ראש ישיבת חברון
היודע עדות לחבירו, והחיוב להראות ראיה שבידו
החיוב להעיד בבית דין[2]
"כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו בב"ד" (שו"ע סי' כ"ח סעי' א). והיא מצוה מדאורייתא ונמנית במנין המצוות. וכ"כ בסה"מ לרמב"ם (מצוה קע"ח): "צונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו, אנחנו חייבים להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו. שנאמר (ויקרא ה) והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו יתעלה אם לא יגיד ונשא עונו".♦
היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו
בגמ' (ב"ק נ"ה ע"ב) איתא: "ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן... והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו", וברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי נתן טעם מפני מה אינו חייב בדיני אדם מדינא דגרמי, שהרי כשנמנע להעיד גרם נזק לחבירו, וכתב וז"ל: "וטעמא דמילתא שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד, ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין מן הדין לחייבו ממון... אבל מי שאינו רוצה להעיד פטור שאין עליו חיוב ממון אלא מדרך גמילות חסדים ואם אינו רוצה לטרוח ולהצילו לזה אינו חייב, למה זה דומה למי שרואה כיסו של חברו אבד ואינו מצילו או מי שאינו רוצה ליתן פרוטה משלו לעני שאין בית דין מחייבין אותו בכך, אף כאן אין בית דין מחייבין אותו לשלם מביתו שלא חייבתו התורה בכך אלא כשאר המצות היא זו ואינה בדין ממון". וכ"כ הנמו"י (ב"ק שם): "והא דמחייבין הכא בכובש עדותו היינו בדיני שמים אבל בדיני אדם לא, ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי, לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממדת גמילות חסדים כ"כ הרא"ה ז"ל".♦
חיוב שבין אדם למקום או שבין אדם לחבירו
ויש לדון בדבריהם, האם מצוה זו היא רק חיוב שבין אדם למקום, ולחבירו אין כלל זכות תביעה כלפיו, או שהיא חיוב כלפי חבירו, אלא שאין חיוב זה חיוב ממוני אלא רק חיוב מצוה.הב"ח (סי' כ"ח) הקשה על דברי הנימו"י: "אבל תימה כיון דתלמודא פריך, פשיטא דחייב בדיני שמים מדאורייתא דעבר על אם לא יגיד ונשא עונו אם כן אינו ממדת גמילות חסדים אלא איכא נשיאת עון ... ותו דהלא הרמב"ם בריש הלכות עדות (פ"א ה"א) והסמ"ג עשה ק"ח מנו אותו למצות עשה להעיד לחבירו". אמנם, כבר כתב החיד"א (בשער יוסף למס' הוריות ח' ע"ב) דאין כאן סתירה, דהרמב"ן כתב טעם וגדר למצוה להעיד דהוא משום גמ"ח, וכמו שכתב בספר החינוך: "משורשי המצוה לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם וכו'".
ובשו"ת תורת חסד (להרב חסדאי הכהן פרחיא תלמיד מהרח"ש סי' קנ"ג) כתב שאף שאין בי"ד מחייבין לשלם אבל כופין אותו להעיד, ככל מי שמחוייב במצות עשה ואינו רוצה לעשות שכופין אותו עד שתצא נפשו.
