נוה יעקב ירושלים
השגות על הלוח שיו"ל על ידי ישיבת אור החיים
הקדמה
שיעור מיל לפי דעת מרן
מקובל בעולם שדעת מרן היא ששיעור מיל הוא י"ח דקות. יסוד הדברים הוא מדבריו באו"ח סימן תנ"ט וביו"ד סי' סט סעי' ו' ורמ"א בסי' רס"א. והנה מקור דבריו הוא דברי התרומת הדשן סימן א' וקכ"ג (כמבואר בב"י סי' תנ"ט) שמעלות השחר עד צאת הכוכבים יש י"ב שעות (כלומר בימים השווים, דהיינו ניסן ותשרי שאז יש י"ב שעות ביום ובלילה, כדאי' בש"ס נדה ס"ה: כמו שפי' שם רש"י), ובי"ב שעות אלו יש מ' פעמים שיעור מיל, ומהזריחה לשקיעה ל"ב מיל, ולפני הזריחה ד' מיל מעלות השחר, ואחרי השקיעה ד' מיל עד צאת הכוכבים. נמצא כל מיל י"ח דקות.ולפי זה יש להתבונן בזמנינו, שהמציאות היא ידועה שבימים השווים יש י"ד שעות וכ"ד דקות מעלות השחר עד צאת הכוכבים (של ד' מיל, היינו 72 דקות), איך לחשב את שיעור המיל. ויש בזה ד' דרכים:
א. לקבל את דעת מרן שהמיל י"ח דקות, ולהתעלם מזה שזה לא מסתדר עם המציאות של ניסן ותשרי. לכן שיעור חימוץ עיסה בערב פסח יהיה י"ח דקות. אבל כל זה בדברים של שיעור מיל קבוע ואינו תלוי ביחס ליום מסוים, אבל לגבי זמני היום, על כרחך צריך להתאים את השעות לאותו היום. ועל כן יש לחשב בניסן ותשרי את היום מעלוה"ש לצאה"כ כמו שהוא אצלנו במציאות, ואם כן יש לחלק את הזמן שמהזריחה לשקיעה לל"ב מיל, ואז יצא כל מיל שיעור כ"ב וחצי דקות בימי ניסן ותשרי[3]. ולשיעור חימוץ עיסה יש לחוש לי"ח דקות כאמור. ושיעור עלות השחר צ' דקות.
ב. לקבל את דעת מרן לחצאים: דשיעור י' פרסאות ביום הוא מעלות השחר עד צאה"כ, כפי פירוש רש"י בפסחים צ"ג וכפי הבנת גדולי הראשונים שמרן נמשך אחריהם. אבל בענין הי"ב שעות לשער כפי המציאות הנראית לעינינו, וכדעת הגר"א שהוא מהזריחה לשקיעה י"ב שעות. ולפי זה שיעור המיל הוא כ"ב וחצי דקות, ושיעור עלות השחר צ' דקות.
ג. כיון שאין לנו הוראה ממרן על שיעור המיל, כיון שהדעה שהוא מסתמך עליה נדחית מהלכה מפאת המציאות כנ"ל, אנו מוכרחים ללכת אחרי הוראות הרמב"ם שהמיל הוא כ"ד דקות (וכמו שידוע, שלפני קבלת מרן נהגה בגלילותינו הוראת הרמב"ם, ובפרט שאין לנו עמוד הוראה שאנחנו יכולים להסתמך עליו בעניני ביה"ש, דהרא"ש במס' תענית כתב כסברת ר"ת, ואילו הרי"ף לא פירש לנו, ורק שיטת הרמב"ם כהגאונים[4]). ושיעור עלות השחר ע"ב דקות.[5]
ד. כיון שדעת מרן היא שהמיל הוא י"ח דקות, קי"ל כותיה אבל לא מטעמיה, אלא מטעם חידוש הגר"א[6] ששיעור י' פרסאות דפסחים למסקנת הגמרא הוא מהזריחה לשקיעה, ומה שמבואר בגמרא שהשיעור הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים זה רק להו"א, אולם למסקנא הגמרא חזרה בה. והגם דמרן ודאי לא ס"ל כן, שהרי הוא נסמך על דברי התרומת הדשן שלא פירש כן את הסוגיא (ולא מצאנו מי שפירש כן את הסוגיא לפני הגר"א) מ"מ צריך לומר שהיחס לדברי מרן השו"ע הוא כרוח הקודש, ולא כמו היחס לשאר ספרי הלכה שפוסקים את הדין מחמת טעם הפסק. ולפי זה, שיעור המיל הוא י"ח דקות כפסק מרן ושיעור עלות השחר ע"ב דקות [7].
ובודאי שהדרך הרביעית היא רחוקה מכל הדרכים בדעת מרן, ובודאי שלא שייך לומר עליה שקבלו עליהם הוראות מרן בכה"ג. אך כפי דרך זו סובר לוח אור החיים לקבוע את שיעור מיל י"ח דקות להקל בזמן ק"ש של ערבית, אפילו לפי סברת הגאונים ואפילו בבין השמשות הראשון, הגם שהוא להדיא היפך דעת מרן (סי' רס"א) מיניה וביה (שהרי מרן סובר כר"ת, ואם כן לדידיה ודאי שאי אפשר לקרוא קריאת שמע י"ג דקות מהשקיעה). ולהכריע שיש להקל כפי דרך זו בדאורייתא, כיון שכך היא קבלת הוראות מרן. והרי אנו נסמכים על דברי מרן בהיפך הגמור מדבריו ונאחזים בשפולי גלימתו באמירת 'קבלנו הוראת מרן'. הרי שהמושג 'קבלת הוראת מרן' מקבל מעמד תמוה לעשות קולי דמר וקולי דמר.[8]
♦
שיעור הנשפים לדעת מרן
כפי המתבאר דעת מרן (תרומת הדשן) שהמציאות בימים השווים היא שיש כי' שעות מהזריחה לשקיעה, וי"ב שעות מעלוה"ש לצאה"כ. ולפי זה סברת מרן היא שעלוה"ש הוא חלק א' מח' מזריחה לשקיעה.א"כ, לפי הדרכים שלמעלה יש לחשב כך: לדרך א' שיעור זמן עלות השחר צ' דקות לפני זריחה. וכן לדרך ב'. לפי דרך ג' וכדעת הרמב"ם יש מבוכה גדולה, ראה הערהז. ולפי דרך ד', וכשי' הגר"א, השיעור הוא ע"ב דקות.[9]
רבים סומכים על שיעור ע"ב דקות, כיון שהמציאות קרובה לדרך זו יותר משאר הדרכים. וכך מבואר ברמב"ם בפירוש המשניות ריש ברכות בשם תורת המדעים. אך אין זה מכח קבלת הוראות מרן, דאדרבה לפי הוראת מרן נוטה יותר שד' מיל הם צ' דקות.
