ישיבת 'דרך חיים', גן-יבנה
מצוה הבאה בעבירה - הלכה ומוסר
א. שתי דרשות לפסול מצוה הבאה בעבירה
במסכת סוכה, תחילת פרק לולב הגזול (ל ע"א), מביאה הגמרא שתי דרשות של רבי יוחנן משום רשב"י, לפסול מצוה גזולה משום שבאה בעבירה. הראשונה היא מהפסוק במלאכי (א, יג): "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה... הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם?!" – "מה פיסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש". נראה שתוקף הדרשה נעוץ בכך שהפיסח נאמר כבר בפסוק קודם (שם, ח): "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?". החזרה על פיסח וחולה נראית לצורך ההיקש (ראה עוד בערוך לנר).הדרשה השניה היא מהפסוק בישעיה (סא, ח): "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה", והמשיל רשב"י למלך הנותן מכס כדי לשמש דוגמה אישית לנתיניו, כך הקב"ה שונא גזל כדי ללמד את הבריות לשנוא גזל. במשל, נשאל המלך מדוע הוא משלם מכס מכיסו האחד לכיסו האחר, ועונה שהוא מעוניין להימנע מתדמית כאילו מותר לעבור בלי לשלם.
ברם, הנמשל צריך ביאור. רש"י מבאר את השאלה בנמשל, שהרי הכל של הקב"ה ומה טעם יש שלא יקבל קרבן גזול? והדברים קשים, שהרי החיסרון הוא מצד המקריב, ומה בכך שהכל שייך לה', הלוא נעשה עוול כלפי הנגזל ואיך יעלה הקרבן לרצון? צריך גם לבאר מה מוסיפה הדרשה השניה על הראשונה, ואיך היא מתקשרת לדין לולב הגזול, שאינו קרבן? ניתן אמנם ליישב בפשטות שהמימרא הובאה אגב אורחא, מפני דמיון השמות ואף הנושא המשותף[2].
♦
ב. משמעות שונה לכל דרשה
דומה שהדרשה השניה מאירה זוית אחרת בדין מצוה הבאה בעבירה, שיש בה אף נפק"מ למעשה. הפסוק במלאכי פוסל קרבן גזול מצד הגזלן, שעבורו הקרבן הוא כבעל מום בגלל העבירה שעשה, ואילו המשל על הפסוק בישעיה מבטא את שנאתו של הקב"ה כמקבל הקרבן, כדי ללמדנו למאוס במצוה גזולה. הנפק"מ היא שגם אם המבקש לקיים את המצוה לא גזלה בעצמו אלא קיבלה מהגזלן, שאינה בעלת מום בידו, מ"מ היא שנואה מחמת הגזל שהיה בה. כאן התמיהה כלפי המלך נכונה, שהרי לכאורה החיסרון בקבלה מגזלן היא שאף שלא עשה המקבל מעשה גזילה, מ"מ בתוצאה החפץ בא אליו שלא כדין על חשבון הבעלים, וכלפי הקב"ה אין זה שייך, שהרי בכל מקרה אמור החפץ להגיע אליו, והוא שלו גם בהיותו של בעליו הנגזל. ותשובת המלך היא שהוא משמש דוגמה אישית לבריותיו, שימאסו בחפץ גזול גם מצד המעשה שנעשה בו, וק"ו מצד התוצאה.♦
ג. קושיה מפסיקת ההלכה
משמעות הדבר לענייננו היא שאין ליטול לולב הגזול שנקנה מהגזלן, לא רק לפני יאוש, כשעדיין יש כאן מעשה גזילה, אלא אף לאחר יאוש ושינוי רשות, כשהגזילה כבר מוגמרת, הן מצד התוצאה והן מפני שנעשה בו מעשה שנוא.אלא שלכאורה דברינו אינם כהלכה, שהרי הסוגיה ממשיכה שאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי (רוכלים המוכרים הדסים): "כי זבניתו אסא מנכרי, לא תגזזו אתון אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו". וכל הסוגיה מפלפלת כיצד להימנע מדין לולב הגזול (אם מצד 'לכם', כדעת הרז"ה והרמב"ן, ואם מצד 'מצוה הבאה בעבירה', כדעת רש"י), ושנאת הגזל להיכן אזלא?
יתירה מזו, להלכה למעשה הביא הב"י (או"ח תרמט, א) את דעת ארחות חיים, שאין פסול בשאר ימים אלא לגזלן עצמו ולא לאחרים, וכך בשו"ע, וביארו האחרונים (משנ"ב סק"ח) שכוונתו היא אף לפני יאוש, ולכן ביום הראשון פסול מדין 'לכם', שאם כוונתו לאחר יאוש הרי כשר גם ביום ראשון. והיכן שנאת הגזל?
