ראש ישיבת ראדין, בעל חידושי הגרנ"ט
בטעם דקידושין תופסים בקרובת זקוקתו[2]
[יבמות יז, ב] אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם שמתה - מותר באמה וכו'. ורב יהודה אמר: שומרת יבם שמתה - אסור באמה. אלמא קסבר: יש זיקה. ובנמו"י [ג, ב מדפי הרי"ף כתב וז"ל, יש זיקה. זיקת יבום אלימא למהוי ככנוסה ואוסרת אמה על היבם משום חמותו דאפי' לאחר מיתה איכא איסורא דאורייתא וכדאמרינן בגמרא הכא ומיהו ראוי שתדע שאם קדשה לאמה של יבמתו ואפילו בחייה קדושין תופסין לו בה דלא אלימא זיקה לאפקועי שלא יהו קדושין תופסין בקרובותיה, והכי מוכח מהא דרבי יהודה ב"ב דאע"ג דסבר יש זיקה ואסור באחותה עד שיעשה אחיו הגדול מעשה קדושין שקדש לאחותה קדושין [הוו] והוא אסור ביבמתו משום אחות אשתו והמעשה תלוי באחיו.ובביאור דבריו שכתב, דלא אלימא זיקה דלא לתפסי בה קדושין. אפשר לפרש בב' אופנים. א. כיון דאם יתפסו בה קדושין לא תהיה ערוה. ואע"פ שקודם קדושין היא ערוה, אבל כאן דבתפיסת קדושין תפקע איסורה, יתפסו בה קדושין משום דע"כ ליכא דין אישות לערוה, אלא משום דאפי' לאחר קידושין אכתי היא ערוה עליו, אבל אי בתפיסת הקדושין נפקע איסורה א"כ אין האישות חיילא על ערוה אלא על אשה דעלמא דהיא מותרת לו.
ובאופ"א י"ל, כיון דלא נגמר בה כל איסור א"א, דזיקה אינה אלא התחלת הקנין, ממילא איסור קליש כי האי אינו יכול לעכב בתפיסת קדושין, דבקדושין לא מעכב אלא אשה דאסורה על העולם באיסור אשת איש, אבל כאן אכתי אין עוד איסור א"א.
ומסברא נראה להכריע יותר כפי' הראשון, דהטעם השני אינו מבואר כ"כ, דמה לי שלא נגמר קנין דא"א סוף כל סוף אכתי היא אסורה עליו באיסור אשת איש.
♦
בסתירת הנמו"י אי זיקה דאורייתא או דרבנן
והנה משמע מדבריו דזיקה דאורייתא, דאל"ה מאי מספקא לי' אי תפסי בה קדושין, הא ודאי דזיקה דרבנן אינה יכולה להפקיע קידושין דאורייתא, אלא ודאי דס"ל דזיקה דאורייתא.והנה הנמו"י לעיל (ג, א מדפי הרי"ף) כתב אהא דאמרינן לקמן [מא, א] גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, דאומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה, דכתבו התוס' משום דאין קדושין מפקיע קדושין, ולפי"ז אם עשה נשואין דאלימי מקדושין יהיה מותר באשתו. וכתב ע"ז דלא נהירא לי דאי משום דאלימי, קדושין נמי אלימא מזיקה דהא דאורייתא והא דרבנן.
והנה משמע מדבריו דזיקה דרבנן, ולכאורה דבריו סתרי אהדדי, וכבר עמדו בסתירת דבריו.
ובאמת גם מדברי הגמ' נדרים (עד, א) ג"כ משמע דזיקה דאורייתא דאמרו שם שומרת יבם בין יבם אחד ובין שני יבמין, ר"א אומר יפר, ר"י אומר לאחד ולא לשנים, ר"ע אומר לא לאחד ולא לשנים. והוינן בה בשלמא ר"י לחד יש זיקה לתרי אין זיקה, אלא ר"א נהי נמי דקסבר יש זיקה בשלמא לחד מיפר אלא לתרי אמאי. והנה מזה שהוא יכול להפר נדריה הרי מוכח דזיקה דאורייתא.
