מח"ס עמודי הוראה על משנ"ב
השגות על לוח אור החיים - מאמר תגובה[2]
ראה ראיתי מאמר מאת הרה"ג ר' שמואל עדס שליט"א בענין לוח אור החיים אם מותר לסמוך עליו או לא.ראשית דבר אומר, ה' יברכו לטוב שמחפש ומבקש את האמת ושלח מאמר זה לתלמידי חכמים כפי ששמעתי, ומשום מה הן מפאת זמנם הן מפאת סיבות אחרות לא הפנו מענה לעיקר דבריו [מלבד הרב שלמה בניזרי שליט"א, שהשיב על מקצת דבריו בסוף המאמר]. ולכן רצוני לברך את כותב המאמר שה' יחזקנו להגדיל תורה ולהאדירה ויזכה לכוון לאמיתה של תורה לאורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים.
ועתה אציין את עיקר הערותיו ותמצית דבריו בלבד ואנסה בס"ד ליישב את הדברים, שהרי לא על ישיבת אור החיים ולוח "אור החיים" תלונתו, רק כתב זאת בדרך כבוד כלפי גדול הדור והדרו, מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, ובנו ממשיך דרכו יבלחט"א, הראש"ל ר' יצחק יוסף שליט"א, שידוע דעל פי הוראת מרן זצ"ל בכלל ובפרט יסדו כל זמן וזמן בלוח הנזכר (עיין ילקוט יוסף מהדו"ב סי' רס"ג עמ' שח; ואמרי שמואל זמני היום). ואם כן מצוה ליישב בפרט שנוגע להרבה דינים חמורים כגון מוצאי שבת, מילה בזמנה, קריאת שמע, מוצאי צומות, ועוד ועוד.
♦
במה שכתב דפשט דעת מרן השלחן ערוך כהתרומת הדשן יוצא לפי מציאות ארץ ישראל בימי ניסן ותשרי שזמן עלות צ' דקות שוות קודם הנץ ולא ע"ב דקות שוות, אלא אם נבאר את כוונת מרן על דרך חידוש הגר"א יוצא עלות ע"ב דקות שוות קודם הנץ בימים השוים של ניסן ותשרי בארץ ישראל. ותמוה, כי לא נראה להעמיס זה בכוונת מרן. ועוד הקשה, דאנו תופסים את החבל בב' ראשיו, להורות ח"י דקות שוות, כפשט דעת מרן, ועוד מקילים כשיטת הגאונים לחשב את צאת הכוכבים י"ג דקות אחר השקיעה, היפך דעת מרן שסובר כרבינו תם.
ואתחיל עם הערתו השניה בראשונה. האמת לא ידעתי מה קשה בזה, כי אנו לא באים מכח דעה משלנו לפרש את הסוגיות אלא מכח הכרעות הבנויות על פי כללי ההוראה. וכיון דידוע דנקטינן בבירור כדעת הגאונים דצאת הוה ג' רבעי מיל אחר השקיעה [ואידחיא לגמרי ההיא דפסחים], וכן הוא המנהג גם לענין מילה בשבת החמורה, דלא כשיטת רבינו תם ומרן דהוה ד' מיל, אם כן זהו ההוראה לדידן. ושאלת שיעור המיל בדקות הוה דבר אחר, ובזה ההוראה הקבועה לכל בית ישראל היתה ח"י דקות. וכיון שהוא בשני עניינים ולא תלי הא בהא, שפיר נקטינן בהא כדעת מרן ובהא דלא כמרן. ואף שיוצא בזה תרי קולי מה בכך, הרי אין זה נסתר להדיא מדברי הש"ס, ואדרבה יתכן מאוד בכוונת הש"ס. ושפיר סגי לן בזה.
ובזה גם מתורצת קושיא קמא מה דנקטינן בדעת מרן שסובר כשיטת הגר"א בביאור הסוגיא, הרי הוא גם כן מכח הכרעה, דמרן סובר ח"י דקות שוות הוה המיל (סי' תנ"ט סע' ב'), וגם סובר דעלות הוא ד' מיל (סי' פ"ט ועוד). ובודאי שדברי מרן והש"ס בפסחים נאמרו בארץ ישראל בימי ניסן ותשרי. ואם כן, בבירור מרן יסבור כהגר"א, ואין צריכים להגיע לרוח הקודש, אלא ידע מרן בעוצם גאונותו פירוש זה, ועל פיו פסק בשלחן ערוך אף על פי שלא הזכירה בבית יוסף.
וכבר מצינו למנחת כהן שכתב בדעת מרן דסובר כהלבוש וסברת הגר"א דתחילת היום וסופו הוא מן הנץ עד השקיעה דלא כשיטת התרומת הדשן. ומה שכתב מרן (ש"ע סי' רס"ג סע' ד') דפלג המנחה הוא שעה ורביע 'קודם הלילה', היינו קודם השקיעה. ואם כן יתכן מאוד דמרן סובר כדעת חידוש הגר"א לגמרי, ובפרט דהגר"א מבאר כן בדעת הרמב"ם. ואפשר ונראה מאוד דמרן השיג זאת מעוצם גאונותו כמובן, רק שלא היה דרכו להאריך בחידושי פירושי הש"ס.
ויש לאלוה מילין, דגם אם נפרש דלא כהמנחת כהן אלא כפשט דברי מרן דלילה פירושו צאת הכוכבים, וזהו כהתרומת הדשן בענין פלג המנחה, יש לומר דמרן השלחן ערוך פליג עליה בחדא דח"י דקות [שוות] הוה ולא כ"ב וחצי. והיינו דפליג בפירוש הגמרא דפסחים [כקושית הגר"א מן המציאות], ויפרש דלאו הא בהא תליא, דהנאמר במסקנת ההיא דפסחים "אנא ביממא הוא דאמרי ורבנן הוא דקא טעו דקא חשבן דקדמא וחשוכא" יש לפרשו כעין סגנון הגר"א, דאני אמרתי שיש מ' מיל בין הזריחה לשקיעה והחכמים הם שטעו וחישבו את המ' מיל מן עלות עד צאת הכוכבים. ונראה שיש לומר בזה סברא חדשה, כי באמת יש לעיין מדוע טעו חכמים בדבריו, אלא נראה כי עיקר הטעות היה שהם סברו שהואיל והיום ההלכתי מתחיל מן עמוד השחר, הכי נמי כוונת ר' יוחנן על אותו היום יש בו מ' מיל. ור' יוחנן הסביר דאנא ביממא הוא דאמרי, כלומר נהי דהיום ההלכתי מתחיל מן עלות אבל אני על היום המלולי דיברתי כלשון בני אדם שהוא מן הזריחה עד השקיעה. ולפי שיטה זו יוצא שאכן מסקנת הגמרא לחשב את היום מן עלות השחר עד צאת הכוכבים, אבל עמוד השחר עצמו וכן צאת הכוכבים עצמו מתחשב עשירית היום מן היום המציאותי, דהיינו עשירית מן הנץ ועד השקיעה, דהיינו ד' מיל. וכל זה יתכן ומוכרח מאוד בדעת מרן השלחן ערוך. והואיל וההוראה ברורה כך, הן בשיעור המיל והן בשיעורי הזמנים המציאותיים, הכי נקטינן. והכל כדברי הלוח אור החיים ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל [וזו נמי דעת האור לציון ח"ב פ"ו הל' א'].
