שיעור גריס

✍️ הרב עידוא אלבה | 📰 גיליון נג [סיון התשפ''א]

גריס שיעורים הלכתיים נידה נגעים טומאה וטהרה עדשים מדידות

הרב עידוא אלבה

איתא במשנה במסכת נדה דף נח ע"ב: "הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה. עד כמה תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף ע"פ שלא הרגה".
ובגמרא אמר רב חסדא שבגריס עדיין טהורה, ורק ביותר מגריס טמאה.
היום סתם פול הנקרא כך גם בערבית (הגייתו בשורוק) הוא כינוי לבקית הגינה (vicia faba – fava bean), ותחת שם זה יש הרבה תתי זנים בצבעים שונים, גדולים מלבניים, וקטנים פחוסים ועגלגלים, וגם סוגים קטנים שאין בני אדם אוכלים, כולם קרויים בקיית הפול. בארץ ישראל כיום מצוי זן שמקורו מדמשק, שבתמונה זו אפשר לראות את גודלו שמגיע לכ30 על 20 מ"מ^[2].
במשנה מסכת כלאים (פרק א משנה א – ב) מוזכרים ג' מיני פול: "הפול והספיר... ופול הלבן והשעועים - אינם כלאים זה בזה... ופול מצרי והחרוב אינם כלאים".
מבואר שיש ג' מיני פול שונים זה מזה במהות: א. פול הדומה ל'ספיר'. ב. פול הלבן הדומה לשעועים. ג. פול המצרי הדומה לחרוב. משמע שפול, פול לבן, ופול מצרי נחשבים כלאים זה בזה.
המשנה בנידה לגבי כתמים מדברת על "גריס של פול", וכיון שלא הוסיפו כינוי לפול, נראה שכוונתה למין הדומה ל'ספיר'.
הרמב"ם בפרוש המשנה כלאים כתב: "הפול, 'אלפול'. והספיר, 'אלמאש'. פול הלבן. 'אלפול אלאביץ'. והשעועית, 'אללוביה'. החרוב (מנוקד בחולם ולא בשורוק כבמקומות אחרים), אינו החרובין, אלא הוא מין ממיני הפול המצרי נקרא חרוב".
הרמב"ם מתרגם סתם פול – אלפול, ובימינו הערבים קורים בשם זה לבקיית הגינה, לכן נראה שלפי הרמב"ם מה שמכונה בימינו פול סתם הוא פול סתם של המשנה^[3]. כך עולה גם מהערוך ערך פול, והרימב"ץ על המשנה שכתבו שפול הוא 'פבא', והוא הכינוי לבקיית הגינה גם בימינו באנגלית.
אך אין ללמוד מזה ש'פול' סתם הוא כל מה שאנו קוראים 'בקיית הגינה'. יתכן שחלק מזני בקיית הגינה לא נקראו סתם פול, והם אלו שנקראו במשנה פול המצרי ופול הלבן. נלענ"ד שפול המצרי אינו זן של שעועית^[4]. כי פול המצרי זוהה על ידי הרמב"ם במקום אחר זיהוי ספציפי שברור ממנו שאינו לוביא^[5], ואף שאין הזיהוי ברור, יש רגלים לומר שהוא ממיני בקיית הפול הקטנים שאינם נאכלים, כי במשנה בשבת צ ע"ב מונים את הפול המצרי כזרע שאינו נאכל בידי אדם^[6]. גם על הפול הלבן כתב הרמב"ם 'פול אלאביץ', שפירושו בערבית פול לבן, ונראה שהיה מוכר במקומו כפול לבן. חלק מזני בקיית הפול בהירים, ובפשטות הרמב"ם מתכוון לזן פול של בקיית הגינה שהוא בהיר^[7].
במשנה במסכת כלים פרק יז משנה יב איתא: "ויש שאמרו במדה גסה... וגריס נגעים - כגריס הקלקי".
ובמשנה בנגעים פרק ו משנה א: "גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע. מקום הגריס תשע עדשות. מקום עדשה ארבעה שערות. נמצאו שלשים ושש שערות".
ונראה מההשוואה לט' עדשים שיוצרים צורה של ריבוע שכשחז"ל אמרו מרובע הכוונה לריבוע ממש. כך עולה גם מתוספתא עירובין ב, ח. ובגמרא עירובין יד ע"ב, וכן מהרמב"ם בפיהמ"ש שכתב על מבוי "אבל אם היה מרובע כלומר ארכו כרחבו", משמע שסתם מלבן שאינו שוה צלעות לא נקרא אצל חז"ל מרובע^[8].
שורש השיעור הוא השערות, כמבואר בספרא (נגעים פרשה ג סוף פ"ב השני, ז) על ויקרא יג, י: "ומחית בשר חי, יכול כל שהוא, ת"ל שער לבן ומחית, מה שיער לבן מקום ב' שערות אף מחיה מקום ב' שערות. יכול לא תהא בה עד שיהא בה שיער לבן ומחית, ת"ל צרעת נושנת היא, היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר לסעדה. ואם כן למה נאמר שיער לבן ומחית בשר חי, מלמד שלא תהא טמאה עד שיהא בה כדי לקבל שיער לבן ומחית. יכול שיער לבן מצד זה ומחית מצד זה, ת"ל בשאת שתהא מבוצרת בשאת. הא כיצד, מקום שתי שערות משמאלה, וכן למעלה הימינה, וכן למטה הימינה מרובעות, ונמצאו שלשים ושש שערות, נמצ' גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע"^[9].
והרמב"ם על המשנה בכלים כתב: "כל הנגעים אינן מטמאין אלא בכגריס והוא חצי פול, אמרו כי אותו הפול הוא פול של מקום הנקרא קלק^[10] מפני שהם גדולים, ושעורו מרובע, בארכו שלש גרגרי עדשים, וכך ברחבו, כמו שנבאר בששי דנגעים".
ועל המשנה בנגעים כתב: "גריס חצי גרגר פול. וקלקי מיוחס למקום, היה הפול של אותו המקום גדול ונוטה לרבוע".
הרמב"ם מציין שהוא הפול של מדינת קלק, שהיה גדול, ומבואר ברמב"ם שהפול עצמו נוטה לצורת ריבוע^[11].
ולהלכה, לגבי כתמים כתב הרמב"ם (איסורי ביאה, ט, ו): "והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי שהוא מרובע שיש בו כדי תשע עדשות שלש על שלש. היה פחות משיעור זה טהור".
נראה שהרמב"ם דן מסברה, שכיון שהמשנה בכלים לא חילקה בין שיעור גריס לגריס כתמים, ודרך חז"ל לתלות את דיניהם בדברים הכתובים בתורה, משמע שהגריס דנידה הוא אותו גריס של פול שמוזכר בנגעים. וכ"פ המרדכי (הל' נידה רמז תשלה), ושו"ת מהרי"ל (החדשות סי' צג), וכן הובא בשמם בב"י סי' קצ בשם האגור.
ולכאורה אכתי יש לשאול למה לא כתוב במשנה דכלים שכ"ה בכתמים. ונלענ"ד שהוא משום שבמשנה דכלים נקטו את שורש השיעור, שמקורו בתורה בנגעים^[12]. ועוד, שבאמת אין זה ממש אותו דין, שכן הרמב"ם כותב בהלכות טומאת צרעת פרק א הלכה ח: "נגע שהיה רוחבו כדי צמיחת חמש שערות אפילו היה אורכו אמה הרי זה טהור ואינו נגע צרעת עד שיהיה בו רבוע כגריס". כלומר שבנגע חייב להיות לכל הפחות ריבוע כגריס מרובע, בעוד שבכתמים די בכך שיש שטח של גריס^[13].
ונראה שהגריס הזה הוא שיעור של פול יבש כי אין דרך לשבור אותו כשהוא לח. ועוד, שדיון בשיעור אם הוא לח או יבש מצינו ביומא עט לגבי שעורה, והגמרא מסיקה שם שכשהיא לחה שיבולת מיקרי, ונראה שהוא הדין לכל הצמחים. מכל מקום ודאי לא מדובר על שיעור של הצמח כשהוא מנופח ממים, משום שאם לא נאמר כן נתת דבריך לשיעורים, כי לא ברור עד כמה יתנפח מהמים.
לגבי זיהוי הצמח פול הקלקי, בשערי דורא (הלכות נדה) סימן ה' כתב שהוא "כגריס שקורין בונא", אך השם בונא הוא שם כללי לכמה מינים, גם שאינם כלל פול, כמו שאומרים פולי קפה, פולי סויה, ואי אפשר להסיק מדבריו במה מדובר. החכם צבי (סי' סז) כתב שכיון שמקילים בכתמים נראה שאין זה מין קטן או בינוני אלא מין גדול כמו גריס הקלקי. וכתב שיש שני סוגי פול, האחד נקרא טערקיש"י בוני"ן, והם אותן שאין מגדלין תולעים במחובר כלל, ועוד מין אחד נקרא גרוש"י בוני"ן ובהם הרחש מצוי. ונראה לו שזהו המין הנקרא 'גרוש"י בונין', כי בשו"ע (יו"ד סי' פד, ו) כתוב שדרך הפול להתליע במחובר, "וזה המין הגריס שלו דהיינו ומחציתו לאחר שיחלק לשנים כמו שהוא דרך גידולו שני חלקים כל חלק לעצמו במקום שהוא מחובר לחברו, דומה למרובע". וכן פירש התפארת ישראל על המשנה בנגעים, שהגריס אינו חצי השטח של החלק המיושר של הפול, כפי שאפשר להבין מהלשון גריס, אלא לפי שהפול עגול משני צדדין אין נוח למדוד אותו אלא לאחר שיחלקו במקום המחובר בטבעיות. משמע מדברי החכ"צ שפול זה גם מתאים לשיעור עדשים בינוניות שהוא הכיר במדינתו, כי הוא נקט שמי שירצה ישער בפול הזה ומי שירצה ישער בעדשים^[14].
נראה שהטערקיש"י של החכם צבי הוא הזן הדמשקאי המצוי אצלנו, ואפשר שנקרא על שם הטורקים כי הם גרמו להפצתו לאירופה מסוריה^[15], ואין התולעים מצויים בו^[16]. ובזן זה יש גדולים כ30 על 20 מ"מ כ600 מ"מ. אבל הגרוש"י הוא כנראה זן של בקיית הפול שלפי ההתאמה לעדשים בינוניות הוא צ"ל כשטח של 300 מ"מ (17 על 17 מ"מ כפי שנראה להלן שזה שטח גריס העולה מט ' עדשים בינונות). ומלשון החכ"צ "וזה המין...דומה למרובע ובו יש לשער" משמע שהוא מבדילו מהזן הדמשקאי משום שהוא בצורה שנוטה לריבוע בעוד שהמין הדמשקאי אינו כך, וזה נימוק נוסף על מה שאמר שהגרוש"י מתליע. אין ללמוד מעצם השם 'גרושי' שפירושו המילולי 'גדול', שהוא גדול מהטערקעשי, שעכ"פ הגרוש"י ששטחו כמו עדשים בינוניות 300 מ"מ נחשב גם הוא בין הגדולים, כי גריס של בקיית הפול בינוני קטן מהגרוש"י אם נקח בחשבון גם את אותם הקטנים שאין בני אדם אוכלים אותםטז ודבר זה מתיישב עם המשנה שאומרת שגריס הקלקי הוא דבר שנמדד במידה גסה.
מה שהביא החכ"צ מענין התולעים מדברי השו"ע בסי' פד הוא מדברי התוספות בחולין סז ע"ב (ד"ה דיקא), ולפי הנוסח לפנינו הם מדברים על "פולין שקורין פואי"ש", והיה אפשר להבין שאינו בקיית הפול, אך בהגהות וציונים שבמהדורת עוז והדר מובא שבכת"י הגירסה בתוס' היא 'פיב"ש', ונראה שהוא בקיית הגינה (ששמה המדעי הוא "בקיה פבה"). ומכל מקום לכאורה יש להשיב על החכ"צ שנראה שאין ללמוד מזה שגריס הקלקי צריך להיות זן שיש בו תולעים, ואם לא מצוי בהם תולעים אינם פול, דכוונת התוס' וכל הפוסקים שהביאוהו היא רק שיש בבקיית הפול זן שיש בו תולעים, ואינם מתייחסים בדוקא לגריס הקלקי.^[17]
עכ"פ, הרמב"ם בפירוש המשנה דכלים נקט שגריס זה שיעורו הוא על פי העדשים, וכן הרמב"ן והרשב"א והטור המובאים בב"י סי' קצ נוקטים שט' עדשים זהו השיעור הבסיסי שעל פיו נשער את הגריס בהלכות נידה (ולא הזכירו את שיעור השערות).
בעקבות הרמב"ם גם הפוסקים בימינו נוהגים לשער גריס של כתמים לא על פי פול אלא על פי רבי יונה לנדוספר (שו"ת מעיל צדקה סי' כז), שבתשובתו צייר מרובע שבו הוא הכניס ט' עדשים בינוניות (הוא צייר עוד צורות, אך על פי המרובע הוא עשה את כל המידות האחרות, ולכן עיקר הלימוד הוא מצורת המרובע). אלא שהמרובע שצייר אינו בצלעות שוות לחלוטין. יש עקמימות בקו, וגם לא ברור אם כוונתו לשער לפי חיצוניות השרטוט או לפי השיעור שבתוך השרטוט. לכן אנו מוצאים שיש הערכות שונות לגריס שלו, וכתבו שהוא עיגול שקוטרו בין 19 ל21 מ"מ^[18].
ולענ"ד מלשון המעיל צדקה "ציורו האמיתי בצמצום מט' עדשים בינוני... ותמונה א' הוא מרובע אמיתי", נראה שכוונתו לשטח העולה מפנימיות הריבוע בהנחה שכל ארבעת הצלעות שוות, שכן מרובע אמיתי פירושו ריבוע. מסתבר שהוא סידר ט' עדשות ושרטט קו בצידן, ולפי שבמציאות אין כל עדשה דומה לחברתה בצמצום לא נוצר ריבוע שוה לחלוטין, אלא שהוא לא התחשב בזה והתייחס אליהן כצלעות שוות, כי הוא לא התחשב בהבדל המועט, מפני שבכל אופן לכל כיוון הניח ג' עדשות. המעי"צ מביא גם ציור של מרובע לעדשות גדולות, וכתב שהציור הגדול מכיל 390 גרעיני שומשום, והקטן מכיל 280. מהשוואת הציור של הריבוע הגדול (שבו רוחב עדשה 0.67 מ"מ) לציור של הריבוע לעדשות הבינוניות (שבו העדשות היו 0.56 מ"מ), ובהתאמה לגרעיני השומשום שכתב, נראה שבריבוע הקטן הוא עשה את חשבון השטח לפי העולה מריבוע הצלע המאונכת, ובריבוע הגדול הוא עשה את החשבון לפי העולה מריבוע הצלע המאוזנת^[19].
הצלע המאונכת של הריבוע מבפנים היא 17 מ"מ. ריבוע של 17 על 17 הוא 289 מ"מ^[20]. וזהו שטח עיגול שקוטרו 19.2 מ"מ^[21].
שיעור דומה מובא בשם רבי אהרן ממודינא (בעל מעבר יבוק), שגם הוא ככל הנראה שיער גריס לפי עדשים בינוניות, ויצא לו שטח של 309 מ"מ (כריבוע של 17.5 מ"מ)^[22].
גם החת"ס (יו"ד ס' קפב, וחידושיו לנידה נח ע"ב) מדד בעדשים שבמדינתו על הציור של המעי"צ וכתב שמצא כדבריו^[23].
והנה, המעיל צדקה נפטר בשנת תע"ג, ומהדורה ראשונה של ספרו יצאה בשנת תקי"ז. ולכן טען הגרח"נ שלא ברור שהמדפיסים דייקו, וכתב שזו הסיבה שהגר"ז ביקש שיביאו לו את המידה שהמעיל צדקה כתב שהוא כרוחב עדשה, כי לא היה ברור לו שהציור נכון. אבל הפוסקים נוקטים שהציורים שהודפסו הם כמו המקור, ונראה לענ"ד שאפשר לסמוך על זה, כי אמנם בתמונות שמצלמים ומעבירים כמו בימינו יכולה להיות טעות באחוזים המותאמים אל גודל הדף (כפי שציין הרב בניש שבמהדורת תשכ"ח הגריס מוקטן ב10 אחוז), אך בזמנם המדפיסים לא עשו זאת על פי תמונה אלא בהעתקה, והמעי"צ שרטט כמה צורות של משולשים ועיגולים התאומות לריבוע, ואם המעתיק לא היה דייקן היינו צריכים לראות טעויות של חוסר התאמה בין שטח השרטוטים של העיגולים והמשולשים לשטח הריבוע, כפי שאכן במהדורת תקצ"ד הציורים לא מדוקדקים, קוטר העיגולים קטן מרוחב הריבועים כאשר כמובן צריך להיות הפוך. אבל בדפוס תקי"ז ציורי המרובעים תואמים לגמרי לשטח ציורי הגריס בעיגול, ודבר זה מוכיח שהמדפיס בשנת תקי"ז היה דייקן. ומה שכתב שם המעיל צדקה שהציורים המצויים בדפוס הם שלא בכיוון, כוונתו לומר שזה כאשר המציירים בתחילה לא ציירו את המציאות אלא כמשל, כפי שרואים בצורה שהביא שם לדוגמא, וכן הוא אצל כמה מציורי הרמב"ם. אך אין הוא מתכוון למנוע מלסמוך על הציור שהוא עצמו מצייר, וכתוב עליו שעל זה יש לסמוך, והרב המביא לדפוס ודאי ראה את דבריו והקפיד שידפיסו בצורה מדוייקת, וגם הוא היה גברא רבה מצאצאי המחבר, כפי הנראה מהקדמת המביא לדפוס, שכדי לא להוציא את הנייר חלק הוסיף חידוש שלו.
בשארית יהודה (סי' יא) כתב שבעל התניא כתב לשער על פי שערות בקנה היד, ויצא לו שיעור קטן יותר, אך המעיל צדקה כתב שאי אפשר לשער על פי שערות כי לא ברור באיזה מקום בגוף מדובר, וגם מה צורת החישוב, עם או בלי יניקת השערות. ויש להוסיף עוד שלענ"ד גם אם נחליט לשער בקנה היד, אין אפשרות לדעת מהו אדם בינוני בשערות, וגם ביד של אותו אדם יש הבדלים, והשערות אינן עומדות כלל בריבוע של ל"ו שערות. ונראה שמטעם זה כשהרמב"ם בהל' איסורי ביאה כותב את ההלכה למעשה הנוגעת בימינו הוא נוקט רק את שיעור העדשים, ולא את שיעור השערות^[24]. ונלענ"ד שמעיקרא לא התכוונה התורה שנשער שערות, אלא נמסר בהלל"ס שקבוצת שער של ארבע שערות היא "שער" והשיעור שלהן הוא כעדשה, ומזה נלמד את השיעור של ל"ו שערות. עכ"פ למעשה אין לנו אפשרות למדוד את השיעור בשערות^[25].
השטח של הריבוע של המעי"צ הוא כ300 מ"מ, גריסים של בקיית הפול בשטח כזה נחשבים מהגריסים הגדולים. ישנם פולים מלבניים שהם בשטח של כ120 מ"מ, וישנם גם פולים כדוריים קטנים^[26], ואף שיש גריסים גדולים משיעורו של המעי"צ, לא מצוי פולים רחבם משיעור זה, ולפי דרכינו שגריס הקלקי לא חייב להיות הגדול שבגריסים מובן שעכ"פ הוא נחשב מידה גסה.
♦