♦
שיעור נשפים בשעות זמניות
כל המבואר לעיל הוא שיעור המיל והנשף בזמנים השווים, אבל בימי תמוז וטבת נסתפקו האחרונים איך צריך לשער את שיעור המיל לענין בין השמשות. במנחת כהן נוטה להכריח שקובעים לפי שיעור זמניות, שכן הסברא נותנת שבקיץ רואים שהזמן מתארך מאוד. ובביאור הלכה סו"ס רס"א מסיק דיש לתפוס לחומרא כשיטה זו לענין הקיץ, אך לא להקל להקטין את השיעור בימים קצרים.אמנם כבר כתבו חכמי המדע מקדם, וכיום נתפרסם הדבר מאוד, שהמודד העיקרי לקביעת בין השמשות הוא זווית כניסת השמש בתוך האופק. שאם הזווית שהשמש נכנסת היא זווית ישרה, הרי שבין השמשות מסתיים מהר, אבל בחורף ובקיץ, שהשמש נוטה מקו המשוה, לוקח הרבה זמן לשמש להיכנס מחמת האלכסון של השמש, ולכן זמן בין השמשות מתארך יותר. אלא שבחורף זמן המעבר של בין השמשות קצר יותר מהקיץ, אבל לא כמו ניסן ותשרי, שהוא הנשף הקצר ביותר.
ויסוד הדברים כבר מתבאר מדברי ספר הנשפים, שהוא הספר שמתבסס עליו הרמב"ם (וכלשונו "כמו שנתבאר בתורת המדעים") בקביעת זמן עלות השחר (כמו שברר בס' הזמנים בהלכה). ובוודאי שכן דעת הרמב"םח. וכן בוודאי דעת הגר"א, שכתב בסי' רס"א שקביעת זמן עלוה"ש הוא לפי המעלות.
והרי לפי המבואר, הדרך הישרה לקבל את שיעור ע"ב דקות זה רק כפי דעת הרמב"ם בשם חכמי המדע, והגר"א. והרי הרמב"ם והגר"א פירשו דבריהם (ומש"כ הביאוה"ל בסו"ס רס"א בדעת הגר"א לשער בזמניות, זה לפי מה שסברו בזמן הח"ח, שהדרך לברר את מקום השמש הוא לפי הזמניות).[10]
כל זה בדעת הרמב"ם והגר"א שפירשו דבריהם, אבל גם בדעת כל שאר הפוסקים הרי אין ספק שיודו בזה גם כן, שהרי עיקר שיעור עלות השחר נתפרש בכל מקום בחז"ל ובראשונים ובשו"ע שהקביעה היא על ידי צפייה אם האיר פני המזרח. והרי כיון שנודע שהשיעור של האור שבוקע בעלות השחר נוצר מחמת קירבת השמש לאופק, אין מנוס מלקבוע את עלות השחר לפי הקירבה של השמש לאופק שלנו. אם כן, גם הראשונים והאחרונים שלא פירשו דבריהם ודאי זו כוונתם, אלא שלא הכירו צורת מדידה זו, ולכן קבעו את השיעור לפי הראייה.
וכן הוסכם על ידי רוב ככל חכמי הזמנים בזמנינו לקבוע כל שיעורי זמני המעבר רק לפי שיעור המעלות ולא לפי חישוב שעות זמניות. הגם שזה נגד הוראת המ"ב לשער לחומרא בחורף שעות שוות ובקיץ שעות זמניות. אך בלוח אור החיים מתעלם מכל זה, ובחר לו דרך חדשה נגד כולם, לשער בזמניות בין לקולא בין לחומרא, אפילו בחורף. ולפי דבריו, עלות השחר בחורף מתקצר קרוב לשעה לפני הזריחה. והנה לענין הקיץ אין בזה חורבא כל כך לעשות כהוראת האחרונים, כי גם המעלות וגם הזמניות גדולות, אף שהחישוב בזמניות אינו מתקרב לדיוק ואי אפשר לסמוך על זמן הזמניות בקיץ על הדקה. אבל לענין החורף יש כאן מכשול ושיבוש גדול.
♦
פלוגתא דר"ת והגאונים
והנה נודע בשערים מחלוקת ר"ת והגאונים בזמן בין השמשות, האם בין השמשות מתחיל מיד בשקיעה או שהוא מתחיל ג' מיל ורביע אחרי השקיעה. וידוע שרוב ככל חכמי אירופה (ספרד צרפת ואשכנז) מזמן ר"ת עד לפני השואה כתבו בבירור דקי"ל כשיטת ר"ת, והעידו שכן היה המנהג. ומטעם זה עמדו כמה מחכמי ישראל לפני כ-300 שנה לערער על המנהג שנהגו בא"י ובכל עדות המזרח לעשות את צאת הכוכבים כחצי שעה מהשקיעה.אמנם בספר מנחת כהן כתב שהעיקר הוא דאף לפירוש ר"ת קובעים את זמן צאת הכוכבים לפי צאת ג' כוכבים, ומשערים ממנו למפרע ד' מיל. ואם יש פחות משיעור ד' מיל מהשקיעה, יש להקטין את שיעור בין השמשות באופן יחסי (ונסתפק בקביעת החישוב המדויק). ובמקומו של המנחת כהן זמן צאת הכוכבים היה כ-48 דק' מהשקיעה. ולפי זה כתב המנחת כהן דמה שכתב ר"ת שהשיעור הוא ד' מיל היינו בארץ ישראל, שכן היא המציאות שזמן הכוכבים הבינונים הוא ד' מיל מהשקיעה. וכדברי המנחת כהן ביאר המשנה ברורה בסי' רצ"ג בדעת השולחן ערוך (ביאוה"ל שם).
אמנם דברי המנחת כהן הוכחשו מהמציאות בזמנינו, כשאנו רואים שהזמן של צאת הכוכבים יותר מוקדם מזמן צאת הכוכבים באירופה, וכמו שתמה עליו כבר בשו"ת מהרש"ג ח"א סי' ס"ו. אך על כל פנים, לפי דעתו של המנחת כהן נמצא שגם בא"י אנו יוצאים גם את שיטת רבנו תם.