♦
שטר או ראיה שיש לך בידי - חייב להראות בבית דין
כתב הרמב"ם (טוען פ"ה ה"ז): "האומר לחבירו שטר שיש (לי) בידך זכות יש לי בו וזה אומר איני מוציא שטרי או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא כופין אותו להוציאו". וכן פסק בשו"ע (סי' ט"ז סעי' ד'): "האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו, אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציאו בב"ד". לכאורה דין זה שכופין אותו להוציא השטר נלמד מדין היודע עדות לחבירו שחייב להעיד. וכן מפורש בריטב"א (כתובות פ"ה ע"א) שכתב בשטר שנמצא ביד אחר "אי לעכב על בני המלוה הללו שלא יוכלו להראותם בבית דין, הא לא מצי עבדא דכיון שלא זכתה בשעבודו חייבת היתה להראותם בבית דין כל זמן שיצטרכו, כדין האומר לחברו שטר יש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב"ד מדין עדות". וכן משמע לשון תשובת הרמב"ן שכתב במקנה חוב שבשטר במעמד שלושתן והשטר נשאר אצל המקנה שחייב להראותו כדי שיוכל הזוכה לגבות "אלא שמעון הזוכה תובע ללוה ואם כפר בו או שהוצרך לגבות מן המשועבדין ב"ד כופין המלוה להוציא השטר ודנין לו על פיו דראיה דזוכה גבייה היא ואין כובשין לו עדותו וראיותיו". ואע"פ שמסתבר דאין בזה מצות עשה של הגדת עדות, מ"מ למדנו מדין העדות דכל שיש בידו ראיה לטובת חבירו חייב להראותה בבי"ד.אולם יש לתמוה, דהמגיד משנה כתב מקור אחר להלכה זו שכופין אותו להציא הראיה שבידו, וכתב: "ויש בפ' גט פשוט (קס"ח א') סמך בגמ' שכופין מי שיש בו זכות לאחר להוציאו", וכן בביאור הגר"א (שם ס"ח) כתב: "חייב להוציא. ב"ב קס"ח א' דכ"ע כופין כו'".
וכוונתם להמבואר בגמ' שם דנחלקו תנאים על דרך כתיבת הטענות של כל אחד מהצדדים, ר"ש בן גמליאל אומר לשניהם כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו, ולדעת חכמים כותבים בשטר אחד את שתי הטענות. "לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי דמר סבר כופין ומר סבר אין כופין, לא דכולי עלמא כופין והכא היינו טעמא דר"ש בן גמליאל דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותי דדמית עלאי כי אריא ארבא". דהיינו, הנידון הוא אם לחסוך בשכר הסופר ולכתוב את טענות שני הצדדים במסמך אחד וישלמו את שכרו במשותף, או שכל אחד יהיה לו מסמך בפני עצמו ושכר הסופר יהיה על חשבונו. ומבואר בסוגיא שיכול אחד הצדדים לכפות את חבירו לחסוך בהוצאות ולכתוב מסמך משותף. והוכיח מכאן המ"מ, וכן הגר"א, דמי שבידו ראיה לטובת חבירו כופין אותו להראותה מדין כופין על מדת סדום, שהרי חבירו ירויח מכך ולו אין כל הפסד. אולם צ"ב מ"ט לא כתבו שכופין אותו לכך כשם שכופין להעיד לחבירו, והוזקקו לטעם חדש של כופין על מדת סדום.
♦
כשהראיה ביד הנתבע ואינו רוצה להראותו
והנה הרמב"ם (שם ה"ח) כתב שאם חבירו מכחיש וטוען שאין בידו שטר שיש בו זכות לתובע אם התובע טען "שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו בו זכות אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ושאבד ממנו וכזה הורו רבותי". וכן כתב הטור שם בשמו, וכן פסק בשו"ע "ואם טען זה בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו".ובתשובת הרי"ף (תשובות הגאונים - הרכבי סי' תצ"ו) כתב: "שנים שיש להם דין ודברים ונפלה ביניהם הכחשה וכפירה. ואמר האחד מהם לחברו זה הדבר שאתה מכחישו הוא כתוב בשטר שכתבנו בינינו הוציאנו ויתברר מה שמגיע לי ממך, והשני אמר לא נוציאו. אם חייב הוא להוציאו או לא. ומי שכופר ואומר אינו השטר אצלי אם יוכל חברו להחרים על כל מי שהשטר נמצא אצלו ואינו מוציאו או לא. - התשובה. אם הוא מודה שהשטר אצלו ואינו רוצה להוציאו חייב הוא להוציאו, כי זה דומה למי שאומר לחברו מגיע לך ממני ממון ואיני רוצה לשלם לך שכופין אותו לשלם. וכן זה שמודה שהשטר אצלו ואינו רוצה להוציאו כופין אותו שיוציאנו. וכן כשכופר שהוא אצלו ישבע שלא נמצא אצלו כמו שנשבע על הממון כשכופר בו".