ב. שיטת הראב"ד והשלכותיה

עד כאן הלכנו בשיטת הרמב"ם שיש שיעור קבוע לגריס, והוא הגריס דנגעים, אך הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הכתמים סימן ג) כתב: "ובגריס של פול שאמרו תולין, כיון שלא הזכירו פול של מקום פלוני ולא פול הבינוני, אלא כגריס של פול סתם, הילכך משערין בכל פול שיזדמן לנו ואפילו הוא גדול, שהרי אמרו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל".
על פי זה כתב השו"ע יו"ד קצ, ה שאם מוצאים פול גדול יותר מהגריס של תשע עדשות יכולים ללכת לפיו. וכפי שראינו בפול המצוי (בקיית הפול) יש גריסים הגדולים מהשטח של גריס הקילקי. על כן צידד הרב ברוך שרגא (ברוך שאמר ח"ב עמ' רסג) שכיום, שאנו מכירים פול זה, יש מקום להקל יותר משיעורו של המעיל צדקה, ותלה את הדבר בצירוף מורי הוראה נוספים לדבריו^[27].
אך יש להעיר שלא ברור שהראב"ד בא לומר שהוא אפילו בפול גדול מגריס הקלקי. המעיל צדקה הקשה על דברי הראב"ד דהלא מהמשנה משמע שגריס הקלקי הוא המין היותר גדול, שהרי במשנה דכלים אמרו שמשערים בזה במידה גסה, והמעי"צ מבין שאם נמצא גריס גדול ממנו בהכרח הוא אינו פול. ולפי זה הוא אומר שהראב"ד כלל לא דיבר על אפשרות לשער גריס שגדול מגריס הקילקי, שהרי אם נמצא פול גדול ממנו בהכרח צריכים לומר שאין זה פולכז, ונראה שבגלל זה המעיל צדקה אינו מנסה כלל לשער בפול, אף שמסתמא גם הוא הכיר את הפול שלנו.
אלא שעכ"פ הרמב"ן (הלכות נידה ד, ג) כתב: "אחד הכתם הנמצא על בשרה ואחד הכתם הנמצא על בגדיה אינו מטמא עד שיהא כגריס הקילקי ועוד, שהוא יותר מתשע עדשות שהן שלש על שלש, נזדמן לה גריס גדול מיכן משערת בו, ששיעורי גריס של כתמים להקל". א"כ ברמב"ן מפורש להדיא שגם גריס גדול יותר מהקילקי יקרא פול. גם הרשב"א (תורת הבית בית ז שער ד) כתב כלשון הרמב"ן, ומהם למדו הטור והשו"ע, כמבואר כל זה בב"י סי' קצ.^[28]
ומכל מקום אכתי נשארת השאלה שבמשנה אמרו שהקילקי הוא מידה גסה, ואיך הם אמרו שאיכא פול גדול ממנו. ויש להשיב שהם הבינו כפי שכתבתי לעיל שאין הכרח מהמשנה שהוא הכי גדול, אלא רק שהוא מהגדולים ולא מהבינונים. ואין להקשות איך אמרו לשער בנגעים במידה גסה, אם אינו הכי גדול, איך נדע במה לשער עכ"פ בנגעים, די"ל שלכן נתנו סימן נוסף שהוא מרובע כט' עדשות.
אלא שהרמב"ם נוקט בשיעור קבוע, וכנראה כך נהגו בכל הדורות למעשה^[29]. הבנת הרמב"ם היא שחז"ל התכוונו שנשער במין שבו משערים בהלכה בנגעים, והוא המין המרובע הגדל במדינת קלק, פשוטה, כיון ששורש הענין הוא שיש לתלות בדם מאכולת המצויה בבגדים של בני אדם. לא מסתבר שגודל הדם יתלה בסוג הפול שאנו מכירים בדרך אקראי, אלא נראה שככל שיעורי חכמים חז"ל התכוונו למידה מסויימת, שעד אליה היה בעל חי מצוי שדמו מתפשט כך, ונתנו שיעור קבוע.
ובחדרי דעה (הוטנר קצ, ה) כתב שיש להוכיח כרמב"ם, שאין לתלות ביותר מגריס הקלקי היכא שיש לו גריס גדול יותר, מלשון הברייתא בדף נב ע"ב גבי חוששת לזיבה "הרואה כתם, אם יש בו כדי לחלק ג' גריסין, שהן כגריס ועוד – חוששת", וכתב רש"י: "שהן כגריס ועוד - כלומר שלשה גריסין גסין, דאיכא בכל חד וחד כגריס ועוד, דהכי הוי שיעור כתם". משמע שאיכא גריס גס שהוא כגריס ועוד, אלא דשיעור ראיה של אשה הוא בגריס הקלקי שמצינו בנגעים. ומזה מבואר כפי שכתבנו, שאמנם יתכן שיש גריס גדול מגריס הקלקי, אבל מכל מקום משערים דוקא בגריס הקלקי.
♦

ג. ישוב הקושי מגודל הכינה בימינו

בשו"ע מוזכר שמאכולת היא כינה, והקשה המעיל צדקה שאין כינה מצויה כלל בגודל ט' עדשים, אפילו אם העדשים קטנות^[30]. אך נראה ליישב קושי זה לפי הרמב"ם שלדעתו לאו דוקא כינה קאמר, אלא כל בעל חי שמצוי שדמו יתמעך על בגד של אדם, כמו פשפש. כך עולה מפירוש המשנה לרמב"ם מסכת נדה פרק ח: "ר' חנינה בן אנטגנס אומר שאף על פי שלא הרגה ומצאה כגריס של פול או פחות תולה במאכולת ונאמר שמא בעת ישיבתה או התהפכותה נהרג בעל חי כגון הפשפש והכנה ודומיהן, וממנו הוא הכתם הזה, וזה היפך הדברים שקדמו שאמר הרגה מאכולת הרי זו תולה ואם לא הרגה אינה תולה. ור' חנינה בן אנטגנס אומר שאם הרגה, הרי היא תולה בו אותו הדם ואפילו היה גדול מאד, ובתנאי שאפשר שיהא בדם אותו הבעל חי שהרגה כדי להכתים כשעור הזה הנמצא".
מבואר שהמאכולת יכולת להיות גם פשפש, כי גם הוא אוכל מדם האדם, והוא בעל חי מצוי בבגדים, אבל לא בעל חי גדול מזה, שבו תולים רק אם הרגה אותו בפועל (ולקמן נבאר מה כוונת הגמרא על שיעור תורמוס לפי הרמב"ם)^[31]. גם הסמ"ג (לאוין קיא) כתב: "לכך [עד] כגריס תולה במאכולת, היא פרעוש וכנה". וכן כתב בשערי דורא (הלכות נדה סימן ה) "במאכולת או פרעוש (ס"א פירוש פרעוש) טהורה".
ובלחם ושמלה (קצ, יב) כתב שמסוגית הגמרא בדף נב ע"ב הנ"ל לגבי חוששת לזיבה נראה לו ליישב מה שהקשו דאין דם מאכולת מתפשט לגודל של גריס, דהא בסוגיה זו לא מדובר על תליה במאכולת, ונראה שיסוד השיעור שם הוא שאין דרכה של אשה לראות בפחות מכגריס, ולפי זה נראה לו שמה שנקבע שיעור גריס אינו משום שדם מאכולת עשוי להיות כגריס, אלא שתולים גם בכך שיתכן שהרגה כמה מאכולות ביחד, ועיקר הטעם של שיעור זה הוא משום שאין דרכה של אשה לראות פחות מכגריס. אלא שהלו"ש כותב שכך משמע מהרמב"ם בפירוש המשנה, בעוד שלענ"ד מהרמב"ם משמע ככל המפרשים שהוא רק בעל חי אחד, אלא שמכל מקום יתכן שפשפש שיתפשט דמו לכמות של כגריס לא שכיח, וטעם הקולא הוא כדברי הלו"ש משום שאין דרכה של אשה לראות פחות מכגריס.
♦