ודעת מרן היביע אומר היתה שדעת המנחת כהן היא דעת יחיד בגדולי אירופה, ובאמת דעת שאר הגדולים היתה כפי פשיטות שיטת רבנו תם, וכפי המוכח בחשבון הסוגיא לדעת ר"ת שצריך להמתין ד' מיל מהשקיעה ממש, אפילו אם אנו רואים שיצאו ג' כוכבים. וכן נראה שהחזיק בעוז הדברי יציב בתשובותיו או"ח סי' קי"ב ואילך.[11]
אמנם לאחר בירור לשונות האחרונים והראשונים בנושא זה העלו רוב ככל מחברי זמנינו (הזמנים בהלכה, בירור הלכה יו"ד סי' רס"ב, הזמנים בהבנה, תורת הקדמונים א' מז, ובשו"ת חתם סופר או"ח סימן פ' הוצאת המאור בהערות המו"ל ועוד ועוד) שהמוחש לא יוכחש, שרוב ככל גדולי אירופה מבואר ומפורש בדבריהם כשיטת המנחת כהן, והם סברו שזמן צאת הכוכבים שלהם, שהוא כחצי שעה עד שעה מהשקיעה, הוא הוא זמן רבנו תם (והם הם אותם גדולי אחרונים שמסתמך עליהם היביע אומר שיש לחוש לשיטת ר"ת). ויש מאחרוני זמנינו שפירשו ששקיעה ראשונה לרבנו תם מוקדמת לפני שקיעה שלנו, כך שצאת הכוכבים מקביל לצאת הכוכבים של המנחת כהן. והכל הולך לאותו מקום, שצאת הכוכבים שסברו הראשונים אינו ע"ב דק' מהשקיעה שלנו בא"י[12].
והאחרונים הרבו להוכיח גם מדברי הראשונים שהם וודאי לא סברו כשיטת ר"ת כפשוטו. שהרי בדבריהם מפורש להדיא שזמן צאת הכוכבים הוא זמן שיש דמדומים ברקיע, וצאת הכוכבים לדעת הראשונים הוא זמן שהירח מתחיל להאיר בחוזק, שהוא כבר כחצי שעה מהשקיעה. (ועני אוכל פתו אחרי ג' רבעי מיל לאור הדמדומים שבחוץ, כדאי' בברכות ב:)
אמנם בביאור הסוגיא אין מנוס מלפרש את ר"ת כפשוטו, שהזמן הוא ד' מיל מהשקיעה. שהרי אנו בארץ ישראל ורואים שאי אפשר לפרש שזמן צאת הכוכבים של ד' מיל הוא כחצי שעה מהשקיעה.
ולפי זה יש בידינו ג' אפשרויות:
א. לחדש שיטה חדשה שלא היתה נהוגה אף פעם בחו"ל, ולקיים בזה את פירוש רבינו תם בסוגיא (ולפי זה, בחלק גדול מאוד מאירופה אין כלל לילה בקיץ, היפך מנהג כל הראשנים והאחרונים שחיו שם[13]).
ב. לקיים את שיטת רבנו תם, כפי שהורו לנו האחרונים לשער בכוכבים נראים (מנחת כהן).
ג. לעזוב לגמרי את מנהג כל ישראל להמתין לכוכבים נראים, ולשער לפי ג' רבעי מיל מהשקיעה.
ובודאי הדרך המחוורת היא לעשות 'צאי לך בעקבי הצאן' ולהישאר במנהג כל ישראל לשער את הכוכבים לפי ראיית העין, ולהמתין כ-25 דק' עד חצי שעה מהשקיעה, בזמן שרואים כוכבים, ורק אז להחשיב לילה ודאי.
אלא שלפי מה שמוכרח בארץ ישראל, אין קיום כלל לשיטת ר"ת כפשוטו, ואם כן בהכרח שהעיקר כשיטת הגאונים. ואם כן מה הענין לחוש לצאת הכוכבים שהיה נהוג כל הדורות, הרי כבר מבואר בחז"ל שהזמן הוא ג' רבעי מיל מהשקיעה.
אמנם ייתכנו כמה וכמה סיבות לאחר את הזמן מהשיעור של ג' רבעי מיל (מחלוקות בשיעור מיל, פלוגתא בראשונים אם ביה"ש דר' יוסי סמוך לג' רבעי מיל, חומרת השו"ע להמתין לכוכבים קטנים ועוד). ואם כן, הרי בודאי שלא נוכל לעשות חדשות נגד מנהג כל ישראל, ובפרט שבדברי הרמב"ם והשו"ע ברוב המקומות הוזכר צאת הכוכבים לפי הראיה ולא לפי חישוב זמן הדקות.
וכך היא אכן ההוראה הנפוצה בכל ישראל, הן לענין ברית מילה בתינוק שנולד בבין השמשות והן לשאר עניני צאת הכוכבים (והעיד הכה"ח בסי' רס"א שכן המנהג בכל ישראל להמתין כב' וג' מילין כדי להוציא שבת). ובירושלים כך היה המנהג מקדם, עד שעלו תלמידי הגר"א ועמם השפעת שיטת הגר"א לשער על פי ג' רבעי מיל. ולפני כ-200 שנה בירושלים היה מי שרצה לנהוג כן לגבי ברית מילה לתינוק שנולד בליל שבת לפי זמן הגר"א, ומחו בו נמרצות מחמת מנהג הספרדים בירושלים לשער כחצי שעה מהשקיעה, והחשיבו אותו כמחלל שבת (ס' בהר יראה סי' כ"ח).
למעשה החומרא כשיטת ר"ת הולידה ב' קולות: א' נתינת מקום לשיטה זו לגבי ספיקות. ב' להפקיע את השיטה שהיתה מקובלת בישראל לשער כחצי שעה מהשקיעה (אך אין לכחד שכך היתה דעתו של מרן היבי"א[14]).
