמר דלרבותא כ' הרמב"ם שאפילו לקח הקרקע לא הוי כיבוש יחיד. ואולי כונתו לענין הנתינה, וצ"ע ע"כ. וזכה לכוין לדברי הרדב"ז עצמו בתשובה ח"ו סי' ב' אלפים ע' שנשאל בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב וז"ל כוונת רבינו ז"ל דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המצות לענין אם בא הקרקע ליד ישראל או נגמרו הפירות ביד ישראל אלא שיש חילוק שאם חזר הישראל וקנה גוף הקרקע חייב בכל לתת לכהן וללוי וגם חייב להביא בכורים. ואם לא קנה אלא הפירות וגמרן יכול לומר לו אני בא מכח הגוי וכו' כאשר כתב הרב וגם אינו מביא בכורים עי"ש. הרי שכתב להדיא שדברי הרמב"ם עיקרם הוא לענין הנתינה של התרו"מ וגם לענין ביכורים, אבל להפריש ודאי שחייב אף שלא קנה הקרקע. וכ"כ בתשובה המיוחסת לר"י קורקוס הנ"ל, שכתב שלכאורה מדברי הרמב"ם הנ"ל משמע שרק אם קנה הקרקע חייב מהתורה, אולם כתב וז"ל הא ליתא, דכד מעיינת שפיר תשכח שאין שום הפרש בין קרקע העומד ברשות הגוי לעומד ברשות ישראל וכו', ומה שכתב לפיכך אם חזר וקנה וכו' – משום כמה דברים דלא שייך בעודה ברשות גוי כמו ביכורים שהזכיר, וגם לקט וכו', וסד"א כיון דבעודה ברשות גוי לא שייכי – כשמכרה לישראל כיבוש יחיד הוא, קמ"ל. וגם מפני שבעודה ביד הגוי מסתמא הגוי הוא גומר את הפירות וממרחן, ואי הכי – פטורין הם דדרשינן דיגונך ולא דיגון גוי, להכי נקט וחזר ומכרה דהוי מילתא פסיקתא, וסמך על מה שביאר אח"כ דודאי ליכא למטעי. וכ"כ בתחלת לשונו אלא הרי היא בקדושתה, ודקדוק הלשון מורה כן כי לא כתב כיצד גוי וכו' אלא לפיכך וכו', וכן פירשו ראשונים ואחרונים עכ"ד. וכ"כ מהרי"ט בתשובה סי' מ"ג וז"ל והדבר ברור שהרב ז"ל הוצרך לכתוב כן בין לענין מעשרות בין לענין שביעית, דלענין מעשרות אם לא שחזר ולקחה הקרקע ממנו אף על פי שנמרחו ביד ישראל שהוא חייב לעשר – מ"מ מעשרן והן שלו דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה עי"ש.
♦
ג. בירור דעת הרמב"ם
אכן, נראה שהעיקר בדעת הרמב"ם הוא כביאור המבי"ט וסיעתו, ויש לזה ראיות ברורות מדברי הרמב"ם גופיה בכמה מקומות.הנה, ביאורו של הרב"א קשה מכמה טעמים. חדא, שהוא ביסס בין היתר את שיטתו עפ"י הסתירות שיש בפה"מ בענין אם יש קנין לגוי באר"י או לא וכתב ליישב את הסתירות עפ"י שיטתו הנ"ל עי"ש. אולם, בעשרות השנים האחרונות זכינו לפירוש המשנה שנכתב בכתב ידו של הרמב"ם עם כל מהדורותיו [או בכתב יד הקרוב לזמנו של הרמב"ם] וכפי שהדפיס לראשונה הרב קאפח, ואחריו עוד כמה וכמה מתרגמים, ושם מפורש שהרמב"ם עצמו חזר בו בכל המקומות [בפאה פ"ד מ"ט ובדמאי פ"ה מ"ט ובתרומות פ"ט מ"ז ובגיטין פ"ד מ"ט ובמכשירין פ"ב מ"י] ובתחלה סבר שיש קנין ולבסוף שינה שאין קנין. ואין סתירה בזה כלל וכמו שכתב גם בתשובה מהדורת בלאו סי' קכ"ט עי"ש, וכמו שבחיבורו לא חילק בזה וכתב בסתמא שאין קנין. ועוד, שהוא ביסס את דבריו עפ"י דברי הרמב"ם שכתב ואם נגמרה ביד הגוי ומירחן הגוי, וכתב דתרתי קאמר הרמב"ם, ומירוח לאו היינו גמר מלאכה, וכמו שכתב הפרישה בסי' של"א באות ק"א וז"ל וצ"ל דגמר דהכא הוא דישה וקצירה וכל הצריך יותר ממירוח וכו' דנגמרה אינה מירוח וכו' עי"ש. אולם זה קשה מאוד, דלא מצאנו באף מקום גמר מלאכה שאינו מירוח, ולא הו"ל לרמב"ם לסתום אלא לפרש מהו גמר מלאכה דהכא. וכבר הקשה כן המרכה"מ בפ"א מתרומות הי"א על הרב"א שלא ידע מהו גמר מלאכה דקאמר עי"ש.
ובאמת, שבתשובות הרמב"ם מפורש דלא כרב"א. וז"ל בסי' קכ"ט הנ"ל: דין טבל שנקנה מן הגוים אם היה זה בא"י והגוי הוא שמרח זה הטבל וביד הגוי נגמר הרי הוא פטור מכלום כמו שנתבאר בבכורות דגנך ולא דגן גוי, ואם ישראל הוא שמרח אלה הטבלים וביד ישראל נגמרו הרי הוא חייב בכל כאלו צמחו בשדה ישראל וכו' עי"ש. הרי דתלי הכל במירוח, ו'ביד הגוי נגמר' זהו פירוש למירוח, ואינו דבר אחר שנעשה לפני המירוח. וכ"ה בתשובה בסי' של"ו [שהובאה במילואה בספר חרדים בהקדמה למצוות התלויות בארץ] וז"ל ומי שאין לו קרקע ולקח פירות תלושין מן הגוי בא"י אם מרחן הגוי ונגמרה מלאכתן ביד הגוי פטורין שנאמר ראשית דגנך ולא דגן גוים, ואם מרחן ישראל ברשות הגוי ה"ז מפריש מהם תרומה גדולה וכו' עי"ש. הרי דתלי הכל במירוח ולא בגמר מלאכה, ו'גמר המלאכה' זהו פירוש של המירוח, ודוק היטב.
ולענין ביאורו של הכס"מ. לכאורה, יש ראיה לדבריו מפה"מ לרמב"ם מסכת גיטין ספ"ד גבי המוכר שדה לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח ממנו מביא בכורים מפני תקון העולם, וכתב הרמב"ם במהדו"ב [שזה מה שנדפס לפנינו] וז"ל וכבר ביארנו בכמה מקומות בסדר זרעים שכלל הוא אצלינו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, ולפיכך הקונה מן הגוי יביא מן התורה. וכאשר ראו חכמים שהיו מעלין את דמיה כדי לקנותה מן הגוים התקינו שהקונה מן הגוי לא יביא בכורים כדי שיראו שכבר פחתה קדושתה ולא ישתדלו לקנותה מהם, וכאשר ראו שהדוחק מביאם לידי כך, ודבר זה גורם שתשאר בידי הגוים ותשתקע בידם, התקינו שהקונה ממנו יביא כדי שידע שאין קנין גוי בארץ ישראל קנין גמור, וישתדל לפדות אותה השדה מידו שהרי יש בה קדושה וחובת מתנות. ולכאורה מזה מפורש כדעת הכס"מ וסיעתו שקנין מעט יש לגוי בארץ, ולכן צריך היהודי לקנותה כדי להביא ביכורים. אולם נראה שאין מזה ראיה, דהא כבר כתב הרב קאפח בהערתו לפה"מ שם שבמהדו"ק פירש הרמב"ם אחרת וזו נוסחה כבר ביארנו בכמה מקומות בסדר זרעים שכלל הוא אצלינו יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ולפיכך הקונה ממנו לא היה חייב להביא בכורים מאותה השדה מפני שקנאה מגוי אלא מפני תיקון העולם יביא כדי שידע שאין קנין גוי בארץ ישראל קנין גמור וישתדל לפדות אותה השדה מידו שהרי יש בה קדושה וחובת מתנות ע"כ. וא"כ חזינן שבמקור – מה שכתב הרמב"ם שאין קנין גוי בארץ קנין גמור – קאי למ"ד 'יש' קנין, וזה גם פשט הלשון שאפילו שיש קנין – אין לו קנין גמור, ואדרבה למ"ד אין קנין – משמע שאין לו קנין כלל וכביד ישראל דמיא. אלא שלאחר מכן, כשתיקן הרמב"ם את הפירוש ושינה והוסיף כמ"ד אין קנין - לא מחק את המילים 'קנין גמור', וזה דבר מצוי מאוד בפה"מ, ובפרט בענין זה של אין קנין ויש קנין. וכמו שמצינו במסכת מכשירין פ"ב מ"י [שנעתיק לקמן] שכתב הרמב"ם במהדו"ב כבר ביארנו כי ר"מ 'לבדו הוא שאומר' אין קנין וכו' 'והלכה כר"מ' והלשון אינה מובנת, אלא שבמהדו"ק כתב ואין הלכה כר"מ, ולכן כתב ר"מ 'לבדו', אולם כשתיקן 'והלכה' כר"מ לא מחק את המילה 'לבדו', אף שודאי אינה נכונה לפירושו במהדו"ב, ומצאנו כן בעוד מקומות. וא"כ נראה שגם כאן צ"ל כן, ואין מזה ראיה לדעת הכס"מ וסיעתו.
אמנם מצינו למעט מן הראשונים שביארו כביאורו של הכס"מ. כ"כ בספר כפתור ופרח בתחלת פרק ד' וז"ל לפי פירוש הר"ם ז"ל המחלוקת מן קרקע של גוי שחזר הישראל וקנה אותו ממנו אם חזר הקרקע לקדושתו אם לאו, דאילו בפירות הגוי בקרקע שלו פשיטא ליה דפטור, עי"ש ובהמשך הפרק שהאריך בזה. וכ"כ יותר במפורש המאירי בכמה מקומות. המפורש ביותר הוא בדבריו בע"ז כ"א ע"א אהא דאיתא שם שאין למכור לגוי שדה משום שמפקיעה ממעשר, כתב המאירי וז"ל ומה שאמרו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר פירושה כשחוזר ומוכרה לישראל שלא הופקעה מחמת שבאה לו עכשו מחמת גוי אלא הרי הוא כמי שלא היתה ביד גוי מעולם 'אבל בעוד שהוא ביד גוי הופקעו מעשרותיה' ע"כ. ובב"מ ק"א ע"א כתב: הגוי אין לו קנין בא"י להפקיע מיד מעשר ר"ל שאם קנה גוי שדה מישראל לא הופקעה מקדושתה 'עד שאם יחזור ישראל ויקחנה תחשב ככבוש יחיד ליפטר מן המעשרות' אלא שאין לו קנין 'וכל שיחזור ישראל ויקח' חזרה לקדושתה, וכן אם היה לגוי קרקע בא"י ולקח ישראל פירותיו אפילו הביאו שליש ביד גוי או אפילו נתבשלו מכל וכל ונתלשו ביד גוי 'הואיל ומירחן ישראל' חייבין בכל מן התורה וכו' עי"ש. ומבואר גם שכשהישראל לוקח מהגוי רק אם מירחן חייבין מן התורה, אבל אם לא מירחן לא. וכ"כ עוד בגיטין מ"ז ע"א במשנה וז"ל וכן ה"ה בלוקח הפירות 'הואיל ונתדגנו ביד ישראל' עי"ש. וכ"ז כדעת הכס"מ.
אולם נראה שבדעת הרמב"ם קשה לומר כן, ויש ראיות חזקות שהעיקר הוא כביאור המבי"ט ורוב חכמי דורו, וכמו שנבאר בס"ד[5].