ד. האם גריס הקילקי הוא קרוב לריבוע או שהוא מלבני וצריך לרבעו

במשנה בכלים יז, ח מובא: "כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, זו מצרית".
ובמשנה במעשרות ה, ח מובאים מינים הפטורים ממעשרות, ואמרו שם "וגריסים הקילקין ועדשין המצריות". משמע שאלו הם אותם המינים בהם אנו משערים.
ובתוספתא מעשרות (פרק ג הלכה טו): "אלו הן גריסין הקלקין - אלגוסין המרובעין. רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך מרובע מששת ימי בראשית. אלו הן עדשין מצריים - אילו שגלגליהן חדין. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין בו צרור. ר' מאיר אומר אף הקלקס שעקסיהן קטנים והלקטיהן מרובין".
ובירושלמי מסכת מעשרות פרק ה הלכה ג איתא: "אילו הן גריסין הקילקין אילו המרובעין. תני רבן שמעון בן גמליאל [אומר] אין מרובע מששת ימי בראשית. התיב רבי ברכיה והתנינן גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע? א"ר ביסנא כל גרמא היא אמרה לית ליה מרובע. ולמה תנינן - דירבענה היא. והא נגעה - מלא קיטרין. והא אביבא דפילא - עגול הוא מלמטן. אית דבעי מימר, לא אמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בבריות. ותני כן מרובע באוכלין ואין מרובע בבריות. אילו הן עדשין המצריות כל שגלגליהן חדין. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין להן צרורות".
סוגיה דומה מובאת בירושלמי מסכת שבועות פרק ג הלכה ח, ושם פירש הפני משה:
"אין מרובע מששת ימי בראשית. אין לך בריה בעולם שנברא מרובע ממש במרובע הישר:
כל גרמה אמרה שאינו מרובע. אדרבה מכל עצמה של משנה זו שמעינן דלאו מרובע מברייתו הוא, דא"כ למה לי למיתני מרובע, אלא דלמה תנינן מרובע, שירבע הוא, וישער הנגע כמות הגריס במרובע שיהא ארכו כרחבו:
והנגעה. ובנדרים גריס והא כנעה, והוא שם שרץ ותולעת כמו דתנן בפרק ט' דפרה הדירה והכנה שבתבואה, ומרובע הוא, ומשני מלא הוא קטרין כלומר שאינו חלק כמו שטח המרובע אלא מלא קשרים הוא:
והא עניבא דפילא. שם ענב הוא של פרי אחד שהוא מרובע ומשני עגול הוא מלמטה. ואית דבעי מימר דבלאו הכי לא קשיא מענבא דפילא ומגריס הקילקי דלא אמר רשב"ג אלא בבריות לא מצינו, אבל במיני אוכלין יש, ותני נמי כן".
מפירוש הפני משה עולה שהירושלמי לא ידע מהו גריס הקילקי במציאות, שהרי לפי פירושו עולה שלא היה ברור לירושלמי אם במציאות הגריס הקלקי מרובע. בתחילה סברו שהוא מרובע ממש, אך הבינו מרשב"ג שלדעתו גריס זה אינו מרובע, ולבסוף הביאו דעה שגם לפי רשב"ג הוא מרובע.
אך לענ"ד לפי דרך זו השאלה "למה תנינן" אינה מובנת, שהרי לפי המקשן הוא מרובע ממש, ומדוע לא ישמיענו מהי צורת הגריס כדי שנדע איך למוצאו, כפי שהירושלמי מסביר על העדשים שגלגליהם חדין, ואין להם צרורות?
בעלי תמר מבאר שכולם הכירו את הגריס הקלקי וידעו שאינו מרובע בדיוק ממש, אלא שהוא רק דומה למרובע, אבל נחלקו אם יש במציאות אוכלים אחרים שהם ממש מרובעים. לדעת רבי ביסנא כללו של רשב"ג הוא שאין מרובע בין בבריות ובין במיני אוכלין, והכוונה שאין במציאות דבר מרובע ממש. וקשיא ליה לשיטתיה, הא קתני כגריס הקילקי מרובע, אמאי לא קתני כגריס הקילקי שהוא דומה למרובע, ולכאורה ש"מ שגריס הקילקי מרובע ממש, ודבר זה אינו לפי המציאות. לפיכך הוצרך לתרץ למה תנינן מרובע, דירבענה הוא. אולם לפי דעת אית דאמרי יש מרובע ממש באוכלין, וגריס הקילקי מרובע פירושו שהוא דומה למרובע, והוא משיב על השאלה למה לא תנינן דומה לריבוע, שלא הוצרך לפרש זאת, שהרי אף מרובע ממש בדיוק גמור איכא באוכלין, ולפיכך קורא אף לגריס הקילקי מרובע בדרך העברה, ולא חש לדייק ולומר דומה למרובע.
ולענ"ד פירושו דחוק, וגם המסקנה שאיכא במיני אוכלין מרובע ממש נראית כלא מתאימה למציאות.
אלא נראה שאכן לכו"ע הגריס אינו מרובע ממש אלא רק דומה למרובע, ונחלקו האם אפשר לכנות מרובע דבר שהוא רק דומה למרובע, ומהלך הירושלמי יבואר כאן בסוגריים כפי הנלענ"ד:
"אילו הן גריסין הקילקין אילו המרובעין (תנא קמא מגדיר את הגריסים שבמעשרות כמרובעים). תני רשב"ג אומר אין מרובע מששת ימי בראשית (כוונתו לחלוק על תנא קמא שמגדיר את הקילקי דמעשרות כמרובע. רשב"ג טוען שאין לומר על צמח מרובע, כיון שאין מרובע ממש בבריות). התיב רבי ברכיה, והתנינן גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע? (הרי שהמשנה כן מכנה צמח זה מרובע. נראה שהירושלמי מבין שהמשניות של מידות הן שיעורים קדומים, שהרי דין השיעורים היה נצרך הלכה למעשה בכל הדורות, ולכן אי אפשר לומר שהמשנה בכלים אינה על דעת רשב"ג^[32]). א"ר ביסנא, כל גרמא היא אמרה לית ליה מרובע (כלומר אין משם ראיה כי התם מהמשנה עצמה מוכח שאין כוונתה לכנות את הקילקי ממש מרובע, שהרי ט' עדשים ול"ו שערות אינם ממש צורת מרובע). ולמה תנינן (מרובע) - דירבענה היא (על כרחך שהוא ללמדנו שבנגעים ירבענה, דאף שהוא דומה למרובע גם בלא זה אכתי צריך לרבעו במדויק כמו בעדשים ובשערות, אבל לא קרינן ליה מרובע מפני שהוא רק דומה למרובע, ולכן כשמדובר על הצמח בעלמא לא שייך לומר מרובעין). אית דבעי מימר, לא אמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בבריות (ובאמת שייך לומר מרובע על דומה לריבוע, שזה קיים בצמחים, וכל מה שאמר רשב"ג הוא שאין דומה למרובע בבריות, ומכל מקום מה שכתוב מרובע בנגעים הכוונה שהוא נוטה למרובע וירבענה).
והנה, לכאורה להלכה נחלקו בזה הראשונים. הרמב"ם (הל' טומאת צרעת א, ז) כתב "כגריס הקלקי שהוא מרובע", ואילו הרא"ש בפירוש המשנה נגעים פ"ו כתב "לא שיהי' כמו שהוא עגול אלא מוסיפין עליו הריבוע". אך לפי ביאורנו לירושלמי י"ל שאין זו מחלוקת, דכוונת הרמב"ם לומר שהוא דומה למרובע כפי שכתב בפיהמ"ש, ובפועל מרבעים אותו כפי שכותב הרא"ש, שהרי גם ט' עדשים היא צורה שמרבעים אותה. ואין קושי כ"כ לומר שקיים גריס כזה שהוא ממש נוטה לריבוע, שכן נראה מהחכ"צ שאכן הוא ראה גריס כזה.
♦

ה. השיעור על פי העדשות

במהות העדשים ראינו לעיל שלפי הירושלמי הוא מין הגדל בלי צרורות^[33], וגלגליהם חדין. ונראה מהלשון 'גלגליהן', שהן עכ"פ עגולות כמו כל העדשים אלא ששכיח בהן קצת חוד בעיגול. ובפשטות הכוונה היא שכך הוא בעדשה המצרית, שהיא הבינונית שבעדשים, אבל בעדשים אחרים אין זה כך.
בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת מעשרות פרק ה: "ועדשים המצריות, 'עדס' שקצהו מחודד. וכל המינים האלו מדבריים ואינם נזרעים בגנות וחזקתן מן ההפקר^[34], ולפיכך פטורין מן המעשרות".
נראה מדבריו שעדשים אלו אינם דוקא עדשים הגדלים במצרים, אלא נקראו מצריות בגלל חודן הצר.
המעיל צדקה דן האם אנו יכולים לזהות באלו עדשים מדובר. בתחילת דבריו הוא שולל את האפשרות שהוא מין אחר ממה שאנו קוראים עדשים: "והם לדעתי עדשים המצויים במדינות אלו, עפ"י מאי דאיתא במדרש (והוא גם בגמרא בבא בתרא טז ע"ב) למה מנחמים אבלים בעדשים מה עדש אין לו פה, והם העדשים האלו שאין להם פה ומקום יניקה מן השרביט, לאפוקי בקטנים העגולים יש להם פה לינק כשהם בתוך שרביטיהם". לכן מסתבר שהעדשים הוא אכן מה שקוראים היום עדשים.
בימינו ידועים כמה מיני גדלים של עדשים בצבעים שונים שרוחבם 3-9 מ"מ (ויקיפדיה ערך עדש). להלן תמונה הנמצאת בויקיפדיה.
המעיל צדקה כתב שבמדינתו יש ג' מינים שבכולם יש ראש חד, ובתחילה חשב לשער בגדולות, כי ראה עדשים ממצרים שהן כמו הגדולות שבמדינתו^[35], ונראה שכוונתו לעדשים הירוקות, וחשב שלאלו התכוונה המשנה בגלל הכינוי מצריות, אך כיון שראה שגם בבינוניות יש חוד הסיק די"ל שכעדשה המצרית הוא כינוי לכל מיני העדשים שיש להן חוד, השונות ממיני עדשים שאין להן חוד, וכל ג' מיני העדשים האלו הן מצריות. והוא נקט למעשה לשער על פי עדשים בינוניות, כי מסתמא כוונת המשנה לשער בבינוני שבתוך העדשים המצריות. והוסיף שנראה שגם לדעת הב"י הוא תואם לבינוני שלנו, כי כתב הב"י (יו"ד סי' סו) שקשר חלמון הוא כדמות כתם עגול ברוחב עדשה גדולה, וכתם זה הוא כעדשים גדולות שלנו, ומוכח שלפי הב"י הבינוני קטן מזה הכתם. וכיון שמהשרטוט עולה שהעדשה שלו היא ברוחב 5.66 מ"מ נראה שלמעשה הוא שיער בעדשים כמו העדשים הצהובות, שהן הבינוניות.
לענ"ד יש להעיר על המעיל צדקה, שלא מסתבר שהעדשים המצריות הן כל ג' הגדלים האלו, שכן לא ידוע כלל במציאות על עדשה גדולה פי שנים מהן. מהתמונה המובאת כאן נראה שאמנם בכולן יש קצת חוד, אך בגדולות ובקטנות יש קצה פחות חד מהצהובות, ובחלקם כלל לא רואים חוד, ולכן יותר מסתבר שרק הצהובות הן המצריות.
אמנם, הגרח"נ כתב בשיעו"ת (עמ' רלו) להחמיר בשיעור גריס כיון שעשיו אמר "מן האדום הזה", ועדשה אדומה בינונית היא בקוטר של 4 מ"מ, ושלוש עדשים כאלו יוצרות ריבוע של 12 מ"מ, שבעיגול הוא קוטר 15 מ"מ^[36]. אך לענ"ד יש להשיב שאף שאצל עשיו מוזכר שהעדשים אדומות, אפשר שגם הצהובות נקראו אצל עשיו, שהיה להוט אחרי האדום, "אדומות". ועוד, ששם לא מדובר כלל על עדשה שבה משערים.
על כן נראה לדינא שהצהובות או עדשים הדומות להן בגודל הן העדשים הבינוניות שיש לשער בהן כפי ששיער המעיל צדקה, אבל לא מטעמיה, אלא משום שמסתבר שזו בלבד היא העדשה המצרית שעליה דברה המשנה, שהרי היא הבינונית שבעדשים גם בימינו, וכן היא בעלת חוד יותר מהאחרות.
♦

ו. ישוב הקושיה על שיעורו של המעיל צדקה מהתורמוס

איתא בגמרא בנידה נח ע"ב:
"מתניתין: הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה. עד כמה תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף ע"פ שלא הרגה.
גמרא: הרגה מאכולת. הרגה - אין, לא הרגה - לא. מתני' מני? רשב"ג היא, דתניא, הרגה - תולה, לא הרגה - אינה תולה - דברי רשב"ג, וחכ"א: בין כך ובין כך - תולה. אמר רשב"ג: לדברי אין קץ, ולדברי חברי אין סוף. לדברי אין קץ - שאין לך אשה שטהורה לבעלה, שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת. לדברי חברי אין סוף - שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה, שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם. אבל נראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם, שהיה אומר: עד כמה היא תולה - עד כגריס של פול, ולדבריו אנו מודים.
ולרבנן דאמרי תולה, עד כמה? אמר ר"נ בר יצחק: תולה בפשפש - ועד כתורמוס.
ת"ר: פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו - שכל המוללו מריח בו. ארכו כרחבו - לענין כתמים".
וכתב רש"י:
"עד כמה - כלומר וכי אפשר לתלות כתם גדול במאכולת.
אמר ר"נ תולה בפשפש עד כתורמוס - כתם רחב כתורמוס יכולה לתלות, ולא במאכולת אלא בפשפש, שמא פשפש הרגה שכתמו גדול. פשפש פונייש"א בלע"ז
לענין כתמים - דאי הוה כתם ארכו כרחבו אפילו יותר מכגריס תלינן בפשפש".
לפי רש"י תורמוס הוא שיעור גדול מכגריס. ונראה שלשיטתו כשם שלפי חכמים אין משערים יותר מאשר בתורמוס, כך לרחב"א אם הרגה פשפש תולים בו רק עד תורמוס, אלא שבפשפש יש תנאי נוסף שאורכו של הכתם כרחבו שהוא כצורת הפשפש והתורמוס. וכ"כ הרשב"א בשם התוספות דענין אורכו כרוחבו לא נאמר אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' חנינא, דלדידהו תלינן בפשפש אף על פי שאין ארכו כרחבו, דאי לאו הכי מאי קאמר רשב"ג ולדברי חברי אין סוף, דהא לא תלינן רק היכא דארכו כרחבו, אלא ודאי אדר' חנינא קאי. אך הרשב"א והר"ן בעצמם נקטו שבמקום שמצוי פשפש משערים בו גם אם אין הכתם כרוחבו, ופירשו שמה שאומרת הגמרא על הפשפש שאורכו כרוחבו, נאמר רק כדי לדעת את צורת הפשפש, שאם מצוי בעל חי כזה תולים בו.
מכל הפירושים האלו עולה שתורמוס גדול מגריס, ועל כן אפשר לתלות כתם בפשפש רק אם הוא במקום בו הוא מצוי, ואז תולים עד כתורמוס, וכן נקטו הטור והשו"ע בסי' קצ, ז.
וכתב הגר"ח נאה (שיעו"ת עמ' רלז) שלפי זה יש קושיה גדולה על שיעורו של המעיל צדקה מהתורמוס, שכן התורמוס הבינוני שאנו מכירים הוא כ10 מ"מ ברוחבו ובאורכו (יש שכתבו 10 על 12 מ"מ)^[37], ואם כן לכאורה הגריס צ"ל קטן יותר מריבוע של 10 מ"מ. ויש להוסיף שהדבר קשה אף לשיטת הגר"ז שהגר"ח נאה מצדד כמוהו, שהרי לדידיה הגריס הוא כמטבע שקוטרה 14 מ"מ, וגם שיעור זה אינו קטן מריבוע של 10 על 10 מ"מ^[38].
אבל הרמב"ם והרמב"ן לא הזכירו כלל את מידת התורמוס, ומשמע שהם הבינו שדברי רנב"י שמזכיר את שיעור התורמוס אינם להלכה כלל^[39]. ונראה שהרמב"ם פירש שאין כוונת ר"נ בר יצחק לומר ששיעור חכמים הוא גדול משיעורו של רחב"א, אלא שהוא בא להשיב על תמיהת רשב"ג שחכמים לא אמרו שיעור, ואין לדבריהם סוף, וכוונתו שבאמת לא יתכן שהם אינם אומרים כלל שיעור במה לתלות, שא"כ נטהר כל כתם שבעולם. אלא שאע"פ שרשב"ג לא שמע מחכמים מה השיעור, באמת יש מסורת שהיה להם שיעור, ושיעורם קטן מרחב"א, והוא כתורמוס. ומה שאמר תולין בפשפש הוא לבאר שמשערים בו, כי זה הוא לדעתם גודל הפשפש המצוי, שגם הוא מאכולת. ומובן שפיר שהרמב"ם לא הביא שיעור זה להלכה, כי להלכה נקטינן כרחב"א, וגם במשנה עצמה לא הוזכרה דעת רשב"ג ודעת חכמים בכמה משערים, אלא התשובה לשאלה 'עד כמה תולין' היא דברי רחב"א, כי כדברי הגמרא כולה מתניתין היא מדברי רשב"ג שלבסוף נקט כרחב"א. ומה שאמרה הגמרא שהפשפש אורכו כרוחבו הוא רק להבין מדוע תולין בכתם בצורה כ"כ רחבה של גריס, אף שהפשפש אינו כ"כ גדול, והכוונה באמירה שארכו כרוחבו שהוא גדל בהתאם לרוחבו שמתמלא בהרבה דם ולכן בסופו של דבר הכתם ממנו מתפשט למידה כזו. הבנה זו מתיישבת עם מה שכתבו החוקרים שפשפש המיטה הוא בדרך כלל באורך 5-6 מ"מ, אך עשוי להגיע לס"מ אחד כשמצץ הרבה דם^[40].
אפשר לבאר שהמחלוקת של רחב"א וחכמים היא שחכמים אזלי לפי התפשטות דם פשפש לאחר שינק הרבה דם, אך רחב"א היקל יותר כיון שאין דרכה של אשה לראות פחות מגריס, ודם של פשפש כזה יכול להגיע גם למידת גריס הקילקי כשהדם קלוש.
♦