♦
שיטת לוח מעשה ניסים
והנה מכח 'שיטת ר"ת' שהיתה נהוגה באשכנז (כלומר כחצי שעה עד שעה מהשקיעה), נולד חישוב שעות היום על אותה דרך, וכפי המבואר בס' מנחת כהן. שהרי לשי' המגן אברהם (שהיא שי' התרומת הדשן) יש לחשב את הזמנים מעלוה"ש עד צאת הכוכבים, וכיון שבחו"ל סברו שצאת הכוכבים של ד' מיל הוא כחצי שעה מהשקיעה עד שעה, הרי שהיו צריכים לחשב את השעות הזמניות מעלוה"ש שלהם עד צאת הכוכבים הנראה. ונוצר חישוב פלאי: שמשערים מעלות השחר של צ' דקות לפני הנה"ח - עד צאת הכוכבים של כחצי שעה מהשקיעה. (כך שחצות היום קודם לחצי היום בחצי שעה, וזמן מנחה גדולה הוא בחצות שלנו).אך למרות הזרות שיש בחישוב זה, נתקבל החישוב בישראל מפני היסוד שבנה המנחת כהן ששיעור ד' מיל דאירופה הוא מתקצר לחצי שעה. ושיטה זו היתה נהוגה מאוד באירופה כעדות האחרונים (ראה ספר בירור הלכה ד' עמ' ע"ח[15]), ונשתרבב מנהג זה לבני בבל, וכך הוא בלוח מעשה ניסים, המיוסד על מנהג בבל כפי הוראת מרן הבן איש חי[16]. כשהגיע הגרימ"ט לעשות לוח בא"י, עשה בתחילה כפי חישוב זה ולא רצה לשנות את המנהג שנהגו באירופה, אך בשנת תרפ"ה עשה מעשה ושינה את החישוב של זמן ק"ש לשער מעלוה"ש של צ' דקות עד צאת הכוכבים של צ' דקות (עי' זמנים בהלכה פי"ג הע' 13 וקצות השלחן ח"ד הנד"מ). [והנה יש קצת סייעתא לחשבון זה של לוח מעשה ניסים מדברי הב"י בסי' רס"ג, שאפשר להתפלל בפלג המנחה דצאת הכוכבים לפני השקיעה. הגם שלדעת ר"ת פלג המנחה הוא ג' דקות מהשקיעה. ובמנח"כ יש בזה אריכות ואכמ"ל].
♦
דעת מרן והרמ"א
בדעת מרן, שהיה בא"י, יש שרצו להוכיח דס"ל כפי ר"ת כפשוטו, אך ממה שבכמה מקומות בשו"ע כתב את זמן צאת הכוכבים לפי כוכבים ולא לפי שיעור זמן ד' מיל, משמע שהעיקר הוא הכוכבים ולא חישוב שיעור המיל, וכמו שביאר בדבריו הביאור הלכה בסי' רצ"ג. וכן מוכח בדברי חכמי דורו של מרן שהיו בא"י וגלילותיה שכן הייתה ההוראה ברורה דלא כר"ת כפשוטו (עי' ערך לחם סי' רס"א[17]). וכן היא בהכרח דעת הרמ"א, שמסתימת לשונו בסי' רס"א משמע שהוא סובר כר"ת, ואילו בסי' תקס"ב פסק שזמן לילה הוא בזמן שירח מאיר בחוזק, והלא זמן זה הוא כחצי שעה מהשקיעה בא"י[18]. הפרי חדש בספרו מים חיים שתפס כשי' ר"ת, המעיין בדבריו יראה שאין כוונתו לר"ת כפשוטו, וס"ל שאם יצאו כוכבים לפני זמן ד' מיל אין לסמוך על השעון, אפילו אם זה שרואה את הכוכבים אינו בקיא בראיית כוכבים, יש לסמוך על ראיית הכוכבים של אינו בקיא יותר מד' מיל. והאריך לדון שם איך לחשב את זמן ר"ת לפי סברת המנחת כהן. ונראה מוכח מדבריו שכתב קונטרס זה בצעירותו לפני שהגיע לא"י.♦
חישוב לפי ראיה או לפי חשבון
והנה כפי שנתבאר, המקובל בישראל מעולם היה לחשב את זמני המעבר לפי ראיית העין ולא לפי חישוב השעות העולה מהסוגיא. ואדרבה, על ידי ראיית העין קבעו את שיעור צאת הכוכבים לפני הזמן שסברו שעולה בחשבון הסוגיא. וכן מבואר להדיא ברמב"ם ושו"ע בכל מקום, שקבעו את זמן עלות השחר וצאת הכוכבים לפי ראות העין, ולא מסרו את השיעור של הזמן המבואר בגמרא להשתמש בזה הלכה למעשה (רמב"ם שבת פ"ה, וקידוש החודש פ"ב, שו"ע סי' נ"ח, פ"ט, רל"ה, רצ"ג, תקסב, יו"ד רס"ב, ועוד[19]). ובסי' רצ"ג ובסי' רל"ה כתב מרן דבעינן כוכבים קטנים, וביום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו.הרי שלא נמסר לנו ברמב"ם ושו"ע ולא במנהג ישראל להלכה למעשה לשער את בין השמשות בשיעורי דקות בצמצום. וכן בעלות השחר בסי' פ"ט לשון השו"ע משיעלה השחר ויאיר המזרח, ולא מוזכר שיעורי דקות לא בשו"ע ולא ברמב"ם. ורק בפירוש המשניות ריש ברכות, שהוא ספר שהוא דרך פירוש, כתב את שיעור ע"ב דקות, אבל ההוראה לא נמסרה בדקות כלל.
וכפי שמתבאר, הסיבה לכל זה פשוטה, ששיעורי חז"ל נאמרו בימים מסויימים ובמקומות מסויימים, ואי אפשר למסור בזה הלכה לכל אדם, ורק לאנשים שבקיאים באסטרונומיה הדק היטב היטב הדק. וכיום הדברים ידועים ומפורסמים מאוד לעוסקים בסוגיא שאין שום אפשרות לדעת את הזמן המדויק של צאת הכוכבים ועלוה"ש על ידי חשבון פשוט של חלוקת השעות לפי אורך היום וקיצורו (עד כדי כך שהדעה החשבונית הפוכה לגמרי למציאות, שלפי החשבון בחורף הנשף קצר יותר מניסן ותשרי, ולפי המציאות, בחורף הנשף יותר ארוך מניסן ותשרי מעט, וכמו שנתבאר לעיל בארוכה).
ועל כן גם אם בעל כרחינו אנחנו צריכים מטעמי נוחות לעשות לוח קבוע לימות השנה ולא למסור את ההלכה כצורתה המקורית (כלומר על ידי צפייה בכוכבים), מכל מקום צריך שהלוח יהיה מקביל לראייה, דהיינו לשער מתי יראו כוכבים כל יום לפי האסטרונומיה של אותו יום.