הנה, בפה"מ בפאה פ"ד מ"ט כתב הרמב"ם במהדו"ב וז"ל וכלל הוא אצלנו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מן המעשרות ולפיכך לקט שכחה ופאה שלו חייבין במעשרות [והשמיט מה שכתב במהדו"ק וכ"ה בנדפס 'ואינה הלכה'] ע"כ, וכ"פ בהלכות תרומות פ"ב ה"י. ולדעת הכס"מ צ"ל שרק אם מירח היהודי הדין כן, דהא כל עוד לא מירח – יש קנין פירות לגוי, ופירותיו פטורים מתרו"מ ומשאר מצוות התלויות בארץ. וסתימת הרמב"ם לא מורה כן, אלא עצם הלקיטה מחייבת בתרו"מ[6]. ויותר מפורש הוא בדמאי פ"ה מ"ט במהד"ב, וז"ל כבר ביארנו שהכלל אצלנו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מן המעשרות יצא מזה שאם קנה הגוי שדה בא"י פירותיה חייבין במעשרות 'כפירות ישראל' ולפיכך מעשרין מזה על זה [והשמיט מה שכתב בתחלה וכ"ה בנדפס 'ואינה הלכה'] ע"כ. ומבואר מדבריו כנ"ל, שעצם הקנין מחייב 'כפירות ישראל', והרי אם צריך מירוח כדי לחייב יש חילוק גדול ביניהם, וגם הו"ל למימר שכל זה רק לאחר המירוח. ויותר מפורש במכשירין פ"ב מ"י, דאיתא שם אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו אם רוב מן הגוים ודאי. וכתב הרמב"ם במהד"ב וכבר בארנו כמה פעמים כי ר"מ לבדו הוא שאומר אין קנין לגוי בא"י וכו' ולפיכך פירות הגוי לדעתו טבלים וחייבין במעשר ודאי וכו' והלכה כר"מ עי"ש. והרי שם מדובר כשהפירות הם של הגוי עדיין והוא הטילם לאוצר, ואעפ"כ כתב הרמב"ם שהם טבלים וחייבים במעשרות. ועוד ראיה מדברי הרמב"ם בפה"מ תרומות פ"ט מ"ז[7], דאיתא שם המנכש עם הנכרי בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהן עראי. והנה, כל המפרשים פירשו משנה זו כהמשך לפרק שם העוסק בדיני גידולי טבל ותרומה עי"ש, אולם מדברי הרמב"ם בפהמ"ש מבואר לא כך וז"ל וכבר נתבאר לנו הכלל אין קנין לגוי וכו' וכיון שהדבר כן נעשו פירותיו טבלים והזכיר כאן דין זה כיון שכבר הזכיר השום והלוף והבצלים ע"כ. ומבואר בדבריו דמיירי בזריעה רגילה של גוי ולא בזריעת טבל, והמשנה באה להשמיע כאן דין זה כבדרך אגב, שכיון שאין קנין לגוי בא"י א"כ פירותיו טבלים ולכן מותר לאכול עמו רק עראי ולא קבע, כמו שהדין כן בישראל. וא"כ מפורש כאן שגם כאשר הפירות עדיין ברשות הגוי הוי טבל, וזה דלא ככס"מ[8]. ובחיבור השמיט הרמב"ם משנה זו, ולשיטתו הוי שפיר, דכיון שכתב כאן שאין קנין לגוי בא"י, א"כ ודאי שדינו כדין ישראל ואסור לאכול אלא עראי ולכן לא כתבה בפני עצמה.
וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בחיבור במקור הדין בפ"ד משמיטה הכ"ט שהעתקנו לעיל.
כתב הרמב"ם גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והגוים אינם מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם ע"כ. ונחלקו המפרשים בביאור דבריו. הרדב"ז שם פירש שכונת הרמב"ם רק על איסור ספיחין שאין בהם אבל קדושת שביעית יש בהם דהא אין קנין לגוי להפקיעה וכו', וזהו פשט דברי הרמב"ם וכ"פ המבי"ט וסיעתו. אולם הכס"מ שם פירש לשיטתו שמותרים לגמרי קאמר וכו', וכפי שהעתקנו לעיל. והנה, אותו הלשון שכתב הרמב"ם בהכ"ט כתב הרמב"ם בה"ד וז"ל ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר וכו' מותרים באכילה ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו ע"כ. וכתב הראב"ד שם לא גזרו עליו איסור ספיחים אבל קדושת שביעית ודאי יש בה לאבדה אסור ושלא לעשות בה סחורה ע"כ. וכתבו מהר"י קורקוס והכס"מ שפשוט שגם הרמב"ם סובר כן דבפרק ד' ביאר דיני ספיחין, ודיני קדושת שביעית ביאר בפרק ה' עי"ש. וא"כ אין שום קושי לומר שבהכ"ט אינו כן, וגם שם פשטות הדברים דמדין ספיחין קאמר אבל קדושת שביעית יש בה[9].
ועוד, כשנתבונן נראה שהכס"מ בהעתיקו את דברי הרמב"ם כתב שמה שכתב רבינו 'ולא' גזרו על הספיחים וכו', ולפי גירסא זו באמת אפשר לומר דלא קאי אדלעיל אלא מילתא באפי נפשה קאמר לה. אולם גירסתנו וגירסת כל הספרים 'שלא' גזרו וכו', וזו ודאי נתינת טעם אדלעיל שפירותיה מותרים ואין בהם משום ספיחים משום שלא גזרו עליהם, וזה ממש כעין מה שכתב בה"ד ומפני מה לא גזרו עליהם וכו' וכנ"ל.
וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בתשובה [בלאו] סי' קכ"ח שהאריך בביאור המשנה בשביעית רפ"ו שלש ארצות וכו' כמו שפירש בחיבור ובפהמ"ש מהדו"ב דלא קאי אנשמר ונעבד אלא אספיחין והאריך בענין הספיחין מה מותר ומה אסור וכתב שפירות האילן כולן מותרים [והכונה מותרים באכילה אבל יש בהם קדושת שביעית]. וסיים: וממה שהקדמנו ובררנו יתבאר לכם שמה שזורעים הגוים בא"י בשביעית אפילו במה שהחזיקו עולי בבל מותר באכילה 'לפי' שעצם הדבר הצומח או מה שהם [פי' היהודים, ודלא כמ"ש בהערה שם] זורעים מותר באכילה מן התורה ולא גזרו עליו אלא משום עוברי עברה ישראל וכו' הגוי שאינו מצווה על השביעית ספיחי ארצו מותרים ואין הבדל בין ספיחי ארצו ובין מה שהוא זורע הואיל והוא מותר לזרוע עי"ש. ומבואר שכל מה שדן שם להתיר זהו את ענין הספיחין, וזה מה שהוקשה לו למה הם מותרים ואין בהם משום ספיחין, וזה מה שכתב 'לפי' וכו' וכמו שכתב בחיבור 'שלא' גזרו וכו'. והכל קאי על ספיחין ולא כמ"ש הכס"מ שמותרים משום שיש קדושה להפקיע לענין זה ומה שלא גזרו זוהי שאלה אחרת, אלא כל מה שדן שם זהו משום ספיחין, וגם כל מקורו הוא מהמשנה הנ"ל העוסקת בדיני ספיחין ובמה גזרו ובמה לא גזרו, וא"כ ודאי שזו כונתו[10].
ועוד, שכבר הקשה המהרי"ט על דברי הכס"מ הנ"ל דמאי קאמר מדוע לא גזרו על מה שזרע הגוי ולא יהיה גרוע מספיחי ישראל, דהא הבדל גדול יש ביניהם דמה שזרע הגוי כיון שאין בו קדושה כלל אין טעם לגזור עליו, משא"כ ספיחי ישראל שגדלו בקרקע שהיא קדושה שייך לגזור עליהם משום ספיחין עי"ש. וא"כ פירושו של הכס"מ ברמב"ם מוקשה מאוד מכמה אנפי.
♦
ד. הוכחות מהתוספתא לביאור המבי"ט וסיעתו
ויש להוכיח כדעת המבי"ט מהתוספתא דמאי פ"א הי"ג דאיתא שם אין זורעין טבל וכו' ואין עושין עם הגוי בטבל. וכתב שם החס"ד בביאורו וז"ל ואפי' לסייע עם הגוי אסור 'ואתיא כמאן דאמר אין קנין לגוי להפקיע מן המעשר' ע"כ. ובהי"ד שם איתא לא יקשור ישראל בהמתו אצל בהמתו של גוי ע"כ, וכתב החס"ד וז"ל הא מתניתא אתייא כמ"ד אין קנין לגוי דנמצא דפירותיו נמי טבל נינהו, וקמ"ל הכא לרבותא דאפי' בטבל דגוי לא יקשור בהמתו אצל בהמת הגוי כדי שתגדל מן הטבל כמו שאוכלת בהמת הגוי וכו' עי"ש. וכעי"ז איתא שם בהט"ו. ומוכח מהני מתנייתא שגם בהיות הפירות ברשות הגוי יש בהם דין טבל, וזה שלא כדעת הכס"מ.והנה, המראה הפנים על הירושלמי דמאי פ"א לדף ג' ע"ב עמד בזה וכתב בזה"ל ולא הביא הרמב"ם להך דאין עושין עם הגוי בטבל משום דהך ברייתא אזלא כמ"ד דלעולם אין קנין לגוי בא"י להפקיע ממעשרות וא"כ דין טבל גוי כטבל דישראל ואין לסייע עמו לעשות בטבל, אבל לדעת הרמב"ם - אף שפסק כמ"ד אין קנין לגוי - היינו דוקא אם לא נגמרו מלאכתן להפירות בידו או לענין שחזר ולקחה ממנו ישראל להשדה כדכתב בפ"א מהלכות תרומות לחלוקי דינים אלו וזכרתי מזה כמה פעמים במסכת פאה, וא"כ לא משכחת לה האי דינא דטבל ביד גוי דאם נגמרו מלאכתן להיות עליהן שם טבל בידו פטורין הן מכלום ולפיכך השמיט הוא ז"ל להאי בבא דהתוספתא ע"כ. וכ"כ החס"ד בהט"ו וז"ל ואמנם הרמב"ם לא העתיק דינים הללו ולטעמיה אזיל דאע"ג דפסק שם בהלכות תרומות פ"א ה"י דאין קנין לגוי - מ"מ לא חייב אלא דוקא אם חזר ישראל ולקחה ממנו, וא"כ לא קי"ל כהנך דינים, דכל שלא קנה הישראל ממנו ליכא איסורא דטבל ע"כ. ולכאורה נראה שהם מפרשים ברמב"ם כפירוש הכס"מ, שכל עוד הפירות אצל גוי אין חיוב כלל, ומכיון שהרמב"ם מפרש כן – לא פסק כתוספתא. אולם אם נפרש כן - פירושם צ"ע, דהא אין מחלוקת 'בתלמוד' האם הפירוש הוא כהכס"מ או כהמבי"ט עד שנאמר 'דהך בריתא אזלא כמ"ד דלעולם אין קנין וכו', אלא זו מחלוקת איך להבין את חז"ל, ואם מתוספתא זו יש ראיה לפירוש המבי"ט – איך יתכן שהרמב"ם לא יפסוק אותה משום שהוא מפרש אחרת, אדרבה מכאן יש ראיה שאין הפירוש האחר נכון. ולכן נראה שכונתם כמ"ש בספר דרך אמונה פ"א מתרומות ה"י בביאור ההלכה, שהביא את הראיה הנ"ל לדעת המבי"ט וסיעתו מדנפשיה, וכתב וז"ל ומה שרבנו השמיט ברייתות אלו משום דמיירי בטבל אחר מירוח וכמ"ד מירוח גוי אין פוטר אבל למאי דקי"ל פוטר לא משכחת לה וכו', אבל עכ"פ שמעינן מינה דמאן דמחייב - גם בעודה ברשות הגוי חייב ע"כ. וזו כונת המראה הפנים והחס"ד, שכיון שנגמרה מלאכתן ונעשה המירוח ביד הגוי – לכן לא פסק הרמב"ם כתוספתא זו, אבל עכ"פ שמעינן מינה שלמ"ד שאין מירוח הגוי פוטר – גם ברשות הגוי ובקרקע הגוי יש חיוב תרו"מ, וזה כדעת המבי"ט וסיעתו. וע"ע לקמן שהבאנו ראיה מדברי החס"ד במקום אחר כדעת המבי"ט, ואתי שפיר להנ"ל.