♦
א. ב.
מה שכתב להעיר על שעות זמניות של הנשפים שעשו חישוב לפי אורך היום וקיצורם והוא נגד המציאות, שאין זמני הנשף תלויים באורך היום וקיצורם אלא לפי שיעור המעלות וראות עינים. כבר העירו בזה רבים מן הדור האחרון דנקטו לשער לפי מעלות [ויש בזה נפקא מינה גדולה לענין ימי החורף דימים קצרים, ואם כן זמן הנשף קצר לפי ערכו, משא"כ להאמת זמן הנשף מתארך בחורף יותר מימי ניסן ותשרי]. וגם מה שכתבו הפוסקים לשער בשעות זמניות ממש היינו לחומרא ולא לקולא (מנחת כהן וביאור הלכה סי' רס"א). וסיים בסוף דבריו "דלוח 'אור החיים' מתעלם מכל זה ובחר לו דרך חדשה נגד כולם לשער בזמניות בין לקולא בין לחומרא אפילו בחורף". ובראשונה, לא על הלוח תלונתו אלא על דברי מרן זצ"ל דמשמע לחשב בזמניות אף בענין הנשפים, ומשמע בין לקולא ובין לחומרא (כן סתם בהליכות עולם ח"א עמ' רנ; וילקוט יוסף סי' רצ"ג; ובסי' רס"א מהדו"ב עמ' תשנה). וגם מדברי הפוסקים תמיהני מאוד שכתב זאת "שיטה חדשה", שלא זכר שר שדברים אלו לא יצאו ממרן זצ"ל בלבד, אלא מן גדול ההוראה הפרי חדש, שדעתו בענין הנשפים לפי אורך הימים "וקיצורם". וסבר הכי אפילו לקולא, ודלא כמנחת כהן שגמגם בזה [לשונו שם]. ואף המנחת כהן לא כתב זאת אלא מחמת חומרא, דלא סמך על עצמו להקל הגם שנטה דעתו יותר לזה ע"ש. וכן בכף החיים (סי' יח ס"ק י"ח) ואור לציון (ח"ב עמ' נב) נקטו להלכה כהפרי חדש. ובאמת יסוד האי שיעור הוא מעצם דברי הש"ס, דנקבו בשיעור עלות וצאת על פי חלק מן היום, וזה מורה בבירור שדעת הגמרא לחשב לפי אורך היום וקיצורם, דאם הכוונה דוקא בימים השוים מדוע תפסו שיעור זה של אורך היום.ומה שתמה מכח דין המעלות, בזה בדברי כל הפוסקים הנזכרים מבואר בהדיא שהשיעור הוא לפי אורך היום וקיצורו, ולא לחשבון המעלות [ומה שרצה להוכיח דהמנחת כהן אזיל בשיטת המעלות, הרי מבואר בדבריו בהדיא דבחורף מתקצר זמנו יותר מכל שהרי כתב שם (מאמר ב' פרק ב' ד"ה אלא שצריך) "אבל בקיץ ובחורף משתנים אלו השיעורין לפי אורך היום או קיצורם וכו'", וכן אחר כך: "אם נחשוב בכל זמן ובכל מקום וכו' שמא אלו השיעורים ראויים שישתנו לפחות ויתר לפי גודל הימים או קיצורם ונפיק מיניה חורבא בימי החורף שהימים קצרים שאין בין השקיעה לשעת צאת הכוכבים שיעור ד' מילין אלא פחות ונחשוב ליום גמור מה שהוא זמן בין השמשות או לילה ודאי וכו'", וחזר על כל זה בפרק ד' ע"ש. ומוכח בהדיא שאם מחשבים שעות זמניות אז בחורף הזמן מתקצר ביותר לעומת השעות השוות. ועל כרחך דשעות זמניות הוה דוקא לפי אורך היום וקיצורו]. וכך היה המנהג לחשב כל השנים וההוראה וקבלה הם הקובעים בזה. אולם הוא מקשה מן המציאות הברורה, ואכן כן הוא ששיעור שעות זמניות אינו תואם למציאות מידת האור ולכאורה ראוי להתחשב רק במציאות הנראית, שכן קבעה לנו הגמרא (שבת לד:) צאת השבת על פי הסימנים של "צאת הכוכבים" ו"הכסיף העליון והשוה לתחתון", שהם תלויים בעצמת האור הנראית בעולם. ואיך ניקום ונימא שיציאת הכוכבים בחורף מתקצרת יותר מבאביב, להתיר איסור של תורה בעשיית מלאכה במוצאי שבת, מה שהוא היפך הנראה בחוש העין שעדיין לא הגיע זמנו לראות. ובודאי מצוה ליישב.
ונראה ברוב הדינים התלויים בנשפים בודאי אין לנו להתחשב במציאות זאת, אלא כדעת גדולי הרבנים הספרדים שלעולם אזלינן בתר שעות הזמניות בכל זמני המצות. שאפשר שקבעו חכמינו ז"ל את זמן הלילה בניגוד מעט לחכמת הטבע, שכמעט כל הדינים התלויים בזה הם מצות דרבנן, והם אמרו את המצוה והם אמרו להקל בחשבון הצאת שלא כהמציאות האסטרונומית למי שרוצה לחשב בקל. [וכיוצ"ב קבעו הפוסקים את שיעור ברכת הלבנה וחישוב המולדות וחישוב מהלך החמה על פי הילוך לבנה הממוצע (דפעמים בא בקצרה) וחמה הממוצע (שיטת שמואל). ואולי אם באמת הייתה סתירה מוחשית ונרגשת לעין, אין הכי נמי סימן הכוכבים היה קובע יותר, אבל כל זמן שאין נרגש בזה הסתירה שפיר נתנו חכמים[3] שיעור הזמניות. וכעין דברי המהרי"ל הובא בבית יוסף גבי ברכת הלבנה, שאם היה ליקוי לבנה שאנו רואים ניגוד אמיתי באמצעות הלקות, בודאי שאין לברך אחר כך, אבל סתמא סמכינן אחשבוננו שמסרו לנו רבותינו שהוא מולד השוה ע"ש[4]]. ואפילו מצות קריאת שמע, שהיא מן התורה וקיימא לן זמנה בצאת הכוכבים, על כל פנים זמנה אינה מוגדרת ליום או ללילה אלא "בשכבך ובקומך", וזמן שכיבה או זמן קימה אפשר לתלות על פי העונות כל יום ויום לפי אורכו או לפי קיצורו [ואכן כך היא שיטת רבנו תם בריש ברכות דאפשר אפילו לצאת ידי חובת שמע קודם צאת הכוכבים. ודין צאת הכוכבים להלכה אינו אלא מחמת ספק שמא אין הלכה כרבנו תם בזה. והכותב רצה לפרש דאזיל כמאן דאמר דקריאת שמע דרבנן, וליתא כמבואר בבית יוסף סי' רל"ה ודו"ק]. והואיל וכבר אמרנו דזמן זה נקבע בש"ס, דמשמע דתלינן לה לפי אורך היום, ואינו בדוי ח"ו מלבנו, ודאי יש לומר בזה הם אמרו והם אמרו.