וכמובן שזה מחייב ידיעה רחבה היכן השמש מהלכת אחרי השקיעה, באיזה זווית ובאיזה אופן. והגם שבימי קדם לא היה דרך לברר זאת, ואם כן לכאורה חז"ל מסרו את דבריהם באופן פשוט, ואולי נאמר שאפשר לסמוך על שיעורי חכמים כך הם (כמו שיסד השער הציון סי' שע"ב י"ח לגבי 'כל שבהיקפו ג' יש ברחבו טפח'). אך זה אינו, כיון שמעולם לא מסרו חז"ל את דבריהם להכריע לפי השעון, שהרי תמיד סימן הראייה הוא היה הסימן הקובע בכל ישראל. ואם כן קביעת הלוח המדויק מוכרחת להיעזר באפשרויות שעומדים לפנינו כדי להעמיד את הצפייה באופק, כפי שהיתה נהוגה כל הדורות.[20]
ובירור מיקום השמש ומהלכה נקרא כיום שיטת המעלות[21]. אמנם, עד הדור האחרון לא נתפשט כל כך השימוש בשיטה זו (וההוראה היתה כהוראת הביאוה"ל סו"ס רס"א לחשב שעות זמניות לחומרא בקיץ ושוות בחורף), אך בדור האחרון נתפשטה מאוד שיטה זו והיא קיבלה הסכמה רחבה של רוב ככל חכמי ישראל בלוחותיו של הגר"י מנת והבאים בעקבותיו (עתים לבינה וכיו"ב). אך לוח אור החיים נשאר עד היום עם שיטת הזמניות,[22] ואף הגדיל לעשות לחשב את השעות הזמניות גם לקולא, היפך הוראת הביאור הלכה מחד, והיפך המציאות של שיטת המעלות מאידך.
הערות על סדר זמני הלוח
א. פלג המנחה. כפי המבואר בש"ס הוא בשעה י"א חסר רביע, ולפי חשבון שעות היום לדעת הגר"א מחלקים מהזריחה לשקיעה י"ב שעות, ולפי התה"ד מחלקים מעלוה"ש לצאה"כ דר"ת (כלומר ד' מיל אחר שקיעה), כדאי' בתה"ד סימן א'. דעת מרן כדעת התה"ד, כדאי' בסי' תנ"ט. ולפי זה, לסברת המנחת כהן שמודדים מצאה"כ הנראה, נמצא ששיעור הפלג שעה ורבע זמניות של מעלות עד צאה"כ הנראה, וזה מוכחש מהמציאות כנ"ל, כיון דדעת ר"ת לא יתכן לחשב מצאה"כ הנראה, נמצא שיש ב' אפשרויות: או לשער כגר"א מהזריחה לשקיעה או מעלוה"ש לצאה"כ דר"ת של ע"ב דקות (ויצא הפלג כמה דקות לפני השקיעה).ובלוח אור החיים מחשב את שיעור השעות זמניות כדעת הגר"א, ומחשב שעה ורבע למפרע מזמן צאת הכוכבים דידיה (היינו י"ג דקות מהשקיעה), ואתיא דלא כמאן. כיון שאע"פ שלמרן משערים מהלילה, אבל השיעור הוא שעה י"א חסר רביע, ואם קבלנו את דעת הגר"א שהשעות הזמניות הן מהזריחה לשקיעה הרי ששעה י"א חסר רביע היא מהשקיעה. ואין שום דין לשער שעה ורבע לפני הלילה, אלא שעה י"א חסר רביע מתחילת היום.[23]
ואע"פ שדעת מרן שמחשבים מהלילה, הרי יסודו הוא שסובר כר"ת ששעות היום הן מעלוה"ש עד צאה"כ, והי"ב שעות מסתיימות בצאה"כ, אבל לפי דעת הגאונים לא יתכן שהי"ב שעות מסתיימות בצאה"כ ומתחילות בזריחה. ואפילו אם נימא כדעת מרן הגרב"ץ אבא שאול זצ"ל שצאה"כ של י"ג דקות חשוב כשקיעה לרבי יוסי, ומחשבים מהזריחה עד י"ג דקות, וחצות 7 דקות אחרי חצות שלנו, אבל זה לא השיעור הזה של לוח אור החיים.
בענין פלג המנחה הנ"ל, דעת מרן הגר"ע יוסף בהליכות עולם (ויקהל עמ' רמ"ט) שמשערים כהגר"א בלבד. שהרי הביא את דברי האחרונים בסי' רל"ג שהלכה כהלבוש, ושם הנידון לגבי פלג המנחה. ולפ"ז תמוה הדבר מאוד, למה בלוח הנ"ל קבע את זמן פלג דלא כמאן. (אמנם בס' חסד לאברהם סמפולינסקי כתב סברא אחרת לאחר את הפלג בקיץ. אך דעתו של הר' סמפולינסקי לא נתקבלה בביהמ"ד, אך מכל מקום נכון יותר לאחר בירושלים את זמן הפלג מלוח עתים לבינה כ-4 דקות[24]).
ב. זמן עלות השחר מחושב לפי חלק עשירי מהיום מהזריחה עד השקיעה. כפי המבואר, הוא דלא כמאן: כיון שלדעת מרן השיעור הוא חלק שמינית מהיום (דהיינו צ' דקות בתשרי וניסן דילן), ולפי הגר"א השיעור הוא עשירית מהיום (ע"ב דק'), אבל השיעור על כרחך הוא בשיעור האופק שהוא תלוי במעלות ולא בזמניות, וכן הוא מוכח בחוש[25]. וכיון שמרן השו"ע קבע את השיעור בהאיר המזרח ולא בשיעור דקות, אי אפשר לקבוע הלכה למעשה נגד המציאות. אם היה הלוח קובע את שיעור עלות השחר בשיעור ע"ב דקות לפי מעלות, היה נוח לנו, כיון שלפי דרכים ג' וד' (הנ"ל במבוא) כן עיקר, וכן הוא נראה לכאורה במוחש בקירוב. אבל בעל הלוח עשה דלא כמאן[26].
ג. לגבי צאת הכוכבים שהוא נידון דאורייתא של קריאת שמע, משער הלוח בי"ג דקות ומחצה זמניות. וגם זה אתיא דלא כמרן מכמה סיבות: ראשית, לפי דרך ראשונה ושניה לעיל לדעת מרן יש לשער בזמניות של א' מל"ב ביום, והוא קרוב לי"ח דקות. וכן לדרך ג' זה י"ח דקות. ורק לפי הגר"א יש לקבל זאת, ואיך אפשר לפסוק בק"ש דאו' כפי דעת מיעוט.
ותו, דלדעת מרן סיום הי"ב שעות הוא בצאה"כ דר"ת (שהרי אי אפשר לחשב י"ב שעות בזמן שהוא לילה גמור, כי מבואר בש"ס שאפשר להתפלל מנחה עד סוף שעה י"ב, ולגאונים זה לילה גמור, על כרחך שדעת מרן כתה"ד מיוסד על ר"ת), ואי שיעור מיל י"ג וחצי יסודו בדעת מרן הוי ארכביה אתרי ריכשי לשער י"ג דקות מהשקיעה מחמת דעת מרן שהוא בסוף ע"ב דקות[27].