ועוד נ"ל להביא ראיה לדעה זו ממה שפסק הרמב"ם בפ"ו משמיטה ה"ה עפ"י הירושלמי והתוספתא, וז"ל פירות חו"ל שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרים במדה וכו' אלא כפירות הארץ אכסרה ואם היו ניכרין שהם מחו"ל מותר ע"כ. והנה, המשנה והתוספתא כתבו כמה פעמים בענין נכרי שקנה שדה בא"י מה דינה, וכמו שהבאנו לעיל כמה משניות דמיירו בענינים אלו, ואם נאמר שאין קדושת שביעית נוהגת בשל נכרים אמאי הברייתא מצאה לגזור דוקא בשל חו"ל ולמה לא גזרו בשל נכרים בא"י. ועוד, אם של נכרים בא"י מותרים לגמרי אמאי גזרו על של חו"ל הלא גם בא"י יש פירות שמותרים במדה וכו' וא"צ לגזור חו"ל אטו א"י, אלא משמע שבא"י אין שום מציאות שיהיו פירות שאינם קדושים שיהיו מותרים במדה וכו' ורק בחו"ל שייך דין כזה, ואעפ"כ גזרו עליו אטו פירות א"י, ודוק.
♦
ה. דעת שאר חכמי דורו של מרן הב"י בביאור דעת הרמב"ם
ובאמת שכך דעת שאר חכמי דורו של הב"י כדעת המבי"ט, וכפי שנבאר בס"ד.כ"ד הרלב"ח בתשובתו הגדולה לגבי שנות השמיטה בסי' קמ"ג שכתב בתחלת התשובה כבדרך אגב וז"ל וכ"ש אם גם בפירות הגוי נהגא קדושת שביעית כנראה מהרמב"ם ז"ל בהלכותיו עי"ש.
וכ"ד הר"ש סירילאו בפירושו לשביעית בכמה מקומות וכפי שהביאו המבי"ט והב"י בתשובותיהם שנדפסו בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ג וכ"ד עי"ש.
וכ"ד הרדב"ז, וכמו שנבאר. הנה, בפירושו לרמב"ם שמיטה פ"ד הכ"ט כתב הרדב"ז וז"ל ומיהו כיון שאין קנין לגוי להפקיע קדושת הארץ נהי דפירותיהן וספיחיהם מותרים מ"מ צריך לאכלן בקדושת שביעית וכו' הילכך יש ליזהר לנהוג בפירות שביעית הנלקחים מן הגוים קדושת שביעית אע"פ שפירותיהם וספיחיהם מותרים ואין טעונין ביעור מ"מ קדושת שהוא של הגוי איסורא עבד כאילו הוא ביד ישראל ואין הפירות נאכלין שנעבדה בהם עבירה וכו' עיש"ב. וזה מפורש כדעת המבי"ט וסיעתו, אע"פ שהעיד שם הרדב"ז שאין המנהג כן וחיפש למצוא טעם, מ"מ סיים כנ"ל שיש ליזהר בזה לענין קדושת שביעית [וכ"נ גם מדבריו בפירושו להלכות תרומות פ"א ה"י שמפרש שלא כב"י, וכפי שהבאנו לעיל עי"ש].
והנה, הרדב"ז בתשובה ח"ה סי' ב"א רכ"א נשאל אם צריך לעשר את הנלקח מן הגוים בשביעית והשיב שיש לעשר כיון שאינם הפקר והוסיף אבל גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין ואין דין שביעית נוהג בהם בין להקל בין להחמיר שהרי אין הדבר הפקר לפוטרו מן המעשר וכו' עי"ש. והביאו תשובה זו הברכ"י בסי' של"א אות י' וכן הפאת השלחן שם, וכתב הפאת השלחן שהרדב"ז בתשובה חזר בו מפירושו והלכה כתשובה שאין דין שביעית נוהג כלל בפירות הגוי עי"ש.
אולם נראה שא"א לומר כן, דהא אם באמת חזר בו היה צריך לבאר את נימוקיו וטעמיו, דהא בפירושו כתב בפשיטות בדעת הרמב"ם כן, וניסה ליישב את המנהג שלא מקפידים בקדושת שביעית ולא עלה בידו. ואיך בתשובה כתב בפשיטות שאין דין קדושת שביעית נוהגת ולא טרח לבאר את דעת הרמב"ם בענין, וזו תמיהה גדולה. אלא ע"כ אחד מהשתים - או שנאמר כמ"ש הרידב"ז בספרו קונטרס השמיטה דף י"א ע"ד, שכונת הרדב"ז בכל התשובה שם לענין מעשר ולא התייחס כלל לענין קדושת שביעית, ומה שכתב 'בין להקל ובין להחמיר' - כונתו בין להקל - לפוטרו מן המעשר, ובין להחמיר - שיהא הפקר ואין לאכול מן המשומר. וע"ז כתב שאין הדבר כן, אבל קדושה מיהא יש בזה עי"ש. או שנאמר – וכן נראה יותר - שתשובה זו כתבה לפני פירושו לרמב"ם, ובאותו זמן סמך על המנהג, וכשהגיע לבאר את דברי הרמב"ם ראה שדברי הרמב"ם מנגדים למנהג, ולכן כתב להחמיר נגד המנהג[11].
וכ"ד הר"י קורקוס. הכס"מ בפ"א מתרומות הי"ג הב"ד הר"י קורקוס שם שכתב בתוך הדברים כיון דקי"ל אין קנין לגוי אין הפרש בין קרקע שביד גוי לקרקע שביד ישראל וכו', ודרך רש"י נראה כשיטת רבינו שכתב בההיא דהשולח חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מאותן פירות ומירחן וכו' עי"ש. וע"ע בכס"מ שם בה"כ בשם הר"י קורקוס ובמה שכתב הוא שם, וגם שם מתבאר שהר"י קורקוס פליג על סברת הכס"מ. ומפורש יותר כתב הר"י קורקוס פעמיים בהלכות שמיטה. חדא מה שהביא הכס"מ פ"ז ה"ג, וז"ל אע"פ שמותר לקנות פירות מהגוי כמו שנתבאר סוף פ"ד מ"מ כיון קנין לגוי חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים שאע"פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ"מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם וה"ה לפירות הגוים כיון שאין קנין להם וכו' עי"ש. וכ"כ בספ"ד שם וז"ל ואם זרע הישראל בקרקע הגוי לדעת מי שסובר שכשזרע ישראל בקרקעו הפירות אסורין מדינא כיון שזרע בעבירה ודאי דה"ה כשזרע בקרקע הגוי 'שהרי אין קנין לגוי להפקיע 'ואין הפרש בין אם הקרקע ביד גוי או ביד ישראל' וכו' עי"ש. ומבואר שפשוט לו שנוהגת קדושת שביעית, ורק דן אם כשישראל זרע הפירות נאסרים או לא.
אמנם, בפ"ב מבכורים הט"ו כתב הכס"מ בשם הר"י קורקוס וז"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא מפרש מה שאמרו אין קנין לגוי בא"י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמ"ש בפ"א מהלכות תרומות וכו' עי"ש, וזה נראה כמ"ש הכס"מ בכל דוכתי. וכ"כ עוד בהלכות מעשר פ"ו הי"ב עי"ש. אולם נראה ששייך לומר בזה סמי תרי מקמי ארבעה, והעיקר בדעתו כדעת שאר חכמי דורו שגם כשהקרקע אצל הגוי יש בה דיני מצוות התלויות בארץ, ומה גם שאין לנו את פירושו להלכות תרומות פ"א ה"י לראות מה כתב בדיוק בענין זה.
וכן בתשובה המיוחסת לר"י קורקוס שהזכרנו לעיל העלה כן באורך, לאחר שכתב דקי"ל כדעת הרמב"ם שאין ספיחין בפירות הגוי, כתב לדון האם יש קדושה בפירות הנ"ל. ונעתיק את תורף מסקנת דבריו [מעמוד 18 שם]: בזה דעתי נוטה להחמיר וכו' [וצידד בזה שאולי אפשר להקל, וסיים] אבל עם כל זה הדעת מכרעת שדין פירות שביעית יש להם, ובכלל פירות שביעית הם וכו', וכן מצאתי כתוב בשם ר' אליעזר [שהבאנו לקמן מהכפתור ופרח] וכו' [ועוד האריך בזה וסיים] עלה בידינו שפירות הגוי כשבאו לרשות ישראל צריך לנהוג בהם קדושה עי"ש.
♦
ו. דעת שאר הראשונים בביאור המושג 'אין קנין לגוי להפקיע'
והנה, אף אם היינו אומרים דהוא ספק בדעת הרמב"ם ואין הכרע ברור בדעתו - מ"מ דעת שאר הראשונים ברורה ומפורשת שלמ"ד אין קנין לגוי - אף בעודה ביד הגוי חייבת בכל המצוות התלויות בארץ וכמו שנבאר.הנה, המבי"ט שהובא בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ב הביא ראיה מהגמ' ביבמות קכ"ב ע"א גבי גוי שהיה עובר בשוק ואמר פירות אלו של ערלה הם של עזיקה הם אינו נאמן, והסכים ר"ת לפירוש רבותיו של רש"י שהפירוש של 'עזיקה' - היינו שהפירות הם משומרים ואסורים. והרא"ש בקידושין פ"א סי' ס"ב כתב להוכיח מכאן שערלה נוהגת בשל גוי, דהא הברייתא שם מסיימת ואם אמר משל פלוני הוא נאמן, ומבואר שהרישא מיירי שזה משדה שלו[12], ואם היינו מאמינים לו היה אסור משום ערלה. וא"כ לפירוש הרא"ש מבואר שגם בשביעית אם היינו מאמינים לו שהפירות הם מהשדה שלו היה אסור משום משומר, וא"כ ראיה מר"ת והרא"ש שגם בעודם אצל הגוי אין קנין לגוי להפקיע וחייבים בדיני שביעית. ובאבקת רוכל סוף סי' כ"ה כתב המבי"ט שאע"פ שהם לא דיברו גבי שביעית, מ"מ כיון שהעמידו את הברייתא בשל גוי ולא בשל ישראל כדמוכח מהסיפא, א"כ ודאי שיש ראיה מדבריהם, והדברים פשוטים מאוד למעיין. והב"י בתשובתו שם בסי' כ"ד הסכים לראיה זו, וכתב וז"ל ומה שהביא מר"ת והרא"ש דאוקמא בקרקע של גוי - איכא למימר דהא הרמב"ם דהוא מריה דארעא פליג כמו שיתבאר ע"כ. ומבואר שמסכים בדעתם אלא דס"ל שהרמב"ם חולק[13].
והנה, בסוגיא זו יש להוכיח מעוד ראשונים דס"ל כן שגם בשל גוי נוהג דיני שביעית. הנה, הנימוק"י שם [והוא מהריטב"א] כתב וז"ל וכגון שאמר הגוי שהיה משדה של ישראל שעזקו ישראל או כותי בשליחותו דבהא הוא דקנסוהו רבנן לאסור פירותיו ע"כ. ומדויק מדבריו שכשהגוי עושה בשלו לא קנסו אותו אע"פ שהפירות קדושים, דאם הפירות אינם קדושים וחולין גמורים הם לא שייך קנס בזה, ומה צריך לומר דבהא הוא דקנסו כשעשה בשליחות הישראל ולא כשעשה בשל עצמו. ובאמת שהרמב"ן בפירוש החומש פרשת בהר, והביאו המבי"ט, כתב בביאור ברייתא זו וז"ל ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו או שמא אין קנין לגוי בא"י להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל ע"כ. ומסוף דבריו מבואר שכיון שאין לגוי קנין לכן פירותיו קדושים וגזרו עליו משום משומר. והנה המבי"ט נדחק בכונת הרמב"ן 'שמא' אין קנין לגוי עי"ש, וכן הב"י בסי' כ"ד שם כתב שבזה גופא מספקא ליה לרמב"ן אם יש קנין או לא ולתירוצים הראשונים באמת יש קנין לגוי עי"ש. אולם כבר פירש לנכון המהרי"ט בסי' מ"ג שספק הרמב"ן הוא האם גזרו על משומר של גוי או שגזרו רק בשל ישראל, אע"פ שפשוט שפירות הגוי קדושים אבל אולי לא גזרו עליהם איסור, עי"ש. ובאמת שבזה נחלקו הרמב"ן והריטב"א הנ"ל, דהריטב"א באמת ס"ל שלא גזרו על משומר של גוי ולכן כתב שרק בשומר בשליחות הישראל אסור, אבל הרמב"ן בסוף דבריו ס"ל שגזרו גם על של משומר של גוי, אולם לכו"ע פירותיו קדושים, כ"נ ברור בכונתם. ובאמת שלקמן נביא מעוד כמה מקומות בדעת הרמב"ן והריטב"א שמפורש דס"ל דלמ"ד אין קנין הקדושה לא פוקעת כלל גם בעודה ביד הגוי, וא"כ ודאי שצדקו המבי"ט ומהרי"ט בהוכחתם מהרמב"ן הנ"ל, וגם מהריטב"א יש ראיה וכנ"ל.