אולם כל זה לא יהגה מזור למצות שבת וצאתה, שהיא מן התורה ותלויה בלילה דהיינו בצאת הכוכבים, שלכאורה אין כח ביד חכמים להפקיע את זמנו האמיתי מכח שעות זמניות הקצרות. וזו לכאורה תימה גדולה על שיטת גדולי הרבנים הספרדים לחשב בשעות הזמניות לפי אורך היום וקיצורו. ודבריהם צריכים ישוב [עיין אור לציון (ח"ב פמ"ז הע' כ"ח) וכן שו"ת יחוה דעת (ח"ז סי' נ"ו)].
וקצת נראה לי לומר בזה בדרך יישוב לדעת גדולי הרבנים הספרדים, אשר באורם נראה אור, שגם לענין עיצומו של יום השבת יש כח ביד חכמים להגדיר גבול היום והלילה מן התורה. והואיל וראינו שהתנאים עצמם (פסחים צד.) תלו את זמני הנשפים וצאת הכוכבים בשיעור אורך היום, הם בודאי אלים כוחם להגדיר ולהגביל את הזמנים אפילו לענין מוצאי השבת החמורה. וכדברי החזון איש (או"ח סי' ל"ט סק"ו) בענין שיעורי תורה כגון כזית וכביצה וכיוצ"ב שתלוי בדעתו של רואה שניתנו שיעורי כזית וכביצה לחכמי הדור לקבוע שיעורים אף בענייני תורה ע"ש. והכי נמי אפשר דיש כח ביד חכמינו ז"ל לקבוע דרך הגדרה את שיעור גבול היום או הלילה מן התורה, וקרי ביה אשר תקראו אתם (עיין חתם סופר לקוטים אמור עמ' נג; וכן על התורה אמור עמ' ס' וק"ל). וכעין זה איתא בכסף משנה (ריש הל' שביתת עשור) גבי עינויי יום הכפורים, דלענין שאר עינויים, אע"ג דאסירי מדאורייתא, כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך. אע"ג דבעלמא איכא איסורא דאורייתא לגדולים לתת בידים משום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ע"ש.
ועכ"פ חידוש גדול הוא זה, ובפרט שאלו הפוסקים שאנו באים ליישב, הם בעצמם כתבו דבריהם על פי התאמה למציאות הטבע כפי ששיער במנחת כהן (מאמר ב' פרק ג') "אבל בחורף שהיום קצר נראה שאין ראוי שיתמיד כל כך האור ההוא וכו' ולכן יתחייב שמיד יחשיך היום ויראו הכוכבים". וגם לכמה פוסקים אעיקרא הוה ספק אם הולכים אחר הזמניות להקל. לכן ראוי להחמיר בזה לענין צאת שבת בלבד. משא"כ בשאר מילי, דמנהג ברור להקל, והוה מילי דרבנן, אין להחמיר נגד הסכמת הפוסקים שאנו נמשכים אחריהם ואין אנחנו יותר טובים מהם. ואדרבא, גם כשאין אנו מבינים אמרינן הקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי לתלות[5] [ודע דמה שכתב הכותב בשם הרמב"ם והגר"א דסברו בשיטת המעלות אינו מוכרח, והאחרונים שזכרנו הבינו דברים כהפשט דהולכים אחר אורך היום וקיצורו ותו לא מידי. ראה מה שהאריך בזה בספר יודעי בינה פ"א אות כ'].
ומה שאמר הכותב שליט"א כאילו מרן זצ"ל לא ידע את כל המציאות בחישובים שנתבררו בשנים האחרונות, אבקש מחילתו בזה, אבל לענ"ד נפל ברשת פליטת קולמוסו לכתוב שלא כיאות על מרן זצ"ל, ושרא ליה מריה בזה. ובאמת הדברים לא נתבררו 'בשנים אחרונות' אלא עתיקי יומין כבר בדור הקודם נשתברו הרבה קולמוסים בנקודות אלה. וידע וידע מרן כל זה שאינו תואם למציאות מידת האור, ואפילו הכי היה דרכו להכניע דעתו כלפי גדולי הדורות הקודמים וכלפי המנהג הברור שהיו נוהגים לחשב באורך היום וקיצורו. ולא רצה לעשות עצמו כמתחכם על כל מי שהיה לפניו קבלה איש מפי איש [ואגב, גם בשיעורי כזית משקל לא רצה לשמוע לשנות מן המקובל ופשט בקרב רוב ככל המורים הוראות שבדור שלפניו ולפני פניו, שהולכים אחר המשקל ולא אחר הנפח].
אולם כל זה הוא בארץ ישראל וגלילותיה אבל בארצות הצפוניות מלבד שעות הזמניות צריך להתחשב עם שיעור המעלות אלא שזהו רק לענין יחסו לארץ ישראל ולא לענין קיץ וחורף שזה הולך אחר הזמניות. ודבר זה מפורש בהדיא באריכות במנחת כהן (מ"ב פ"ד) עצמו שכתב כך בפירוש את חישוב זמניות לפי קיץ וחורף וגם את מיקומו בעולם וגם בפירוש הגמרא דפסחים ד'עשירית מן היום' אין זכר לחישוב חוץ לארץ כי עשירית מן היום איירי בארץ ישראל דוקא [וכל מקום ינהג על פי היחס הזה שמצינו בארץ ישראל על פי מיקומו כנ"ל וכפי שהסברנו טעם הדברים בסמוך]. ויראה קצת טעם לזה, כי בכל מקום עשו את המדידה אחר שעותיו אבל עצם קביעות הזמן צריך להלך בו לפי מיקומו [ובמילים אחרות אין צריך "לטפס על ההרים" בשביל זה, כי במידע א' (דהיינו ידיעת הפרש הדקות בימי ניסן ותשרי בין המקומות) יהיה מסור לכל אדם ואדם באותו עיר לחשב לכל ימות השנה לכל אורך חייו ואינו דומה לחישוב המעלות בין קיץ לחורף שאינו מסור לכל לשום יום].[6]
♦
ומה שעשו בלוחות אור החיים לחשב פלג שעה ורביע מן צאת הכוכבים וי"ג דקות ולא ע"ב דקות או צאת הכוכבים בפועל, וכן לא עשו חישוב מן השקיעה. הוא מחלוקת מפורסמת. ועכ"פ תדע לך שזאת משנה ראשונה דמרן זצ"ל, כמו שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ב סי' כ"א אות טו) שנוהגים לחשוב את היום מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, כסברת התרומת הדשן ע"ש. וכן דעת הילקוט יוסף למעשה (תשע"ג שבת ח"ג עמ' קלט ועמ' קמד-קמז) על פי דעת מרן השלחן ערוך (סי' רס"ג) שיש לחשב את הזמן מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וכן פסק הילקוט יוסף לענין פלג המנחה בכמה דוכתי. והרב דוד יוסף שליט"א בהלכה ברורה תפס לעיקר כדברי הליכות עולם (ח"א עמ' רמט) לעשות את החישוב שעה וחומש מהשקיעה (וכבר הבאנו בזה דברי המנחת כהן שפירש כן גם בדברי מרן השלחן ערוך). ולמעשה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.
