ראש ישיבת מיר, בעל השערי חיים
סוד הבריאה - גן עדן עלי אדמות או גיהינום[2]
מושב האדם בגן עדן
בעת בריאת תבל ומלואה, עת ברא ה' אלוקים אדם על הארץ, נברא האדם יציר כפיו של הקב"ה - נזר הבריאה, יחד עם כל שאר הברואים והיצורים המרכיבים את מכלול העולם כולו, לרבות בריאת המלאכים וצבאות רום.הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ג, יג) נדרש לשאלה מהי תכלית בריאת האדם - מבחר הברואים? לאיזה תוחלת נבראו בששת ימי היצירה הברואים כולם? וכיצד מתחברת הבריאה עם צורה ויוצרה?
הרמב"ם עצמו אומר שלא נדע לנו היטב כוונת היצירה, כפי שלא נדע את מהות יוצרה - ה' יתברך. אלא הבריאה נבראת משום שכן רצה הי"ת וגזרה חכמתו יתברך.
אמנם מקודם לכן מביא הרמב"ם את דברי גדול הפילוסופים אריסט"ו, המבאר שתכלית האדם הוא סבל ומכאוב, עד שיגיע העולם לשלימותו:
אשר יראה לי מדברי אריסט"ו שהתכלית האחרונה אצלו לאלו המינים, הוא התמדת ההויה וההפסד אשר אי אפשר מבלעדיהם, בעבור המשך ההויה בזה החמר אשר אי אפשר עמידת אישיו ושיתהוה ממנו תכלית מה שאיפשר להתהוות, ר"ל השלם שאיפשר להתהוות ממנו, כי הכוונה האחרונה הוא הגיע השלמות...
אמנם נבערה בזה חכמתו והחסיר את סודה הנעלם של הבריאה, כי העולם כולו מציאותו היא גן עדן עלי אדמות, ורק הוא בעצמו מחשיב זאת לגיהינום ולייסורים, וכמאמרו של החכם מכל אדם (משלי יט, ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". אך האמת החלוטה היא, שמקום מושבו של האדם כבר בחיי חיותו הוא בגן עדן.
♦
הקללה בסמיכות על הנחתום
לגבי נבואת התוכחה (דברים כח, סו): "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ".מבארת זאת הגמ' במנחות (קג, ב - קד, א):
דאמר רבי חנין: והיו חייך תלואים לך מנגד - זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ופחדת לילה ויומם - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ואל תאמן בחייך - זה הסומך
על הפלטר (-נחתום), וההוא גברא על פלטר סמיך.
הרי שאף אם יש לאדם תבואה לשנים רבות, ושנה אחת סומך הוא ונזקק לאפיית הנחתום - פלטר, שוב נחשב הוא כאדם שאינו מאמין בחייו. ויש להבין מהי הקללה שבזה?
על מנת להיכנס ביישובן של דברים, יש להקדים, דור המדבר בהליכתם בארץ תלאובות במשך ארבעים שנה, לא היה להם אוכל ליום המחרת, והיו צריכים בכל יום לשאת את עיניהם אל השמים שימטיר עבורם הבורא לחם אבירים - מן[3]. וכשנשאל את עצמינו וכי היה להם גיהנום בהליכתם? האם הרגישו צער ומכאוב במה שלא היה להם את מאכלם אלא בכדי אכילת יום אחד? הלא מצבם היה מצב של גן עדן, כאשר ירד להם מאכלם במטר שמים כל יום, והתהפך לכל טעמים שבעולם (יומא עה, א).
אכן, מה שאנחנו בשונה מהם לא מרגישים כי מקום מושבינו בגן עדן, אלא הרגשתינו היא כי איש איש ומשאו שלו, וכמאמר המסילת ישרים, שאחד מיני אלף לא ימצא שירבה לו העולם את כל הנאותיו. והתשובה לכך היא כמובא בגמ' קידושין (פב, ב):
תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: עונותיכם הטו.