♦
ד. השתתפות עם הגזלן
הרמב"ן (מלחמת ה' כאן) אומר בתוך דבריו: "הלכך לולב הלקוח מן הגזלן לאחר יאוש, לוקח יוצא בו ידי מצוה, שהרי הדיוט מותר ליקח ממנו. הקדיש גזלן בהמה גזולה, אינה מכפרת ואינה קרבה, שהרי אסור ליקח ממנו. אמר הקב"ה: ממני ילמדו בני".הרמב"ן מסב את הדרשה על הלוקח, כדברינו, והוא תולה זאת באיסור ההלכתי ליקח מגזלן לפני שינוי, גם אם על ידי הקניה יתווסף שנוי רשות ליאוש וייקנה החפץ. אלא שלדברי הרמב"ן, הלוקח עצמו יכול לצאת בו, אף שאסור היה לו לקנות מהגזלן, משום שניתן כעת לקנות ממנו, כביכול הקב"ה מעמיד עצמו במקומו של הקונה מן הלוקח, ומקבל את מצוותו של הלוקח כשם שמותר לקנות ממנו.
ועדיין יש להבין, האם ראוי הדבר להשתתף עם גזלן? והלוא נפסק (שו"ע חו"מ שנו, א) שעוון גדול הוא לקנות מן הגנב משום שמחזיק ידיו לגנוב עוד, וכמו שאמרו "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (גיטין מה ע"א ועוד), ואיך יקיים בזה מצוה?
ה. בין הלכה למוסר
כאן יש חילוק מהותי בין דבר הלכה לדבר אגדה ומוסר. מה שהגדירו חכמים כפסק הלכה, מחייב בכל מקרה. "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא, ל). אך דברי מוסר הם הנחיה עקרונית, יש מקום להעריכם על פי המציאות ולשקול בהם שיקולי רווח והפסד (ר"א בן הרמב"ם במאמר ההגדות, רמח"ל במאמר ההגדות).הלכה היא שצריך ליטול לולב שהוא 'לכם' ביום הראשון, ואף שאול פסול. כדי לקיים את המצוה יש לקנות את הלולב בקניין גמור. בשאר הימים, פסולה מצוה הבאה בעבירה על פי גדרי הדין, ומכך לא ניתן להתחמק. שנאת הגזל, לעומת זאת, היא עניין מוסרי. עשוי להיות מקרה בו אין המוסר מנחה שלא ליטול את הלולב, ואז אמנם אין הוא פסול ולעיתים אף אינו שנוא.
♦
ו. ביאור הסוגיה לפי הצד שהנגזל הוא ישראל
נחלקו הראשונים במאמר רב הונא לאוונכרי. לדעת רש"י (ד"ה מאי), החשש הוא שהקרקע נגזלה מישראל, ואם כן, מדובר בגזל גמור השנוא לפני ה'. ולדברינו, אם כן הנחיית רב הונא תמוהה, מדוע לא הורה להימנע לחלוטין מרכישת הדסים מאותם גזלנים?התשובה היא שמדובר בחשש ולא במידע ודאי. בעלי הקרקע כבר התייאשו, כעולה מהסוגיה, שכלל לא דנה אם היה יאוש, שכן לא ידוע כלל מי היו הבעלים, כך שודאי הם התייאשו (וצ"ע בתוד"ה וקרקע, שמשמע שלא נשתקע שם הבעלים, א"כ מניין שהיה יאוש). בנוסף, נראה שלא היתה אפשרות אחרת לקיים את שוק ההדסים לולא אותן קרקעות[3].
♦
ז. ביאור הסוגיה לפי הסוגיה לפי הצד שהנגזל הוא גוי
הרמב"ן (שם) כתב שבעלי הקרקע הנגזלים הם נכרים, משום שאין מצוי (בבבל של אותו זמן) קרקעות בידי ישראל; לכן אין פסול 'מצוה הבאה בעבירה', רק פסול 'לכם'. בכך דוחה הרמב"ן את ראיית הרז"ה לשיטתו לפסוק כשמואל שאין פסול מצוה הבאה בעבירה בשאר מצוות.אפשר שהצד המוסרי הוקל בכך שאין זה עסקו של היהודי ללחום את מלחמת הצדק של הנגזל הנכרי בידי נכרי, לאחר יאוש, כאשר אין מלך בבל הנכרי עושה צדק.
הריטב"א פירש גם הוא שהנגזל הוא נכרי, אלא שלדעתו למרות זאת היה פסול 'מצוה הבאה בעבירה' לולא היה זה לאחר יאוש. מדוע א"כ פירש שהנגזל הוא נכרי? לדברינו, הריטב"א ביקש לפתור בכך את העניין המוסרי בלבד.
♦
ח. ברכה וניאוץ
להלכה, כאמור, הובאה בשו"ע דעת אורחות חיים להתיר ללוקח מהגזלן את הלולב בשאר ימים.אמנם, כתב על כך המשנ"ב (שם) שלא יברך. הלכתית, הלולב כשר למצוה ואין פסול פורמלי של 'מצוה הבאה בעבירה' אלא לגזלן עצמו. ומכל מקום, מי שלא למד מהמלך לשנוא את הגזל, אינו מברך את המלך אלא מנאצו. הלולב הרצוי לפני ה' הוא לולבו של אדם המשלם את המכס ואינו שולח ידו ברכוש זולתו.
♦ ♦ ♦