ומה שיוצא חצות כשאין חמה בראש כל אדם [כן העירו דברי יוסף (עמ' נח-נט) וזרח השמש (עמ' יח-יט ועמ' נ') ספר בין השמשות (עמ צח) שיעורי ציון (סי' לח) שו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' נג) משנת אהרן (ח"א סי' ב') חידושים וביאורים (שבת סי' ז' אות טז) וכ"כ בהלכה ברורה (סי' רל"ג הע' י"ג) ובספר זמנים כהלכתם (פ"א סע' ט') ועוד], אין בזה כדי לדחות סברת רבים שהביאו בדיוק כחשבון הזה, כמבואר במאמר מרדכי (סי' רל"ג סק"ג) ולקוטי תשובות החת"ס בשם ר' נתן אדלר זצ"ל (סי' ע"ט) וכ"כ בבן איש חי (ש"א ויקהל ד' ח') אור לציון (ח"ב פט"ו הע' ו') וילקוט יוסף (שבת תשע"ב סי' רע"א עמ' קמז; וכ"כ בסי' רל"ה הל' א') וכן דעת תשובות והנהגות (ח"א סי' נ"ה; סי' ש"ז) וכן העלה בשו"ת קול אליהו טופיק (סי' ג') וכן הוא בספר נברשת (דף יד:) וספר מעשה ניסים כדורי (עמ' קנו). וכן מנהג כמה הלוחות אחרים (מעשה נסים, וחזון שמים). ובעצם ישוב דברי הש"ס בזה אין כאן מקומו להאריך, רק אציין שכבר מיושב הוא בדברינו בספר עמודי הוראה על המשנה ברורה חלק ג' עמ' רטז ע"ש.
♦
ג. ד.
אבל בזאת אומר שבענין זמן רבינו תם שחשבו מרן זצ"ל על פי הפוסקים כע"ב דקות זמניות בארץ ישראל, וכן הורה שחובה קדושה לכל מי שיכול להחמיר בזה, היפך המנהג הברור ע"ש, יש לי הרהורי דברים בזה, וגם הכותב הנזכר רמזם ועוד חזון למועד. עכ"פ תסגי לן שאין גרעון להחמיר בשיטת רבינו תם למוצאי שבת, ואדרבא המחמיר לעצמו תבוא עליו ברכה. לכן גם על פרט זה אין להצדיק לומר שאין ראוי לסמוך על הלוח הזה שהוא בא להחמיר. ועל שאר פרטים בלוח שהם קולא כבר השבנו בקצרה ליישב (ראה באריכות גדולה מה שכתבנו בס"ד בספר עמודי הוראה על המשנה ברורה חלק ג' סי' רס"א עמ' 428).♦
ואוסיף ואומר מה שכבודו סמך סמיכה בכל כוחו על חשבון המעלות גם זה אינו שיעור מדוייק לחשכת הלילה המוזכרת בש"ס רק הוא משוער בערך כי יש עוד נתונים המשפיעים וגורמים מהירות ועיכוב חשכת הלילה והארת היום כגון לחץ אויר וטהרת אויר הרים ובקעות, והשפעות אלה למבינים יכולים להשפיע הרבה מיום ליום בכך שגם חשבון המעלות לא ניתן לסמוך עליו כלל כי לא קבעו רבותינו שיעור מעלות אלא מידת אור וחושך שאכן המעלות הם גם גורמים חשובים ועיקרים בהגעת שיעור הש"ס אבל אינו עומד לעצמו במוחלט ויכולים במציאות להגיע לפערים של חמש דקות או אף יותר ויותר בין השיעור האמיתי למשוער בחשבון המעלות וממילא על מה סומך כבודו וכל העולם בכלל לעשות לוח זמנים לכתוב זמני צאת השבת ושאר הזמנים על פי חשבון משוער שיש בזה הכשלת הרבים אלא היה לכל להורות שצריך לעמוד על הזמנים לפי ראות עיניהם ותו לא אם לא כפי דעתו של רואה לעשות חשבון מעלות הגם שאינו מדוייק בתכלית הדיוק לשיעור הש"ס כי כל שיעורי חכמים אינו מסורים בדיוק הדק היטב ואדרבה ברוב המקרים לא דייקו בכוונה כדי להקל החשבון כדמצינו בחשבון שמואל ובחשבון עיגול שציין כבודו ובחשבון ריבוע ובחשבון לבנה הממוצע ובחשבון משקל ועל כרחך כן הוא בחשבון הזמנים גם לפי סברתך שחשבת את המעלות. ובאמת נראה להיפך מסברת כבוד מעלתו כיון שאין רמז לשיעור המעלות בש"ס כלל ואין שיעורו אלא ככלי ומדידה להגיע לשיעורי הש"ס בענין חשכת הלילה אדרבא קשה יותר לסמוך עליו שאין הוא שיעור חכמים אלא טכסיס להגיע אליו ואינו מדוייק משא"כ שיעור זמניות יש לו לכל הפחות סמך מההיא דפסחים ולהמנחת כהן הוא קביעות חכמים התואם בקירוב למציאות ודי לנו בזה.[7]
♦
המורם מן האמור שראוי לסמוך על לוח אור החיים של ארץ ישראל אפילו לקולא, הן בענין שעות הזמניות לפי אורך היום וקיצורם, והן בענין חישוב עלות השחר ע"ב דקות זמניות וצאת הכוכבים י"ג דקות וחצי דקה זמניות, שכן הוא דעת פוסק הדור והדרו מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל להלכה ולמעשה על פי גדולי רבותינו הקדמונים שאנו נמשכים אחריהם [ולרווחא דמילתא יש לכתוב זמן צאת שני כעשרים דקות זמניות אחר השקיעה והוא על פי שיעור המיל דהרמב"ם של כ"ד דקות לחומרא שכן הביא בחזון עובדיה (תעניות עמ' יב) אף לענין תעניות דרבנן ועיקרו משו"ת יביע אומר חלק ז' סי' מ"א בענין מילה בזמנה].