אמנם אפילו אם נקבל את שיטת הגר"א לקולא בדאו', מכל מקום לא נוכל לשער לקולא כחישוב הזמניות, אחרי שנודע שלחישוב זה אין שום אחיזה במציאות. והרמב"ם ושו"ע קבעו את שיעור צאת הכוכבים לפי כוכבים ולא לפי חישוב ג' רבעי מיל. ועוד, שהרי מרן הצריך כוכבים קטנים לענין קריאת שמע, והרי בי"ג דקות אין כוכבים קטנים, ובודאי שאי אפשר לסמוך על זמן זה לכוכבים קטנים כשאין אפילו כוכבים בינונים.
וכפי שנתבאר יש כמה וכמה סיבות נגד הלוח: א) הוראת השו"ע לשער בכוכבים. ב) שיטות בשיעור מיל. ג) מחלוקת אחרונים אם יש לשער בזמניות בשיעור נשפים. ד) המוחש הידוע לשער במעלות. ה) שיטת רבנו תם מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. ו) דעת תוספות לחד תירוצא ששיעורא דרבי יוסי מופלג משיעור דרבי יהודה (ראה הערה 18). ז) שיעור כוכבים קטנים, שהוא מאוחר לג' רבעי המיל, ופסק השו"ע להצריך כוכבים קטנים.
ובעלמא קי"ל ספק דאו' לחומרא, וכאן יש כמה וכמה סיבות קרובות לודאי להחמיר, והלוח מורה להקל לקרוא קריאת שמע דאו' בזמן שהוא יום גמור לרוב השיטות והסברות.[28] והרי מרן היביע אומר זצ"ל היה נוהג לצרף את שיטת רבנו תם לס"ס לקולא, ואיך לא נחשוש לכל כך הרבה סברות לחומרא אפילו יהיבנא שהן רק ספק.[29] ובפרט דדעת מרן השו"ע כר"ת לשער לכל הפחות בכוכבים נראים, ואין לו כדי סמיכה לנטות ממרן ולמעלה ממאה פוסקים שסוברים כמותו להקדים את הכוכבים לפני כוכבים נראים. (שהרי כל הפוסקים כרבנו תם, או שסוברים ע"ב דקות או כוכבים נראים ולא פחות, ונהי שהמנהג מהני לא לחשוש לע"ב דקות, אבל לא מהני להקדים מכוכבים נראים).
ד. לענין זמן ר"ת. חישב ע"ב דקות מהשקיעה. יש להשיג שאם באים לצאת את דעת מרן יש לחשב חלק ח' מהיום ולא חלק י', ואם מחשבים ע"ב דקות, על כרחך כדרך שכתבנו ששיעור מיל בשוות י"ח דקות ובזמניות כ"ב ומחצה, ואם כן על כרחך השיעור הוא לא בזמניות (לפי המתבאר למעלה שיש כמה אופנים איך ליישב את הי"ח דק' למיל של מרן עם שיטתו בחלוקת היום עי' לעיל). אך באמת אין להרעיש כלל על חישוב ר"ת, כיון דבלא"ה אי אפשר להעמיד דבר ברור בשי' ר"ת כפשוטו, עי' הערה[30].
ה. לגבי התעטפות בטו"ת 6 דק' זמניות אחרי עלוה"ש. השיעור נמסר בזמן שיכיר את חבירו, ולא בזמנים של נשפים, ולכן ברור שבכה"ג צריך להחליט על זמן אחיד ביחס למעלות, כלומר שמעלה מסוימת היא זמן שיכיר את חבירו, ואין שום נפק"מ בזמניות. (ובאמת בהקדמת הלוח כתוב שלכתחילה יש לאחר את הזמן יותר, וחבל שזה לא מודגש בתוך הלוח). ובלא"ה תמוה מאוד השיעור הזה של 6 דקות, שמסתמך בזה על פמ"ג ולא על בדיקות שנערכו בא"י, כי שיעור "בכדי שיכיר" לא נמסר לנו כלל מחז"ל, וצריך לברר כל אופק במציאות שלו. ובפרט שדברי הפמ"ג שם באו כהצעה להסבר לדברי המנחת כהן בדעת הרמב"ם, ובמנחת כהן לפנינו מבואר להיפך מפירושו. וכן בדברי כל שאר מפרשי הרמב"ם אין אחד שפירש כהצעתו של הפמ"ג[31]. ואיך נסתמך על פירוש שאינו עיקר ולהכחיש איתו את המציאות.
♦
משא ומתן עם מחבר הלוח
נשאנו ונתנו עם הרב המחבר הלוח (להלן הרה"מ[32]) - הרה"ג שלמה בניזרי שליט"א, כדלהלן:א. פלג המנחה דלא כמאן.
תשובת הרה"מ: מרן זצ"ל עמד על זה לכתוב כמו שבלוח, למרות ההשגות (הנ"ל) שהשיג על הלוח הרב דוד סופר.
א"ה: ולפי זה יוצא שאע"פ שהליכות עולם פסק כשיטת הגר"א לגמרי, בהוראה למעשה רצה לחוש לעוד י"ג דקות, כמשמע קצת בלשונו בהליכות עולם שהרוצה לסמוך יכול, ומשמע שראוי לא לסמוך[33]. אך הוא פלא, וכנ"ל שאין לזמן זה על מה שיסמוך.
ב. שיעור מיל כשמשערים בזמניות לא יתכן י"ח דקות אפילו בימים שווים, מחמת דעת התה"ד כמו שיבואר בפנים (וכיון שרק להגר"א זמניות מיל ח"י דקות נגד דעת מרן, א"א לסמוך על זה בק"ש דלילה).
תשובת הרה"מ: י"ח דקות הוא שיעור מקובל מהרבה מאוד ראשונים ואחרונים עכ"ד.
א"ה: ביארנו בפנים הדק היטב שאין כן דעת מרן והראשונים, שהם שיערו מיל א' מל"ב מזריחה לשקיעה. ואם משערים זמניות צריך לשער א' מל"ב ביום. וביארנו בזה ד' דרכים עי"ש. והדרך לשער במיל של י"ח דקות היא דעת יחיד של הגר"א ב'תורה שבעל פה', כפירוש על דברי הרמב"ם, נגד הראשונים והאחרונים, ונגד דברי הרמב"ם המפורשים במקומות אחרים (ובודאי שאי אפשר לסמוך על הגר"א נגד סברתו לשער לפי האופקים, ומי שיעשה כהגר"א לגמרי כדין עושה, אבל לא לעשות כהגר"א ולהתעלם משינוי באופקים. ובודאי אין לזה קשר לדעת מרן, כמו שנתבאר בארוכה לעיל).