וצ"ע דהרי מבואר בגמ' דב' עדים שכבשו עדותן אינם חייבים בדיני אדם, וכפי שפי' הרמב"ן בקו' דד"ג שהובא לעיל דכיון שאינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד, ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין מן הדין לחייבו ממון. וא"כ אף הכובש תחת ידו שטר שיש לחבירו ראיה בו לכאורה אינו אלא ככובש עדותו, וכמו שכ' הריטב"א הובא לעיל, ואין לחבירו כל תביעת ממון עליו. וא"כ כשחבירו כופר, מכוח מה יוכל להשביעו שבועת היסת. וכן הק' בשער משפט (סי' טז סק"ב).
ויותר יש לתמוה דבתשובת הרי"ף כתב דלא זו בלבד שאם כופר חייב שבועת היסת אלא "אם הוא מודה שהשטר אצלו ואינו רוצה להוציאו חייב הוא להוציאו. כי זה דומה למי שאומר לחברו מגיע לך ממני ממון ואיני רוצה לשלם לך שכופין אותו לשלם", ולכאורה מפורש בדבריו שלא כשיטת הרמב"ן, וסובר הרי"ף דאין זו חובת גמילות חסדים בלבד אלא הרי זו תביעת ממון.
ואכן בתשובת הרשב"א שהובאה בב"י (סי' ט"ז) מבואר שחולק וסובר שאין משביעים היסת כשכופר וטוען שאין בידו כל ראיה, אפילו אם טוען התובע ברי. וז"ל: "אם שמעון מודה שיש בידו שטר של זכות לראובן בשטר צואה שהשכיב מרע מחלק נכסיו לזה ולזה וכיוצא בזה חייב הוא להוציא אותו שטר בבית דין כדי שיזכה בו ראובן שיש לו זכות ... אבל אם שמעון טוען שאין בידו שטר שיהיה בו שום זכות לראובן אין מחייבין אותו להוציא שטרותיו בפני בית דין שאין אדם רוצה שיעמדו בית דין ולא שום אדם על זכיותיו ועל שטרותיו ואף על פי שראובן טוען ברי שיש לו זכות בשטר שביד שמעון אין מחייבין אותו להוציא שטרותיו אבל אם ירצה ראובן להחרים חרם סתם כל מי שיש בידו שטר שיש לו בו זכות הרשות בידו". ומבואר שרק חרם סתם באפשרותו להטיל, ולא להשביע היסת.
ובב"ח שם תמה על הרשב"א וכתב: "אלמא דסבירא ליה דאין כאן דין שבועה ולא ידעתי למה". אמנם לכא' סברתו פשוטה כנ"ל, כמבואר בדברי הרמב"ן דהכובש עדותו אין עליו דין ממון.
♦
הבדל בין עדות בעל פה לעדות בשטר
ונראה לחדש, דאמנם כתב הרמב"ן דעד שלא העיד אין עליו כל תביעת ממון והרי זה כמי שלא עשה חסד עם חבירו, אבל אין הדברים אמורים אלא בעדות על פה דלא נחשב שנטל זכות מחבירו, שהרי אין לו בידו דבר, משא"כ כשמחזיק עדות בשטר הרי הראיה כבר קיימת, והמונע מחבירו עדות או ראיה קיימים הרי ההוא מזיקו בגרמי. והיינו דליצור לו עדות אינו חייב, אבל כשהעדות או הראיה קיימים, כשמונע ממנו אותם הרי הוא כנוטל ממנו ראיה שיש לו אותה, ולפיכך נחשבת התביעה לגלות לו את הראיה כתביעת ממון.ומצאתי ראיה לסברא זו. דהנה הרמב"ן (בדד"ג) והרשב"א (שבועות מ"ב ע"ב) הביאו ירושלמי שכתב: "המקרע שטרותיו של חבירו חוץ מדעתו ר' חנינא ור' מונא חד אמר חייב וחד אמר פטור מ"ד חייב משום קנס ומ"ד פטור כסותם פי עדי חבירו, ודא ארמלתא דתפסה שטרא כאינש דצייר פומהון דסהדי ולא יסהדון", וכתב הרשב"א: "ומסתברא דאתיא כמאן דלית ליה בגמ' פ' הגוזל קמא דינא דגרמי ואנן קיי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי כדאיתא התם".