מיהו לענין השבת החמורה בלבד לכאורה ראוי להחמיר בחורף לחוש גם לשיטת המעלות על פי חשבון צאת הכוכבים כ' דקות של ימי ניסן ותשרי של ארץ ישראל (כחמש מעלות) הגם שיש מקום ליישב שיטת הזמניות אף באופן זה כנ"ל ואין בזה נפקא מינה כל כך רק לענין מילה בזמנה לנולד ביום ששי אחר השקיעה כי לענין זמן צאת שבת בלאו הכי עשה הלוח הנזכר חישוב ל' דקות שוות למוצאי שבת (לפי שיטת הגאונים) ובכלל מתאים מנה.
וכל זה בלוח אור החיים של ארץ ישראל, אבל תרגום לוח אור החיים לחוץ לארץ כבר ביארנו שצריך לחשבן על פי המקומות, ועל פי זה לעשות חשבון שעות זמניות לפי אורך היום וקיצורם, וביארנו בס"ד בספר עמודי הוראה על המשנה ברורה (חלק ג' סי' רס"א עמ' 428 והלאה) כל זה להלכה ולמעשה, וכן עשינו מעשה להורות לציבור הספרדי פה בעיר ניו יורק על פי לוחות "עמודי הוראה", שהוא בעצם שיטת מרן זצ"ל על פי הנחיות רבותינו האחרונים לחישוב זמני חוץ לארץ כל מקום ומקום לפי מיקומו ושעותיו, ואכמ"ל.
ליאור דהן ס"ט
♦
ה. הערות הרב שמואל עדס על השגות הרה"ג ליאור בצלאל דהן, מח"ס עמודי הוראה
תחילה אודה להרה"מ (הרב המשיג) שטרח לעבור על כל דברינו הדק היטב ובחתימתו בברכה להגדיל תורה ולהאדירה, ובודאי שהמברך יתברך ממקור הברכות. ובודאי את והב בסופה, כי כל כוונת הדברים להגיע לאמיתה של תורה וכמ"ש בחגיגה ג: (ערש"י שם) א-ל אחד אמרן פרנס אחד אמרן ומאחר שכולן לבן לשמים - עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו.♦
נבהיר תחילה את עמדת הרה"מ ואח"כ נבאר את מה שנראה לענ"ד. (הדברים נסובים כלפי דברי הרה"מ שאפשר לפסוק את דברי מרן שהמיל י"ח דקות גם ללא טעמו של מרן). כפי מה שנתבאר במאמרנו שיעור מיל י"ח דקות לדעת מרן יסודו כפי המציאות שהיתה ידועה לתרומת הדשן ומרן שיש י"ב שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים של ד' מיל,(ר"ת) וכפי מה שהבינו את דברי חז"ל שי"ב שעות שנאמרו בחז"ל הינם מעלות השחר עד צאת הכוכבים, מציאות זה אינה עולה כפי שהוא לפנינו בניסן ותשרי וכן אי אפשר לפרש את הי"ב שעות של שעות היום של חז"ל שהם עד צאת הכוכבים של רבנו תם לפי שיטת הגאונים. (כיון שמבואר בגמרא שעד סוף הי"ב שעות אפשר להתפלל מנחה) ואם כן בהכרח שאי אפשר לקבל את דעת התרומת הדשן ומרן בסוגיא. אמנם יש שיטות אחרות שהמיל י"ח דקות אך אין זה מכח דעת מרן. אך סובר הרה"מ שכיון שאנו רשאים לקבל את דעת מרן שהמיל י"ח דקות גם בלי התייחסות למקור דבריו, וכיון שיש אפשרות להעמיד את דבריו ממילא הדר דינא שקבלנו הוראות מרן. הנה יסד כאן הרה"מ שכדי להעמיד פסק הלכה אין קשר בין פסק ההלכה לבין סוגיית הגמרא ולא צריך שהפסק יהיה מושתת על הטעם שממנו נשאב הפסק, אמנם מודה הרה"מ דבעינן שהפסק לא יסתר בפועל את הגמרא. (כי סוף סוף גם הפסק הסופי מחוייב בכבודם של בעלי התלמוד). במאמרי אני טוען שבחשבון הסוגיא של הגמרא שממנו נשאב הפסק של השו"ע מוכח להיפך מהפסק העולה מהיתוך השיטות שנוצר על ידי בעל הלוח. שיטת הרה"מ, הגם שהיא מחודשת מאוד, ששייך להעמיד פסק דלא כמקור הפסק, אבל נראה לי שודאי צודק הרה"מ שיש מקום לגישה זו.
דוגמא לדבר בסימן מ"ז איתא בבית יוסף שיש מי שאומר שצריך לברך ברכות התורה על כתיבת ד"ת ויש מי שאומר שלא צריך לברך על הרהור. בפשט דברי מרן בבית יוסף נראה שהוא סובר שהן שיטות חלוקות, וכתיבה שווה להרהור, אבל בשו"ע פסק לחלק בין כתיבה להרהור. טעם הפסק הוא פשוט, שכיון שאין הכרח גמור לחלק בין כתיבה להרהור (כמו שהאריכו האחרונים), ומצאנו פוסק שסובר שכתיבה מברכים ופוסק שפטר הרהור. הרי שכל עוד שאין לנו הכרח לדחות פסק אחד מלפני השני אנו יכולים לקבל את שניהם.
אמנם כל זה נכון באופן שב' ההכרעות הגיעו מכח דעת תורה ואנו משלבים בין ההוראות. אבל לא מצאנו שתופסים את דברי הפוסק באופן שאין שום מקום להעמיד אותו מטעם דברי הפוסק עצמו, ומחדשים הלכה חדשה מכח סברא אחרת.
הרה"מ סבור שכשאנו פוסקים את דברי השולחן ערוך בסי' תנ"ט ששיעור חימוץ הוא י"ח דק' אנו מקיימים את פסקו של מרן רבי יוסף קארו, אך המעיין בהקדמת הבית יוסף וכן הרגיל בכל ד' חלקי שולחן ערוך ייווכח שכשאנו מקיימים את פסקי מרן שיסודם בראשונים אנו מקיימים את דברי הראשונים עצמם, רק שמרן רבי יוסף קארו התיך אותם לשלחן אחד. ברוב המקומות שיש למרן דעה אישית בפירוש דברי הראשונים, הוא השאיר את דברי הראשונים כצורתם ונמשך אחרי לשונם.[8] וזה כרוך במה שכתבנו שהחיבור בין כתיבה להרהור בדברי תורה אין זה חידוש של מרן אלא שילוב בין הוראות שאנו לא רוצים לנטות מדברי הראשונים. (כמובן שדרך זו קשה, שאנו לא מכריעים את גוף הנושא. אך כבר כתב על זה מרן בהקדמתו שאין לנו מנוס מלעשות כן, והתנצל וכתב שדרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול)
מה שכתב שמרן בעוצם גאונתו סבר כסברת הגר"א שהמיל הוא י"ח דקות, כי אם לא כן איך כתב שיש ד' מיל ביום. הקושיא לא מובנית, כל רבותינו שלא עסקו בתכונה עד הלבוש (כולל רוב ככל הראשונים שהגיעו לידינו) היה ברור להם שיש מעלות השחר עד צאת הכוכבים י"ב שעות שוות בניסן ותשרי. ומכח זה פסקו שהמיל הוא י"ח דקות.