♦
אי יש זיקה לבי תרי
והנה על עיקר קושיית הגמ' אלא לר"א וכו', פירש הר"ן, דאפילו נימא יש זיקה לא הוי אלא לחד, אלא דאנן לא ידעינן ואנן בעינן להפרה אישה הידוע לה, ולכן אפילו שניהם ביחד לא יוכלו להפר. ומשמע מדבריו דאפילו נימא יש זיקה, זה לא הוי אלא לחד ולא לתרי. ותמוה דמדברי הגמ' לקמן (יח, ב-יט, א) לא משמע הכי, דהכי אמרינן התם, "מתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא ליה לר"ש אי ככנוסה דמיא אי לאו ככנוסה דמיא, זיקה לחודה מיבעיא, מאי היא דתנן שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה שני מאמר וכו', רבי שמעון אומר מייבם לאיזהו מהן שירצה חולץ לשניה וכו', יבומי חדא ואיפטור אידך לא דדלמא אין זיקה ככנוסה".ומשמע, דאי יש זיקה הוי נפטרה אידך, ואי נימא דאי יש זיקה לא הוה אלא לחד, א"כ אינו אלא ספק דאולי היא זקוקה לשני וביבומו אין יכול לפוטרה. אלא מוכרח מכאן דאי זיקה ככנוסה לר"ש, בשניים היא זקוקה לשניהם, והכא משמע דלרבנן יש זיקה לא הוי אלא לחד.
וביותר קשה דברי הרא"ש שכתב (נדרים עד, א ד"ה אלא ר"א) וז"ל, אפילו סבר יש זיקה כיון דאין לברר היאך יפר, ואפילו שניהם ביחד אין יכולים להפר, דכיון דלא חשיבא ככנוסה, אפילו לאחד מהם וכאשה בעלמא היא לגבייהו", עכ"ל. ומבואר דפשיטא לי' דאפילו אי יש זיקה זה לא הוי אלא לחד ולא לתרי, דלתרי אין זיקה כלל ומאי פשיטא ליה, והלא לחד לישנא יש זיקה אפילו לתרי לר"ש.
ובאמת דמדברי רש"י לקמן (כו, ב ד"ה צריכה), נמי מוכח דס"ל דיש זיקה לתרי, דז"ל שם: "מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה והויא לה חליצה פסולה וחליצה פסולה צריכה לחזור כו'. כלומר מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת אלימא מצות זיקת יבמין למירמי אתרווייהו והך חליצה על כרחך חליצה פסולה היא כלומר גרועה שאם רצה לייבם אינו יכול דאחות חלוצתו היא הילכך לאו מעלייתא היא וצריכה לחזור על כולן דלא מיפקעא זיקה דתרווייהו בחליצה דחדא". הרי משמע בהדיא מדברי רש"י דאי יש זיקה היא זקוקה לשניהם, ולכן חליצה אינה יכולה להפקיע זיקתה, וזה דלא כמש"כ הראשונים הנ"ל דליכא זיקה לתרי, וצ"ע.
כל דין זיקה תליא ביבום לבסוף
והנראה בכ"ז, דהנה אמרינן בכ"מ (קדושין ד, ב ועוד) דיבמה זקוקה ועומדת, וקנין יבום לא מקרי אלא גמר, ונאמר דהיבם בהיבמה יש לו בה קנין מדאורייתא, דבנפילתה ליבום כיון דעומדת היא להתיבם כבר יש לו בה התחלת קנין, דהנפילה גופא היא התחלת קנין כיון דיש זיקה, וזה הדין הוא מדאורייתא, ומשו"ה אסורה בקרוביו והוא בקרובותיה, ולא היו נתפסין הקידושין משום דמדאורייתא אסורה עליו כערוה, אלא משום דלא אלימא כו' וכמש"כ הנ"י, ומשו"ה ג"כ יכול להפר נדריה דכיון דיש לו בה איזה קנין מה"ת הוא יכול להפר נדריה, אמנם כ"ז הוא רק כשעומדת היא עוד ליבום דבכה"ג יש לו בה קנין, אבל אם היא תדחה מיבום מחמת איזו סיבה יתבטל קניינו למפרע, כיון דאין הזיקה קנין בפ"ע, אלא רק מפאת מה שהוא התחלת יבום והוי כמו שכבר התחיל לקנותה וכשאין גמר אין התחלה, והוי כמו מעכשיו ולאחר ל' לר"י דאם מת כתב הרשב"א דבטל קניינו משום דכיון דאין כאן גמר, וממילא מוכרח להבטל התחלתו ולא מכאן ולהבא אלא למפרע והוי כמו שלא היה בה קנין זיקה מעולם, וזוהי קושייתו של הנ"י כיון דקדש אחיו את אחותה א"כ אינה זקוקה ליבום עוד, א"א לו ליבם אותה עוד משום אחות אשה וכיון שא"א לגמור ממילא נפקע כל הזיקה ולא נשאר אלא זיקה דרבנן וכמש"נ לעיל, וכאן דאינה אלא מדרבנן למה לא יפקע[3].ובזה א"ש דברי הרא"ש והר"ן שם בנדרים, דכיון דזיקה לא הוי קנין בפ"ע, אלא התחלת הקנין מפאת מה שעומדת היא ליבום וליבום אינה עומדת אלא לחד, משו"ה כתב הר"ן בפשיטות דאפילו יש זיקה לרבנן לא הוי אלא לחד. והרא"ש ביאר בסגנון אחר, דכיון דדין קנין זיקה הוא מפאת מה שעומדת היא להתייבם, וכאן שאין אנו יודעים למי תתייבם הרי ס"ל לר"א דאין לו בה קניינים, דאין היא נדונית ככנוסה, ודו"ק.