וביאור הדברים, שדומם אין לו צער וסבל, ואף הבעלי חיים אינם סובלים וחיים חיי צער ורדיפה, ורק האדם שהוא מבחר המין האנושי, דווקא הוא חי בצער ומסובל במכאובים, ורזי פלא נשגב זה מגלים לנו חכמינו ז"ל במילות ספורות אלו: 'הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי'. היינו, שבחירת האדם ברע, היא המסבבת עליו את צערו, בשונה מיתר הברואים שאין להם את הבחירה בטוב וברע.
ומעתה כאשר אדם סומך על הנחתום, הרי זה מידת צער, שכן אמור היה לחיות בלא שום טירדה וצער, ובכך שנזקק הוא לסמוך על הנחתום שיהיה לו את מאכלו, הרי זה בכלל: 'ולא תאמין בחייך'.
♦
הבחירה ביד האדם לחיות בגן עדן או בגיהינום
נבאר יותר את הדברים. הנה, יש להקשות עוד מדוע בקללות האמורות בפרשת כי תבוא בענין זה, לא מוזכר שתהיה כמות מועטה של תבואה וייכתב שיעורה המצומצם? והלא לכאורה זוהי עיקר הקללה, שתהיה רק מעט תבואה למאכל האדם, ואם כן שייכתב כי הארץ לא תוציא אלא כמות מועטת יען לא שמרו את ברית התורה?התירוץ הוא שמבחינת הנתונים כאשר חסר לאדם לחם ליום המחרת, אין זה מצד עצמה מידת צער, שכן אדרבא אנשי דור המדבר התעלו לאין ערוך בשלימות התורה באותו מצב, ובד בבד שמאכלם הגיע אליהם מידת יום ביומו, אלא שהאדם מתוך סאת עבירותיו רואה את הפרנסה ליום אחד כמידת צער ויגון, ובד בבד שיכול הוא לבטוח על הי"ת הדואג לכל מחסורו ויכול הוא לחוש את גן עדן מקדם, ולעסוק בתורה בלא עמל מזונות הפרנסה. אולם האדם לחוסר השגתו, רואה זאת כקללה של 'והיו חייך תלואים לך מנגד, ולא תאמין בחייך', והופך את הגן עדן לגיהנום.
אם נעמיק ברובד נוסף נגלה, כי האדם הוא הפוסק ומחליט על עצמו האם לחיות בחיי גן עדן כבר בעולם הזה, או בגיהינום עלי אדמות. ואם אדם מרגיש בחסרון המזונות כאדם חסר כל, אם כן נמצא שגם הדברים שכן השיג והגיע אליהם, לא היה זה בסיעתא דשמיא, אלא נטל וחטף מעצמו[4], והרי זה ענין צער ומכאובים. אמנם אם אדם סומך ובטוח על צור ישראל ומושיעו, שיצליחו ויפרנסו, אם כן הרי הוא מוקף בענני גן עדן ויכול לעסוק בתורה באין מפריע.
וביתר העמקה, המושכל ראשון אצל האדם הוא שבזכות בטחונו העניק לו ה' את כל מחסרו. אולי זה נכון. אך גם דברינו אמת: ה' ברא אדם ונתן לו הכל, אדם שלא בוטח - לא נותנים לו, ובאמת חי הוא מעבודתו, אך בעל הבטחון לא מרוויח, אלא לא מקלקל את השפע שנגזר עבורו!
דוגמא מוחשית עבורנו היא שליחותו של יעקב מלאכים לעשיו אחיו, כמאמר רבותינו במדרשם (ב"ר עה, ב) מגיעים בתביעה על יעקב, על פי דרשת הכתוב (משלי כו, יז): "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ":
ר"ה פתח, מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, שמואל בר נחמן אמר משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה, א"ל קום לך דבישא שכיח הכא, קם ושרי מקפח ביה א"ל ניער בישא א"ל דמיך הוה ועוררתניה, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב" (-משל לראש הליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, פגע בו אדם והעירו כשאומר לו שישמר מסכנת הליסטים, קם השודד והחל להכות באדם, ואמר לו הליסטים ישן ועוררת אותו עליך).