להפקיע את מרן מכל זה מחמת טענת הלבוש שנתחדשה אחרי פטירת מרן הוא דבר משולל הבנה. אין שום סיבה וטעם לומר שמרן כיוון לסברת הלבוש וחידש פשט בגמרא נגד כל הראשונים. וכל הראשונים הסוברים כרבנו תם סוברים גם כן דלא כהלבוש, והרי מרן סבר כדברי רבנו תם, ודבריו בסימן רס"א יסודם בדברי הרמב"ן בתורת האדם שמבואר שם בחשבון הדברים כהתרומת הדשן. ודבר פלא להמציא שיטה חדשה מכח קושיות שאין להן מקום.
(גם עיקר הפשט של הגר"א הוא נגד הירושלמי כמו שנתבאר במאמרנו, והגר"א גופיה לא כתב כן הלכה למעשה, ועד החזו"א לא מצאנו מי שפסק שיטה זו להלכה. והחזון איש כדרכו שתפס כפי הבנתו בתלמוד כל עוד שאין לזה סתירה חותכת בראשונים, וביארנו בקצרה במאמרנו, אך בודאי אין זו דרכו של מרן הבית יוסף ז"ל וגם לא של מרן היבי"א).
מה שכתב שדעת מרן כדעת הסוברים שי"ב שעות עד השקיעה כסברת המנחת כהן, זה נגד דברי היביע אומר ז' ל"ד עי"ש אלא דהרה"מ זיל הכא קא מדחי לי[9]. ומה שכתב שגם אם נאמר שמרן סובר כשיטת הראשונים שהי"ב מסתיימות בצאת הכוכבים, מכל מקום אפשר לומר שהי' פרסאות נגמרות בשקיעה. ואם כן אפשר לחלק את היום מהזריחה לשקיעה לי"ב שעות שוות, הגם שהי"ב שעות ההלכתיות הן מעלוה"ש לצאה"כ. אכן בודאי שאפשרי הדבר מבחינת הסוגיא, אבל לא מצאנו בראשונים מי שסובר שיש ב' מערכות של שעות, ולכל הראשונים הי"ב שעות של חלוקת היום של חז"ל תואמות לי"ב שעות של נדה ס"ה ועבודה זרה כ"ה (מחצות יום עד חצות לילה וימי ניסן ותשרי). ואם כן, אם מרן כותב שהמיל הוא י"ח דקות בעקבות דברי הראשונים פירושו שמיל הוא אחד מל"ב ביום וכמבואר. (ובלאו הכי לא מצאנו שום א' מהראשונים שחלק על פירוש רש"י שהי' פרסאות משוערות מעלות השחר לצאת הכוכבים) [10] יש להוסיף עוד שלשון מרן השולחן ערוך בסימן רס"א בענין רבנו תם מקורם בדברי הרמב"ן בתורת האדם ענין אבילות ישנה, וברמב"ן שם בהמשך הלשון כותב להדיא ששיעור פלג המנחה סמוך לשקיעה שישית מיל. (וזה מחייב שיעור מיל אחד מל"ב ביום).
♦
א. ב.
מה שכתב שהסוברים שחישוב היום הוא לפני זמניות יסודו בפרי חדש ואין זה שיטה חדשה, אין צריך להשיב על זה, שהרי כל דברי הפרי חדש הם מיסוד דברי המנחת כהן, שיסד את הדברים על המציאות בחוש שהזמניות הוא הקובע, ואין כוונת הפרי חדש לקבוע זמניות לפי היום אלא לפי מה שהיה סבור שזה המודד. ואדרבה, מבואר להדיא בפרי חדש כדברי המנחת כהן שהמודד העיקרי הוא החוש ולא החישוב, כמו שביארנו במאמרנו. והרי המנחת כהן והפרי חדש גופיה קיצרו את זמן רבנו תם, שהוא העיקרי לשיטתו מחמת החוש, רק שהצורה לבטא את ה'חוש' בלשון המנחת כהן, היתה זמניות.כלפי מה שכתב שחז"ל קבעו לשער בזמניות, אין כאן קביעה של חז"ל, ואדרבה מבואר במנחת כהן שהפשטות היא שהשיעור בשוות ורק מחמת החוש הוא משנה זאת. וכבר ביארנו היטב שיש כאן הכרעה של הרמב"ם לשיטת המעלות. והפרי מגדים, שלא אבה לסמוך על החוש, קבע את השיעור בשעות קבועות. ובפרט שכל הנידון של הזמניות הוא לדעת הסוברים שיש לחשב את זמני המעבר ביחד עם שעות היום כ'שיטת מג"א'. משא"כ לפי מה שאנו עושים היום כשיטת הלבוש והגר"א, הרי שעות הזמניות צריכות להתחשב עם הלילה, וזה בודאי נגד החוש. (והמנחת כהן נדחק בזה מחמת המציאות, משא"כ לדידן אין דוחק ואין קושי) ומה שכתב שרבותינו הכריעו כן לשער לפי זמניות, זה יתכן לפי רבותינו שקבעו לשער את זמן ק"ש מעלוה"ש לצאה"כ ולא מצאו קולא בזה וסברו שזמני הנשפים מכלל היום וממילא יש לשער בזמניות. משא"כ למי שסומך בק"ש ובשאר זמני היום על זמן הגר"א.
מה שכתב שזמן צאת הכוכבים בכל מצות דרבנן אינו קשור לצאת הכוכבים באמת, הם דברים שאסור לשמוע ויש בזה חשש מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ודי בזה. אם אמרו כן לגבי קריאת שמע, שרוב התנאים לא הצריכו שם לילה (ולכן רבנו תם הרחיב כן גם לזמן פלג המנחה), אי אפשר לאמרו במקום שחז"ל קבעו את הדין בסיום היום. (והרי לדידן דקי"ל שזמן ק"ש בצאה"כ, סבירא לן שענין קריאת שמע תלוי בסיום היום כמש"כ תו' בברכות ב': ד"ה אע"פ[11]).
מה שמציע הכותב לומר ששיעורי חכמים כך הם, וכיון שהם קבעו את השיעור לפי זמניות נקבע הדין כפי דעתו של רואה. לא נראה לי שצריך להשיב על דברים אלו, אבל אני התייחסתי לזה במאמרי בקצרה, והבאתי את דברי השער הציון לגבי עיגול שאנו משערים שהעגול פי ג' מהקוטר אע"פ שאנו יודעים שאינו מדויק. כל זה אם הייתה כאן קביעה של חז"ל, משא"כ כאן שהוא השערה של המנחת כהן מכח מה שהיה נראה בעיניו, ונמשכו אחריו כמה אחרונים. ואין לזה משקל של דעתו של רואה נגד דברי הרמב"ם, וכשהוא היפך החוש והיפך ההוראה הקבועה בכל בית ישראל לשער לפי הנראה לעין. וכל השימוש בפועל בזמניות לא היה מציאותי כלל אצל המנחת כהן, שהיה בחו"ל ולא היה אפשר לדקדק את הזמן המדויק שכוונו חז"ל בא"י.