♦
בחילוק בגדר זיקה בין רבנן לר"ש
אמנם כ"ז הוא לרבנן, אבל ר"ש סובר דזיקה ככנוסה, ולר"ש זיקה הוא כקנין גמור בפ"ע לא מפאת מה שעומדת היא להתיבם, אלא דהתורה אמרה דאשה שמת בעלה ויש לו אחים יש להם בה קנין אישות בפנ"ע, ומטעם זיקה שייכא אפילו לגבי שניים, דבשלמא אי הוי אמרינן דהקנין לא הוי אלא מפאת מה שהיא עומדת להתייבם, הרי להתייבם היא אינה עומדת אלא לחד, אבל לר"ש זיקה הוא קנין גמור בפ"ע ואינו תלוי ביבום, א"כ אפשר ששניהם יש להם בה קניינים ואי משום שאיתתא לבי תרי לא חזיא, זהו ל"ש אלא לגבי מעשה קידושין אבל לא במידי דממילא, ומשו"ה אמרינן יבומי חדא ואיפטור אידך.♦
מדרבנן לכו"ע זיקה הויא קנין בפנ"ע
והנה אף דאמרינן לעיל דזיקה לרבנן תליא ביבום גופיה, אמנם נראה מדרבנן הוי דין זיקה לרבנן כמו לר"ש דרבנן אמרו דזיקה היא קנין גמור בפ"ע אינו תלוי ביבום, ולא יתבטל גם אם לא יהיה יבום, אלא אם תהא איזה סיבה אשר תפקיע את הזיקה למפרע כמו לר"ש, אבל בכדי לא תפקע הזיקה מדרבנן אפי' לרבנן כיון דזיקה הוא קנין שאינו תלוי ביבום.וזה מש"כ הנ"י דקידושין דאורייתא וזיקה דרבנן, דדין זיקה דאורייתא כבר נתבטל ממילא כיון דאי אפשר לגמור היבום, ומשו"ה הק' דכמו דנשואין מפקיעין את הזיקה משום דאלימי, קדושין נמי יפקיעו כיון דהוו דאורייתא והיא דרבנן[4].
ובזה היה אפשר לפרש דברי התוס' (יז, ב ד"ה אבל) שכתבו אהא דאמרינן בגמ' אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה משום דאין זיקה, והק' בתוס', "וא"ת ומנלן דסבר אין זיקה, דלמא לעולם יש זיקה ולאחר מיתה שרי משום דפקעה זיקה כדאמר בסמוך. וי"ל דאע"פ שהש"ס עושה בסמוך צריכות', האמת הוא דאי יש זיקה אחר מיתה נמי אסור, דזיקה בכדי לא פקעה".
ביאור דבריהם, כיון דאמרינן מדרבנן דזיקה הוא קנין גמור בפ"ע בלתי תלוי ביבום ולהכי אמרינן דאפילו לשני אחין יש זיקה לשניהם כמו לר"ש, וכיון דאין הזיקה תלויה ביבום יכולה להיות זקוקה לשניהם משום אותו הטעם, א"כ גם כשהיא שמתה צריך להיות אסור בקרובותיה, דבשלמא התם כשהאח מיבם הלא הוא מפקיע ביבומו את זיקתו, לכן מותר בקרובותיה וכן כשחלץ לה, אבל כשמתה אין לנו מה שיפקיע את הזיקה, ולכן אי הוי אמרינן יש זיקה היה אסור בקרובותיה כשמתה, ובהכרח דרב סבר דליכא זיקה.
♦ ♦ ♦