וכ"ד הר"ש והרא"ש בפירושם לדמאי פ"ו מ"ב, אהא דאיתא שם החוכר מן הנכרי מעשר ונותן לו, והביאו שם את המחלוקת בירושלמי האם זהו קנס או מן הדין, וכתבו דתלי בפלוגתא האם יש קנין או אין קנין, ולמ"ד אין קנין לגוי – זהו מן הדין משום שדינו לעשר דהוי פורע חובו מחלקו של כהן ולוי שהנכרי לא יעשר עי"ש. ומבואר שאפילו שהשדה אצל הגוי יש בה חיוב מעשרות, ולדעת הכס"מ רק אם היהודי קונה ומורח חייב.
וכ"ד ר' נתן אב הישיבה בפירושו לשביעית פ"ד מ"ב וז"ל כיון שמכזיב ועד הנהר ועד המנוס שלא החזיקו בו עולי בבל כל מקום שיעבדוהו הגוים ויעשה פירות בשביעית מותר לנו לאכלו עי"ש. הא במקום שהחזיקו עולי בבל – אף שעבדוהו הגוים אסור לאוכלו. וכ"כ במפורש בפ"ו מ"א וז"ל כל שהחזיקו עולי בבל וכו' אסור לנו לעבדו, ואם עבדוהו הגויים וזרעוהו אסור לנו לאכלו ג"כ ע"כ. הרי דס"ל שאף יש איסור נעבד בפירות הגוים, וא"כ ס"ל שיש קדושה בפירותיו. והנה, פירוש זה הוא פירושו של הרמב"ם [במהדו"ק והוא הנדפס לפנינו] בפה"מ שם, אלא שהוא כתב שאם עבדוהו 'אחרים', והמבי"ט הבין שהכונה על גויים, והביא ראיה לשיטתו, והב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד דחאו וז"ל שמה שכתב בפי' המשנה שאם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא - היינו דוקא כשאותו אחר ישראל אבל אם הוא גוי מותר עי"ש. אולם ר' נתן הנ"ל כתב להדיא 'גויים', וא"כ יש ראיה מדבריו שיש קדושה בפירות הגוי.
וכ"ד הראב"ד בכתוב שם בסוכה ל"ט ע"א על הדין של עזיקה וז"ל ואם ספיחים אסורים בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה [בשורוק] בין של גוים בין של ישראל ע"כ. ומבואר דס"ל בפשיטות שספיחים וכ"ש דבר שזרע הגוי בשביעית אסורים כמו של ישראל, ורק במשומר יש חילוק בין גוי לישראל עי"ש. וכן מתבאר מדברי הראב"ד בהשגות על הרמב"ם פ"ד משביעית הט"ו גבי זרע בשביעית ויצא לשמינית דשרי שכתב ואי משכחת לה בנזרעו לא משכחת לה אלא בשזרעו גוי א"נ במקומות שהשביעית מדבריהם דאפשר דלא אמרינן בהו יעקור עי"ש. ומבואר שעצם דין ספיחין בשביעית נוהג בשל גוי אלא שביצא לשמינית שרי, וא"כ ס"ל שיש קדושה בקרקע הגוי, ואף ספיחין יש בזה ודלא כרמב"ם. וכ"כ בתשובה המיוחסת לר"י קורקוס שהזכרנו בתחלת המאמר בעמ' 15 בדעת הראב"ד הנ"ל עי"ש.[14] ואף דאנן קי"ל כדעת הרמב"ם שאין ספיחין בשל גוי – אין קשר בין ספיחין לבין הקדושה, ועכ"פ חזינן מינה שיש קדושה בשל גוי.
ובקידושין מ"א ע"ב הובאה המשנה בתרומות פ"ג הגוי והכותי שתרמו תרומתן תרומה, ופירש"י שתרמו את שלהן ותרומתן תרומה דקסבר אין קנין לגוי להפקיע ומירוח הגוי אינו פוטר, ור' שמעון פוטר דקסבר מירוח הגוי פוטר עי"ש, ותוס' שם הסכימו לזה, אולם פירשו אחרת מחמת קושיות אחרות עי"ש. וגם שא"ר שם כתבו כדברי תוס' שם, ומהם הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א. ומבואר דס"ל לכולהו שלמ"ד אין קנין לגוי בא"י - גם בעודה ביד הגוי חייבת בתרו"מ, וזה דלא כסברת הכס"מ. וכן מפורש יותר ברמב"ן שם בדעת ר' שמעון, שכתב שהוא פוטר משום שישראל אמור בפרשה להוציא את הנכרים, שאלו לדברי רש"י שאומר משום דמירוח הנכרי פוטר אכתי איתנהו בתרומה שהקדימה בשבלים או כשמירח ישראל ברשות נכרי עי"ש. ומבואר שכשהקדים הגוי להפריש בשבלים תרומתו תרומה, וזה דלא ככס"מ שרק מירוח הישראל מחייב, וכמו שכתב התורת הארץ הנ"ל בדעתו. וכדברי הרמב"ן הנ"ל כתבו הרשב"א והריטב"א והשיטה לא נודע למי שם, וא"כ גם הם ס"ל כן. וכ"כ תוס' הרי"ד שם כרש"י וז"ל כיון דסבר ת"ק דאין קנין לגוי וכו' וס"ל דדיגון גוי חייב מדאוריתא וכו' א"כ אסור לאכול מפירות א"י בלא תרומה ומעשר וכו' והלכה כמותו וכו' וכמה סתמא אחריני תנן דטיבלו של גוי חייב במעשר וכו' עי"ש.
ובע"ז כ"א ע"א איתא שאסור למכור שדה לגוי משום דמפקע לה ממעשר, ומבואר בדברי התוס' ושא"ר שם [לבד מהמאירי שהבאנו לעיל] שכשהשדה ביד גוי חייבת היא במעשר וכמו שנבאר. התוס' שם כתבו שי"מ דאתיא אפילו למ"ד אין קנין לגוי בא"י להפקיע ממעשר, דמ"מ חשובה הפקעה מה שהיא עתה ביד גוי והוא זורע 'שאינו מפריש ממנה מעשר', נמצא שאין מקיימין בזה השדה מצוה התלויה בה, אבל בית אין כאן הפקעה מפני שאין הבית עצמו חייב [במזוזה] כיון שאין הישראל דר בתוכו ע"כ. ומפורש שבית כשהוא ביד גוי אין חייב כלל במזוזה, משא"כ שדה ביד גוי חייבים פירותיה, וכיון שהגוי לא מפריש ממנה הוי הפקעה ואסור. וכ"כ התוס' בהמשך כיון שאין קנין גם עתה שהוא ביד הגוי אם יזרע בה ישראל תתחייב לעשר עי"ש, ומבואר שהקרקע עצמה חייבת אף ללא מירוח ישראל. וכן מפורש כנ"ל בתוס' ר' אלחנן ובתוס' שאנץ שם. וכן בחידושי ר' יונה שם כתב שלמ"ד אין קנין וכו' וישראל הקונה ממנו חייב לעשר מ"מ ניחא דהיכא שלא ימכור התבואה לישראל הוא עצמו לא יפריש ממנו מעשר כן פירש ר' שמשון עי"ש, ומפורש כנ"ל שהקרקע חייבת אלא שהגוי לא יפריש. והרשב"א והריטב"א כתבו דהסוגיא שם מיירי למ"ד יש קנין עי"ש, ולפי דברי הכס"מ גם למ"ד אין קנין כל עוד הקרקע אצל הגוי היא אינה חייבת כלל בתרו"מ, וא"כ מפקיעה ממעשר במכירתו, אע"כ דס"ל שלמ"ד אין קנין גם כשהקרקע ביד גוי חייבת היא, וכדכתבו התוס'. וא"כ מבואר דס"ל לכולהו רבוותא הנ"ל שלמ"ד אין קנין החיוב הוא כמו בקרקע של ישראל לגמרי.
וכ"ד המיוחס לר"ש בשביעית פ"ט שהביא מהר"ש סירילאו בהשמטות למסכת שביעית, והביאו המבי"ט בסוף תשובתו המובאת באבקת רוכל סי' כ"ג[15], וז"ל בספיחין של גוי לא שייך למיגזר ואפילו בביעור לא מחייבי אע"ג דיש כאן קדושת שביעית כדמוכח בדוכתי טובא וכו' עי"ש.
וכ"ד הריא"ז בקידושין פ"א ה"י וז"ל תבואה הגדלה בשדה הגוי חייבת לפי שאין קניין לגוי להפקיע מיד מעשר וכו', וישראל הלוקח מן הגוי חייב לעשר בד"א כשנתמרחה תבואת הגוי ונגמרה מלאכה ע"י [ישראל אבל אם נתמרחה ונגמרה מלאכתה ע"י] גוי פטור מלעשר שמירוח הגוי פוטר שנאמר ראשית דגנך ולא דיגון גוי, ואפילו תבואת ישראל שנתמרחה על ידי גוי פטורה מן המעשר מן התורה ואפילו בימי הבית, אלא שחייבוהו חכמים לעשר גזירה משום בעלי כיסין, שהם עשירים ויש להם רוב תבואות, ושמא ימרחו תבואתן על ידי גוים לפוטרה מן המעשר, אבל תבואת הגוי שנתמרחה על ידי גוי פטורה אפי' מדברי סופרים ע"כ. ומבואר שעיקר הפטור הוא משום מירוח הגוי ועליו הביא פסוק ולא דיגון גוי, אבל אם לא היה מירוח הגוי – חייב, אלא שכדי לחייב מהתורה צריך מירוח ישראל, כמו שבישראל עצמו צריך מירוח בשביל להתחייב מהתורה.
וכ"ד הכפתור ופרח בפרק מ"ז שהביא הכס"מ בפ"ד משמיטה הכ"ט, שהאריך הרבה ודעתו כן ודבריו ברורים בזה. ומה שתמה עליו הכס"מ המעיין יראה שלפי האמור לא קשות עליו קושיותיו. ומה שהקשה הכס"מ מדברי הרמב"ם דס"ל שביעית דרבנן והכו"פ כתב שהוא מדאוריתא – אינו קשה, דאין כונת הכו"פ לדאוריתא ודרבנן ממש אלא כונתו לדבר שהוא נובע מדין קדושת הארץ שעיקרה דאוריתא לבין דבר שנובע מגזירה גרידא, שדין קדושת הפירות נובע מדין קדושת הארץ וכיון שאין קנין לגוי להפקיע קדושתה ממילא פירותיו קדושים, אם מדאוריתא בזמן הבית ואם מדרבנן בזמנינו, אולם דין הספיחין נובע מגזירה ולא גזרו על הגוי בדבר שמותר לו לעשות, כ"נ פשוט בכונתו. אלא שהכו"פ הבין שדעת הרמב"ם להתיר לגמרי, ולכן תמה עליו וכתב בסוף דבריו ואל דברי הרב נשמע על שמאל שהוא ימין וכו', וכבר כתב המבי"ט בתשובתו שם שלפי הפירוש האמיתי ברמב"ם דברי הכו"פ הם כדברי הרמב"ם ממש ולא היה צריך לומר על שמאל שהוא ימין וכו', וא"כ גם דעת הכו"פ כן היא.
והכו"פ בפרק ד' הביא כן גם בשם ר' אליעזר בהלכותיו וז"ל וצריך להזהר בכל מקום מפירות שגדלו בא"י ברשות הגוי ככל חומר אותם פירות שגדלו ברשות ישראל הן לענין תרו"מ הן לענין שביעית עי"ש.
וא"כ התבאר שדעת רוב המוחלט של הראשונים שלמ"ד אין קנין לגוי בא"י להפקיע דין הקרקע כשהיא ביד הגוי כדינה אצל ישראל וחייבת בכל המצוות התלויות בארץ, וכן עיקר בדעת הרמב"ם, וכמו שכתבו כל גדולי האחרונים לבד מהכס"מ. וכדי ליישב את דברי הכס"מ צריך להדחק בהרבה דברים, וגם דחוקים אלו לא מיישבים את כל הקושיות וכדלעיל.