ז. התאמת שיעורו של המעיל צדקה לשיעור סלע ושיעור טפח

איתא בגמרא נידה נח ע"א שאשה האומרת שבדקה את חלוקה והשאילתו לחבירתה, והאשה השואלת מצאה בו כתם, המשאילה טהורה והשואלת טמאה. ושואלת הגמרא מאי שנא מהא "דתניא: שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו - שתיהן טמאות?", ומשיבה: "שאני התם - דאיכא סלע יתירה"^[41].
וכתב בדרישה על סימן קצ, יג: "אין להקשות דנתלה חצי סלע מכל אחת בציפור, והחצי השני מכל אחת בכינה, דהא לא ידעינן אם הסלע אינו יותר משני גריסין".
מה שנקט "דלא ידעינן", נראה שהכוונה היא שלכן אי אפשר להקשות, ומכל מקום גם אפשר ללמוד מכאן שבהכרח גריס הוא יותר מחצי סלע, שאם לא כן אמאי לא תלינן בגריס לכל אחת.
אך לא ברור בכמה הוא יתר, יתכן שנקט סלע משום שידע שסלע הוא מעט יותר משני גריסין, ואתא לאשמועינן בזה ששיעור גריס הוא מעט פחות מחצי סלע, אך יתכן גם שלא בא לומר שיעור שחציו הוא כלשהוא פחות מגריס, אלא נקט שיעור שבו ודאי לא יועיל תלית גריס בכינה, ותו לא מידי.
עכ"פ לפי מה ששערנו גריס בט' עדשים בינוניות כמעי"צ, יש להקשות על זה מסוגיה אחרת, שממנה לכאורה עולה שחצי סלע הוא פחות מגריס כזה.
בחולין נ ע"ב איתא שבהמה שנקרע כרסה בטפח טרפה, ואמרו: "אמר גניבא אמר רבי אסי: נקדרה כסלע - טרפה, שאם תמתח תעמוד על הטפח. אמר רבי חייא בר אבא, לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא אמברא דנהרדעא: כסלע - כשרה, יתר מכסלע - טרפה. וכמה יתר מכסלע? אמר רב יוסף: כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא - בדוחקא, בלא ציפא – ברווחא".
רש"י פירש שם:
"נקדרה - כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע מטבע רחב הוא.
שאם תמתח - אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה.
תלת קשייתא - גרעיני תמרה.
בציפא - עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלשה בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה".
לפי רש"י אין כאן שיעור שונה מסתם בהמה שנקרע כרסה, אלא אנו משערים באופן שאילו היינו מושכים עיגול כזה באופן שיתיישר ונחשיב את הקרע בלא חללו הוא יהיה באורך טפח טריפה^[42].
תוספות (ד"ה לכשתמתח) חלקו על רש"י, וכתבו לפרש כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט יהיה בארכו טפח. כלומר שבקדירה מחמירים טפי מקרע, ודי בכך שהיקף הסלע בחוט הוא באורך טפח כדי להטריף^[43]. לפי רש"י יוצא שהיקפו של סלע שני טפחים, וקשה לומר שהיה מטבע כ"כ רחב, וגם קשה מה הסברה להשוות דין קדירה לדין קרע, היות שקשה יותר לחיות כשנחסר מהבשר.
והרמב"ם בפירוש המשנה פרק ג משנה א כתב: "אם נחתך ממנו בעגול שעור סלע ולמעלה הרי זו טרפה. ועגול הסלע הוא כמו הדק ביותר והגדול ביותר מן הדינרין המצריים, וזה בקירוב".
ובהלכות שחיטה פרק ט הלכה ו כתב: "נקדר הבשר הזה בעגול או באורך אם היה יתר מכסלע, והוא כדי שיכנס בו שלש גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק הרי זו טרפה, שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח".
לכאורה לשון הרמב"ם בהלכה "שם ימתח קרע זה" ולא נקט ימתח חוט המקיף משמעותו כרש"י, ולא כתוספות, אבל מפירוש המשנה מוכח שכוונתו כתוספות, משום שהוא אומר שגודלו כדינרים מצריים, ובמציאות הדינרים המצריים בימיו בודאי לא היו בהיקף שני טפחים, כפי שכתב הרב בניש (עמ' קסב). לכן צ"ל שמה שכתב "ימתח קרע זה" כוונתו ימדד קרע זה.
והרא"ש בחולין פרק ג סי' לג כתב: "נמצא רוחב הסלע שליש טפח".
וכ"ה בשו"ע סימן ל, ב כתב לגבי בהמה שנחסרה עצם בגולגלתה: "ואם ניקבה נקבים שיש בהן חסרון, אם בין כלם כסלע, שהוא שליש טפח, טריפה".
ובשו"ע סי' מח, ד לגבי נקדר הבשר החופה את הכרס כתב: "אם נקדר הבשר הזה בעיגול או באורך, אם היה יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו ג' גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק, אם יש בה אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה, או בריוח כשאין בהם שום אוכל כלל, הרי זה טריפה שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח".
ומבואר שהוא הבין כפי שפירשתי, שהרמב"ם מתכוון לומר כתוספות, שהרי נקט לשונו בסימן מח, ולמד מזה שרוחב קדירה של כסלע הוא שליש טפח. אמנם יש לשאול שהוא פסק דמסקנת הגמרא שהשיעור הוא יותר מסלע, אם כן איך הוא למד מזה לשיעור רוחב סלע שליש טפח, הלא הקיף סלע הוא פחות מטפח. הש"ך בנקודות הכסף סי' ל, ה כתב שהוא משום שכדי שהסלע יכול להיכנס לתוך הקדירה, הקדירה חייבת להיות מעט יותר רחבה מטפח, ולכן כאשר יש קדירה יתר מכסלע פירושו שחוט המקיף את הקדירה בפנים הוא אורך טפח, נמצא שרוחב הסלע עצמו הוא שליש טפח^[44].
והקשה הפלתי בסי' קצ, יד, מסוגיה זו על שיעורו של המעיל צדקה, דכיון שארבע אגודלין הם טפח, לפי פאיי 3 שליש טפח הוא אגודל ושליש, ולפי דברי הרמב"ם בהל' ספר תורה פ"ט שאגודל הוא שבע שעורות מחשב הפלתי ששטח חציו הוא פחות מהמצוייר בתשובת מעיל צדקה על ידי עדשים בינוניות שלנו, ונמצא ששיעור המעיל צדקה לגריס גדול יותר מדאי?
הגר"ז ביו"ד סי' קצ (ס"ק יג) כתב ליישב שהפלתי לא עשה חישוב נכון, שכן במדידה רואים שהשיעור של המעיל צדקה הוא "לערך ה' על ה' שעורות בריבוע שהן כ"ה פעם רוחב שעורה על שעורה", וכיון שקוטר סלע הוא לערך אצבע ושליש, נמצא ששבע רוחבי שעורה באגודל הוא שטח של ל"ב ורבע שעורות, וא"כ שפיר י"ל כשיעור הגריס של המעיל צדקה שהרי חצי סלע הוא יותר מגריס.
אך הצמח צדק (יו"ד סי' קב) כתב בשם מהרי"ל, אחיו של בעל התניא, שבעל התניא חזר בו ואמר שיעור קטן יותר, וביאר את טעם חזרתו "שזה היה תלוי אצלו בענין שיעור רביעית". דבריו מבוארים היטב בשו"ת של המהרי"ל שארית יהודה (סי' יא), שאחרי הבאת דברי הגר"ז בשו"ע הרב הנ"ל כתב: "שמעתי מפי קדשו שחזר בו, לפי שתירוץ זה הוא נמשך לפי לשון הרמב"ם שהגודל הוא שבע שערות, אבל אין חכם כבעל הנסיון שמדד בעצמו בהרבה גודלים של הרבה בני אדם גדולים ובינונים, ואין הגודל מחזיק אלא כששה שעורות, ולכן אמר לפרש לשון הרמב"ם שבע שעורות זו בצד זו, פירוש דהיינו כשהן שוכבות על צידיהן ולא על רוחבן, והן ברוחב ששה שעורות יושבות על רוחבן. והנה לפי רוחב הסלע שמונה שעורות, ואילו היה מרובע היה עולה ס"ד שעורות על שעורה, מה שאין כן בעיגול אינו אלא מ"ח, והחצי סלע הוא כ"ד שהוא פחות מכגריס לפי דעת המעיל צדקה, ונשאר קושית הפלתי על תוקפה".
ונראה שלאחר שראה שהאגודל אינו רחב כל כך, נמלך לנקוט שהאגודל שבו מדד הרמב"ם את הרביעית הוא שש שעורות על רוחבן, וממילא גם שיעור רביעית וביצה הוא פחות ממה שחשב בתחילה. וזהו מה שכתב הצ"צ שזה היה תלוי אצלו בשיעור הרביעית, כלומר שבתחילה חשב שהרביעית של הרמב"ם שאמר לשערה באצבעות גדולה, ונמלך לשערה כקטנה יותר^[45]. וכתב בהמשך שכיון שהחליט לא לסמוך על המעיל צדקה, בדק את השערות בידו של אחיו, ולפי זה הגיע למסקנה שהשיעור הוא כמטבע שרוחבה 14 מ"מ.
ונראה שהאגודל של הגר"ז היה קרוב ל2.1, שכן הגר"ח נאה (שיעורי מקוה עמ' פב) מציין שבדקו את הגביע של הגר"ז ומצאו שהיא היתה 100 סמ"ק, ולפי דברי הגמרא והרמב"ם שרביעית היא 10.8 אצבעות מידה זו מתאימה לאגודל שהוא 2.1. אלא שיתכן שהוא לא לקח מידה מצומצמת לגמרי ושיעור זה נאמר מעט לחומרה, כי לא תמיד אפשר למלא את הגביע עד הסוף, וגם באגודל של 2.05 הדבר אפשרי שכן יתכן שריבוע המע"צ היה בעיניו 17 על 17 – 289 מ"מ כפי ששיערנו, ושטח חצי סלע 280 מ"מ עדיין קטן יותר.
אך כיון שהריבוע במעיל צדקה אינו פחות מ17 על 17 מ"מ, לא נוכל לומר שאגודל של הגר"ז הוא 2 ס"מ, שכן לפי אגודל של 2 ס"מ שעורה היא 3.3 מ"מ, ו 5 שעורות הן 16.66 מ"מ, ויוצא ריבוע קטן יותר מהריבוע המשורטט במעיל צדקה, שהוא לכל הפחות 17 על 17 מ"מ. ואין לומר שהגר"ז מקשה שהגריס של המעי"צ גדול מחצי סלע, מפני שטעה וחשב שהגריס שלו הוא 16.66, דודאי הגר"ז לא היה דוחה את מנהג העולם בגלל טעות שאפשר לעמוד עליה במדידה נכונה, וכוונת קושיתו שהוא לכל הפחות במידה של ה' על ה' שעורות^[46].
מידת האגודל 2.1 מתאימה גם לשיעורים אחרים שמסרו בשם הגר"ז^[47].
אמנם בחידושי החת"ס לנידה נח ע"ב כתב שבדק וראה שקושית הפלתי אינה נכונה שכן חצי סלע הוא יותר משטח של ל"ב שעורות, בעוד שהגריס של המעיל צדקה "אינו מחזיק יותר מל' שעורים". וביאור דבריו, שהוא אזיל לפי אגודל של שבע שעורות כפשוטו, ולכן הונח לו שהגריס קטן מחצי סלע אף אם נעריך את הגריס של המעי"צ בהערכה מקסימלית, ולא הערכה מינימלית כפי שכתב הגר"ז. שיטת החת"ס היא שרוחב האגודל הוא 23.4 מ"מ (כפי שהוכיח הרב בניש עמ' רכב מתשובת החת"ס סי' קכז). על כן לפי חישוב של פאיי – 3, קוטר סלע הוא אגודל ושליש הוא 31.19 מ"מ, שטח הסלע 729 מ"מ, וחציו 364 מ"מ, ומכאן שהוא מתייחס לציור של המעי"צ כריבוע שהוא לכל היותר 18.3 על 18.3 מ"מ, ואכן כפי שביארנו אי אפשר לראות בציור הזה גריס גדול מזה^[48].
והנה, בירחון האוצר מח ביססתי את מידת האגודל 2.15, והראיתי שכך היא בערך דעת הרמב"ם, כדמוכח ממה שנקט ששני טפחים הם סיט. אם נחשב את האגודל 21.5, ונאמר שהגריס של המעיל צדקה הוא 300 מ"מ ומעלה חוזרת קושית הפלתי למקומה, שכן לפי אגודל זה ובחישוב פאיי מדויק, שטח חצי סלע הוא 297 מ"מ, והוא פחות מהגריס^[49]. אלא שכבר אמרנו שנראה שכוונת המעיל צדקה היא ששטח גריס הוא ריבוע של 17 על 17 מ"מ, ששטחו 289 מ"מ, וא"כ השיעור של המעיל צדקה אכן קטן מחצי סלע אם הוא 297 מ"מ. ונמצא שמכח קושיה זו ניתן לומר שמסורת הפסיקה כמעיל צדקה לפי החישוב המדוקדק מהוה חיזוק לשיטה שאגודל הוא 21.5 מ"מ, ולא כשיטות המקטינות את האגודל. אם ננקוט כסוברים שאגודל הוא 20 מ"מ, קושית הפלתי במקומה עומדת. ולא יועיל לנו לנקוט שהריבוע של המעיל צדקה הוא 17 על 17 מ"מ, שכן לפי הגרח"נ קוטר הסלע שהקיפו טפח הוא 25.6 מ"מ, ושטחו 514, וחציו 257 מ"מ, והוא קטן מהגריס של 289 מ"מ. וכל שכן שהסוברים שהאגודל קטן מ2 ס"מ לא יכולים לפסוק כהמעיל צדקה, כי לשיטתם חצי סלע הוא עוד פחות מ257 מ"מ. וגם לפי המסקנה שהיקף טפח הוא סלע ועוד יקשה טפי, שאם כן חצי סלע צ"ל עוד פחות ממה שכתבנו, ובודאי הגריס גדול ממנו.
אכן, אכתי יש לעיין על היסוד של קושית הפלתי שחצי סלע חייב להיות יותר מגריס, האם יש הכרח להסיק כך מהגמרא. בתחילת דבריו כתב החת"ס "תמוה לי דילמא ברייתא אתיא כרבנן דרחב"א דלא תליא במאכולת אלא א"כ הרגה. והפוסקים שהביאו הברייתא לא דקדקו בשיעור סלע. וכן מצאתי בסדרי טהרה סי' ק"ץ שכתב דברייתא מיירי בנמצא בבשרה שלא תלינן כלל במאכולת". ובסדרי טהרה (ס"ק י) כתב עוד די"ל שמדובר באופן שאין לתלות דם ציפור במאכולת כי הם שונים במראה כי מדובר בדם ציפור שחור, אך כתב שמהפוסקים שהביאו את דין הגמרא לא משמע כך, דמשמע שהביאוה כדי ללמד את המסקנה שחצי סלע הוא הוא יותר מגריס. ונראה לענ"ד להוסיף ולומר שמהגמרא עצמה לא משמע כך, כי הגמרא בהמשך אומרת שרשב"ג הודה לדברי רחב"א שתולה עד גריס בכל אופן, וביארנו שכן מוכח מהמשנה עצמה, שלא אומרת את השיעור לרשב"ג אלא את השיעור לרחב"א. א"כ למסקנה אין מי שאומר שלא תולים בעלמא בגריס, והכי חזינן שהגמרא לא פירשה שברייתא זו היא דלא כמו המסקנה של רשב"ג, או איירי באופן שדם הציפור שונה ממאכולת, וכן מוכח מהפוסקים שלא פירשו כל תנאי בענין זה, והביאו ברייתא זו להלכה.
ובחדרי דעה (הוטנר) כתב בס' קצ, ה להשיב על קושית הפלתי, דהנה למ"ד אינה תולה כלל יותר ממה שהתעסקה על כרחך הא דתני כסלע לאו דוקא, דאף היכא שיש יותר מחצי סלע לכל אחת הם טמאות. ואם כן, גם לפי מה דקיימא לן דגם היכא שיש גריס יותר ממה שהתעסקה תולה את היתר על הסלע במאכולת, י"ל דכסלע היינו כסלע לבד מהגריס דדם הכינה. ואע"ג דגם ביותר מחצי סלע וגריס הם טמאות, י"ל דכסלע לאו דוקא כמו לאידך.
ויש להשיב דאינו דומה, דלמ"ד אינה תולה אלא במה שהתעסקה צ"ל שזו דוגמא בעלמא וכולן הוא לאו דוקא, אבל לפי מאי דקיי"ל כרחב"א דוחק גדול להעמיד שהוא מדבר בסלע נוסף על גריס.
♦