מה שכתב שהאחרונים הבינו בדברי הרמב"ם והגר"א שסברו כשיטת הזמניות, הדבר ברור שהוא נכון לפני שנתפרסם שיטת המעלות למאומתת. וזה כל דברינו, שאם מדברי הרמב"ם והגר"א שכתבו מפורש[12] ללכת במעלות ולפי האופקים פירשו האחרונים שכוונתם בזמניות, הוי אומר שכל האחרונים שנקטו זמניות היה ברור להם שהמעלות והזמניות חד הם. (כלומר שמיקום השמש במעלותיה משתנה לפי אורך היום וקיצורו, וכך הוא פשוט לכל מי שלא בקי בתכונה, שכשם שמהלך השמש ביום איטי כך גם בזמני המעבר). והרי באחרונים שמבואר שהולכים לפי זמניות מבואר שבארצות הצפוניות משתנה השיעור.
מה שכתב שמרן זצ"ל הכניע את עצמו להוראות גדולי הדורות הקודמים כמו בשיעורי המשקלות והנפחים, איני יודע שיחתו, הרי בשיעורי המשקלות מרן זצ"ל שינה את כל השיעורים לפי עדותם של החוקרים ששיעור הדרהם קטן ממה שנהגו מזמן הבית יוסף עד היום לשער בדרהם ערבי של 3.2 וקבע את השיעור ב-3 דרהם. אלא שבדברים שלא נתבררו במופת ברור[13], הוא נשען על הוראות הקודמים. וזה מה שכתבתי שהגם שידע מרן זצ"ל את השיעור של המעלות, אבל לא נתברר לו אמיתת השיעור במופת ברור ולכן נשען על המקובל באחרונים. (וכמו שהעיד הגר"ש בניזרי בשמו שאין חובתנו לטפס על העצים. כלומר שיש לנו לסמוך בסתמא על דברי גדולי האחרונים, אבל לא עלתה על דעתו לראות אור יום ולומר שזה לילה וכן להיפך. והרי זה תימה על רב אחד שפירסם בארצות הצפוניות לחשב את זמני היום לפי זמניות של ארץ ישראל, וכתב על רב אחר שפירסם לוח לפי שיעור המעלות כאילו דבריו סותרים את דעת מרן. והרי הוא מחשיב לילה אע"פ שרואים בחוש אור יום לפני 'עלות השחר' ודמדומי חמה אחרי ג' רבעי מיל, שזה היפך המפורש בכל האחרונים שנסתמכו על הזמניות)
יש להעיר על הרה"מ שסובר ששיעור זמניות הוא שיעור שנמסר לפי דעתו של רואה של המנחת כהן ולפי זה נשתנה הדין, שלפי זה היה כן הדין צריך להיות גם בארצות שהנשף שם שונה. והרי הוא בסיכום דבריו מודה שבחו"ל הדברים שונים. (ודלא כפי מי שלמד מדברי מרן זצ"ל לענין ארצות צפוניות). והרי מוכח שאין כאן קביעה של דעתו של רואה. כל שכן שהדברים לא נכונים, שהרי המנחת כהן חי בחו"ל ולהדיא תלה את הדברים בארצות צפוניות.
עוד יש להעיר ונתבאר גם למעלה, אי אפשר לומר שהיה מנהג קבוע לשער בזמניות, גם אם הדברים נזכרו באחרונים כיון שעד הדורות האחרונים כמעט לא היה שימוש בשעון מדויק, וכל הקביעה היתה לפי הראיה. ובפרט שההוראה בזה לא היתה קבועה, ובלוח מעשה ניסים קבע השיעור לפי צ' דקות לעלות השחר, ובזמן צאת הכוכבים קבע לפי כוכבים נראים 27 דקות. כך שהשיעור של לוח אור החיים אין בו קשר להוראת הקודמים אלא רק לחשבון המבואר בספרים הלכה ולא למעשה.
♦
נראה שמסכים עם עיקר ההשגה על שיעור פלג המנחה. אך יש כאן עירוב תחומים, רוב הלוחות שנקטו שיעור פלג מצאת הכוכבים גם לדידן דנקטינן כהגאונים, חישבו כן מעלוה"ש דידן לצאה"כ דידן. וסברו ששיעור השעות נמדד ביום ההלכתי ולא בי"ב שעות. (וסמכו סברתם על קונטרס דבי שמשי של הפרי חדש, שנקט כעין זה לענין כל השעות חוץ מפלג המנחה) אך שיעור זה של הלוח הוא בשעות של מהזריחה לשקיעה וחישוב מלפני צאת הכוכבים. הוא שיטה חדשה שאין לה שורש וענף.[14]
מה שכתב בענין שחצות לא באמצע היום לפי המחשבים עד צאת הכוכבים, כבר נתיישב במאמרנו שיסוד החישוב במקומו של המעשה ניסים הוא מהמנחת כהן וכל גולת אירופה. ולפי מנהגם לא היה חשש מצד חצות כיון שסמכו שבא"י הדבר מסתדר. (ולכן שיערו במעשה ניסים כדעת הבא"ח שצאת הכוכבים הוא 27 דק' הגם שגם הבן איש חי הביא שיעור של ג' רבעי מיל, אלא דבשיטת רבנו תם נקט הבא"ח שהוא שיעור 27 דק' וככל המבואר לעיל). עד שבא הגרימ"ט והחזיר את השיעור של מגן אברהם לפי שיטת ר"ת כפשוטו. (והמצדדים נגדו טענו לפי מה שהבינו שהכרעת המג"א סי' נ"ח לשער לענין ק"ש ביום הלכתי ולא מצד שיטת ר"ת[15]).
ובודאי שכל זה נגד מה שכתבו במבוא ללוח אהבת שלום להסביר את מנהג בבל שחישבו מעלות השחר עד צאת הכוכבים דהגאונים. וסמכו על המו"מ בין מהר"א הלוי ובין מהרי"ף בשו"ת מהרי"ף סימנים מ"ו ומ"ז. אך באמת אין שם מקור לכל זה, בנידון זה יש בו אריכות ואכמ"ל[16].
♦
ג. ד.