♦
ז. המנהג וההלכה בדורות האחרונים
הנה, הב"י ושאר אחרוני דורו העידו שהמנהג בזמנם היה שלא מתנהגים בפירות הגוים בקדושת שביעית, והב"י סמך על מנהג זה וביסס היתרו, וכן במשך הדורות המנהג הרווח היה כדעת הב"י וכפי שהעידו אחרונים רבים – עי' בשו"ת יבי"א ח"י סי' מ"ב שהביאם. אולם רבים מהאחרונים[16] במשך הדורות נקטו שיש קדושה בפירות אלו, וחלקם נקטו כן גם להקל וחלקם רק להחמיר.לעיל הבאנו את דברי הרדב"ז בפירושו לרמב"ם שהעיד שהמנהג שלא היו מקפידים בקדושת שביעית ואעפ"כ לא נמנע מלכתוב שיש להחמיר בזה כיון שכן מתבאר מדברי הרמב"ם.
והמבי"ט בתשובתו באבקת רוכל סי' כ"ה סיים וז"ל ולא נשאר עלי שום קושי כ"א מה שאנו מקילין בפירות שביעית בפירות הגוים שהיה מן הדין לנהוג בהם קדושת שביעית כמ"ש למעלה וכו' ואפילו היינו מורין עתה להתנהג בדיני שביעית היה נראה עתה כמו תקנה חדשה מה שלא היו נוהגים עד עתה והיתה תקנה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה מצד הגלות והשעבוד שאנו צריכים לעולם לקנות מן הגוים ואין מספר לדיני שביעית כמ"ש התוס' פרק לולב ואם יש מי שיכול ליזהר ולשמר בו תבא עליו ברכת טוב ע"כ. ומבואר שהמנהג היה שלא שומרים קדושת שביעית והמבי"ט כתב בלשון של זהורית שעדיף להחמיר בזה. ובתשובה שכתב בשנת של"ה בח"ג סי' מ"ה [השמיטה האחרונה לחייו] כתב להדיא שיש לשמור קדושת שביעית והאריך בפרטי דיני השביעית עיש"ב. ומבואר שאע"פ שלא היה המנהג כך, מ"מ מחמת כל הראיות שהביא כתב שיש להחמיר בזה.
ור' אלעזר אזכרי - תלמיד הב"י והמבי"ט – כתב בספר חרדים בשנת שמ"ח – שנת השמטה - שפירות שגדלו בקרקע הגוי בשביעית ובאו ליד ישראל כגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורים מן המעשרות וכך היה נוהג ומנהיג הרב גדול הדור המבי"ט וכו' וכן עמא דבר עי"ש, והעתיקו מהר"א אזולאי בהגהותיו על הלבוש ביו"ד סי' של"א אות י' [על סכ"ט בלבוש] עי"ש. ובלי להכנס לדיון האחרונים לענין אם הב"י חזר בו או לא – מ"מ העיד החרדים שהמנהג בזמנו השתנה ונהגו כמו המבי"ט שלא לעשר וא"כ נהגו בהם קדושת שביעית. וכ"ד מהרי"ט בתשובה סי' מ"ג כנודע, שהאריך הרבה לקיים דברי אביו ולדחות דברי הב"י.
וכן נהג הראנ"ח [נפטר בשנת שצ"ב] וכפי שכתב נכדו הראנ"ח השני שהובא בשו"ת שדה הארץ ח"ג סוסי' כ"ט וז"ל וסח לי מוה"ר פנחס דודי שמורי הרב זקני ז"ל לא היה מפריש [תרו"מ מפירות הגוי בשביעית] עי"ש, הרי שנהג להקל כדעת המבי"ט וסיעתו.
ובשיירי כנסת הגדולה [נפטר בשנת תכ"ג] יו"ד סי' שלא הגב"י אות י"א על דברי הב"י שכתב ומיהו אם גוי מכר לישראל צריך להפריש תרו"מ כתב השכנה"ג וז"ל אבל הר"ם מטראני כתב שאין להפריש מן התרומה ומעשר אע"פ שנגמר מלאכתן ביד ישראל וחייבין בביעור וכו' ומורי הרב [מהרי"ט] ח"א סי' מ"ג האריך להוכיח שהעיקר כדעת הרב אביו שפטורים מתרו"מ וחייבין בביעור עי"ש. ובהגה"ט אות י"א כתב וז"ל פירות שביעית שאסורין בסחורה, היינו בפירות ישראל שלקחום מן ההפקר משדות ישראל, אבל מה שלקח בדמים פירות שביעית מן הגוי הרי תחילתו בסחורה ומותר. הר"ם מטראני ח"ג סי' מ"ה ע"כ. ושם הביא עוד כמה פסקים העולים מתשובת מהרי"ט בענין פירות נכרים עי"ש, נראה מזה דס"ל כדעת המבי"ט ומהרי"ט.
וכ"ד ר' משה בן חביב [נפטר בשנת תנ"ו] שיש להחמיר בזה, וכמו שנבאר. הנה, הברכ"י בסי' של"א אות י' הביא את דברי מהרמב"ח בספרו תוספת יוה"כ לדף פ"ג ע"א שכתב ולענין הלכה בענין ביעור פירות שביעית נהגו בירושלים חסידים ואנשי מעשה להפקירם ולחזור ולזכות בהם וכ"כ מרן בכס"מ בפ"ז בשם הר"י קורקוס, ומוכח מדבריו שם דבפירות שאנו קונים מגוי בשביעית נהגו בהם דיני קדושת שביעית דהיינו לעשות להם ביעור וכו', ומחוורתא דפסקא לחוש לשתי הסברות להחמיר לעשר כדברי מרן ולעשות בהם בשביעית ביעור דהיינו הפקר וכו' עי"ש. ומבואר כנ"ל שאף אם היה מנהג להקל, מ"מ הוא כתב להחמיר. אלא שהברכ"י בסוף דבריו כתב שראה בתשובה למהרמב"ח שכתב אנו סומכין על סברת מרן לענין ביעור וכן יש לסמוך ע"ז בענין סחורה בפירות שביעית ע"כ, וכתבו הפאת השלחן ועוד אחרונים שהעיקר כתשובותיו, ולא כמ"ש בספרו הנ"ל.
אולם דברי הברכ"י אינם מדויקים, וכנראה שתשובה זו לא היתה לפניו בשעה שכתב דבריו אלו. דאנו זכינו לדברי תשובת מהרמב"ח בענין זה והיא בנדפס מחדש [ע"י מכון חכמת שלמה, ירושלים תש"ס] בסי' קכ"ח שהאריך בענין זה והביא כמה ראיות ששביעית נוהגת בשל גוי ודחה את ראיית הכס"מ בפ"ד סוף הכ"ט מהירושלמי, וכתב א"כ יש תימה היאך מצאנו ידינו ורגלינו עתה בא"י שהרי אנו רואים שקונים מן הגויים פירות ועושין בהם סחורה ואין פוצה פה ומצפצף על הדבר הזה, ומדברי רש"י בסנהדרין כ"ו ע"א לפירוש ראשון היא מופקעת מתורת שביעית כל קרקע גוי לעבוד עבודה וה"ה ודאי בפירותיו... אם סמכו מסברא זו של רש"י ז"ל ובפרט שהתוס' כבר דחו דבריו וכו'. וסיים ועפ"י סברא זו של הכס"מ וסברת רש"י שכתבתי לעיל יש לסמוך בשעת הדחק וכמו שאנו סומכין בביעור ע"י הפקר ואין אנו מאבדין אותו וסומכין על סברת המקילין אבל יר"ש יצא יד"ח ויזהר שיאמר לו לגוי שיתן לו במתנה הפירות והוא יתן לו המעות לא דרך מקח וממכר או שיבליע דמי הפירות בדבר שאין בו משום שביעית או שישלח לקנות הפירות ע"י כותי וכו' ועל כיו"ב כיון דשביעית דרבנן יכולין אנו לסמוך בשעת הדחק בכיוצ"ב וכו' עיש"ב. וא"כ מבואר מדבריו שאדרבה ס"ל להחמיר לכתחלה, וכמו הראיות שהביא, על אף שהעיד שהמנהג להקל, ורק בשעת הדחק כתב להקל. וזה לא כמ"ש הברכ"י בשמו בסתמא.
ובר מן דין, המתבונן יראה שדבריו בתוספת יוה"כ נכתבו לאחר התשובה הנ"ל, דהא בתשובה הנ"ל כתב כמה דרכים לענין איסור סחורה איך להמנע מהאיסור, אולם בתוספת יוה"כ כתב בפשיטות שיש לסמוך על הסברא דאתי מגוי דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה עי"ש, וא"כ נראה שסברא זו נתחדשה לו לאחר מכן. וגם הביא שם יותר את דברי הפוסקים המבי"ט ומהרי"ו והכס"מ בשם הר"י קורקוס ועוד, מה שלא הביא כן בתשובה. ונראה יותר שכתב תשובה זו לפני שכתב את חידושיו. ומ"מ אין זה נוגע לדינא, דהא מפורש בדבריו שיש להחמיר לכתחלה ורק בשעת הדחק היקל בזה.
ושוב ראיתי במאמרו של הרב אריאל אפרים אהרונוב בקובץ עץ חיים ניסן תשפ"א שגם בספרו פני משה על הירושלמי כתב מהרמב"ח כן בפשיטות וז"ל [בעמ' רל"ד] ואפילו דשל גויים דאין בו משום ספיחי שביעית, יש בו קדושת שביעית ובעי ביעור ע"כ. וא"כ הדבר ברור שדעתו היא שקדושת שביעית נוהגת בפירות הגוי.
וכן האריך בספר צרור החיים להרב חיים יעקב מצפת [אמסטרדם תצ"ח] בדף ק"ה שהעיקר כדעת המבי"ט ומהרי"ט ודלא כהכס"מ והאריך לדחות את דברי הכס"מ עיש"ב. והמעשה רוקח בהלכות שמיטה פ"ד הכ"ט הביאו וכתב שהעיקר כדעת הכס"מ ולא כמבי"ט ומהרי"ט עי"ש. אולם הוא גופיה כתב בתחלת דבריו שם שלא ראה את תשובת המבי"ט בפנים ובמה שהאריך בזה עי"ש.ובאמת שראיות המבי"ט חזקות הן והב"י נדחק מאוד ביישובן, וכמו שכתבו גם שאר האחרונים הנ"ל. ועכ"פ תיתי לן שגם דעת הר"ב צרור החיים כמבי"ט וסיעתו.
וכ"ד ר' יונה נבון, רבו של הרב חיד"א, בשו"ת נחפה בכסף [קושטא תק"ח] ביו"ד סוסי' ד' וז"ל אכן לענין ביעור וכו' ה"ז תלוי בפלוגתא דהרב המבי"ט עם מרן הב"י בתשובה וכו', אכן כפי מש"כ המהרי"ט שנתועדו כל חכמי צפת והסכימו שלא לעשר ומרן הב"י עמהם נראה ודאי דצריכין ביעור וכו' אכן הנכון בעיני הוא שלא לעשר כמו שנהגו מזמן הראשונים ז"ל וכו' עי"ש. ומבואר דס"ל לגמרי כדעת המבי"ט וסיעתו שצריך ביעור ושלא לעשר, וא"כ כ"ש שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית.
ור' אברהם מיוחס [נפטר בשנת תקכ"ח] בשו"ת שדה הארץ [שאלוניקי תקמ"ד] ח"ג סי' כ"ט הביא מכת"י הראנ"ח [השני, נכדו של בעל קרבן אהרן] משנת תכ"ה שכתב וזת"ד עינינו הרואות שפירות שגדלו בקרקע גוי דינם כספיחים ויש בהם קדושת שביעית אע"פ שאינם אסורים באכילה כמ"ש מר"ן בכ"מ על דברי הרמב"ם פ"ד. וכבר נודע מ"ש מרן ז"ל פ"ז שהביא דברי מהר"י קורקוס, ועינינו הרואות כי אפילו תקנה זו להפקיר הפירות לא ראינו מי שחשש לזה זולתי שמעתי שקצת יחידי סגולה בירושלים מהזקנים לקדושים אשר בארץ המה אשר היו מדקדקין במצות והיו עושין כך, אך כמה גדולים אבירי לב אצילי בני ישראל לא שמענו ולא ראינו מקפיד בכך וכו' והאריך שמרן בשו"ע שכתב ששנה השביעית פטורה ממעשר חזר בו ממש"כ בב"י וכמו שכתב החרדים ומהרי"ט וסיים ושאלתי פה עה"ק חברון לגדולי הדור איך נתנהג על זה ולא השיבו לי דבר, ואני בעניותי עם שאיני כדאי הייתי יכול לדון ולפטור ממעשרות כיון שבעיר זאת בישראל צפת העידו הרבנים האדירים ההם במעשה רב שלא להפריש ואין הכרע שוא"ת עדיף כיון דבהפרשה איכא איסור של הפסד פירות שביעית, וסח לי מוה"ר פנחס דודי שמורי הרב זקני ז"ל לא היה מפריש עכ"ד. ושמעינן מדבריו דאין ולאו ורפיא בידיה, ואדרבה כתב שאין הכרע בדבר ולכן לא הפריש כדעת מהרי"ט לחומרא שלא להפסיד פירות שביעית, וא"כ נקט שהם בקדושה ויש להחמיר בהם בקדושת שביעית, אע"פ שהעיד שמנהג רוב העולם אינו כן.