עשיו הולך לדרכו עם 160,000 חיילים להילחם בישראל סבא, אגב, דבר זה יכול להוות משל לימינו אנו. הדבר מצד עצמו מעורר חלחלה, אולם אומרים לנו חז"ל - עשיו הולך לדרכו שלו, ואתה שולח לו כה אמר עבדך יעקב?! והלא אין סכנה כלל! למאמין הרי דברים אלו הינם דברים פשוטים, לא סתרי תורה, שהרי האדם אינו יכול לעשות כלום נגד רצון ה'. ואמנם על ידי שירא יעקב ופחד נוצרה באמת סכנה!
♦
פרץ עוזא וסיבת עונשו
בפרץ עוזא ואחיו שמתו כשהושיטו את ידיהם לתמוך בארון הברית, וכמתואר בנביא (שמואל ב' ו, ג-ז):וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם אֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים.
עוזא מת כי בשעה ששמטו הבקר הושיט ידו לתמוך בארון, ונענש משום שלא דרש את הק"ו שהארון נושא הוא את נושאיו, את עצמו לא כל שכן (רש"י שם). לו הייתי רב ושאלוני האם לתמוך בארון או להותירו בסכנת שמיטת הבקר, הייתי פוסק שיתמוך בארון! כי הלא אין סומכים על הנס, ואמנם אנו רואים שנענש עוזא, ועוד איזה עונש? עונש מות!
וביאור הדברים, דאילו ידע נאמנה כי אין מה לחשוש ולפחד, משום שארון הברית לרוב קדושתו שנושא את נושאיו, את עצמו כל שכן, אם כן לא היה אמור כלל לפחד שישמט הארון, ועצם החשש והספק שהיה לו אולי ישמטו הבקר את הארון ויפול ח"ו, על עצם הספק והתהייה שהייתה אצלו על כך נענש.
עוד מסופר בחז"ל על אסטרולוג שידע בחכמת הכוכבים ומזלות, ולימים התגייר, וצפה בחכמתו כי ישנה סכנה האורבת לו בדרך הליכתו, בתחילה חשש ואמר שלא כדאי לו לצאת, לאחר מכן אמר, וכי לשם מה עזבתי את חכמת הכוכבים ומזלות ונדבקתי בדת האמת, הלך ופגע בו ארי וניצל ממנו, באותה העת אמר כי מה שנענש בסכנת הארי - מפני שחשש מתחילה, ומה שניצול ממנו זהו משום שיצא בבטחון על צור עולמים שיפרוס את סוכת שלומו עליו.
הרי לנו שאין ממה לפחד, כל שנשען האדם במבטח עוז על הבורא עולם.
♦
היהודי שבטח בה' בעקבות דרשת האלשיך
מסופר שהאלשיך הקדוש דרש בדרשתו בנושא הבטחון השלם, משומעי הדרשה היה אף יהודי פשוט שעבודתו היתה רוכלות עם חמור ועגלה, בשומעו שכל פרנסתו של אדם קצובה לו ויכול להשיגה בלא מאמץ על ידי בטחון אמיתי בחי עולמים, קם ועשה מעשה מכר את חמורו והעגלה לנכרי, והקדיש את עיתותיו בבית המדרש, באומרו כי הרב דרש על מיעוט ההשתדלות, וזו האמת לאמיתה. סופו של הסיפור היה כי אותו גוי שקנה את חמורו מצא במהלך עבודתו ארגז מלא דינרי זהב, העמיס אותו על העגלה וכיסה את הארגז בחימר, תוך כדי עבודתו נהרג הנכרי, והחמור שב לבעליו היהודי כפי שהורגל בכל ימיו. שאלו תלמידי האלשיך הקדוש את רבם, מה נשתנה? מדוע הם עובדים כה הרבה על עסק הבטחון השלם, ולא עלתה בידינו כפי שעלה בגורלו של אותו יהודי פשוט משומעי הדרשה.השיב להם רבי משה אלשיך זצ"ל באומרו, אתם שומעים את הדרשה, אבל אצלו חדרו הדברים למעמקי ליבו, וקם ועשה מעשה, סמך על הקב"ה בכל עד כדי לעזוב את פרנסתו, והקב"ה סייע בעדו.