בענין זמן ר"ת נראה שמסכים עם עיקר הדבר אלא דבלא"ה אין הפסד בזה כיון שהלוח רק מחמיר כרבנו תם. אין הכי נמי, ואולי יש טעם לחומרת רבנו תם, כעין שכתב הרמב"ן בתורת האדם והובא בשו"ע סי' רס"א שמשקיעת החמה הראשונה עד שקיעה שניה הוא זמן תוספת שבת לדעת רבנו תם. ואם כן, הוא הדין לשי' הגאונים מצאת הכוכבים עד צאת כל הכוכבים הוא זמן שיש עדיין הארת יום ויש בו שייכות של תוספת.[17]♦
בסיכום כתב שבחו"ל צריך לשער כל מקום לפי מקומו. הרי הודה בזה שכל שיעור הזמניות אינו קביעה של 'עיני הרואה' או 'שיעורי חכמים כך הם' ונפל היסוד נפל הבנין.
העולה מהאמור:
שיעור זמני היום של הלוח אינו לפי גדולי רבותינו הספרדים מדורות קודמים. הן זמן עלות השחר נעשה שלא כמנהג הקדום לשער צ' דקות, והן צאת הכוכבים נעשה שלא כמנהג הקדום לשער 27 דק', והן צאת שבת נעשה שלא כמנהג הקדום לשער ב' וג' מילים מהשקיעה, כמו שכתבו האחרונים. אלא נעשה לפי דעתו הרמתה של מרן היביע אומר. והגם שיש לנו בזה הרהורי דברים כמו שנתבאר בארוכה, לא על זה עיקר הדיון. (ובחלק מהדברים הרה"מ מסכים עם דברינו כמו שניכר מתוך המו"מ). עיקר נקודת הויכוח עם הרה"מ היא כלפי הנידון של חישוב הזמניות. הרה"מ סובר שלפי דעת רבותינו הספרדים שיעור הזמניות הוא קביעה של 'שיעורי חכמים כך הם', ועל פי הממוצע של הזמניות נמסרה הלכה לדורות, בהתעלם מהחוש. ובדברינו אנו תופסים שקביעת הזמניות היא סברא של כמה אחרונים שחידשו שיש לשער את היום כפי איך שמשתנים הימים, והם היו סבורים שהשיעור נקבע לפי אורך היום וקיצורו. וגם הם, אילו היו יודעים שהמודד הוא המעלות, לא היו קובעים על פי הזמניות.
אנו נוטים לומר כן אפילו בדעת היבי"א, כיון שלא שמענו סברא זו של 'שיעורי חכמים כך הם' בנידון זה. ואין מקור לחדש כזה חידוש. ואם כן, כפי הנראה היבי"א סמך על דברי הפוסקים שסברו שהמודד האמיתי הוא זמניות, יותר מדברי היש"ר מקנדיא וסיעתו שטענו שהמודד הוא שיעור המעלות. ואם כן, כיום שנתאמת לכל השיעור של המעלות, הדר דינא לשער במעלות, ובודאי יותר קל לתלות שגגה מציאותית ברבותינו מלתלות בהם סברא חדשה שאין לה בסיס.
הרה"מ מודה ששיעור הזמניות אינו כלי עובר לסוחר בארצות הצפוניות. ולפי שיטתו, יש לחשב בחו"ל כמה מעלות השמש יורדת בשיעור הזמן של ארץ ישראל. ונוצר דבר חדש של עירוב בין השיטות.
לפי דברי הרה"מ יצא דבר נפלא. כאשר הכהן בבית המקדש היה אומר האיר פני המזרח עד שבחברון והיה את מקריב קרבן התמיד לפי ראייתו, ולפי הלוח עדיין לא עלה השחר, הרי שהקרבן נפסל. וכן להיפך, אם הרואה אומר שלא האיר פני המזרח והלוח לפניו מורה שהגיע עלות השחר, בודאי יהיה מותר להקריב קרבן כיון שכך הם שיעור חכמים. ובודאי הדבר פלא והפלא.[18]
♦
ה. תגובות נוספות מהרה"ג ליאור בצלאל דהן שליט"א[19]
אחר דרישת השלום וברכה, אשיב בקצרה על נקודות החשובות להדגיש לדעתי.מה שמעלת כבודו אמר בשמי כאילו ח"ו אני בא לחלוק על סימן צאת הכוכבים ללילה אין זו כוונתי ולא זו שיחתי. וידועים דברי התוס' שהקשו על התנאים ואמוראי במאי פליגי, ניחזי אנן אימתי יוצאים שלשה כוכבים. ותירצו שאנן לא בקיאים בשיעור גודל כוכבים, ע"ש. ומוכח דסימן הכוכבים אינו נקודת זמן ברורה[20]. ואם כן זו כוונת הדברים, שזמן שלשה כוכבים יוכל להתפרש על זמן קצר יותר, כי יש כח לחכמים לעשות זאת, עכ"פ במילי דרבנן, ושמא אף בענין דאורייתא, ואין לנו להתחשב במציאות מידת האור של המעלות. וכבר אמרתי שהמנחת כהן לא בדה שעות זמניות לפי אורך וקיצור היום מדעת עצמו, אלא מכח ההיא דפסחים דמשמע שצאת הכוכבים תלוי לפי ערך שיעור היום[21]. ואם כן הוא שיעור חכמים בודאי, וזהו יתד גדול לדעת מרן זצ"ל. ראה תוס' יבמות פח. שכתבו "נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה". וכן יש לומר במידת האור של עלות השחר, שיש בזה מעט עקולי ופשורי ודעות בפוסקים[22].
גם מה שאמרתי שבארצות הצפוניות צריך להתחשב עם שיעור המעלות, רק לענין יחסו לארץ ישראל הוא, ולא לענין קיץ וחורף שזה הולך אחר הזמניות, הוא לא מעצמי אלא מן המנחת כהן עצמו, שכתב כך בפירוש את חישוב זמניות לפי קיץ וחורף, וגם את מיקומו בעולם[23]. וגם בפירוש הגמרא דפסחים אין זכר לחישוב חוץ לארץ, כי עשירית מן היום איירי בארץ ישראל דוקא [וכל מקום ינהג על פי היחס הזה שמצינו בארץ ישראל על פי מיקומו כנ"ל וכפי שהסברנו טעם הדברים בסמוך]. וידעתי שכבודו חולק על דברי המנחת כהן שקיצר את הזמניות של חורף יותר מדאי לפי דעתך שטעה במציאות[24]. אלא שבזה דעת מרן זצ"ל ברורה שאין לנו לומר כך על המנחת כהן וסייעתו שכאילו טעו במציאות, ומה אנו נדע שהם לא ידעו. אלא בודאי הטעם כנ"ל על פי הש"ס והסברא שזכרתי[25]
[ואף דמשמע מהמנחת כהן שהוא סבר שהזמניות תואם למציאות, היינו ביחס לשעות השוות שאינו תואם כלל למציאות, לכן סבר לילך אחר זמניות. ואע"פ שאינו תואם לגמרי למציאות, עכ"פ קרוב הוא מאוד למציאות, רק בחורף יצא מן הכלל מעט[26]].
ובזה אסיים בברכה לכבודו שיזכה להצלחה רבה וברכה נאמנה ונזכה לגאולה שלימה ובנין בית מקדשנו בקרוב אמן[27].
♦ ♦ ♦