ח. שני שיעורי סלע

עד עתה עסקנו בסלע העולה מהגמרא בחולין, שהוא בערך קוטר של טפח, אך יש לברר עוד את שיעור סלע במקומות אחרים שבהם הוא מוזכר. וכן צריך להבין את דברי הרמב"ם הנ"ל מנין לו שסלע הוא כגודל הדינר הערבי, והאם שיעור שטח של דינר זה הוא כטפח.
במשנה מסכת כלים פרק יז משנה יב איתא שיעור שנאמר לענין גודל חלון שטומאת מת עוברת בו: "שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה, שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע הנירונית".
ובמשנה במסכת אהלות (ב, ג) מובאת מחלוקת כמה יחסר מגולגולת כדי שנאמר שלא תטמא באוהל. "בית שמאי אומרים כמלא מקדח, ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות. באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר' מאיר, וחכ"א בגדול של לשכה".
בגמרא (בכורות לז ע"ב) אמרו בשם שמואל שהשיעור של בית הלל הוא כסלע. רב שמואל בר יהודה אמר: "מתניתא אמר ליה" (כלומר ששמואל שנה ברייתא האומרת כך). והגמרא מקשה שאם כן שיעור בית הלל ובית שמאי שווה, שהרי שנינו במסכת כלים "מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע הנירונית". כלומר הגמרא הבינה בתחילה ש'סלע' של שמואל הוא הסלע הנירונית, ו'מלא מקדח' הוא מלא מקדח גדול, ולפיכך קשה לה מה ההבדל בין השיעור של בית הלל לשיעור של בית שמאי. רב חסדא תירץ שאמנם סלע של שמואל אליבא דבית הלל היא סלע הנירונית, אך בית שמאי כדרכם בעלמא מחמירים (לענין טומאה השיעור הגדול הוא חומרה שעד שלא ינטל שיעור כזה עדיין יטמא), והם אינם מדברים על מקדח בעלמא אלא על מקדח וחיסומו.
אך רב פפא מתרץ באופן אחר, וז"ל הגמרא: "רב פפא אמר: מקדח גדול שנינו (במסכת כלים שהוא הושוה לסלע הנירונית). מכלל דמקדח סתם (שהוא האמור באהלות) - זוטרא נמי מכסלע". ושואלת הגמרא "הניחא לרבי מאיר, אלא לרבנן מאי איכא למימר? דתנן, באיזה מקדח אמרו - בקטן של רופאים, דברי רבי מאיר, וחכ"א: בגדול של לשכה! ולרבי מאיר מי ניחא? הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ואנן דתנן תנן, דלא תנן - לא תנן!".
כלומר לדעת רב פפא אמנם הסלע הוא סלע הנירונית, כהבנת רב חסדא, אך השיעור של בית שמאי הוא כ'מקדח קטן', והוא בציר מסלע. והגמרא מקשה עליו מהמשך המשנה, שבה מבואר שלפי חכמים ב"ש דברו נמי במקדח גדול של לשכה, ואף לרבי מאיר שביאר שבית שמאי דיברו במקדח קטן של רופאים אכתי קשיא, דהוי ליה מקולי ב"ש וחומרי בית הלל, ודבר זה לא נשנה בעדיות (פ"ה משנה א) בין ששה הדברים שהם מקולי ב"ש.
על כן מסיקה הגמרא: "אמר רב נחמן: סלע נירונית שנינו כמקדח גדול, סלע סתם - זוטרא ממקדח סתם". רב נחמן מסיק שסלע נירונית דמסכת כלים אכן הוי כמקדח גדול, אבל כסלע דקאמרי ב"ה לפי שמואל, זוטר אפי' ממקדח קטן של רופאים, הלכך אפי' לר"מ שיעורא דב"ש נפיש.
נמצא שלמסקנת רב נחמן סלע נירונית שווה למקדח גדול, וסלע סתם הוא מטבע קטן טובא מסלע נירונית, דהא יש בינו לבין סלע הנירונית שני שיעורי מקדח נוספים, והגמרא מוכיחה שאין אפשרות לומר אחרת, כך שדעת האמוראים האחרים בטלה^[50].
הרב בניש (מדות ושיעורי תורה עמ' קסו, תיד) כתב שמטבעות הפונדיון שבא"י, וכן הסלע הנירונית שבזמן המשנה, היו בקוטר 2.5-2.6 ס"מנ, ומזה הסיק שצ"ל כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ששיעור הסלע הוא הדינר המצרי הכי גדול שיש, שכן גודלו של הדינר המצרי הוא בקוטר 2.2-2.3. וקשה, שלפי הגמרא בחולין היא כמעט בהיקף טפח. גם לשיטות הסוברות שטפח הוא 7.5 ס"מ כסלע נירונית קשה, שהרי לפי הגמרא בבכורות חייבת להרבה הרבה פחות, כי יש שני שיעורים נוספים בינו לסלע נירונית. לא סביר שיקבעו שיעור אחר בהבדל של פחות ממ"מ וחצי, כיון שגם סלע נירונית עצמה אינה בדיוק 25 מ"מ.^[51]
ואין לתרץ שיש כאן הבדל בין החוט הסובב את המטבע לשטח המטבע עצמה, כיון שזה צ"ל הפרש מזערי, ודי בעובי חוט כלשהוא כדי לסבב את הסלע. אמנם בדברי הרמב"ם לכשעצמם לא קשה לי כי הוא נקט שהוא כמו "הדק ביותר והגדול ביותר מן הדינרין המצריים, וזה בקירוב". הרמב"ם מדגיש שמדובר בדינרים חריגים, ומה שמוצאים מסתמא הוא הדינרים הרגילים, לכן אין לתמוה אם לא מצאנו דינר הקרוב בשיעור לטפח של הרמב"ם. לפי דרכינו שפיר י"ל שהרמב"ם נקט שיעור זה גם לפי חישוב הטפח של 8.6, ודינרים חריגים בקירוב לטפח כזה היו במצרים לפחות בזמן שכתב את פירוש המשנה. ומכל מקום אכתי קשה שהשיעור של הסלע בבכורות חייב להיות פחות בצורה ניכרת מסלע נירונית, ואינו קרוב להיקף טפח העולה מהגמרא בחולין.
ונראה לענ"ד לבאר דבר זה על פי מה שכתב הרב בניש (עמ' קסא) שמ30 שנה לפני חורבן הבית עד החורבן, השתמשו בארץ בסלע צורי בקוטר 2.2-2.3, והוא זהה לסלע היהודי של סוף ימי החורבן (הנקרא שקל ישראל)^[52]. הסלע היהודי הוטבע על הסלע הצורי הנ"ל. ומהחורבן ואילך היו בארץ סלעים רומאים, שהם הסלע הנירונית או דומים לה, שגודלם כפונדיון האיטלקי בקוטר 2.5-2.6 ס"מ, אך בשנת 195 עד 255 לספירתם הטביעו בארץ סלע רומי אחר גדול יותר שקוטרו הוא 2.7-2.8, כמו הסלע היווני בימי אלכסנדר מוקדון, ואח"כ פסקו לייצר סלעים בארץ ישראל (כנראה השתמשו בכסף מיובא).
ונלענ"ד שלמרות שהפוסקים לא חילקו בין שטח סלע לדינים שונים, יש מקום לומר שהיו בימי התנאים שני שיעורי סלעים שונים. תנאים שחיו סמוך לחורבן עד ימי רבי יהודה הנשיא השתמשו בכינוי כסלע לסלע היהודי בגלל מה שכתוב עליה, ולא היה אצלם שכיח סלע כמו הסלע היוני, שבו שיערו חכמים בתחילה. ואילו בסוף ימי התנאים עד ימי רבי אסי, שעיקר תורתו נאמרה לאחר שעלה לארץ (גניבא כנראה שמע זאת ממנו כשהיה בארץ), היה הסלע שבו השתמשו בערך בקוטר 2.7. ומעתה י"ל שרבי אסי דיבר לפי הסלע הידוע בימיו בארץ, שהוא אכן בהיקף קרוב לטפח, ושווה לסלע היוונית, שעל פיה יוסדו כל עניני הכסף שבמשנה.
אבל שמואל בבכורות לז מתייחס ככל הנראה לסלע שעליו כתוב שקל, והוא הסלע שעליו מדברים התנאים הראשונים בימי רבי עקיבא או לפניו, שהרי מצינו בחולין נה ע"ב שאמרו לפני רבי עקיבא "נשתייר בו כסלע כשרה", ושמואל שם דן בדבריו "אמר מר: אם נשתייר בו כסלע - כשרה, היכא? אמר רב יהודה אמר שמואל: על פני השדרה כולה. איבעיא להו: דאריך וקטין, דכי מצרף לה הוי כסלע, או דלמא, ברוחב סלע על פני השדרה כולה? תא שמע, דפריש רבי נהוראי משמיה דשמואל: ברוחב כסלע על פני כל השדרה כולה". הרי ששמואל היה רגיל לדבר על סלע שבדברי התנאים הראשונים, וכל המחלוקת בבכורות אם 'תני שמואל' או 'אמר שמואל' היא ענין של דיוק בניסוח, האם שמואל אמר במפורש שהוא שונה ברייתא מימי התנאים או לא, אך דבריו הם מסורת מהתנאים. ומסתבר שגם שמואל הכיר את הסלע, כפי שאנו יודעים מהרמב"ן שסלעים אלו היו מאוד נפוצים.
ולפי זה ניחא כל מהלך הגמרא בבכורות, שחזינן שהגמרא לא ידעה בדיוק מהו הסלע שעליו דיבר שמואל, ורק לאחר שקלא וטריא הסיקה מהברייתות שהוא קטן טובא מסלע הנירונית. ואינו מובן, איך הם לא ידעו מהו סלע, וכי לא השתמשו בכסף? לפי דרכינו הוא משום שאותה מטבע שכתוב עליה שקל, ועליה מדברים התנאים היתה ידועה לשמואל אבל לא היתה ידועה לשאר האמוראים. אבל הסלע של הגמרא בחולין, שהיא ברייתא שמדברת על מה שמצאו שתי נשים, י"ל דהוי כסלע של רבי אסי, שהיא ברייתא העוסקת במה שאומרות נשים שהן ראו דם כסלע, ודברו על הסלע שבימיהם^[53].
והנה, המסקנה בחולין (נ עמוד ב) היא לשער בג' גרעיני תמרים, דהכי איתא התם: "וכמה יתר מכסלע? אמר רב יוסף: כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא - בדוחקא, בלא ציפא – ברווחא".
נראה שהמסקנה לשער בג' תמרים נאמרו בגלל הקושי הנ"ל שלא היה להם את הסלעים שנקראים שקל, ולכן הוצרכו לתת את השיעור בדבר נוסף, ולא הסתפקו בקביעה שהוא יתר מסלע, דמשמע בכלשהוא. והנה לפי דרכנו צ"ל שהיקף התמרים האלו הוא 8.6 ס"מ, כדי להבין באיזה צורה יש להנחת גרעיני התמרים עשיתי את הניסיון הבא.
לקחתי ג' גרעיני תמרים של תמר מג'הול, והקפתי אותם בחוט שקוטרו 8.6 ס"מ. לא ידוע לנו מה גודל התמרים בזמן הגמרא בבבל, אך מסתבר שהם היו כמו בימינו קטנים ממג'הול^[54], ונראה שזו הצורה שעליה מדברת הגמרא, שאין כוונת הגמרא להכניס את הגרעינים דוקא בתוך עיגול, אלא שהגמרא אומרת שהשטח שתופסת קדירה שהיקפה כג' גרעיני תמרים הוא מעט יותר מסלע.
כך נראה ביאור הסוגיה על פי מה שכתב ראבי"ה (סימן אלף פט) בשם ר"ח: "פי' ר"ח ציפא - שלושה כסדרן זה אצל זה ברוחב, בדוחק. שלא כסדרן - בריוח". והרמב"ם (שחיטה , ט, ו) כתב "נקדר הבשר הזה בעגול או באורך, אם היה יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו שלש גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק הרי זו טרפה"^[55].
וכבר עמדו המהרש"ל והש"ך על כך שהרמב"ם ובעקבותיו הטור לא כתבו שהשיעור 'בציפא בדוחקא' הוא בגרעיני תמרה עם האוכל, כפי שפירש רש"י, וצריך להבין מהו פירושם. לענ"ד נראה שהרמב"ם מפרש כפירוש ר"ח בציפא –'כסדרן'. ויש בזה הבדל בין צורת כניסת התמרים 'כסדרן', שאז השיעור יותר גדול, לבין 'שלא כסדרן', שאז השיעור יותר קטן, ולכן השטח הוא גיעגול שהיקפו טפח רק כשמוסיפים את הרווחא. 'כסדרן' פירושו שהגרעינים מושכבים זה בצד זה כשהחוד של כל הגרעינים כלפי מעלה, וזו כוונת ר"ח באומרו "כסדרן ברוחב", שהוא כשהגרעינים ברוחב המקסימלי, ו'שלא כסדרן' פירושו כשאחת באמצע בכיוון הנגדי. והגמרא אמרה את השיעור של ברווחא כדי שנבין את אופן המדידה שהוא בגרעינים בצורה שציירתי, כיון שרק בצורה כזו איכא הבדל בין כסדרן ללא כסדרן, הרמב"ם קיצר את המסקנה ונקט את השיעור של בדוחקאנה.