♦
המונע מעדים להעיד
והרמב"ן כתב: "אבל מאן דצייר פומהון דסהדי דלא יסהדון כגון שראה עדים מגלגלין ובאין להעיד עדות לפלוני והחזקינהו באינדרונא, י"ל שהוא חייב למאן דדאין דינא דגרמי, ומאי דסיימי באותו ירושלמי שכתבתי למעלה דפטור, משום דלא דייני דינא דגרמי, אבל אנן דדיינינן מיחייב, שהוא דומה לשורף שטרותיו של חברו, כדאמרינן התם בירושלמי במקרע שטרות חוץ מדעתו שהוא דומה לאיניש דצייר פומהון דסהדי דלא יסהדון, ומאן דצייר פומהון דסהדי דומה למקרע שטרות הילכך חייב".ומבואר ברמב"ן דאף לשיטתו שהנמנע מלהעיד פטור משום שאינו אלא כמונע חסד, אבל אם יש עדים שרוצים להעיד לטובת חבירו והוא מונע מהם להעיד חשיב מזיק בגרמי. וזו ראיה מוכרחת לסברתנו, דכאשר קיימת ראיה והוא מונע אותה מחבירו הרי הוא כנוטל ממנו ראיה שיש לו אותה, ולפיכך נחשבת התביעה לגלות לו את הראיה כתביעת ממון, וחייב לשלם על הנזק מדד"ג. והרמב"ן עצמו דן שם לומר "ויש לומר שהוא פטור דמי יימר דמסהדי דילמא הדרי בהו ולא ברי היזיקא", והיינו שהצד לפטור אותו דמשום ה"מי יימר" לא חשיב כמי שיש לו את הראיה.
בהמשך דבריו דן הרמב"ן לפטור את המונע מהעדים להעיד מטעם אחר "ועוד שהם גמילות חסדים הוא דקא עבדי גביה ומי שראה חברו רוצה ליתן מתנה לפלוני או הולך להציל ממונו והוא מעכבו, אין מן הדין לחייבו, שאין זה גורם היזק אלא מונע וההיזק בא ממילא, וכן עיקר". ונראה דאף מהפי' השני של הרמב"ן אין סתירה לדברינו, דאפשר שכוונתו היא שכיון שאין העדים עצמם חייבים חיוב ממוני להעיד, הרי כל זמן שלא העידו לא חשיב כמי שיש לו כבר את הראיה, ולא דמי לשטר שבו הראיה כבר קיימת, ועדיין צ"ב.
♦
אשה שתפסה שטרות בתורת משכון
וברי"ף (כתובות פ"ה א') באשה שתפסה שטרות וטענה שכבר מחיי האב תפסה אותם בתורת משכון, ורצתה מכוח תפיסתה לגבות מהיורשים, ופסק ר' נחמן דאם אין עדים על כך הוי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לאו כלום, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. וכתב הרי"ף: "ומסתברא לן דהא דאצרכה רב נחמן לאתויי סהדי דמחיים תפסה ליה משום דמלוגא דשטרא לא יכלה למימר לקוחין הן בידי דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרינן לה אחוי שטריך דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה, אבל מידי אחרינא דיכיל למימר לקוח הוא בידי ומהימן כי אמר מחיים תפיסנא ליה מהימן... ומסתברא לן נמי דהאי מלוגא דשטרי בתורת משכון הוא דתפסה ליה אבל לענין מיגבא בהו לא מהניא לה תפיסה ולא כלום בין מחיים בין לאחר מיתה דאין אותיות נקנות במסירה".וכתב הר"ן: "וא"ת א"כ להימניה משום מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ומהימנה לגבי גוף השטרות שגופן ממון כשאר מטלטלין לצור ע"פ צלוחיתו והשתא נמי להימניה בתפיסה דמשכון משום האי מגו י"ל דאי טענה הקנה לי גוף השטרות בלבד לא מהימנא שאין אדם עשוי למכור שטרי ראיה שלו לצור ע"פ צלוחיתו".