♦
אפשרות הסכנה נקבעת על פי מידת האדם
נתבאר לעיל כי היתה תביעה על יעקב בעת שירא מעשיו הרשע, אף כשיצא עשיו בראש גייס המונה 160,000 חיילים, בעוד יעקב ירא הוא מצרת אחיו, הקב"ה אומר לו שעשיו לדרכו הולך, ואין כל סיבה לחשוש.וכן מצינו לגבי משה רבינו כשאמר לפני הקב"ה שאם לא יוציא מים לישראל יסקלוהו וירגמוהו, אומרים חז"ל (שמו"ר כו, ב) שהשיבו הקב"ה למשה 'מה אכפת לך'?
מיד עמד משה בתפלה שנאמר (שמות יז, ד): 'ויצעק משה אל ה' לאמר', מהו לאמר? אמר לפניו רבש"ע הודיעני אם הורגים אותי אם לאו, אמר לו: מה איכפת לך.
והיינו טעמא דהכל ביד ה' ומגזירתו, ואם אדם מפחד, הרי הוא פוסק לעצמו שהמצב מסוכן, וממילא נכנס הוא לסכנה אמיתית.
♦
השפע יכול להגיע רק למאמין בדבר ה'
בשעת הרעב המצמית שהיה בשומרון בימי אחאב, ואומר אלישע הנביא לאותו השליש שלא האמין בדבר ה' (מלכים ב' ז, א-ב):וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה', כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן: וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר, הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל.
ולמבואר יאירו הדברים, כי השליש שלא האמין בישועת ה' 'היעשה ה' ארובות בשמים' פסק הוא על עצמו כי משם לא תאכל, במציאות לא יכול היה לקבל כי מגיע עונש מיתה למי שלא מאמין לנביא.
♦
הלימוד מחנניה מישאל ועזריה
בזה בין נבין יישוב לתמיהה אותה יש להעמיד[5], איתא בגמ' (פסחים נג, ב):עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו (עצמן) על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו (ועלו) בביתך (וגו') ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה.
'מה ראו חנניה מישאל ועזריה להשליך עצמם לכבשן האש?' מגוף השאלה, אומרים התוס' (שם ד"ה מה) שהיה הצלם אנדרטא ולא היה בזה איסור עבודה זרה, ולא היה על כך חיוב מסירות נפש, ורק משום ק"ו מצפרדעים מסרו חנניה מישאל ועזריה את נפשם (וכן כתבו התוס' [כתובות לג, ב ד"ה אלמלי]).
והנה בשו"ע (יו"ד קנז, א) איתא דאם רצה העכו"ם להעבירו על דת, יכול למסור את נפשו אף בשאר עבירות, והגר"א (שם, סק"ג) מביא ראיות לשיטה זו מכמה דוכתי[6], ואחת הראיות ממעשה חנניה מישאל ועזריה שמסרו את נפשם אף שלא היו מחויבים בכך כפי שכתבו התוס'. אמנם הרמב"ם (יסודי התורה ה, ב) חולק ושיטתו היא שבמקום שאינו מחויב למסור את נפשו אסור לו להיהרג, וזה לשונו:
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור.
כדעת הרמב"ם כן כתב הרבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב יח, ח"ג, הובא בש"ך יו"ד קנז, ב).
ומקשה הגר"א (שם) על שיטת הרמב"ם שאם אין זו עבירה של ג' עבירות חמורות, אסור לאדם למסור את נפשו ולאבד את עצמו, אם כן מה הועיל הק"ו מצפרדעים אצל חנניה מישאל ועזריה.