♦^[56]
המסקנות:
א. אין לשער גריס של כתמים לפי הגדול שבין 'הפול' המצוי (בקיית הפול) שכן לפי הרמב"ם יש לשער דוקא בגריס הקילקי שגודלו ט' עדשים בינוניות, וכך מוכח בגמרא וכן נהגו.
ב. אין לשער גריס לפי עדשים אדומות, כיון שהן עדשים קטנות ואינן בינוניות.
ג. המעיל צדקה שיער לפי ט' עדשים בינוניות שזהות לעדשים הבינוניות בימינו.
ד. מדקדוק הציור של המעי"צ נראה שהוא כשטח עיגול שקוטרו 19.2 מ"מ.
ה. שיעור זה מתאים למה שמצינו שחצי סלע גדול מגריס. הסלע הזה הוא הסלע של סוף ימי התנאים, שהקיפו קרוב לטפח של 86 מ"מ, ואכן חציו גדול מגריס של המעי"צ הנ"ל.
ו. במקומות אחרים בש"ס מצינו ששיעור סלע קטן יותר מסלע נירונית. נראה שהוא הסלע מימי המרד היהודי, שכתוב עליו 'שקל' והוא בקוטר 22 מ"מ, וכך שיערו התנאים בזמן החורבן ומעט אחריו.
ז. למעשה יש לשער גריס של כתמים כמטבע שקוטרה כ19.2 מ"מ, ונכון לעגלו ל19 מ"מ.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ הפול המצוי הוא מין דמשקאי, ויש גם מינים שמוצאם מספרד (הרב ד"ר אברהם שמש תחומין כו, עמ' 209). התמונה לקוחה מפורטל הדף היומי (נזיר נ ע"ב "אף המקפה של גריסין"). בתמונה רואים שיש ביניהם גרעינים של 30 על 20 מ"מ, וכ"כ הר"מ חימי במאמר (באתר שלו), ולא כפי שכתב הרב שמש שהגדולים שבמין זה הם 28 על 11 מ"מ בלבד.
↑ כן כתב פרופ' זהר עמר (הצומח והחי במשנת הרמב"ם עמ' 124) שהרמב"ם מזהה את הפול עם מה שהערבים קוראים פול, והוא בקיית הפול. ועוד כתב פרופ' עמר (צמחי המקרא עמ' 105) שהפול שמוזכר בתנ"ך מזוהה על ידי כל התרגומים והפירושים כבקיית הפול. התרגומים הארמיים כתבו 'פולא', כמו שאומר הערוך בשם הירושלמי כלאים על המשנה (לפנינו בירושלמי כתבו פילה).
↑ לוביא כיום היא שעועית עם צורת עין שחורה. בירושלמי (שבת ה, א. כלאים ח) איתא: "פולא מצראה, כד איהו רטיב אינון צוחין ליה לובי". הרשב"ץ המובא בברכ"י או"ח תקפג, ב כתב שפול המצרי זה המין נקרא בערבי לוביא. וכן נקט פרופ' פליקס (כלאי זרעים עמ' 35). אך הרמב"ם כותב להדיא שהשעועית היא לוביא, והיא דומה לפול הלבן ולא לפול מצרי. דבר זה קשה גם על מה שהביא פרופ' עמר (הצומח והחי שם) שיש מי שרוצה לזהות את הספיר של הרמב"ם עם מין ממיני הלוביא. בירושלמי שם הסוגיה עוסקת בכך שגם הלובים כלולים בדיני התורה על המצרים, ופירש בעלי תמר שהוא לפי המבואר בתורה שמצרים הוא אבי להבים, והוא לוב. וזו כוונת הירושלמי שכעין זה בפול כשהוא יבש הוא כמבוגר וכאילו אביו של הלח, ועכ"פ אין לזה קשר ללוביא. רש"י (ראש השנה יג ע"ב ומנחות ל ע"ב) כתב "פול המצרי - מין קטנית, פאזול"י", וכ"ה בערוך ערך פול. אך נראה שאין לזהותו עם מה שאנו קוראים פאסוליה –שעועית, כי השעועית המצויה יובאה מאמריקה, אלא נראה שזה שם המשפחה הכללי, וכפי שרואים אצל הרימב"ץ בפירושו לכלאים שכותב 'פסולי' גם על פול לבן וגם על פול מצרי. וכן נביא לקמן שהמאיר נתיבים וערוה"ש קוראים לבקיית הפול פאסוליה, ומשמע שזהו השם הכללי למיני הפול והשעועית, ורק בתקופה מאוחרת הנהיגו לקרוא כך לשעועית המיובאת מאמריקה.
↑ בפיהמ"ש נדרים ז, ב כתב הרמב"ם שהפול המצרי אינו הפול הידוע אצל ההמון, אלא מה שקוראים הרופאים 'אלבקלא אלמצרי' - זרע מצרי. והוא מוזכר גם בספרי רפואה של הרמב"ם.
↑ פרופ' עמר (הצומח והחי עמ' 124) מביא מקורות עתיקים גם מזמן חז"ל וגם מזמן הרמב"ם שקראו 'פול מצרי' לצמח הנלומבו, שזרעיו קטנים, אבל הוא מציין שאת הפרי של נלומבו אוכלים, בעוד שהרמב"ם בהל' שבת יח, ו מביא את דברי המשנה שזרעי פול מצרי אינם נאכלים בידי אדם. לענ"ד, כיון שכיום ידועים זני בקיית פול קטנים שאינם עומדים למאכל אדם, מסתבר שפול המצרי של המשנה, הוא זן זה.
↑ פליקס (כלאי זרעים והרכבה עמ' 35) זיהה אות הפול הלבן עם 'לבלב המטפס', שהוא דומה ללוביא, וכן מצדדים בפורטל הדף היומי (פסחים נב ע"ב 'הוא גירוע'), על פי דברי רבי בנימין מוספיא במוסף הערוך. הר"מ חימי (מאמר באתר שלו) משער שהוא פול מדמס, הנחשב כיום מאכל לאומי של מצרים, ולענ"ד כך מסתבר יותר בגלל הכינוי פול.
↑ וכן עמד על זה הרב שמואל אבוהב (דבר שמואל סי' נא).
↑ חז"ל מפרשים שהפסוק שבו כתבו שיש בנגע מחיה ושערות, לא בא לומר שצריך את שניהם, שהרי די רק באחד מהם כדי להחליט לטומאה, אלא הפסוק בא להשוות את שיעורם, ולגלות לנו מהו גודל הנגע. וראה בפירוש הרמב"ם ובפירוש הרא"ש למשנה בנגעים פ"ו, שהתקשו מנין לנו שיעור שתי שערות שהם בעצם ארבע שערות והשיעור הכללי של הנגע הוא עוד ריבוע של ארבע שערות לכל כיוון. לענ"ד נראה שהענין מיוסד על הכלל הלשוני שכתב המלבי"ם, שבלשון הכתוב 'שער' בכל מקום הוא שם לקיבוץ השער ולא לשערה אחת, ואם הכוונה רק לשתי שערות, בכל המקומות בהם כתוב בתורה שאין שער שהתהפך ללבן היה די לכתוב 'ושערה' (שערה עם מפיק בה') לא הפך לבן', דממילא משמע שאין גם אחת מאותן שתי שערות שהפך ללבן. אך כאן התורה הדגישה את ההבדל בין שער לשערה בפסוק ד, ששם כתוב שערה בלי מפיק ה', לומר שלא רק כ לארבע השערות לא הפכו לבן, ולא רק שתי שערות מהריבוע לא הפכו ללבן, אלא אפילו שערה אחת בלבד לא הפכה ללבן, הדגשה כזו לא היתה נצרכת אם 'שער' פירושו שתי שערות בלבד, ומכאן למדו ש'שער' בעלמא שמהווה סימן הוא ריבוע של שני שערות, ולא רק שתי שערות. ומפסוק י הנ"ל לומדים חז"ל שצריך שיהיה בנגע שיעור גם לשער וגם למחיה, ועל כן שיעור המחיה הוא כשיעור השער שהוא בצורת ריבוע כמקיף לריבוע של השער, וזהו שיעור שש שערות על שש שערות.
↑ המקום הנקרא קלק הוא ככל הנראה מדינת קיליקיה, חבל ארץ עצמאי בקצה הדרומי של אסיה הקטנה.
↑ דלא כתפא"י בפירושו למשנה בנגעים שכתב שכיון שפולים שאנו מכירים אינם ריבוע, צריך לומר שיהיה רוחב הנגע וגם ארכו, כל א' כאורך הפול, וגם צריך למלא הקרנות כדי שיהיה רבוע.
↑ המעיל צדקה (סי' כז) נדחק שהמשנה בכלים שייר אגב אחריני דשייר. ובשם הדבר שמואל כתב שהמשנה בכלים מדברת רק על השיעור דאורייתא. אך המעיין בדבר שמואל יראה שהקשה על תירוץ זה, דהא במשנה שנינו גם שיעורי דרבנן. ולפי דרכנו מיושב גם למה לא הזכיר בכלים גריס של קרחה המובא במכות כ ע"ב, והוא מפני שהשיעור נלמד מגריס של נגעים, כפי שנראה מהגמרא שם.
↑ מקור הרמב"ם בירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד כפי שביאר שם מראה הפנים בד"ה והא תנינן.
↑ לקמן נביא שהרמב"ם בפיהמ"ש כותב שבעדש מצרי "קצהו מחודד", והוא לפי תרגום הרב קאפח, בתרגום אבן תיבון כתב "ראשן חד". החכ"צ הבין שכוונת הרמב"ם שיש לו כעין ראש משולש, ולא רק בליטה מהעיגול, ולכן כתב שמימינו לא ראינו עדשים כאלה, ולולי דברי הרמב"ם היה מפרש רק שהקו המקיפן שהוא כמראה האופן הוא חד במצריות יותר מבעדשים אחרות, אך עכ"פ הסיק שכיון שהרמב"ם בהלכה לא הזכיר ראשן חד, משמע שיכול לשער בכל בינוניות גם אם אין ראשן חד. עכ"ד. ולענ"ד לא מסתבר שהרמב"ם שינה דעתו, אלא שכוונת הרמב"ם גם בפיהמ"ש היא כמו שהבין החכם צבי בתחילה מעצמו. במאמר של הרב אברהם שמש בתחומין כו הערה 27 הביא מדברי פלניוס על העדשה "שיש ממנה שני מינים ממצרים, האחד יותר עגול ויותר כהה מחבירו, והשני יש לו צורה [מיוחדת]". גם מזה משמע שלא מדובר על ראש שהוא כמשולש, אלא שאחד יותר עגול מהשני, ולשניהם יש קצת חוד.
↑ כפי שהתירס נקרא טערקישי וייץ - חיטה טורקית כי הם אלו שהפיצוהו, למרות שמקורו באמריקה (על פי מאמר גלגולי התירס באתר השפה העברית).
↑ כפי שכותב הרב ויא (בדיקת המזון בהלכה עמ' 339), כך הוא המצב בדורנו. בשו"ת מאיר נתיבים סי' ט כתב השואל שנראה לו שהפול הוא מין הנטחן הנקרא 'טעריקישר וייץ' (תירס), בגלל עצם העובדה שהוא המין הנטחן והרמב"ם כותב שהפולים נטחנים (לענ"ד אין להוכיח מהרגלי טחינה של היום מה היה בימי חז"ל). והמאיר נתיבים השיב לו שאפשר לשער בפול הנקרא "טעריקישר בונין", שאמנם החכם צבי לא רצה לשער בו, אך נראה לו שהחכם צבי לא שיער בו כי אצלו המין הנקרא גרושי בונין היה היותר גדול, אך אינה ה' לידו טעריקישר בונין שאינו מתולע שהוא גדול מהמין המתולע שבו שיער בחכם צבי, וכיון שמשערים בגודל שתמצא יש לשער בו. ולענ"ד אינו כן, שמהחכם צבי משמע שלא רצה כלל לשער בגדול ביותר שימצא אלא רק שלא לשער בקטנים או בבינונים, ומנמק את בחירתו בגרוס"י בכך שהוא מרובע ומתולע, ולא מפני שהוא יותר גדול. ונראה שהטעריקשר של המאיר נתיבים, הוא אכן אותו פול שהחכם צבי לא רצה לשער בו, והוא בקיית הפול גדול, שאין תולעים מצויים בו. וערוה"ש קצ, כד כתב בשם החכם צבי למדוד בטערקישי בונין, אך ציין שלא נתברר יפה כי גם באלו יש גדולים וקטנים. וקשה, הרי החכם צבי אומר לא למדוד בו, אלא נראה שכוונת ערוה"ש שהחכ"צ אמר למדוד בפול מאותה משפחה של הטערקישי בונין, אך ערוה"ש נוקט שבסופו של דבר אין אנו יודעים מה נקרא פול אצל חז"ל, והסיק ערוה"ש שנהגו בילדותו לשער כעיגול שהוא בין מטבע של חמישה למטבע של עשרה ק"כ של רוסיה (רוחב שבין 5 ל10 קופיקה כסף הוא בין 15.1 ל17.65 מ"מ. כ"כ לי הרב דורון אדלר). ומסתבר שהוא על יסוד השיעור של הגר"ז ששיער במטבע של הקיסרית שהיא 14 מ"מ, אך המטבע השתנתה אחרי כן והיתה ברוחב 17 מ"מ (כפי שהביא הרב אברהם חיים נאה נכדו של הגרח"נ במאמר ועל הגריס), ומזה צמחה המסורת שהביא ערוה"ש.