ג. שיעור זמניות בשיעור צאת הכוכבים ועלות השחר- הוא נגד המציאות, ומרן והפוסקים הזכירו האיר המזרח וצאת הכוכבים, ולא שיערו בשעות, ואי אפשר לחשב בשעות זמניות ולהתעלם מהמציאות שהשתנות הנשפים לא קשורה לזמניות.
תשובת הרה"מ: לא שמענו בקדמונים כזה דבר לשער במעלות, זו שיטה חדשה (ובקדמונים רק היש"ר מקנדיא סבר כן[34]). מהיכ"ת לפסוק כך, חז"ל מסרו לנו שיעור במיל ואנחנו לא צריכים לטפס על העצים לחפש כוכבים עכ"ד.
א"ה: ובכן כפי שפתחנו, הפוסקים לא מסרו לנו שיעור לפי חישוב השעונים. ובודאי לא יכלו למסור כזאת הלכה שתלויה בהרבה חשבונות ולכן תלו הכל רק בראיה, וככל התורה שאמרו 'הכל לפי דעתו של רואה'. שיטת המעלות מקבילה לראיה, אבל הרב אומר שכך היתה ההוראה הפשוטה לשער בזמניות כל הדורות לפני שידעו את שיטת המעלות.
אמנם כפי המתבאר אינו מדויק כלל.[35] דהנה עי' ביאור הלכה בסימן רס"א ד"ה שהוא בשם הפמ"ג שכתב ששיעור המילין בשעות שוות ולא בזמניות ולמנחת כהן (מאמר ב' פ"ג) השיעור הוא בזמניות, וכן דעת הגר"א (ובמנחת כהן כתב שמכל רבותינו משמע שהשיעור הוא בשוות). הרי לפניך שההוראה לא היתה ברורה בזה. (אלא דכוונת הרה"מ שהפוסקים תפסו את שיעור הזמניות בזמן ק"ש וכיו"ב, אבל באמת הדברים לא תלויים זה בזה, כיון ששיעור המעלות לדידן כהגאונים אינו חלק משעות היום אלא משעות הלילה. ואדרבה מן הדין היה צריך להיות היפך המציאות ולשער שעות קצרות בקיץ וארוכות בחורף).
אמנם כד דייקת תשכח שגם המנחת כהן כוונתו על שיעור המעלות ולא על הזמניות, אלא שהשיטה לא היתה ידועה בזמנו (וכמו שיתבאר בהערה), וכל שכן הגר"א שלא כתב זמניות אלא רק שהוכיח הביאוה"ל שהוא סובר זמניות מזה שהוא תלה כל מקום לפי אופקו ולא על פי שיעור קבוע. (והרגיש בזה בספר הלכה ברורה בקו' כי בא השמש).
ואם כן, השתא דידעינן שהמעלות היא השיטה הנכונה מבחינת כמות החושך בעולם לידע זמן יציאת הכוכבים, ע"כ כונת המנחת כהן והגר"א על המעלות. (ואם מסתמכים על פירוש המשניות, הרי בדברי הרמב"ם בלשון ערבי מוכח להדיא שחישוב שעות הנשף אינו זמניות, כמו שנתבאר לעיל בהערה 6) ובאמת הגר"א הזכיר להדיא את שיעור המעלות בדבריו בסי' רס"א. וכן הוא פשוט מכל הראיות שהביא המנחת כהן (אלא שהמנחת כהן סבר שחישוב הזמניות נותן מענה לכל טענותיו, וכיום מתברר שהמעלות הוא הנכון לפי דבריו ראה הערה[36]).
נמצינו למדין שמפשט דברי הפוסקים נראה שצריך לשער בשוות, ורק בגלל הסברא של האסטרונומיה נקטו כמה פוסקים לשער בזמניות. ואם כן, האידנא שהכל יודעים שהשיטה האמיתית היא שיטת המעלות, אין שום טעם לשעות הזמניות ואין שום מקור לזמניות. ואם עוזבים את האסטרונומיה יש לשער בשעות שוות, וכדעת הפמ"ג.
עוד אמר הרה"מ שכל הפוסקים כתבו שהשעות הן בזמניות ולא כתבו חילוק בזה.
א"ה כבר כתבנו למעלה שאדרבה ההיפך נכון, אבל מצד מה שהוא אומר שהפוסקים שהזכירו שכל השעות הן זמניות, כגון הרמב"ם בפרק א' משנה ה' ושאר הפוסקים שכתבו שכל שיעורי השעות של חז"ל הם זמניות, ומדסתמו נראה לו להוכיח שגם לגבי שעות הנשפים. ראשית, כנ"ל האחרונים שדנו בזה סברו שאין ראיה מזה.
אבל באמת כל הראיה יכולה להיאמר רק למי שמשער את הע"ב דקות כחלק משעות של הי"ב שעות של היום, כסברת התרומת הדשן. ולכן משמע באמת כדברי הרב שכל השעות זמניות[37]
אבל לדידן, דכבר פסקו לנו גדולי ההוראה שהעיקר להלכה כדעת הלבוש והגר"א וסיעתם שי"ב שעות משתערות רק עד השקיעה והזריחה[38], ולפי זה ע"ב דקות שייכות ללילה והיה צריך לעשותן זמניות של הלילה, כמו ד' שעות של סוף זמן קריאת שמע דלילה לדעת רבי אליעזר, ולומר בלילה קצר נשף קצר ובלילה ארוך נשף ארוך. וזה ודאי לא אמיתי, כידוע לכל, שאדרבה בימות הקיץ הנשף ארוך[39]
ד. לגבי זמן טלית ותפילין ששיער 6 דק' מעלוה"ש נגד החוש ודלא כפוסקים ונסתמך על סברת הפמ"ג שנאמרה דרך משא ומתן.
