ראש ישיבת קמניץ, בעל הברכת שמואל
בדין יום או יומיים[2]
[ב"ק צ, א] בתוד"ה רבי מאיר אומר הראשון ישנו בדין יום או יומיים. היינו משום דקנין פירות כקנין הגוף, והקשו בתוס', מאי שנא מדין שן ועין שאין יוצאין לא לזה ולא לזה, וחילקו דלא אלים שם קנין פירות דבעל לבטל הקנין הגוף של האשה. ועוד חילקו, דשאני הכא דמתחילה היה שלו לגמרי.והביאור, כיון דהוי רק לעכב שישאר אצלו קנין הגוף, לזה מהני הדין קנין פירות כקנין הגוף.
והנה בתוס' יבמות [סו, א] כתבו בתוד"ה עבדי מילוג לא יאכלו בתרומה. אף דקנין פירות כקנין הגוף ואמאי לא יאכלו, וכתבו משום דלענין להאכילם בתרומה, או לענין שן ועין צריך קנין הגוף גמור, ולא מחמת דין קנין פירות, שהוא כקנין הגוף.
והחילוק ביאר האבני מילואים [תשובות סוף הספר, סי' יז], דהנה ידוע דבעבד יש שני קניינים, קנין איסור וקנין ממון, והנה לקנין איסור שצריך לכך, צריך שיהא לו קנין גמור, ולא מהני קנין פירות כקנין הגוף. והלכך לגבי תרומה ושן ועין שצריך ע"ז קנין איסור, לא מהני קנין הגוף של קנין הפירות, ולפי"ז יתיישב קושיית התוס' בסוגיא שלנו, דלענין שן ועין צריך קנין איסור, לכך לא מהני הקנין פירות שהוא כקנין הגוף, אבל בדין יום או יומיים די בהקנין ממון, ע"ז מהני שפיר הדין דקנין פירות כקנין הגוף.
♦
א. ב.
נבאר קצת את דבריו, דהנה זה צריך להקדים יסוד הגר"ח זצ"ל דלגבי שן ועין או תרומה, או יום או יומיים, צריך דין "אדון" מיוחד, ואין די שיהא בעלים בהיזק הממון, היינו שלו נוגע ההיזק, רק צריך שיחשב "אדון" מיוחד, לענין דינים האלו.ויתיישב בזה קושיית הקצוה"ח [שפו, סק"ז] שהקשה לשיטת הבעה"מ דס"ל דדבר הגורם לממון כממון, היינו שיעשה ממון בתר הכי כמו חמץ שיש לו דין ממון לאחר הפסח, וחשיב כממון. והקשה הוא, א"כ אף אם נסבור דקנין פירות כקנין הגוף, לכך הראשון [מוציאו] מ"מ מדוע אינו יוצא גם מהאדון השני, מחמת שגורם לממון אחר הלק' שנפסד.
ולפי"ז ניחא, דדבר הגורם לממון לא מהני רק לחושבו בעלים על ההיזק, אבל לא היכא שצריך דין אדון מיוחד, דמחמת דין גורם לממון לא יחשב לאדון.
♦
וראיה לזה, דהנה לא מצינו בעיא לגבי כפל למשל, היאך יחלוקו, בגוונא שיש לאחד גוף ולאחד פירות, דפשיטא דיחלוקו כל אחד לפי חלקו, וגבי קנס או יום או יומים מיבעי לן, וע"כ צ"ל דבכפל מה דצריך בעלים הוא רק שיהיה בעלים על הנזק, ופשיטא שחולקים לפי חלקם על הכפל [דכולל הן את הגוף והן את הפירות], אבל הכא דצריך דין אדון מיוחד, א"כ כבר יש שאלה למי מהם הדין אדון המיוחד.
♦
ג. ד.
והנה, בב"ק [מט, א] שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות, [אע"פ דב"ח פטור], משום דא"ל חמרתא מעברתא אזיקתן, והקשו התוס' [ד"ה חמרתא] א"כ גבי שור ולא אדם גבי בור נמי נימא הכי, דאם נפל לתוכו עבד ומת יהא מחוייב, ותירצו, דדווקא היכא דהולדות הם של בעל הוא דמיעט הכתוב שור מדמי ולדות, אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה, עכ"ל.וביאור דבריהם נראה, דהנה בדין ולדות שחייבה התורה, הוא דין חדש שלא מצינו לחייב בו מחמת נזק, דאטו ולדות צררי נינהו, רק הוא חידוש התורה שחייבה דמי ולדות, והנה השמיעתנו התורה דשור פטור מדמי ולדות זה רק מדין דמי ולדות של חידוש, אבל בשפחה מה דמשלם דמי ולדות אין בזה חידוש, דהרי יש לחייבו מדין נזק, כמו דאמר חמרתא מעברתא אזיקתן, וא"כ בזה הדין דמי ולדות של החיוב מחמת נזק לא מיעטה התורה.
וכששמע הגר"ח זצ"ל דברים אלו הוסיף, דהדין "אדון משנה דינו", ונבארם להלן[3].
♦
והנה, הרמב"ם [פ"י מנזקי ממון הי"ד] נמי פסק גבי תם דפטור מל' סלעים, דמשלם דמים. והקשה הראב"ד, דבגמ' אמרו דבן חורין דמשלם כופר ע"פ עצמו שלא בכונה משלם דמים, גבי עבד דאין משלם קנס ע"פ עצמו שלא בכוונה אין משלם דמים, וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דאפי' בבן חורין פטור מדמים, כ"ש גבי עבד.
ותירץ הה"מ, דהרמב"ם יליף מן הגמ' שהבאנו שאם נגח שור שפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות, משום דאמר חמרתא מעברת אזיקתן, הכי נמי היכא דהמית עבד צריך לשלם משום דעשה לו נזק, עיי"ש.