והרב שדה הארץ שם בתחלת התשובה, לאחר שהעיד שמנהג העולם כסברת מרן שלא נוהגים בקדושת שביעית, כתב וז"ל והנוהג כסברת המבי"ט יאחז צדיק דרכו לנהוג דיני שביעית בכל תנאיו אם יוכל כי הוא ז"ל ובנו מוהרי"ט והר"ב כפו"פ ומהר"ש סירילאו הרבו ראיותיהם עי"ש בספריהם, וגם לראיה הנ"ז דהלכה רופפת בידך שהביא מרן כבר דחה אותה המבי"ט בתשובה כ"א כי אין זו ראיה יען כי בעונות בדורות שעברו כמעט נשתכחה תורה מישראל ולכן הנלע"ד נכון הוא כי יעמוד כל אחד במנהגו עיר עיר ומנהגיה כי מי יבוא אחרי המלכים הנ"ל עי"ש. ומבואר ג"כ שיש מקום להחמיר בזה, ואין כ"כ ראיה מהמנהג, וראיות המבי"ט וסיעתו חזקות יותר.
ובספר שלחן גבוה לר' יוסף מולכו [נפטר בשנת תקכ"ח] ביו"ד סי' של"א אות ע"ב כתב וז"ל ולענין מעשה יש ויש, יש שמעשרין יין ושכר וכו' מענבים שלוקחים מן הגוים כשאר שנים וכו', ויש שאין מפרישין כלל שסומכין על רבנו דסתם וכתב דשנת השמיטה היא כולה הפקר וכו', ואני הכותב מן המעשרים בשביעית כיון דהאידנא מנהג אבותינו בידינו ואין אנו מברכים על תרו"מ כדי שנכשל בברכה לבטלה וגם אין אנו נותנים המתנות לכהן ולוי אלא הולך לאיבוד ואין בכך כלום אם אם מפריש אחד ממאה ויוצא ידי כולם עי"ש. ומבואר מדבריו שבמקומו בירושלים היו שלא מפרישים תרו"מ בשביעית, וא"כ ודאי דס"ל שנוהגים בקדושת שביעית, וגם הוא שנהג להפריש – זהו לחומרא, אבל ודאי שגם היה שומרם בקדושת שביעית.
וכ"ד ר' דוד פארדו בספרו חסדי דוד על התוספתא [ליוורנו תקל"ו] שביעית פ"ה דאיתא שם אין מוכרין ואין לוקחין מן הגוים ומן הכותי פירות שביעית שכתב וז"ל איסור הלקיחה איכא למימר שמא הביא מן השמור של החשוד, ואפילו תימא מתוך שלו - קסבר אין קנין לגוי בא"י ע"כ. והנה, ראיה זו הביא המבי"ט לסברתו, והב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד דחה דאיכא למימר שהחשש הוא שהגוי קנה מישראל ולכן אסור, אבל החס"ד פירש כמבי"ט, דפשיטא ליה שכן הוא. וע"ע לעיל שהבאנו את דבריו בעוד מקומות בתוספתא שמבואר שכן הוא הפירוש.
והרב שלמה כהן בספרו שעות דרבנן [קושטא תקפ"ט] האריך בענין זה וסיים בדף ע"ט ע"ד וז"ל והנה אנן יד עניי כיון היות הדבר במחלקות גמור דלהרב המבי"ט ודעימיה פירות הנלקחים מן הגוים ונגמרה מלאכתם ביד ישראל פטורים מתרומה ומעשר וחייבים ביעור ולדעת מרן ודעמיה חייבים בתרומה ומעשר ופטורין מן הביעור מאן דעביד חומרי דמר וחומרי דמר שפיר עביד וכו' ובשעת הביעור הרי הובא בהלכות שמיטה פ"ז במרן דברי הר"י קורקוס [שהבאנו לעיל] וכו' וממילא אתה למד שגם מוהרי"ק קאי בשיטת הרב המבי"ט ודעמיה והרי למדנו תיקון המספיק ועולה לפום דינא עיש"ב, ומבואר דס"ל להחמיר כתרוייהו למעשה.
ובספר בהר יראה להרב אליעזר ברגמן [בן דורו של פאת השולחן, קודם שנת ת"ר] בעמ' 100 כתב וז"ל נשאלנו אם יש לסמוך לענין היתר פירות שביעית הנלקחים מגויים שלא לנהוג בהם קדושת שביעית, אמה שכתב הרב בעל פאת השולחן בהלכות שביעית שלו סימן כ"ג סעיף י"ג בבית ישראל להלכה ולמעשה שהרי כמה וכמה דברים יש בספרי הדפוס שאין בהם כדי סמיכה להלכה, לא כ"ש למעשה. ועוד שעדיין לא חלה ההוראה ההיא, שהרי מזמן שנדפס הספר עד כעת לא הגיעה שנת השמיטה, ושומעים אנחנו משאר יושבי ארץ הקודש תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן שנהגו עכ"פ קצת קדושת שביעית בפירות שגדלו בשדות שביד הגויים בשנות השמיטה שעברו עד כאן. והשיב וז"ל יפה כיוונת שלא לסמוך על כל הדברים הבאים בספרי הדפוס, וכן הורונו רבותינו זיכרונם לברכה 'מפי סופרים ולא מפי ספרים' [כוזרי ב', ע"ב]. יתברר לך מדברינו בזה, שההוראה הנזכרת שבספר פאת השולחן שבאה ברוב דברים והרגש רב לההביל העינים והעשתונות - מוטעית היא מכל וכל, ואין לסמוך עליה למעשה כלל עי"ש. והנה,, דנו כמה מחברי זמנינו בכונתו 'קצת קדושת שביעית' – האם קצת 'אנשים' נהגו קדושת שביעית, או שכולם נהגו קצת מדיני השביעית, דהיינו רק בקדושת שביעית ולא בביעור. ויותר נראה כביאור זה, דהא אם כונתו לקצת אנשים – א"כ מודה הוא שרובם נהגו כדעת פאת השולחן, וא"כ מה מתקיף אותו ומבטל דבריו, אע"כ דס"ל שהמנהג היה להחמיר עכ"פ לגבי קדושת שביעית, ודוק [וזכר לדבר בביאור הגיון אריה [שווארץ, תר"נ] לתוספתא שביעית פ"ו אות ק"פ שכתב וז"ל והא דאסור לכובשן בארץ משום דיש בהן 'קצת קדושת שביעית' אע"פ שבאו מחו"ל וכל מלאכה האסורה בפירות הארץ אסורה נמי בפירות הבאין מחו"ל לארץ ע"כ, ומבואר דנקיט לשון זו לענין קצת מהקדושה, ודוק]. ועכ"פ מבואר מיניה שלפחות קצת אנשים היו מחמירים בקדושת שביעית.
והרב יהודה הכהן בספרו אהלי יהודה [ירושלים תר"ג] האריך בזה מדף קל"ז ע"ג עד קל"ט ע"ד והביא כמה ראיות לדעת המבי"ט ומהרי"ט והסכים לדבריהם, וסיים וז"ל מכל זה מוכח דגוי שקנה קרקע בא"י דנוהג בפירות כל דין שביעית חוץ מאיסור פירות שזרע כמו הספיחים שאיסורו מדרבנן וכו' ובהמשך האריך עוד וסיים וא"כ גם בקרקע נכרי כל שנגדל בא"י חל עליה קדו"ש ואין כח לגוי להפקיע מידי קדו"ש סוף דבר הוא שדעת נוטה כמעט להחמיר אך אין ידי משגת מערב שביעית להזמין כל צרכי שביעית עיש"ב. ומבואר גם כנ"ל דס"ל לגמרי כדעת המבי"ט וסיעתו.
והר"ב שארית יוסף בח"ד בפסק השמיטה בעמ' פ"ח הב"ד האהלי יהודה הנ"ל וכתב שאע"פ שהוא מרבני ירושלים שקבלו הוראות מרן עכ"ז בזה שחלקו עליו בני דורו 'בראיות ברורות' וגם הא דקי"ל כדברי מרן אפילו בתשובותיו רפוי קצת דאיכא חולקין ע"ז אף דאנן לא קי"ל הכי ואנן קבלנו בכל מקום הא מיהא בכה"ג לא פסקינן כותיה דמרן בתשובותיו עי"ש. ועוד הוסיף להביא את דברי הר"ב שדה הארץ בשם מהר"ם מזרחי ומהר"א אמיגו והחרדים שמרן בשו"ע חזר בו ומסכים להמבי"ט וסיעתו עיש"ב. ואם כי הר"ב שארית יוסף גופיה לא ס"ל למעשה כן אלא שהמנהג כמרן, אע"פ שהיה ראוי לנהוג כהמבי"ט עי"ש – מ"מ הא חזינן שרבים מרבני הספרדים במשך הדורות שדנו בענין נקטו כדעת המבי"ט וסיעתו מכח הראיות החזקות שיש לדבריו וכנ"ל.
♦
ח. מהות הנדוי שעשה הב"י בענין קדושת שביעית בפירות הגוי
והנה, בדור האחרון מרן הגרע"י זצ"ל האריך לבסס את היתרו של מרן הב"י בענין זה, וחיזק את הפסק הנ"ל בזה שאסור להחמיר ולשמור קדושת שביעית בפירות נכרים מחמת החרם שעשו מרן הב"י ובית דינו, וכך ממשיכים בניו ותלמידיו שליט"א להורות תדיר שיש איסור וחרם להחמיר וכו'. אולם כבר כתבו רבים לסתור חידוש זה, ושלא נעשה החרם מעולם על הרוצה להחמיר, ונבאר הדברים בס"ד.ידועים דברי הב"י בשו"ת אבקת רוכל [שנדפס לראשונה בשאלוניקי תקנ"א] סי' כ"ה שכתב וז"ל ובשמטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה [המבי"ט] את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים ע"כ, ומהר"ם גאלנטי העיד שם שזה נדפס מכתיבת ידו של מרן הב"י. אלא שבתשובה זו לא נאמר שנדו אלא למקילים ולא מפרישים תרו"מ, אבל שלא להחמיר ולשמור קדושת שביעית לא הוזכר.
אכן, מהרשד"ם בתשובה יו"ד סי' קצב כתב בקצרה וז"ל לענין מה שעשו חכמי צפת תוב"ב שנדו והחרימו ל'שומרי שביעית' עי"ש. ובספר ציץ הקודש [ירושלים תר"פ] סי' ט"ו כתב שמשמע מדבריו דלא לבד זה שגזרו לעשר כלשון מרן הב"י בתשובותיו אבקת רוכל, אלא דגזרו ג"כ שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות גוים עי"ש.
אולם פירוש זה מחודש, ושאר חכמי ישראל לא עלה על דעתם לפרש כן שנדו למי שרוצה להחמיר.