♦
קיבל במתנה את נייר השט"ח האם חייב להראותו או לא
והנתיה"מ (סי' ס"ו ס"ק א') הוכיח מדברי הר"ן דמלוה שנתן במתנה את נייר השט"ח לאחר, אף שלא זכה המקבל בעצם החוב, מ"מ אין המקבל חייב להראות את השטר כשירצה המלוה לגבות את חובו. וז"ל: "מוכח מדבריו דכשקונה רק לגופן יכול להחזיק גוף הנייר ולמוכרו למלוה או ללוה כמו בטוען למשכון, דהא הר"ן הקשה שיהיה נאמן לטעון למשכון במיגו דלצור, וכיון שאם טוען למשכון ודאי דאין צריך להחזיר השטר למלוה ולא להראותו למלוה עד שיתן לו דמי חובו, על כרחך גם כשיטעון שקנה לצור אין צריך להחזיר למלוה ולא להראותו למלוה כלל עד שיתן לו כמה שירצה". וכוונתו, דהרי בטוען שקבל את השטרות למשכון פשיטא שאינו חייב להראותם [דאל"כ לא הועיל המשכון כלום], וכיון שהק' הר"ן דיהיה נאמן שקבלם למשכון במיגו דקנה השטרות לגופן, מוכח דאף בזכה בגוף הנייר אינו חייב להראותן בב"ד.אולם מצאנו בריטב"א שם שחולק להדיא על הר"ן וכתב לתרץ על קושיתו מ"ט אין לה מיגו שמכר לה רק את הניר, וז"ל: "ויש אומרים שהאומר על השטר לקוח הוא בידי אף על פי שצריך להביא ראיה לזכות בשעבודו זוכה הוא בגופו של נייר מיהת, וא"ת אם כן נהימנה אגופא דניירא מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי, ותירצו דאי למזכי בגופא דניירא לא מהני לה מידי דניירא דלוה הוא כל היכא דפרע ליה לחוביה ומפיק ליה מינה, ואי לעכב על בני המלוה הללו שלא יוכלו להראותם בבית דין, הא לא מצי עבדא דכיון שלא זכתה בשעבודו חייבת היתה להראותם בבית דין כל זמן שיצטרכו כדין האומר לחברו שטר יש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב"ד מדין עדות, ואף על פי שאם משכנם לה אין לה להראותם בב"ד שזהו משכונם לכופם לפרעה, אם כן כי אמרה לקוחין הם בידי לא מהני לה ולא מידי".
ומצאנו דנחלקו הקצוה"ח והנתיה"מ בשאלה זו אם תועיל הקנאת המלוה את השטר לענין שלא יצטרך המקבל להראותו.
בקצות החושן (סי' ס"ה ס"ק י) הקשה על מה שכתב הרא"ש (ב"מ פ"א סי' נ"ב) במוצא שטרות דאם אין בהם סימן לא יחזיר "דאי לאו הכי שמא לא נפול אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין", והקשה "דהא בחוב לא מהני יאוש... ואי משום הנייר דהוי של מוצאו וכדמשמע מתוס' פרק הספינה, מאי נפקא מינה בנייר, כיון דגוף החוב של המלוה הוא וממילא מחויב המוצא להראות הראיה לפני ב"ד כמו מי שיש לו זכות אצל אחר (לעיל סימן ט"ז סעיף ד')".