ויש ליישב[7], דידוע ידעו חנניה מישאל ועזריה שאין נשקפת להם סכנה, וכיון שלא פחדו כלל באמת לא היתה בזה סכנה, והביאו ראיה מצפרדעים שקפיצתם לתנורים היוותה את הצלתם. וכפי שנאמר בחז"ל (ילקו"ש זכריה, רמז תקע): "חנניה מישאל ועזריה על מנת כן ירדו לכשן האש, על מנת שיעשה להם מופת". אלא שהניסיון לגבם היה לקפוץ לכבשן האש על מנת להינצל, וביטלו בליבם את כל כוחות הטבע המתנגדים להם, ובהרגשה מרוממת זו ירדו לכבשן האש בידיעה ברורה שיעשה להם מופת".
בנבואתו של זכריה (ג, ח), נקראו חנניה מישאל ועזריה בתואר 'אנשי מופת': "שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ - כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה, כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח". אולם באמת אין זה 'מופת' אלא 'אות', מאחר ולכל אחד מהם נזרק פסוק שהורה לו שאין לפניהם סכנה, ולא היה זה מופת[8]. ומה שנקראו בכל אופן 'אנשי מופת', המופת הוא בכך שיכולים לבטוח כל כך באמונה שלימה שהקב"ה יצילם מיד מבקשי רעתם.
♦
מסירותו של נחשון
ומסיבה זו מסר נחשון בן עמינדב לקפוץ בינות משברי ים סוערים - בים סוף, היות וידע שיחיה והקב"ה יסייע בעדו, ודבר זה קשה בהרבה, מאשר אילו היו מצטווים לקפוץ לים ולמסור את הנפש, דדבר זה כל ישראל היו עושים בנקל, אלא הניסיון היה להיכנס לים גועש ולהרגיש כאילו הוא מקום חרב ומפה תהיה ישועתם.וכן בני ישראל שיצאו למדבר, לארץ ציה ושממה, והקב"ה זוכר להם חסד זה כנאמר בנביא (ירמיה ב, ב): "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". והשבח אינו שהלכו במסירות נפש, אלא שהלכו ישראל בבטחון גמור שהקב"ה יסייע בעדם בלכתם במדבר הגדול והנורא, מקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (ראה דברים ח, טו). וכשהלכו בבטחון אומן על הי"ת ובהרגשה כאילו מהלכים הם במקום גינות ופרדסים ובארץ מיושבת שכל מחסורם מתמלא, ממילא פשוט שזכו לנאמר במקרא לאחר מכן (שם טז): "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".
♦
ויכוח דוד עם שאול
ובזה יתבאר לנו ויכוח דוד עם שאול, האם יצליח לנצח את גלית הרשע שחירף מערכות אלוקים חיים, כמתואר בספר שמואל (א' יז, לב-לז):וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים: וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ.
והיינו משום דדוד המלך בטח בה' שיצילו מכף גלית, ולשם כך אירע לו מקרה הארי והדוב, על מנת שיתחזק בה' אלוקיו שיושיעו אף בפעם הזאת.
♦
אלישע ונס בן השונמית
על דרך זה יבואר לנו מעשה אלישע ובן השונמית שהחיהו (מלכים ב' ד, לב-לד):וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ: וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה': וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד.
ומבאר זאת הרד"ק בקצרה (שם, לד) שהיתה צריכה להיות תחבולה טבעית על מנת שלא יהיה נבהל, וכלשונו:
ואפשר גם כן להנשים על הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו, כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם.
נמצאנו למדים, כי כאשר מפחדים הדבר גורם לסכנה, ובלא הפחד אין צד סכנה, ובאמת הדבר פשוט שאין מה לפחד, היות ותמיד ה' איתנו עם רכב אש. וכן התפילות בתהילים (כ. צא) מלמדים אותנו כי אין סכנה ממשית ואין ממה לפחד, וכן אומרים אנו בהטבת חלום: "ואל יבהלוני חלומות רעים", כלומר שמתפללים אנו שלא יבהילו הרעיונות והחלומות רעים כביכול נמצא האדם בסכנה, ובבטחון השלם יכול האדם לחיות חיי גן עדן עלי אדמות.
♦ ♦ ♦