כמה מהאחרונים כתבו שהחרם המוזכר בשו"ת מהרשד"ם הוא הנדוי המוזכר באבקת רוכל, והוא היה רק על מי שלא מפריש תרו"מ, ולא על מי שרוצה להחמיר לשמור קדושת שביעית. כ"כ ר' יו"ט ישראל אב"ד מצרים בתשובה שנדפסה בקובץ תורה מציון שנת תרח"ם סי' כ"ז שהנכון הוא שדברי מוהרשד"ם הם נובעים ממש"כ מרן בספר אבקת רוכל וכו' שהכריזו בנדוי שיפרישו תרו"מ בשביעית מפירות גוים שנתמרחו ביד ישראל בשביעית וה"ט שאין שביעית נוהגת בפירות גוים וזה פשוט עי"ש. וכ"כ בספר שנת השבע לר' משה נחמיה כהנוב [תרמ"א] שראוי לכל בעל נפש להחמיר אם אפשר ותע"ב אבל לא להקל שלא להפריש תרו"מ וכו' וסיים שהנדוי לא היה רק להפריש תרו"מ אבל לא גזרו שלא ינהגו בהם שביעית למי שרוצה להחמיר וכו' עי"ש. וכ"כ בפירוש דברי הב"י באבקת רוכל - בשו"ת בנין שלמה [לר' שלמה הכהן בעל החשק שלמה] ח"ב או"ח סי' נ"ג, שהאריך בנידון זה והקשה על הב"י וקיים את דברי המבי"ט וסיעתו, וכתב בתוך הדברים וז"ל ובאמת המעיין שם היטיב יראה שגם הב׳׳י לא חלק על המבי״ט רק מה שכתב שאינו נוהג בהם תרומות ומעשרות בשנת השביעית ודעתו דצריך ליתן תרומות ומעשרות גם בשל שביעית דהא העכו״ם שומרן מהפקר וגם דלפי האמת דעתו נטה דאינו נוהג בשל עכו״ם אבל מה שמחמיר המבי״ט וס״ל דנוהג שביעית בשל עכו״ם לא חלק עליו להקל למעשה. וכן כתב שם בסוף התשובה כ״ד שכתבו לו מירושלים דצריך להפריש תו״מ מפירות שביעית שגדלו כקרקע של עכו״ם ונמרחו ביד ישראל אבל מכח אם צריך לנהוג בהם קדושת שביעית אי לא מזה לא כתבו לו כלל. וכן ממה שכתב שם בס״ס כ״ה שאחר שהקשה המבי״ט את רוחו לעשות מעשה כדבריו לפטור מתו״מ הכריזו בבתי כנסיות בגזירת נידוי שכולם יפרישו תו״מ מפירות שביעית של עכו״ם וכו' משמע להדיא דכל המחלוקת לא היה רק לענין תו״מ ועל זה נידו שלא להקל כדבריו אבל מה שהחמיר שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית בזה משמע שהודו לדבריו שצריך להחמיר מספיקא ע"כ.
ומצאנו פירוש אחר בדברי מהרשד"ם, והוא בספר ארץ חיים [סתהון, ירושלים תרס"ח] ביו"ד סי' של"א סי"ט כשדן על חשבון שנות השמטה כתב במוסגר בפשיטות שמהרשד"ם כתב שנידו והחרימו לשומרי שביעית 'יותר מחשבון הנ"ל מספק' ע"כ. ומבואר שדברי מהרשד"ם הנ"ל נסובים על מה שדן לפני כן בענין איזוהי שנת השמטה, ואין זה החרם שעשו מרן הב"י ובית דינו הנ"ל לענין פירות נכרים. ומסתייע פירוש זה מתשובת מהר"ש יפה שפורסמה בירחון מוריה גליון ק"ה-ק"ו תמוז תש"מ ע"י הרב יעקב שפיגל, שדן שם על שנת השמטה שמ"א ומהר"ש יפה האריך שנכון וראוי לשמור ב' שמיטות - שנת ש"מ ושנת שמ"א עיש"ב. וא"כ יתכן מאוד שהחרם שהזכיר מהרשד"ם אינו החרם של הב"י וסיעתו אלא חרם אחר, שאמנם לא שמענו עליו ממקום אחר, אולם באותה מדה גם לא שמענו שהיו כאלה ששמרו ב' שמיטות בשנת ש"מ לאחר שכבר הוכרע הדבר בזמן הרלב"ח והב"י והמבי"ט וסיעתם. ויתכן שכמו שענין זה היה נסתר גם כך ענין החרם היה נסתר. ועי' במבוא של הרב שפיגל בירחון מוריה שם וכן במבוא לשו"ת מהרשד"ם החדשות מהדורת זכרון אהרן [בסוף הספר] שעמד בענין הנ"ל.
אולם בין פירושו של הציץ הקודש ובין פירושם של האחרונים הנ"ל קשה, דהא חזינן שרבים מהאחרונים, ומכללם מהר"א אזכרי ומהרי"ט, שהיו בדורו של הב"י, נהגו כדעת המבי"ט. חלקם נהגו רק להחמיר וחלקם נהגו אף להקל ולא להפריש תרו"מ. ואיך יתכן שאף אחד לא ידע מחרם זה שעשו אותו כל חכמי העיר בזמנו[17], ואיך נשכח כלא היה, הלא דבר הוא.
אולם נראה שהחרם הנ"ל בין אם נעשה להקל ובין אם נעשה רק להחמיר נעשה רק לאנשי צפת ורק לאותו הדור בלבד, וכפי שנבאר.
הנה ידוע שהיה עוד חרם בזמנו שעשו אנשי צפת, והוא יותר ידוע ומפורסם, בענין לעשר מפירות של גוי שנתמרחו ע"י הגוי, והוא מה שכתב הכס"מ בפ"א מתרומות סוף הי"א שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן הגוי אלא כמו שנהגו עד עתה ע"פ רבינו עי"ש, וגם שאר חכמי הדור ההוא הזכירו חרם זה.
והנה, בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סוף סי' א' כתב וז"ל ויפה גזרו רבותינו הזקנים רבני הגליל שעוד כל ימי עולם וכו' וגם פה בתוככי ירושלים ראוי לנהוג כן וכו' עי"ש. וכתב בשו"ת אהל יוסף [מולכו] בדף ק"א ע"ג וז"ל מדבריו ש"מ שגזרת נח"ש הקדמונים לא היה אלא בגליל העליון ברם לא בירושלים מדקאמר גם פה בירושלים ראוי לנהוג כן ואם גזרת רבני גליל ז"ל היתה כוללת על כל ארץ ישראל מה ראוי דקאמר מכח החרם איסורא נמי איכא, וגם מדברי מרן ז"ל הנ"ל הכי מתפרשא דבגליל גזרו ולא בירושלים, ומשו"ה המתחסדים והמתקדשים שבירושלים הם החמירו על עצמם להפריש תרו"מ אף לקוח מן הגוי אע"פ שכל מנהגות של א"י הם עפ"י הרמב"ם ומר"ן בין לקולא בין לחומרא עי"ש. וכ"כ מדנפשיה החכם לונץ בספרו 'ירושלים' משנת תרס"ט בעמ' 95 וז"ל ומהתשובה הראשונה שם [בשו"ת רב"א הנ"ל] יוצא דאותה גזירת נח"ש שהזכיר מר"ן ז"ל לא היתה אלא בעיר צפת בלבד ואולם ביתר הערים והמקומות היו רבים כאלה שנהגו להחמיר בזה עי"ש. וגם זה נרמז מדברי מר"ן ז"ל במה שכתב בלשונו עד שהוצרכו חכמי העיר וכו' והם חכמי צפת וכו' ולא היה כוחם רק בעירם בלבד מלבד כי לא יעשה כן לגזור גזירת נח"ש על מקומות אחרים בלי שאילת הסכמת חכמיהם עי"ש, והדברים ברורים ונכונים.
ואפשר להוסיף שנראה עוד הבדל שבגזירת נח"ש הנ"ל כתבו ש'עוד כל ימי עולם' לא יעשר וכו', אולם בנדוי לגבי השביעית לא כתבו לשון זו, ונראה שהיה הנדוי לשעתו בלבד לשנת השמיטה של"ד, אבל לא לשאר השנים, ולכן בשאר השנים לא הזכירו חכמי הדורות את הנדוי הנ"ל.
ובשו"ת יבי"א ח"י יו"ד סי' מ"ב אות ח' כתב בזה"ל ועכ"פ אפילו לא החרימו חכמי צפת אלא להפריש תרו"מ - מ"מ נראה שאינו נכון להחמיר להתחיל להנהיג בא"י קדושת שביעית בפירות גוים מהטעמים הנ"ל, ובודאי שיש בזה לא תתגודדו, ופגיעה בכבוד הקדמונים. וכמו שכתב מרן הכסף משנה פ"א מתרומות הנ"ל ע"כ, וכעי"ז כתב בספר אור לציון שביעית עמ' נ"א עי"ש. ודבריהם צ"ע, דהא חזינן שבכל הדורות מזמנו של הב"י תמיד היו מגדולי הדור שהחמירו אף שלא היה המנהג להחמיר, ויש כאלה שאף הקלו, וא"כ אין זו 'התחלה' להחמיר אלא 'המשכה' של הפוסקים שהחמירו בכל הדורות. וגם חזינן שהפוסקים הנ"ל לא חששו ללא תתגודדו ופגיעה בכבוד הקדמונים.
המורם מן האמור: דעת רוב הראשונים שגם בעוד הקרקע אצל הגוי – אין קנין להפקיע ממצוות התלויות בארץ, וגם בדעת הרמב"ם – גדולי האחרונים עד דורו של הב"י ועד בכלל פירשו כן, וכן נראה יותר בדעתו, ואף אם יהיה ספק בדעתו – דעת שאר הראשונים תכריע, ולכן אף שהמנהג במשך הדורות היה כדעת הב"י – מ"מ נכון מאוד להחמיר בענין זה, וכמו שמצינו שהחמירו בזה רבים מגדולי הדורות.
ט. באלו דינים יש להחמיר ובאלו אפשר להקל
ומעתה נראה במה צריך להחמיר בקדושת שביעית ובמה לא:לענין ביעור. הנה המבי"ט שהובא באבקת רוכל סוסי' כ"ג הביא את דברי הר"ש [שאינם לפנינו] שכתב שפירות שגדלו ביד הגוי אפילו שיש בהם קדושת שביעית לא מיחייבי בביעור, דביעור תלוי בממון להפקיר ולחלק לעניים, ומצי למימר קאתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדי עי"ש. וכן בשו"ת המבי"ט ח"ג סי' מ"ה בתשובה האחרונה שכתב בענין זה בשנת של"ד כתב שהוקשה בעיניו ענין הביעור שלא נוהגים ושקשה לקיים, וכתב לסמוך ע"ד הר"ש הנ"ל עי"ש. וכ"כ בנו מהרי"ט בתשובתו בסי' מ"ג הנ"ל. וכן הרדב"ז בביאורו על הרמב"ם ספ"ד משמיטה כתב בפשיטות שפירות הגוי מותרים משום ספיחים ואין טעונין ביעור ואעפ"כ יש בהם קדושת שביעית עי"ש, ולא ביאר מדוע אין בהם ביעור אם הם קדושים בקדושת שביעית, ואולי טעמו כר"ש הנ"ל.
אולם המבי"ט שהביא את דברי הר"ש הנ"ל הביאם מדברי קונטרס ישן שכתב ולענין שביעית מתבערין בשביעית ואפילו לסברת הר"ש מ"מ קדושה נוהגת בהם שכתב הר"ש וז"ל וכו' עי"ש. ומבואר שהקונטרס הנ"ל חולק על הר"ש לענין ביעור וס"ל כפשוטו שצריך ביעור. וכן הר"י קורקוס שהביא הכס"מ בפ"ז ה"ג פשיטא ליה כן, ולכן כתב שע"י הפקר אפשר לקיים את דין הביעור בפירות גוים עי"ש. ובספר תוספת יוה"כ לדף פ"ג ע"א הביא את הסברא הנ"ל של מצי אמר ליה וכו' לענין סחורה – עי' לקמן, אבל לענין ביעור לא כתב סברא זו אלא הביא את דברי הר"י קורקוס הנ"ל שיש להפקיר עי"ש. וכנראה שכיון שלענין ביעור יש עצה קלה הוא לא סמך על סברא זו, ורק לענין סחורה שקשה ליזהר בזה סמך על סברא זו. וגם עוד אחרונים שהבאנו לעיל, כמהר"י נבון והר"ב שעות דרבנן ועוד, כתבו להחמיר גם בביעור. וגם מרן הב"י פשיטא ליה שאם יש בהם קדושת שביעית צריך לבער, ולכן הוכיח מזה שלא נוהגים לבער שאין דין קדושת שביעית. וע"כ נראה שיש להחמיר בזה לכתחלה, וכמ"ש מהרמב"ח שכיון שיש עצה קלה ע"י הפקר וחוזר וזוכה בהם, אע"פ שהעושה כדעת הר"ש והמבי"ט וסיעתו אין מזניחין אותו.