ובנתיה"מ שם (ס"ק י"ח) כתב: "מה שהקשה בספר קצוה"ח דהא מחויב להראות השטר בב"ד כמו באומר שטר שבידך זכות יש לי בו. ג"כ לא קשה מידי, דהכא אין מחויב להראות השטר כלל, דיאוש כמתנה הוא למוצאו, כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ט, ובמתנה ודאי דאין חייב להראות השטר בב"ד, דהא הקנהו לו לזה". ובמשובב נתיבות כתב עליו "ואינו, דודאי לא עדיף משטר שבידך זכות יש לי בו דג"כ הוא שלו ואפ"ה מחויב להראות".
♦
בהסבר דברי החולקים
ונראה דהמחלוקת תלויה בגדר החיוב להציג את הראיה. דנראה פשוט דאם כל החיוב הוא רק מצד המצוה והחסד, אע"פ שברור דאם חבירו ימחול לו בטלה המצוה ממנו, אבל הרי לא זכה בשום זכות, וחבירו יכול לחזר בו ולתבוע ממנו ושוב תחול עליו המצוה. דוגמה לדבר, הרואה אבידת חבירו ברחוב וחבירו הודיע לו, שהוא רשאי להתעלם ולא לקחתה, ודאי שלא חלה עליו מצות השבת אבידה. אולם אם המאבד יחזור בו ויבקש מן המוצא להרים את האבידה ולהשיבה לו, שוב תחול עליו מצות השבת אבידה, שהרי לא זכה המוצא בזכות ממונית שמכוחה אינו חייב בהשבת אבידה. ולפיכך, גם אם יתן המלוה את שטר ההלואה במתנה לאחר ויקנה לו את השטר באופן שלא יצטרך להראותו, אין בזה יותר מהמוותר לעד שלא יעיד עבורו, שכאמור יכול לחזור בו. ולפיכך סובר הריטב"א, והקצוה"ח בעקבותיו, דלא מועילה הקנאת השטר לכך, ועדיין יכול המלוה לתבוע ממנו להראות את שטרו.בשיטת הר"ן, ובעקבותיו הנתיה"מ, צריך לומר דהם סוברים שהתביעה להראות את השטר היא זכות ממונית, וכמפורש בתשובת הרי"ף שהובאה לעיל שכתב "אם הוא מודה שהשטר אצלו ואינו רוצה להוציאו חייב הוא להוציאו. כי זה דומה למי שאומר לחברו מגיע לך ממני ממון ואיני רוצה לשלם לך שכופין אותו לשלם", וברור שזכות ממון ניתנת למחילה ולהקנאה ואינו יכול לחזור בו.
♦
כאשר החיוב הוא מטעם כופין על מדת סדום
ונסתפקתי כאשר החיוב הוא מטעם כופין על מידת סדום, האם זו זכות ממונית ויש לו זכות תביעה על חבירו, או שהיא רק מצוה שחלה על חבירו, וכעין שכתב הרמב"ן בעדות "שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד". ומדין הכפיה, אין ראיה שהרי אף בעדות כופים אותו מחמת המצוה [עי' לעיל בשם התורת חסד]. ונפ"מ אם תהיה הכחשה ביניהם, אם יש כאן מידת סדום אם יוכל להשביע את הכופר שבועת היסת. ונפ"מ נוספת אם ימחול לו על תביעתו האם יוכל לחזור בו ולתבוע מדין כופין על מידת סדום.והנה כבר הובא לעיל בשם המ"מ והגר"א שכתבו בטעם הרמב"ם שכופים אותו להראות שטר ראיה שבידו שהוא משום כופין על מידת סדום, והרי ברמב"ם מבואר שמשביעים שבועת היסת על כך, ואפשר שבזה תיושב תמיהתנו מדוע הוצרכו לטעם חדש זה ולא כתבו מטעם החיוב להעיד. כי החיוב להעיד אינו אלא מצוה על העד, כמש"כ הרמב"ן, ואינו מחייב שבועת היסת בכפירה, משא"כ כופין על מידת סדום היא תביעה המחייבת בכפירה שבועת היסת.
♦ ♦ ♦