והקושיא מן הגמ' שהביא הראב"ד לא יושבה.
ואמר הגר"ח זצ"ל, דבאמת צריך להבין הגמ' שאמרה דאם משלם כופר ע"פ עצמו, משלם שלא בכוונה דמים, לגבי עבד דאין משלם קנס ע"פ עצמו אין משלם דמים שלא בכוונה, מה תלויים הם זה בזה.
ואמר, דבאמת בזה שחייבה התורה כופר יש תשלום דמים נמי, ולכך אפי' היכא דפטור מחמת כופר, כגון שלא בכוונה, מחייב הדמים שיש בכופר, והרי מצינו שדומה הכופר לדמים, דהרי משלם כופר ע"פ עצמו כמו שמשלם דמים ע"פ עצמו, ולכך אפי' הוי שלא בכוונה יוכל לשלם דמים ע" עצמו, ונחית החיוב כופר לחיוב דמים.
וזה דווקא גבי בין חורין שמשלם כופר ע"פ עצמו כמו דמים, א"כ הדמים דומים לכופר ונוכל לחייב דמים מחמת הכופר, כגון שלא בכוונה דפטרה התורה מכופר, אבל גבי עבד אי אפשר לומר דהדמים הם מעין הקנס ולכך אפי' היכא דפטרה תורה מקנס יהא מחויב דמים תחת חיוב הקנס, דהרי אין דומין זה לזה, משום דקנס אינו משלם ע"פ עצמו דמים משלם ע"פ עצמו, וא"כ לא יוכל להיות חיוב דמים תחת הקנס, וזה דווקא חיוב דמים תחת חיוב הקנס לא נוכל לחייב, אבל בעבד יש חיוב חדש, שמחויב מחמת נזק כמו שכתב הרה"מ, משום דאמר חמרתא מעברתא אזיקתן, בזה לא איירי הגמ' ובזה שפיר פסק הרמב"ם דמחויב הוא, ע"כ דברי הגר"ח.
♦
ה. ו.
ויש לחקור, במה תלוי זה הדין של חמרתא מעברתא, בין בדמים בין בולדות, אם תלוי הוא בהקנייני ממון, או בקנין איסור, ונפ"מ למשל, אם עדיין לא טבל דקנאו לדמים ולא לאיסור, או אם היה מעוכב גט שחרור, דנשאר לו עדיין הקנין איסור, אם יהא שייך לומר חמרתא מעברתא אזיקתן.והנה בקושיית התוס' שהבאנו לעיל, תירץ הרשב"א שני תירוצים, הא' כתירוץ התוס', והב' תירץ, דבאמת בעלמא פטור אם נפל אדם לבור, משום דכתיב והמת יהיה לו, מי שהמת שלו, משום דאדם אסור בהנאה, א"כ אין המת שלו, ואם עדיין לא טבל פטור מחמת שור ולא אדם, הרי חזינן בהדיא דהיכא דאין לו בו קנין איסור, חשוב עבד לאדם גמור.
ואמר הגאב"ד דבריסק (שליט"א) [זצ"ל], דבאמת אין ראיה, דלכאורה צריך להבין קושיית התוס', איך היה הסלקא דעתא דהתוס' והמסקנא, דיש לחקור לפי האמת אם עבד חשוב כבהמה גמורה, ואין עליו דין אדם, או דבאמת חשיב נמי אדם, רק כיון שיש עליו אדון איהו משנה דינו שיחשב כבהמה לכל הדינים, וא"כ העבד מצד עצמו אדם גמור הוא, רק הדין והזכותים שיש לאדון עליו נותן עליו דיני עבדות.
ואמר דבזה תלוי הקושיא בתוס' והמסקנא, דבתחילה סברו שעבד הרי הוא כבהמה גמורה, ולכך ל"ש גבי הדין דשור ולא אדם, ובתר הכי תירצו דבאמת יש עליו דין אדם, רק הדין אדון משנה דינו לענין חיובי העבדים ולכך בדמי ולדות מחויב מחמת נזק שהדין אדון נותן עליו, אבל בבור כיון דיש עליו דין אדם פטרה התורה נזקיו.
ולפי"ז אמר דזה כיוון הגר"ח זצ"ל[4], "שהדין אדון משנה דינו", ובזה יהא תלוי החקירה דלעיל, דאם נימא דעבד מחמת עצמו חשיב כבהמה, צריך שיהיה כל הקניינים וצריך דווקא שיהיה לו הקנין איסור, דכיון דכל כך משועבד לבעליו אף לקנין איסור, א"כ חשיב הוא כבהמה גמורה, אבל אי נימא כסברא השניה שמחמת "שהדין אדון משנה דינו", מחמת שמגיע עליו היזק, א"כ אפי' אין לו בו אלא קנין ממון נמי, דהא חמרתא מעברתא אזיקתן.
וא"כ הרשב"א בתירוץ הראשון ס"ל כתוס', דעבד מצד עצמו אין עליו דין בהמה גמורה. ובתירוץ הב' ס"ל שעבד חשיב כבהמה גמורה, לכך הוצרך שיהא לו בו נמי קנין איסור, אבל היכא דאין לו בו קנין איסור אז לא נחשב כבהמה גמורה.
והנה, בדין תרומה צריך נמי שהעבד יאכל מחמת דין עצמי, ואין יכול האדון להאכילנו מחמת "דינו" שישנהו שזר יאכל בתרומה, רק צריך שיחשב כבהמה של כהן שמותרת לאכול בתרומה, לכך שפיר כתב האבני מילואים דצריך שיהא לאדון בו קנין איסור, ודוק.
♦ ♦ ♦