↑ פולים של בקיית גינה נמכרים בגרמניה תחת השם junge große bohnen –'גרושי בונין צעירים'. לפי התמונות הם נראים מלבניים, ולפי צורת הכיתוב נראה שהמילה 'גרושי' היא חלק מהשם ולא ציון גודל. ומכל מקום משמע שאצל החכ"צ הגרוש"י היו זן בצורת קרובה יותר לריבוע, ואפשר שבמשך הדורות עבר כינוי זה בכללות לבקיית הגינה. אולי זה הזן הספרדי.
↑ הדרכי תשובה סי' קצ, מ כתב שהוא כמו עיגול בקוטר 19 מ"מ, וכן נקט הרב מרדכי אליהו בדרכי טהרה (ב, יג, והביא ציורים בסוף הספר כשהגודל הוא לפי השטח הפנימי). בספר בירור המידות המובא על ידי הגרע"י (טהרת הבית ח"א סי' ז) כתב שהוא עיגול שקוטרו 20 מ"מ. החזו"א (או"ח סי' לט, טו) כתב שהציור של המעיל צדקה הוא 18 מ"מ, ונראה שכוונתו לצלע הריבוע. ריבוע 18 על 18 הוא כעיגול בקוטר 20.3 (כ"כ בדעתו הרב בניש עמ' קנד), ואם נתחשב בצלעות הגדולות ונמדוד מבחוץ אפשר לראות בציורים אלו 346 מ"מ, כריבוע של 18.33 מ"מ, והוא שטח עיגול שקוטרו 21 מ"מ (כפי שכתב הגר"ח נאה בשיעו"ת עמ' רלג). ולעצם הסמיכה על הקביעה לשיעור גריס כזה יש לציין שבשו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סימן ל) כתב לסמוך על כך שכתם הוא פחות מגריס רק בצירוף לסברה נוספת להקל, אך גם הגר"מ אליהו, שאזיל בדרך כלל כפסקי הבא"ח, כתב להקל בזה, כנראה משום דבכתמים שומעים למיקל.
↑ הגרח"נ (שיעורי מקוה עמ' פד), שמדד את הריבוע מבחוץ, כתב שבמדידה מדוייקת הריבוע הקטן הוא 18 על 18.5 (הרב בניש כתב 18.1 על 18.7), והגדול הוא 20 על 21. והקשה הגרח"נ, שלכאורה יש סתירה בין הגריס העולה מעדשים גדולות, שהוא 390 גרעיני שומשום, לגריס העולה מעדשים בינוניות, שהוא 280 גרעיני שומשום, כי מחשבון השומשום עולה שהיחס ביניהם הוא 1.39, בעוד שבפועל לפי המידות הנ"ל היחס ביניהם הוא 1.34. והגרח"נ הסיק מזה שהריבוע הגדול הוא 21 על 21 והקטן 18 על 18. אך אכתי קשה, שאם כן היחס ביניהם הוא 1.36, ועדיין נשארת סתירה.לענ"ד מסתבר שהמעי"צ שיער את הריבוע הקטן מבפנים לפי הצלע הקטנה, ואילו את הריבוע הגדול שיער מבפנים לפי הצלע הגדולה, ולא חש לדקדק בזה שאין הצלעות שוות, כי חשב שכיון שכל אחת מהן מייצגת אורך של ג' עדשים יש להתייחס אליהן כשוות. בריבוע הגדול אורך הצלע המאוזנת 20.05, ולכן הוא מחשיבו 402 מ"מ, והריבוע הקטן אורך הצלע המאונכת 17 מ"מ, והוא מחשיבו 289 מ"מ, והיחס ביניהם הוא 1.39, כמו היחס בין 390 ל280. ולפי זה תובן מדידת השומשומים. המעיל צדקה מבהיר שאינו מתחשב בקצוות השומשום, שהרי אי אפשר למדוד בגרעין עצמו שאינו מרובע, ובודאי שהוא לא הניח 280 שומשומים בפנים, אלא הוא הניחם על צלע הריבוע. בגדול הניח 19 ו3/4 גרעין, ובקטן 16 ו3/4, ולפי זה קבע שהגדול מכיל 390 גרעינים והקטן מכיל 280.
↑ לפי מה שכתב שם שהוא 280 גרעיני שומשום, רוחב שומשום הוא מעט יותר ממ"מ אחד. בימינו שומשומים לבנים הם ברוחב 1-2 מ"מ, אך יש גם שומשומים שחורים קטנים יותר, וכנראה שהוא מדד בבינוני שבהם. עוד כתב המעי"צ שעדשה בינונית היא "כנקב גראד אחד בטס בחינת המרגליות ועוד לו מעט, ומין הגדולים מן העדשים היה כנקב שני גראד". הרב בניש משער שגראד הוא הקראט, אך נראה שאין ללמוד מה היה רוחבו בימי המעיל צדקה ממה שנוהגים כיום, כי משקל הקראט בימינו 200 מיליגרם, ומסתבר שהוא מספר עגול כי נקבע כך רק כשהוחלט ללכת לפי יחידות גרמים. עכ"פ נראה שמה שכתב "ועוד לו מעט", הכוונה שהקראט הוא מעט יותר מהעדשה (לא כפי שכתב הרב בניש עמ' רנד שהעדשה גדולה מהקראט, שהרי נקט לשון זכר). גם ממה שכתב שהגדול כשני קראט נראה שאין להסיק דבר, כי אין כוונתו לומר בדיוק 2 קראט, דבלאו הכי אין משערים בעדשה הגדולה, ובכל ההשוואה לקראט הוא אומר שהיא אינה מדוייקת.
↑ מסתבר שהצלעות והקוים לא מקבילים וישרים כי העדשות לא היו שוות, והוא שרטט לפי קוי העדשות, ומה שאמר שזה מרובע בצמצום, לא חש לדקדוק של חצי מ"מ. זה כנראה טעם האחרונים שעיגלו את שיעורו ל19 מ"מ, כיון שככל הנראה הוא לא חש לדקדק בחצי מ"מ.
↑ ציורו ושיעורו מובא אצל הרב בניש בעמ' קנה. במאמר "הגריס' של הרב אברהם חיים נאה, נכדו של הגרח"נ, הקשה איך אפשר לסמוך על שעור זה כיון שהוא אינו עיגול. ולענ"ד פשוט שאין זו שאלה, צורת הגריס לא נמדדת בעיגול אלא בריבוע, אלא שכדי להקל על הדמיון הוא שרטט צורת אליפסה, היות שזה קרוב יותר לצורה שנראה הדם בפועל.
↑ אכן, תלמיד הנו"ב בעל תשובה מאהבה (ח"ג סי' שסה) כתב שהעדשים התואמות לשיעור של המעיל צדקה לא תואמות לעדשים במדינתו, אלא שפעם אחת הגיעו לידו עדשים גדולות מאוד שלא ראה מימיו והן התאימו לשיעור המעיל צדקה, והוא גדול משיעורו של החכם צבי, וכתב שמכל מקום יש לנקוט כוותיה. נראה שהוא לא הכיר את העדשים הגדולות משיעורו של המעיל צדקה. עכ"פ משמע שהוא חשב שהגרוש"י בונין ידועים גם אצלו, והא קטן משיעור זה.
↑ אבל בנגעים הוא הזכיר את שיעור השערות בלא שיעור העדשות, ונראה שהוא משום ששורש השיעור הוא בקראי דנגעים לגבי שערות, כמובא בתורת כהנים, והרמב"ם לא רצה להאריך במה שאינו נוגע למעשה.
↑ המעיל צדקה מבאר שהמשנה בנגעים סיימה בשיעור של השערות מפני שהוא שורש הלימוד, ולא משום שבפועל שיערו בהן, שהרי בשערות קשה יותר לשער.
↑ כ"כ הרב שמש במאמר בתחומין כו שגריס שאורכו 28 ורוחבו 11 מ"מ נחשב גריס גדול, והקטנים הם 20 על 6 מ"מ.
↑ למעשה לא הצטרפו לדבריו, כמבואר בתשובתו עצמה ששאל את הרב מרדכי אליהו והרב אברהם דוד הורביץ ולא הסכימו לדבריו. הרב זמיר כהן (נזר כהן יו"ד סי' ד) והרב חימי (במאמר הנ"ל) טענו שאפשר לתאם בין 'בקיית הפול' לגריס של המעיל צדקה על יסוד דברי הרמב"ם בפירושו למשנה למעשרות פרק ה, ח שכתב: "וגריסין, פולין טחונין. ויש מין פולין שגרגריו גדולים ומרובעים מיוחס למקומו והוא הידוע גריס הקלקי", והבינו שהלשון 'טחונין' מורה שדרך לשבור את הפול שוב לשנים, וא"כ י"ל שהגריס לפי הרמב"ם הוא החצי של חצי פול. והרב זמיר כהן הוסיף שרק כך פול יכול היה להיות מרובע. אך לענ"ד הרמב"ם כותב להדיא במסכת כלים ובמסכת נגעים ""והוא חצי פול", "חצי גרגר פול", ולא חצי של חצי. והדבר שמואל (סי' נא) דייק כך גם מלשון הרמב"ם בפירוש למעשרות "ויש מין פולין שגרגריו גדולים ומרובעים מיוחס למקומו", משמע שהפולין עצמם מרובעים אלא שמחלקים אותם לעוביים. ונראה שבמעשרות נקט הרמב"ם 'טחונין' משום שלמאכל היו טוחנים אותם כקמח, אבל לענין השיעור שבו משערים מדובר תמיד בגריס בלשון יחיד, והוא חצי פול בלבד.
↑ המעיל צדקה מוסיף להקשות דאכתי "מאי יועיל, כי סתמו במשנה דנדה גריס של פול, ולא הזכירו מאיזה מקום לשתמעי מני' גדול שבאותו המין עצמו (כלומר גם אם נאמר שכוונת הראב"ד רק לשער בגדול שהוא מוצא, ומתוך הנחה שאינו גדול מהקילקי, עדיין קשה שאם היה אומר מקום מסויים היה אפשר לפרש כראב"ד שהכונה לגדול שבאותו המין, אך לא נאמר כאן מקום מסויים). ותו אדרבה מדלא הזכירו של קלקי מסתמא בבינונית שיערו, דכל שסתמו ה"ה כפירושו בבינונית, ואם כן לאפוקי קלקין אתי, ומאי שהביא ראייה דלא אמרו להחמיר אלא להקל, אם הסתם כפירוש דמי הרי לא סתמו". על זה השיב הסד"ט בסי' קצ דמכל מקום כיון שאיכא למיטעי ולא פירשוהו משמע שלא חששו שנשער בשיעור גדול.
↑ כ"כ הב"ח, והמעיל צדקה והדבר שמואל דודאי שהרמב"ם חולק על הראב"ד.
↑ ותירץ דאפשר כי להיות באותן הזמנים כל השיעורים יותר גדול לפי ערך האנשים באותם הזמנים, ועכ"ז לא נשתנו גם בזמן הזה השיעורים, כי לא היתה גזירתם אלא על שיעור כזה. והדוחק מבואר.
↑ סדרי טהרה סימן קצ ס"ק י הקשה על דברי הרמב"ם מהא דבגמרא שבת דף יב ע"א אמרינן "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין", וברור שהתם מאכולת הוא דוקא כנה, דאין טעם שלא יהיה חייב על הריגת פרעוש. אך לענ"ד י"ל בפשטות דכל מקום לפי ענינו. שם ברור שהמאכולת היא כינה (וגם בזה יש כמה סוגים ואיכמ"ל), אבל בנידון דידן המאכולת הוא שם כללי לבעל חי שאוכל מהגוף, והוא המצוי בבגדים.
↑ דבר זה הוא מסייע למה שכתבתי בירחון האוצר מח שמידות הנפח ששיעורן באיטלקי נאמרו לפי מידות קדומות יוניות.
↑ בתוספתא כפשוטה (מעשרות עמ' 709) כתב שהכוונה שבמין זה לא מצוי חלק קשה שאינו ראוי לאכילה, ולענ"ד הכוונה לעדשים עצמן, שיש לפעמים קשות כצרורות שאינם ראויים לאכילה.
↑ נראה שטעם זה למד הרמב"ם מסיום התוספתא שפוטרים היכא שהלקטיהן מרובים, והינו שכל אחד בא ולוקט כרצונו.
↑ גם החכם צבי (סי' סז) כתב שראה עדשים ממצרים הגדולות מהנמצאות במדינתו, אך כאמור לעיל לפי מסקנתם שהוא שם המין, נראה שהכוונה אינה לעדשים הבאות ממצרים, אלא שהם נקראים כך על שם החוד הצר.
↑ למעשה נראה שהגר"ז שיער במטבע שרוחבה 14 מ"מ (כפי שהוכיח נכדו של הגר"ח נאה במאמר 'גריס').
↑ אין לדחות שחז"ל דברו על תורמוס אחר, כי נראה שהתורמוס שאנו מכירים הוא התורמוס של חז"ל, שכן אמרו חכמים שיש לשולקו שבעה פעמים, וכנראה שהוא משום שיש לו ארס, ואכן בתורמוס שאנו מכירים יש מרירות ארסית שיוצאת רק על ידי שליקה מרובה (כ"כ בפורטל הדף היומי, וכן הרב אברהם שמש בתחומין כו עמ' 205 במאמר 'הכינה והפשפש').
↑ הגר"ח נאה (שיעו"ת עמ' שעח) כתב שלשיטת הגר"ז יש ליישב כי כשהתורמוס לח לאחר שריה במים הוא יהיה בערך כמטבע שקוטרה 15 מ"מ, אך כבר כתבתי שודאי לא שייך לשער על ידי שריה במים, ובלא השריה אינו מגיע לגודל כזה, וגם לא נראה שמשערים תורמוס לח שאינו נקרא סתם תורמוס כפי שאמרו על השעורה.