הרה"מ: גם אני לא רציתי לשער השיעור של 6 דקות אחרי עלות השחר אבל עשיתי כדברי מרן זצ"ל, וצ"ע כמבואר לעיל.[40]
העולה מן האמור
א. לוח אור החיים אינו מאפיין כלל את דעת השו"ע, ואין שום טעם להעדיף לוח זה לבני ספרד יותר מלוחות אחרים. (רק שלדעת מרן היבי"א לדעת מרן השולחן ערוך יש לעשות שיעור עלות השחר ע"ב דקות, ולענין זה פירסם שהלוח עשוי כדעת מרן, ובזה כבר רוב הלוחות עושים גם כן כדבריו, ובדברינו תמהנו שאין גילוי בדעת מרן לענין זה, אך לענין דינא יש לשיטה זו הרבה סימוכים).ב. נוקט בזמני המעבר כפי שיטת הזמניות, שיטה שהוכחשה מהמציאות והוסכם על ידי כל המומחים בתחום שאינה נכונה. זה גורם תקלה לגבי זמן צאת הכוכבים, עלות השחר, עטיפת טו"ת[41]. והסומך על לוח זה לענין ברכות נופל בחששות גדולים של ברכה לבטלה (כגון המברכים ברכות שזמנן ביום לפי זמן עלות השחר של הלוח[42]), וביטול ק"ש דאו', אכילה בתענית אחרי עלוה"ש[43]. (וחישוב לא נכון בזמן ק"ש הראשון, ומאחר את זמן ק"ש בחורף כיון שעלות השחר מתקצר) שיטה זו יסודה בגירסא מוטעית בתרגומו של הרמב"ם בפירוש המשניות ריש ברכות, ולפנינו הנוסחא הערבית שמוכח בעליל שאין כוונת הרמב"ם לשעות זמניות. והאחרונים שהחזיקו בשיעור הזמניות סברו שכן הוא המציאות שלפי אורך היום וקיצורו כך הוא שיעור זמן המעבר, וכמו שכתבו להדיא בדבריהם. ובודאי אם היו יודעים את המציאות שלפנינו היו מודים לשיעור המעלות.
ג. הלוח מחשב את זמני צאת הכוכבים כל מקום לפי שקיעת אותו מקום בין בהר ובין במישור, דבר שהוכחש על ידי כל המומחים בדבר.[44] (בפרט זה לא הרחבנו במאמרנו אך הוא נולד מאותו סיבה שנתבארה באות א' של התעלמות ממיקום השמש).
ד. לוח אור החיים נוקט בזמן צאת הכוכבים שיטת יחיד של ג' רבעי מיל הקטן נגד מנהג כל ישראל ופסק השו"ע לשער לפי כוכבים הנראים[45] (ובשו"ע כתוב 'קטנים'! שהוא יותר מאוחר). ולכל הפחות יש לחוש לסוברים שמיל הוא כ"ד דקות, ובין השמשות י"ח דקות (ולפי חישוב המעלות שלא פוחת לעולם מי"ח דקות אפילו בחורף, אלא שבחורף הוא מתרחב מעט ובקיץ מתרחב הרבה) לגבי צאת שבת קבע הלוח חצי שעה מהשקיעה, ואילו באחרונים מכל העדות מבואר שהמנהג היה להחמיר יותר.
ה. פלג המנחה של הלוח הוא דלא כמאן. ומי שחושש לתרתי דסתרי ולא מתפלל מנחה וערבית אחרי פלג, אינו רשאי לסמוך על הלוח בזמן הפלג.
ו. זמן טלית ותפילין של הלוח הוא זמן שאין לו שום אחיזה לזמן 'שיכיר בין תכלת ללבן', היפך המפורש בשולחן ערוך סי' י"ח. והמברך על טלית ותפילין בזמן זה קרוב להיכשל בברכה לבטלה, אלא דלענין דיעבד אינו חוזר.[46]
ז. סעיפים ב' וג' הנ"ל קרוב לודאי שאם המציאות היתה ברורה למרן היבי"א לא היה מורה כן, ולגבי שאר הדברים - אין לנו הכרע.
ח. לגבי זמן ק"ש ותפילה (גר"א), יש חילוקים בין לוח זה ללוחות הרב מנת, מפני שלוח אור החיים מחשב את השעות של היום לפי חלוקה מהזריחה הנראית לשקיעה הנראית באותו מקום, ולוחות הרב מנת מחשבים לפי אופק מישורי. בנידון זה לוח אור החיים בירושלים יוצא לחומרא, ובערי המישור הוא קרוב ללוחות הרב מנת. והגם שמסברא נוטה כסברת לוחות הרב מנת, מכל מקום ראוי לחשוש לזמן המופיע בלוח אור החיים ולהקדים בירושלים מלוחות הרב מנת כמה דקות. וכן לענין זמן פלג המנחה המופיע בלוח עתים לבינה, נכון לאחר כ-4 דקו' מאותו טעם (נתבאר לעיל בענין זמן פלג המנחה).
לגבי זמן ק"ש ותפילה מגן אברהם יש ג"כ חילוקים, ולא נגענו בזה במאמר זה[47].
♦
נספח
תגובת הגאון רבי דוד סופר שליט"א (מו"ל לוח עתים לבינה) למי שסובר שדעת מרן שהמיל צ' דקות[48]
קשה לי לענות למר, כאשר חלוקים אנו ביסודי הדברים כל כך.אני רואה בעיני כמטרה עליונה ליישב את שיטות הראשונים עם המציאות. ואם במציאות יש 12 שעות של 60 דק' בין הנץ לשקיעה שהם 720 דק' בימי ניסן ותשרי שבהם דיברה הסוגיא, א"כ יש לנו ללמוד היטב את כל הראשונים עם התאמה למציאות זו, ולחשב לדבריהם את הסוגיא דפסחים, גם אם אורך המיל יהיה לפי"ז 22.5 דק' או אם יהיה 18 דק' כשיטת הגר"א.
מלבד תרומת הדשן והלקט יושר שבהדיא סברו אחרת בהבנת המציאות וחשבו שאורך היום הזה הוא 576 דקות, וזה הביא אותם לתוצאה שאורך המיל 18 דק', ועליהם הקשו הגר"א והלבוש ועוד שזו שגגה גדולה. והגר"א המציא דרך אחרת בסוגיא שגם על פיה יוצא שאורך המיל 18 דק' וד' מיל הם 72 דק'. אבל הבו דלא להוסיף עליהו עוד ראשונים שלא יודעים ח"ו המציאות.[49]
אני אומר שאם היו שואלים את התרומת הדשן בדורו בערב פסח מתי היום עלות השחר? הוא היה עונה 72 ד' לפני הנץ, כי ד' מיל של 18 דק' הם 72 דק'. מתי היום צאה"כ דר"ת? הוא היה עונה 72 דק' אחרי השקיעה.
ואתה אומר שהוא היה עונה להם עה"ש 90 דק' לפני הנץ, וצאה"כ דרבינו תם 90 דק' אחרי השקיעה.[50]
♦ ♦ ♦