ולענין סחורה. הנה המבי"ט שם כתב ונ"ל דמהאי טעמא נמי נקל בדיני הסחורה בפירות שביעית דהא דאמרינן לאכלה ולא לסחורה היינו בפירות ישראל שלקחום מן ההפקר משדות ישראל אבל מה שלקח בדמים פירות שביעית מן הגוי הרי התחלתו בסחורה ומצי למימר אתינא מכח גברא וכו' עי"ש. וכן מהרמב"ח בתוספת יוה"כ כתב ולענין אין עושין סחורה בפירות שביעית ועכשיו נוהגים לעשות יש ללמד זכות כיון דשביעית בזה"ז דרבנן לא ראו להחמיר שלא לעשות בהם סחורה מכח דאתו מגוי דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה עי"ש. והנה, בתשובותיו הנדמ"ח בסי' קכ"ח בסוף התשובה כתב שיר"ש יצא יד"ח ויזהר לומר לגוי שיתן לו במתנה הפירות והוא יתן לו מעות לא דרך מקח וממכר או שיבליע דמי פירות בדבר שאין בו משום שביעית או שישלח לקנות הפירות ע"י גוי וכיון דקי"ל דאין שליחות לגוי ונמצא שהוא לוקחן מיד גוי זה ואינו לוקחן בדרך מקח וממכר יש לסמוך בזה כיון ששביעית דרבנן עי"ש. ומבואר מדבריו שאפילו הקניה הראשונה מהגוי אסורה משום סחורה, ואילו בדברי המבי"ט מבואר שהקניה הראשונה פשיטא שמותרת וכל מה שדן שם זה על הישראל שקנה מהגוי שרוצה למכור לישראל אחר, כמדויק מלשונו. אולם כמו שכתבנו לעיל, נראה שדבריו בתשובה הם לפני שכתב את חידושיו, והעיקר בזה כמו שכתב בחידושיו.
והנה בעיקר הדבר נראה שהמבי"ט ומהרמב"ח ס"ל שאיסור סחורה הוא רק על המוכר, ולכן כשישראל קונה מגוי אין בזה שום איסור על הקונה וגם לא לפני עיור, דהא הגוי אינו מצווה, ורק כשישראל קונה מהישראל שקנה מהגוי יש בזה איסור על המוכר, וע"ז כתבו שהמוכר יש לו סברא דאתי מגוי דלא מצי וכו'. ובאמת שמהרמב"ח בספרו כפות תמרים בסוכה ל"ט ע"א בביאור הגמ' והתוס' שם וז"ל דמתני' קתני לפי שאין אדם רשאי ללוקחו בשביעית דהאיסור הוא על הלוקח דאי משום סחורה האיסור הוא על המוכר והול"ל לפי שאינו רשאי למוכרו בשביעית וכו' עי"ש, ומבואר להדיא דס"ל כן. ובאמת שכ"ה מפורש במאירי בסוכה שם שכתב שאסור ליקח פירות שביעית מעמי הארץ שמא שביעית הם 'והוא נעשה על ידינו סוחר בהם' עי"ש, ומבואר שהאיסור הוא על המוכר, אלא שאנו מכשילים אותו. אולם בתשובה סבר מהרמב"ח שהאיסור הוא גם על הקונה, ולכן אסר לקנות מגוי פירות שביעית. וכבר נתבאר שהעיקר הוא כמו שכתב בחידושיו, ובפרט שהמאירי מסייע להו.
והנה, לסברא זו שהאיסור הוא רק על המוכר יש עוד טעם להקל בזמנינו בקניית פירות נכרים אף שקונה אותם מישראל, כיון שהישראל סומך על המתירים כדעת הב"י וסיעתו, וא"כ אין בזה איסור ואף לא לפני עיור, וכמו שכתב המבי"ט גופיה בתשובותיו סי' כ"א שהנזהרים ואוכלים פירות שביעית בקדושתן כפי דעתו מותר לקנות ולמכור לאותם שאינם אוכלים אותם בקדושת שביעית ונוהגים כב"י וסיעתו ואין בזה חשש שמוסרים להם דמי שביעית וכן שאינם אוכלים בקדושת שביעית ואין בזה לפני עיור דרק מי שמצווה כמונו ויודע שיש איסור ואפ"ה עובר על האיסור יש לנו איסור להכשילו אבל כשהדבר להם היתר שסומכים על המורים להם היתר בדין תורה לא נדון אותם לדעתינו כעורים שלא לתת לפניהם מכשול בדבר הנראה לנו איסור ואנו נזהרים ממנו והם נראה להם היתר ואינם נזהרים וכו', עי"ש שהביא לזה ראיה. וא"כ כיון שלמוכר אין איסור לדעתו, אין אנו מצווין בלפני עיור, ועל הקונה אין איסור וכנ"ל. ולכן שפיר דמי לקנות פירות נכרים ואין בזה חשש סחורה.
ולענין מעשרות. הנה הב"י והמבי"ט נחלקו עוד האם פטור מעשרות בשביעית הוא משום שהתורה הפקירה את הפירות וממילא גם פירות הגוי פטורים, או שכיון שהאדם הפקיר את הפירות דינם כהפקר שפטור ממעשר וגוי שלא הפקיר חייב. וכתב הב"י שאף אם נאמר שאדם שלא הפקיר את שדהו פירותיו פטורים ממעשר זהו משום שהתורה הפקירה פירותיו אולם גוי שלא הפקירה התורה פירותיו חייב במעשר.
ומהרי"ט בסי' מ"ג הביא בתחלה ראיות שהשביעית היא אפקעתא דמלכא ורחמנא אפקריה, אולם לאחר מכן הביא ראיה מהספרי פרשת ראה שאינו תלוי כלל בהפקר אלא שגזה"כ היא ששביעית פטורה ממעשר והשנה גורמת ולא ההפקר עי"ש. ודבריו צ"ע, דהא להדיא בגמ' שהביא הוא לפני זה מפורש שרחמנא אפקריה ומבואר שמדין הפקר הוא. ועי' בפירוש ר' הלל לספרי שם שלפי דבריו מיירי במעשר עני בשביעית ולא בעצם חיוב המעשרות, וא"כ אין ראיה כלל.
ולאחר מכן הוסיף מהרי"ט להקשות על הב"י שכתב לחלק בין ישראל לגוי וז"ל אם מן הדין יש לקרקע שביד הגוי תורת שביעית מטעם דאין קנין א"כ התם נמי רחמנא אפקריה והיאך יחלק בגוי מטעם שאינו מן ההפקר עי"ש. וגם זה אינו מובן, דדברי הב"י ברורים, דהא קדושת שביעית אינה תלויה בהפקר, ובגוי אף אם יש קדושת שביעית, מ"מ כיון שהתורה לא חייבה אותו להפקיר ולא הפקירה את פירותיו, א"כ הפירות חייבים במעשר אף שהם קדושים, ודוק.
ובאמת שכן מפורש גם ברדב"ז ח"ה סי' ב"א רכ"א שכתב וז"ל דהא טעמא דפירות שנה שביעית פטורים משום דהוו הפקר לכל דאפקעותא דמלכא היא וקי"ל הפקר פטור מן המעשר וכו' אבל גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרים ואין דין שביעית נוהג בהם בין להקל בין להחמיר שהרי אין הדבר הפקר לפוטרו מן המעשר שהרי בדמים קנה הענבים ולא זכה בהם מן ההפקר וכו' הלכך חייבים במעשרות עי"ש [ועי"ש שדעתו שפטורים ממעשר שני ועני גם יחד]. וזה להדיא כדברי הב"י. והנה לעיל הבאנו את דברי הרדב"ז בפירושו לרמב"ם ספ"ד משמיטה דס"ל שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי, וכתבנו בשם הרידב"ז שאין זה סתירה, דס"ל שיש קדושה ואעפ"כ צריך להפריש תרו"מ עי"ש. וא"כ אין מחלוקת זו תלויה במחלוקת האם יש קדושת שביעית בפירות הגויים או לא. וכן מתבאר גם מדברי הרלב"ח, דהא הבאנו דבריו לעיל שכתב שלדעת הרמב"ם פירות נכרים בשביעית יש בהם קדושה, ומאידך הב"י באבק"ר כתב ששלחו לו מירושלים שהמנהג משנים קדמוניות להפריש תרו"מ מפירות הגוי שנתמרחו ע"י ישראל בשביעית. וכתב הברכ"י דחזינן שמזמן מהרלב"ח נהגו להפריש תרו"מ וכדעת מרן עי"ש. הא קמן שאע"פ דס"ל שצריך לשמור קדושת שביעית מ"מ היו מפרישים תרו"מ. וכ"פ בתשובה המיוחסת לר"י קורקוס שהזכרנו לעיל שיש להפריש תרו"מ אע"פ דס"ל שיש קדושה בפירות נכרים.
ולכן אף שהעלנו לעיל שהעיקר כדעת המבי"ט וסיעתו לענין קדושת שביעית, מ"מ לענין מעשר יש להחמיר כדעת הב"י והרדב"ז, וכמו שכתבו מהרמב"ח ועוד אחרונים להחמיר כתרוייהו.
♦
י. סיכום
ונסכם בקצרה את תורף הדברים:דעת הכס"מ בדעת הרמב"ם שאין קנין לגוי בא"י להפקיע מתרו"מ היינו לגבי הקרקע אבל לגבי הפירות יש קנין, ולכן בתרו"מ רק אם יהיה מרוח ישראל חייבים, וכן הפירות בשביעית אינם קדושים בקדושת שביעית, וכ"ד המאירי בכמה דוכתי [ונראה שאמרה גם בדעת הרמב"ם]. אולם יש כמה ראיות מפה"מ שלא כן אלא שאין קנין לגוי כלל והפירות כמו שהם חייבים בתרו"מ, וגם קדושים בקדושת שביעית, וכדעת המבי"ט והרדב"ז, וגם בחיבור פ"ד הכ"ט נראה כן, וכמו שנראה גם מתשובת הרמב"ם סי' קכ"ח.
דעת שא"ר ודאי שכן היא כמו שפירש המבי"ט בדעת הרמב"ם, ומהם הר"ש, הרא"ש, הרמב"ן, הריטב"א והנימוק"י ביבמות קכ"א ע"א, הראב"ד בכתוב שם סוכה ל"ט ע"א ובהשגות על הרמב"ם פ"ד משמיטה הט"ו, רש"י, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, שיטה לא נודע למי, תוס' רי"ד בקידושין מ"א ע"ב, תוס', תוס' ר' אלחנן, תוס' הר"ש ור' יונה בע"ז כ"א כ"א, מיוחס לר"ש שהביא המבי"ט וכו"פ בפרק מ"ז.
וכ"ד גדולי האחרונים, ומהם הרש"ס בכמה דוכתי, הרלב"ח, הר"י קורקוס בד' מקומות, הרדב"ז בביאורו על הרמב"ם פ"ד הכ"ט [ואין סתירה מתשובתו, וגם ביאורו נכתב באחרונה], המבי"ט, החרדים, מהר"א אזולאי, מהרי"ט, וכן נהג הראנ"ח, וכ"פ הר"ב צרור החיים, ר' יונה נבון והרב יהודה הכהן כדעת מהרי"ט בין לקולא בין לחומרא.
רבים מהאחרונים כתבו שנכון להחמיר כחומרי הב"י וכחומרי המבי"ט; כ"ד מהרמב"ח בתוספת יוה"כ וכן בתשובה סי' קכ"ח דעתו כן [ודלא כברכ"י], הראנ"ח [השני], השולחן גבוה, הר"ב שדה הארץ, הר"ב שעות דרבנן ועוד.
הנדוי שעשה הב"י הוא רק על מי שלא רוצה להפריש תרו"מ מפירות נכרים, אבל על שמירת קדושת שביעית לא נעשה חרם מעולם, ודלא כציץ הקודש אלא כדעת הארץ חיים ור' יו"ט ישראל, וכמו שמוכח מכל הפוסקים הנ"ל שכתבו להחמיר בזה. והנדוי גם נעשה רק לצפת ולא לשאר ערי הארץ, וגם נעשה רק לדורו ולא לשאר הדורות.
לענין ביעור בפירות נכרים בשביעית לכתחלה יש להחמיר בזה להפקיר, אולם המקל כדעת המבי"ט שלא להפקיר כלל יש לו על מה לסמוך.
לענין סחורה אין איסור בפירות של נכרים גם אם קונה מישראל שקנה מהנכרי, וכדעת המבי"ט ומהרמב"ח, וכ"ש אם קונה ממי שסומך על הב"י שמתיר לגמרי.
לענין מעשרות [כשגמר המלאכה ביד ישראל] יש לעשר בלי ברכה.
יש להקפיד על אכילת הפירות בקדושת שביעית.
♦ ♦ ♦