↑ המגיד משנה (איסורי ביאה ט, כג) כתב שהרמב"ם והרמב"ן השמיטוהו משום שהגמרא אמרה שכשמוללו מריח בו, ולכן לא תלינן שנהרג ולאו אדעתה. אך קשה על טעם זה שהרי הגמרא אמרה שמה שאמרו טעמו כריחו וברית כרותה לו שהמוללו מריח בו נאמר לענין אכילת תרומה, ומשמע שאין בו נפק"מ ישירה להלכות נידה, וי"ל שאין נפק"מ שלא הריחה כי הריח הוא רק אם המלילה נעשית קרוב לאף. וראה בית יוסף סימן קצ שי"ל שהרמב"ם מודה שאם הריחה פשפש תולה בו עד כתורמוס, ומה שלא הזכירו היינו לפי שאינו כתוב בהדיא בגמרא דתולין בו בענין זה והוא בכלל נתעסקה בכתמים שכתב, אלא שמסיים הב"י שקשה שמכל מקום היה לו לכתבו ללמד ששיעור דמו כתורמוס.
↑ הנתונים של המידות הם על פי פורטל הדף היומי (נידה נח ע"ב 'תולה בפשפש'). ובדברי מיושב מה שהקשה הרב אברהם שמש במאמרו בתחומין כו הערה 1 שלכאורה פשפש המטה המצוי ארכו גדול בהרבה מרוחבו.
↑ כלומר בענין הנשים שעסקו בציפור אין לנו אפשרות לתלות ולומר שדם של אשה זו הוא דם ציפור והדם שעל חברתה הוא דם נדה, שבמה שונה דם זה מדם זה, הרי שתיהן מצאו דם ושתיהן נתעסקו בצפור. אבל בשתי נשים שלבשו חלוק בזו אחר זו אין דין שתיהן שקול לגמרי, כי אחת אומרת שבדקה.
↑ לענ"ד אין לפרש שהכוונה היא שמותחים את הקרע ומרחיבים אותו מעבר לחלל שלו הוא יגיע להיות כטפח. דהלא מדובר כאן על בשר, שאי אפשר להרחיב ולעשותו לצורה אחרת בצורה משמעותית. כוונת רש"י היא לומר שאנו רואים כאילו הוא בצורת קרע, ולשון למתוח בכל האי סוגיה היא כמו בחולין סה ע"א "מותחין לו חוט של משיחה", כלומר מניחים חוט ממקום למקום.
↑ דעת התוספות בדף נד ע"ב (ד"ה כסלע) שרב נחמן שאמר שסלע דינו כסלע ועוד, פליג על דברי רב חיא בר אבא, וסובר שכסלע טריפה אף כשאינו סלע ועוד. אך רוב הפוסקים נקטו כמסקנת רב חיא בר אבא, דמשמע שבא לפרש את שמועתו הראשונה, ורב נחמן לא בא לחלוק על זה, אלא דבריו נאמרו בקשר לטריפה של נחסר מהגולגלת או שיעור אחר.
↑ הפר"ח דחה דבריו וכתב לחלק בין סלע מצומצם וסלע מרווח, אך לענ"ד לא משמע כפירושו מסתימת הדברים, וגם לא נראה ששייך מושג של סלע מרווח.
↑ לפי ביאור זה, מובן למה כתב שהדבר תלוי בשיעור רביעית. אך ראה הגרח"נ (שיעור מקוה עמ' פ) דביאר שהקושיה של הגר"ז מיוסדת על פי מה שנקט בשיעור רביעית במשקל הדינר של הרמב"ם בלי קשר לאצבע. וקשה לי על פירושו, שהרי משקל הדינר לא הוזכר כלל בדברי מהרי"ל בשם הגר"ז.
↑ דלא כדברי הגר"ח נאה (שיעורי מקוה עמ' עו) שכתב להתאים את מסקנת הגר"ז לדבריו, אלא כפי שנקט הצמח צדק (מובא בשיעו"ת עמ' צב) שאגודל הוא 2.1. ועוד הביא הגרח"נ בשם הרד"צ הילמן שעל יסוד הנחת מהרי"ל שחצי סלע הוא ברוחב 8 שעורות עשה חשבון שחצי סלע לפי פאיי מדויק הוא יותר מהגריס המצוייר, בעוד שלפי פאיי שהוא 3 הוא פחות מהגריס המצויר. וע"כ קשה לו מדוע הגר"ז נוקט שהסלע הוא פחות מהגריס בגלל חישוב לפי פאיי שהוא 3, כאשר יש לזה תשובה לפי חישוב של פאיי מדוייק. והסיק די"ל שהגר"ז מקשה לפי ההנחה שהיקף סלע הוא מעט פחות מטפח. אך לענ"ד הדברים האלו הם כשגגה היוצאת מלפני השליט, כולל הגר"ח נאה והרב בניש שהביאו את דבריו בלא להעיר, שהרי מדברי המהרי"ל רואים להדיא שהקושיה של הגר"ז היא לפי פאיי של 3. החישוב של הרד"צ הילמן מבוסס על הנחת המהרי"ל שחצי סלע הוא ברוחב 8 שערות שנאמר לפי יסוד זה, בעוד שהוא עצמו עושה על פי זה את החישוב בפאיי מדויק, ולכן יצאה לו מסקנה לא נכונה. במציאות, ההבדל בין פאיי מדויק לפאיי 3 הוא שכיון שפאיי מדויק יותר גדול, הקוטר התואם את ההכפלה בפאיי חייב להיות יותר קטן, ולכן לפי פאיי מדויק שטח חצי סלע יצא תמיד פחות 10-20 מ"מ ממה שיוצא מפאיי 3.
↑ הגרח"נ הביא שם מסורות בשם הגר"ז שרביעית היא 120 סמ"ק כמידת ה'סוטקה', או שהיא 128-125 סמ"ק כפי שעולה ממה שהגר"ז אמר שסאה היא מידת 'עמאר', אך מידות אלו של 120-128 לא נאמרו אלא לגבי הצמדה למידה אחרת של המדינה, ומסתבר שנאמרו כדי להקל על האנשים, וכוונתו היתה שהמידה הזו ודאי יש בה את השיעור, ולכן אין לדקדק בהם.
↑ אם האגודל של החת"ס 23.4, רוחב שעורה 3.34, והריבוע של המעיל צדקה לשעורה הוא שורש 30 –דהיינו ריבוע של 5.47 שעורים, על כן אורך הצלע היא 18.28 מ"מ. מסתבר שבפועל החת"ס מדד את הגריס של המעי"צ ב5.5 שעורים.
↑ מכאן שהחת"ס נקט לשער באגודל של 23.4 ולא של 27 מ"מ, כפי שעולה לכאורה ממה שדימה אגודל לצאל, שהרי אם אגודל הוא 27 מ"מ יוצא שהוא ראה בציור של המעיל צדקה ריבוע של 21 מ"מ, וזה לא יתכן כלל.
↑ כל זה מנוגד למה שכתב בהידורי המידות (עמ' 337) שהסלע הוא סלע נירונית, וקשה לי, שהלא אין זו מסקנת הגמרא.
↑ הרב דורון אדלר כתב לי שלפי הממצאים סלע נירונית היא 24-25 מ"מ, ופונדיון באופן כללי 23-27 מ"מ. ולענ"ד כיון שעכ"פ לפי הרב בניש הפונדיון שבא"י היה 25-26, מסתבר שלגודל זה מתכוונת הגמרא.
↑ במדות ושיעורי תורה עמ' קסב העלה הרב בניש השערה שהסלע הזה הוא סלע מדינה של האמוראים בבבל, שהיה אצלם חצי דינר סאסאני שקוטרו 1.9-2 ס"מ, ונקרא סלע מפני שהיה שוה לחצי זוז צורי. אך לענ"ד אי אפשר לומר כך כי הגמרא בחולין נה מתייחסת לסלע שהוזכר בדברי התנאים, וגם בבכורות לח מדובר על כך ששמואל הביא ברייתא, וכן בשבת עח ע"ב מדובר על בריייתא שמדברת על שטח סלע, ולכן נראה שאינו סלע מדינה של האמוראים.
↑ אמנם הרמב"ם לא כתב להדיא שיש שני מיני סלע, אך מכל מקום הרמב"ם כתב ששיעור הסלע הוא כדינר הערבי שהוא קרוב לטפח דוקא על הסלע המוזכרת בחולין, בעוד שלגבי הסלע של "כדי שינטל מן החי וימות" כתב באהלות פ"ב: "וכבר בארנו שעור הסלע והפונדיון בתחלת קדושין", שם לא נזכר גודלו אלא משקלו, כך שנראה שמצד שלפי הרמב"ם אין הכרח להשוות בין הסלעים.
↑ המג'הול הוא פיתוח ישראלי של תמרים שיובאו ממרוקו. כיום מצאו גרעינים במדבר יהודה דומים לו, ואף גדולים יותר (ממוצע אורך של גרעיני התמרים הקדומים 27.6 מ"מ ורוחב 10.38 מ"מ. כ"כ במאמר באתר בית הערבה שמתאר הנבטה בימינו של גרעינים אלו), אך זנים אחרים הנמצאים בארץ שיובאו מבבל קטנים מהמג'הול, ונראה שעליהם מדברת הגמרא.
↑ אף שהשו"ע יו"ד סי' מח, ד היבא את פירוש רבינו גרשם ורש"י שציפא הוא אוכל הדבוק לגרעין, לענ"ד קשה להתאים את פירוש זה למציאות כי האוכל המשתייר לא מונע מלהצמיד את הגרעינים זה לזה, ולא צריך להיות בו נפק"מ. בתפארת יעקב על הגמרא שם פירש שציפתא היא קליפה הנשארת לעולם על הגרעין. וגם זה קשה להבין, כי לא נראה שהיא מוסיפה שיעור ממשי, וגם למה יזכיר קליפה שהיא תמיד חלק מהגרעין.
↑ בערך מילין (ערך קשייתא עמ' 124) יש ג' אפשרויות לשיעור של הקשייתא. בציור א' הגרעינים מונחות כשחודן מוכנס לעגול הקדירה, והן מסודרות בשורה כרוחב שמציינת את קוטר העיגול, וכתב (לפי חישוב של פאיי 3) שלפי זה כל גרעין רוחבו 0.12 טפח. בציור ב' הגרעינים הם שטח ג' גרעיני התמרים בלבד ואין כאן עיגול אלא צורה מאורכת, ולפי זה רוחב כל גרעין הוא 0.14 טפח. ובציור ג' הוא כחצובה ששני גרעינים עומדות על אחת שנכנסות בעיגול, שלפי זה כל גרעין הוא 0.15 טפח. בכל הצורות שצייר אין הבדל בין אם מוכנסים כסדרן או שלא כסדרן, כי הוא לא הביא את ר"ח, ואזיל כרש"י שהחילוק הוא עם או בלי אוכל. אך לענ"ד פירוש רש"י קשה, כיון שהאוכל אינו תופס מקום קבוע, ובגרעינים שלנו במרכז הגרעין שבו מודדים אין כלל שאריות אוכל.הלחם משנה (על הל' הלכות שחיטה ה"ו) כתב שבציפא היינו זה בצד זה (כציור א' או ב' של הערך מילין) ובלא ציפא "זו על גבי זו" (כציור ג), אך צ"ע, שבצורה ג' הגרעינים תופסים בהרבה פחות מקום, כך שגם כשמניחים אותם ברווחא אינם שוים לגרעינים זה בצד זה בדוחקא (כך העיר הרב הול קונטרס שיעור השיעורים עמ' כב).ובפרי מגדים (שפ"ד מח, ח) פירש שיש הבדל בין גרעינים שוכבים על צידם או על בטנם, שעל בטנם הם תופסים יותר מקום, וכתב שדבריו הם דברי הלח"מ, ובציפא פירושו זה בצד זה בדוחק כפי שכתב הרמב"ם, והטור כתב "זו אצל זו" כדי להבהיר שהיינו על חודן. ולענ"ד דבריו צ"ע, שאינם דברי הלח"מ, שהרי הוא משוה להיכא שמונחים זה מעל זה, וגם תמוה שמאחר שעל בטנם תוספים יותר מקום, הרי השיעור בדוחקא צ"ל על בטנם. וגם עצם החילוק בין על צידן לעל בטנם קשה, דממה שאמרו בציפה ובלי ציפה, משמע שרצונו לומר ששיעור אחד הוא צר יותר מפני שהוא הפכו ל השיעור השני, וענין על הצד ועל הבטן אינו דבר והיפוכו.והרב הול (קונטרס שיעור השיעורים עמ' מ) פירש שהגרעינים מוכנסים בחודן, וכתב שלשיטת רש"י שההבדל הוא באוכל מודבר על היקף שלשה גרעיני מג'הול על בטנם שהוא 80 מ"מ כשיעור טפח של הגר"ח נאה (וכשהם על צידן שיעורו 65 מ"מ). אך בדבריו אלו אין ישוב לשאלתי איך אפשר לתלות את הענין באוכל כשכלל אין קביעות לתוספת של אוכל, ובדקדוק של השיעור אין נפק"מ כי לא ידוע באיזה גרעינים דברו.ובעמ' כב כתב הרב הול דלפי ר"ח והרמב"ם בציפא היינו כסדרן אחד על יד השני, ובדוחקא דהיינו על צידם, ודלא כסדרן היינו אחד על גבי שנים, והם ברווחא דהיינו על בטנם. ובכהאי גוונא שלא כסדרן ברווח שוה לכסדרן בדוחקא. אך לענ"ד הוא פירוש דחוק כיון שר"ח כתב רק ברווחא, ואם כוונתו לגרעינים על בטנם היה לו לפרש כך להדיא, וגם לא מובן למה אחד על שנים יחשב שלא כסדרן, היה לו לומר כסגול.אלא מפירוש ר"ח שתלה את הענין בכסדרן ושלא כסדרן נראה שכל השיעורים הם בגרעינים על בטנם, שבזה יש חילוק לאיזה כיוון מניחים את שלושת הגרעינים, כפי שביארתי, מה שאין כן לפי הציורים האחרים, ההבדל אינו מתאים להגדרה כסדרן או שלא כסדרן.